אור ברסלב

מעיל צדקה· רבי יונה לנדסופר

כו

כה

נשאלתי וז"ל השאלה:

אל אצילי ישראל גדולי' חקרי לב החרש והמסגר המה העומדים על הדין ועל האמת להורות בני ישראל דרך ילכו בה יעמדנו ע"ד אשר נתחברו יחדיו שלשה חברים דבוקי' והסיעו לבן לנסוע לא"י המה ונשיהם ובניהם הקטנים עם הגדולים בני שנים ושלש שנים וסמוך לו מלפניו והנה רוב השומעים מנסיעה זו מרננים אחריהם באמרם שלא נשמע מעולם שיסע אדם דרך רחוק ורב כזה אל עמים אשר לא ידע שפת לשונם ודרך ימים וסכנו' עם בנים קטנים ואם אדם רשאי לחבול בעצמו מי נתן לו רשות לחייב בניו הקטנים ואם כח אבני' כוחו לסבול צער טלטול טורח הדרך אולי אין כח בילדים הקטנים לסובלו וביותר שינוי האויר ונענוע הספינות וב"ד עירם רוצ' לעכב ע"י הנסיעה הזאת מטעמי' אלו ומעתה האנשים אלו שלמים הם לידע אם ימנעו מנסוע הזאת מכל זה שכתבו ואם יחושו לגזירת ב"ד אם יגזרו עליהם אם לא:

תשובה בתחילה נבאר אם יש מצוה בעליה זאת בזה"ז והנה מצאנו הרמב"ן מנה מצוה זאת בכלל המצות מקרא דוירשתם אותה וישבתם בה ופי' הי' שקול' נגד כל המצות ופוק חזי בעל ת"ה בפסקי' שלו הפליג בה סי' פ"ח וגם בספר כל בו בספר הכוזר הפציר מאוד לנסוע שמה:

איברא התוס' בכתוב' בשם ר"ח כהן כתבו שבזה"ז אין מצוה לדור בא"י כי יש מצות רבו' התלוי' בארץ שא"א לקיימן וכמה עונשין שאין יכולין להזהר בהן ולעמוד עליהם ועוד כתבו שבזמן דאיכא סכנות דרכים אין הדין לכוף לעלות ע"כ:

והנה מ"ש בשם הר"ח כבר כת' הרב הרי"ט בתשוב' חלק י"ד סי' כ"ח בנעים שכלו הוכיח דאיזה תלמיד טועה כתבו ע"ש זה הטעם בשביל המצוה ולא דסמכ' הוא כלל ובחידושיו לכתוב' הרחיב ביאור בזה דעל מה זה אין לקיים שמה המצוו' ואם כי כבד עליהם לקיימם פשיטא מי שיסבל ויצער לקיימן פשיטא כי יכפול שכרו בזה ויעויין שם כי הדין עמו וכ"כ בעל נתיב' משפט שהוא הגהת איזה תלמיד ע"ש וא"כ לא נשתנה הזמנים וכל הזמנים שוים לקיו' המצוו' מכ"ש אם הי' מצוו' פרטית אפי' בזה"ז ובכלל רמ"ח מצות עשה יחשב שאין לה ביטול עולמות חלילה שהמצוות זמנית כאשר הוכחנו בכמה מקומות דברים אלו וכל הפוסקי' מחזיקי' שכופין האשה שתעלה עמו שכתבו כל הפוסקים כפשטא דמתני' דכתוב' וגם מן האחרוני' בתשוב' מהרי"ט והרשד"ם ומהר"י בן לב א"כ הא וודאי דלא ס"ל הא דר"ח כהן דאחרי שאין מצווה בנסיעה זאת פשיטא שאין לכוף אשתו שתעלה עמו:

