אור ברסלב
מעבר יבק אמרי נעם

מעבר יבק· רבי אהרן ברכיה ממודנה

אמרי נעם

מנחת אהרן

פרק א

בשם ה' מאמר ה

מתוק לנפש ומרפא לעצם והוא תוספת בעקר ספר מעבר יבק:

אמר החכם אין לך דבר שאין לו גדר. אמרו לו מהו הגדר אמר הבט"חון ועל פי עצה זאת בבטחה והשקט היה לי להתגדר במלאכתי זאת. ברם היו ידי חמומות ונפשי נבהלה מאד להפיק רצון הנפטרים וערומים בדעת וחכמה אשר עצתם עלי נמהרה כאשר בא בהקדמה ומרצוני ודעתי שבקית ופטרית כמה דרושים אשר היו באים לרגל המלאכה אשר לפני וכמעט כפלים לתושיה והנה עתה אחר גמר הדפסת הספר רוח מלפני חלף להרים מקצת מהם שנים שלשה גרגירים באמר"ים נעימ"ים אשר יחדו יהיו תאומים עם ארבעה מאמרים ראשונים אשר פעם זקנים יקחו לימא מילתא בטעמא מאשר חכמים יגידו במסכת שמחות ומראים פני הראות בקצת לנהרי נחלי דבש וחמאה המוכנים למבלים ימיהם בטוב ושנותם בנעימים והעוכר ביתו העליון וגם אושפיזיה תחתון הוא הבוצע בצע. ומה יעשה אדם ויתעשר ישא ויתן באמונה. עוד נכלל בהה איך מוח עצמות ישוקה מאשר תפלתו זכה לפני קינו על כל צרה שלא תבא וטעם הנהגת העולם בדין. ולמה למות תוצאות ופירוש קצת פסוקי יחוד ואביזרייהו. אחי זבן לך הא ולא תידול וזיל אברי נפשך בהון. והן קלותי וזלתי. קפוץ קני מינייהו כי הא סקא והא סלעא והא סאתא קום כיל ואכול ויערב ויבסם לך שכן דרכה של רעיה תמה לממסר מלה לברזיליה. ובא יבא טוב ויקבל מטוב אמרי נועם אלה ולפרקים חלקתיו אף עשיתיו כמאמרים הקודמים להפסקת ענייני מאמר חמישי הלז להבדיל בין ענין לענין וליתן ריוח ביניהם קחנו נא עם שאר הספר ושים עיניך עליו כי תרבה עליך תחנונים וחנא מאוצר הגדול ובו תעדה גאון וגובה והוד והדר תלבש ועטישותיך תהל אור וכשלב אדם יחשב דרכו כפי מחשבתו הטהורה ה' יכין צעדו:

דרושים קצרים בכמות ורבי האיכות במנוחות שאננות של צדיקים:

אשרי המחכה ויגיע להרגיע בסוד נשמתו במקור מעין העליון שהוא סוד בחינה אמצעית שבמלת הנובעת לנוכח חותם אמת דהיינו סוד עשר ספירות כי שם הוא סוד מקום מנוחת הצדיקים ויש להם שם בתוככיות המלה שתי בחינות. האחד גן והב' עדן. הגן הוא מקום עמידתם והעדן הוא מקום שממנו מתעדנות והיינו גן גל כי עקר מיין נוקבין שהיא נובעת למעלה הוא מעשה הצדיקים והיא תכלית הנהגת א"ס בתחתונים שהרי כל ההנהגה על ידה. והוא עולה ממטה למעלה על ידי היות קשר הנמצאים התחתונים בשירם ובזמר' עולה עד א"ס. וההקשר לעלות אל תכלית העליה הנה תהיה משרשת בעצמה כל המציאות והשיר והעבודה התחתונה שכוונת כל המשוררים והעובדים אליו והיא אוספת הכל ועולה ממציאות אל מציאות ומתאחדת במקומה אוספת כל הנעשה והנוצר והנברא ואוספת כל ו' קצוות ומאחדם ועולה בבינה ואוספת שם כח התעוררותיהם ועולה אל החכמה ואוספת התעררותה ועולה עד קשרה בכתר בא"ס ואז היא עטרת בעלה מצד הכתר ואז היא בסוד זרקא עד שהיא נקודה מאחדת כל המציאות כדפי' והיא י' על וא"ו בסוד הדעת שיוצא מחכמה ועלתה למעלה ממכון שבתו ואין שום ספירה עולה שם ופי' זרקא שהיא נזרקת ממטה למעלה עד א"ס ותכלית ואחר כך היא יורדת מאירה מאור א"ס ממה שהעלית מעבודת התחתונים וסוד העלייה זאת היא יחוד ק"ש וסוד כח שיר המלאכים והכסא שסוד עבודתם הוא היחוד הזה כי הזוג הוא חלק לעם ה' ובבחינות אלו נק' ז"את וזהו מי זאת עולה מן המדבר כנדרש אלינו במקומו והמדבר יהיה פירושו מקום הדבור והכל תלוי בהתעוררות הצדיקים:

פרק ב

בזה נבין למה זווג הנעשה בכל מעשה בראשית לא היה פנים אל פנים מצד שאין מעורר מלמטה כדכתיב וכל עשב השדה וגו' משום ואדם אין. כי אם אדם מעורר כלם פונים פניהם ממטה למעלה והעילות פונות באור ישר ממעלה למטה וזה כי סוד אדם הוא אחרית הנמצאים ועד אדם היו כלם יורדין ומתפשטים יורדין ומשתלשלי' והיאך יחזרו בסוד אור ישר שעדין לא הגיע המציאות ממעלה למטה אל סוף קצהו. כיון שנמצא אדם השלים והחתים סוף ההתפשטות ופנה ממטה למעלה ועשה שכל הנמצאים יתנו פניהם בסוד אור חוזר ממטה למעלה וזהו מציאות אדם שנמצא לעבוד את האדמה לתקן ולקשט לה פנים. ובזה תבין חטא א"ה עם מה שארז"ל שאמר לכל הנמצאים בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו וזה יהיה שכר הצדיקים כי יזכו לקבל השפע והארה לנשמתם בכח מעשיהם פנים אל פנים מה שבתחלה היה אחור באחור וזהו לדעתי סוד מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי ביה ודי למבין. ולהיות שעיקר נביעת המ' למעלה הוא מעשה הצדיקים שמכללת יופי מעשיהם בסוד נקודת ציון שבה שהיא בחינת עצמותה א"כ הצדיקים נחים ויושבים בגן עדניה והיא נוטלת התעוררותם. וע"י הגל מעלה אותם למעלה ומיד המעין נובע מלמטה למעלה ואז היא מקבלת אור מלמעלה ונובע ממעלה למטה והיינו גל נעול מעין חתום כי בזה נעשית מעין דהוא חתום לבל יכנסו החצונים בכח בעלי תשובה הכובשים את יצרם וזהו סוד יגר שהדותא למבינים וזה יהיה כונת האדם לעורר עצמו להכלל בסוד הזווג להיות כי יש דיוקן אל הנשמה שם והוא נכלל במציאות הרוחני העליון שורש נשמתו ואז דיוקן ההוא עולה שם בהתעוררות ההוא ולזה צריך לכוין באומרו אליך ה' נפשי אשא להכליל שם סוד הדיוקן הזה לפעול הענין ההוא שכל הדיוקנאות של נשמות הם במלה ובאותן הדיוקנאות הם נכללות הנשמות וזהו בידך אפקיד רוחי והיחוד הנעשה בלילה. וכ"ש בשעת מיתת הצדיק נוסף מהנעשה ביום כי ביום אינם אלא הדיוקנאות ובלילה ובשעת מיתה יצטרפו הדיוקנאות עם מציאותם בתוכם כי יש שם עצם הנשמה ועד חצות זיוג אל הבינה עם ת"ת ומאותו התעוררות שוכב יעקב עם לאה ועושה חברה עם רחל ומחצות ואילך משלח הנשמות אל הגופים כדי שיהיו עושים היחוד בדרך אחר שיעסקו בתורה. הנה כי יש ג' יחודים בלילה כאשר בארנו במקום אחר:

פרק ג

הצדיקים עולים בסוד נשמתם ונקשרים בסוד הבינה ונהנים שם בהשגחה בעולמות ותקוני השער שהוא בחינת דעת המתפשט בכל מקום ויופי רחמיהם ושלמותם שהגן להם בינה והעדן העליון שמתעדנים בו הוא מחכמה ומתקוני הכתר שהם מבחינה אחרונים שבכתר הנקרא מזל ועדן עילאה ועדן תתאה הם שתי חכמות וכן יסוד בעלותו אל הבינה יונק מהחכמה והכתר בבחינת שער רישא דא"א מפני שהוא מושרש שם ועל ידו הוא יניקת הצדיקים שזכו לנשמת האצילות מעולם הזכר והמצות הם למטה בזעיר במקום שיש ימין ושמאל עשה ול"ת אמנם אור הכתר מאיר בהם למטה והצדיקים ששמרו המצות ותקנום למטה עוברים ממנו ולמעלה. והנה במצות יכוין האדם למטה בימין ושמאל לפי מציאותם אם עשה ואם לא תעשה ובהארתם יכוין מלמעלה בסוד המעין הנובעין בשערות שממנו מאירים ואור הצדיקים הוא מסוד האורח שהוא באמצע רישא עילאה חיוורא. ועליו נאמר ואורח צדיקים כאור נוגה וגו' ומוצא האורח הזה מן החכמה הנעלמה מוחא סתימא דשקיט וענג שהם עדן נהר גן לצדיקים הוא סוד האורח הזה והם על ה' ודאי לעילא מז"א. והצדיקים שיוכללו בנשמתם הספירות העליונות עולם הזכר אחר שיטהר העולם ישיגו אור עליון מעין עליון המאיר לעין תחתון והיינו עין בעין יראו. אמנם לצדיקים שהם בעולם הנקבה אפרוחים או בצים לא ישיגו זה. וסוד ג"ע היא בינה גן לחכמה שנקרא עדן סוד הצדיקים שהם יסוד יש להם נחת רוח בגן עדן ונחת זה להם לעולם הבא ומתרין נוקבין מבחינת חוטמא עילאה דביה נשיבו רוחא דחיי יהיה התעוררות תחית המתים:

פרק ד

עוד הורנו כי בחינת שערות דיקנא דאריך משתלשלים לארבע בחינות ראשונה שערות מספר ל"א בסוד שם אל שניה נימין כל שער ש"צ נימין. שלישית לכל שער ל"א עולמות. רביעית לכל עולם אלף עולמות כי שליטתם לכפות הדין וכלם הם להתעדן ולהשתעשע צדיקים ברבוי מיני העבודה אשר להם המבטלים הדינים במעשיהם והנה הקצוות מצד בחינת הת"ת והנימין מצד היסוד והנעלמות מצד המלכות שעולם הוא כללות ו' קצוות בכל מקום והיא בעצמה כלולה מאלף עולמות בה והיא משפעת ודנה לעולמות שתחתיה כי התחתונים אינם נדונים בגבורות בחינת הזכר ח"ו שאין חצונים קרבים שם אלא בגבורה תחתונה היא המלכות שזה מדת הדין הרפה שהם יכולים לסבלו ונעשה ע"י החיצונים. והגבורה הקשה דנה לעולמים הרוחניים שאינם נדונים ע"י הכלים החצונים כלל אלא ע"י נהר דינור ולכן הדינים של הנשמה קשים יותר מדיני הגוף ותשובה אחת בעוה"ז יפה ומעולה מכמה מיתות וסיבובים. לכן מעט שנות מעט תנומות מעט חיבוק ידים לשכב בתענוגי והבלי הזמן. פוק חזי מה שדרשו בפ' השוכר את הפועלים. על הפסוק תשת חשך ויהי לילה זה העוה"ז וכו'. עד יצא אדם לפעלו בעוה"ז יצאו צדיקים לקבל שכרן למי שהשלים עבודתו עדי ערב ואור שהוא יקר בעוה"ז יהוה קפוי לעוה"ב כדדרשו בפ' אלו עוברין. ותחלת מוצא ג"ע הנסתר ברום חביון הוא כי הנקודה הנעלמה שממנו התפשטות הכל והיא יסוד כל ההתפשטות יקרא עדן והתפשטות ההויות יקרא גן הנה הגן נמשך מעדן ויהיה העדן כינוי ליסוד הנמצאות והתחלת מציאותם והעדן אינה מושגת כלל. שממנה עדון הנמצאות כהויות העצמים מעדן נקודת הטפה הזרעית ולכן סוד העדן תמיד קיים יסוד מוסד להויות המציאות וכל עדן הוא מציאות החכמה ראשית ההויות וממנו עדון ההויות ונביעתם והגן היא סוד הבינה הנמשכת ממנו עד דאית גן עדן למעלה נסתר ברום חביון. ועל דא אמרי אית עדן ואית עדן. ומריש מילין אלה ישכיל המעין בסוד גן עדן מעולם הבריאה סוד הכסא וכן בג"ע תחתון ממנו אשרי עין רואה כל אלה:

פרק ה

טעם הנהגת העולם בדין לקיום הנמצאים

אמרו מחצדי חקלא כי הוצרך מתחלה הנהגת הדין והנהגת הרחמים נפרדות דו פרצופין אחור באחור כדי שימצא הנהגה קשה ליסר החוטאים בדור המבול וביום החרבן וכיוצא והעבודה הרצויה לפניו מבני אדם הנכללים מיצר טוב ויצר הרע שע"י עבודתם ימזיגו וימתיקו ב' הנהגות האלו ויתקנו הספירות וההנהגות בהמזגת הדין ברחמים. על בני אדם המשרה לתקנם למתקם ליחדם באופן שיהיה ה' הוא האלהים. והאלהים הוא ה'. עוד ראוי להודיע כי לא היה אפשר לעולם ולהויות התחתונים להמצא בלי גבורה חזקה ונפלאת ועל זה נאמר שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו כי יחזרו אל נרתקן ואין מעמידם במקומם בהתפשטות והשתלשלות אלא מצד רוב הדין הגובר עליהם ומעמידם על עמדם והנה מטעם זה בהמתק דינם מיד ההיכלות נותנים רשות זה לזה כל אחד ואחד ליכנס בתחומו של חבירו ויתעלו ויבלעו זה בזה וכן כחות הכסא אין מעמידם על משמרתם אלא כח הדין החזק הנפלא ומכאן תבין ותדע בכל הויות התחתונות עד בני אדם כפשט המשנה איש את רעהו חיים בלעו. א"כ עקר ההנהגה הוא הדין והדין מוציא כלי זעמו שמבלעדם אי אפשר מפני שהאש החזק יעשה היתוך ולזה הנהגת הדין צריכה מאד מאד והשפעות הדינים מבינה לאה וממ"ל רחל למטה במקום העבד והשפחה נרמזים בתורה בזלפה ובלהה. זלפה שפחת לאה שהיא מזלפת בסוד העבד שם השפעתה ואין החצוני נאחז לה' ראשונה אלא על ידי השפחה הזאת ויעקב פדאה מיד לבן והשפיעה לנפרדים בכשרות וטהרה לכן מוציאה תקון בשבטים בפרקים היוצאים חוץ בטהרה כדפירשו בזהר פ' ויצא ובלהה היא מקום שרחל מתלבשת בה בהיותה יורדת למטה ובלהה שמה מורה מקום הדינים והיא שפחה כשרה אמנם החצוני יונק משם ונפדית על ידי סלוק רחל וכן פי' זלפה קטנה בלהה גדולה שסוד אחיזת החצונים ברחל מרובה מאחיזתם בלאה כנודע. הנה כי מלכותו בכל משלה. גם כן המלאכים ששלח יעקב היו מאותם שהם חוץ להיכלות והם בעשיה ראשים על הקליפות והם לבוש לד' מחנות שכינה ועל כל זה אין קדש וחול מתערבים ח"ו כ"ש טומאה וטהרה וזהו סוד ההבדלות. הנה הכרת ההנהגה הנזכר בזולת כמה עניינים המתחייבים בזה יצר טוב ויצר הרע וג"ע וגהינם ושכר ועונש ומצות ועבירות וטהור ומותר וטמא ואסור והרבה:

פרק ו

טעם וסדר וכוונה איך יעוררו התחתונים למעלה בתפלתן:

בעת הזווג צריך תקון הדינים מלמעלה והגבורות העליונות מתתקנות ומתמתקות והמ' גם היא מלמטה מתתקנת ומתטהרת והצדיקים בתפלתם ותשובתם ומעשים הטובים עוזרים מיד מסתלקים הדינים ממנה ועולה ומסתלקת והעליה תהא על ידי כמה בחינות. הא' נכנסת לפנים משערי צדק שהם נצח הוד. הב' חבוקה בין תרין דרועין דמלכא וזה נקרא אהבה. הג' היותה מכוונת בבחינת אברים באברים עם כח המשפיע לה בחינת פניו על פניה בחינת ראש בראש בחינת גוף בגוף בחינת יד על יד הד' בחינות הנשיקות שהוא דבקות רוח החיים הפנימי מזו לזו ומזה לזה פי' ממקבל למשפיע והכל דוגמא להוית הכוחות המתאחים יחד להאיר. הה' כניסת היסוד אליה שהוא בסוד היחוד וזהו עיקר המתקת הדינים. הו' מזרעת הטפה העליונה והם ב' טפות טפת הזכר וטפת הנקבה ויש כאן סוד איש מזריע תחילה. הז' העבור: הח' הלידה. הט' חבלי לידה. הי' גדול ולדות. ואלו הבחינות כלם הארות עליונות ותקונים עליונות מהספירות עליונות אליה שדרך כלל אנו מכנים בעלה ספירות עליונות וכלם משתוות בת"ת שבו עקר יחודה ודרך כלל הם אליה ד' עניינים טהרה קדושה ברכה יחוד. ונכללים אלו בתפלות ויחודים וכוונת המצות. ויש למ' שלשה פנים למעלה שבהם מתיחדת עם בעלה. הפן הא' יחודה בימין והיינו בחסד שם אל והיא מגלה פנים אליו בשם אל כגון בפסח שמעורר שם אל חסד מלמעלה כן גם היא מגלה פנים אליו בסוד פניאל שבה. וכן בתפלת שחרית. ובסוכות פנים המנהגים הם אלהים סוד הגבורה גם היא מגלה פנים בסוד שם אלהים שבה לכן צריך הכנת תשובה תחלה להמתיק הדין ולכן אז הוא זמן שמחה בסוד יין המשמח וגדול כח רגל זה שאפי' בחינת הדין נמתק ומתלבן ובשבועות שתהיה ההנהגה מצד קו האמצעי סוד יחוד השלם היא מגלה פנים אליו בשם אדנ"י ששם זה הוא מכוון נגד שם הויה וזה אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ. ויש לה פן רביעי נגד מטה כי ראוי לה ד' פנים נגד ד' הנהגות שהם סוד הויה:

פרק ז

הפן הרביעי שאמרנו הפונה למטה ירצה מתפשט בתחתונים ופניו למטה שבו היא מקבלת מעשה התחתונים וכל השיר והשבח והתפלה והתורה ומעשה הטוב הנעשה למטה מבשלת אותו ועושה מטעמים לסוד התעוררות עליון. ושואלת בשביל המלאכים בהתעוררות שירם וזמרם ושואלת לנמצאות התחתונות בשביל שבח העולה אליו מכל הנבראים דכתיב הללו את ה' מן השמים תנינים וכל תהומות אש וברד וגו' הכל מלאכים ממונים בעולם העשיה ובשירת הצדיקים נכללים כל השירים כלם כאשר הוכחנו מאמר א' פרק ל' ואפי' ברכה אחת או מצוה אחת או מעשה או דבור טוב הכל מתקבץ בסוד בזק בהיכל לבנת הספיר ועומד שם עד זמן עלייתה והכל מסודר בה. והיינו מיין נוקבין התעוררות התחתונים דאושידת לקבלא מיין דכורין השפע עליון והתעוררות זה עולה מבחינה אל בחינה היא אוספת אותו שם בסוד תקוניה ונובעת מסוד אבריה אל סוד הנקודה אמצעית היופי הזה כדי להתעוררה. והתעוררות הזה תעלה בין שתהיה להזדווג בין שתהיה להשפיע לה שפע סתם ואלו הם הקדמות ריש מלין ליודע שותא דרבנן והמלך החכם אשר ישב על כסא ה' יסד ותקן מגלת שיר השירים בה יחוד שכינה וגעגועיה ותיקוניה וקשוטיה והגבר ראה עני בשבט עברתו ירמיהו שהיה מלך הכוש"י שב ותקן מגלת איכה הפכה ומשם ידרוש המעיין בכל יכלתו ומגילת רות היא המ' שרותה להקב"ה בשיריה ובועז צדיק יחודה והוא רודף אחר היחוד אחריה והיא אחריו גם כן ושם נעמי היא הבינה בסוד לחזות בנועם ה' והיא המיעצת אותה אל היחוד ביסוד אחי ת"ת שהוא דרך היבום לא יחוד גמור כמו ביום השבת ובועז הוא מטט' עם נערותיו שבע נערות יחוד ימי החול והוא זורה את גורן השעורים כי הוא משליך תבן וקש ומבער החצונים בסוד שערה והיא בסוד פשטתי את כתנתי שהיא התבן והקש והמוץ המכסה על השערה וגם את תכין עצמך אליו וזהו ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך הם ד' תקונים כידוע להכנת הזווג ורחצת וסכת הם תקונים מהבינה והחכמה. ושמלות באים לה מהכתר על ידי סוד י"ג מקורות תקוני דיקנא עילאה ובאים לתשע תקוני דיקנא דזעיר ומשם על ידי הת"ת אליה.

פרק ח

פסוקי היחוד ופירוש ה' אחד ושמו אחד:

הטביע הבורא שתקון העליונים תלוי בתחתונים ובזה אין מתפרדין העליונים מן התחתונים כדכתיב וירכב על כרוב ויעף תחלה רוכבות הספירות על המלכות לתקנה ואחר כך וידא על כנפי רוח ובפסוק ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין וכן וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך בהם שבעה תיבות לרמוז אל שבעה נשיקות ז' הבלים שמתדבק דכורא בנוקבא ונוקבא בדכורא רוחא ברוחא בסוד אהבה והם סוד שבעה ושבעה מוצקות וירכב על כרוב ויעף וגו' ישקני מנשיקות פיהו וגו' אל אלהים ה' וגו' מציון מכלל יופי וגו' שמע ישראל וגו' ה' הוא האלהים ה' אחד ושמו אחד. ה' מלך ה' מלך הבאים מלב שבו אל לב שבה ועשר מאמרות שהם בחכמה כדמות רוח החיים עליהם והם ל"ב נתיבות שהם סוד כללות ח' ספירות מבינה ולמטה בארבעה ראשי ההנהגה כלול כל אחד מהשמנה והם סוד מ"ב בהשפעת אמש עליהם שהם כתר חכמה בינה נשמה לז' הבלים. כלל היחודים הוא ה' אחד ושמו אחד הוא ושמו אחד כי סוד רמ"ח אברים נרמזים בסוד רמ"ח כתות קדושים שבשם אדנ"י. היחוד צריך קשור רמ"ח כתות קדושים שהם בעצמן מעצמן אל עצמן והיינו ה' אחד שיקשור סוד אותיות יה"וה י' בה' ו' בה' ויתיחד ה' אחד ואח"כ שמו אחד רמ"ח כתות קדושים שבשם אדנ"י ואח"כ יתקשרו ב' שמות יחד הוא ושמו אחד והכל על ידי תוספת הארה שיש בזכר בסוד האבר הקדוש הכי נקרא יוסף שממלא חסרון הנקבה שהוא סוד י"ו נוספים בזכר יו"ד בסוד טהרה על הו"או ובזה יאיר בה וישלים דיניה. סוד יחוד שמע ישראל יש לקשר א"ס בספירות ואחר כך לכוללס על ידי היסוד במ' ומכחם פירות העץ שהם פעולות הנק' פרי העץ ופרי האדמה שהם פעילות עצמה בכח המאציל העליון ובחינת הזכר נכללות בו' תיבות של שמע וכנגדם הוציאה למטה בעולם הנקבה ששה מדרגות שהם הכלל מציאות הנכללות בברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ובכל כונתו לא יצייר בדעתו רק אותיות משמות הקדש כפי העת והמקום כי זה לבד הותר:

פרק ט

רמז מיתה הכתובה בתורה אם לא חטא אדם הראשון:

קודם החטא ראוי היה אדם הראשון להתלבש במיתה דכתיב אדם כי ימות באהל אלא שהקדים עצמו אליה שלא בעונתה ובפגם שעשה בעצמו נפגמו כל הבאים אחריו מפני אחיזתם בו וזה סוד החטאת אם היתה פגול או נותר אף הנוגע בה ובלע ממנה יקדש כמותה ואם היה קדוש מתקדש בקדושתה שכן כל מה שנכלל מהיכל לבנת הספיר ופנימה קדוש ומתאחד בסוד היחוד. והמיתה היתה מכוונת מאתו יתברך באהל והיא גנוזה בקדש. מות וחיים בהדי הדדי והחטא כפל את המיתה והאכילה פגה והפליגה מן החיים וסוף סוף עצת ה' היא תקום וכבר דברנו במספיק במאמר ראשון ושני להוכיח כי אפילו המיתה הלזו היא תמימות ותיקון שאחר שהנשמות יפשיטו חומרם ויכנסו אל נפש העולם מדור הנשמות ויתעלו אל רוחו של עולם מקום ג"ע של מטה מציאות עולם המלאכים ויתעלו ממנו ובו דרך מציאותו עד יכנסו אל נשמתו של עולם סוד הכסא ויתאחזו בכסא בסוד מדור הנשמות למעלה מההיכלות. וזהו אמרם ז"ל גזרה על המת שישתכח מן הלב שגם שנגזר על הנפטר שיסתלק מן העולם הזה התחתון הוא לסלקו ממקום השכחה ששם אחיזת הקליפות בסוד רגליה יורדות מות ומתעלה ומשתכח מן הל"ב נתיבות התחתונים מתפשטים בעולם הכליון וההפסד ומתעלה לל"ב העליון שהוא עלמא דדכורא אשר עין לא ראתה אלהים זולתך. וכן יהיה סוד נבואה בסוד תוכיותו של עולם בחלק המתלבש זה בתוך זה ובזה יהיה התפשטות המלאכים והתגלמם באויר לאברהם שראם בדמות אנשים וזה נדין בסוד האצילות ובמה שלמעלה ממנו שהוא חיות הכל בסוד ממעלה למטה ובסוד מלמטה למעלה ובסוד ג"ע למעלה מהאצילות:

פרק י

משלש מתנות שניתנו על ידי יסורים א' מהם הוא העה"ב שהיא בינה שנטייתה אל השמאל ובהיותה מתהפכת לפעול כח הרחמים אי אפשר אם לא ינתן חלק לחצונים כעין ואתן אדם תחתיך וכך הטעם בתורה וארץ ישראל ולכן יוכרח שיוקדם לכל אחד מהם היסורין כי המקטרגים ירצו חלקם. ויסורי המיתה הוא חלק אשר לכחות ההם כענין חלק השטן באיוב והם הכנה לנקיית העולם הבא והקבר הבא אחר המיתה הוא כור גדול אל סיגי הגוף ולכן דור המדבר הוליכם שם ארבעים שנה אחר חטא המרגלים כי נדבקו לצרף ארבעים קליפות חסר א' הפך טל של ברכה כי לא יתעצם הדבר להיותו במדרגה עליונה אם לא ירד במדרגות התחתונות להצטרף. ומקודם הם היו טהורים וברים ולאהיתה הקליפה נאחזת בהם מפני טהרתם אבל אחר חטא זה הוצרכו להיות במדבר נחש שרף ועקרב וצמאון להצטרף שם ולכן היו חופרים להם קברים בכל ערב ט' באב שאז היה מתגבר כח הקליפה ההיא ובהכנס עצמם בקברות היו משברים ומכתתים אותה ובעולם הבא דור המדבר בג"ע עושים כן לטהר עצמם כדאמרו בינוקא וזה כדי להכין עצמם לתחיה זכים וברים כראוי להם שהיו שלימות הדורות מתחלת העולם ועד הנה. והנה עונש העבירות אינם על צד הנקמה והעונש רק על דרך הנקיות והצירוף ככביסת הבגד שלפי לכלוכו כן ירבה כביסתו וכן הוא אש הגהינם לנשמות והנה הודיעונו חז"ל כי יש שבעה מדרגות מיתה שבעה תמורות שהם מיתה עוני שממה מלחמה אולת כיעור עבדות כדפי' בספר יצירה והם שבעה עינים נובעות גבורות. ונראה לדעתי כי רמזו חז"ל ז' עיני גבורות אלו במאמרם יום ראשון מיתה של זעף לשני מיתה של בהלה לשלישי מיתה של מגפה לרביעי מיתה בהכרת לחמישי מיתה הדופה לששי מיתה האמורה בתורה לשביעי מיתה של חבה יותר מכאן מיתהשל יסורין וכשתדקדק בכל א' מדיני מיתות אלו תבין כי הם שבעה עיינין מתלהטן ממטה למעלה ולכן מיתה האמורה בתורה היא בכח מדת הגבורה והמיתה השביעית שהיא על ידי חסד קראוה מיתה של חבה והובא מאמר זה גם כן במדרש תהלים ומשם נראה גם כן בחובה לצדיק להתפלל כל ימיו שלא יאסף בלא תשובה ושלא ימות ביום מיתת רשע כדדרשו שם על פסוק אל תאסף עם חטאים נפשי. וכנגד ז' גבורות אלו יש ז' מדרגות של גיהנם שהם ז' כחות כאומרו והכיתי אתכם גם אני שבע ומאלו השבעה יתפשטו מ"ב דינים חזקים כדכתיב ויספתי ליסרה אתכם שבע כחטאתיכם ועל כל פרטי המיתה יש טעם וסוד כי מיתת הנפלים ממעי אמן הוא למרק הכריתות ומיתות בית דין וכן יש טעם למתים מצד תאות אכילה או מצד מלאכה יתירה. או מחמת ביאת הזכר על המעוברת הכל מוקבל נגד מה שנתחייבו מצד אבותיהם וכן אם חייבים סקילה נופלת האם ומפלת. אם שריפה נכוית ומצערה ומפלת. ולכן יש מעוברות שסבה קלה מפלת אותן ויש שאינה מפלת משום סבה. עוד יש טעם למתים בקטנותם משעת לידה עד י"ג שנה ויום א' ועליהם נאמר ראיתי דמעת העשוקים. עוד נתנו טעם בספר הזהר למתים מבן י"ג עד עשרים ומיתת אלו אינו על ידי אותו מלאך המות הממית לגדולים ומיתת הקטנים בבטן האם היא קלה כי העובר במעי אמו אין לו אלא הצלם שעל ידו נמתחים אבריו והצלם קרוב מאד לחצונים עד שהנפש הרוכבת עליו הוא מהעשיה. ולכן החצונים בנקל יפגמו בצלם וימיתוהו ובלדתו מזדמן לו נפש ובהגיעו לחינוך רוח מזדמן אליו ובי"ג נשמתו מזדמנת אליו ויצא מכלל החצונים ובשנת עשרים מגיע למדרגת עולם האצילות ולכן נקרא בן ונדון בב"ד של מעלה והמתים מבן עשרים ולמעלה הוא על ידי מלאך המות ממש כל א' כפי מעשהו שאין מיתה בלא חטא ואין כאן מקום של דרושים אלו רק די לנו להבין ולהורות כי הכל משוער ונמדד וקו המדה המהוה את הכל ומי יוכל לעמוד על דיניו של הקב"ה כי מאד עמקו מחשבותיו ויש יסורין של אהבה שירצה אהבת צדק ומשפט זה לזה ויסורין שאינן של אהבה הם בפירוד צדק ממשפט ויש עוד יסורין של אהבה שאינם על עון:

פרק יא

הכחות שמהם מתהוה המיתה הם מבחינת גל עד ולמטה כי כחה קדושה מתפשטת עד בחינת גל עד הנזכר ועד שם מתלבשת בלבוש חצוני ונקרא יגר שהדותא ולבן הארמי שם הוא מקום אחיזתו ואינו עובר משם ולמעלה ויעקב מגיע עד גלעד ואינו עובר משם ולמטה והיינו אם אתה לא תעבור וגו' וגם אני לא אעבור וזהו סוד לקיטת האבנים שעד שם הוא סוד האבנים והאכילה היא שם על הגל אלו אוכלים בקדושה ואלו אוכלים מחוץ ומשם הדברים נפרדים אל הקדושים מצד אחד ואל החצונים מצד אחר וכן נאמר במכירת יוסף ארחת ישמעאלים באה מגלעד. ואמרו שכמו שיוסף נטה עד פוטיפר גם יהודה נטה עד איש עדולמי ונשא אשה שאינה הוגנת לו והוליד בנים למטה עד מסוד עץ הדעת טוב ורע השני אונן מקום האנינות והיינו למטה סוד עולם האופנים א' ממשלת היום לכן נאמר בו ויקרא וא' ממשלת הלילה לכן נאמר בו ותקרא וכן שבעה היכלות מתלבשים בשבעה מדורין. ושלה הוא מקום השלי והוא כנגד עולם הזה ומה שאירע ליוסף עם אחיו ובפרט עם יהודה הכל דוגמא למה שיתהוה בין משיח בן יוסף ובין משיח בן דוד דרוש משם ותראה ותבין עם מאמרי רז"ל האומרים כי הנה המלכים נועדו וכו' וקליפת נוגה היתה מצע קדוש המבדלת בין הקדושה ובין המצריים שהיא קדושה מצד פנימה ואינה חוששת מן החצונים מצד החוץ להיותה כען קליפת האילן שמתייחסת מצד חוץ והמים ומצד פנים מתייחסת אל האילן להגין ונרמז זה במלת יעקב יו"ד עקב איש וביתו באו ובחינת שם יעקב גלה למצרים אבל לא בחינת ישראל ובשעת מיתתו האיר בחינת ישראל לבחינת יעקב ויוסף היה בסוד האבר המתעלם שאין שולט בו הגלות ותמיד היה עומד בצדקו והוא מיחד בין בחינת ישראל לבחינת יעקב ועצת מצרים על ישראל היה דוגמא עצת דור הפלגה להגביר החצונים ושישראל לא יתאחזו בקדש פן יתגברו עליהם וכוונו שיבנו ערים שאוצרים בהם עוני לישראל והאלהים חשבה לטובה:

פרק יב

קצת מכוונת התעוררות שעושה המתפלל על החולה או על כל צרה שלא תבא ולתקון חטא עון ופשע:

הזהירו גורי האר"י במנהגיו שאם יש איזה חבר בצרה ח"ו או חולה ישתתף בצערו ויתפלל עליו וכן בכל דבריו ישתתף חבריו עמו. וכיון דאתא לידן נימא מילתא בסוד התעוררות בתפלה. וזה כי מדי עלותה תעורר הרצון העליון ויתעוררו תלתא מוחין שבחכמה בתלת חללין. אחד מצד הבינה שבו צד השמיעה כוללת. הב' מוח המעורר העינים והיא בחינה עליונה אשר למוח שהיא בחכמה. הג' מוח המעורר הדבור והוא בסוד הדעת. ובתפלה יתעוררו המוחין הנזכרים התעוררות טוב כי ממעלה למטה יתעורר הכתר ביסוד שהוא רצון כנודע וימשיך סוד הרצון אל הבינה על ידי החכמה. והבינה מתעוררת על ידי התעוררות ההוא ואז מצד הבינה יתעורר למטה סוד גולגלתא במוחין דלגאו ואז יעשה שמיעת התפלה וקבלתה ברצון ויתפשט אז המציאות אל העקמימות שנתעקם בספירות וצורת העקמימות הוא צורת תרועה אוחז בימין ושמאל מצד דרכי בני אדם המעקם הקול העולה ויתפשטו עד התחתונים להזמין אותם הממונים לקבלת תפלת התחתונים שהם בעלי כנפים כי עליהם נאמר כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר. הנה כי בתפלת וזעקת התחתונים יתמתקו הדינים והגבורה העליונה והיינו בהיות הענין נתקן משרשו. ויש ג' בחינות לחסדים כדי למתק הדינים לבל יונבע הדין בתוספת שאז הוא בהסכמת הבינה. ומשם מתגלגל ח"ו דרך המדרגות וההיכלות ומשם על החצונים כי הם באים ומלקקים הדם ופועלים הדין והיינו קץ כל בשר בא לפני. הבחינה הראשונה. יכוין המתפלל לעורר חסדי היסוד שהוא חסד בסוד החסדים העליונים. ולתקון החטא שוגג די לעורר החסד זה לטהר המ' ולהמשיך לה היסוד ומקור גבורתיה ישתככו וימתקו בהכנס החסד הזה אליהם אחר שאין שום דין מתגבר בזכר. הבחינה הב' כאשר הדינים מהגבורה מסבת העון מזיד החסד ימין יעורר בלובן חסדיו מן השרשים העליונים אחר שפנים העליונים בישובן ואינם בכעס די בהמתקת הגבורה הזאת ומשם אל הגבורה התחתונים על ידי היסוד הנמתק ומתיחד עם המל'. הבחינה הג' כאשר הדינים מהבינה מחמת הפשע שאז הם מתעוררים מרישא דמלכא צריך התקון מהכתר גולגלתא חיוורא קדישא סתימא. משם יתעוררו החסדים העליונים ויתמתקו בשרשים הנסתרים ומשם על הגבורה ומשם לגבורה התחתונה. וזה בהקשר ג' חסדים גדולים בג' גבורות. חסד בכתר והחכמה בבינה חסד ממש בגבורה חסד היסוד במלכות ובזה יומתקו כל הגבורות וזה סוד תקונם דרך כלל. ויש משפטים לאין קץ:

פרק יג

ביסום הגבורות ע"י צדיק אחד או צדיקים הרבה וטעם לסדר תפלת חולים בכלל:

אמנם התקון יהיה לפעמים ע"י איש צדיק גבור לעמוד בפרץ שמעמיד הגבורות בסוד היחודים שעושה ומיחד תמיד הצדק עם המשפט שלא יפרדו ועליה' נאמר צדיק מושל יראת אלהים וכל יופי המל' מתוך מעשה הצדיקים ומה גם המלמדים תורה ברבים שהם כשדים ימין ושמאל ומשפיעים תורה לרבים יין וחלב וזהו צרור המור דודי לי בין שדי ילין כי הוא מתתקנת בסוד עוסקי תורה ובסוד חכמה ותבונה ודעת והיא סוגה מכחות החצונים. בשושנים פי' בזכות ששונים. וסוד אכילת הכהנים הקדשים והבעלים מתכפרים מורה על חלוק השפע במדרגות תחתונות ובזה יורו קשר העולמות ותקונם מפגם החוטא שסלק השפע מהעליונים והתחתונים ולזה אכילת קדשי קדשים במקום קדוש וקדשים במקום טהור וכו' ולכן הכהן הטהור המחטא את הכלה ומטהרה לבעלה. יאכלנה שהוא נוטל חלק בראש מהיחיד יושפע עליו חלקו עם נערותיה. ואם אין צדיק בארץ צריך שהרבים יעשו תשובה ותפלה ויתייחדו המדות בזכות הרבים. ומתח הדין ולכן הזהרתי במעירי שחר על כנוס שלמים וכן רבים להעתיר אל ה' קודם אור היום וכמה היה זהיר בזה החכם האר"י וסוף דבר עקר המתקת הדינים אינו תלוי אלא ביחוד המ' וכניסת היסוד על המל' שהוא אשד הגבורות והתמתקם על ידי היסוד ולזה יכוין המתפלל על החולים ועל כל צרה שלא תבא וכוונת ההויות בנקודים ובגוונים ושאר פרטים המכוונות לזה לא אעלם על ספר והמבין יבין מדעתו על פי ההקדמות ומפתחות המסורים בידו והמתקת הדינים הוא ע"י יחוד יסוד במלכות כי יסוד סוד לובן העליון מהוה בזכר והנקבה מזרעת אודם ואז יתקרבו הדינים עם החסדים והחסדים הם נמשכים ונגרים בחזקה עד שמתגברין על הדינין וכופין אותם ואז יתלבנו ונודע כי הדינים הקשים הקדושים יש להם הלבנינות בשרשים אשר להם למעלה מעלה וכשנטהרים יעורר הלבנינות ההוא ויתקשרו יחד ובהתקשרו ינוחו מרתיחת הדינים על כן אין קפידה בשום פועל לבטלה כטיפת שכבת זרע שמעלין על החוטא כהורג נפשות ומזה יובן למשכילים טעם הזווג בלילי שבת ואין כאן מקום דרוש זה:

פרק יד

נקודת המ' שהיא דינים חזקים היא בית קבול לנקודת הזכר שהם חסדים ונקודה זו שבנקבה נקראת נקודת ציון שהיא הבחינה המשתווה להיות הדינים והחסדים מציאות אחד וענין א' ואין לדינים שום מציאות להתמתקם אלא מתוך נקודה זו שהיא נקודת ההשואה אשר אל החסד ואל הגבורה יחד במציאות הגבורות הקשות אשר בנקבה כי בחינת ב' זרועות יש להם דרך הכרעה אחרת ומי החסדים עליונים מטהרים קומת הנקבה שהם אותיות מקוה כי סוד חמשה נקודות דהיינו סוד חמש גבורות חמשה אשות בסוד אשה הנכנסת במים במי מקוה העליונים הממתקים הדינים וסודם הם מ' סאה י' היא נקודה אמצעית ומ' סאה לד' צדדין הם סוד מים ודאי הם מצד הבינה הנקרא מים דהיינו חמשים בכלל הנקודה האמצעית שהיא במל' ומיד היא מאירה הארה גדולה ואבריה מתקנים תקון גדול והוא משבח אותה בתקוניה ויופי אבריה וא"ס מאיר ע"י כתר דרך החכמה ע"י התפשטות הדעת בסוד היסוד המעורר אל הגן דהיינו סוד הפעולות הספירות הנקביות והמתפלל יכוין לעורר סוד רוח החיים שהם ד' הנהגות הויה מצד הבינה או י' הנהגות דהויה במלוי אלפין מצד החכמה שאלו הם חיים משולחים בתוך הספירות להנהגתם בסוד אדם כי יקריב וזהו סוד אני ישנה ולבי ער דהיינו התעוררות החיים ממונה עליה להנהיגה והבחינה תחתונה שהיא אולת אהבה פי' יסורין של אהבה מתראה לה ת"ת מצד החסד ואפי' בקור בעלמא מקל חוליה אחת מס' בחוליה. בסוד ו"ק והבחינה עליונה שמתראה עליה אור החסד בזה מקל מאותה בחינה שהיא א' מס' בחינותיה הדין מעליה דכד עיינין תתאין מסתכלאן בעינא דאשגחותא נהירין. כי אברהם כח החסד בא בימים עליונים סוד ג' עליונות ונכללו בו והוא בהם וזה סוד קריבת ימיהם של צדיקים להתעלס בתמימות המיתה העליונה שהיא הצנע בקדש. וכל הקדמות אלו באו מכוונים בסדר תפלת חולים הן בג' מזמורים שלפניה הן בסדר התפלה והפסוקים הנמשכים אחריה. כשתדקדק בפנימיות אמריה כי נעמו:

פרק טו

אמירת הוידוי לחולה הרבה פעמים מקל מעליו החולי יען שבזה ממתק כחות הדינים שעליו שלהיות שמדת הדין מתוחה עליו מאמת חטאיו שאין יסורין בלא עון צריך לזבוח עצמו לפייס מדת הדין בשבירת לבו ורוחו בקרבו כי זבח זה הוא למדת הדין כדכתיב זבחי אלהים רוח נשברה וכן כתיב גם עתה נאום ה' שובו עדי בכל לבבכם בצום ובכי ומספד ובאמירת הודוי נשבר לבו בקרבו ועוד כי באמרם לו שיתן דעתו על ענייניו אם הלוה או הפקיד אצל אחרים או אחרים הלוו לו או הפקידו אצלו ובזה מתקן מה שבינו לבין חבירו והודוי מה שבינו לבין המקום כדאמרו בזהר בסוד הודוי שבתפלה ובזה עושה נייחא לרוגז מדת הדין ובזה מקל מעליו חוליו. ועוד זוהמת ומים שופכים המתמצים למטה באמירת הודוי הוא חלק החצונים שמחלק ס"מ העונות ההם על כחות חוליו ונוטל לחלקו השופכין ההן ועוד שבוידוי מסיר מעליו כל קטיגור ואין מתעסק בדינו אלא הקב"ה ואם תזכור או כי תשית לבך אל מה שכתבתי בהערה במעירי שחר בסוד התשובה והודוי ולמה תקנוהו באלפא ביתא תדע נאמנה שבאמירת הודוי בכוונה מעורר הרחמים העליונים מרישא איוורא ומי"ג תקוני דיקנא הרוחצים ומעבירים הדין מעליו בכמה מיני סליחה וכפרה אשר בהם כפי העת והצורך והשעה והיודע סוד הדמעות ידע ויבין טעם למה רוב החולים המורידים דמעות בודויהם הם נכתבים לחיים וע"ש מזה ומה טוב שלפחות אותו שמוודה החולה שידע טעם הדבר כי גם ברכות יעטה מורה זה אל החולה ובני רשף יגביהו מעליו ואולי גם לזה כוונו קדמונינו והנהיגו ליאמר על ידי סרסור מלבד הטעמים שכתבנו בזה במאמר ראשון ובפרט כשיאמר בעת שליטת החסד כאשר הוכחתי במאמר ראשון פרק י'. ועוד נודע כי ההתעוררות העולה מהצדיקים הוא מכניע היצר הרע וחרטת העבירות ומעשה הטוב שהוא סוד התשובה שהוא פרטים על כל חטא וזהו סוד עבירות הנעשות כזכיות לשב מאהבה ובזה מתמתק הגבורה והשכינה מתעלים בסוד קומה שלמטה בתגבורת החסדים והכנעת הדינים ומשם דבקה בבינה שהיא נועם ה'. וכמו שהשוחט עולה צריך שתהיה מחשבתו לשם ששה דברים לשם הזבח לשם זובח ושהזבח להקב"ה ושיקטירו לאישים ושהקטרתו לריח ושהריח זה נחת רוח לפני ה'. כדרך הזה לב אדם יחשוב דרכו סמוך לעת פקידת רוחו ביד ה' ועל כן טוב להזכיר עליו קצת מפסוקי שחיטת העולה והחטאת. יראה לי שטוב לחולה להרגיל עצמו ובפרט אם הוא מסוכן חס ושלום סדר הודוי שהיה אומר המביא קרבן בעת שהיה סומך ידו על ראשו שהוא חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך והנה עתה חזרתי בתשובה לפניך ויסורי גופי יהיו כפרת נפשי ומרוק אותם ברחמיך הרבים אך לא על ידי יסורים והטוב בעיניך עשה. וזהו ודוי הסומך אשר הביאו הרמב"ם בפרק ב' מהלכות מעשה הקרבנות:

פרק טז

שבטי יה אשר הם עדות לישראל ביניהם אמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו וגומר למדנו בזה להתוודות בעת צרה מפני שהצרה בודוי נאותה להמשיך הדין למטה ולמתק המדה העליונה שאינה מאירה מחמת החטא ובודוי העון עובר והיחוד הוה. ונמצא בדברי החכם כי עקר שבירת הקליפות הוא על ידי הודוי ולכן כתיב כי יחטא ואשם והתודה ובזה פורש החצוני מן הקדושה בסוד מים אחרונים ושפך הדשן והמותר לשעיר המשתלח וכן בכל יום הכהן תורם תרומת הדשן תחלה קודם כל תקון לא פחות מקומץ כי בלילה ניתן להם חלק מקומץ עליון במקום אחיזתם ועתה מסיר אחיזתם דינים אלו מהמזבח אשר לפני ה' אותם שאינם בכלל השלום וההכרעה לכן היה לובש בגדים פחותים בעבודה זאת ומי שזכה בתרומת הדשן היה זוכה לתקן המערכה ושני גזירי עצים כיון שזכה לתקנה מדיניה הפגומים היה עולה שלשה מדרגות ודוגמא לעבודה הזאת היה הדשן שצוברים בתפוח ומשם מוצאים אותו חוץ לירושלים במקום ששורפין פרים הנשרפים   וגם עבודה זו היתה בבגדים פחותים והודוי שהיה נאמר על הקרבן בכח הסמיכה בכל כחו עליו בזה היה לבוש נשמת החוטא נקרב שכן פני אדם מתלבש בשאר הפנים ולכן קבלת הדם להקריב על גבי המזבח. ומשם ואילך היה על ידי הכהן שכן מיכאל עומד ומקריב נשמות הצדיקים. ובלבד מה שהוכחנו בשפה ברורה במאמר ראשון פרק י"ב וט"ו כי טוב לחולה להתודות בבקר. עוד יש ראיה לזה במכילתא דאמרי' שם. מלמד שתפלתן של צדיקים נשמעת בבקר בקרו של אברהם בקרו של יעקב בקרו של משה בקרו של יהושע וכו' והובא בילקוט נבואים ברמז י"ג על פסוק היה זרועם לבקרים ובפסיקתא פירשוהו על אותם שמשלימים בכל בקר ובקר לבקש רחמים על הישועה ונתאבלו על ציון כאשר הובא בילקוט ירמיהו רמז שס"ד: וכבר הערנו לב הנרדמים קרא נא אחי מזה בסוף מעירי שחר שלנו והעידו גורי האר"י עליו שהיה אומר בלילי אשמורות עם הצבור הכל מלה במלה והזהירו שם מאד לומר סדר חורבן הבית בכל לילה קודם הלימוד ואמרו שכן. היה עושה הוא בכונה גדולה והיה בוכה בו בכל לילה. וכל הדברים והמזמורים שקבלנו מפי מגידי אמת וקצת מהם ראינו בקונטרסיו הגם שבא לידנו הלכתא בלא טעמא הכל הכללנו אותם בדברינו שם ועשינו להם סמוכות כאשר שת אלהים בפינו. ונמצא כתוב בשמו שראוי לאדם לכוין אחר חצות בפסוק פקח עיניך וראה שוממותינו ולכוין בתיבת פקח בגימטרא שם הו"יה אהיה במלוי אלפין שהוא קפ"ח הרי שניהם בגימטריא פקח ותאיר בהם מן שם אהיה דיודין בגימטריא עיניך קס"א וזה מועיל מאד אל האדם. ובין המצרים טוב להתאבל על החרבן אחר חצות ולבכות כמו חצי שעה ויועיל לנפש. עוד בילקוט ברמז שס"ה נראה שהמתים מדיינים זה עם זה אחר מיתתן לפני שופט צדק כאשר הוכחנו במאמר שני כי כתוב שם שאמר אבנר לישראל אחר שתפסו ליואב בידיו שהיו ישראל מפייסים לפניו שלא יהרוג אותו אחר שהכהו וכמת היה תחת ידו מכח גבורתו כדאמרי' אמר רבי יוסי נוח לכל אדם לזוז כותל של שש מאות אמות מלזוז רגל אחד של אבנר ואז אמר להם מה אעשה שכבה את נרי. א"ל תדון עמו לפני דיין האמת השליכו אותו מידו ונפל זה חי וזה מת אם כן לטובתו נתכוון דוד בצוותו את שלמה בנו שלא ינקהו מן המיתה פן חס ושלום יוריד את שיבתו ביגון שאולה ליה עבד ליה דלשקיל למטרפסיה בהאי עלמא כנדרש אצלנו במקומו והובא גם כן באגדת ירושלמי:

פרק יז

אשרי אדם שאמונת עתו בתורה וכמו שכתוב וחרפה לא נשא על קרובו כי ישכב בשלום וממרחק יובא לחמו כדתניא דבי אליהו כיון שבא אדם למקרא למשנה ומ"ט הם זנין ומפרנסים ומכלכלים אותו עד שעה שהוא נכנס לבית עולמו. ועליו אמר הכתוב והיה אמונת עתך וגו' ובילמדנו פ' תשא כתוב כל העוסק בתורה פרנסתו מן התורה ומתעשר ומצליח. פוק חזי דברי הרמב"ם על זה סוף הלכות שמיטה ויובל. גם כן בילמדנו דף נ"ג ע"ב אשרי המלמד עצמו תורה ונותן ממונו ללמד עצמו ובניו תורה. וכתוב שם בפרשה קדושים דף ס"ב כל מצות וחסד שאדם עושה דיו לשעה שנפשו יוצאה ממנו לכן כתיב כל עמל האדם לפיהו. הנה כי לעת מצא צריך כוונה ותפלה ועיין בפי' משלי להחכם אלשיך דרוש יפה ונעים על עסק התורה בפ' הט אזנך ושמע דברי חכמים ותחלתו בדף קי"ח ואיכות התורה עצמה שעסק האדם בעולם הזה היא תשוש עם נפשו בגילה עצמיית כדדרשו על פסוק ותגל יולדתך כי השפע שלה תחכים לעוסק בה כאלו ילדו והיא באורה ושמחה עמו והזהיר האר"י לכוין בכל מקום בהזכרת שם הויה באותיות יה"ו לזעיר ובה' אחרונה לנוקביה שכולל הכל ממעלה למטה וגם באמצע שהם הוי"ה ואדנו"ת משולבים בסוד הקריאה והכתיבה ולזה יכוין בפסוק פותח את ידיך לשני יודי"ן כנודע והוא גם כן הזהיר על שאלת המזונות בכל יום בשומע תפלה להורות שבוטח בה' והיודע לחשב ברמז ההויות וסמיכות הפסוקים בנקודותיהם ר"ת וס"ת ותוכי תיבות ושאר כוונות שבאו בשאלת מזונות הערוך במעירי שחר ואומר אותם בכל יום מובטחים אנו ברחמי שמים שלא יבא לעולם לידי חוסר מזונות וכל שכן אם יאמרם במקהלו"ת בגימטריא עשרה והיה מרגלא בפומיה של החכם הנזכר זצ"ל שעקר כוונת קביעות התורה וההשגה תלוי בכוונה הזאת היינו שיכוין לקשר נפשו ולהדביקה בשרשה על ידי התורה כדי להשלים אילן החיים ואדם העליון ולתקנו כי זה תכלית בריאת האדם ותכלית עסקו בתורה וכן היה אומר כי אין דבר מונע ההשגה כמו העצבות והיה מזרז ג"כ לתלמידיו שיסתכלו חמיד בשמים כי בזה יוסיף להם טהרה והיה מזהיר מאד על כוונת ברכות הנהנין. וכתוב בילמדנו סוף פרשת ברכה הצדיקים מברכים על כל דבר ודבר שאוכלים ושותים ושרואין וששומעין ולא בחייהם בלבד אלא אפילו במיתתן מברכים ומודים לפני הקב"ה שנאמר יעלזו חסידים בכבוד וגו' רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. והיה מזהיר החכם גם כן לקום מפני שיבה להיותו דוגמת דיוקן סבא קדישא ודיקנא חיוורא. ואמרו במדרש בשכר עוסקי תורה כאשר הובא בילקוט ישעיה רמז רצ"ג כי אין אדם יושב בישיבה של מעלה אא"כ יושב בישיבה של מטה. ועוד שהבריות מרננים אחריו ואומרים איש פלוני כשר וחסיד ונאה להיות חכם וכמו שהאדם עוסק בתורה בעולם הזה כן מפלפל בישיבה של מעלה כדאמרו בסוטה על יהודה בדרשת פ' ידיו רב לו לא הוה ידע למשקל ולמטרא בשמעתתא וכו' לא הוה סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא וכו' וכן במדרש תנחומא פרשת שמות כשם שנושאים ונותנים בהלכה למטה כך נושאין ונותנים בהלכה למעלה וראיה גם כן ממעשה דרבה בר נחמני. על כי יזהר האדם להודות על האמת ואל יפלפל לקנתר חס ושלום כי בפלפול שלא לשם שמים שפחה תירש גברתה ומפרי מעשיו ישביעוהו מרורים ואמרו שם פ' בא אריב"ל בג' מקומות מצינו שהאדם משמיע למודו סמוך למיתתו מנין שנאמר להודיעך קושט דברי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך. וכן שלמה אמר סוף דבר הכל נשמע וגומר רבי תנחומא בר אבא אומר כיון שבא להסתלק מלאכי השרת אומרים תנו עוז לאלהים:

פרק יח

כתוב במנהגי האר"י כי אין דבר מועיל להשגת האדם כמו ענין הטהרה והטבילה שיהיה האדם טהור בכל עת וכמה פעמים הזהרתי לחברי ותלמידי שירגילו עצמם ברחיצת ט' קבין לפחות בכל חדש בימים שאשתו פורשת ממנו עד כי תתקדש מטומאתה דכל אינון יומין זווגא עילאה מזדווג בהדיה דישתכח דכר ונוקבא כדאמרי' בזהר פ' בראשית וזה לפי שכל טומאה פוגמת בנפש שכמו שבהיות האדם נמשך אחר יצר הרע פוגם נפשו כן בהשליט עליו כח הטומא' קרוב אל החטא שהיצה"ר מתגבר בימינו וקדושה אינה שורה עליו לעוזרו ועל כן הטובל לקרייו ירגיש בנפשו תוספת קדושה וזהו טעם האוכלי' חוליהן בטהרה. וכבר כתבתי כוונת רחיצת ט' קבין ושעורה בדקדוק במאמר שני פרק כ"ה. עוד כתוב שם כי הוא היה נוהג לומר קודם שיכנס לבית המדרש תפלת ר' נחוניא בן הקנה הכתובה במשנה ומפורשת בגמ' ואח"כ היה אומר פסוק כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה גל עיני ואביטה וגו' וקבלתי כי פסוק יערוף כמטר לקחי תז"ל כט"ל אמרת". כשעירים עלי ד"שא וכרביבים ע"לי עשב ופסוק צור תעודה חתום תורה בלמודי ישר והפוך ושלשה פעמים ברוך אתה ה' למדני חוקיך ופסוק בחוקותיך אשתעשע לא אשכח דבריך ומזמור שיר המעלות הנה ברכו את ה' וגו' טוב לאומרם קודם הלימוד. וכתוב בסדר עולם כי אליהו כותב כל מעשה הדורות כולם וכן אמרו במדרש רבה שעל כל מצוה אליהו כותב והקב"ה חותם. וגדול כח הדבור שנחשב עקימת שפתים עתה כמעשה בזמן המקדש וזה שבהיות בית המקדש קיים שהיתה שכינה שורה בו והיחוד בכל העולמות החוטא אז היה גורם הפירוד במעשה לכן צריך ליחד במעשה הקרבן ואז אם אדם היה חייב חטאת אפילו יעסוק כל ימיו בחטאת ומעשהו בתורה שבכתב ושבע"פ לא מפני זה יכופר נפש ההוא אבל אחר חרבן הבית היחודים עתה עולים בבחינתה המסתלקת למעלה דהיינו הבחינה הנקרא דבור עם המחשבה העליונה לכן עסק התורה גורם תקון לעונו וכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו' כי האותיות יעלו ויפעלו התעוררות למעלה במציאות שהוא ע"י קול ודבור שהם תפארת ומלכות ומחשבה ורעותא דלבא שהם חכמה ובינה י"ה על ו"ה ועקימת שפתים משויא להו מעשה עם תנועת הגוף קצת וכבר דברנו הזה במאמר ראשון ובחלק מנחת אהרן. אשרי המטהר רעיוניו וגופו כי בזה משים בקרבו את רוח קדשו ותמימי דרך ההולכים בתורת ה' אפילו מלאך המות אוהב אותם כדדרשו בסוף פ' אין מעמידין על פסוק עלמות אהבוך:

פרק יט

אם יסורי החולה הם מעין יסורין של אהבה שאין בהם ביטול תפלה ולבו יאמר לו כי ירבה תחנונים לאלהים שישיבהו לאיתנו הנה כבר העלינו במעירי שחר שלנו בדף ר"י ואילך בקשות נאות לחולה וגם שהם בלשון רבים ישים אל לבו לבקש רחמים על כל חולי עמו באהבה כי לעולם לשתתיף איניש נפשיה בהדי צבורא וכל הצריך לאותו דבר ומתפלל על חבירו הוא נענה תחלה. פוק חזי עוד משם בדף קצ"א ע"ב עד דף קצ"ה ושם איזה סליחות שמכוונות להאמר ביום אשר תקדש עצמך בתענית של ערב ר"ח כאשר כוונתי במאמר ד' בקרבן תענית וזה נוסף על סליחות אחרות והודוי המכוין ליום צום שהם מדף ק"פ עד דף קפ"ו. וכבר הרגלנום בסוד ישרים ועדה ביום התענית של המשמרת שלנו בס"ד כי ראוי לכל אדם להצטער בעת מעוט הלבנה. אך מצאתי בדברי החכם שאין ראוי להסתכל בלקות הלבנה והראיה כי הכהן אינו אומר טמא לבית המנוגע שאינו נוהג אלא בארץ ישראל דוקא עד אחר שיצא מפתח הבית כי כלה שפרסה נדה אין ראוי שהשושבין יאמר כך בפניה. וזהו טעם בנגע נראה לי לא נגע כדי שלא להוציא דבה על ארץ ישראל בת מלך. כי נגע הוא מכתש סגירו שסוגר ומונע השפע נגד הארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד. ואם תזכה ביום התענית לכוין מעשיך בסוד תקון עליון הנה מה טוב כי בבקר השכם ביום ההוא בהיותך לבדך מתבודד בבית הכנסת אחר עלות השחר תקיף הדוכן שבעה פעמים עם שבח אנא בכח ותאמר המזמור והפסוקים אשר באו במעירי שחר הנזכר בסדר ר"ה בדף קמ"ה. תכוין לבך בהם ותתענג. עוד טוב לכוין בכל שעה מיום התענית מלבד הנדרש בקרבן תענית להשפיע עליך מדה אחת מי"ג תקוני דיקנא דאריך שהם בפסוקי מי אל כמוך פוק עיין בתומר דבורה כי שם פירש אותם החכם. ובי"ג שעות אחרות תכוין להמשיך עליך הארת י"ג מדות אל רחום וחנון ותכוין עוד בי"ג מדות דאריך המתלבשים בתשעה תקוני דזעיר. כללם יחד ב"ך ישראל והם אותם שהזכיר משה בעון המרגלים ובאו רמוזים בפסוקי מן המצר ככתוב בספרי המקובלים. ובכל שעה תכוין למדה אחת כנזכר הרי כ"ב ובד' שעות הנשארות עד כ"ו תכוין שעה ראשונה לשם אדנות ושניה לשם הויה ושלישית לשם אהיה ושעה רביעית משולבים כלם יחד שכן סוד י"ג מדות הם בשלש מערכות השמות האלו ומאד מכוונת כוונה זו לתענית בהפסקה מבעוד יום שעולה כמו י"ג תעניות כאשר כתבנו בקרבן תענית פרק רביעי. ויכוין בסוד התענית חלב ודם המתמעט דוגמא לחלב הניתן על גבי אש המזבח דהיינו כללו חסד בדין. והדם היה נזרק סביב למזבח שהוא בסוד הרחמים ודאי. שכן היו מלבנין המזבח והדם אדום על הלבן ובזה תכוין ברתיחת חולשת גופך והרי זה קשר גדול. עוד החלב שהוא גשמי נעשה ריח ניחוח רוחני. הדם שהוא רוחני נעשה גשמי בגוף המזבח להורות קשר העולמות זה בזה. עוד טוב לכוין בכל תפלותיו לעולם ובפרט ביום התענית בחתימת מקבץ נדחי עמו ישראל לתקון טפות ש"ז הנדחין לחצונים ואם תרגיש בעצמך ביום הנזכר מן המנחה ולמעלה רוח טהרה תתפלל בבית הכנסת אתה לבדך מעוטף בציצית ומוכתר בתפלין בכריעה על ברכים תפלה נוראה מזווגא דמטרוניתא אשר היא תקון קדמונים הנה הנה במעירי שחר בסדר יום הכיפורים בדף קנ"ה ועפעפיך יזלו בה מים ותשא אל אלוה פניך ורעיונך. ויש עוד תפלה מיוחדת לג' צומות וליום תשעה באב אחר חצות הודפסה אחר סדר של כל יום. ובסדר סוכות תמצא תפלה הגונה לומר אותה בליל ראשון בעת כניסתך לסוכה בכבוד אושפיזין עילאין. ותפלת רבי אלעזר בן ערך הרגלנו לומר אותה ג"כ בשמיני עצרת אך לא סופי עניינים שמדברים מהחתימה. הנה פקדתי עליך אחי דרכי והטוב בעיניך עשה כי אתה תבחר ולא אני ואם תורגלת בתחנות ובקשות אחרות מאותם המורגלים בפי רוב עם ישראל טוב שתאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך כי יום אחד בחדש בלבד תקדישהו כלו לאלהיך אך לעולם ישן מפני חדש אל תוציא שכל המשנה ופורש מהם ידו על התחתונה ואורח עולם תשמור אשר גבלו וציינו ראשונים הגם שהניחו לנו אבותינו ג"כ מקום להתגדר ולזכות בו עצמנו וזולתנו. ובהלכות שבת באורח חיים סי' ל"ד בסופו בא בדברי המגיה כי טוב להפריש י"ח פשוטים לצדקה והם במקום חטאת. וז"ל אם חלל שבת צריך להתענות ארבעים יום שני וחמישי ולא ישתה יין ולא יאכל בשר ויתן במקום חטאת י"ח פשוטים לצדקה. ואם ירצה לפדות התענית יתן בעד כל יום י"ב פשוטים וביורה דעה סימן קמ"ה על מי שהיה משמש עם הטהורה ושגג ופירש בקושי אחר שאמרה לו נטמאתי כתב ג"כ תקון זה של מ' תעניות אמנם בפדיון התעניות כתב נכון שיתן כפי ממון שיש לו כי עשיר יתן יותר קצת מהעני עכ"ל. וכל טהר ידים יוסיף אומץ:

פרק כ

מצאתי כי רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים היה מניח ראשו בין ברכיו. ע"כ אחד מתקוני התענית הוא לכבוש פניו בקרקע זמן הרבה מהיום ההוא ובזה מסוגל להקנות הכנעה בנפשו ובעת שמתחנן בו הנה מה טוב להניח ראשו בין ברכיו כמו שמצינו באליהו דכתיב ביה וישם פניו בין ברכיו ולהיות שאלת המטר שאלה כוללת כל צרכי עליונים ותחתונים לכן הוצרך התעוררות גדול להוריד השפע מבחינת רישא עד סוף מקום ההתפשטות ולמתק תרין קשרין תתאין שהם בסוד הברכים כנודע בסוד בני השפחות כדי שכל אחוריהם של ד' קשרין יהיו ביתה. וכדאיתא באגדת אין עומדים גם כן כשבקש רבי חנינא רחמים על בנו של רבי יוחנן בן זכאי ואמר הוא אלמלא הטיח בן זכאי פניו בקרקע כל היום וכו' וכן מצינו באלעזר בן דורדיא שהניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה וכן מצינו בתשובת רבינו האי בפי' ארבע נכנסו לפרדס מי שהוא הגון בכמה מדות זכורות ומבוארות כשמבקש להציץ בכח שכלו בהיכלות של מלאכי מרום יש לו דרכים לעשות שישב בתענית ימים ידועים ומניח ראשו בין ברכיו וילחוש בפיו שירות ותושבחות הרבה שהם מפורשות ובכן מציץ מפנימיו ובחדרי שכלו כמו שהוא רואה בעיניו היכלות וצופה בשכלו כאלו הוא נכנס. מהיכל להיכל ורואה מה שישיגו ויש שתי משניות שהתנאים שונים אותו בדבר זה הנקרא היכלות רבתי והיכלות זוטרתי וסוד שני מיני היכלות הוא כי ע"י השבעה היכלות שביצירה משם פונים בהסתכלות בינתם להיכלות עליונות שבבריאה ומהם לאורות שבאצילות המתלבשים בהם וראו רבי עקיבא וחביריו שנכנסו להיכלות כמו שנכנסו לפרדס וכן פירש הערוך כי היו להם הלכות רבתי והלכות זוטרתי ורואין משמרות המלאכים במעמדם והיאך היכל אחר היכל וכו' כי ההכנה לשמיעת תפלה ולסכות ברוח הקדש הוא בהטחת פניו בקרקע. ואם יארע ליל טבילת אשתו במוצאי תעניתו היה טוב לו מאד וירגיל עצמו בתפלה ובפסוקי היחוד שהם בסוד הקומה השלמה העליונה בסוד נפש רוח ונשמה על הסדר אשר בא בסוף מעירי שחר שלנו מכוונת קודם הזווג כנתבאר שם בפי הפשט כי אין לכל דעת נקיה כדאמרו בירושלמי דחגיגה ונהורן הוא דלא בריא. ויזהר לבל יפסול זרעו במחשבה בלתי טהורה ח"ו ואמרו בזהר פ' יתרו שכל הפוסל זרעו אין מתיישב הפיסול ההוא עד שלשה דורות ולכן משפחה שנפל בה איזה פיסול אפילו לא יהיה ממזר כגון בן קדשה או נדה וכיוצא לא יערבו זרעם בזרעו עד אחר שלשה דורות ברם שם כוונו לנושא אשה שאינה הוגנת לו ויהי מה גם פסול המחשבה קראוה בגמרא בני תמורה ובמה שכוונתי שם בחבור פסוקים שבאו על זה כל חכם ומבין מדעתו ימצא בהם דבש וחלב הראויים ליכנס תחת לשונו כי דרך זו שמרתי לכוין כוונת כל דבר עד מקום שידי הצעירה מגעת על פי ההקדמות האמיתיות באמרות טהורות של פסוקי הנבואה כנזכר במנחת אהרן מפרק ז' ואילך:

פרק כא

על כן בני ורעי שנו מדותי שהם תרומות מד"ת וקבלה ותרא דברים ישנים מסודרים וכתובים על נייר חדש וסדרא וחושבנא בעלמא ידענא בהון ומאן דידעי לדרוש סמוכים אלו מן התורה בהם יצפצף להגות בכבוד אומר כלו דוגמא למה שפעל ועשה בכח התורה בורא עולם שלהיותו רחוק מכל התגשמות האציל והמשיך פנימיות רוחניות התורה עד גדר התלבשות נאות ומוכן להמצא דבר גשמי יש מאין וזהו ה' קנני ראשית דרכו כי היתה כלי אומנתו ובקיימנו אותה ובהגיגנו בה בהויתה ובלשונה יתחזק מה שנעשה בה וזהו פירוש נגידים אדבר ירצה שכל דברותיה נגידים ושרים שכל התורה שמותיו של הקב"ה ואפילו התפשטות כסא הכבוד הוא על ידי התורה וכן תמיד מהוה שפע אור מפנימיותה וזהו משחקת לפניו בכל עת כאדם השמח ובשמחתו מגלה פנימיות לבו מלבד כי אמרו כי שמ"ח אורות היה האור הראשון כמנין שמ"ח והקול יוצא מגילוי שפע אור התורה ופנימיותה ועל פי הדברים האלה חזר הדין לסיני ונאדר כח הפסוקים ככתבם וכלשונם הרבה יותר מאותם הנפסקים בסכינא חריפא בדברי שיחה ביניהם הגם כי תהיה שיחה נאה בעיני הבריות דוגמא לשברי כלי חרס שבמקדש כי היו נבלעים במקומן הגם שבתוכן היו שירי טהרה. הנה הלוים בהרנינם על דוכנם הגם שלא היה דומה כוונת הכהן בקרבן שהיה מקריב יום ראשון לקרבן המקריב יום שני וכן בכל ימי השבוע. וכן יחוד שעושה קרבן העשיר חלוק מיחוד הגורם קרבן העני ולכן מומין אין בו כי היה בסוד דרך הנשר בשמים מקום שאין קליפות ועוד אין הקב"ה מדקדק עם העני על פגם עונות כדכתיב כי לא בזה ולא שקץ ענות עני וגו' ולכן בין זכר בין נקבה הכל עולה כי אין תמות וזכרות בעוף כי העשיר פגם עונו במקום העושר והדל אינו משיג לפגום בעליונות ברם יש עני שנאחז בספירות העליונות והוא השמח בחלקו ובבחינה זו נקרא עשיר וכ"ש שהיה הכהן חלוק בכוונותיו בקרבן השבתות וראשי חדשים וימים טובים על הדרך אשר נבאר אם יגמור ה' על ידינו בספר טעמי המצות בלי נדר ופרטות כוונות אלו נרמזו ונמצאו בשיר המיוחד על הקרבן בכל יום ולכל חילוק זמן כנדרש שם וכן שיר של פגעים וכשהיו מוסיפין על העיר והעזרות הכל היה במזמורים ופסוקים וכן אמרו בגמרא פסוקי דרחמי כי קדש מוציא קדש וזהרורי דשמשא הוא שמש ומגן ה' אלהים אינון כשמשא ודאי והרבה יותר ממה שכתוב כאן כתוב וערוך בהקדמת הרב הגדול בעל מעשה אפוד כי הפליא לדבר מזה ואמר כי הקדמונים קראו לארבעה ועשרים מקדש י"ה ונתעצם בטענותיו והוכיח מפי השמועה והראיה כי הקהלות המתחננים בתחנונים מיוסדים במאמרי הכתובים והמזמורים הם מושגחים ונמלטים מכל פגע ובחתום דבריו כלל ואמר סוף דבר העבודה האמיתית לאלהים הוא העוסק בתורה ובנביאים ובכתובים ואפילו ההגיה לבד הוא סבה לקיום העולם בסגולה ונתעצם הרבה להוכיח ולברר אמתת דברים אלו וקיימו ואושרו דבריו השלמים וכן רבים שהעלום בספריהם ולא אאריך להעתיק דבריהם כי בהא שוו חכימיא וספריא ודרשייא ורישי עמא:

פרק כב

עוד כתב ה"ר יונה החסיד כי אין טוב לומר בשבחי המקום רק פסוקים וכן פסק מהרר"י קארו בסוף סי' קי"ג כי בהון בוצינין מתנהרן ברעותא שהוא שפע הכתר באחדותא שפע החכמה באחוותא שפע הבינה והגינה זרועיה תצמיח על כן אנכי חזון הרבתי בראש ותוך וסוף של סדר החרבן מכל יום וביום השבת יש תקוני דודין ורעין ושם תקוני הרעיה שהיא בינה ותקוני הכלה שהיא המלכות ותקוני רעיה הם ממעלה למטה ותקוני הכלה הם ממטה למעלה אמנם תקוני החתן הם ביושר ותקוניו עד השוקים מה שתקוני הרעה אינם מתפשטים רק עד שדים שהם חסד גבורה נכללים כאחד אל הבחינה הממוצעת בגוה קו האמצעי וסוד כל זה מתבאר למשכיל והכל רמז שלמה בשיר השירים בחכמה רבה והפיוטים קצרים הם מכוונים לכולת הפסוקים ולהיות שמלבד תקוני אלו הכלה תתקשט גם כן בכ"ב אותיות שבפסוקי אשת חיל כידוע סודם למביני החכמה לכן באו שם בכתובים והכ"ו קשוטי הכלה המתפרשים בפסוקי ישעיהו ומתחילים יסיר ה' את תפארת העכסים יחזקאל ביאר תקונם אחד לאחד גם הם באו בסדר תשעה באב ותחנות ובקשות שאינם פסוקים שבאו במעירי שחר הנ"ל בדברים העקרים הלכתי לי אל הגדולים ורבים דא"א להשיב עליהם ע"ד שאמרו בתוספת' דטהרות אפשר להשאיל על היחיד וא"א להשאיל על הרבים וכל אחד מהם הם דוגמא לכל דורות ה"ה רבי נחוניא בן הקנה ורבי אלעזר בן ערך ופרקי היכלות מרבי ישמעאל ורבינו סעדיה והרמב"ן והחכם קורדו"אירו וגורי האר"י והחכם ד"אטו והחכם מורי מפאנו זצ"ל ומהם קרתי וששיתי מים זכים וברורים הגם שהרבה הוספתי וגרעתי בכל מקום לפי הענין המכוון אלי ועכ"ז אם לא מפני הסבה הכתובה בסוף החבור ההוא לא הייתי מביא אותו אל בית הדפוס. וגבול זה הגבילו לנו הראשונים כי לא חדשו מדעתם במקום שמצאו להתלות בדברי חכמי המשנה הגמרא. הנה בסדר התרעה בפה כתב מהרר"י קארו באורח חיים סימן תקע"ו ז"ל תקלו נוסח תפלה שהיא הרכבת ב' תפלות של ר' ישמעאל בן אלישע כ"ג ושל חוני המעגל וכבר ידוע שבימי התעניות של הגשמים הרבה מהיום דהוא עסקם היה בקריאת התורה ולהפטיר בנביאים כאשר הובא בגמרא ובסי' תקע"ו וכן המעמדות שהיו מתפללים על הקרבן. ושליח צבור ראוי להתפלל בתענית אמרו בגמרא כי צריך שיהיה רגיל לקרא בתורה ובנביאים ובכתובים וכן חזינן במס' יומא פרק יום הכפורים דרב הוה פסיק סדרא קמיה דרבי ופרש"י מקרא של נביאים ושל כתובים ובמקומות הרבה נראה שעקר בקשותיהם היו במקראות יבא שלום ינוח על משכבו הגאון האר"י כי העידו עליו תלמידיו במנהגיו שלא היה חפץ רק בסדרי הראשונים וז"ל התלמיד הכותב שם גם מורי לא היה חפץ בשום פזמון או פיוט מאותם שסדרו אחרונים רק מן הראשונים כמו תפלת רבי עקיבא ורבי ישמעאל ורבי אלעזר בן ערך ורבי אלעזר הקלירי (שהוא העיד עליו שהיה לו איזה התיחסות עם רבי אלעזר ברבי שמעון) ודוגמתם לפי שנתקנו על דרך האמת אך לא אחרונים שלא ידעו דרך הקבלה ואינם יודעים מה שאומרים וטועים בסדר דבורם בלי ידיעה כלל ועיקר ולא היה אומרם כלל ובפרט יגדל אלהים חי ודוי אשמנו באומר ובפועל וכו' וכל שאר ודוים דר' נסים ואדרו"טיל וכיוצא לא היה רוצה לאומרם כלל עכ"ל דוגמא לזה אמרו במס' כלים אין לך מחשבה מועלת אלא מחשבת בעלים שהם בני דעה:

פרק כג

אם יאמר אומר מצאתי און לי בשבחי כי אספתי חמרים חמרים מאגדות הגמ' ומדרשים חצונים אשיב כדאמר רבי טרפון לרבי אלעזר המודעי ביומא עד מתי אתה מגבב דברים ומביא עלינו ואומר כי מלבד שזו מלאכת השיר היא ולא חכמה וברננה דשותא לא מפקינן רחמי ואם קצת מן הראשונים עשו כן אין דנין איש מהאיש כדאמרי' במס' יומא פרח ח' כי הם היו יודעים למתח את י"ם הגד"ול כדאמרי' בירושלמי בפרק אין מעמידין על רבי מונא ורבי תנחום עוד ידענו כי אפי' אגדות אשר באו בגמרא הם שיחתם של תלמידי חכמים וכל שכן שאר האגדות שחוץ ממנה וקראום בגמרא מילי דבדיחותא כשמחה של מצוה כדאמרי' בשבת פרק במה מדליקין בפי' שמחה של מצוה ובפסחים כי רבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא. וזה נראה ברור מדברי רש"י שכתב למעלה על מה שבא שם שאילו שאלה זו מרבי תנחום מהו לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא ופתח ואמר באינון מילי דאגדתא הנזכר שם ושם כתב רש"י כך היו רגילים לפתוח באגדה תחלה שהיא דומה לשאלה ובגמרא דירושלמי דמס' הוריות פ"ג דרשו על בעלי אגדה פסוק ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו. עוד רב נחמן דהוא מחסידי דבבל אמרו בפרק בני העיר שלא רצה להספיד ההוא צורבא דרבנן דלא תני שמעתא הגם דהוה תני ספרא וספרי ותוספתא וכל שכן שלא היה מספידו אם היה לומד באגדה לבד ואם יצא מפי אומר לכנות הפיוטים והקינות המתחדשים בשם דברי שיחה הגם לפי דעת הממציאן שתו בשמים פיהם במילי דלא מקניאן ולא ממסרן לכל שליח שותא דא אפיקו על מין שיחה הנזכר אשר מזה תרדנה עינינו דמעה כי שחה לעפר נפשנו נפש דוד כאשר דרש הרב הגאון קורדוא"ירו על פסוק אקים את סוכת דוד הנופלת שתמיד בעונותינו נופלת ופירשו בזהר פ' פקודי שהיא יורדת דרך המעלות ממשנה לברייתא ואמר כי ירדה מהברייתא לאמוראים ומאמוראים לרבנן סבוראי ומרבנן סבוראי לגאונים ומגאונים לנגידים ומנגידים לחכמים עד כי שרו חכימיא למהוי כספריא וספריא כעמא דארעא ועמא דארעא אזלא ומדלדלא ואין דורש ומבקש וכו' עד כי גיורא בשמי שמיא ועולם הפך ראינו כי דברי אגדה ושיחה נעלם עתה בראש כל חולה לתהלה וקצת מן החיים המתהלכים תחת השמש הולכים על דרך שיחתן זה ומנייהו דנהורא דשמיהו בריא ועדיף להו כאחד מצבאי המרום וביה בגרון לשם יקראו ואלומי אלמי לקליהו באמור אליו אנא נפשאי כתבת ויהבת ולית סוגין דיהא מיניה על דרך שאמרו בירושלמי דבתרא. את כל זאת חזיתי ואספר להגיד לכם אלופי ובני ורעי כי לא ימושו חוקי דברי הנבואה מפיכם ומנייהו לא תזועו:

פרק כד

כתב מהרר"י קארו בסי' תר"ו תקנת קדמונינו שלא להוציא שם רע על המתים פן ח"ו יגביר בקטרוגו כחות הדינים עליו שכן המתין הקב"ה שלא לעורר כחות הדין במבול בשבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק מלבד שהיה גם כן למעלה מבול רוחני' ופן תצטער נפשו העולה ויורדת המתין לו והם דברי המרדכי במסכתא יומא ויש סמך לדבר בהגדה דרבי חנינא פ' ואתחנן ושם אמר עוד כי כשאמרו למשה שיש רגע לפטירתו פתח ואמר ברוך שמו חי וקיים לעולם ועד ומזה ילמד כל אדם. וקריאת שמע סמוך למיתה הוא תקון ודאי להיותו תקון רמ"ח אברי הקומה העליונה ברמ"ח תיבות שבו כנודע וכל שכן אם יהיה בזמנו כדאמרי' על זה אמרו בלבבכם על משכבכם ובפרט אם יכוין במספר מפקד תיבותיו מה שכתבנו בסוף מאמר שפתי רננות ובששים הפסקותיו ליתן ריוח בין הדבקים שבין אחורי זעיר לנוקביה כנודע למבינים שבהם מתמתקים כחות הדין ומצננים אשו של גיהנם למטה וכן אמרו שם כי הוא ביקש מחילה מישראל חצי שעה קודם מיתתו ומה יעשו אזובי קיר. ונראה לי ממה שמצאתי בפ' ויקהל בזהר כי ממונה דקאים לסטר דרום אומר נגד התפלה דסלקא מגו עקו ותבירא דלבא קודשא בריך הוא יחוס לקבלך ועלך יתמלי רחמין שטוב לומר כזה כשנפטר מן החולה אחר בקירתו ויוסיף על זה התפלה שעשה אברהם אבינו ושרה בעת צרה הנזכרת במדרש תנחומא שהוא רבונו של עולם עשה למען רחמיך וחסדיך ולמען שמך הגדול ואל תביש החולה הזה מסברו וכל חולי עמך ישראל יהיו בכלל הברכה והחנינה וכתוב שם מאן דבעי צלותא בצערא יתהפך ליה דינא לרחמי וזה אמר על המתפלל על חלומו ואם החולה הוא מבין דברי חכמים טוב להרגילו לומר לפעמים תפלה נוראה שבא בספר התקונים אשר הדפסתיה במעירי שחר דף רמ"ב עמוד א'. ולמען לא תהיה שגורה בפי הכל לא הדפסנוה בסוף סדר שבת קדש ששם היה מקומה. עוד ממה שאמר להם בבקשה מכם זכרו אותי ואת עצמותי כשתכנסו לארץ למדנו שבכל מקום קדוש ועת רצון זכות יהיה לנפטר להזכיר נשמתו וכבר נתננו טעם לשבח לזה פרק ג' ממאמר ג' וממה שכתב הרמב"ן ז"ל בסוף פ' ויחי נראה שאין להזכיר סמוך למיתתו שם רשעים ובפרט אם הם אחיו או קרוביו ע"ש על פסוק שמה קברו את יצחק ואמרו בספרי פ' פנחס והובא בילקוט פ' ואתחנן על פסוק כבוד ה' יאספך מלמד שהמקום נכנס בנשמותיהם של צדיקים וכונסם בנחת רוח ובכבוד ואמר שמיתת כל הצדיקים גם היא מפי הקב"ה שנאמר והלך לפניך צדקך ונוטל נשמתו בנחת. וממה שהובא בילמדנו ובילקוט פ' חקת במיתת אהרן במדרש תהלים ובילקוט משלי ממקומות אלו נראה כי ראוי לצדיק לקבל עליו המיתה ברצונו כקרבן הנאמר בו לרצונו לפני ה' וכן משה סיבב עמו הקב"ה בדברים ובסיבובים עד כי מרצון נפשו השלים עצמו למיתה והוא אמר פ' הצור תמים פעלו כשידע ודאי שנקנסה עליו מיתה כדאיתא במדרש רבה:

פרק כה

מצאתי מדרש תהלים שבשעה שהיה משה עולה לרקיע היה אומר שיר של פגעים ויפה עשה להקדים התפלה והפגיעה כי היתה צורתו צרה עם מלאכי מרום ומשרתי עליונים בהיותו בתוך הענן ומתקרב והולך אל האלהים פ' בשלח וכן אמרו בגמרין מתירא אני שמא ישרפוני וכו' עד כי אחז פני כסא ונשגב מהם כי ידע שמו ברוך הוא ובסוד ידיעת שם מ"ב בפרט קם ועלה וכשנבין במספר ההזאות של פר ושעיר של יום הכפורים שהיו מ"ג כמספר שם מ"ב עם הכולל ועם שפיכת היסוד היו מ"ד כמספ' דם הנה שבח שם מ"ב מהפך הדם לחלב וכן טבע האשה בימי עבורה שהדם נעכר ונעשה חלב ולמיתוק הנעשה לפני ולפנים כידוע לזוכה בו יחשבו העומדי' המקריב נשמתו קרבן לה' בכח שם מ"ב המזכירים עליו כנזכר. וראוי בעת זכירת שם מ"ב ליתן ריוח בין כל שני תיבות כגון אנא בכח. ואח"כ גדולת ימינך. ואח"כ תתיר צרורה. לרמוז שש כנפים הראשונות בשתים יכסה פניו. והשניות בשתים יכסה רגליו. ובשלישית בשתים יעופף וכן עד תשלום כל סדר השם. וזה לבד מה שכתבנו ולחכימיא ברמיזא ובכח שם זה עם חסדי ה' אשר גברו עליו נעשו לו למשה המלאכים חברים והסכימו כי יותן לו תורה ונתנו בידו טובם בסוד לקחת מתנות באדם על הדרך שסיבב הקב"ה בבאו משעיר ובהפיעו מהר פארן כנדרש בזהר במקומו פוק חזי רחימו' דמרן אם כן שיר זה יהיה סולם גם כן להעלות נשמת הנפטר וטוב שבכל עת שיאמר פסוק כי בי חשק יכוין לשם הנזכר שהוא בגימטריא כ"י ב"י ולכן אמר הכתוב אחר כך אשגבהו כי ידע שמי. ובמדרש רבה פרשת חקת ובתנחומא מצינו שפסוק היחוד מאכיל המחבלים שהיה אומר בלעם אם נתקל אחד מהם מכלום או אם מחבלים באים ליגע באחד מהם ממליך לקודשא בריך הוא לא ישכב עד יאכל טרף כשהוא אומר ה' אחד נאכלין המחבלין לפניו ומלחשין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ובורחין והוא נסמך בקריאת שמע משומרי היום לשומרי הלילה ושומרי הלילה מוסרין אותו לשומרי הבקר וזה יהיה אחד מהטעמים שהנהיגו לאומרו סמוך ליציאת נשמה מלבד כמה נוראות גדולות ובצורות הנכללים בב' פסוקים אלו ובסדר ק"ש כלו ובגמרא דר"ה אמרינן כיון שאמר ובתורתך כתוב וגו' שוב אינו צריך. וממה דאמרו בירושלמי במדרש רבה מזבדי בר לוי ורבי יוסי בן פטרס ורבי יהושע בן לוי דאמרין תלתא פסוקי מן דדמכין לראיה כי הצדיקי' רואין שכרן ביום המיתה משם נראה כי סימן טוב כשמתפטר האדם מתוך פ' טוב ומראין לו שכרו לפי שאין מדרגת הצדיק מושגת לו אחר מיתתו רק עד אחר י"ב חדש וזה טעם מה שהמלאכי' מקדימים לו שלום כדאמרי' במדרש רבה פ' י"א ופ' ס"ב. וכתוב בספר החסידים סי' רל"ד דף ל"ג שאין נותנין לגוסס לאכול כי אינו יכול לבלוע אבל נותנין בפיו המים שמוצנין מן שלוו"יא בג"א שג"א בלעז ויכתשוהו וימוצו המרק ממנו ונותן בפיו שיוכל לדבר אשרי היוצא מן העולם בתמות ואשרי השומע דברי תורה בכל יום ובה יהיו זממיו כי בה ירבו ימיו:

פרק כו

בימי הקדמונים היה המנהג בכל מקום לומר צדוק הדין עם יציאת נשמה כדתניא אין פותחין בצדוק הדין על המת עד שתצא נפשו ובראש חדש ובחול המועד אם עונים כלם כאחד מותר ואם אחד מדבר וכלם עונים אחריו אסור כך נמצא בחשובת הגאונים ובזהר פ' תרומה כתב כי בכל חדש מתקשרת הנשמה עם הרוח ונפש כאחד וכל הצדיקים מודים ומשבחים להקדוש ברוך הוא אף על קבריהם ואתגלימו כדיוקנא דהוו בהאי עלמא ועדון זה יהיה לדעתנו לסבת חדוש הלבנה העליונה דאוסיף חדוש בכלא בי"ד עתים של ראש החדש עד דקימא באשלמותא. וכתב רב הא"י כי לומר צדוק הדין יחד דמי לעינוי ונשים במועד מענות ואם א' אומר וכלם עונים אחריו דמי לקינה וכתב הרא"ש כי חכמי גרמיז"א אמרים אותו בראש חדש חנוכה ופורים דרך הלוך וחכמי מגנצ"א אין אומרים אותו אלא על חכם גדול והטעם יהיה כי אמרו בגמרא ואלו מגלחין אמר רבה בר רב הונא אין מועד בפני תלמיד חכם וכן חנוכה ופורים וה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא אמר רב פפא ויום שמועה כבפניו דמי ובחלוק המנהגים שבין בני ארץ ישראל לבבל כתוב שלדברי שניהם אין אומרים צדוק הדין בחול המועד וכיון שאין צדוק הדין אין קדיש וכתב הרמב"ן כי צדוק הדין הוא הודאה וקבלת דין שמים ור"י היה אומר שראוי היה לאומרו בבית הקברות אפילו כשקוברין אותו ביום טוב שלמה לא יצדיקו דין שמים ביום טוב כמו בחול ואם נקבר בחול המועד כתב שראה במחזור ויטר"י שיסדו זקנו ה"ר שמחה שהוא מתלמידי רש"י שפעם אחת אירע שהיו שם בני אדם מוחין בידם מלומר צדוק הדין ועמד רש"י ואמר עליו צדוק הדין וקדיש ע"ש במרדכי ריש מסכת מועד קטן ופוק חזי מאי עמא דבר וכבר כתבנו דעתנו בזה בפרק כ"ט מאמר ב'. ומצאתי בירושלמי סמך למנהג שאומרים צדוק הדין על קברו של הנקבר בחול המועד או ברגל דאמרינן התם רבי אבון דמך במועד ולא גמל ליה רבי מונא חסדא אמר בתר מועדא עבדי ליה יקרא. וכתב גם כן שהלכה רווחת כי אין קוברין את המת אלא בטלית שיש בו ציצית בין טלית חדשה בין טלית מצויצת משלו וטעמא משום לועג לרש כדמפורש במנחות וגם שאבא שאול במסכת שמחות צוה את בניו שיקברוהו תחת מרגלותיו של אביו ויתירו תכלת מפוליונו מכל מקום מצינו שטוב לקשר אותו ובזה אין צריך לחוש אם הכתפים לובשים טלית בציצית בעת נשיאתם אותו כאשר כתב הרא"ש ומהרר"י קארו ובפרט עתה שכל הקהל או רובם רוצים לזכות במצות היה צריך להמתין להסיר הציצית מבגד המת סמוך לקבר ולא ראיתי נזהרין מזה על כן טוב לקושרו יעיין במרדכי דף רצ"א ע"א דברי ר"י בזה ועיין במאמר ג' פי"ג מה שהעלינו ברמז הטלית של מתים. ובפרקי רבי אליעזר אומר כל המתים עולים לתחית המתים בתכריכיהן וכן אמרו בפירוש בגמרין פרק אלו מגלחין קל וחומר מחטה וכן למדנו משמואל הנביא שנאמר זקן עולה והוא עוטה מעיל ומעיל זה הוא לבוש מיוחס לראוים לדבר ברוח הקדש כאשר כתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש והוא רמז לחלוקא דרבנן כאשר כתב הריקאנט"ו על פסוק ומעיל קטן עשה לו אמו ובתשובת הגאונים נראה שהתכריכין יהיו תפורים בחוט של פשתן וכן כתב הרמב"ם בהלכות אבל. שהפשתן נקרא עץ יורה להנהגת עץ החיים אפילו בסוד מלבושיו שהם רמז לחלוקא דרבנן כנודע ממעשה שהובא בירושלמי פ' הנושא מאותם שראו ארונו שהם באין מחוצה לארץ ואמר רבי אלעזר לרבי נתן קריא כיון שמגיעין לארץ היו נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונו דכתיב וכפר אדמתו עמו על זה כתבו ההגהות מימוניות בסוף פרק ה' מהלכות מלכים ומלחמות ז"ל מכאן נראה סמך למה שנהגו להניח עפר מארץ ישראל על המתים אע"ג דהאי דירושלמי איירי בארץ ישראל ע"כ וקבלתי כי חלוקא דרבנן נעשה כמין קומה שלמה וגדולה והולך לפני הצדיקים ואולי זה סוד עמודא דנורא ושוטיתיה דההוא סבא כנודע:

פרק כז

ממה שאמר הכתוב ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון שם הורה על תוספת מעלת שרה שהחזירה פקדונה במקום הקדושה שער גן עדן שהוא חברון והוא אחד מג' מקומות שנפדו בארץ ישראל בדמים קבורת חברון בד' מאות שקל כסף על ידי אברהם הב' חלקת השדה דשכם במאה קשיטה על ידי יעקב ובזמן הקנין ויבא שלם לא בעת המיתה כמערה שקנה אברהם. הג' גורן ארונה והקונה דוד ופדיונו בחמשים שקל כסף אמנם נתנם בזהב והיה על ידי דוד. ולא היה מלכות לישראל רק על ידי חברון ואין תורה לישראל אלא על ידי סוד החלקה זאת ששם הר גריזים ועיבל. ואין לישראל מקדש אלא מצד הגורן. ועפרון וחמור וארנן נמשלים לנחש שתפס ג' חלקים אלו הכוללים כל אושר האדם והם ג' חלקים א"י הגשמית המורה על הרוחנית וג' מקומות אלו מורים לג' חלקי נשמה רוח ונפש ולכן פדיונן ע"י אברהם יעקב דוד מוקבלים למרכבת כל אחד מהם והדרוש רחב במקומו ויש טעם למספר הפדיון לכל אחד כשתעיין בו. ומצאתי כתוב בדברי החכם קורדואי"רו זצ"ל שאין ספק ששם בחברון היה מיתת האדם בחכמתו הגדולה וצוה ליקבר שם כדפירשו בזהר ומזה נראה ודאי שמקים הקבורה והמיתה יגרום חלק מה לשרות שכינה בשיתוף סילוק הנשמה על פי ה' כפי ענין קדושת המקום ששכינה שורה בו לכן התאזרנו עז להזהיר גם בני אדם גם בני איש לקדש מקום מעמד הנפטר בשפת אמת. ואפילו בארץ ישראל יש חילוק בין מקום למקום כאמרם רגלוהי דבר אינש אינון ערבין ביה וכן עבדי שלמה ששלחם ללוז. שים נא עיניך בילמדנו פ' פקודי דף מ"ט ע"ב כי על פסוק ויורני ויאמר לי כתב כל מה שעושה המלאך עם הנשמה קודם בואה לעולם ובפרט אמר שמטייל אותה מהבקר עד הערב ומראה לו מקום שעתיד למות בו ומקום שעתיד ליקבר בו. ובויקרא דף נ"ב ע"ב אמר כי נשמת הרשעים אינה עולה למקום שנגזר שם עד י"ב חדש שיכלה הגוף מה עושה הולכת וחוזרת על הקבר וקשה עליה ראיית הגוף נרקב למה"ד וכו' וכן הרוח שוטט בעולם וחוזר לקבר והנפש מתאבלת עליו. וממעשה שהובא ביומא פרק יום הכפורים מאבוהי דכידור דאתחזי לכידור בחלמיה ואמר תא שקיל כיסא דמנח ברישא דההוא גברא נראה שהרשעים אפילו בפתחה של גיהנם אינם שבים הגם שנוכל לומר שהיה מקפיד שלא יהיה דבר אחר בתוך קברו ועל ראשו וממה שהובא במסכת בתרא ממעשה דרבי בנאה דהוה מציין מערתא וחזא אליעזר עבד אברהם דקאי אבבא (שהוא במדרגת מטטרון ולכן נקרא עבד) משם נראה כי אשרי המשמש אדם גדול בעה"ז שכן זוכה לשמשו בעולם הבא וכמעשה דאותו תלמיד של רבי אליעזר שאמרו הניחו לו שאדם גדול שימש. הנה גם שלמעלה בפרק ט"ו ממאמר ב' חזרתי למצוא סמך מדברי הזהר על מנהג המסלקים מחדר הגוסס קרוביו הבוכים הוא דוקא כדי שלא לצערו בהרמת קולם כי אז עת לחשות מבכי שלא להטריד כוונת הזוכה לקדש עצמו אז כשרפים אבל אם היו יכולים לעמוד על עמדם בלא דלויי קול אין ספק שיש תענוג למת בהיות קרוביו החיים שם בעת סילוק נשמתו כמו שמענג מקריבוהי ומרחימוהי המתים כנזכר בזהר פ' ויחי והעד על זה מאמר הכתוב ויוסף ישית ידו על עיניך ולא ניחא לומר שיהיה דמיון גשמי והנאה גשמית כדעת ההמון שלא על דבר קל זה יתבשר יעקב החסיד. אמנם אם הוא בן לגבי אביו בעת סלוק הנשמה והרוח והנפש. והנפש הגשמית. מידי רכיבתם על ענפיהם שבכח הבן יהיה בזה בלי ספק מעלה אל האב מצד הבן מפני שהאב רוכב על בניו כענין יעקב על י"ב שבטים וכן הרב על תלמידיו שע"כ אמר רבי יוסף חפני ושמעון אפרתי הם שמשוני בחיי וכו' כדהוו סברי רבנן כנזכר שם:

פרק כח

זכינו בזה לדעת שבהיות הבן עומד על אביו בעת פטירתו זה יהיה חסד האב עם הבן והבן עם האב האב מנחיל לבן העה"ז הגשמי למעשה המצות וזה יהיה סוד המנהג הברכה מאב לבן בפרט בשעת מיתה כדאמרו בילמדנו אתה מוצא שהצדיקים מברכין לבניהם בשעת מיתתן ובירושה המנחיל לו מעמידו על רגליו וסבותיו לכוין מעשיו לתקון גבוה שלכן נקרא הממון יקום והבן מעלה האב על שכמו למעלה עטרה להתעטר בעולם העליון במעשיו הטובים וזהו צואת יעקב לבניו בנשיאת מטתו ומנהג התלמידים הנושאים מטת רבן. ממה שאמר הכתוב באברהם יצחק ויעקב כי קברו אותם בניהם נראה כי נייחא גדולה יהיה לאב בעת שבניו יעסקו בקבורתו וגם כן ודאי יהיה זכות והנאה לבן בחייו ובמותו ולא לחנם מנהגן של ישראל להקפיד על זה קפידה גדולה ומחולי יעקב וצואת בניו ופרטי קבורתו ובמלוים אותו והאבל כבד שעשו בעבורו משם יש למשכיל לדרוש ולהבין כמה פרטים בבקור חולים ובהלואת המת וקבורתו ובכיתו ואבלותם עליו ובעסיקת הבן בצרכי קבורת אביו משם יהיה לבן זכות אבות ואור מתנוצץ לו ממנו וזה טעם הירושה לקרובים ואיסור העברת נחלה כנזכר בגמרא אפילו מברא בישא לטבא. וכתב המגיה בסוף סי' רנ"ב בחשן המשפט זה לשונו מי שהפקיד מעות אצל חברו ואומר שאם ימות יעשה בהם המוטב יתנו ליורשיו והירושה תלויה בבחינת נפש האב לבן והקונה הנשמה קונה הירושה ואם זכית לידע טעם למה היו נכסי הגר כנעני שמת כל הקודם בהם זכה תבין למה ישראל עשו מצרים כמצולה שאין בה דגים ופירוש ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ולמה לא זכו ישראל לששים רבוא רק במצרים ומה היה כוונת יוסף לדון בין המצריים על העריות וכיוצא מז' מצות ותבין כי יציאת מצרים הכרח לבריאת העולם מפני שעל ידי זה נתקן וכן מצינו כי היורש הוא חייב להשתדל לנייחת נפש מורישו שבנרצח אמרו אבל הראוי לירושה הוא גואל הדם ונפסק ההלכה בדברי הרמב"ם ריש פרק קמא מהלכות רוצח שהיה מצוה ביד גואל הדם להמית הרוצח שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח וכבר כתבנו במאמר ב' שבהריגת הרוצח עשה נייחא לנרצח וכל שכן שהיה חייב לבזבז ממון לעשות לו נייחא ולבער המזיק אם אחד היה ולטעם הנזכר נשתנה הרוצח משאר חייבי מיתות ב"ד אם ברח לב"ד אחר כל מקום שעמדו שנים ואמרו שנגמר דינו בבית דין פלוני נהרג ובשאר היה צריך שיבואו עדיו הראשוני' דוקא כדאמרי' בסוף פרק קמא דמכות. עוד אמרינן בפרק לגמר הדין שאם עמד הנידון על נפשו לא היה רשות לשאר העם להורגו רק לעדיו והרוצח היו רודפיו אחריו בכל דבר וביד כל אדם עד שהיו ממיתין אותו ממה שאמרו שם בגמרא שאין קוברין אבן הנסקל וסייף הנהרג בקברו רק בתפיסתו יש ללמוד שמרחיקין כל מזיק מקבר המת וכבר ביארנו למה אין קוברין רשע אצל צדיק במאמר ב' ועיין מה שכתבנו מהרוצח בחלק עתר ענן הקטרת. ולהיות נשיאת המת על הכתף לעטר אותו בעולם העליון במעשיו הטובים כנזכר בזה נבין למה צריך לעמוד בפני המת העובר ולמה היה בר נדוי למי שאינו מלוה המת כשרואה אותו עובר לפחות ד' אמות כדפסק מהרר"י קארו בסוף סימן שס"א. וגם זכינו לטעם ומנהג המקומות שלוקחים האבלים והקרובים המטה על כתפיהם ואחר כך שאר העם כאשר כתב המגיה בסי' שנ"ז ואין ספק שיש לאשה תועלת בהיות בעלה שם בסלוק נשמתה וגם בבניה שיש לה יחס גדול עם בניה וכל שכן עם בעלה כי דו פרצופין נבראו ואחר כך ננסרו בהיכל לבנת הספיר ומה גם סוד חלק הבעל הנקשר עמה על הדרך שפירשו בסבא פוק חזי תמן ובפרט כל עוד שלא נשאת ומטעם תועלת המת בעת המתנתה אליו תקנו כי אלמנה ניזונת מנכסי בעלה ומשתמשת במדור ובכרים ובכסתות וכלים שנשתמשה בהן בחיי בעלה ולסוד החלק המיוחד הזה שביניהם בעת סלוקה בחיי בעלה במעמד בעלה תקבל הנאה גדולה מזה הנה פסקו הפוסקים כי יכולים לחלל שבת לשלוח אחר קרוביו של חולה ומלבד שעקר הטעם שלא תטרף דעתו עליו אפשר שקצת מהם כוונו גם כן למה שאמרנו:

תוכן העניינים

מעבר יבק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה