מעשה רקח על הלכות בכורים· רבי מסעוד חי רקח
פרק ד · הלכה ד
והכהן פודה אותם וכו'. בב"ב דף פ"א אמרו סתמא דפריק להו ומשמע הבעלים עצמן שהקדישום ורבינו העתיק כהן וקשה דאיך יתן הדין שהכהן יפסיד דמיו כדי להפדותן וסוף כל סוף כיון שיש להם בעלים הבעלים קודמים. אכן ראיתי להרב קרית ספר ז"ל שהעתיק ומשום דביכורים נאכלין לכהנים פריק להו אחר שהניחן לפני המזבח והניף ואח"כ אוכלן ע"כ. וכיון שהפדיון אינו אלא אחר ההנחה והתנופה ומעתה הרי זכו בהם הכהנים וכדי שיותר להם אכילתן צריכים לפדותם ולהפריש מהם המעשרות שמא חולין הם ועם כל זה עדיין לבי מהסס מהמשך לשון רבינו:
ואינו מביא אותן בעצמו וכו'. בגמ' אמרו דעביד להו כר' יוסי בר חנינא דאמר בצרן ושיגרן ביד שליח ומת שליח בדרך וכו'. ופי' רשב"ם ז"ל דהבצירה הויא לקיחה וכשבצרן הוא ומשלחן ע"י שליח הויא לקיחה באחד והבאה באחר ואינו קורא וה"נ צריך שהוא יבצור אותן ואח"כ ישלחם כדי שיהיו ראויים לקריאה כיון שהוא עצמו בצרן ור"ת פי' שם שהבצירה אינו מעלה ואינו מוריד והעיקר הוא ההבאה מתוך הבית ולדידיה נמי צ"ל שהבעלים לוקחים אותם מתוך הבית ומשגרין אותם ע"י שליח ואפ"ה אינו קורא משום דהויא לקיחה (באחר) [באחד] וההבאה באחר ולכל הפירושים אף שהבעלים עצמן מביאין אותם לעזרה אינן קורין מהטעם האמור דבעינן לקיחה והבאה באחד ובהכי ניחא שלא אמרו בגמ' ולשלח להו שליח כדתנן במתני' פרקא קמא דהשליח מביא ואינו קורא דהתם השליח עצמו מביאן לגמרי אבל הכא הבעלים רוצין להביאן בעצמם דמצוה בו יותר מבשלוחו ולהכי משכח ליה תקנתא דריב"ח מעתה תקשה על רבינו שסתם וכתב משלחם ע"י שליח וגם לא ביאר שצריך הוא לבצור אותן ולהוציאן מן הבית דא"כ אמאי לא אמרו בגמרא כן דלשלח להו ע"י שליח כנ"ל (ואם) [וגם] הו"ל לבאר דהבעלים עצמן היו יכולין להכניסן לעזרה ולהגיען ליד כהן ולא עוד אלא שכתב ואינו מביא אותם בעצמו דמשמע כלל [לא] וקשה כנ"ל וצ"ל דקיצר במובן וכיון שביאר שמשלחן ע"י שליח ממילא מובן דודאי אם הבעלים רוצים ליתנן ביד הכהן אין זה מעכב: