מעשה אפוד· רבנו יצחק ב"ר משה הלוי
הפרק השלשה עשר
בדרך שמוש האותיות בלשון העברי אחר שחלקו המדקדקים הקולות והאותיות המורות עליהן בחלוקה הטבעית להן, והוא החלוקה שנזכרה מצד מוצאיהן, חלקו אותם חלוקה שנית מצד השמוש, ואמרו שהאותיות מהן שרשיות תמיד, ומהן שהן פעם שרשיות פעם נוספות או שמושיות. וקראו אותן בשם מה שייחדו בו והוא ה'שמוש', ויקראו אותן תמיד 'אותיות נוספות' או 'שמושיות', ומכוון החלוקה הזאת, כי האותיות אשר מדרכן להיות תמיד בגזרה אם בכח אם בפעל הן הנה שיקראו שורשיות לגזרה ההיא, ורצוני ב'גזרה' עתה מה שיורה אם על השם או הפעל או מלת הטעם, ועוד אכתוב בזה. אמנם אמרתי 'אם בכח אם בפעל', לפי שבלשון העברי גזרות רבות באה שם האות השרשיית מכח ההבלעה או הנחוּת כמו שיבא, וכשיחקרו המדקדקים על שרש הגזרה רצונם בו ידיעת האותיות אשר לא תמצא לעולם הגזרה חסרה מהם כפי ההקש, ואי אפשר זה בה, כי אם תהיה חסרה מאחת מהן בפעל, הנה תהיה שם בכח על הדרך הנזכר. וכבר אמרו ברשם הגזרה שהוא התיבה המורה בגזרה על פעל היחיד הנסתר בזמן עבר, וזה צודק ברוב בלשון העברי, אמנם לא יצדק זה בשרשים אשר לא יבנה מהם פעל, והם רבים.
והנה שם חלק מהאותיות אשר מסגלתן כשיבאו בגזרה מה שתהיינה לעולם שורשיות, רצוני שיהיו שם להכרח טבע הגזרה, ואין שם גזרה תהיינה בה האותיות האלה להכרח השמוש, ויקראו אלה האותיות 'שרשיות'. ושם חלק אחר מן האותיות אשר עם היותן שורשיות בקצת גזרות, הנה מסגלתן שיבאו בשמוש הלשון לא להורות על טבע הגזרה אבל להכרח אחר מהשמוש בהוראה על העבר והעתיד והזכרות והנקבות והחלקיות והרבוי ועל אפנים רבים מאפני השמוש ויבא ביאורם, ואלה יקראו אותן 'נוספות', מצד שהן בלתי משמשות שם מצד טבע הגזרה, או 'שמושיות', להשתמש הלשון בם בזולת מה שיורה עליו טבע הגזרה. וכבר היו שני אלה חלקים שוים במספר האותיות אשר לכל חלק, והן אחד עשר לשרשיות ואחד עשר לנוספות. והחכם ר' יונה רשמם ח"ט ספ"ר גז"ע צד"ק לשרשיות, שלומ"י א"ך תבנ"ה לנוספות (הרקמה שער ה). ור' שלמה בן גבירול אמר בשמושיות: אנ"י שלמ"ה כות"ב. ולדונש בן לבראט בשרשיות: חפ"ץ גז"ע סד"ק ר"ט. והיותר נאה מכל מה שנאמר בזה: מש"ה כת"ב אלינ"ו – ג"ט חס"ד קצ"ר זע"ף. והא"ע ז"ל אמר כי בעל הלשון בחר לשמושיות היותר קלה מכל מוצא; מהגרון: ה"א ואל"ף, מהלשון: הלמ"ד והנו"ן והתי"ו, מהחיך: היו"ד והכ"ף, מהשנים: השי"ן, מהשפה: הבי"ת והוי"ו והמ"ם. וכבר נמצא לטי"ת שמוש ב"מַה נִּצְטַדָּק" (בראשית מד טז), "וַיִּצְטַיָּרוּ" (יהושע ט ד) ו"יִצְטַבַּע" (דניאל ד יב), ולדל"ת ב"הִזְדְּמִנְתּוּן" (דניאל ב ט), ולא חששו להן להציאן מהכלל הנזכר, מפני כי חשבו זה מכלל הזרות, או בטי"ת "נִּצְטַדָּק", "וַיִּצְטַיָּרוּ", שהוא מקום תי"ו, וב"הִזְדְּמִנְתּוּן" ו"יִצְטַבַּע" אמרו שאיננו לשון עברי.
ואחר שהתבאר זה, הנה אודיע אופן שמוש האותיות השמושיות על הדרך שבארוהו הראשונים, לפי שזה עקר גדול בהבנת הכתוב בספרי הקדש. ואתן הסדור על הדרך שנסדרו בסימן הנזכר, והוא מש"ה כת"ב אלינ"ו, וזה בקיצור ועל פי שנים עדים או שלשה לבד בכל מין ומין מהשמוש ויותר לפעמים. והנה מהשמושים האלה, מהם מה שתיוחד בו האות, ומהם מה שישתתפו בו קצת האותיות, ויבא באור בכל זה.
המ"ם, הנה מה שהוא מיוחד אליה, שהיא באה על השמות הלקוחים מהפעלים המורים על הזמן הלקוח סביב ה'עתה', וזה בתחלת השם ובכל בניני הכבדות זולת הנִפְעַל. בפִעֵל הדגוש: "מְאַמֶּץ כֹּחַ" (משלי כד ה), "חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ" (מ"א כ יא), "מְפָרֵק הָרִים" (מ"א יט יא), "קֵן מְשֻׁלָּח" (ישעיהו טז ב), "כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ" (תהלים נב ד). ובהִפְעִיל: "מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם" (איוב יב כג), "מוֹצִיא אֲסִירִים" (תהלים סח ז), "מַזְכִּיר עָוֹן" (יחזקאל כא כח), "וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת" (מלאכי א יד), "מֻקְטָר מֻגָּשׁ" (מלאכי א יא). ובפּוֹעֵל: "לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן" (איוב ט טו), "וְהוּא מְחֹלָל" (ישעיהו נג ה), "אָמַרְתִּי מְהוֹלָל" (קהלת ב ב), "לֹא מְטֹהָרָה" (יחזקאל כב כד). ובהִתְפַּעֵל: "מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר" (מ"א א ה), "מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ" (ש"ב יא ד). וזה מה שתיוחד בו המ"ם מבין שאר אותיות השמוש.
ומשמוש המ"ם להורות על הסבה החמרית: "מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי" (איוב לג ו), "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב ז), "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב כג), וירצה כי עצם אדם ובשרו נעשה חמר לעצם חוה ובשרה, "מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ" (תהלים מה יד), ירצה שמשבצות זהב היו חמר לבושה. וכבר תחסר המ"ם הזאת במקומות רבים בכתוב והוא שם בכח: "וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב" (שמות כה יז) – מזהב, "כִּי עָפָר אַתָּה" (בראשית ג יט) – מעפר, "דַּלְתוֹת עֲצֵי שָׁמֶן" (מ"א ו לא) – מעצי. "הַמְּכֹנוֹת עֶשֶׂר נְחֹשֶׁת" (מ"א ז כז) – מנחושת, וכאלה רבים.
ומשמוש המ"ם להורות על הסבה הפועלת: "מֵיְיָ יָצָא הַדָּבָר" (בראשית כד נ), "מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ" (איוב ד ט), "מֵיְיָ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ" (תהלים לז כג), וזה לסבה הפועלת בעצם. ולפועלת במקרה: "דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד" (איכה א ד), כי העדר באי מועד הוא סבה במקרה שהדרכים שהיו באים בהם אל ציון אבלו ושממו. ומן המין הזה: "שֶׁהֵם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי" (איכה ד ט).
ומשמוש המ"ם שתבא על המקום: "מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה" (דברים י ז), "מִשָּׁם חָפַר אֹכֶל" (איוב לט כט), "מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ" (איכה א יג), "מֵרֶשֶׁת רַגְלָי" (תהלים כה טו), "מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה" (איוב לז כב).
ומשמושה שתבא על הזמן: "מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי" (משלי ח כג), "מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ" (אסתר ג ז), "מִנְּעוּרַי גְּדֵלַנִי כְאָב" (איוב לא יח), ירצה: מזמן נעורי.
ומשמושה להורות על החלק או החלקים מהכלל: "מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (שה"ש א ב) – מאחת או שתים ויותר מנשיקותיו, "מִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" (תהלים צד יב), "עוֹנֶה אֲמָרָיו מִכֶּם" (איוב לב יב), "אֶל מִי מִקְּדֹשִׁים תִּפְנֶה" (איוב ה א).
ומשמוש המ"ם שהיא תעמוד בלשון העברי מעמד תיבת יוֹתֵר: "טוֹבָה חָכְמָה מִפְּנִינִים" (משלי ח יא) – יותר מפנינים, "וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים" (איוב ג כא), "מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם" (איכה ד יט), "מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים" (תהלים צג ד), "מִמֶּלֶךְ זָקֵן" (קהלת ד יג). כל אלה המ"מין מעמדם מעמד יוֹתֵר, וכאלה רבות בדברי שלמה.
ומשמוש המ"ם עמדהּ מעמד חלף ותמורה: "מִקּוֹל מְחַצְצִים" וכו' (שופטים ה יא), ירצה כי תמורה וחלף קול מחצצים יתנו שם צדקות ה'; "אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ" (תהלים קז יז) – תמורה וחלף פשעם ועונותיהם ישיגם הענוי והצער.
ומשמושה שתורה על הקנין: "מִמְּךָ הַכֹּל" (דה"א כט יד), "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ" (בראשית מט כ), ירצה ממה שהוא קנין לאשר, והוא ארצו או גבולו, הלחם היוצא ממנו שמנה. וכבר כתב ר' יונה (הרקמה שער ו) במ"ם הזאת שהיא נוספת, ולא דבר נכונה. וכן כתב במ"ם "לֹא אַצְתִּי מֵרֹעֶה אַחֲרֶיךָ" (ירמיהו יז טז), ובמ"ם "מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ" (בראשית מט כה), ובמ"ם "וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה" (מ"א יח ה), ואין הענין כן, אבל שיעור הכתוב: לא רצתי אחריך בַּעֲבוּר היותי רועה; כי משמוש המ"ם שהיא תעמוד מקום בַּעֲבוּר: "שָׁאַגְתִּי מִנַּהֲמַת לִבִּי" (תהלים לח ט) – בעבור, "מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן" (תהלים קז לט) – בעבור. ומ"ם "מֵהַבְּהֵמָה" כמ"ם "מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (שה"ש א ב), ומ"ם "מֵאֵל אָבִיךָ" (בראשית מט כה) כמ"ם "מֵיְיָ יָצָא הַדָּבָר" (בראשית כד נ).
ודע כי מה שאמרו המדקדקים בתוספת האותיות יובן על שני פנים, אם תוספת על אותיות הגזרה והשרש כמ"ם מִסְפַּר, מִפְקַד, מִרְמָה, מְזִמָּה וזולתם; ולא יכונו בתוספת הזאת שתהיה ללא ענין, כי מִרְמָה בלא מ"ם יהיה רְמָה ומְזִמָּה יהיה זִמָּה, ואין ספק שישתנה מובנם, וכן בכל מה שידמה לזה מהאותיות הנוספות על האותיות השרשיות, וצדקו במה שהניחו מזה. והפנים השניים מהתוספת הוא אשר יניחו בכתוב במקומות רבים אותיות נוספות ללא ענין. ואין ראוי להשגיח במאמרם זה, וחלילה מתת ספרי האלהים אשר בא בם מהדקדוק מה שתלאה כל פה לספרו, נאמרים בהעברה ובתוספת אותיות בלתי מכוונות וללא ענין. וכבר באו מזה המדקדקים אל טעות והזיה בהבנת קצת מאמרי ספרי הקדש. ונמשך לסברתו זאת הביא ר' יונה מכלל המ"מין הנוספות מ"ם "מִטֶּרֶם שׂוּם אֶבֶן" (חגי ב טו), ומ"ם "לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד עוּל יָמִים" (ישעיהו סה כ), ומ"ם "וּמִלְּפָנִים וְנֹאמַר צַדִּיק" (ישעיהו מא כו), ומ"ם "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ויקרא כג טז), ומשפטם טֶרֶם, שָׁם, לְפָנִים, מָחֳרַת, לפי דעתו, ובכלם טעה אם תבין מה שנאמר משמוש המ"ם.
ומסגלת המ"ם ההקשר עם קצת גזרות: "תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתִי" (תהלים נה ב), "פָּדָה נַפְשׁוֹ מֵעֲבֹר" (איוב לג כח), "מִשַּׁדַּי לֹא נִצְפְּנוּ עִתִּים" (איוב כד א), "לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה" (משלי ז ה), "הַצִּילֵנִי מִיַּד אוֹיְבַי" (תהלים לא טז), אי אפשר לגזרות האלה ודומיהן ההקשר אם לא עם מ"ם. וכבר נמצא המ"ם הזאת חסרה במקומות רבים: "עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו" (יהושע י יג), "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר" (שמות יט יב). ותבא המ"ם על השמות שאינם מהששה בנינים: "מַלְבֵּן" (נחום ג יד), "מֻדְבָּק" (תהלים כב טז), "מַרְצֵעַ" (שמות כא ו), "מְהוּמָה" (דברים כח כ), "מְאֵרָה" (שם) וזולתם.
ותבא בסוף השמות והפעלים להורות על הרבוי מהזכרים: "הוֹי גִּבּוֹרִים" (ישעיהו ה כב), "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים" (משלי יג כ), "מַרְעִידִים עַל הַדָּבָר" (עזרא י ט), "מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים" (בראשית לז ז), "אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם" (ש"ב כב מג). ותורה לפעמים ברבוי הנקבות: "נָשִׁים פִּלַגְשִׁים" (ש"ב טו טז). וכבר באה על מלות הטעם באחרונה: "לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם" (שמות ג כא), "חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם" (ישעיהו נב ג) ואינם נוספות.
וכבר חשב ר' יונה כי משמוש המ"ם שיהיה בכחה מלת בֵּין: "שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ" (תהלים מה ח) – מבין חבריך, "מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ" (שופטים ה כד) – מבין הנשים. ואין צורך, אבל המ"מין האלה תעמודנה מעמד יוֹתֵר, כמו שכבר נאמר.
ויהיה שמושה שמוש הבי"ת, והוא "עַם רַב הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ" (ש"ב יג לד) – בדרך, "אֲשֶׁר תַּפִּילוּ מִנַּחֲלָה לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל מח כט) – בנחלה. וזה על דעת ר' יונה (הרקמה שער ח), ונתן סבה כי המ"ם והבי"ת ממוצא אחד ולכן יתחלפו.
וממנהג המ"ם המשמשת באחד מהדרכים הנזכרים, לא המ"ם אשר היא מעקר השם, שהיא לעולם דגושה, שמעמדה מעמד מלת מִן והיא מקצרת ממנה ונקודה בחירק, זולת הבאה על אותיות א"ח הע"ר שהיא רפויה ונקודה בקמץ קטן: "מֵאֲכֹל" (תהלים קב ה), "מֵהָחֵל" (דברים טז ט), "מֵחָמָס" (ש"ב כב ג), "מֵעֹצֶר" (ישעיהו נג ח), "מֵרֶשַׁע" (איוב לד י) והדומים, והנח בם תמורת הדגש.
ותבא המ"ם מקום הנו"ן בסוף: "כֶּסֶף הַפִּדְיוֹם" (במדבר ג מט), והראוי "וְיֵקַר פִּדְיוֹן" (תהלים מט ט), כמו "חֶבְיוֹן עֻזֹּה" (חבקוק ג ד), "כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ" (עזרא ג ז).
ומדרכה לבא על המקורות וחברותיה בוכ"ל: "מִמְּלֹךְ אָדָם" (איוב לד ל), "מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב" (בראשית לא כט) ולא תבא על זולתו מהפעלים. ומדרכה לבא על קצת מלות הטעם: "הֲמִבַּלְעֲדֵי יְיָ" (מ"ב יח כה).
השי"ן תעמוד מעמד אֲשֶׁר. ותבא על הפעלים: "שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ" (שה"ש א ו), "שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה" (שה"ש ד ב); ועל השמות: "שֶׁיֲיָ אֱלֹהָיו" (תהלים קמד טו); ועם מלת הטעם: "שֶׁכָּכָה לּוֹ" (שם). ותבא עם הבי"ת: "בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר" (בראשית ו ג), "בְשֶׁלִּי הַסַּעַר" (יונה א יב).
הה"א לקלות מוצאה הרבה בה השמוש. ומסגולתה להוציא הפעלים ולהעבירם מההתבודדות ולהורות עם התי"ו על ההתפעלות, כמו שהוא מבנין הִפְעִיל והִתְפַּעֵל, ולהורות על שלא נזכר פועלו אשר פועלו בנין הִפְעִיל והוא הוּפְעַל. וענין ההעברה הנזכרת הוא אשר יקראוהו המדקדקים 'התעברות', והבנין: 'מתעבר'.
ומסגלת הה"א שתורה על ההודעה: "הָאָדָם הַגָּדוֹל" (יהושע יד טו), "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת" (יחזקאל יח ד), "הָאָרוֹן הַבְּרִית" (יהושע ג יד), ותבא קמוצה. וכבר תבא הלמ"ד על הה"א הזאת: "לְהַגְּדוּד אֲשֶׁר בָּא" (דה"ב כה י), "לְהָעָם הַזֶּה" (דה"ב י ז), "וּלְהַקַּרְדֻּמִּים" (ש"א יג כא).
ושתורה על התמיהה: "הֲטוֹב לְךָ" (איוב י ג), "הֲמִן הָעֵץ" (בראשית ג יא), "הֲכֹל הַיּוֹם" (ישעיהו כח כד). ואמרו המדקדקים כי הה"א הזאת לעולם נקודה בשוא וחטף.
ושתורה על השאלה והוא מקום אִם: "הֶהָיְתָה זֹּאת בִּימֵיכֶם" (יואל א ב), "הַחֵפֶץ לְשַׁדַּי" (איוב כב ג), "הַשְּׁמֵנָה הִוא" (במדבר יג כ), "הַבְּמַחֲנִים" (במדבר יג יט). כל אלה תעמדנה מעמד אִם שהוא שאלה, וכאלה רבים.
ושתורה על הקריאה: "הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב" (מיכה ב ז), "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל" (ש"ב א יט), "הַקָּהָל חֻקָּה" (במדבר טו טו), "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם" (דברים לב א), "הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ" (ירמיהו ב לא).
ושתורה על קיום הענין נקשרת עם לֹא: "הֲלֹא שְׂאֵתוֹ" (איוב יג יא), "הֲלֹא אֱלוֹהַּ" (איוב כב יב), "הֲלֹא הֵם יוֹרוּךָ" (איוב ח י). אלה כלם והדומים להם יורו על קיום הענין והיותו אמת. או היא לבדה בלא לֹא: "הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ" (במדבר יז כח), "הַאִם אֵין עֶזְרָתִי" (איוב ו יג), ומן המין הזה "הַעוֹד הַזֶּרַע" (חגי ב יט), ולא כדברי ר' יונה (הרקמה שער ח).
ותורה הה"א על הנקבות, בפעלים: "אָמְרָה צֹּר" (יחזקאל כו ב), "אָבְדָה הָאֱמוּנָה" (ירמיהו ז כח), "חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ" (בראשית לד ח). ובשמות: "אִשָּׁה נְבִיאָה" (שופטים ד ד), "שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה" (ישעיהו מט כא), "וַיְסִרֶהָ מִגְּבִירָה" (מ"א טו יג), "צְדָקָה", "יְשׁוּעָה", "תְּעוּדָה". וכבר חשב ר' יונה (הרקמה שער ו) כי באה הה"א גם כן על הזכר: "הַשַּׁעַר הַתַּחְתּ֜וֹנָה" (יחזקאל מ יט), "מְבוֹא הַמֶּלֶךְ הַחִיצ֔וֹנָה" (מ"ב טז יח), ואמר בשניהם כי הה"א נוספת ללא ענין, ואמת מאמרו, להיות שניהם מלעיל. וכן אמר בה"א "וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ" (יחזקאל כה יג) וה"א "וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה" (ש"א כא ב), "אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה" (שמות ג א), "בְּטֶרֶם יָבֹא הַחַרְסָה" (שופטים יד יח) וזולתם רבים לפי דעתו. ואפשר בקצתם שתהיה הה"א מקום אֶל, כמו "הַגִּבְעָתָה" (שופטים כ ד), "הַיַּרְדֵּנָה" (במדבר לד יב), "הַמִּדְבָּרָה" (שמות ד כז), "מִצְרַיְמָה" (בראשית יב י). ומפני זה באו מלעיל, לא לסבה שזכר. וכבר חשב בה"א "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" (שמות כב יז), "וּבְעַד נָכְרִיָּה" (משלי כז יג) ו"לְנוֹעַדְיָה הַנְּבִיאָה" (נחמיה ו יד), "הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַּ" (יחזקאל כא לא), "נוֹרָא עֲלִילָה" (תהלים סו ה), "בְּבֹאָה רַגְלַיִךְ" (מ"א יד יב), "מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה" (ירמיהו כג ח), "וּמַאֲכָלוֹ בְּרִאָה" (חבקוק א טז), ובה"א הבאה בסוף המספרים משְׁלֹשָׁה ועד עֲשָׂרָה, שהן כלן ללא ענין. ולטוען על כל זה טענות, ואין מקום להאריך כי אין בו מועיל לידיעת אופני השמוש לאותיות אשר הוא המכוון.
וכבר תבא הה"א באחרית המקורות והצוויין והעתידים: "לְאַהֲבָה אֶת יְיָ… וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים ל כ), "לְיִרְאָה אֶת יְיָ" (דברים ו כד), "פְּשֹׁטָה וְעֹרָה" (ישעיהו לב יא), "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי" (תהלים סט יט), "שִׁלְחָה הַנַּעַר" (בראשית מג ח), "זָכְרָה לִּי" (נחמיה ה יט), "וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה" (ישעיהו ה יט), "יְמַהֵר יָחִישָׁה" (שם). ובאה על ה"א הנקבה אחר שובה לתי"ו רפה: "יְשׁוּעָתָה" (יונה ב י), "עֹלָתָה" (איוב ה טז), "עֵיפָתָה" (איוב י כב), "סוּפָתָה" (הושע ח ז). ועל הה"א אשר בפעלים אחר שובה לתי"ו רפה גם כן: "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי" (ש"ב א כו), "הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים" (יהושע ו יז), "תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף" (דברים לג טז), אחר ששבה ה"א "וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה" לתי"ו רפה. ובאה על מלת הטעם: "נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ" (תהלים קטז יד).
ותבא על הפעלים ותעמוד מעמד השי"ן: "הֶהָלְכוּא אִתּוֹ" (יהושע י כד), "הָעִיר הַהֻלָּלָה" (יחזקאל כו יז), "הַהִקְדִּישׁ שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה" (דה"א כו כח), ועל זולת הפעלים: "הַהוּא יִקָּרֵא" (דברים ג יג), "הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ" (ש"א ט כד).
וכבר חשב ר' יונה (הרקמה שער ו) שהיא תשמש מקום הבי"ת הנקראת בי"ת הכלי, ויבא באורה באמרו "שִׁקְדוּ וְשִׁמְרוּ עַד תִּשְׁקְלוּ לִפְנֵי שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְשָׂרֵי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָיִם הַלִּשְׁכוֹת בֵּית יְיָ" (עזרא ח כט), ר"ל בלשכות. ואני אומר כי שיעור הכתוב: שקדו ושמרו הלשכות בית ה' עד תשקלו וכו', ואין מבוא לשמוש שאמר.
ותבא הה"א בתחלת השמות ב"מֵאֵין הֲפֻגוֹת" (איכה ג מט), ור' יונה אמר (הרקמה שער ז) שהיא כמו תְּפוּגוֹת, והה"א במקום תי"ו כמו תְּרוּמוֹת, תְּקוּמוֹת, ואין צורך, שכבר מצאנו הה"א נוספת בזולת זה מהשמות: "כִּקְדֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים" (ישעיהו סד א), "הַכָּרַת פְּנֵיהֶם" (ישעיהו ג ט), "הֲנָחָה לַמְּדִינוֹת" (אסתר ב יח), "רֶוַח וְהַצָּלָה" (אסתר ד יד), ועל דעת הא"ע ז"ל: "לַהֲנָפָה גוֹיִם" (ישעיהו ל כח).
והנה מסגולת שלשת האותיות הנזכרות להדגיש בשמוש האותיות שאחריהן אם היא מן האותיות המקבלות דגשות, זולת הה"א כשתבא לשאלה ולתמה לפעמים. ולזה אמרו קצת המדקדקים: מש"ה וכל"ב, מש"ה מפיק וכל"ב לא מפיק, כי אותיות וכל"ב אין זה דרכם אם לא שיהיה בכחם הה"א ההודעה. ואין צורך להאריך בזה, כי קל הוא לעמוד עליו מהכתוב ומאיכות הקריאה.
והכ"ף תבא לדמיון ולהשואה בין שני דברים: "כְּשֻׁעָלִים בָּחֳרָבוֹת" (יחזקאל יג ד), "כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה" (איכה א ו), "וּבְנִתִים כְּבָרִאשֹׁנָה" (ירמיהו לג ז), "כָּמוֹנִי כָמוֹךָ" (מ"א כב ד), והוא מקצר: אתה כמוני ואני כמוך, וכמו שכתב הא"ע על "כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (בראשית מד יח), ואינו שמוש אחר לכ"ף זו כמו שחשב ר' יונה.
ומשמושה שתעמוד מעמד מלת בִּזְמַן: "וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ" (בראשית לח כט) – בזמן שהשיב ידו. "כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ" (תהלים פא טו), "כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים" (בראשית לח כד) – בזמן שלש חדשים, או השתלש החדשים, וכן הבינוהו החכמים ז"ל באמרם: "רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם" (בראשית רבה פה י). "כִּמְעָט כִּסְדֹם" (ישעיהו א ט), "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה" (שמות יא ד).
וחשב ר' יונה בכ"ף "כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ" (שמות לב כח) שהוא לקירוב, ובכ"ף "כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה" (יהושע ג ד) שהיא לאמות ודקדוק. וכן בכ"ף "כִּי הוּא כְּאִישׁ אֱמֶת" (נחמיה ז ב), והנכון ששלשתן כ"פי הדמיון, ולפי שלא נמנו הנהרגים על דבר העגל אמר שהוא כדמיון שלשת אלפי איש, וכן ב"כְּאַלְפַּיִם" וב"כְּאִישׁ" הם על הדמיון, לפי שלא היה מבורר.
ומשמושה על הכנוי לנמצא במעמד בסוף השמות והפעלים והמלות: "יָדְךָ… עֵינֶיךָ" (שמות יג ט), "וַאֲהֵבְךָ" (דברים ז יג), "וָאֲשַׁלֵּחֲךָ" (בראשית לא כז), "נֶגְדֶּךָ" (בראשית מז טו), "וּבִלְעָדֶיךָ" (בראשית מא מד). ולנקבה עם הפעל והשם: "בְּצַדֶּקְתֵּךְ אַחְיוֹתֵךְ" (יחזקאל טז נב). ועם המ"ם לנמצאים במעמד: יְדֵיכֶם ורַגְלֵיכֶם. ולנקבות עם נו"ן: "אִמְּכֶן חִתִּית וַאֲבִיכֶן אֱמֹרִי" (יחזקאל טז מה). ועם הנו"ן והה"א: "כְּזִמַּתְכֶנָה" (יחזקאל כג מח), "כִּסְּתוֹתֵיכֶנָה" (יחזקאל יג כ).
וכבר חשב ר' יונה על הכ"ף שהיא נוספת בתחלת המלות ואינה נותנת טעם בדברים, וכתב מזה המין: "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב כ), "כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא" (קהלת י ה), "וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית לט יז), "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה" (ויקרא י יט), "כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים" (יהושע ב ז), "כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ" (תהלים קה יב), "הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי" (איוב ו ז). ולפי שלא ידעו לכ"פין האלה ענין הוא וזולתו מהמדקדקים נשתבשו בהן לאמר שאין להן ענין, והמכוון בכ"פין האלה יתבאר מהשמושים הקודמים לה, כי אמרו "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" הכ"ף הוא לדמיון, וזה כי נֶגְדּוֹ המובן ממנו לְפָנָיו, כמו "נֶגֶד יְיָ" (ש"א יב ג) – לפני ה'. ואלו אמר עֵזֶר נֶגְדוֹ, יראה שיהיה המכוון מהעזר הוא כשתהיה לפניו, ואין זה המכוון מהאשה לבד, אבל תמיד לפניו ואחריו ראוי שתהיה לעזר ולהועיל לאיש בשמושו בהכנת מאכליו ומשתיו והצעת מטתו וזולת זה מצרכי תקון הבית ומה שכתב בפרשת "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא" (משלי לא י-לא). לזה אמר שתהיה לו עזר כאלו היא נגדו ולפניו תמיד, והוא אמרו "כְּנֶגְדּוֹ" עם כ"ף הדמיון, ור"ל כאלו היא נגדו ולפניו תמיד. והאדם כבר מצא בבעלי חיים עזר נגדו, שכבר ישמשו אותו קצתם בהיותו עליהם ולפניו, אבל בזולת זה לא ישיג מהם עזר, ולזה לא נמצא בהם "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", ירצה שיעזרוהו תמיד כאלו הם לפניו. וכן "כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא", אמר "יֵשׁ רָעָה רָאִיתִי", והוא אומר כמתמיה: האם יש רעה ראיתי תחת השמש תדמה לשגגה שיצא מלפני השליט, וזה כי השליט והוא המלך אין ראוי שישגה בדבר, ולזה צוה על קריאת ספר התורה תמיד "וְהָיְתָה עִמּוֹ" וכו' (דברים יז יט), וכבר אמרו בשגגה כזאת "שגגת תלמוד עולה זדון" (משנה אבות ד יג), ולזה הפליג בגנותה ברעתה. ואפשר שנאמר, והוא היותר נכון, שזה הפסוק נקשר בשאחריו, ויאמר כי יש רעה באה תחת השמש וידמה שהיא שגגה יוצאת מאת השליט המנהיג זה העולם התחתון, והוא כי נתן הסכלות בתכלית המעלה והרוממות, והעשירים ירדו ממעלתם וישבו בשפל, ואפשר שירצה ב"עֲשִׁירִים" – שלמי המדע והשכל, מקביל לאמרו "נִתַּן הַסֶּכֶל". ואמנם אמר שהיא תדמה לשגגה, לפי שאינה שגגה על דרך האמת, כי אין בדבר ממה שיעשהו השליט ההוא מקרה ושגגה. וכ"ף "כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה", לפי שלא ספרה לו דבריו בלא תוספת וחסרון, אבל מכוון דבריו והעולה מהם, ולזה אמרה "כַּדְּבָרִים" בכ"ף הדמיון. וכבר הבינוה החכמים ז"ל (ראה בראשית רבה פז ט) בכ"ף הדמיון, אבל בדרך זר. וכ"ף "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה", כי מאלו המקרים שקרו לו והדומים להם יחוייב המנעו מאכילת החטאת. וכ"ף "כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים" הוא כ"ף הזמן. ו"כִּדְוֵי לַחְמִי" – אמר איוב שהדברים שמאנה לנגוע נפשו בבריאותו, דומים לנגעי בשרו עתה. וכ"ף "כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ" כ"ף הדמיון, לא יאמר שהיו מעט, אבל דומים למעט. והקש על השאר מאלה. וכבר שמה נוספת ללא ענין בסוף המלה: "כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן" (ויקרא כז יב), והוא לנוכח הכהן כמו שאמר הא"ע.
וכבר תביא בכחה ה"א ההודעה: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב" (תהלים קלג ב), "כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל" (ישעיהו ל כט) וזולתם רבים.
והתי"ו תבא עם הפעלים עוברים ועתידים והמקורות, ודרך שמושה בהם מפורסם. ועל המקורות: "לְבִלְתִּי לֶכֶת" (מ"א יא י), "וּבָרַד בְּרֶדֶת" (ישעיהו לב יט), "לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר" (בראשית יט ל), "יוֹם הֻלֶּדֶת" (בראשית מ כ). ותבא בתחלת השמות: תְּקוּמָה, תְּרוּמָה, תַּכְרִיךְ; ובסופם: מִצְנֶפֶת, מִגְבַּעַת; ובתחלתם ובסופם יחד: תִּלְבֹּשֶׁת, תִּפְאֶרֶת. ותבא תמורת ה"א: "שְׁנַת לְעֵינָי" (תהלים קלב ד), "רָע מְאַת" (קהלת ח יב), "מַכַּת בִּלְתִּי" (ישעיהו יד ו), "נֵפֶל אֵשֶׁת" (תהלים נח ט). ובפעלים: "וְשָׁבַת לַנָּשִׂיא" (יחזקאל מו יז), "וְקָרָאת אֶתְכֶם" (דברים לא כט), "וְחָטָאת עַמֶּךָ" (שמות ה טז). ועם לשון נקבה לפעמים, כמו "מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה" (ירמיהו ח ה), "הָעָם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח" (שופטים יח ז) לפי הא"ע. ולפעמים תורה עם הוי"ו על רבוי הזכרים: "אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר" (יחזקאל יח ב), "כָּל הַמְּקוֹמוֹת" (ש"א ז טז), "לֻחֹת הָעֵדֻת" (שמות לא יח). וכבר באה על פעל אחד בכתוב מהסכמת המדקדקים מקום ה"א: "וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם" (הושע יא ג), דינו הִרְגַּלְתִּי לאפרים, ולפי שלא נמצא זולתו, לולי הסכמות המדקדקים הייתי אומר שהוא מרֻבע וגזרתו נעלמת למעוט המצאה.
והבי"ת משמושה להורות על הסבה החמרית: "בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת" (שמות לח ח), "לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת" (שמות לא ד). כי המראות היו חומר לכיור, והזהב והכסף והנחשת לעשות בצלאל מעשהו. ולא הטיב הא"ע באמרו כי בי"ת במראות כבי"ת "וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר" (ויקרא ח לב).
ומשמושה להורות על הכלי אשר בו יעשה העושה: "בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה" (ישעיהו ז כ), "בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן" (ישעיהו ז כה), "זַמְּרוּ לֵאלֹהֵינוּ בְכִנּוֹר" (תהלים קמז ז), "בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ" (ישעיהו ח א), "יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ" (ישעיהו מד יג), "הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים" (ישעיהו מז יג), ירצה שהכוכבים הם כלי להם לידיעתם העתיד.
ומשמושה להורות על המקום: "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ" (תהלים עו ג), "בּוֹא בַצּוּר" (ישעיהו ב י), "בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים" (ישעיהו ב כא), "גַּן בְּעֵדֶן" (בראשית ב ח), "וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה א).
ומשמושה להורות על הזמן: "בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים" (תהלים לז לד), "בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ" (תהלים לד א), "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן" (דברים לב ח), "בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ" (בראשית לב כ). וכן בכל בי"ת שתבא על שמות הזמן כשָׁנָה וחֹדֶשׁ וזולתם הוא מן המין הזה.
ותהיה מקום עִם: "בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו" (שמות יד יז), "בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (שמות טו כ), "בְּרֹב דָּלִיֹּתָיו" (יחזקאל יט יא), "בַּחִצִּים וּבַקֶּשֶׁת יָבוֹא שָׁמָּה" (ישעיהו ז כד).
ותהיה מקום בַּעֲבוּר: "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה" (הושע יב יג), "הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה" (בראשית יח כח), "נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ" (בראשית מד ה), "בְּלַחַץ אוֹיֵב" (תהלים מב י), "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי" (תהלים קכב א), "נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל" (תהלים לג טז), "בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה" (יחזקאל יח כב).
ותהיה מקום מִן: "וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם" (ויקרא ח לב), "בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ" (בראשית ט י), "בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח" (שמות יב יט), "בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל" (ויקרא כב ד), "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי" (משלי ט ה). וכבר חשב ר' יונה (הרקמה שער ו) כי בי"ת "בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת" (בראשית ל יג) מן המין הזה, ואין הענין כן, אבל הוא מקום בַּעֲבוּר.
ומשמוש הבי"ת לדעת ר' יונה שהיא מקום ה"א ההודעה, והביא מהם: "כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר" (ישעיהו ט ב), "כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי" (ש"א כא ו), "אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים" (ויקרא כה נא), "לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ" (דברים א לג), "וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם" (מ"א יג לד). ואין צורך לשמוש הזה, כי בי"ת "בַּקָּצִיר" היא בי"ת הזמן, והתי"ו ב"כְּשִׂמְחַת" מקום ה"א, וכבר באו דומות לה. ובבי"ת "כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי" נשתבש, כי הבי"ת בי"ת הכלי, ובאור הענין, כי אחימלך אמר אל דוד שאין לו כי אם לחם קדש והוא לחם הפנים, ואין ראוי להתירו לזרים אם לא היו פרושים והם האוכלים חוליהם בטהרה, ולזה אמר "אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה", כי היא אשר ראויה השמירה ממנה יותר בדומה לזה, והשיבו דוד כי באמת שזה שלשת ימים אשר עצורה להם, ור"ל נמנעת להם, כי כן דרכו בצאתו ללכת, ולכן "כְּלֵי הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ", וירצה שהם טהורים וכליהם, "וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל", ירצה: וגם כי הלחם ההוא משנסתלק מעל השלחן והוקטרו הבזיכין קרוב הוא להיות חולין, שיצא מידי מעילה משהיה לו שעת היתר לכהנים (ראה משנה מעילה ב ז), "וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי", ירצה שאפילו היה היום הזה תחלת הנחתו וקדשתו על השלחן, הנה יהיה מותר לנו להיותנו מסוכנים אם לא נאכל עתה, ואמרו החכמים ז"ל שאחזו בולמוס, וכן בארו הכתוב הזה במס' מנחות (צה ע"ב), והנך רואה כי הם הבינו מהבי"ת הזאת שהוא בי"ת הכלי, ולא כמו שנשתבש ר' יונה. ובי"ת "רַבּוֹת בַּשָּׁנִים" היא בי"ת הזמן, ו"לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ" בי"ת המקום. "וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם", שעורו: ויהי בדבר הזה חטאת לירבעם, והבי"ת מקום בַּעֲבוּר.
ומשמושה לדעת ר' יונה שהיא מקום עַל, והביא מזה המין: "הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֲנִי רֹכֵב בָּהּ" (נחמיה ב יב), "הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא יז יא), "חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ" (ויקרא ד כג), "וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם" (במדבר יג כג). ואין צורך לשמוש הזה, כי "רֹכֵב בָּהּ" הבי"ת בי"ת המקום או הכלי, ו"בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" – בַּעֲבוּר הנפש, וכן "אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ" – בַּעֲבוּרָה, ו"בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם" בי"ת הכלי.
וכבר חשב ר' יונה שמשמוש הבי"ת להורות על הדבק, והביא מהם: "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה" (בראשית לד ג), "רוּחַ יְיָ דִּבֶּר בִּי" (ש"ב כג ב). ואין להביא ראיה ממה שיאמר על מה שאינו גשם, כי מה שיאמר עליו הוא מושאל ולקוח בהעברה, ואפשר כי שמושו אחד מהשמושים הקודמים על דרך ההשאלה. וכבר אמרו החוקרים על "וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי" (זכריה ד א), "רוּחַ יְיָ דִּבֶּר בִּי" (ש"ב כג ב), כי הבי"ת כבי"ת מקום מצד ההשאלה, ולזה אמר "הַדֹּבֵר בִּי", "רוּחַ יְיָ דִּבֶּר בִּי" ו"תְּחִלַּת דִּבֶּר יְיָ בְּהוֹשֵׁעַ" (הושע א ב), ולא אמר הדובר לִי ולא לְהוֹשֵׁעַ, כי הדבק עם הנפרד להתאחדו עמו בעת הדבוק יהיה כאלו הוא מקום אליו, והוא ענין דק בחכמת הנפש ואין זה מקומו. והבי"ת ב"בִּי אֲדֹנָי" (יהושע ז ח) הוא מהמין הזה.
ומשמוש הבי"ת לדעתו שהיא לעזר, והביא מהמין הזה: "וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ" (ירמיהו לו יח), "וּפָעַל בַּפֶּחָם וּבַמַּקָּבוֹת" (ישעיהו מד יב), "וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדָּפֶנּוּ" (במדבר לה כ) וזולתם. ואין צורך אליו, כי השנים הראשונים הבי"ת בהם היא בי"ת הכלי, אבל שהכלי ממנו קיים אחר העדר הפועל, וממנו שהוא נעדר עם העדר הפעל, והדיו והפחם מזה המין. ובי"ת "בְּשִׂנְאָה" מקום בַּעֲבוּר.
וכבר אמר על הבי"ת שהיא ללא ענין, והביא מזה המין "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" (בראשית א א), ואמר שהוא כמו רֵאשִׁית בָּרָא; הורה שהבין מעט במעשה בראשית, וכבר אמר הרב במורה (מו"נ ב ל) שהוא בי"ת הכלי, ואין זה מקום באור זה. והביא בכלל המין הזה בי"ת "בְּטֶרֶם לֹא יָבוֹא" (צפניה ב ב) ובי"ת "בְּעוֹדֶנִּי" (דברים לא כז), ואין הכרח, כי הן בי"תי הזמן. והשאר שהביא מזה המין עליך לתת אותן מאחד מהשמושים הקודמים, ולא תהיה ללא ענין כאמרו.
ומשמושה לפי דעתו שהיא בענין 'תמורת כך וכך', והביא מזה המין "בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ" (עמוס ג יב), ואמר שלא ינצלו מבני ישראל היושבים בשומרון כי אם המכה או ההרוג, והוא אמרו "כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי" וכו', וזה אמנם יבא להם תמורת עמדם במנוחה ותענוג ושלוה, כמו שאמר "הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן" וכו' (עמוס ו ד). והיותר נכון שיאמר כי לא ינצלו מבני ישראל היושבים בשומרון כי אם החולים היושבים בפאת מטה ובדמשק ערש, וכפל הענין במלות שונות. או אולי ירצה "בִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ" אל כל הקטנים שבעריסה שינצלו, והבי"ת לפי זה היא בי"ת המקום. וכתב במין הזה: "בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ" (איכה ה ט), "הֲדַם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶשְׁתֶּה בְנַפְשׁוֹתָם, כִּי בְנַפְשׁוֹתָם הֱבִיאוּם" (דה"א יא יט), "כִּי בְנַפְשׁוֹ דִּבֶּר אֲדֹנִיָּהוּ" (מ"א ב כג). וירצה בכלם: תמורת הנפש ובסכנה ממנה. וכבר כתבתי כי אלה הענינים שאינם גשמים לא ילקח מהם ראיה, להיות הנאמר עליהם ומהם לקוח בהשאלה, גם כי לא ימצא זה כי אם על הנפש, ואולי רצו: בסכנת הנפש, ויהיה מקום עִם. ומן המין הזה כתב "אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי" (דברים ב כח), והיא בי"ת הכלי, כי הכסף הוא הכלי אשר בו ישלם הקנין.
וכבר כתב על בי"ת "בְּאֵל שַׁדָּי" (שמות ו ג) שהיא לשבועה, וכי זה משמוש הבי"ת, ופירוש הפסוק לפי דעתו: נשבע לו באל שדי ובשם ה' כי לא נראה אל האבות מבלי מסך, והוא אמרו "לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". וחשב א"ע כי הוא אמר זה מוא"ו "וּשְׁמִי יְיָ", וכתב כי לא מצאנו הוי"ו הזאת בלה"ק, ואין הענין כן, אבל אמר זה מבי"ת "בְּאֵל שַׁדָּי" המושכת עצמה. וכבר תמצא השבועה נקשרת עם בי"ת: "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי" (בראשית כב טז), "נִשְׁבַּע אֲדֹנָי יְיִ בְּקָדְשׁוֹ" (עמוס ד ב), "וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם" (דניאל יב ז), אבל בכלם יקדים לשון שבועה, לא שתהיה הבי"ת מורה על השבועה כמו שחשב ר' יונה. ומכיוצא באלה הענינים הנאמרים על הנבדלים ומהם לא תלקח ראיה על השמוש כאמור.
ומשמושה לדעת ר' יונה שהיא במקום הוא"ו העוטפת, והביא בזה המין: "בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם" (במדבר כא יח), "וּפָקַדְתִּי עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה" (ירמיהו ט כד), "לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי" (בראשית כג יח), הראוי: ומחקק, וערלה, וכל באי. ואין הענין כן, כי בי"ת "בִּמְחֹקֵק" מקום עִם, והרצון שחפרוה וכרוה אותם שרים ונדיבי עם יחד עם המחוקק, או היא בי"ת הכלי, ובי"ת "בְּעָרְלָה" תורה על המקום, ובי"ת "בְּכֹל בָּאֵי" מקום עִם.
ומשמוש הבי"ת לפי דעתו שהיא בענין עַד כָּךְ, והביא במין הזה אחד לבד, והוא "בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם" (איכה ד יד). ופירוש הפסוקים אמר, שכבר הגיע מדלות ישראל והשפלתם, שאשר נעו עורים משאר האומות והם מגואלים כל זה השיעור מן הדם עד שלא יוכלו לגעת לבושם מרוב מאוס הדם, עם היותם עורים ובתכלית הגאול והטנוף להעדר מהם הראות, הנה אלה עם הפלגת מאוסם ימאסו הקורבה לישראל ויקראו להם "סוּרוּ טָמֵא" וכו' (שם פסוק טו). ויפה פירש, אבל אין לו עדים על השמוש הזה, ואולי היא מקום עִם, ויסכים זה עם פירושו גם כן.
וכבר הביא לבי"ת שימושים אחרים ושהיא בענין קוֹדֶם ואַחַר: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (בראשית ב ב), "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" (שמות יב טו) – בענין קוֹדֶם; "בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ" (במדבר כח כו), "עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ" (במדבר כח י), "וּבִדְבַר יוֹם בְּיוֹם" (דה"ב ח יג) – בענין אַחַר. ואין צריך לכל זה, כי יסכימו כל אלה עם אחד מהשמושים הקודמים, ועליך להבין כל אחד מהם כפי הראוי והנאות לשמוש הבי"ת על הדרך שהתבאר.
ותבא על הפעלים: "בַּהֵכִין לוֹ דָּוִיד" (דה"ב א ד), ועל המקורות: "בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" (במדבר י לה), "בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה" (שמות יג יז), "בְּהִזָּרוֹתֵיכֶם בָּאֲרָצוֹת" (יחזקאל ו ח), "בְּהָמִיר אָרֶץ" (תהלים מו ג), "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי" (יונה ב ח). וכבר תחסר בקצת מקומות: "וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף" (שמות כא יא), "יִרְחֲצוּ מַיִם" (שמות ל כ), "וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (בראשית יד ד), "וְאִם בֵּית אִישָׁהּ" (במדבר ל יא), "יָבוֹא שָׁלוֹם" (ישעיהו נז ב), "לַבָּלָה נִאוּפִים" (יחזקאל כג מג).
