מעשה רקח על הלכות ביאת מקדש· רבי מסעוד חי רקח
פרק ג · הלכה ט
אבל טמא מת וכו'. מרן ז"ל דקדק שהיה לו לכתוב טמא מת שנכנס לחיל וכו' ע"כ ואפשר דסמך על מ"ש בהל' ה' דטמא מת משולח מהחיל עיי"ש:
או מחוסר כפורים וכו'. עיין מ"ש מרן ז"ל ופי"ח מהלכות פסולי המוקדשין וכו' ועליה סמך רבינו גם בכאן ע"כ. וקצת קשה דאי מינה יליף למה לא חייב מלקות גם כאן כי התם ותו דהכא משמע דנכנס הוא למד מאוכל קדש ואילו שם לא מצא מרן מקום מהיכן הוציאו כי אם מפי"א דפרה כל הטעון ביאת מים מן התורה אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב ומשמע דהוא הדין לאוכל קדש ומשמע לרבינו דהיינו דוקא לענין מלקות ולא כרת וכו' ע"כ הרי דשם כתב דיליף דין אוכל קדש מדין נכנס וכאן כתב בהיפך.
עוד הקשה הרב חיים אבועלפיה ז"ל בס' עץ החיים דף פ"ה דטבול יום שנכנס לעזרת ישראל בכרת כמ"ש לקמן הל' י"ד כל הטעון ביאת מים וכו' ואילו לאכילת קדשים כתב שגם טבול יום אינו חייב אלא מלקות ואיך השוה מרן דין קדש למקדש דגם ט"י שנכנס למקדש הוא במלקות וליתא גם מתני' דבין לפני ביאתו חייב מפרשה לכרת ולא למלקות לבד גם בפ"ד הל' ד' כתב מרן דהיינו יכולין לפרש הא דתנן ואם בא למקדש בין לפני ביאתו וכו' חייב היינו מלקות ולא כרת ולרבינו שחייבו כרת קשיא ע"כ ומלבד שדבריו סותרין זה את זה תו קשה דאיך אפשר שהראב"ד מפרש חייב מלקות ולא כרת אף שעדיין הוא טבול יום והלא איהו ס"ל דמחוסר כפורים בכרת וכ"ש טבול יום וצ"ע עכ"ל ובדף י"ז הקשה עוד הקושיא האחרונה דאיך יתכן דגם בט"י פטור מכרת והלא הראב"ד גם במחוסר כפורים חייבו כרת וצ"ע עכ"ל. וקושיא זו תירוצה נקל אחרי המחילה הראויה דעיקר דברי מרן אינן אלא כלפי דברי הש"ס ס"פ הנשרפין שחייבו מיתה לט"י ששימש דהלא המשנה דפי"א דפרה מוכחא דחייב כרת שהם דברי הראב"ד ולזה תירץ דאי מהא לא איריא דהגמרא היינו יכולין לתרץ דחייב דקתני במשנה היינו מלקות אבל לרבינו שחייב כרת קשה כלומר דלדידיה פליגי מתני' אברייתא ובדעת הראב"ד לא נגע ולא פגע כלל אלא דהשגתו השגה והוא מוקים לה בבמה אי נמי וכו' נמצא דהראב"ד מודה ואזיל דחייב כרת לפי האמת ואין כאן שום קושי.
מעתה נבוא לשאר הקושיות שהקשינו דלקושיא ראשונה דנכנס למד מאוכל י"ל דאין כאן לימוד אלא דמדכתיב וטומאתו עליו שמענו דלחייבו כרת בעינן כל טומאתו לאפוקי מחוסר כפורים לאפוקי טבול יום דאף דלאכילת קדשים פטור מן הכרת לגבי ביאת מקדש חייב כמ"ש רבינו לקמן ולאידך קושיא שכתב מרן ז"ל (בפי"א) [בפי"ח] דפסולי המוקדשין ומשמע לרבינו דהיינו דוקא למלקות וכו' י"ל דכוונת מרן ז"ל דכי קתני מתני' אם בא אל המקדש וכו' יש בכלל זה אוכל קדשים וכי קתני חייב הכוונה להאי כדיניה ולהאי כדיניה דלגבי אוכל הוי מלקות ולגבי ביאת מקדש חייב כרת זה אפשר לפי חומר הנושא וכן תירצו תלמידי יצ"ו והרב קרית ספר ז"ל הביא ראיה לחיוב המלקות מדדרשינן פרק ג' מינין טמא יהיה לרבות טבול יום עיי"ש: