מעשה רקח על הלכות זכיה ומתנה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ו · הלכה כב
אם נשתמשה בהן ובלו או אבדו וכו'. מדקדוק לשון רבינו נראה דכל מה שעשוי ליבלות נקרא כלים מועטין ואינן חוזרין, ודקדקו הפוסקים ז"ל דמעות נקרא עשויין ליבלות דלהוצאה ניתנו, אבל דברים שאין עשויים ליבלות דין הוא שיחזרו. והרב כנסת הגדולה ז"ל אבן העזר סי' נ' בהגהת הטור אות ז' כתב, השולח סבלונות לארוסתו והיא בבית אביה הרי היא כמי שמסרן ליד האב רשד"ם אבן העזר סי' ל"ב ע"כ, ולכאורה הדבר תמוה דלפ"ז אם נאבדו יתחייב בהם האב הרי הארוס לא שלח אלא לארוסתו ואיך יתחייב האב, בשלמא אם היא קטנה שאין לה יד תינח שאביה זכאי במציאתה וכסף קדושיה, אבל בבוגרת שיש לה יד והיא זכתה בהם שהרי יצאה מרשות אביה מהיכא תיתי שיתחייב בהם האב, אטו יצא ערב בעד בתו, וכמו שהאריך בזה מהר"ם גאלנטי ז"ל בתשובה סי' י"ד הביאה הרב ז"ל שם אות ט', וגם יש לתמוה עליו למה הזכיר השתי סברות כל אחת בפני עצמה כאילו מר אמר חדא [ומר אמר חדא] ולא פליגי, וגם ראיתי למהרשד"ם ז"ל שם שנסתייע לדין זה מההיא דמציאת בנו ובתו הגדולים דאמר רבי יוחנן עלה לא גדול גדול ממש וכו', אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן, הרי דידו כיד אביו וכל שכן אשה שאפי' היא בוגרת שהכל ברשות אביה וכו', ואי מהא לא איריא דגבי מציאה משום דרכי שלום נגעו בה, גם הראיה שהביא שם מכל המפקיד על דעת אשתו ובניו מפקיד, אחרי המחילה הראויה דין הסבלונות לא דמי למפקיד, דמפקיד מקפיד על הדבר שלא ישתמשו בו וגם איסור יש בדבר, משא"כ בסבלונות שהדבר ידוע שאינו שולחם אלא כדי שתתקשט בהם המשודכת, ואם באנו לדמותם אינו אלא למתנה על מנת להחזיר שהרי בעת כניסתה תחזירם בהכרח, וכבר פסק בשו"ע חו"מ סי' ע"ר דנותן מתנה לבנו גדול אף אם הוא סמוך על שולחנו הרי היא שלו ואין לאביו בה כלום, ועם כי הרואה יראה דנדון מהרשד"ם ז"ל הוא בשהסבלונות קיימין ומטעם תפיסה הוא דנגע בה, ונדון הרב גאלנטי ז"ל הוא בנאבדו, מכל מקום הדין נראה כדברי הרב גאלנטי ז"ל.