והאל"ף סימן להעתידים למדבר בעד עצמו, ושמושה מפורסם. ותבא על השמות: "אֶתְמוֹל", "אֶשְׁכָּר" (תהלים עב י), "אֶזְרוֹעַ" (ירמיהו לב כא), "אָפְסָיִם" (יחזקאל מז ג), "אָבְנָיִם" (שמות א טז) וזולתם. ועל שם הפעל ב"אָדוֹשׁ יְדוּשֶׁנּוּ" (ישעיהו כח כח). ואמר ר' יונה שהיא נוספת ב"וְאַשְׂמְאִילָה" (בראשית יג ט), לפי שמצא "אִם אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל" (ש"ב יד יט).
ותבא נעלמת עם קמץ גדול: "רָאשִׁים" (בראשית ב י), "וְקָאם שָׁאוֹן" (הושע י יד); או עם קטן: "רֵאשִׁית", "כִּסֵּא"; ועם חירק: "רִאשׁוֹן"; ועם חולם: "רֹאשׁ", "שְׂמֹאל"; ועם שורק: "פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה" (ישעיהו י לג); ועם פתח גדול: "חַטָּאת"; ועם קטן: "עֹשֵׂה פֶלֶא" (שמות טו יא) וזולתם. וכבר תבא בסוף המלות מקום ה"א: "קְרֶאןָ לִי מָרָא" (רות א כ), "כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא" (תהלים קכז ב), "וְעַל אֱדוֹם כֻּלָּא" (יחזקאל לו ה), "וְאַתִּיקֶיהָא" (יחזקאל מא טו); ובסוף הפעלים: "גָּבְהָא קֹמָתוֹ" (יחזקאל לא ה), "וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ" (מ"ב כה כט). ואמרו שהוא נוספת באמצע הפעל ב"וְהֶאֶזְנִיחוּ נְהָרוֹת" (ישעיהו יט ו). ותבא בראש הפעלים במקום ה"א: "אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט" (דה"ב כ לה), "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב" (תהלים עו ו), "וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי" (ישעיהו סג ג).
והלמ"ד, השמוש היותר מיוחד אליה ויותר רביי בכתוב הוא הוראתה על הקנין, וכן על כל יחס שבין דבר לדבר: "לַייָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהלים כד א), "לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה" (בראשית כג יח), "וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת" (ש"א א ה), "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים" (בראשית כה ו). ולהיות זה השמוש היותר מיוחד אליה חברוה עם האותיות המורות על הכנויין, ובכלם תורה על הקנין, כמו לִי ולוֹ ולָנוּ וּלְךָ ולָכֶם ולָהֶם ולָכֶן ולָהֶן, כי הלמ"ד בלִי הורה על הקנין והיו"ד על המדבר, והוא"ו בלוֹ על שאינו במעמד, והכ"ף בלְךָ הורה על הנמצא במעמד, וכן בשאר, וזה בהקשרם על גזרת נתן מבואר, כמו "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים" (בראשית כז כח), "וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת" (בראשית כג ט). וכן עם גזרת מכר: "מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי" (בראשית כה לא), "לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ" (ויקרא כה כז), "וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ" (דברים כח סח), ובזולת זה ממה שיורה על הקנין מכח הגזרה, כמו "וְשָׂכָר לֹא הָיָה לוֹ וּלְחֵילוֹ" (יחזקאל כט יח). וכבר השתמשו חכמים ז"ל בגזרה זאת עם למ"ד תמיד, ויאמרו "הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ" (משנה בבא מציעא ח ו) וזולתו. וכן בקצת גזרות מצד ההשאלה מהקנין בדבור והאמירה נקשרים תמיד עם הלמ"ד, כי מה שידובר או יאמר הוא קנין בצד מה למי שנאמר או ידובר לו. והנה מכח זה השמוש או מצד ההשאלה ממנו באו בכתוב: למדין (אולי צ"ל: "לְמִדָּן" (שופטים כ א)), "לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים" (ש"א כט ב), ומצד ההשאלה הזאת יֵאָמר למה שהוא חמר לדבר שהוא לו: "וַיְהִי לְנָחָשׁ" (שמות ד ג), שירצה שהמטה היה חמר לנחש. וכן "וְהָיוּ לְדָם" (שמות ד ט), "וְהָיָה לְכִנִּם" (שמות ח יב), "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" (ישעיהו ב ד), "פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ" (משלי כו כא), כי החמר הוא במדרגת הקנין לצורה וההפך גם כן, כי בשניהם יתעצם הנמצא. ואין צורך לשמוש שזכר ר' יונה (הרקמה שער ו) מהלמ"ד שהיא תורה לשנוי ולהעתקה, ושם אלה במין הזה.
ומשמושה להורות על הסבה התכליתית: "לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ" (בראשית א טו), "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה" (בראשית א יד), "לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית א כט), "לְהַמְטִיר עַל אֶרֶץ" (איוב לח כו), "עֹשֵׁק דָּל לְהַרְבּוֹת לוֹ" (משלי כב טז) וכאלה רבים. ומן הפלא איך לא זכר ר' יונה השמוש הזה, והוצרך מפני זה לדחוק הכתוב בקצת מקומות.
ומשמושה שתהיה במקום בַּעֲבוּר: "וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב" (ש"ב יא ז), "אִמְרִי לִי אָחִי הוּא" (בראשית כ יג), "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יד ג). ומן המין הזה: "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם" (ויקרא ד ג), כי כשכהן גדול חוטא הוא בעבור אשמת העם, כי הוא ראוי לכפר ולהתפלל עליהם, והוא על דרך "מִמְּלֹךְ אָדָם חָנֵף מִמֹּקְשֵׁי עָם" (איוב לד ל), וכן הבינו אותו החכמים ז"ל. ואין צורך לשמוש שזכר ר' יונה, שהוא כמו: על דרך אשמת העם, והביא אחר מן המין הזה, והוא "וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי" (יחזקאל טז ד), והוא מהשמוש המורה על הסבה התכליתית, כי הרצון בו: כי לא רחצת במים לתכלית שיהיה בשרך חלק, והוא כאלו אמר להחליק בשרך, והיו"ד בו נוספת.
ומשמושה שתעמוד מקום הבי"ת: "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ" (איוב ב יג), "אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי" (בראשית ד כג), "וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת" וכו' (דה"ב טו ג), "לִרְקָמוֹת תּוּבַל לַמֶּלֶךְ" (תהלים מה טו), באורם: בָּאָרֶץ, בְּפִצְעִי, בְּלֹא, בִּרְקָמוֹת.
ומשמושה להורות על הפעולים: "וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים לְיִרְמְיָהוּ" (ירמיהו מ ב), "וָאֶשְׁלְחָה לֶאֱלִיעֶזֶר לַאֲרִיאֵל" (עזרא ח טז), "פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי" (תהלים קטז טז), "לְכֻלְּכֶם יָשִׂים" (ש"א כב ז), "אַל יַשִּׁיא לָכֶם" (מ"ב יח כט), "וַיְבָרְכוּ הָעָם לְכֹל הָאֲנָשִׁים" (נחמיה יא ב), "וַיְבָרְכוּ כָל הַקָּהָל לַייָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם" (דה"א כט כ). ובאלה שני הפסוקים נקשרה ברכה עם הלמ"ד להוראתה על הפעול כאמור, ושכח אלה מי שיאמר "ברכה בלמ"ד לא אשכחן" (סדר רב עמרם הלכות סעודה), כמו שכתב ר' יונה (הרקמה שער ו).
ותבא על הזמן: "לְמָחָר יִהְיֶה" (שמות ח יט), "לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה" (בראשית ז ד).
ומשמושה להורות על תכונת הענין: "תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד" (ישעיהו כז יב), "יָצְאוּ לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים" (ש"ב יח ד), "לָבֶטַח תּוֹשִׁיבֵנִי" (תהלים ד ט). וכבר חשב ר' יונה במין הזה: "לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם" (ישעיהו מה א), "כֶּעָפָר לָדֻשׁ" (מ"ב יג ז), "לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא" (במדבר ד כד), והם מן המין המורה על התכלית.
וכבר אמר ר' יונה שתבא על הכרת הפעלה, והביא במין הזה: "כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק" (יחזקאל ג ג), "וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וּלְחָכְמָה" (מ"א י כג), "כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב" (מ"א י כז), "וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כד י), "בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ" (בראשית מא יט), "הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ" (במדבר יז כח), "לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה" (בראשית כג יח). ואפשר בכלם שהיא מקום בַּעֲבוּר, ואין צורך לשמוש הזה.
ותבא על המקורות: "לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב" (שמות לא ד), "לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם" (אסתר ח יג), "לְהִסָּתֶר שָׁם פֹּעֲלֵי אָוֶן" (איוב לד כב), "לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ" (איכה ג לו), "לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב" (ויקרא ה ד), וכאלה רבים בכתוב, וקרוב הוא שיפורשו למ"די התכלית. ותבא על הפעל לפי דעת קצת באמרו "לְבָרָם הָאֱלֹהִים" (קהלת ג יח). ותבא על הנושא במאמרים: "וּלְשָׂרִים לְמִשְׁפָּט יָשֹׂרוּ" (ישעיהו לב א), "לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (ש"א טו כב). ועל הנשוא במאמרים גם כן: "הַשְּׁלִשִׁי לְאַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה" (דה"א ג ב), "וְחֶרֶב אוֹיְבֶךָ לְמַשֶּׂגֶת" (דה"א כא יב), "וּכְלֵי כֶסֶף מֵאָה לְכִכָּרִים" (עזרא ח כו), ולא נודע ענין לאלה הלמ"דין והדומות להן.
