מעשה רקח על הלכות ביאת מקדש· רבי מסעוד חי רקח
פרק ז · הלכה ז
מי שעצם לחיו וכו'. מרן ז"ל הביא הסוגייא דמסיק רב פפא הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם פי' דכשהעודף הוא בלחי עצמו בין באדם בין בבהמה הוא מום אבל כשאינו עודף אלא השפה בלבד לא עצם הלחי באדם הוי מום בבהמה אינו מום עכ"ל. והקושי מבואר דאי בלית בה עצם באדם מיהא הוי מום למה כתב רבינו מי שעצם הלחי עודף דמשמע דאם אין עצם הלחי עודף אף אם השפה עודפת לא הוי מום ותו קשה (דהרב"ס) [דהרב ב"ח] יו"ד סי' ש"ט תמה על רבינו דמדהזכיר עצם משמע דפסק כרבנן ודלא כר' אילה ותו דבפירוש המשנה פסק כר' אילא שהסכימו עמו בי"ד של אחריהם עיי"ש ואיך לא נרגש דאי כרבנן איך פסק דניטל רוב המדבר של לשונו הא לרבנן לא הוי מום ותו דמרן גופיה כתב לקמיה דהיינו כרבי אילא ובי"ד של אחריהם והרב לחם חמודות אות ט' כתב דבהא דלחי התחתון פסק כרבנן משום דהכי סתם לן רבינו הקדוש משא"כ באינך תרתי דהיינו עינו עגול ושניטל רוב המדבר פסק כרבי אילה עיי"ש גם הרב לחם יהודה ז"ל הניח הדבר בצ"ע. ותמהתי על הרבנים האלה ז"ל איך נעלם מעיניהם דברי רבינו בפרק הבא הל' ח' שפסק לההיא מתני' דשפתו העליונה עודפת על התחתונה או התחתונה עודפת על העליונה אפשר לפי זה דברי רבינו שרירין וקיימין דבפלוגתא דר' אילא וחכמים פסק כר' אילא בכלהו דבפיו דומה לשל חזיר וכן בעינו עגול פסק פ"ב דאיסורי מזבח דהוי מום ובניטל רוב המדבר דשייך ג"כ באדם פסק כאן כוותיה דהוי מום וכמ"ש מרן הקדוש ז"ל ודברי רב פפא דמחלק בין יש בה עצם לאין בה עצם פסק ג"כ כאן כוותיה משום דעיקר קושיית הש"ס היא בעצם התחתון עודף דקאמר תלמודא דחכמים מודו לר' אילא ועלה פריך ממתני' דבאדם דוקא ראוי שיהיה מום ומתרץ ר"פ וכו' ולכך כתב רבינו כאן דבעצם התחתון עודף הוי מום דאילו בעליון דהוי פלוגתא דר' אילא וחכמים כבר הזכירו באיסורי מזבח ואותה משנה דשפתו העליונה עודפת וכו' כבר ביארה לקמן כנזכר וכיון שכן לא זכיתי להבין מה ראו על ככה הרבנים הנ"ל ודברי מרן ז"ל: