אור ברסלב

מעשה רקח על הלכות איסורי מזבח· רבי מסעוד חי רקח

פרק א · הלכה ז

הלכה ד

המטיל מום וכו' ואינו לוקה וכו'. עיין מ"ש מרן ז"ל ופי' רש"י וכו' אבל דעת רבינו דאסור מדאורייתא אלא שאינו לוקה ע"כ. לא זכיתי להבין איך נחה דעתו ז"ל בהבנת סוגיא זו לדעת רבינו שהרי מלישנא דלית לן בה משמע דאין כאן שום איסור ותו מקושית הגמרא דפריך וליהוי כמטיל מום בבעל מום דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור ותירצו בעל מום נהי דלא חזי לגופיה לדמי חזי לאפוקי הכא דלא לדמי חזי ולא לגופיה חזי ע"כ משמע דמטיל מום בבעל מום גרע מנותן מום בזמן הזה דאע"ג דהתם אסור הכא מותר וכיון דקי"ל במטיל מום בבעל מום שאינו עובר בלא תעשה א"כ כ"ש הכא והרב לח"מ ז"ל הניחו בצ"ע. ובשו"ת רדב"ז שנדפס מחדש דף נ"ג סי' ק"י כתב דרבינו לא פסק כהך סוגיא אלא כרבנן דפ' פסולי המקודשין וברייתא דהתם דבכור שאחזו דם אין מקיזין אותו אם נתכוון להטיל בו מום עיי"ש שהאריך ועם כל זה הקושיא השנית שהקשינו עדיין עומדת דאף דרבינו כתב בה אינו לוקה הכוונה דגם בלאו אינו עובר שהרי לישנא דרבנן מתמים יהיה לרצון וכל מום לא יהיה בו לגרמה הוא דאתא ובס' צרור החיים ז"ל נדחק ג"כ בזה עיין עליו.

ואמנם אף אני הצעיר אענה חלקי והוא דרבינו מפרש דרבא ס"ל דכיון דלמיתה אזלא דהרי נועל בפניה ה"ה לשויא גיסטרא דמה לי הא מה לי הא אלא דחשש מפני הרואים וכו' אכן להטיל בה מום גמור בלא מיתה ס"ל דעבר על כל מום לא יהיה בו ודאי וזו היא כוונתו שתירץ ה"מ בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה כלומר אז ודאי דלשויה גיסטרא מודינא דאסיר דהא לקרבן קיימא אבל זו דלא חזיא להקרבה כלל אלא למיתה ומן הדין היה מותר להמיתה להדיא אלא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים לכך נאסר אך המקשן לא הבין כוונת רבא אלא הבין דרבא ס"ל דאין לחוש להטלת מום כלל ולכך הקשה לו וליהוי כמטיל מום בבעל מום ורבא רצה להשיב לו לפי כוונתו דהכא לא לדמי חזי ולא לגופיה חזי אך לפי האמת דברי רבא מבוארים דגיסטרא אסר מפני שנראה אבל מום גמור פשיטא ודאי דקעבר הלאו דכל מום לא יהיה בו וזהו דינו של רבינו שהזכיר מום סתם ולא ביאר גיסטרא משום דגיסטרא שריא מן הדין כיון דלמיתה קיימא משא"כ מום גמור ובזה ניחא נמי לדברי מרן ז"ל כמבואר:

תוכן העניינים

מעשה רקח על הלכות איסורי מזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה