מעיל צדקה· רבי יונה לנדסופר
יט
בבית ישראל ראיתי שערוריה איכה נהיית' כזאת שאין איש שם לבו להוכיח בשער בת רבים על התקלה וקלקלת שוטי' שקלקלו והרגלו הרגל דבר עד שנעשה טבע קיים לבלתי הרגיש ברעה אשר ימצאם באחרית הימים והוא אשר נעשה בכל יום ערוך השלחן וצפה הצפית מיום שגומרין שידוכין בין בחור ובתול' מושבים אותם יחד ומוסרי' הבתולה לזנות בית אביה בחיבוקים ונשוקים ומעשה חידודי' וכל הקרואים והמסובי' מחזיקי' בידו ואני מתמיה מזה ימי' מדוע מחשים הגבורי' אשר מעולם אנשי השם המוכתרים בכתר תורה ונתתי אל לבי לדרוש ולחקור אם יש מקום להניח ישראל במנהגם הגרוע הזה להיות' שוגגים ולא יחזרו מזידי' כי כמעט ידוע לכל שלא יקבלו בזה ולא ישמעו קול ענות מוכיחיהם בדבר הזה וע"כ יש לצדד ולברר אם הנאסר הזה הוא מדבריהם שבקל נוכל לומר מוטב היו כו' או אם הוא מאיסורי תורה:
והנה נודע מה שכתוב הרמב"ם בפרק ך"א דה' אישות ובספר המצוות שלו סי' שנ"ג וז"ל הזהרנו מהקריב (ומהתעדן) אל אחת מכל העריו' ואפילו בלי ביאה אלא חיבוק ונישוק והדומה לו מפעולות הזרות המעמיקי' בזימה והוא אמרו באזהרה מזה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה ולשון ספרי לא תקרבו לגלות ערוה אין לי אלא שלא יגלה מניין שלא יקרב ת"ל ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אין לי אלא נידה שהוא בבל תקרב ובל תגלה מניין לכל העריות שהן בבל תקרב ובל תגלה תלמוד לומר לא תקרבו לגלות ושם אמרו ונכרתו הנפשות העושות מאי ת"ל יכול יהא חייבי' כרת על הקריבו' ת"ל העושות ולא הקריבות עכ"ל והנה כל הפוסקים הסמ"ג והטור והש"ע העתיקו פסק זה להלכה וכן פסק ה"ה שלוקין על לאו זה אם הוא דרך חיבה וקירוב דעת וכן הוא דעת הר"ן פרק אין מעמידין שכ' ובכולהו לאוי דגילוי עריות אמרינן יהרג ואל יעבור והכי מוכח מפרק בן סורר ומורה כו' ימות ואל יספר עמה מאחורי הגדר ובודאי שדברים האלו אינן כ"א לאוי דג"ע שעובר בהן על לאו דלא תקרבו לגלות ערו' הרי שפסק הר"ן כהרמב"ם וכ"כ הש"ך בסי' קנ"ז דמשמעות הר"ן כהרמב"ם וכ"כ הרא"ה בספר החינוך אבל הרמב"ן בהשגות שלו על ספר המצוות של הרמב"ם חלק עליו ואמר שאין מלקין מן התורה אלא בביאה גמורה או בהעראה ע"ש שהאריך והנה הש"ך מביא ראיי' לדברי הרמב"ם מהאי עובדא דהעלה לבו טינא והנ"ל לפרש דראייתו דמוכח לי' משום שהוא דאוריית' דאין לומר דמדרבנן ומשום מגדיר מלת' אסרו לי' א"נ מאי מקשה הש"ס ולנסיבא מנסיב דהרי מ"מ תאסור עלי' עד שתספור שבעה נקיים דאימור משום חימוד ראתה ומיירי דלא מספקת לי' להמתין בכך א"ו דמקשה דה"ל להתירה בדמנסיבא לי' בלי שתספור ז"נ דמשום דמדרבנן הו' זה לא נחמור עלי' שימות וא"כ הא דניחא לי' לש"ס דא"א צ"ל דגם לדבר עמה הו' דאורייתא כנ"ל וכן משמעות הנ"י בהדי' בסוף פרק בן סורר ומורה ואני אומר אף דאינהו ס"ל כדעת הרמב"ם ואינהו כתבו כן לפי דעתו אבל מ"מ אין ראיי' והוכחה משם לזה דדלמא הא דמקשה ולנסוב לה מנסי' היינו דאז יוכל לפחו' לדבר עמה או שתעמוד לפניו ובזה יש די להרפא בלי שתבעול אבל כל שהוא איסור דרבנן נמי לא הותרו לו משום מגדיר מילתא ואיהו דקא מגרי יצה"ר אנפשי' לא רצו להתיר לו ובא"א עכ"פ ניחא דוודאי הקריבו' אסורו' לפחות ולאוי דדברי קבלה הוי ממוסרי שלמה אל תקרב אל פתח ביתה לכך יותר פשיטא לי' וה"ק בשלמא למ"ד א"א היתה כו' ולא מסתייע דלא סייעי לי' להרמב"ם משם אלא אדרבא דקשי' לי' משם דלכאורה מאי מקשה שם אלא למאן דאמר פנוי' היתה מאי כולי האי ומאי קשי' לי' דלמא היתה נידה ולא הספיק לי' ההמתנה כמ"ש וקמ"ל דאפי' באיסור נידה שהוא קל מאיסור א"א לא רצו להתיר א"ו דס"ל דשאר קריב' מותרים מן התורה ולכך מקשה שפיר מאי כולי האי שימו' ולא יספר עמה או שיראנה ערומה וכ"ת משום מגדיר מילתא גם זה אינו דמאי קא עביד שהעלה לבו טינא ואי משום שנתן עיניו עליה דלמא לנשאה בחשבו שתנשא לו כדמקשה ולנסיב לה מנסיב ופשיטא לי' להש"ס דבאיסורי דרבנן אינו מן הראוי שימות שלא יעבור כל שאינו משום מגדיר מילת' ולא שייך בזה מגדיר מילתא שמצוו' לראותה עד שלא יקדשה אבל בא"א אתי' שפיר דאסרו לו שלא יתן עיניו בא"א שהרי מתחילה באיסור בא לידו שנתן עיניו בה אבל אם נאמר שכל הקריבו' דאוריית' מאי מקשה למ"ד פנויי' היתה מאי כ"ה הא יש לומר דהיתה נידה ולא הספיק לה ההמתנה עד שתטהר וס"ל דכל אביזרא דג"ע יהרג ואל יעבור ואפשר לומר לדעת הרמב"ם דס"ל בדעת המקשה שם דאפילו איסור דאורייתא מן הדין היה להתיר לו כיון דלא עבר בזה כולי האי שנתן עיניו בה מאחר שהיתה פנויי' כנ"ל ונמצא שהיתה הטינא באונ' ואפשר דע"כ לא אסרה התורה להרפא מג"ע אלא דומי' דנערה המאורסה שהי' מחייבי מית' אי נמי סבירי ליה דסיפור עמה אפי' קריב' לא הוי עד דמשני משום פגם משפחה או משום פרוצות ועכ"פ גם לדברי הרמב"ם אין מכאן הוכח'.
ומיהו כד דייקינן בי' יש לנו מזה ראיי' דכל מיני קריבו' דאורייתא דאל"כ ישאר להקשות אחרי דמשני שלא יהיו בנות ישראל פרוצים בעריות ופירש"י שתעמודנה הנשים בפני האנשים שיתנו בם עיניהם וימסרו להם לביאה מ"מ למה לא התירו לו לספר עמה וצריך לומר דגם בזה חששו שתעמודנה לפני האנשים שיתמסרו להם לדבר עמהם וא"אב דאורייתא הוה שפיר אא"א דרבנן מה כ"ה לחוש לזה במידי דרבנן והיא גופא גזירה ונגזר לו עוד גזירה כזו:
ועוד ידינו נטוי' לתרץ כי לכאורה הני שינוי דשני רב פפא ורב אחא אינו כ"א למאי דלא התירו חז"ל להבעל לו ולמה לא התירו בפנוי' לדבר עמה דלכאורה מאי פגם משפחה יהי' בזה ומכ"ש משום פריצות פירש"י בהדי' להבעל לו א"כ למה לא התירו לספר עמו מאחורי הגדר והיותר נ"ל דהמקשה לא הקשה כ"א אבעילה אבל במאי דלא התירו לו לספר עמה הוא בשביל שהרפואה דסיפור לא הייתה ידוע שהרי בתחילה אמרו הרופאי' אין לו תקנה כ"א שתבעל לו אלא שלאחר שאסרו החכמים אמרו אולי ישכך חמתו ואהבתו בדיבור בעלמא אבל לא החליטו הרפואה וי"ל דלכך לא רצו להתיר לו איסור זה כיון שאין רפואתו ידוע בזה כמ"ש בש"ע סי' קנ"ה בי"ד וא"כ המקשה לא הקשה כ"א מביאת פנויי' עצמו למה לא התירו לו דלא מצינו איסור התרפאות בג"ע אלא בנערה המאורס' שהוא במית' ותירץ משום פגם משפחה א"נ משום פרוצות דבנו' ישראל אבל בוודאי על מאי שלא רצו להתיר לו לדבר עמה אינו מספיק תירוצם דפגם משפח' או דפרוצות וע"כ צ"ל כתירץ הנ"ל וכיון שכן הא וודאי הוא דאוריית' דאם הקריבו' דרבנן למה לא התירו לו לדבר עמה אע"פ שאין הרפוא' ידוע דהרי אפילו החולי שאין בו סכנה לא העמידו דבריהם וכן משמע בהדי' בתשובה מהר"ם מרונטבורג הנדפס בפראג בסי' ק"ס דדווק' כל שהוא איסור מן התורה אסור ברפואה שאינה ידוע משמע דאיסור דדבריהם אפילו ברפואה שאינה ידוע התירו ואף דאיכא למידק שם נמי היפך מזה מ"מ החלוק הזאת נרא' יותר דהרי אמרו לא העמידו דבריהם במקום חלי כלל וגם כוונת הנ"י בפרק בן סורר ומורה והר"ן בפרק אין מעמידין שכתבתי לעיל ובתשוב' חוות יאיר סי' קפ"ב הקשה מזה על הר"ן ומה שנ"ל כתבתי בזה:
ומעתה נשום מגמת פנינו לתרץ הרמב"ם ממה שהשיבו הרמב"ן הגם כי הרב דילייאון תירצו בספרו מגילת אסתר עכ"ז נראה מה שנלענ"ד ומה שימצא ידינו לתרצו:
והעולה לפנינו הוא אשר מקשה מש"ס שבת שלא הביאו לשם בפשיטות האיבעי נדה מאי שתישן היא בבגדה כו' כ"א מדרוש פסוק דיחזקאל מקיש אשה נדה לאשת רעהו מאי אשת רעהו כו' ולא הביא בריית' דספרי שהביא הרמב"ם על פסוק דלא תקרבו וע"כ צ"ל דזהו מן האסמכתו' ולאו דרשה גמורה. והנ"ל לתרץ אשר מתחילה נבאר הסוגי' שם שהי' כולה מקשה מתחילה דאיתא שם בדף י"ג איבעי' להו נידה מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו כו' עד הכא איכא דעות ואיכא שינוי ת"ש אל ההרי' לא אכל כו' ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב מקיש אשת רעהו לאשה נדה מה אשת רעהו היא בבגדה והוא בבגדו אסור אף נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור ופיר"שי מהו אשת רעהו כו' דאסיר לן יחוד מן התורה בקידושין ומקשים תוס' וא"ת דמשמע דאין לאסור יחוד בנדה וגם תימא דיחוד מותר בנידה מסוגה בשושנים אף דיחוד א"א דאורייתא והיא בבגדה כו' דאסור בא"א דרבנן כדפירש"י להלן מזה) ילפינן בהיקש בנדה לאסור ואיפוך אנא להתיר היא בבגדה כו' במקום דליכא יחוד כגון בפתח פתוח לר"ה מסוגה בשושנים ולאסור יחוד מהקישא דיחזקאל ע"כ ואני אומר שאין כאן מקום תמי' כלל דוודאי האי דמספקי להו נדה בבגדה שתישן עם בעלה מיירי אפילו במקום שאין יחוד דמשום יחוד אין לאסו' כלל דסוגה בשושנים כתיב ואפי' בלי שיכוון לשום הנאה וקירוב דעת אלא דדחיקה להו עלמא מהו שישנו במטה אחת ואפילו אם ישנו רחוקים זה מזה בלי שיגעו כלל זה בזה ופשיטא להו כל שאין כאן שינוי שיהי' בגדיהם עליהם אסור משום שכח' ושוגג ומאי יועיל שפתחה פתוח לר"ה שלא יבואו לידי הרגל דבר בשכח' אלא דמספקי להו בשינוי גדול הזה דבגדיהם. עליהם אי חשינן להכי שישכחו ויבקשו את תפקידם אבל לא חשו למזיד כלל שהעיד עלינו הקרא סוגה בשושנים אבל באיסור יחוד כל שאינם ישינים במטה אחת לא חיישינן שישכחו ויבואו לידי הרגל כ"א שבמרד יבוא עלי' כיון שיצרו תקפו ויהי' ביחיד' אבל משום שכח' לא חיישינן דא"א שלא יזכרו זה את זה במעשה רב שיבואו להזדקק זה עם זה כיון שחסר להם קריבה כזה כדכתבו התו' בחולין דף י"ד ובביצה דלא חיישינן שמא יעלה ויתלוש כל שחסר להם מעשה קצת ע"ש בד"ה מחתכין ובע"ב בד"ה מודה ר"י ותדע לך דאיסור יחוד משום חשש מזיד הוא דאי משום חשש שכחה אתינן לי'. א"כ מאי איכפית לי' בפתח פתוח לר"ה דניחוש שישכח וכן בעלה בעיר ועוד כיון דאיסור יחוד בעריות הוא באותם שאינם רגילין זה בזה ויש בהם שינוי ופשיט' דלאו משום שכחה אתינן עלי' אלא משום חשש שיתגבר יצרו עליו וסבירי ליה לרש"י דכל חיישינן ליחוד פן יתגבר יצרו עליו במזיד מכ"ש היכא דליכא שינוי והיכר והוא רגיל בה דאיכא למיחש לשכחה כמשמעות רש"י בד"ה מה אשת כו' וא"כ אין מקום לקושיית תו' דנאסר יחוד ונתיר היא בבגדה במקום שאין יחוד כיון דמשום שכחה הוא הא וודאי מאי איכפת לן במקום שאין בו משום יחוד וכל דנאסר משום יחוד במקום דאיכא משום יחוד מכ"ש שנאסר משום שכח' במקום דאיכא משום שכח' אפי' שאין במקומם משום יחוד כגון פתוח לר"ה:
ולכן פשיטא לי' לרש"י דמדנאסר להו בא"א יחוד דאורייתא מכ"ש דנאסר להו ג"כ היא בבגדו דטפי איכא למיחש להרגל דבר דשכח' מביחוד דניחוש למזיד אף דליכא בי' משום שכחה כגון בשינוי בגדי' מ"מ חיישינן לשכחה וגם לשון סוגה בשושנים משמע דמהני למזיד דלשכחה מאי מהני שהי' סוגה בשושנים דכל זה ישכח דאיך נאמר דמקרא סוגה בשושני' להתיר היא בבגדה כו' אתי ונמצא דברי רש"י בנויי' בחוזק על קו הישר:
ולפי דברינו אלו לא קשה מידי על הרמב"ם מש"ס הזה דלא אייתי לי' מלא תקרב חדא דהכא מיירי שלא בכוונת חיבה ושלא בנגיעה כלל אלא אפי' רחוקים זה מזה ומשום שכחה נגעו בה ומקרא דלא תקרבו לא נפקא לן כ"א קריב' שהם במרד ובפשיעת חיבה אבל לגזור כל שאינם נוגעים זה בזה שיבואו לידי שכחה לא ידענו משם כלל ועל כן הביא מקרא דיחזקאל:
אלא דקשי לפי זה על מאי דפירש רש"י שם ופליגי דר' פדת וז"ל רב יוסף דפשיט ליה מדרשא דהאי קרא לאיסור פליג אר' פדת דגילוי עריות תשמיש ממש ושאר קורב' אפי' קירוב בשר מדרבנן והיא בבגדה אפילו מדרבנן ליכא למגזר ע"כ ואי כמו דפרשתי היא בבגדה משום גלוי עריות דתשמיש עצמו גזרינן ליה:
ותו י"ל דרבי פדת דאמר לא נאסר כ"א קורב' דגילוי עריות מן התורה היינו ברבי' דליכא למיחש שיבואו לידי הרגל דבר אבל שלא ברבים הרי יחוד דאורייתא מדרוש כי יסיתך מכ"ש מיני הרגל וקירוב דמטה אחת:
