מעיל צדקה· רבי יונה לנדסופר
טו
ראובן נשא אלמנת שמעון ובעודה תחת בעל' ראשון היתה נושאות ונותנות בתוך בית בעלה כדרך נשים הגבירו' וגם פה בבית בעלה שני זה והנה קרה מקרה שא"י אחד נתפס על חמס בכפו שנמצא גניבות ת"י והודה ג"כ שגנב זה ארבעים שנה כלי' בדיל ונחשת ומכר אותן הכלים להאשה הנ"ל והוא הזמן היותה תחת שמעון בעלה הראשון והנה הי' כלואה בבית האסורים מקום המשפט וההכרח להצלת נפשה ולהוציא' מבית כלוא' וצריכי' להוציא הוצאות מרובו' וקנסות להשררה כאשר יושת עלי' וגם לשכור איש אחד מיוחד דמשתדל בעדה בכל אלה לידע מה יעשה בה וטוען ראובן בעלה זה השני אחרי כי המעשה נעשה בבית בעלה הראשון והי' התעסקה בעסק הנ"ל לטובת בעלה אז בעת ההוא ובעת מיתתו לא נטלה כ"א סיכי כתובת' הראוי לה הא וודאי מוטל על נכסי בעלה הראשון להוציא' מבית כלא ונחושת' והיורשי' בנים מבעלה הראשון תובעי' את ראובן שיוציא' מבית כלא כי עליו מוטל הדבר שהוא בעלה לע"ע וחייב בפרקונה מתנאי כתובה וחזר ראובן לומר אף אם יראה לעיני דייני ישראל שאין החיוב על נכסי בעלה הראשון מ"מ ג"כ אין החיוב עליו כי אין זה מגדר וסיג השני שחייב בעלה לפדות' דדווק' בבא לה באונס ונסתפח שדה הבעל אבל מעשה הזה שגרמה הי' עצמה וגם כי עשת' קודם שנשאה ואלו ידע בה בוודאי לא היה נושא אותה וה"ל מקח טעות ולמה יתחייב הוא יותר משאר אנשים ולפחות בני' מחוייב' לפדות' ועלי' דידהו רמי' כמוהו והוא ג"כ יתן חלקו לפי אומד מאשר ישומו ביניהם מדייני ישראל:
תשובה אשר בקש ממני לחוות דעתי בעסק הדין שבין מכ"ת עם בני אשת מבעלה הראשון הנה אכתוב לו הנראה לע"ד בעיון קל בלתי חיפש ומצוא שרשי הדין בהש"ס והנה בוודאי לא נעלם ממנו אשר הראשונים הגידו לכל אשר שאל מאתם בדיני ממונות כי להעמיד הדין על האמת בדין תורה לא ידענו ומה נאמר אנחנו חלושי השכל והשכחה גברה למאוד והאמ' נעדר ובוודאי לכל שואל ידוע כי מריבוי הדיעות א"א להעמיד הדת על תילו אבל נאמר אשר נראה לנו לענ"ד ואם ימצא בהם טעות ואשר יורני הדרך הנכון אענדנו עטרה לראשי כי הצלני משגיא' וממנו ית' אשאל עזר יורני מתורתו נפלאו' לבל אכשל בדבר הלכה:
והנה מן הדין שלא להשיב לאחד מבעלי הדברים בדיני ממונות ומכ"ש לברר מאיזה טעם ובאיזה טענה יצדק והפכו אבל כי ידעתי נפשו וקים לן בגווי' שכל מגמתו להיישר וצדקתו עומדת לעד ומאוס עליו ממון שאינו שלו ושונא בצע ועכ"ז ארא' לקצר בדבר ומצוא הדבר וזה החלי בע"ה:
לבאר הדין שכתב הרמ"א בסי' קע"ו סעיף י"ב בשותף שגנב וגזל צריך לחלק עם חבירו ואם הפסיד הפסיד לעצמו ודווק' אם הפסיד קודם שנודע לחבירו אבל אם חלק הגניבה עם השותף ובא אח"כ עלילה עליו וכן אם קנה גניבה וחלק עם השותף ובא אח"כ עלילה ההפסד ג"כ לאמצע מאחר שנתרצה למעשיו ע"כ והנה הדין צ"ע גדול מלבד מאי שכתב הש"ך בעיקר הדין שהצריך רמ"א לחלוק הגניבה עם השותף ע"ש אלא אף אם יהבינן לי' האי דינא דצריך לחלוק ודומה למשנה שיש לו חלק בריווח ואם הפסיד הפסיד לעצמו מ"מ מ"ש רמ"א דאם נתרצה למעשיו ואח"כ בא העלילה ההפסד לאמצע צ"ע דהרי הביא הב"י בס"ס קע"ז תשובת רשב"א שאם אמר שותף לחבירו גנוב וכל נזק שיגיע לך אשלם לך פטור דאין זה שלוחו לדבר עבירה ובמה נתחייב לו ואע"פי שנהנה מאותו הגניבה פטור דמצי א"ל בהתירא ניחא לי באיסור' לא ניחא לי וכו' הסמ"ע בס"ס קע"ז דלא קשה מזה על מ"ש הרמ"א דצריך ליתן לו חלקו בהפסד כל שנתרצ' למעשיו דהכא מיירי שלא יפסיד חבירו כל ההפסד אבל חלקו עכ"פ צריך ליתן לו ואני אומר דא"א לפרש כן תשובת הרשב"א מדכתב האי דינא בשותף דלפי דבריו הוי ליה למימר באנשים דעלמא ואף את"ל שהמעשה כך מ"מ אין הלשון סובל פירושו מדכתב ואע"פ שנהנה מאותו הגניבה פטור כו' משמע דאפי' נגד חלקו שנהנה פטור ובלא"ה לא חידש כלום בזה ותו כיון דק"ל אין שליח לדבר עבירה וכדמשמע פשיט' לשון הש"ס בב"ק פרק ז' שמתרץ שם בטובח ע"י אחר וכי זה חוטא וזה מתחייב ומתרץ וטבחו לרבות השליח כו' משמע דווקא בטביחה דגלי לן קרא אבל בגניב' לא אף על פי שחברו אמר לו לגנוב פטור והוא ש"ס ערוך בב"מ דף ח' ובתו' שם ד"ה ושותפין ע"ש ומאי שהוציא רמ"א האי דינא מתשובת הרב בנימן זאב סי' ש"צ כמו שכתב בד"מ אין נראה כלל למעיין שם דהתם מיירי שהשותף שקנה הגניבה לא ידע שהיתה גנובה ובהיתר קנאה לכך כיון שנטלו חלקם בריוח חייבי' לשלם חלקם בעליל' והכי מוכח שם מראיותיו שהביא מספינה דאלו לא היה יודע האי שותף שהסחורה היתה גנובה ומחק המלכות להקפיד ולהעניש נפשו' הלוקח גניבו' הא ודאי אין הנדון דומה להראי' שהביא דשאני הכא שהוא מן המשני' לסחור בדבר איסור ולהסתכן עצמו וחבירו ועוד נראה דשם הי' אפשר שיגיע העלילה גם לחבירו כדמסיים שם בתשובה שהציל עצמו ושותפיו מהפסד הסכנה והרי זה דומה להפסד בגוף הסחורה דמ"ש דמאי הל"ל למעבד וכן נראה מלשון הרב מו' חיים שהסכי' לפס' הרב מהו' ב"ז בסי' שצ"א אבל בנדון זה שגנ' או קנה גניב' וידע בעת קנינו שהי' גניב' והסתכן נפשו אין לך שינוי גדול מזה דהפסיד לעצמו ואם יהיה ריוח נוטל בריוח חלקו כ"ז שלא נודע שהי' גניבה דהרי ה"ל לקנות באותו הזמן דבר היתר ולהתעסק בו ומותר לו ליקח מן הריוח כ"ז שיש ריוח בדבר וחבירו לא קנה לעצמו כל הריוח ויכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכן נראה לי ג"כ באם שינה לקנות חטין במקום שעורי' שאם מתחילה היה חושבין שיהיה ריוח בדבר ואחר כך נמצא שיהיה הפסד יוכל אח"כ לומר הפסדת לעצמך אף על פי שמתחילה התרצה ליקח חלקו מן הריוח שחשב שיהי' בו אלא אם כן שנפסד אחר שבא לידו חלק הסחור' שמגיע לו או הוזלה אחר כך אז ההפסד עליו אחר שקנה את חלקו נמצא שברשותו הוזל' אבל דבר שנתגלה הפסדו למפרע לא כמו בנדון זה שהיה העלילה מוכנת מתחילה והוא לא נטל אלא כ"ז שלא יודע הדבר ויהיה בו ריוח וכיון שמן הדין נוטל חלקו אז למה יפסיד אם נודע אחר כך ויצא מזה הפסד כי מעולם לא נתרצה למעשיו הרעים ואי משום שנטל חלקו לאחר שגנב שלא מדעתו מאי נ"מ בזה כיון שמן הדין חלק עמו בריוח וכל אלו שכתבו שיטול השותף חלקו בגניבתו לא כתבו ולא הזכירו שאם יפסיד יתן לו חלקו בהפסד ה"ה הגהות מרדכי בפרק חזקת הבתים והגהות מיימון פ"ה דשותפין בשם ר"ש וא"כ מאין לו להרמ"א דין זה אחר שמתשובת הרב זאב לא משמע כן ומתשובת הרשב"א נרא' בהדי' היפוך פסק זה כמ"ש ואין הנדון דומה למאי שכתוב הטור בשותף ששינה מדעת שותפו ואחר כך הסכים למעשיו דאין צריך קניין ופטור דש"ה דאילו מתחילה צוהו בכך היה נעשה שלוחו אבל באיסורין דקיי"ל אין שליח לד"ע לא מהני ציוויו והסכמתו וכן נראה מדברי תוספו' בב"ק דף ע"ט ד"ה נותנו לבכורו' בנו וכ"כ הכ"מ בפרק ב' מהלכות גניבה שותפין שגנבו פי' שגנבו שניהם כא' משמע דבציוויו של חבירו לא מחייב את חברו:
והלבוש העט"ז חילוק באופן אחר דהאי דסי' קע"ז מיירי שעדיין לא חלק עם שותפו אבל לשון התשובה לא משמע הכי שכתב אף על פי ששותפו נהנה מזה כו' ואם שבא העלילה קודם שלקח חלקו היאך נהנה או יהנה שהרי הפסיד קודם שבאו לחלוק והדבר מבואר שלשון התשובה לא משמע כן:
והנה אף נאמר בנדון הזה באם שלח את שותפו שיגנוב שחייב ליתן חלקו בהפסד ותשובת הרשב"א לא כתב כי אם להפסיד הכל מ"מ במי שלא ציוה לו לגנוב והלך הוא וגנב אלא שחלק אח"כ שותפו עמו ובא עלילה עליו אין צריך שותפו ליתן להפסדו כלום:
ואיברא דהאמת אף על פי שאין צריך ליתן כלום להפסדו מכל מקום צריך להחזיר לו חלקו שלקח ממנו מן הגניבה:
ואשובה לעיקר נדון דידן אחרי כל הבא בדברינו גם בשותפין מן הראוי שכל מאי שהפסיד בקונה גניב' הידועים לו בעת קניינו שהן גניב' הפסיד לעצמו אפי' אם קודם שנתעלל העלילה לקח שותפו חלקו מן הגניב' אין זה ריציון למעשיו וכל ההפסד אח"כ לעצמו לבד אף כי נראה לצדד ולומר שלא היה לו ליקח שום חלק בריוח והי' לו לומר טול לעצמך מאי שהרווחת באיסור ונראה כאלו נתרצה לו אפ"ה נ"ל יותר לומר שאינו מפסיד כלום וכפשוטת לשון הרשב"א הנ"ל מכ"ש בנ"ד שהבעל הראשון לא נתרצה למעשיה שקנת' מן הגנב אף שלקח מה שהרוויח' ההוא קניין ממילא שמה שקנה אשה קנה בעלה ואין זה בדומה כלל לשותף שלקח חלק בגניבה:
ואף אם תאמר היא שבעלה נתרצה למעשיה וידע שלקח' מן הגנב היא אינה נאמנת בזה נגד היורשין להוצי' מידן בטענת' ואפי' שבוע' היורשי' אינם צריכי' וכל זה מבואר ואפי' תאמר שהעליל' היה שקר וגם היא לא ידעה שהדברי' ההם גנובין והגנב שם לה עלילת דברים או אם לא לקח' מעולם ושקר ענה בה הגנב בהודאתו מכ"ש שפטורין היורשין הראשוני' ואפי' שותפין בעלמא פטורי' בכה"ג לאחר שחלקו כמבואר בח"מ סי' הנ"ל ומכ"ש בנדון הזה שהי' תחת יד בעלה השני שהוא מחויב לפדות' ובכעין זה היה כמו נשבית אכן אם טוענת ברי נגד היורשים שגם הם בעצמם יודעים שבעלה היה מרוצה למעשי' ליקח מן הגנב היו מחויבי' שבועה לפי דעת רמ"א שמחייב השותף חלקו בהפסד אם היה מרוצה למעשה השותף אבל לפי מ"ש אני לעיל אין עליהם שום חיוב:
ומעתה אבאר בקיצור חלוק' השניי' אם בעלה השני מחויב בה לפדותה ולהוציא עליה כל מאי שיעלה בהוצאות על פדיונה ואומר שאם האמת שקנת' מן הגנב וידעה שהקניין ההוא נגנב נמצא שפשעה בעצמה לסכן את נפשה כי ידוע לכל מחק המלכות להקפיד שאומרים לאו עכברא גנב אלא חורא גנב וא"כ אפשר שאפי' אם נעשה המעשה תחתיו היה פטור מלפדות' ולאו מטעמא שכתבתי לעיל בזכות היורשים דהתם כתבתי לפוטרה מדין שותף או מתעסק דוודאי מדין פדיי' פטורים היורשים בלא"ה דחיוב פדיי' אינו כ"א על הבעל עצמו אבל בזה אכתוב שגם הבעל פטור מלפדות' אם נעשה השבייה בפשיעת' כנ"ל אף על פי שפודין המוכר עצמו לגויי' שני פעמים התם ה"ט שלא לדחות האבן אחר הנופל ושלא יטמע בין הגוים ואולי מחמת עניו עשה מה שעשה למלאות נפשו כי תרעב אבל להטיל החיוב על הבעל מדין פרקונא לא דלא תקנו חז"ל אם נשבית שחייב הבעל לפדות' אלא אם נשבית באונס כסתם שביי' אבל לא מאי שפשעה בנפשה דאל"כ כל אחת שיהי' לה כעס עם בעלה תפיל נפשה לגייסו' ומחייב' בעלה בכל יום כמו שחששו חז' ל בעבד בקידושין ט"ו ע"ב א"ו דלא תקנו כ"א בשביי' אונס וא"כ אם אמת הדבר שקנת' בפשיע' פטור בעלה מלפדותה מ' פרקונה תחת פירו' שחייבו חז"ל בתנאי כתובתה וא"כ לא מבעי אם לא ידע הבעל השני בשעה שנשאה שקנת' מן הגנב ושיש עלי' עלילות דברי' פשיט' דפטור ואולי הוא כמו מקח טעות דאלו ידע בה לא קדשה וה"ה כטעות מומים דהרי הו' כמו מוכתב למלכות דהרי סופו להודע ואין לומר דאין זה מקח טעות דאף אם ידע לא אסיק אדעתי' שיצא הדבר לאור אחרי אורך הזמן שנשתקע הדבר ולא נאמר עם כל זה אני אומר שעכ"פ אינו בכלל חיוב פרקונה וכמ"ש וא"כ נהפוך הוא דאפי' ידע הבעל מזה קודם שנשאה לא אמרינן דה"ל להתנות דמהי' תית' תסיק אדעתי' שיבוא עוד לידי גילוי אחרי שנשתקע כמו