מעשה ניסים על הגדה של פסח· רבי יעקב לורברבוים מליסא
קדש
פסקה ב
לא יאמר קידוש עד שתחשך דהיינו צאת הכוכבים. ומקדש ומברך זמן. ואם חל במוצאי שבת אומר יקנה״ז. ואם שכח להבדיל עד שהתחיל ההגדה ישלים ההגדה עד גאל ישראל ואח״כ יבדיל. ואם נזכר באמצע סעודה שלא הבדיל מבדיל באמצע סעודתו על הכוס. ואם לא היה דעתו לשתות יין תוך הסעודה מברך בפה״ג. ואם נזכר אחר שבירך ברכת המזון אומר הלל והבדלה על כוס אחד כיון דא״א בענין אחר. ולא יטול ידיו קודם קידוש. ואם אין ידיו נקיות יטול מעט ולא יברך ענ״י. שיעור כוס רביעית. ולכתחלה ישתה כולו ובדיעבד סגי ברוב רביעית וצריך לשתות שלא ישהה יותר משיעור שתיית רביעית. ואם שהה יותר אז בב׳ כוסות. ראשונות צריך לחזור ולשתות ובאחרונות א״צ. ואם שהה יותר מכדי אכילת פרס לא יצא וצריך לחזור ולשתות אפילו בב׳ כוסות אחרונות. גם הנשים חייבות בד׳ כוסות ובכל המצות הנוהגות בלילה זו. אין ליקח כוס שפיו צר שאינו יכול לשתות רביעית בבת אחת בין כוס ראשון לשני לא ישתה רק לצורך גדול:
פסקה יב
יש להתעורר אל הכפל במלות האלו זה שלש פעמים שהחיינו וקימנו והגיענו אשר לכאורה עניינה אחד והיה די באמרו שהחיינו לזמן הזה.
ונבוא אל הביאור בשום לב אל תוארי הבורא יתברך המורגל לומר חי וקים. וביותר קשה בזה בברכת ברוך שאמר אנו אומרים ברוך חי לעד וקים לנצח. יש להבין כפל הענין במלות שונות. ונראה לפרש כי הם שתי חלוקות לא ראי זה כראי זה כי תואר חי נקרא על שמחיה כל הנמצאים והנבראים שבעולם ולא מחמת שהוא עצמו חי כי לא יתפנו תוארים עצמיים בערכו ית' כנודע אבל ענין חי הנאמר בהש"י הוא ע"ש שהוא חיותו של עולם כמ"ש התי"ט סוף תמיד. ואולם תואר קיים צודק עליו יתברך שהוא עומד קיים תמיד קיים נצחו בלי שום שינוי ותמורה ח"ו כאמרו ית' אני ה' לא שניתי וכמ"ש הרב המורה. ונגד חלוקה ראשונה בשם חי אמר לעד כי שם עד יפורש על העלמיות של כל ימי קיום העולם. ובפיוט אקדמות נמצא וטרי עדי שפירושו נושא העולם. והנה קודם שנברא העולם שהיה הוא ושמו בלבד וכן ככלות הכל א"א לתארו חי. ולא נוכל לקראו חי רק כל זמן היות העולם קיים המקבל ממנו ית' החיות. לכן כל ימי העולם נאמר חי לעד. אמנם מלת נצח נאמר על בלתי תכלית כנצחיותו ית'. לזה תואר קיים זה שמו אשר יקראו לו לנצח. ומזה הטעם עצמו נקראו ישראל ג"כ חיים וקיימים. דרש"י פי' אקרא לא ירפך ולא יעזבך. לא יתן לך רפיון. והכוונה דבגלות המר והנמהר אנו צריכין לשני חסדים הכרחיים האחד שאנחנו מפורדים בין העמים ונחשבנו כצאן לטבח יובל. כמאמר המגיד שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו מצילנו מידם ומרים אותנו זה בודאי טובה נפלאה והן הן גבורותיו. ונגד זה אמר לא יעזבך דהיינו לכלותך. והשני שכל מגמתם לבטל מאתנו המצות והמקום מוכן לכך כמ"ש הכתוב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם. ובכל זאת לא שכחנו שם אלהים ואנו מקיימין מצותיו. והוא יתברך מחזיק בידינו שלא נלמוד ממעשיהם מחמת גודל הצרות. ולזה אמר לא ירפך לא יתן לך רפיון שמחזיק אותנו באמונתו ובמצותיו ית'. וע"כ שפיר יוצדק גם על ישראל חיים קיימים. חיים ע"ש החיות. וקיימים ע"ש הקיום בלי שינוי מאמונתם. ובזה בא על נכון מאמרנו. בהגיע זמן עשיית מצותיו ית'. להודו ולשבחו על ב' הטובות הנזכרים. שהחיינו שמחיה אותנו ונתן לנו החיות בין העמים. וקימנו באמונתו בקיום מצותיו הנצחיים ית'. ואומרו והגיענו יראה בכוונתו. כי באמת אף שהאדם רוצה ומתאוה בקיום המצוה. צריך הוא לחסדי הבורא שיספיק בידו קיום המצוה בכל פרטיו. ונוסף על זה שיהיה יוכל אדם לקיים המצוה בהידור ונחשב לו למצוה בפ"ע במה שמהדר להש"י נמצא שהוא מגיע אותנו להמצות הנעשים בזמן הזה.