מעשה רקח על הלכות בכורים· רבי מסעוד חי רקח
פרק י · הלכה ב
כיצד הרי שהקדיש וכו'. מרן ז"ל הזכיר תמיהות מהר"י קורקוס ז"ל על דברי רבינו שהם מבוארים והוא ז"ל תירץ דרבינו לא נחית הכא לענין דינא כלל וכו' ע"כ. גם בשו"ת הרדב"ז ז"ל שנדפסו מחדש תירץ עם דברי התוס' ד"ה והא בעי וכו' דהוי כמקדיש עצים ואבנים וכו' ותירוצם דחוק אבל קושטא דמילתא לא הוי הכי דכיון דגזז את הגיזה תו לא שייך בה העמדה והערכה וכו' ומה שלא הזכיר רבינו אוקמתא דרבא משום דהוי מכל שכן דרבי מני מודה לרבא ורבא לית ליה דר' מני כמ"ש התוס' ורבי מני אמר לך צאנך מיעוטא הוי וממעט נמי הא דרבא ע"כ. ואחרי המחילה הראויה הם דברים מגומגמים וכמעט שאין להם ישיבה בעולם דמ"ש התוס' דר' מני אית ליה דרבא וכו' אינו מפני דדריש ממיעוטא דצאנך מקדיש הגיזה דזה לא אמרה אדם מעולם אלא כוונת התוס' דרבא דדריש מצאנך לשותפים ובעי תלמודא ואלא צאנך למאי אתא מוכרח דלא ס"ל דרשא דר"מ אמנם ר"מ דדריש מצאנך למעוטי הקדש פשיטא ודאי דיודה לדרשת רבא דאם הקדיש הגיזה לחודה הוי מחוסר גזיזה פדיה ונתינה דהא קרא הכי קאמר ולא מטעם מיעוט דצאנך דכיון דהוא לא הקדיש אלא הגיזה לחודה וגוף הצאן הוא חולין הרי הוי צאנך כפשוטו ואין לומר דכי קאמר רבא בהקדיש הגיזה עצמה היינו שגם הגיזה הקדיש להדיא דא"כ תיקשי ליה דלמה ליה קרא תיפו"ל דלאו בני גיזה נינהו כדפריך בריש הסוגיא.
ולהרב דמשק אליעזר ז"ל ראיתי שכתב דלית הלכתא כרבא מכח דר"מ בשם רבי ינאי קאמר לה ור' ינאי רביה דרבי יוחנן והלכה כמותו לגבי רבא אי נמי דרבינו גריס רבה בה"א וכו' עיי"ש. ולענ"ד יותר נראה דרבינו לענין הדין ס"ל כרבא דכיון דדריש מדסמיך קרא דנתינה לגיזה כבר פסק רבינו דרשא זו פ"א דהל' גירושין לענין גט ופ"ד דע"ז לענין עיר הנידחת ופ"ו דהל' עבדים לענין גט שחרור אלא דמשום דאין זו פשטא דמתני' לאוקומי קדשים דקתני במקדיש גיזה לבדה לכך נקט במקדיש בהמה סתם וכן מתבאר מדברי הרב קרית ספר ז"ל עיי"ש וזו נראית כוונת מרן ז"ל שכתב דלא חש להביא אוקמתא דרבא דכיון דאייתי תרי גווני דאצטריך קרא סגי.
ובס' צרור החיים ז"ל ראיתי שפלפל הרבה על דברי רבינו והקשה עליו כמה קושיות ורובם ככולם אינן כדאין למעיין בדבר ואין להאריך. לבד ראה זו שהקשה המפרש ז"ל דהו"ל לרבינו לבאר חוץ מגיזתה וכחושותה י"ל דמדכתב סתמא או הקדיש בהמה וכו' אפשר דכוונתו לבדק הבית כנז"ל דקדשי מזבח הרי הם אסורים בגיזה עכ"פ ודו"ק: