מעשה רקח על הלכות זכיה ומתנה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ט · הלכה כב
מתנה שהיא סתם ולא נתפרש בה וכו'. המשנה למלך ז"ל הקשה לדברי הרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף נ"ח, שכתב על ההיא דמי שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר, חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת, ופסקה רבינו פרק ח' הל' כ', דכשקנו מידו היא דאי בלא קנו מידו אין במתנתו כלום, וכיון שקנו מידו הרי נהג במתנתו כמתנת שכיב מרע במקצת, דאי בכולן למה לי קנין, אלא מדלא אמר כל נכסיו ועוד שקנו מידו חיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר עכ"ל. והקשה עליו מדין זה דהכא שהוא אומר שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היה ע"כ בשקנו מידו הוא, דאי לא היכי מצו קנו בבריא בלא קנין, א"כ אמאי אמרינן דעל המקבל להביא ראיה שהיה בריא, הא כיון שקנו מידו על כרחך לא נהג כשאר שכיב מרע שמקנין בדיבור ומעשיו מוכיחין שהיה בריא, וכי היכי דהתם מהני טעם זה לדברי הרשב"א להוציא מהמוחזק למה הכא לא מהני האי טעמא לאוקמי בחזקת שהיה בריא אף שהוא להוציא עכ"ל. ולענ"ד אין הנדון דומה, דהכא אין הכי נמי דקנו מידו דאל"כ אין שום טענה למקבלי המתנה, אך טענת השכיב מרע דאף שקנו מידו לא היה זה אלא ליפות כחו כמו שאיתא בגמרא מוסף על מתנתא דא, ופסקו רבינו פרק ח' הל' י"א, וכיון שכן הרי התנהג כדרך השכיב מרע דבמתנה בכל נכסיו אין צריך קנין מן הדין ואם ליפות כוחו שפיר דמי, משא"כ בההיא דהרשב"א דהיא מתנה במקצת כמו שכתב ז"ל דמן הדין בעיא קנין, אלא שיבא הרשב"א ז"ל להכריח הדין מצד המציאות, ובין אם נפרש דהכא בכל נכסיו איירי בין במקצתן טענת השכיב מרע היא שלא היה הקנין אלא כדי ליפות כוחו כמו שכתב רבינו שם.
לא מצא ראיה נשבע הנותן וכו'. סברתו היא זו וראויין הדברים למי שאמרן, אך יש להסתפק אם נוהגת שבועה זו בכל הספיקות כגון דסלקו בתיקו, או דילמא דוקא בכי האי דזה טוען וזה טוען, ועיין להרב כנסת הגדולה ז"ל חו"מ סי' רנ"א בהגהת הטור אות י"ח שכתב בשם מהר"י קולון ז"ל שורש צ"ד ומהר"ם פאדוה סי' נ"ב, דהוא הדין בכל מקום דאיכא פלוגתא אי זכה המקבל עליו להביא ראיה עיי"ש.