ומשמושה שתעמד מעמד מִן: "וַיָּבֹא שְׁלֹמֹה לַבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן יְרוּשָׁלַיִם" (דה"ב א יג), "נָסוּ לְקֹלָם" (במדבר טז לד), "כָּל כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף" (עזרא א יא), "לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה" (ויקרא ז כו), "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית יד יט), "בָּרוּךְ בְּנִי לַייָ" (שופטים יז ב) וזולתם, וזה מחויב מצד הגזרה הקודמת להן ומטעם הענין. ותבא על מלות הטעם: לְבִלְתִּי, לְבַעֲבוּר, לְמַעַן.
ומשמושה להורות על התמורה ושתעמוד מעמד מְקוֹם או תַּחַת: "וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר" (בראשית יא ג). ואמר הא"ע כי השמוש הזה ללמ"ד הוא בלשון ערבי גם כן.
ותהיה הלמ"ד מקום כ"ף לדעת ר' יונה, והביא מזה המין אחד לבד: "לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַייָ עַל מִזְבַּח הָעֹלָה תָּמִיד לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב וּלְכָל הַכָּתוּב בְּתוֹרַת יְיָ" (דה"א טז מ), ר"ל לפי דעתו: ככל הכתוב. ואין צורך, והרצון: לכל הכתוב משאר הקרבנות מלבד העולה.
ותבא על הגעת תכלה וכאלו היא מקום עַד: "וַיִּפֹּל מִכּוּשִׁים לְאֵין לָהֶם מִחְיָה" (דה"ב יד יב), "וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" (שמות כא ו), "לָחֳלִי לְאֵין מַרְפֵּא" (דה"ב כא יח), "לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי" (דה"ב ל ג), "וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת" (ש"ב יג ב).
ותהיה להתחלת התכלה לדעת ר' יונה: "לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם" (מלאכי ג ז), "לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם" (דה"א טו יג). ואלה מכלל הלמ"דין שלא נודע להם ענין.
ותבא הלמ"ד לדעת ר' יונה לשבועה, והוא: "לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה" (ישעיהו ח כ), "וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד תַּחְתָּו לֵאמֹר לְמִי אָרֶץ" (ש"ב ג יב), ירצה ששלח לו בצנעה, והוא אמרו "תַּחְתָּו", ונשבע לו במי שלו הארץ והוא השם יתברך. ולפי שלשון שבועה נקשר בכתוב עם בי"ת, הטוב שיאמר בה שהיא מקום בי"ת, ולא שהוא שמוש מיוחד. וכבר פירשו האחרונים שני אלה הפסוקים בלא לשון שבועה.
ומשמוש הלמ"ד לדעת ר' יונה שהיא מקום עַל, והביא מזה המין "וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה" (ש"א ה ג). ואין הענין כן, שהכנוי ב"לְפָנָיו" שב לארון האלהים שהציגו אצל דגון. ועוד הביא מזה המין: "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ" (ויקרא יט כח), "עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם" (במדבר א נב), "וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ" (משלי ט יד), "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים" (בראשית מט יג) וזולתם. ואין צורך, כי קצתם מקום בַּעֲבוּר וקצתם מקום בי"ת או מאחד מהשמושין שקדמו.
ומשמושה לדעת ר' יונה שהיא מקום אַחַר, ועֵדו "אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ" (ויקרא יג ז), ירצה לפי דעתו: אחר טהרתו. ואין הענין כן, אבל הוא למ"ד התכלית, וזה שהכתוב אמר "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת וכו' וְהוּבָא אֶל… הַכֹּהֵן וכו' וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ", אמנם "אִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא", הנה הכהן ובתנאים מה מסגיר אותו שבעה ושבעה, והוא נראה פעמַיִם אל הכהן, ובשניה אם לא פשה הנגע הוא מטהר אותו, וכמו שאמר "וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא", כי המִסְפַּחַת שם לנגע טהור. והנה זאת הראִיה השנית היתה לתכלית שיטהרנו, ולזה אמר "אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ". ואם לומר שהפשיון הזה יהיה אחר הטהרה אין צורך, שכבר אמר "וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן וכו' וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר", ובא אחר זה "וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה". אבל מפני שנראה פעמַיִם אל הכהן, שלא יובן "אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ" מראיה ראשונה, לזה אמר "לְטָהֳרָתוֹ", וירצה מהראיה השנית שתכליתה היתה הטהרה, וכמו שאמר "וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן" וכו'. וכל זה אמנם אם יובן שהפשיון הזה אחר הטהרה כמו שנראה שהוא דעת החכמים ז"ל, ויהיה לפי זה אמרו "וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל הַכֹּהֵן" מאמר מחייב. ואשר יראה לי מהפשט, שהפשיון הזה לא יכוין בו הכתוב שיהיה אחר שטהרו הכהן, ואָמְרוֹ "וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל הַכֹּהֵן" אינו מאמר מחייב, אבל הוא נקשר עם אמרו "אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ", ונראה שירצה: והיה זה שנראה שנית אל הכהן, וביאור זה, כי אחרי שהוזכר "שֵׁנִית", אמר "וְרָאָה הַכֹּהֵן" את הנגע "בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית", ובראִיה זו כבר אפשר שפשה הנגע ואפשר שלא פשה, ונתן הדין ראשונה אם לא פשה, והוא אמרו "וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן" וכו', ואחר נתן הדין אם פשה בראיה זו, ואמר כי אם פשה תפשה אחרי הראותו אל הכהן הראיה הראשונה שהיתה לטהרתו, ואחר שנראה שנית אל הכהן, והיא ראִיה זו שכתב עליו "וְרָאָה… אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית", הנה כשיהיה כן, "וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה" וכו'. ואמנם קרא הראיה הראשונה אחר הסגר ראשון שהיא "לְטָהֳרָתוֹ", מפני שלא פשה בה הנגע והיא דרך לטהרה. ואשר הביאני אל זה, כי לפי הביאור הראשון היה ראוי שיאמר: ונראה שלישית אל הכהן, ולפי דרך הכתוב שקרא הראיה שאחר הסגר שני שֵׁנִית, אמר "וְרָאָה הַכֹּהֵן… בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית" וכו', ולפי הדרך הראשון ראיה זו שלישית היא. ואולי קרא כל מה שהיה מהענין הראשון עד הטהרה ענין אחד, וחשב כל הראיות כלן אשר היו ראשונה לאחד, כי הכל היה ענין אחד אשר תכליתו הטהרה, והראיה הזאת היא שנית לכל מה שנעשה ראשונה.
ומשמושה לדעת ר' יונה שהיא מקום ה"א הידיעה: "אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ" (מ"ב ז ב), "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת" (תהלים קכא א), "הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם" (במדבר טו כט). ותהיה לפי דעתו גם כן מקום ה"א הקריאה, וכן "לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה" (ישעיהו לא ו). וכי יקום כל זה על פי עד אחד אין ראוי להמשך אחר דעתו, וראוי שיפורשו אלה בדרך אחר מהשמושים הקודמים ובין ותשכיל. וכבר תחסר ב"וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי" (תהלים כב טז).
והיו"ד משמושה להורות על המדבר בעדו והמדברת בעדה בעוברים, ועל שאינו ואינם במעמד בעתידים, ועל הנמצאת במעמד, ולפעמים עם תוספת נו"ן: "תִּתְחַמָּקִין" (ירמיהו לא כא), "תִּשְׁתַּכָּרִין" (ש"א א יד), "תִּדְבָּקִין" (רות ב כא); ובצוויין לנקבה. ולפעמים תורה היו"ד על שאינן במעמד: "וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת" (ש"א ו יב), "וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת" (בראשית ל לח), "אַרְבַּע מַלְכֻיוֹת מִגּוֹי יַעֲמֹדְנָה" (דניאל ח כב). ועל שאינה במעמד: "יֵעָשֶׂה מְלָאכָה" (שמות לא טו), "יֻתַּן אֶת אֲבִישַׁג" (מ"א ב כא), "כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה" (דברים כב כג). ומשמושה להורות על היחס, אם אל האב הראשון: "וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי" (דברים ג טז) וזולתם, או אל המקום: "אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי" (שמות ב יא) וזולתם. ומשמושה להורות על התארים בשמות: "מְקִימִי" (תהלים קיג ז), "מַשְׁפִּילִי" (תהלים קיג ו), "מַגְבִּיהִי" (תהלים קיג ה), "הַיֹּשְׁבִי" (תהלים קכג א), "הַהֹפְכִי" (תהלים קיד ח), "חֹצְבִי" (ישעיהו כב טז) "חֹקְקִי" (שם), "עֹזְבִי" (זכריה יא יז), "אֹסְרִי" (בראשית מט יא), "שֹׁכְנִי" (דברים לג טז). אבל אלה כלן נוספות ללא ענין לדעת כל המדקדקים, וכבר כתבתי למעלה הנראה לי בזה. וכן חשב ר' יונה ביו"ד "לֹא אָבָה יַבְּמִי" (דברים כה ז), אמר שהוא כמו יַבֵּם, כי לפי דבריו כנוי הפעול הדבק במקור לא יהיה כי אם עם נו"ן ויו"ד, כמו "הַלְהָרְגֵנִי" (שמות ב יד), "לְשָׁרְתֵנִי" (יחזקאל מג יט), והנה שכח "מֵאֵן יְיָ לְתִתִּי" (במדבר כב יג). ואמר שהיא נוספת ללא ענין במלת "בְּנִי אֲתֹנוֹ" (בראשית מט יא), ואולי היא למדבר בעדו, ואמר יעקב כי בנו יהודה אוסר לגפן עירה ולשרקה אתונו. וכן אמר שהיא נוספת ללא ענין ב"וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב" (שמות כח ג), שהוא לפי דבריו כמו אל כל חֲכַם לב, ברְאָיַת אמרו "אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו", ואולי הוא כמו "בָּנוֹת צָעֲדָה" (בראשית מט כב), "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ" (קהלת י א). ותורה עם המ"ם או הנו"ן על הרבוי: "חִטִּים", "חִטִּין" (יחזקאל ד ט), "מְלָכִים", "מְלָכִין" (משלי לא ג), "נָשִׁים פִּלַגְשִׁים" (ש"ב טו טז). ובלא מ"ם ונו"ן בסמוכים: "דִּשְׁנֵי אֶרֶץ" (תהלים כב ל), "גִּבֹּרֵי כֹחַ" (תהלים קג כ). ובבלתי סמוכים: "כָּל נְבִיאֵי כָל חֹזֶה" (מ"ב יז יג), "הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן" (עמוס ו ו). וכבר חשב ר' יונה שהיא נוספת ב"רַבָּתִי", "שָׂרָתִי" (שם), "אֹהַבְתִּי" (הושע י יא), ולדעתי הם לתואר כמו שהתבאר (לעיל פרק ט). וכבר באה עם הכ"ף להורות על הנקבה הנמצאת בכנויים: "עֲוֹנֵכִי" (תהלים קג ג), "תַּחֲלֻאָיְכִי" (שם), "חַיָּיְכִי" (שם פסוק ד). ותבא למשך עם החירק והצירי: "פָּלִיט וְשָׂרִיד" (איכה ב כב), "וַיֵּרֶד יְיָ" (בראשית יא ה), "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב" (בראשית לז א). ובאה באמצע נוספת: "לְדַרְיוֹשׁ הַדָּבָר" (עזרא י טז), "הַאֲמִינוֹן" (ש"ב יג כ), "דֹּתָיְנָה" (בראשית לז יז). ובפעלים: "וַתַּעֲשֶׂינָה" (יחזקאל טז נ), "וּתְבוֹאֶינָה" (ירמיהו ט טז). ובאה עם מלות הטעם: "אַחֲרֵי", "אַשְׁרֵי", "מִנֵּי דֶרֶךְ" (ישעיהו ל יא). ובאה תמורת הכפל ב"יָרָה הַחֵצִי" (ש"א כ לו). וכבר תחסר במקומות מה: "וִיבֹאֻנִי חֲסָדֶךָ" (תהלים קיט מא), "תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ" (יהושע א ח) וזולתם.
והנו"ן מסגולתה שתורה עם הוא"ו על המדברים בעדם בעוברים: "אִם אָמַרְנוּ" (מ"ב ז ד), הָלֹךְ הָלַכְנוּ. ובזולת הוא"ו בעתידים: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד ז). ובאה נוספת בתחלת השמות וסופם: "נֶפְתּוֹחַ" (יהושע טו ט), "נְסִבָּה" (דה"ב י טו), "שָׂשׂוֹן", "לָצוֹן". ובסוף הפעלים עוברים ועתידים והמקורים: "יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ" (דברים ח ג), "צָקוּן לַחַשׁ" (ישעיהו כו טז), "וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן" (שמות ג כא), "וְיֶתֶר אֶחָיו יְשׁוּבוּן" (מיכה ה ב), "בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי" (אסתר ח ו), "לְתִתֵּן שָׁם" (מ"א ו יט). ומן המין הזה "יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ" (דברים לב י) והדומות להן שבאו עם הכנויין. ונוספה עם הה"א בעתיד לנקבה הנסתרת: "יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה" (שופטים ה כו), "בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה" (ישעיהו כח ג), "תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה" (שמות א י), ענינם: תשלח, תרמוס, תקרא. ולזכר הנמצא במעמד: "תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ" (עובדיה א יג), "תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם" (יחזקאל ד יב), ענינם: תשלח, תעוג. או הנו"ן תחסר דגש, ויהיו הנו"ן והה"א כנוי לעוגה שזכר, כמו "מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי" (שמות טו יז), "הַצְּפִינוֹ" (שמות ב ג). וכבר חשב ר' יונה שהיא נוספת ב"וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ" (הושע יב ה) דינו עִמּוֹ, ואין צורך, כי על כלל הנביאים ידבר. ובאה תמורת הדגש אשר בכחו הכפל ב"לַשְׁמִד מָעֻזְנֶיהָ" (ישעיהו כג יא) כמו מָעֻזֶּיהָ. "חַסְדֵי יְיָ כִּי לֹא תָמְנוּ" (איכה ג כב) הוא כמו "תַּמּוּ נִכְרָתוּ" (יהושע ג טז). וכבר תורה עם היו"ד על כנוי הפעול במקורות: "לְנַחֲמֵנִי" (ישעיהו כב ד), "לְבַהֲלֵנִי" (דה"ב לה כא), "לְשַׁלְּחֵנִי" (ש"ב יג טז). ועל כנוי הפועל אחד לבד: "בְּשׁוּבֵנִי וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל" (יחזקאל מז ז). ונוספה ב"תַּחְתֵּנִי" (ש"ב כב לז) וב"שִׁבְעָנָה בָנִים" (איוב מב יג), וב"בָּשְׁנָה אֶפְרַיִם" (הושע י ו). ותורה על התאר ב"רַחֲמָנִיּוֹת" (איכה ד י), "נַעֲמָנִים" (ישעיהו יז י), "רַעֲנָן" (דברים יב ב), "שַׁאֲנַן" (ירמיהו מח יא). ואינם שמות מרובעים כמו שאמר ר' יונה, ונתן הסבה כי הכפל ברבעים לא יבא כי אם לפ"א והעי"ן כמו "קָדְקֹד" (דברים לג כ), "עַרְעָר" (ירמיהו יז ו), והוא בעל שני למ"דין שונות זו מזו, ופעמים תכפל השנית וישוב מחמש אותיות כמו "שְׁקַעֲרוּרֹת" (ויקרא יד לז), והוא גם כן רביעי כפול הלמ"ד השנית ואינו חמישי כי לא ימצא חמישי כפול כמהו. ותורה עם היו"ד על כנוי המדבר בפעלים: "יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי" (תהלים קיח יח). ועם הוא"ו על כנוי המדברים בעדם, בשמות: "מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ" (איכה ה טו), "עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה" (שה"ש א טז); ובפעלים: "הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ" (תהלים מד ח). "אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ" (תהלים סז ב). ובהיות בנו"ן דגש יורה על כנוי הנסתר: "הֲתַרְעִישֶׁנּוּ" (איוב לט כ), "וְלֹא יְכַסֶּנּוּ" (שמות כא לג), "וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר" (איוב לג כד).
והוא"ו, השמוש היותר מיוחד והרביי בכתוב לאות הזאת הוא העטף, וענינו חבור ועטיפת דבר לדבר והקשרו עמו. ולזה היה צורתה כיתד כפוף, להורות על העטף היותר מיוחד לשמושה. והיא והיו"ד היותר רבי השמוש בכתוב, עד שלא נמצאו בכל הכתוב כי אם עשרים ושנים פסוקים בלא וא"ו ויו"ד לפי המסרה. ולהתיחד השמוש הזה אליה היה מדרכה שגם במקומות אשר יהיה לה שמוש אחר לא תהיה משוללת מהשמוש הזה ברוב. והמשל: "וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר" (דברים כד ב), כי אם שלוא"ו "וְהָיְתָה" שמוש אחר כאן, והוא ההפוך העבר לעתיד, הנה לא תמנע מפני זה מהעטיפה. וכן "וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע" (בראשית כא יד), "וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה" (שמות ב טז), "בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ" (בראשית יז כ) וכאלה רבים. ושמוש העטוף יבא בשמות ופעלים ומלות הטעם: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי" (בראשית לד כה), "שׁוֹר וְכֶשֶׂב" (ויקרא ז כג). ויבאו מהם ששה סמוכים: "אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר" (דברים יד ה). ובפעלים חמשה וששה: "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז" (בראשית כה לד), "וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם" (דה"ב כח טו). ובמלות הטעם: "וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א א), "יַעַן וּבְיַעַן" (ויקרא כו מג), "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר" (שמות י ב) וכאלה רבים.
ומשמושה להשיב העוברים בפעלים לעתידים והעתידים לעוברים: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו" (בראשית כב ד), "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (אסתר א א), "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט" (רות א א), ואלה והדומות להן בלא עטוף. ובעטף: "וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה" (במדבר כז ב), "וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס" (שמות טז יג), "וְיָצְאוּ וְרָאוּ" (ישעיהו סו כד), "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי" (יחזקאל לח כג) וכאלה רבים בכתוב. וקראו המדקדקים לוא"ו הזאת 'וא"ו ההפוך'. והדרך אשר בו נודע אם הוא להפוך בעוברים והעתידים הוא לפי הענין שבאו עליו. וכבר אמרו המדקדקים כי הוא"ו הבאה על העתידים באותיות יכ"ת כשהיא הופכת היא נקודה בפתח, וכשתבא על האל"ף והופכת היא נקודה בקמץ. וכבר יצא מכלל זה "וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ" (ש"ב א י), "וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי" (יחזקאל טז י) והדומים, ואם הם מעט, כי הוא"ו ב"וַאֲכַסֵּךְ" וב"וַאֲמֹתְתֵהוּ" נקודה בפתח והיא להפוך. ובעוברים יאמרו כי כשהמלה הבאה עליה הוא"ו מלעיל היא בלתי הופכת, וכשהיא מלרע היא הופכת, וזה גם כן צודק ברב. ויצאו מכלל זה: "וְלָקַ֣חְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת… וְשָׁתַ֣לְתִּי אָנִי" (יחזקאל יז כב), "וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַ֑בְתִּי וְ֝תָפַ֗שְׂתִּי" (משלי ל ט) וזולתם, והם גם כן מעטים.