מעשה רקח על הלכות חובל ומזיק· רבי מסעוד חי רקח
פרק ד · הלכה י
החובל בעבד כנעני וכו'. משנה בפרק החובל בעבד כנעני שלו פטור מכולן, [הרב בית יוסף חו"מ סי' ת"כ תמה על הטור למה הצריך שיהיה העבד של אחרים וכו'] דנראה שהבין בכוונת הרמב"ם בהל' סנהדרין דאף בעבד כנעני שלו קאמר דלוקה, דזה לא יתכן מדסיים רבינו שם הואיל והוא חייב לשלם ממון וכו', ואי בעבדו קאמר איך יתכן שיתחייב לו ממון דקנין כספו הוא, וזהו דין משנתינו החובל בעבד כנעני שלו פטור וכו', וקשה טובא איך נעלם ממנו דברי רבינו פרק ב' דהלכות רוצח דין י"ב שכתב וזה לשונו: מה בין עבדו לעבד אחרים, שעבדו יש לו רשות להכותו וכו', לכך נאמר בשבט שלא נתנה תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן ולא בהכאת רציחה ע"כ, וכתב שם (הרב המגיד) [הכסף משנה] ז"ל שהוא מהמכילתא דדרש הכי עיי"ש, מעתה מה היא תמיהת הרב בית יוסף על הטור ז"ל, גם הדברים מוכיחים שהוא סובר כדעת רבינו דבעבדו אין שייך שום מלקות לא בהכאה שיש בה שוה פרוטה ולא באין בה שוה פרוטה, גם למה שסיים הרב ב"י דהרמב"ם פרק ט"ז מהלכות סנהדרין לא הזכיר של אחרים ובפרק ה' דחובל הזכיר של אחרים, כלומר דצריך לומר כמו שכתב בהלכות סנהדרין דבין של אחרים בין של עצמו קאמר, וכן נראה שזו היא כוונתו, שהרי בשו"ע שם פסק סתם דהחובל בעבד כנעני חייב מלקות שהרי חייב במצוות, אחרי המחילה הראויה אם איתא הרי רבינו סותר דברי עצמו, דמכיון שהתורה נתנה רשות לרב להכות את עבדו איך שייך שיתחייב עליו מלקות, בין בהכאה שיש בה שוה פרוטה בין אין בה שוה פרוטה, ואם נאמר דכוונת הרב בית יוסף להקשות דכיון דאחיך הוא במצוות כמו שאיתא בבבא קמא דף פ"ח [ע"א], א"כ איך לא ילקה על הכאתו זו קושיא לאלקינו, לא על הטור ז"ל, גם להרב בית חדש ז"ל ראיתי שם שצידד להליץ בעד הטור ז"ל, דנקט עבד חבירו מפני שבו יש לחלק בין הכאה שיש בה שוה פרוטה לאין בה, משא"כ בשלו דאין חילוק וכו', ודהטור סבירא ליה כדעת רבינו בזה עיי"ש, ושם הביא סברת (מהרי"ק) [מהרו"ך] ז"ל [בדרישה] שכתב דבעבד כנעני שלו פטור ממלקות בין יש בה שוה פרוטה בין אין בה, וכתב עליו דהפך הקערה על פיה עיי"ש, דאחרי המחילה הראויה הוו מילי דמרפסין איגרא, ועיין להרב כנסת הגדולה שם אף שדבריו בסי' תכ"ד מגומגמים ע"פ מה שכתבתי עיין עליהם.
הרי כל רפואתו לרבו וכו'. מדכתב כל רפואתו, משמע דאין לעבד שום חלק בכל הרפואה, וזה נראה היפך הסוגיא דפרק קמא דגיטין דף י"ב [ע"ב], דפריך רפואתו דידיה הוא דבעי אתסוייה ביה, ומתרץ לא צריכא דאמדוה לה' יומי ועבדו ליה סמא חריפא ואתסיה בג' יומי, מהו דתימא צערא דידיה הוא קמשמע לן ע"כ, הרי מבואר דכל הרפואה היא של העבד כדי שיתרפא בה, אלא שהעודף עליה כגון שאמדוהו לה' ימים ונתן החובל סך הה' ימים, ושוב עשו לו סם חריף ונתרפא בג' ימים, דהייתי אומר דגם (הם) [הסך] של הב' העודפים הם שלו כיון שנצטער בסם החריף, קמשמע לן דהם של רבו, אבל הג' ימים סתם רפואה פשיטא ליה לתלמודא שהיא של העבד כדי שיתרפא בה, ורבינו לא די שכתב תחילה שכל הה' דברים הם לרבו, אלא שהוסיף שאפילו ציערו ע"י סם אפ"ה הכל של רבו, והטור חו"מ סי' תכ"ד כתב כדברי הגמרא, והרב בית יוסף כתב שם שכן כתב הרמב"ם, ובשו"ע העתיק כדברי רבינו [כאן ולא ידעתי] למה לא ביארו.