והנ"ל דמאי דפשיט לי' להפשטן דאשת רעהו הי' בבגדה אסור היינו משום דע"כ מן ההיקש צריכין למילף מידי וס"ל דיחוד דנידה מותר מסוגה וכל מיני קריבו' אסורים מן התורה שלא תקרבו ע"כ ההיקש להיא בבגדה אתי ושמע מיני' בא"א פשיט לאסור וכ"ת דאתי למיסר שלא יאכל עמה על שלחן אחד דזהו מסתבר טפי דליכא שינוי יש לומר הא ודאי באיסור א"א דאסרינן לאכול עמה או היא בבגדה היינו לאו משום שכחה הוא דכיון דלא גייסי בהדדי אלא משום תקיפת יצרו וע"כ אפילו במקום דליכא יחוד הו' אתי דבמקום יחוד ממילא אסור וא"כ עדיף ומסתבר טפי לאסור היא בבגדה דתקיף יצרו יותר דו"ק וא"כ מאי דאיתקש לו נדה והוא משום שכח' (דמשום מזיד ופשע העיד התורה סוג' כמ"ש לעיל) ה"נ הוא אסור דהיא בבגדה נמצא לרבי פדת דמתיר הקריב' מן התורה מצינן לאוקמי הקישא לאסור הקריב' דקירוב בשר אבל היא בבגדה לא וע"כ פליג דרבי פדת
ואולי זהו כוונת רש"י שכ' ואפילו קירוב בשר מדרבנן וא"כ היא בבגדה אפי' מדרבנן אין לנו לאסור והיינו דמהאי הקישא אין לילף לפ"ז דאפי' באשת רעהו אין לנו מילף לאסור בזה דאין בו יחוד כגון בפתוח לר"ה וקצת קרוב פירוש זה לפירוש רבינו תם:
ועוד לא זז מתי' אשר כתבנו בהאי דפליגי דר' פדת דאמר לא אסרה התורה אלא קורבא של גלוי עריות לבד נ"ל כי הפשטן דפשיט לאסור מקרא דיחזקאל ס"ל דהרי הוא כאיסור תורה כמ"ש הרמב"ן בשורש ב' בהשגותיו לסה"מ דכל שיצא לנו ממדרשי הפסוקי' מקראי דנביאים בדרך אזהרה על המצוות של תורה הרי זה כדברי תורה דמי והרבה להבי' ראי' על זה:
והר"י דיליא"ון כ' שגם כוונת הרמב"ם כן הוא אלא בדבר שהם מתקנת נביאי' מחודש שאין לו שורש במצות התורה הרי הוא דרבנן ואפי' תקנת משה שיהיו שואלין ודורשין בעניינו של יום מקרי דרבנן אבל בדבר שהוסיפו ביאור במצוות התורה שלא בדרך תקנה ה"ה כדברי תורה דהרי בא בקבלה שאין הנביא רשאי לחדש דבר וע"כ צ"ל שהי' הדבר מקובל כך להם וא"כ ה"נ מאי שהזהיר יחזקאל בזה ואל אשה נידה לא קרב והוסיף להקיש לאשת רעהו לאסור הי' בבגדה ה"ה כשל תורה וא"כ הרי סתמא פליגי אר' פדת ויתורץ בטוב בזה קושי' תוס' וגם תמיי' תוס' בד"ה קודם לזה דאם נימא שסוגה בשושנים להתיר היא בבגדה בנידה הא סתמא בשאר עריות אסורים והרי הוא כד"ת וא"כ הי מינייהו דרבנן והרי הו' כיחוד ואין בין זה לזה ואולי כוונ' רש"י כן הוא דלדידי' איסור דהי' בבגדה כו' מיחוד נפקא וא"כ באשת רעהו האיסור דאוריית' וכיון דהוקשו מסתמא לכולי הוקשו חוץ מיחוד דרחמנא שרי מסוגה בשושנים א"כ הרי איסור דהיא בבגדה בנידה גם כן דאורייתא והיינו דפליגי דר' פדת ואף דנוכל לומר כוונת תוס' דלמא האי בריית' דאמרה מקיש אשה נדה לאשת רעהו לא הוציא ממשמעות הקרא כ"א ההיקש אבל איסור דהיא בבגדה, יוכל להיות דרבנן אלא כיון דהקישא קרא מסתמא לכל מילי הוקשו אף מאי דנאסר דרבנן דלדידהו לאו מאיסור יחוד נפק' כמ"ש תוספ' ז"א דהרי כתבנו לעיל אלא מעתה הקישא דקרא למאי אתי ותו דא"כ דאיכא למילף מידי אחרינא מני' דהקישא מנ"ל לאקושי לדבר זה דהרי ע"כ ליחוד דנידה לא הוקשו מקרא דסוג' בשושני' וא"כ לאו דוקא לכל מילי הוקשו וה"נ מנ"ל לאקושי לדבר זה כיון דמצינו דלא הוקשו לכל מילי יש לומר הכי נמי לא יהי' דומי' לזה בשלמא אם הם דאורייתא א"כ אחרי שהקישם קרא ולא הוציא כ"א יחוד מסתמא לכל שאר מילייהו שוין אבל אם הוא דרבנן מנלן דיהי' שוי' בזה אחרי שמצאנום חלוקים באחד מן הנושאים של האיסורי'.
ובזה מתורץ למה לא פשיט לי' מיד האיבעי' מדר' פדת א"ו דאיהו מדרבנן קא מספקי ליה לכך לא רצה לפשוט מדר"פ והנה גם תירץ ר"ת שכ' לתרץ דגם בא"א היא בבגדה אין לאסור אליבא דר' פדת דסבירי ליה שאין איסור מן התורה אלא קורב' דג"ע ממש יש להקשות דמשמע דבלי ר' פדת ניחא דלשון קריב' משמע אפי' קריב' דהי' בבגדה א"כ גם בנידה לא תקרב הכי קרי לי' ומהי' תיתי להתיר וגם תירץ ר"י דחיק לענ"ד כמו שכתוב התו' בעצמם הגם כי מהרש"א בספרו מתרץ לי' אבל לא ידעתי כוונתו כלל ועי' בס' רצוף אהבה על זה והנלע"ד כתבתי:
והנה מה שהקשה הרמב"ן מהא דקידושין מעובדא דרב אחא איקלע לבי רב חסדא חתני' ושקלי' לבת ברת' ואותבי' בכנפי' יותר ה"ל להקשות מפשוטת המתני' דלשם שתנן וישן עמה' בקירוב בשר כ"ז שהם קטני' ואס"ד דאורייתא נאסרו הקריב' מאן יהיב להו הני שיעורא דהרי עריות מבת ג' שנים נהרג ע"י ובחדא מחתא מחתינהו קרא לא תקרבו לגלות ערוה נמצא משעה שנאסר להו ג"ע נאסרו הקריב' אבל הנרא' דהכל אחד דמאי שאסרה התורה הקריבות לא נאסרו אלא כשהן דרך חיבה וקירובי זיהמ' פשיטא דלא הוי כ"א קירוב דעת לחבב האם כמ"ש שם הכל לשם שמים ומן התורה לא נאסרו כ"א דרך עדון והנאה מן הערוה דהרי התירה רחמנא תנופה לכהנים מניחים ידיהם תחת יד האשה ומניף כאשר הביאו תוס' ריש פרק היה נוטל אלא כל שלא בכוונה לא נאסר (וא"ל דש"ה דמצוו' התורה בכך שהרי בתו' מקשי' כן שם) והכא נמי במתני' שישן עמהם לאו להנות מהן דרך זימה ומצינו נמי כתירץ זה במדרש רבה ע"פ וישק יעקב לרחל שמתרץ המדרש שהי' דרך נשיק' של קריבו' שהוא מותר ובהכי ניחא דל"ק דלעיל אדעיל דנשיק לאחוותי' דהוי נשיקה של קריבה והא דאמר אפי' שום קורב' אסור היינו במקום שהוא להנאת ערוה ואל תתמה שאני מתרץ מאי דמסיק הש"ס דפליגי דיד' אדידי' שהרי גם תו' תירצו שם מעשה עולא והש"ס לא אסיק לבאר כוונתו ולתרצו:
והא דאסרו לישן עמהם. כל שהיא יותר מבת י"ב שנים בשדיי' נכונו היינו משום דכל שגדלה כ"כ חשינן שיתוקף בהו יצרא שכבר ראויי' לביאה ולהוי בני עונשי':
והנה אחרי כל הבא בדברינו מבואר שהדין הרמב"ם בזה יש לו ראיי' בש"ס וגם הרמב"ן כמדומה לא פליג עליו אלא דלא נשווי לאו אבל אפשר דנאסרו כמו חצי שיעור מדאורייתא וכ"מ לשונו בהשגות שלו א"נ לפחו' נכלל בהני כללי' דכמעשה ארץ מצרים לא תעשו שכל אלו הן הנה מעשיהם המשתעגים ומעמיקים בזנות וכמ"ש בשם כל הפוסקים הנ"ל ג"כ וא"כ הו' דמדאוריית' הוא מן הראוי לגעור בהני העושי' כן כי בלי ספק הם נידות ומידי ספיקא לא נפקי אפילו באותן שעדיין לא הגיע זמנן לראות וביש"ש דביצה פסק בספק דאורייתא חייבי' לאוכיחינהו לדעברי:
ועכ"ז נ"ל שאין החיוב להוכיח בדברים אלו דידעינן בודאי שאינן מקבלין מאתנו וא"ת הרי אמרו מידת הדין לפניהם מי גלוי י"ל בדבר שאחזו להם מנהג בפרהסיא מקרי גלוי לנו שלא יקבלו וכן כתב רש"י בריש פרק המביא הנח להם לישראל בדבר שהרגילו בו לא יחזרו בהם והיינו דקשה לרש"י לשון הש"ס ולא אמרינן להו ולא מידי משמע דמעולם לא אמרי להו מידי וא"כ מנא נדע שלא יקבלו לפיכך פירש רש"י בדבר הנהוג בוודאי לא יקבלו ומכ"ש בזה כמעט מנוסה לנו שלא יקבלו מוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים ואף שבדבר המפורש בתורה לא אמרינן כן מ"מ הדבר שאינו מפורש בהדי' בקרא אף דאתי לן מדרשא דקרא לא מחינן בהו וכ"כ הרא"ש בשם בעל העיטור בריש פרק המביא ודבר הקריבו' אינו מפורש בהדי' שהרי מחולקין בו אמוראים אם נאסרו כל הקריבות מדאורייתא אבל בדבר המפורש מחינן בהו עד דלא ישמעו ועד הכאה או קללה ובזה מתורץ דאתענישו מקודשי' שבעם על דלא מיחו והרי שם הרגילו והנהיגו במנהגם הרע כדכתיב כי מלאה כל הארץ מוט' ומעל א"ו בדבר המפורש ה"ל למחות:
ומיהו הראיי' שהביא מהרש"ל לפסק העיטור ממאי דפירש"י על ואכלו ושתו עד חשיכה גרסינן ולא גרסינן משחשיכה והיינו טעמא דמשחשיכה מפורש בקרא בהדי' ולי נראה דגירסתו ממאי דאמר בש"ס והלא תוספו' יה"כ דאורייתא ואכלו ושתו עד חשיכה ואי גרסינן דאכלו ושתו בחשיכה למה לי' למימר מתוספות יה"כ ובזה נדחה נמי מה שפסק עוד דנראה שגם ספיק' דאורייתא בדבר המפורש הוי כוודאי דאל"כ מצי שפיר לגרוס משחשיכה והוי ליה בין השמשות א"ו אף בין השמשות הוי מחינן בהו דספיקו כוודאי ולפמ"ש אין מכאן ראיי' דמלשון הש"ס משמע שהמעשה דהני נשי לא הוי נהגי כן לאכול בין השמשות
והנה אף אם נהי' כזאת ועת לחשות מהוכיח אותה לנוכח פניה' שלא יקבלו ולא ישמעו לקול התוכחה עכ"פ כל מי שנוגע יראת אלקים בלבבו יאזור כגבר חלציו וישים מצחו נחושה נגד המון עם לבלתי יעשה כמעשיה' במחשך ויציל בנו מבוא בדמי' ואיסור דאורייתא כי מלבד כל זה אף אם תהיה טהורה ונשואה לו אינו מן הראוי לשחוק בתינוקת וקלות ראש מרגילין כו' כי וודאי מידי הרהור לא יצא ובאיתן קשתו ננערת ומקשה עצמו לדעת בתוקף יצרו חומו של פנוי א"א להנצל מדינה של גיהנם בשוט נפש ואליכם אישים בחורים מבני תורה הלא לכם לב לדעת כל אלה ומי בכם ירא ה' שומע עבדו ישמור נפשו נפש המשכלת כי העבירה מטמטם לבו של אדם כדכתיב ונטמתם בם מלבד העונשים המיועדי' לו בזה ובבא והשומע לדברינו יראה זרע יאריך ימים אמן: