מעשה ניסים על הגדה של פסח· רבי יעקב לורברבוים מליסא
מגיד · כנגד ארבעה בנים
פסקה א
ברוך המקום. הפיסקא הזאת היא משולל הבנה לכל רואה. ואין מן הצורך לכתוב הספיקות.
ומה שנראה לי בפירושו כי כלל האנשים לא ימלט מהחלוקה מהיותן ארבעה מדרגות נלמד מדברי בעל חובת הלבבות. א) מי שיודע ומכיר הבורא ומדותיו מצד הערה השכלית כאברהם אבינו וכיוצא בו. ב) מי שלא הגיע למדרגה זו ומ"מ מכיר הבורא ומדותיו מצד הערת התורה ע"ש בח"ה שער עבודת האלהים. ג) יש אשר זה וזה אינו בידו רק שמעשה אבותיו בידו ואינו משנה מקבלת אבותיו מאומה. ד) יש אפיקורסים אשר אינם משגיחים על כל ומכחישים מציאותו ובתורתו. ולא ימלט מחלוקת הארבעה מדרגות הנ"ל.
והנה מי שמכיר הבורא מצד הערה השכלית בשם חכם יתקרי. והאפיקורס בשם רשע. ואשר מעשה אבותיו בידו בשם שא"י לשאול. ואמר ע"ז שאת פתח לו כיון ששומע לדברי אבותיו. והמכיר מצד הערת התורה. מכנהו בשם תם ע"ד תם יושב אוהלים. והנה כל הד' מדרגות יצאו ממצרים דאפילו רשעים גמורים יצאו דהא היו דתן ואבירם ופסלו של מיכה ירד בים כמבואר במדרשם ז"ל. וכנגד כל אחד מחייבין ליתן שבח והודיה לשמו ית' על שהיה יד השגחתו להצילם. והנה על כל מי שלא היה ראוי להנצל מהראוי להגדיל השבח כי יוגדל החסד שעשה עם הרשע ממה שעשה נגד השאי"ל והחסד שעשה עם השאי"ל גדול מהחסד שעשה עם התם והחסד של התם גדול מהחכם כי החכם הוא מהיותר ראוי להנצל.
והנה הרב המורה בחלק ג' כתב שהשגחה דבוקה בההשגה ומי שמשיג יותר להש"י הוא יותר מושגח ע"ש. והנה סיבת קריאת לשי"ת מקום נראה כי הוא מטעם כיון שכל העולם מוקפים וחוסים בצל השגחת הש"י הוא מקומו של עולם כיון שהעולם מסובב מצל השי"ת כמו שהמתקומם מסובב מהמקום לזה נקרא הש"י מקומו של עולם שהוא המקיף בהשגחתו. וכיון שההשגחה דבוקה בהשגה לזאת הרשע ומי שאינו משיגו הם כביכול כאלו הן חוץ למקומו ולא נקרא השם מקום רק למי שהוא מוקף מהשגחתו ולן וחוסה בצלו.
ולפ"ז אמר המגיד שיש לסדר ארבעה שבחים נגד הארבעה מדרגות באנשים שיצאו וכיון שעיקר השגחתו היתה על החכמים ולהם היה סיבה קרובה וראוי לייחס אליו בהשבח נגד החכמים אמר (ברוך המקום) לאשר שהיה נגדם סיבה קרובה והשגחתו היתה מקפת אותם ונגד הרשע שהיה אצלו השי"ת סיבה רחוקה אמר (ברוך הוא) שהיה נסתר מהשגחתו להטיבו בפרטות רק ניצל באמצעות השלימים ושיש לנו להודות ולשבח להש"י שלא הפרידו מהם. ונגד התם שיצא בזכות התורה כי באמצעות התורה יכול להכיר מציאות הש"י והשגחתו יש לסדר השבח (ברוך שנתן תורה וכו') כי התורה הביאה אור השגחתו ית' עליו. וכנגד השא"י לשאול אמר ג"כ (ברוך הוא) כיון שהשגחה דבוקה רק בההשגה כמו שהקדמנו בשם הרב המורה בחלק ג' ע"ש ולא ניצול רק בזכות אבות והיה אצלו ג"כ הש"י בסיבה רחוקה. ולדעתי זהו הענין שנזכר בתורה ארבעה דברים שעל ידיהם יצאו ישראל ממצרים. דהיינו א) זכות אבות ב) ברית אבות ג) זכות התורה. כמ"ש רש"י בפ' שמות אקרא דתעבדון את אלהים על ההר הזה וז"ל ושאתה אומר מה זכות יש להם ליגאל זכות קבלת התורה. ד) זכות קיום מצות דם פסח ודם מילה כמו שפירש"י ואת מתבוססת בדמיך וז"ל בזכות דם פסח ודם מילה. ולפמ"ש הוצרך לכל הארבעה כי החכם שהיה עושה המצות מאהבה ובסכנת נפשו היה יכול לצאת בזכותו. והתם היה יכול לצאת בזכות התורה לאשר שע"י התורה דבוק בהקב"ה והשא"י לשאול בזכות אבות כי על ידם הוא דבוק בהשי"ת. והרשע ודאי שאינו מועיל לו הזכות אבות שאין מזכין לאדם בע"כ והרי הוא בוחר בעבדות מצרים על עבדות הבורא ית' כענין אמרם טוב לנו עבוד מצרים ולא ניצול רק מצד ברית אבות כי אפילו אם ח"ו היו כולן רשעים ולא היו רוצין לצאת היה מוציאם בעל כרחם כענין שאמר הנביא ואתם אומרים היה נהיה כגוים ב"י היה לא תהיה אמר וכו' וכן אם לא בין חזקה אמלוך. ובזה אני מבין מה שאמרו חז"ל שתיקנו ד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. שקשה הדבר מאד כי מה תועלת יש לנו בהזכירו ארבעה לשונות הללו ומה לנו לשמוח בזה. לכן נ"ל כי היה ארבעה דברים שכל א' ואחד היה לנו טובה גדולה ואותם הארבעה לשונות מורים עליהם. כי הנה נס ההצלה מעבדות וההוצאה ממצרים ידוע שהן שתי ניסים וזמן ההצלה היה קודם זמן ההוצאה בידוע ששה חדשים מקודם פסק השיעבוד והוכרח לומר בשני לשונות הללו. וענין הגאולה שאמר הוא במה שקנה אותנו לקנין כענין שאמר התנא באבות פ"ו ישראל קנין אחד וגאולה הוא לשון קנין כמו שאמרו בב"ק ובתמורה ובכמה דוכתי אין גאולה אלא לשון קנין כמ"ש על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ע"ש. ואין טובה גדולה מזו במה שנעשינו קנין להקב"ה ולקיחה הוא קנין אישות שהיה להשי"ת עמנו כמבואר בכתובות. וגאולה הוא קנין עבדות וקיחה הוא קנין אישות. ומטעם זה נראה שתיקנו כל כוס וכוס במקומו כי הכוס הראשון תיקנו על הקידוש שנאמר בו זמן חרותינו והוא השיחרור מעבדות והוא נגד נס ההצלה וכוס שני אחר סיפור היציאה עם הנסים שנעשו. וכוס ג' על ברכת המזון הנזכר בו ברית תורה וארץ כי זה מורה על קנין עבדות שנתן לנו ארצו וגזר עלינו גזרותיו כגזרת מלך על עבדיו וכרת בריתו עמנו וכוס הד' על חלק האחרון מסיפור ההגדה שהיא כנגד גאולה העתידה כמו שנבאר לקמן בס"ד וגאולה העתידה הוא מצד הקידושין והנשואין עמנו כמ"ש הראב"ע בפי' שיר השירים ע"ש.
פסקה ב
חכם מה הוא אומר. הספיקות אשר ההתעוררות וההשקפה ראוי בהם הם. א) הוא הספק הכלל החכם והרשע למה לא אמר המגיד לכל אחד התשובה הנזכר בתורה לכ"א בצד שאלותו. ב) בתשובה להחכם למה בחר בהלכה זו דוקא באין מפטירין יאמר לו איזה הלכה שירצה. ג) שהחכם ג"כ אמר לשון אתכם כמו לשון לכם שאומר הרשע כמבואר בתורה בפ' ואתחנן ולמה עשה זה לרשע למוציא א"ע מהכלל ולא להחכם כיון שאמרו בלשון אחד. וביישוב זה נאמר כי החכם להיותו חכם מכיר במצות הבורא שקצתן הן עדות דהיינו שאנו מעידין בעשותנו אותם בטובות הבורא שעשה לנו כמו בפסח שאנו מעידים על נס הפסיחה וסוכות על ענני הכבוד וכיוצא באלו הרבה. והחקים הן להורות כי אנחנו עבדיו מקיימין גזרותיו כגזרת מלך על עבדיו ובהחוקים אנו חוגרין עלינו חותם המלך. והמשפטים הן המצות שנצטוינו בהנהגה שבין אחד לחברו. ובזה נראה גודל השגחתו עלינו שרוצה בטובתנו ומנהיג אותנו. והחכם שרוצה לקבל על עצמו הכל שואל (מה העדות והחוקים וכו') ורוצה שיודיעו לו הכל. ומהראוי שיהיה התשובה שישנו לו כל התורה בכללה ולא היה יכול התורה לפרש תשובה הראויה לו כי היה צריכה לשנות התורה וסמכה עצמה בזה כי בודאי ישנו לו התורה בכללה ולא כתבה רק לצוות להגיד לו מלבד השנות התורה בכללה להודיעו שהמצוה שאנו מקיימים מלבד שאנו מחוייבין לעשות אותן מדרך השכל לעשות למלך הטיב כזה ולהעיד על טובותיו יש עוד מעלה יצירה במצותיו שמקנין לנו חיים ניצחיים כענין שאמר בתשובתו ויצונו ה' לעשות החוקים האלה לטוב לנו לחיותינו כיום הזה כדי שיחזיק לבו ויוסיף השתוקקות להדבר ומהות הדברים לא הוצרך לשנות כי כתובין הן. והמגיד ג"כ לא היה יכול לכתוב כל התשובות דהיינו שישנה כל התורה בכללה רק מחמת שסידור השאלה לענין פסח אמר שיאמר לו כהלכות הפסח (ואין מפטירין אחר הפסח וכו') לדוגמא כיון שיש בה רמז עדות ולחוקים ולמשפטים כמו שנבאר בס"ד והיה שצריך שיאמר לו שאר כל התורה רק שנקט זה לדוגמא דהנה בהלכה זו דאין מפטירין יש בו שלשה פירושים בפרק ערבי פסחים. (א) שאין אוכלין הפסח בשני מקומות. (ב) שאינו נאכל בשני חבורות. (ג) דנאכל על השובע. וטעם לכל אלו נראה דהא דאינו נאכל בב' מקומות הוא לרמז להוציא מלב האפיקורסים האומרים שפועל הרע אינו פועל הטוב. ולזה הפסח שמורה על נס הפסיחה היינו בנגפו את בתי מצרים ואת בתינו הציל שממקום ומסיבה אחת יצא הטוב לנו והרע להם ולזה אינו נאכל רק במקום אחד. והא דאינו נאכל בב' חבורות להורות דנס הגאולה אינו יכול לבא כי אם בהיותנו בחבורה אחת כמבואר ברש"י בהושע אקרא דחבור עצבים אפרים הנח לו חלק לבם עתה יאשמו. ולהיותנו בחבורה אחת א"א כ"א בקיום משפטים שבין אדם לחברו. והא דנאכל על השובע הוא מהחוקים כמ"ש בשל"ה כי המצות ראוי שתאכל לתיאבון ומש"ה נקטו לדוגמא. ועיין עוד במ"ש בפיסקא שאח"ז.
פסקה ג
רשע מה הוא אומר. הספיקות שבפיסקא הזאת רבו. נתעורר על קצתם בעל מעשה ה'. א) שלא נקט התשובה המוזכר בתורה. ב) הא גם החכם אמר אתכם ולא כעס עליו המגיד. ג) לישנא דקא קשה מאי בצאתי ממצרים שהוציאנו ממצרים ה"ל מימר דהא אמר בעבור זה דהיינו בעבור קיום מצות אלו הוציאנו ממצרים. ד) לישנא דהמגיד קשה שאמר שאלו היה שם לא היה נגאל. ולא תפס לשון הכתוב שלא היה יוצא דהא בקרא לשון יציאה כתיב ולא לשון גאולה. ה) היאך אמר שאלו היה שם לא היה נגאל הא אפילו רשעים גמורים יצאו ממצרים דתן ואבירם יצאו ופסל מיכה ירד בים.
ומקודם ניישב קושי' הב'. דהנה התורה עם דור היוצא מדבר שנצטוו בעצמם מפי השי"ת. והבן החכם כששואל על הצוואה תפס לשון טוב. מה הן הדברים שנצטוויתם כיון שהוא בעצמו לא שמע הצוואה ושואל למי שנצטווה מוכרח לומר בלשון זה משא"כ הרשע ששואל על המעשה ואמר מה העבודה הזאת לכם הרי מוציא עצמו מכל המעשה והיה לו לומר מה העבודה הזאת לנו כיון שהוא ג"כ העושה אלא ע"כ שהוא אינו רוצה בהמעשה.
ולענין קושי' הא' שלא אמר התשובה המוזכרת בתורה. נראה כי המגיד דקדק מהכתוב שבכל שאלת הבנים תפס הכתוב התשובה נגד הבנים שבחכם אמר ואמרת לבנך עבדים היינו וגו' בפ' ואתחנן. ובתם אמר ואמרת אליו. ובשאינו יודע לשאול אמר והגדת לבנך. וברשע תפס לשון ואמרתם זבח פסח הוא ולא השיב התשובה כלפי הבן. מוכח שהתורה הקפידה שלא להשיב לו כלל כענין שאמרו אין משיבין לאפיקורוס רק שהתורה ציותה כשהרשע ירצה להסיר אתכם מאחרי הש"י ויאמר (מה העבודה הזאת לכם) וילגלג על המעשה. ואמרתם זבח פסח הוא. פי' שתאמרו לעצמכם זבח פסח הוא אשר פסח כדי שתשנו את הנס לחזק דעתיכם. לזה אמר המגיד ג"כ שלא תשיב לו בלשון תשובה רק בלשון קהיית שיניים. (לי ולא לו. אלו היה שם וכו') ולא לשון נוכח כי אין התשובה אליו כלל. משא"כ לשא"י לשאול התשובה אל הבן דרך פיוס ולדרוש מתיבת לו שחייב אדם לראות א"ע כאלו הוא יצא ממצרים כמו שדורש לקמן ועיין עוד בפיסקא דשא"י לשאול.
ולענין שאר הקושיות. ניישב לשון הכתוב מקודם. כי פירוש מלת עשה הוא לשון קנין כמו שפירש"י גבי את הנפש אשר עשו בחרן וכמו עשה כל הכבוד הזה. וה"פ (בעבור זה עשה ה' לי) דהיינו בעבור קיום מצות אלו קנה ה' אותי לקנין (בצאתי ממצרים) היינו בשעה שיצאתי ממצרים. ולזה אמר ג"כ המגיד (אלו היה שם לא היה נגאל) כי גאולה ג"כ לשון קנין. ולזה לא תפס לשון יוצא דבודאי אף הרשע היה יוצא וכמו שפרשתי לעיל רק שלא נעשה קנין להקב"ה.
פסקה ד
תם מה הוא אומר. התם מחמת שא"י להפריש בין העדות והחוקים והמשפטים תופס השאלה בכללות לומר (מה זאת) ולזה ציוותה רחמנא לומר לו (בחוזק יד וגו') לומר לו שהיציאה היה ג"כ טובה לנו מחמת שהיה בחוזק יד. וכמו שפירשתי בפיסקא דעבדים היינו וכיון שטובתינו הוא מחוייבים אנחנו להודות ולעשות עדות על טובתינו.
פסקה ה
ושאינו יודע לשאול. הספיקות שבפיסקא הזאת הם אלו. א) למה אמר לשא"י לשאול תשובת של בן הרשע הקרא דבעבור זה עשה ה' לי דמשמע ולא לו. ב) לישנא דקרא קשה דוהגדת לבנך ביום ההוא לאמר דאין זה לאמר לזולת ועיין בשל"ה שתירץ דהפי' בקרא כך הוא דוהגדת לבנך דהיינו שתגיד לבנך בהמשכת הדיבור שהגדה היא המשכת הדיבור כמ"ש בפתיחה ותלמוד עמו כ"כ עד שיבין בכדי שיהיה הוא האומר לרשע בעבור זה עשה ה' לי דמשמע ולא לו וזה שפי' רש"י בכאן רימז תשובה לבן הרשע ועז"ש לישנא דלאמר שהיא אמירה לזולת וא"ש הכל. בעבור זה והנה בפרשה זו שהיא פרשת קדש לי כל בכור. טען הרב מהרי"א שמה ראה משה אחר שהש"י לא תצוה לו רק על קידוש בכורות ומשה הזהיר על אכילת חמץ ומצה ולזכור שהיום אתם יוצאים בחודש האביב כדכתיב ויאמר משה אל העם וגו'. וע"ז יפה כתב הרב בעל מעשה ה'. וגם ליישב על מה הקפידה תורה שיהיה הסיפור בחודש האביב דוקא כדכתיב היום אתם יוצאים בחודש האביב. וכן בפרשת משפטים כשצוה על השבת ובפרשת כי תשא כשהזהיר על ע"א שאמר אלהי מסכה לא תעשה לך. ובפרשת ראה כשצוה קדושת בכור בהמה. בכל אלו כתבה התורה אצלם אזהרת האביב. וטעם לזה שכולם לעורר הלבבות על האמונה האמתית שהשי"ת חידוש העולם יש מאין והוא ראשון לכל וע"כ ראוי לעובדו בכל הראשיות דהיינו בבכור אדם ובכור בהמה וראשית עריסותיכם וביכורים כי מצרים בחרו להם אמונת מזל טלה להיות מזל ראשון וחשבו היותו מושל בכל הראשיות ומכללם פרי בטן הראשון שהוא הבכור וע"ז צוה הקב"ה לשחוט טלה והכה בכוריהם לאשר שלפי דעתם הבכורות מושפעים ממזל טלה ולכן כשרצה משה לומר לישראל צווי הש"י על קידוש בכורות אמר להן מילתא בטעמא שיזכירו שיצאו בחודש האביב שהיה מזל טלה שולטות שהוא בכור למזלות. וגלל כן צוה אותם במצות השייכים לחודש זה ואח"כ אמר להם קדושת בכור ואמר שלי הם. כלומר שאינם משועבדים למזל טלה רק לראשון האמתי שהוא הש"י. ולזה ג"כ אצל שבת שהורה על חידוש העולם שהוא ית' הוא ראשון אמתי הזהיר ג"כ על האביב וכן אצל אזהרת אלהי מסכה שהיו עושין טלסמא לטלה חזר להזהיר על ענין האביב.