ומה שחששו לסכנה שיש למנוע הא וודאי אף בזמן הבי' כל שהי' בו משום סכנה גלוי' לא נאמר לכוף לעלות וזה משתנה לפי הזמן וכבר כתב המב"יט דבזמנינו מכל מלכות ווינצייא' אין סכנה וז"ל בח"ב סי' רי"ו ואפי' ממלכו' למלכות כגון מווינצייא' וכל איטליי' כשיש שלום בין המלכיו' והולכי' ובאים מזה לזה יכולים לכוף והא דכת' הרשב"ץ היינו בזמנו שהי' סכנה גדולה לבוא משם לא"י וכו' ומסיים וכתב כלל כשכל הסוחרים אינם נמנעי' יכולים לכוף עכ"ל נמצא בזמנינו שהספינות הולכות ובאות בכל שנה בקיץ ואף שיש סכנת לסטים על הים הא וודאי כל הדרכים בחזקת סכנה והולכי ימים צריכי' להודו' וזה אינו מתחדש ואפ"ה אמרו הכל מעלין א"ו כל שאין בו סכנה מתחדשת ונולדו' כופין וגם הכלל שנתן המבי"ט יש לילך אחריו והא וודאי כי סערת הים אינו טענה דאל"כ ה"ל למתני' לאפלוגי בהכי והי' סתמא קתני הרי כל מאי שהי' סכנה מצד סערת הים והמון גליו אין לנו מניעה מנסוע (ואפשר שאין לכוף לנסוע בימי החורף דרך ים עפ"י מאי דאיתא במדרש קטיר לו לבך קטיר ספינתך והוא בב"ר ובחזי') ועפ"ז מאי שטוענין כי הים סכנה לקטנים אינה טענה דלא אשתמיט מתני' למימר אם באה מחמת טענה מ' בנים הקטנים שומעין לה ואם המשנה סתמא קתני לא אשתמיט משמוע הדין הזה חד מהפוסקאי קמאי ובתראי:

ואני אומ' כי בדקדו' כת' רש"י הכ' מעלין לא"י את כל ב"ב אד' כופ' והא דלא תירץ שם הש"ס הכל לאתויי בניו הקטנים י"ל דהכל משמע דאתי לרבויי דכופין אותן וקטנים וודאי לאו בני כפיי' ננהו:

ונחזור למ"ש שאם אין סכנה פרטיית לקטנים יותר מלגדולי' שרי להוליך בניו הקטנים עמו וא"ל מ"מ סכנה מיהא איכא וה"ל חוב להן ואלו הם בני שכל לא היו מרוצים לנסוע שמה ואיך חבין להם שלא בפניהם י"ל דרשאין לעשות כן שאדם רשאי לעשות בשל חבירו כמו בשלו ובטענה זו פוטרים לשומרי' ושותפין אפי' אם אירע תקלה בדבר והרי אבידת גוף מאבידת ממון אתי לן מכל אבידת אחיך ועוד מה התם שאדם רשאי לחבול בשלו ולאבד כל מאי שיש לו והכא אסור לאבד את עצמו וא"כ כל שמותר לעשות בשלו ה"נ בבניו הקטנים ובחדא מתתא מחתינהו וא"כ כאשר אין ב"ד מונעין אותו מנסוע אין להם למנוע אותו בשביל בניו הקטנים וזכות הוא להן וכיון דבזה אין ספק וכמה גדולים עשו מעשה הם עצמם לנסוע וגם כח החוששי' לא חשו כ"א בשביל בניו קטנים אבל להגדולים לא ואני כתבתי שאין לחלק:

וגם מגדולי המחברים שכתבו על זמנן שהיו סכנות גדולות על הדרכים לא כתבו כ"א שלא לכוף אדם את אשתו אבל הרוצה בעצמו לנסוע אין מוחין בידו כי לבו שלם ובטוח בה' ששומר מצוה לא ידע דבר רע ורבים שחושבי' נדר זה לנדר מצוה שאין לו התרה כמ"ש הרא"ש סוף כלל י"ב וזולתו המחברי' אין מספר ואומדן דעת הוא לקטנים דניחא להו לעשות המצוה בקטנותן דאינו דומה קולטתו מקטנותו עד שלא טעם טעם חטא וכשיזכה לנשמה בן י"ג שנים יזכה בה מקדושת א"י:

ומצד החוש אנו רואי' שאין לחלק בין קטנים לגדולים דהרי מצד סכנת טביעה ושביי' ולסטים הרי קטן וגדול שם הוא ואם מטורח הנענוע שכתב הרי"ף מטעם זה אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים הרי הקטנים בטבעם קלי התנוע ורוב גידולים בתנועה להיותם מלאים מהלבינה:

ומצאתי און לי בתשובת הר"מ מרוטן בורג ד"פ סי' ר"ג וז"ל לעניין נדר אשר נדרת לעלות לא"י אפי' עד"ר יש לו התרה אחרי שאשתך הרה ואין כל דבר עומד מפני פיקוח נפש ויש סכנה להולכי עוברה וגם הולד עד שיתגבר ויכנסו ימות הקיץ עכ"ל ופעם מצאתי עד יגמל הילד הרי לא הורחק כ"א עד שיתגבר הילד ואולי עד הגמלו:

והנר' משם שהיה דרך ים כי מושב מהר"ם היה במדינה זו ועוד הרי מביא הסמ"ע סי' קס"ג ס"ק יו"ד דטענת עיבור לנשי' אינו אונס לנסיע דכמ' נשי' נוסעי' דרכים רחוקי' וע"כ היה דרך הזה דרך ים וא"ל דיש לחלק בין רחוק וקרוב הרי ה"ל לקיים נדרו לנסוע מעט מעט:

וגם שם לא היה אלא שהי' רוצה לעכב ושאל אם אינו עובר על נדרו ויש לו התרה אבל וודאי לא היה אדם מעכבו מנסוע אלו רצה בה אם לא דקרוב הזיק' ושכיח טוב':

והלבוש בסי' ע"ה כתב לשון איסור לסכן נפשו אבל לא ידעתי מניין לו זה ונראה לי סמך לדבר מעזרא שנסע לירושלים מן הגולה דרך רחוק מהלך חמשה חדשים ומפני הבושה לא ביקש חיל ופרשי מן המלך ללוותן אף כי הי' נשים וטף רב עמהן ומי מחל בעדם לתת נפשם בסכנה דרך רב כזה בלי תיגור אלו הקטנים מה עשו לסכן נפשם מפני הבושה אלא כל מאי שמותר לעשות בשלו גם בבניו הקטנים מותר ועיין בתשובת בני משה סי' ך"ז:

והרבנים הקרובי' היושבים על איי הים כתבו אשר עיניהם רואי' בכל יום נוסעים דרך ים לקצוי ארץ עם ילדים קטנים בני יומן והוי כי שאלתי פה אחד מהנוסעים עם בניו הקטנים ואמר כי מצד תנועות הים קטן קטן יותר קל לו לסבול תנוע' הספינה והנאני שכוונתי הדין לאמיתו בזה:

והנ"ל אם יגזור הב"ד שבעירם שלא לנסוע מטעמי' הנ"ל רשאי' לסמוך על אלו אשר אינם ראו ההיפוך מהם כי לא ראינו אינ' ראי' והרי זו כהורה ב"ד ששקעה החמה והי' לפנינו דאין זה הוראה:

ואם שנחוש להמרי' פי ב"ד מפני הכבוד כבר כתב המבי"ט בסי' קל"ט דאין לחוש לכיבוד אב ואם החמורה מכ"ש לגדרי ב"ד וכבר אישתמיט ר' זירא מיניה דרב יהודא רבי' דבעי למיסק לא"י:

אמנם כן צריך בתחילה תנאי אחד שיש לו מקום מוכן ומזומן להיות מנוי לו שם פרנס' ברווח כמ"ש הת"ה בפסקי' שלו סי' פ"ח וגם בכל בו ראיתיו ועי' בתשב"ץ סי' תקס"ב דכל שאין לו שם פרנסה מוכנ' מעביר'. על דעתו ועל דעת קונו ח"ו ואין אדם שליט בנפשו ואפשר אם שיהי' לו פרנסה מוכנת בקלות כ"כ מח"ל עד שלא יחסר לו בדרך הטבע מותר כי ענינו ראו ולא זר שהרוב הבאים שמה לגודל עניותם צריכין לשוב חוצה ומתבלבלי' מעבוד' השם ומלימוד התורה והלא יוצאין מא"י לח"ל ללמוד תורה מרבו מכ"ש שלא לנסוע לכתחילה במקו' שאין לו הכנה ללמוד וגם אם היה לו מעות בח"ל קשה מאד שישיג שם בכל שנה תמידין כסידרן:

והכלל בזה אשרי הזוכה לכך ואינו נצרך לבריות ומתפרנס שם אפילו חיי צער ויעבוד השם אבל אין כל אדם זוכה לכך וכבר נהגו העם שאינם נוסעים עם בני' קטנים והכל בשביל קשי' השגת הפרנסה שם שאינ' בקלות וחוב הוא לקטנים וח"ו יש לחוש שיצאו לתרבו' רעה עד לא יחזק שכלם עליהם לסבול חיי צער וכמה נשתקעו בזה וד"ל הנראה לנו כתבנו ועכ"פ אלו הנוסעים לשם וצריכי' עי"כ להתפרנס מן הצדקה ואלו היו בחוץ היו יכולי' להתפרנס ממעשה ידיהם לא טוב עושין כי גדול הנהנה מיגיע כפו וצוה לנו ז"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וצריכין להתיישב בזה והדבר שקול ואין לי בו הכרע בענ"ד:

תוכן העניינים

מעיל צדקה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה