מעשה אפוד· רבנו יצחק ב"ר משה הלוי
הפרק העשרים וששה
בכנויים ה'כנוי' הוא השם הנסתר, וכן הוא נקרא אצל בעלי חכמת ההגיון. ואמנם המדקדקים קראו לו 'כנוי', לקוח מאמרו "וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי" (ישעיהו מה ד), הנאמר לכורש, והרצון בו: קראתי בשמך הנגלה, והוא כּוֹרֶשׁ, ובשם הנסתר, והוא מָשִׁיחַ, וכמו שאמר: "כֹּה אָמַר יְיָ לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ" (ישעיהו מה א). וכן "וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה" (ישעיהו מד ה) – יסתיר שמו המיוחד ויקרא בשם 'ישראל'. ולפי שמצאו המדקדקים הסתרת השם נקראת בשם הגזרה הזאת, רצוני 'כנוי', לזה קראו שמות הנסתרים אשר באו בכתוב 'כנויים'. וענין ההסתר הזה, כי כשיאמר ראובן אֲנִי או יֵאמר עליו הוּא או אַתָּה אשר הם כנויים, כבר יורו אלה בדרך נסתר על מה שיורה רְאוּבֵן בעצמו. וכן הענין בכל הכנויים אשר יבא באורם.
והכנויים יחלקו בחלוקה הראשונה אל שני חלקים. כי מהם שיבאו נפרדים ומלות בפני עצמן, ומהם נסמכים על הפעלים והשמות. והנפרדים, כמו אֲנִי והוּא ואַתָּה והדומים, והנסמכים הם כמו "עַד כֹּה בֵּרְכַנִי יְיָ" (יהושע יז יד), כי הרצון: בֵּרַך אוֹתִי; "בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְיָ" (תהלים קיח כו) – הרצון: בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם; וזה בפעלים. ובשמות: "וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ" (שמות כ יד), כי הוי"ו כנוי ל"רֵעֶךָ" שהזכיר.
והנסמכים אל השמות יורו תמיד על קנין או צירוף, רצוני שהשם הוא קנין או מצורף בדרך אחד מהצירוף למכונֶה. והנסמכים אל הפעלים יורו תמיד על הפעולים, רצוני שהמכונֶה הוא פעול ממי שיֵאמר עליו הפֹעל שהוא נסמך אליו. זולת המקורות, כי הכנויים הנסמכים אליהם פעם יורו על הפועלים: "בְּהַצֹּתָם עַל יְיָ" (במדבר כו ט), "בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ" (יהושע ה יב), "בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ" (במדבר טו יט), "בְּצַדֶּקְתֵּךְ אַחְיוֹתֵךְ" (יחזקאל טז נב), "בְּכַזֶּבְכֶם לְעַמִּי" (יחזקאל יג יט), "בְּתִתְּךָ לוֹ לֶחֶם" (ש"א כב יג), "קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי" (בראשית ל טו); ופעם על הפעולים: "לְתִתִּי לַהֲלֹךְ" (במדבר כב יג), "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן" (דברים כו יט), "לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה" (ש"א כה מ), "אָבָה יַבְּמִי" (דברים כה ז), "תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי" (ישעיהו כב ד), "בָּאִים לְהָרְגֶךָ" (נחמיה ו י).
והנפרדים, מהם שיורו על הפועלים, והם הוּא, אַתָּה, אֲנִי, הִיא, אַתְּ, אָנֹכִי, הֵמָּה או הֵם, אַתֶּם, אֲנַחְנוּ או נַחְנוּ או אָנוּ, הֵנָּה או הֵן, אַתֶּן או אַתֵּנָה; ופעם יורו על הפעולים: אוֹתוֹ, אוֹתְךָ, אוֹתִי, אוֹתָם, אֶתְכֶם או אוֹתְכֶם, אוֹתָנוּ, אוֹתָהּ, אוֹתָךְ, אוֹתָנָה, אוֹתְהֶן או אוֹתְהֶם. ואלה, מהם שיורו על הזכרים ומהם על הנקבות, ומהם משותפים לזכרים ולנקבות. כי אֲנִי לזכר ולנקבה, וכן אָנֹכִי ואַתְּ – "אֲנִי יוֹסֵף" (בראשית מה ג), "אֲנִי הָאִשָּׁה" (ש"א א כו); "אָנֹכִי הוּא" (ישעיהו מג כה), "אָנֹכִי רוּת" (רות ג ט); "וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ" (אסתר ד יד), ולזכר: "אַתְּ עֹשֶׂה לִּי" (במדבר יא טו), "וְאַתְּ תְּדַבֵּר" (דברים ה כד), "אַתְּ כְּרוּב" (יחזקאל כח יד). ולא נמצא זולת אלה השלש לזכר. הוּא מיוחד לזכר והִיא לנקבה; אֲנַחְנוּ משותף, כי המדבר בעדו שוה לזכר ולנקבה בכנויים כמו שהוא בפעלים; אַתֶּם לזכרים – "הֵן אַתֶּם מֵאַיִן" (ישעיהו מא כד); ולנקבות: "וְאַתֵּן צֹאנִי" (יחזקאל לד לא), "וְאַתֵּנָה צֹאנִי" (יחזקאל לד יז); אוֹתָם לזכרים, ואוֹתוֹ ליחיד; אוֹתָךְ לנקבה: "כִּי אִם אוֹתָךְ" (בראשית לט ט); ולזכר: "יוֹלֵךְ יְיָ אֹתְךָ" (דברים כח לו), ובקצת מקומות הוא שוה. אוֹתְהֶן ואוֹתָנָה לנקבה: "וּבָרֵא אוֹתְהֶן" (יחזקאל כג מז), "נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה" (שמות לה כו), ואוֹתְהֶם גם כן: "הֵמָּה יִשְׁפְּטוּ אוֹתְהֶם" (יחזקאל כג מה); אֶתְכֶם לזכרים: "וְאֶתְכֶם לָקַח" (דברים ד כ), ובחולם: "עַד הַשְׁמִידוֹ אוֹתְכֶם" (יהושע כג טו).
והשמוש הזה בכנויים רביי בכתוב. וזה כי מלת אֵת מדרכה להורות על הפעול, ואלה הכנויים המורים על הפעולים לקוחים ממנו. וכבר ימצאו ועל המעט שיורו על הפועלים, כי מצאנו "וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב" (ש"א יז לד), "וְאֶת מְלָכֵינוּ שָׂרֵינוּ כֹּהֲנֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ לֹא עָשׂוּ תּוֹרָתֶךָ" (נחמיה ט לד), "וְאֶת הַבַּרְזֶל נָפַל" (מ"ב ו ה), "מְקַבְּרִים אֶת הָעֹבְרִים אֶת הַנּוֹתָרִים" (יחזקאל לט יד), "אֶת הַנָּשִׂיא נָשִׂיא הוּא" (יחזקאל מד ג). ולפעמים משמש מקום מִן: "כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר" (שמות ט כט) – מן העיר; "חָלָה אֶת רַגְלָיו" (מ"א טו כג) – מן רגליו. ובמקום עִם בבואו עם הכנוי, כמו אִתּוֹ, "וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ" (בראשית לד י), ואִתְּכֶם.
וכבר התבאר (לעיל פרק יב) כי חלקי הפעלים בעובר ובעתיד שנים עשר: לנסתר ולנמצא במעמד ולמדבר בעדו, וכן לנקבה ולרבים ולרבות. וכן יהיו הכנויים כפי זה שיורו על הפועלים או על הפעולים, וזה אמנם בעיון המוחלט. אמנם לפי שהשמוש אל המדבר בעדו ואל המדברת בעדה ולרבים ולרבות משתוה בפעלים, נפלו מאלה החלקים שנים וכן בכנויים, וכבר התבארו. ולפי זה יהיו הכנוים הנסמכים אל הפעלים. אבל לפי שהפועֵל מצד שהוא פועֵל הוא בלתי מתפעל, והמתפעל מצד שהוא מתפעל הוא בלתי פועֵל, לפי שהפועל אמנם הוא פועל מצד שהוא בפֹעל והמתפעל הוא מתפעל מצד שהוא בכח – וזה כבר התבאר בטבעיות – היה שלא ימצא בלשון העברי הכנוי המורה על המדבר בעדו נסמך אל הפועַל המורה על המדבר בעדו, כשיאמר פְּעַלְתִּינִי, שְׁמַרְתִּינִי, אֲכַלְתִּינִי; ולא הכנוי המורה על הנמצא במעמד נסמך אל הפועל המורה על הנמצא במעמד כשיאמר פְּעַלְתְּךָ, שְׁמַרְתְּךָ, אֲכַלְתְּךָ. וגם כשיהיה הפועל פועל בעצמו בבחינות מתחלפות, כבר נבנה על זה הנִפְעַל, כמו שהתבאר (לעיל פרק יא). ומפני זה, לפי שנמצא "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט ג), אמרו בו המדקדקים שהוא כמו עָשִׂיתִי לִי, ולא יורה על הפועל, והוא האמת. אבל הכנוי המורה על מי שאינו במעמד כבר יסמך עם הפועל המורה על מי שאינו במעמד, כמו "הָרִאשׁוֹן אֲכָלוֹ… וְזֶה הָאַחֲרוֹן עִצְּמוֹ" (ירמיהו נ יז), לפי שהפועל והמתפעל מתחלפים. והמשפט הזה שוה לזכר ולנקבה לרבים ולרבות.
ועם הקדמה זו יהיה קל עליך להשיג אופן אפשרות חבור הכנויים עם הפעלים העוברים והעתידים ועם שמות הפועלים. וכבר ישתנו הפעלים מצד סמיכות הכנויים אליהם, ואי אפשר זולת זה, לפי שהאות הנחה בם תשוב נעה בסמיכות. והשנוי הזה תעמוד עליו ממה שתראהו מהם בכתוב, ואין צורך להאריך בזה. ואשר צריך באור לפי שבאה מעטי בכתוב, הוא כי סמיכות הכנוי למדבר בעדו ולאשר הוא במעמד בעוברים משתוה. אמר "בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים" (ירמיהו ב לד), "אַתְּ נְשָׂאתִים" (יחזקאל טז נח), "וּנְתַתִּיהוּ לִפְנֵיהֶם" (יחזקאל טז יט), "הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי" (שופטים יא לה), "כִּי יְלִדְתִּנִי" (ירמיהו טו י) – כלם כנויים סמוכים לנמצאת במעמד; ונמצאו יוצאים מההקש: "שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ" (שה"ש ה ט), "אַתְּ יְלִדְתָּנוּ" (ירמיהו ב כז); ותאמר למדבר בעדו: "לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים" (ויקרא כו מד), "כִּי מְאַסְתִּיהוּ" (ש"א טז ז) ובחירק עי"ן הפעל: "אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ" (במדבר יא יב). וכן בסמיכות הכנוי לנמצאים במעמד בעוברים ולנסתרות בעתידים משתוה גם כן: "הֲצוֹם צַמְתֻּנִי" (זכריה ז ה), "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ" (במדבר כא ה) – כאלו אמר צַמְתּוּנִי – 'צמתם אותי', 'העליתם אותנו'; ולנסתרות בעתיד גם כן: "וְאַמְהֹתַי לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי" (איוב יט טו) – כאלו אמר 'תחשובנה אותי'; "וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ" (ירמיהו ב יט).
ודע כי הכנויים הנסמכים בשמות והפעלים ומלות הטעם יהיו לפעמים אות אחת בדגש בקצתם ובזולת דגש בקצתם, ולפעמים שתי אותיות או שלש. והאותיות המורות עליהם הן הה"א והוי"ו והיו"ד והכ"ף והמ"ם והנו"ן, סימן להן הכנוי"ם. בשמות: "וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ" (שמות כ יד), "עַל בְּנָהּ" (מ"א ג כו), "עַצְמוֹת חֹנָךְ" (תהלים נג ו), "יְיָ שֹׁמְרֶךָ יְיָ צִלְּךָ" (תהלים קכא ה), "אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ" (ש"א יד לד), "וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים" (יחזקאל מג יז), "גֹּאֲלִי חָי" (איוב יט כה), "יֹצְרִי מִבֶּטֶן" (ישעיהו מט ה), "הָעֹשׂוֹ יַגֵּשׁ" (איוב מ יט), "יִשָּׂאֵנִי עֹשֵׂנִי" (איוב לב כב), "וְכָל יֹדְעָיו" (איוב מב יא), "אֵין רֹאָנִי" (ישעיהו מז י), "אֶת בְּנָהּ" (ש"א א כג), "עַל בֵּיתָהּ" (מ"ב ח ה), "בִּגְדֵי רִקְמָתֵךְ" (יחזקאל טז יח), "יִשְׁתּוּ חֲלָבֵךְ" (יחזקאל כה ד), "יֹאכְלוּ פִרְיֵךְ" (יחזקאל כה ד), "וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם" (מיכה ב יג), "כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם" (ש"ב כג ו), "כָּל מַלְכֵיהֶם" (יהושע י מ), "עַד תְּבוּנֹתֵיכֶם" (איוב לב יא), "אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם" (במדבר טו מא), "יְיָ אֱלֹהֵינוּ" (דברים ו ד), "יְיָ אֲדֹנֵינוּ" (תהלים ח ב), "אֲשֶׁר גָּעֲלוּ אַנְשֵׁיהֶן וּבְנֵיהֶן" (יחזקאל טז מה), "וְלֹא בְדַרְכֵיהֶן… וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן" (יחזקאל טז מז), ולדעת ר' יונה יכשר וּכְתּוֹעֲבוֹתֵיהֶנָה ותתחברנה שלש אותיות לכנוי, כמו "וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה" (יחזקאל כג מח), "קֶצֶב אֶחָד לְכֻלָּהְנָה" (מ"א ז לז), ובלא ה"א: "תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן" (יחזקאל טז נה); "אֵין זוּלָתְךָ" (רות ד ד), "אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי" (ישעיהו מד ח), "לָהֶם לְבַדָּם" (איוב טו יט). ויבא הכנוי לנסתרים עם השמות הוי"ו והמ"ם: "כָּל נְסִיכֵמוֹ" (תהלים פג יב), "יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ" (תהלים יא ז), "תַּחַת שְׂפָתֵימוֹ" (תהלים קמ ד), שהמ"מין האלה אינן מהשמות אבל מהכנויים, בראית "הֲרָס שִׁנֵּימוֹ בְּפִימוֹ" (תהלים נח ז), וסמיכותם אל הה"א והמ"ם. וסמיכות הכנויים אל השמות יבא תמיד בלא דגש, זולתי במלת מִמֶּנּוּ, ואנשי בבל יקראו אותו ברפיון כשיֵאמר על המדברים בעדם, ואז הנו"ן והוי"ו לכנוי, ולזה ירפו אותן, וכשיֵאמר על הנסתר הוי"ו היא אז הכנוי לבד, והדגשות לא יבא בכנוי בשמות, כי הוי"ו תורה על הנסתר והנו"ן והוי"ו על המדברים בעדם.
ואמנם סמיכות הכנויים על הפעלים הוא גם כן בכל האותיות הנזכרות: "וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה" (ירמיהו לא ט), "לֹא דִבְּרוֹ יְיָ" (דברים יח כא), "שַׂמֵּחַ שִׂמְּחָהוּ" (ירמיהו כ טו), "לְגָאוֹן שָׂמָהוּ" (יחזקאל ז כ), "וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים" (דברים יג יא), "תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ" (שמות יג יג), "וְהִשְׁמַדְתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי" (יחזקאל יד ט), "וַהֲשִׂמֹתִיהוּ לְאוֹת" (יחזקאל יד ח), "וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת" (ישעיהו נח יד), "אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ" (ישעיהו מא י), "עַבְדִּי רִמָּנִי" (ש"ב יט כז), "אֲכָלַנִי הֲמָמַנִי" (ירמיהו נא לד), "סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים" (בראשית כו טו), "בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְיָ" (תהלים קיח כו), "עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ" (איכה ד יט), "תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ" (שמות כג יא), "רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ" (איוב כח כז), "וָאֶכְּרֶהָ לִּי" (הושע ג ב), "וּזְרַעְתִּיהָ לִּי" (הושע ב כה), "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי" (הושע ב כא), "וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה" (יחזקאל טז י), "וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן" (שמות ב יז). ולפעמים תבא הנו"ן מקום המ"ם בכנויין: "הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה" (רות א יג), והמ"ם מקום נו"ן: "וַיְגָרְשׁוּם" (שמות ב יז), "יִשְׁפְּטוּ אוֹתְהֶם" (יחזקאל כג מה).
וכבר יבאו הכנויים על הלמ"ד לבד, בלִי ולוֹ ולְךָ ולָהֶם ולָכֶם; ועל מה שישתמש שמוש הלמ"ד והוא מלת אֶל, תאמר אֵלַי, אֵלֶיךָ, אֵלָיו, אֵלֶיהָ, אֲלֵיהֶם, אֲלֵיכֶם; ועל מלת עַל – עָלַי, עָלֶיךָ, עֲלֵיהֶם, עֲלֵיכֶם.
ודע כי מדרך הה"א כשתסמך עם הכנויים או באופן אחר שתשוב תי"ו רפה. תאמר בנַחֲלָה – "נַחֲלַת יַעֲקֹב" (ישעיהו נח יד); ושִׁפְחָה – "שִׁפְחַת רָחֵל" (בראשית ל ז); ותוֹרָה – "תּוֹרַת יְיָ" (שמות יג ט). והכנויים: "עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ" (דברים ט כו), "תְּדַבֶּר נָא שִׁפְחָתְךָ" (ש"ב יד יב), "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהלים מ ט). והתי"ו הרפה בהסמכה לכנויים תשוב דגושה, תאמר מתִפְאֶרֶת – "לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ" (שופטים ד ט); וממוֹלֶדֶת – "וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ" (בראשית מח ו); ומתִּפְלֶצֶת – "תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא" (ירמיהו מט טז); וממֵינֶקֶת – "וְאֶת מֵנִקְתָּהּ" (בראשית כד נט); ומיוֹעֶצֶת – "יוֹעַצְתּוֹ לְהַרְשִׁיעַ" (דה"ב כב ג); ומחוֹתֶנֶת – "חֹתַנְתּוֹ" (דברים כז כג), ומאוֹמֶנֶת – "אֹמַנְתּוֹ" (ש"ב ד ד). ורצוני בדגש הזה אשר יקראו אותו 'דגש רפה' כמו שהוא במלות הנזכרות, לא הדגש אשר יקראו אותו 'דגש חזק' כדגש אשר אתה בבי"ת "עֲקֻבָּה מִדָּם" (הושע ו ח) ובדל"ת "וַעֲבֻדָּה רַבָּה" (בראשית כו יד) ובגימ"ל "שִׁלְחוּ מַגָּל" (יואל ד יג) והדומים להם, כי הדגש הזה בלתי נמצא בסמיכות הכנויים בשמות.
ומפני זה חשבו קצת המשכילים שיטעו הקוראים בתלמוד "רֵיאָה שֶׁנִקְּבָה וְדוֹפֶן סוֹתְמַתָּה" (חולין מח א) המ"ם פתוחה והתי"ו השנית דגושה דגש חזק, וכן יקראו "בִּקֵּשׁ לְהוֹלְמוֹ ולא הוֹלְמַתּוּ" (סנהדרין כא ב), "אוֹ קוֹבְרָהּ אוֹ קוֹבְרַתּוּ אוֹ מְבִיאַתּוּ" (פסחים מט א) והדומים להם, והוא טעות לפי השרשים האלה. והראוי: סוֹתַמְתָּהּ – שתי התוי"ן פתוחות והשנית דגושה מדגש הרפה; וכן קוֹבַרְתּוֹ, מְבִיאֲתוֹ, והוֹלַמְתּוֹ – התי"ו חלומה ובדגש רפה, על דרך "וּמֶמֶר לְיוֹלַדְתּוֹ" (משלי יז כה), "יוֹעַצְתּוֹ לְהַרְשִׁיעַ" (דה"ב כב ג), וכן בכל מה שידמה לזה, כי לא יבא בכתוב הדגש חזק בסמיכות הכנויים בשמות כמו שהונח. אמנם בפעלים הנה ימצא זה: "וְיָדוֹ חִלְּקַתָּה" (ישעיהו לד יז), "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ" (ש"א א ו), "אַעֲבִיר בָּאָרֶץ וְשִׁכְּלָתָּה" (יחזקאל יד טו), "וְזִהֲמַתּוּ חַיָּתוֹ" (איוב לג כ), "וּכְמֹץ גְּנָבַתּוּ" (איוב כא יח), "וְלֹא שְׁזָפַתּוּ" (איוב כח ז), "אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ" (רות ד טו), "כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ" (ש"א א כד), "מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ" (בראשית מט כה).
