מעשה רקח על הלכות חובל ומזיק· רבי מסעוד חי רקח
פרק ב · הלכה יב
הכה את חבירו על אזנו וכו'. דין זה כבר הזכירו למעלה בדין ז' וכפלו כאן אגב ההכאה, אי נמי משום דבעי לאשמועינן דנותן דמי כולו, והתוס' ז"ל הקשו מההיא דערכין דחרש שוטה וקטן נידרין ונערכין, ותירצו [וחילקו] בין חרש דבידי אדם לחרש דבידי שמים, אי נמי בין היה לו אומנות ללא היה לו, ושם בערכין תירצו [וחילקו] בין חרש שיש לו רפואה לאין לו עיי"ש, אמנם לרבינו קשה קצת שהרי בפרק א' דערכין דין ו' סתם וכתב, וכן המעריך את החרש ואת השוטה חייב ונותן לפי שניו וצריך לומר דרבינו מפרש דגבי ערכין שאני שאינו תלוי בשווי האיש, שהרי אפילו היה הנערך מוכה שחין או סומא או גידם ויש בו כל מום נותן לפי שניו כמו שכתב שם רבינו, ולענ"ד נראה עוד דשוטה יוכיח, דמי לא עסקינן שהוא בתכלית השטות דהרי חז"ל לא חילקו בו, ואפ"ה נערך, אלא ודאי שגזירת הכתוב היא ואין לחלק.