מעשה רקח על הלכות זכיה ומתנה· רבי מסעוד חי רקח
פרק י · הלכה ג
שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אם אמר תנו נותנין וכו'. הרב כנסת הגדולה ז"ל חו"מ סי' רנ"ה כתב וז"ל: אפילו אמר בלשון זה תדע איך יש לפלוני בידי מנה אין נותנין לו, מהר"ם אלשיך סי' ו', אבל המבי"ט ז"ל סי' ש"ח כתב דאין כאן טענת השבעה ונותנים לו, עכ"ל. הנה הרב אלשיך סי' ו' נשאל על מי שאמר לשותפו בפני עדים תדע איך לזה הבחור יש לו בנכסי כך וכך, ואז השיב השותף מי הוא זה הבחור לוי והשיב בהן, ופלפל הרב ז"ל דמלשון רבינו בהודאה כל שהוא סגי, ולשון תדע משמע דרך הודאה, ושוב הביא דברי הפוסקים ז"ל דבעינן תבעוהו תחילה, ומכח זה הסכים דכיון דלא אמר תנו ולא מודה אני אין נותנין עיי"ש, אמנם המבי"ט ז"ל ח"א סי' ש"ח על שאלה זו עצמה כתב דכיון דלא תבעוהו תחילה ליכא טענת השטאה, ודקדק מדברי רבינו והרי"ף ז"ל דדוקא במערים לא אמר כלום אבל דרך הודאה דבריו קיימין, ועוד דלשון תדע הו"ל כאומר אתם עדי, ועוד דכיון שהתובע בפניו אינו יכול לטעון שלא להשביע וכו', ושם בסי' שכ"ב הכריח מלשון יש לו בנכסי דקאמר דהוי לשון מתנה דלא גרע מלשון יטול או יחזיק או זכה או יקנה דהוו לשון מתנה, והכריח עוד דמחייב עצמו אפילו לא אמר אתם עדי חייב, וכל שכן בשכיב מרע דדבריו ככתובין וכמסורין, ועוד כתב דבנכסי אם אינו ראוי ליורשו הוי לשון מתנה ודבריו קיימין, עיי"ש. גם מהרשד"ם ז"ל בתשובה סי' שכ"ח בלשון [לע"ז, דיקלארו קי] אין טודה מי אזיינדה טייני מי אירמאני לה מיטאד, שפירושו, בכל נכסי יש לו לאחי החצי וכו', השיב ז"ל דלשון זה הוי לשון מתנה דלא גרע מהרי היא שלו דקיימא לן דהוי לשון מתנה וכו', עיי"ש. נמצא דמהרשד"ם והמבי"ט בשיטה אחת קיימי דלשון יש לו בנכסי משמעותו לשון מתנה וקנה, וקרוב לשמוע דאם היה עולה בדעת הרב אלשיך ז"ל דבר זה היה מודה דלשון יש לו בנכסי הוי לשון מתנה, ואיך שיהיה קצת תימה על הרב כנסת הגדולה שהביא דבר זה במחלוקת שקול בין הרב אלשיך והמבי"ט, ולא זכר דלפי מה שכתב המבי"ט בסי' שכ"ב הרי המבי"ט והרשד"ם פליגי עליה.