ואשר ראוי שתדעהו, כי סבת מציאות זה בפעלים, כי סמיכות הכנוי אל הפעלים הוא מצד היות המכונה פעול למי שיאמר עליו הפֹעל, ומה שיורה על הפעול הוא מלת אֵת, או הכנויים הנלקחים ממנו נפרדים, ובסמיכות, האותיות הנזכרות לכנויים אשר יעמדו מעמד הנפרדים, ובדומה למלות הנזכרות המורה על הכנויין הם הה"א והוי"ו: "מַיִם גִּדְּלוּהוּ תְּהוֹם רֹמְמָתְהוּ" (יחזקאל לא ד), "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ" (בראשית לז כ), "גְּמָלַתְהוּ טוֹב" (משלי לא יב), "עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ" (יחזקאל כד ז), "אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ" (שופטים ט נד); וכשרצה לקצר את זה הניח הדגש החזק כאלו בכחו הה"א הזאת או הכנויים הנפרדים הנזכרים. וכבר הֵקל זה כשאמר "רָחֵל גְּנָבָתַם" (בראשית לא לב), "עַל כֵּן נְצָרָתַם" (תהלים קיט קכט), "אֵשׁ שְׂרָפָתַם" (ישעיהו מז יד) וזולתם רבים.
אמנם הכנויים הנסמכים לשמות אין זאת הוראתם תמיד, אבל יורו לפעמים שהמכונה מצורף לשם, אם שהוא קנין לו או בדרך אחר מדרכי הצירוף וכמו שהונח, ולכן כשתבא להפרידן לא תעשה זה במלה מורה על הפעול כשתאמר עַבְדּוֹ ואֲמָתוֹ בהפרדה עֶבֶד אוֹתוֹ או אָמָה אוֹתוֹ, אבל עֶבֶד לוֹ, אָמָה לוֹ, או שֶׁלֹּוֹ, אמר: "יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד לִי" (ישעיהו מד כא). וכן כשתהיה השם שם הפועֵל כמו "בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו מג א), לא יורו כי אם על הצירוף, ר"ל 'בורא שלך' 'ויוצר שלך', והוא סמיכות צירופיי, לא 'בורא אותך' 'ויוצר אותך', כי לא יצדק זה אם לא בעת ההויה, אבל כפי הבחינה הנזכרת יצדק גם עתה שהוא בּוֹרְאֵנוּ ויוֹצְרֵנוּ. וכשרצה בכנוי בשם מה שיורה על הפֹעל, הפרידו, אמר: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי" (בראשית מח טז), ואינו כמו "גֹּאֲלִי חָי" (איוב יט כה); "הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי" (בראשית מח טו), ואינו כמו "יְיָ רֹעִי" (תהלים כג א); "מְשָׁרְתֵי אֹתִי" (ירמיהו לג כב), ואינו כמו "הַלְוִיִּם הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתָי" (ירמיהו לג כא), וכן בכל הדומה לזה.
והנה כשיהיה השם המצורף אל הכנוי לקוח מקום התאר ולא יכוין בו ההגדה, הנה אז תהיה הוראתו ההוראה הנזכרת, רצוני שיורה על שהמכונה מצורף לשם; וכשיכוין בו ההגדה והספור עד שיקבל האמת והשקר, הנה אז הוראתו ההוראה אשר לו כשיחובר אל הפעלים ויהיה אז שם הדגש החזק, כמו שהיה הענין בכל הנזכרים בתלמוד הנקראים בדגש החזק. כי "בקש להולמו ולא הוֹלְמַתּוֹ" הוא הגדה, כאלו אמר ולא הָלְמָה אוֹתוֹ וכן "או קוברה או קוֹבְרַתּוּ" הוא הגדה, ור"ל תִּקְבּוֹר אוֹתוֹ וכן בכל הדומה לזה. אמנם יוֹעַצְתּוֹ, מֵינִקְתּוֹ, יוֹלַדְתּוֹ וחוֹתַנְתּוֹ הנזכרים בכתוב, לא יכוין בם ההגדה, אבל ילקחו מצד שהם תארים, כמו שהוא מבואר מכל אחד מהם במקומו, ולזה באו כלם בדגש הרפה, כי יורו על הצירוף לבד. וכבר הניעני אל כל זה מה שראיתיו במשניות מדויקות ומנוקדות שנכתבו זה סביב לשלש מאות שנה בבקעת חמאד, מצאתי בכל אלה השמות המצורפים אל הכנויים אשר יכוין בם ההגדה שנקדו אותם בדגש החזק. כתוב במס' אבות (ב ב): "כָּל הָעֲמֵלִין עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִין עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעַתָּם". זבחים פרק ז' (משנה ד): "מָצָאנוּ בִשְׁחִיטָתָהּ שֶׁהִיא מַכְשְׁרַתָּהּ" (משנה זבחים ז ו). חולין פרק ד' (משנה ו): "וּמְנַיִן לִטְרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה". עוד שם: "נִשְׁבַּר הָעֶצֶם, אִם רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתּוּ". נדה פרק הרואה כתם (ח א): "הָיְתָה פוֹשְׁטַתּוּ וּמִתְכַּסָּה בוֹ בַלַּיְלָה". כלים פכ"ז (משנה יב): "הַשְׁלָכָתָהּ מְטַהֲרַתָּה וַחֲזָרָתָהּ מְטַמְּאַתָּהּ". כל אלה עומדים מעמד ההגדה והם מקום הפעל והכנוי יורו על הפעול, ולזה נקדו בדגש החזק להורות על זה. ואשר יבאו במדרגת התאר או השם לבד, הם כלם בדגש הרפה כמו שהוא באלה אשר נזכרו בכתוב. וכבר נמצא מהם אחד בכתוב שהוא הגדה ונדגש: "הִנֵּה נָא רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה מְבַעִתֶּךָ" (ש"א טז טו), ויורה זה על אמתת מה שהתבאר.
ודע כי הכנוי הנסמך אל המקורות, אם יורה על הפעול המדבר בעדו יהיה ביו"ד או נו"ן ויו"ד: "לְבִלְתִּי עָצְבִּי" (דה"א ד י), "לֹא אָבָה יַבְּמִי" (דברים כה ז), "לְתִתִּי לַהֲלֹךְ" (במדבר כב יג), "אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי" (ישעיהו כב ד), "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר" (שמות ב יד), "יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי" (חבקוק ג יד), "אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי" (יחזקאל מד טז). ובכנוי הפועל היו"ד לבד: "וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ" (יחזקאל ג כז), "טוֹב תִּתִּי" (בראשית כט יט), "בְּשַׁלְּחִי אֶת חִצֵּי" (יחזקאל ה טז), "בְּאָמְרִי לָרָשָׁע" (יחזקאל ג יח). ונמצא זה יוצא מההקש: "בְּשׁוּבֵנִי וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל" (יחזקאל מז ז), וחשב ר' יונה (הרקמה שער יז) שהוא כמו בַּהֲשִׁיבֵנִי, לפי שהגזרה הזאת תמצא יוצאת בקל: "וְשָׁב יְיָ" (דברים ל ג), "וְשָׁב שְׁבִיתָם" (צפניה ב ז), "בְּשׁוּב יְיָ" (תהלים קכו א). והראיה לדעתו, אמרו ראשונה: "וַיּוֹלִכֵנִי וַיְשִׁבֵנִי שְׂפַת הַנָּחַל" (יחזקאל מז ו).
ודע כי כמו שקרה בפעלים שיבאו לפעמים מבלי זכירת הפועֵל, כמו "וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב" (בראשית מח ב), "וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף" (בראשית מח א), "וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן" (בראשית נ כו); כן בכנויים לפעמים יבאו בכתוב מבלי זכירת המכנה: "וְהֵנָּה בַּשְּׁבִי תֵלַכְנָה" (יחזקאל ל יז), "וְיֹשְׁבֶיהָ כַּעֲמֹרָה" (ירמיהו כג יד), "אֱמָר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה" (יחזקאל כב כד) – לא נזכר בכל אלה המכונה להיותו כמבואר בעצמו בכל אחד מכח המשך הדברים.
וממה שהתבאר מענין הכנויים יודע כי מה שזכר ר' יונה בספרו בשער הכנויים (הרקמה שער יז) כי לכל פועל בכח כנוי, אם בנסתר בפועל המורה על שאינו במעמד בעוברים, ואם נראה כפי שהוא בכל הפעלים האחרים, הוא ענין בלתי מכוון בחקירה הזאת. וזה כי הוא אמר: "וכנוי האחד הזכר אשר אינו במעמד מסתתר בפעל ואינו נראה. תאמר עָשָׂה, רָאָה, ולא יהיה באחד סימן לפועל" ע"כ. וכתב עוד: "ודע כי כנוי הפועֵל המספר עליו לא יראה לו סימן בפֹעל החולף כשיתקדם זכרון הפועֵל, אבל הוא במצפון והוא מסתתר בפעלו החולף ואיננו נראה בו, והוא כאמרך "אֲדֹנִי שָׁאַל" (בראשית מד יט) – בשָׁאַל כנוי מסתתר בו שב אל אֲדֹנִי, אלו היית מקבצו היה נראה והיית אומר אֲדֹנַי שָׁאֲלוּ; וכמהו "בַּייָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּטָח" (מ"ב יח ה), וכאשר תקבצנו תאמר "בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ" (תהלים כב ה). וכאשר יתקדם הפועַל יראה הפועֵל ויהיה הפועַל הקודם רק ולא ישוער בו כנוי כל עיקר, כאשר נאמר "אָמַר אֲדֹנָי מִבָּשָׁן אָשִׁיב" (תהלים סח כג), "כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא" (מ"א ב ל). ואם תקבץ, תביא כנוי הקבוץ בין שיתקדם בין שיתאחר" ע"כ. וכל זה הוא התחכמות במה שאין לנו עסק בו, כי הוראת הפעלים כפי הבדליהם לא יאמר לו כנוי ולא שתכלול כנוי, רצוני הכנוי אשר עליו חקירתנו, כי הכנוי הוא השם הנסתר. וכן אמר ר' יונה כי "ענין הכנוי הוא שתסתיר השם הנגלה ותביא כנוייו וצפונו". ואתה כשתאמר פָּעַל ועָשָׂה לבד, הנה אנחנו נאמר שזה הדבור בלתי נשלם וחסר הפועֵל, ולא יהיה בו משפט כלל, כי מה הוא השם הנגלה אשר אתה מסתיר בפָּעַל או בפָּעֲלוּ והדומים. האמת כי הפעלים יכללו בהוראתם הנושאים, אבל שהם בלתי מוגבלים ונגלים, ולזה לא יהיה מהם משפט אם לא יתבאר הנושא. וההבדל שהשיג בין "בַּייָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּטָח" ובין "אָמַר אֲדֹנָי מִבָּשָׁן אָשִׁיב", וכי ב"בָּטָח" כנוי נסתר ולא ב"אָמַר", הוא ענין אשר אין לו שחר, ולא יוכל לתת ההבדל מצד הלשון בין "יְיָ אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל" (מ"א ח יב) ובין "כֹּה אָמַר יְיָ". ועם העיון הטוב יראה כי לפי דרכו הענין בהיפך, כי כאשר הפועַל קודם לשם, הכנוי יותר נסתר בפועַל, כי השם לא נזכר עדיין, וכאשר השם קודם לפועַל הנה הוא בחלוף זה. ויראה מדבריו כי הוא לקח זה כלו מדקדוק לשון קדר, ולא נראה לו מבוא בלשוננו.
וראוי שתדע כי כבר יראה בכתוב הכנוי והשם המכֻנה יחד והיה האחד מספיק, אבל שזה מעטי, כמו "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד" (שמות ב ו), "יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְיָ" (שמות לה ה), "הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה" (ירמיהו ט יד), "יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע" (משלי ה כב). וכבר יבא כנוי לפעמים מבלי הכרח ויספיק זולתו, כמו "וְרָאִיתִי אָנִי" (קהלת ב יג), "וּפָנִיתִי אֲנִי" (קהלת ב יא), "נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ" (ש"א כ מב). ובכנוי אחר כנוי: "וּמְפַלְטִי לִי" (ש"ב כב ב), "רָזִי לִי" (ישעיהו כד טז).
וכבר יבאו הכנויים והסמיכות בשמות ותתחלף ההוראה בם להתחלף היחס, כמו "נָסַכְתִּי מַלְכִּי" (תהלים ב ו) – "מַלְכִּי וֵאלֹהָי" (תהלים ה ג); "הָסֵר מֵעָלַי נִגְעֶךָ" (תהלים לט יא) – "מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ" (תהלים לח יב); "וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי" (ישעיהו נו ז) – "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ" (מ"א ט ג); "כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים" (ישעיהו יג יט) – "כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם" (דברים כט כב). וזה מספיק בענין הכנויים.