מעשה רקח על הלכות זכיה ומתנה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ג · הלכה ט
הנותן מתנה ע"מ להחזיר ה"ז מתנה וכו'. הנה ראיתי להרב כנסת הגדולה חו"מ סי' רמ"א בהגהת הטור אות ל"ח שכתב וז"ל: דוקא על מנת שיחזירנו המקבל מדעתו ומרצונו, אבל כל שנאנס להחזיר אין כאן חזרה ונפקא מינה אם נשבע הנותן ליתן מתנה ונתן מתנה על מנת להחזיר ולקחה באונס מהמקבל לא קיים שבועתו הריב"ש סי' שמ"א ע"כ, ולכאורה קשה טובא דמשמע דאם לא לקחה באונס מהמקבל אלא שהתנה עמו על מנת שיחזירנה לו והמקבל קיים תנאו דנמצא בזה שקיים שבועתו, והרי הריב"ש גופיה הביאו הרב ז"ל שם אות ט"ל, כתב, דהא דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה היינו באותם דברים שחייבה תורה לתת שבזה יוצא ידי נתינה, וכן באתרוג קרינן ביה לכם בשעת נטילה, אבל בתנאים שבין אדם לחבירו הולכים אחר לשון ודעת בני אדם וכל שהתנה סתם לתת לו יש לו לתת סתם ולא בתנאי ושיור ע"כ, מעתה כשנשבע לתת מתנה לחבירו אם התנה עמו על מנת להחזירה הרי לא קיים שבועתו, דכיון דנשבע סתם משמעותו בלי שום תנאי ושיור כמו שכתב ז"ל, אמנם מתוך מה שכתב הרב כנה"ג ביו"ד סוף סי' רל"ח ששם כתב דלדעת הריב"ש יש חילוק בין מתנה ומתחייב לתת לחבירו מתנה לנשבע מעצמו סתם דמתנה ומתחייב הוא דאזלינן בתר דעת ולשון בני אדם וצריך ליתן בלי שום שיור, משא"כ בנודר או נשבע מעצמו בלי קדימת שום חיוב שפיר מצי לקיים שבועתו על מנת להחזיר, אשר כפי זה יתיישב הכל.