שלשים שנה וכל שאינו שכיח כלל לא אמרינן ה"ל להתנות כדתירץ בנדרים דף ך"ז דקמשני מברא מגלי אונסא וכן מלאים כל הפוסקים דאונס' דלא שכיח לא אמרינן ה"ל להתנות (וע' במהר"א ששון סי' ס"א) ומכ"ש להוציא מן הבעל לכן אני אומר דפשיט' עד כדי דמי כתובתה שהוציא עליה גובה מכתובתה ואינה יכולה להוציא ממנו אף אם תאמרי ששקר ענה בה אינה יכולה להוציא ממנו פדיונה שהוא כנגד דמי כתובתה שבידו ואין חוששין בזה שלא תהא קלה בעיניו להוציא דהרי גם בלא"ה תהי' בעיניו שהרי יוכל לפוטרה בגט ופטור מכתובתה נגד ההוצאות שהוציא עלי' לפוטר' וכדאית' בב"ק ובח"מ סי' תצ"ד אכן שתמכור מיד כתובת' לבעלה בטובת הנא' אפי' לישאר לה כדי כתובת אלמנה (כגון שההוצאות המה מועטי') אינה יכול' כיון שהוא אינו יכול להוציא ממנה אם היא טוענת ששם לה עלילות שקר וא"כ הוה בכלל נשבית שמחוייב לפדותה וא"כ כ"ז שהיא אינה באה להוציא ממנו אינו יכול לכופה שתפרע וא"כ א"צ למכור כתובתה בטובת הנאה דו"ק:
אבל אם תודה שעלילת אמת היה יכול לכופה שתמכור כתובתה בטובת הנאה אליו עד שישתלם הוצאות שלו ובלבד שישתייר לה כתובת אלמנה וצריך עיון ביש"ש במסכת ב"ק שכתב לשם שבזמן הזה אינו מן הדין כלל לכוף למכור כתובתה בט"ה ועיין שם בפ' החובל:
אבל כל ההוצאות מנכה לה מכתובתה בעת שתבוא לגבות' ואף שהי' טוענת ברי ששקר ענה בה המגיד עלי' והוא טוען שמא ולא אמרינן שזה דומה למ"ש בח"מ סי' ע"ה ס"ט בטוען אינו יודע אם פרעתי לך שחייב דש"ה שבא הספק קודם שהוציא עלי' ואנחנו מחייבי' אותו להוציא ע"ס כתובתה דו"ק:
ומעתה נבוא לבאר החלוקה הג' באם שיעלו ההוצאות יותר מכדי כל כתובת' אם רשאי' להטיל אותה על הציבור או לפחות שיתחייבו בנים עם הבעל לפדות' ויושם ביניהם:
ואומר אני בחלוק' הזאת נ"ל כי פשיט' הציבור נקראים מוחזקים נגדם וכיון שעכ"פ מחויובי' לפדותה והו' בכלל לא תעמוד על דם רעיך יכולים לאמר להם אתם מחוייבי' בפדיון זה עכ"פ ודמי' להא דאמרינן ספק אם האילן קודם יקוץ ואינו משתלם וגם למאי דאמרינן ביבמות ספק ובני מיתני כו' כיון דאינהו נטלו חלקם עכ"פ מקרי וודאי נגד' ה"נ כיון דאינהו צריכי' לתת חלק יפה עכ"פ גם בלא"ה כיון דאינהו קריבא לה עלי' דידהו רמי' כדכתיב או דודו וקרוב קרוב קודם לפחות בחלק יפה לפי הברכה כדין שאר הצדקו' ואפי' אם תאמר היא ברי בעניין שתפטור בעלה מלפדותה וכמ"ש מ"מ יכולי' לומר קנוני' עשו על הציבור אלא אמרינן שהי' בכלל הנישבת באונס שהחיוב על הבעל מתנאי כתובה מיהו בני' וקרובי' שהם כיחידי' לגבי' רשאי לטעון עמהם קודם שיוצי' עלי' ומן הראוי מה שיוציא יותר מסך כתובת' להעריך בניהם כפי ראות עיני המורה שם ובזה די לע"ע: