מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות תפלה · סימן קא
[אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים / הוא סימן ק' המסדיר ושונה מילות התפלה/ לשונה פרקו מאה ואחד /הוא סימן קא' המתפלל עם כונה].
סעי' א' - המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוין באבות; אם לא כיון באבות, אע''פ שכיון בכל השאר, יחזור ויתפלל.
בברכות לד: תנו רבנן המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן אם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת, אהייא, א"ר חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות. ובדף ל: אמר רבי אלעזר לעולם ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל. והתוספות (ד"ה יכוין) והרא"ש (סי' כד) כתבו יש לפרש הכא נמי באחת מהן ובאבות כדאמרינן בדף לד: וכן כתב סמ"ג (עשין יט קא:).
וכתב הרא"ש (סי' כא) להוכיח מגמ' ל: שרבי ינאי צלי והדר צלי ואמרה הגמ' ודילמא מעיקרא לא כיון דעתיה ולבסוף כיון דעתיה. מכאן משמע דמי שלא כיון דעתו לכל הפחות באבות שצריך לחזור ולהתפלל. וכ"כ הטור אפילו אם כיון בכולן ולא כיון באבות שצריך לחזור ולהתפלל, והאידנא אין אנו חוזרין בשביל חסרון כוונה שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין אם כן למה יחזור. וגם ה"ר יונה כתב בסוף פרק תפילת השחר (כ: ד"ה גמ') גבי היה רוכב על גבי בהמה שבאבות צריך כוונה אפילו בדיעבד ואם לא כיון צריך לחזור ולהתפלל:
כתוב בסמ"ק (סי' יא ט.) אם אינו יכול לכוין בכל ברכות י"ח יכוין באבות ומודים ואם אינו יכול לכוין בשניהם יכוין באבות עד כאן וצריך תלמוד מנין לו דעדיף מודים טפי משאר ברכות:
עוד כתב הטור כתב הרב רבי אליעזר שירגיל אדם עצמו שיכוין לפחות בחתימה של כל ברכה שיש בהן מאה ושלוש עשרה תיבות כמו שיש בתפלת חנה ומאה ושלוש עשרה פעמים לב בחומש לומר שצריך בהן כוונת הלב. וכתב הב"י שכן כתוב בהגהות מיימוניות בפ"ד מה' תפילה (דפוס קושטא הט"ז) וברוקח (הל' חסידות שורש זכירת השם):
וכ''פ מרן המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוין באבות; אם לא כיון באבות, אע"פ שכיון בכל השאר, יחזור ויתפלל. הגה: והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור (טור).
(בהליכות עולם ח"א (עמוד קלא') ובהלכה ברורה אות א' כתב פשט המנהג שאינו חוזר, ואם רגיל לכוין ויודע שאם יחזור יכוין לפחות באבות רשאי לחזור, ונכון שיעשה תנאי של נדבה).
וכתב המ"ב (ס"ק א') שירגיל אדם עצמו לכוין עכ"פ בחתימת של כל ברכה:
עוד כתב (ס"ק ב') שצריך לכוין פירוש המילות ע"כ מה נכון מאוד להמונים שילמדו פירוש המילות של כל התפלה ועכ"פ של ברכת אבות ומודים בודאי יש חיוב עליו לידע ביאורו: וכתב בביה"ל (ד"ה המתפלל) שלכתחילה יש להזהר שלא יפסיק באמצע ברכת אבות לחשוב על דברים אחרים אפילו שכל הברכה אומרה בכונה מתחילה ועד סוף.
עוד כתב (ס"ק ג') צריך לכוין באבות כי הוא סידור שבחו של מקום ע"כ אינו בדין שיהא אז פונה לבבו לדברים אחרים, ויש פוסקים דגם מודים חשוב כאבות לכתחלה. ואם הוא משער שאפילו באבות לא יכוין לא יתפלל כלל עד שתתיישב דעתו שיהיה יוכל עכ"פ לכוין באבות: (וכ"כ בהלכה ברורה אות ב' שלא יתפלל כלל. אולם בילקו"י ח"א עמוד קנז' כתב שיתפלל ואינו יכול לפטור את עצמו מתפלה. וראיתי בזוהר פרשת ויחי דף רלד ע"א דעל תפלה בציבור כתוב ולא בזה את תפלתם, אע"ג דלאו כולהו בכונה ורעותא דליבא. עוד הראני הרב דוד פרטוש שליט"א ברע"ב ריש זבחים דדוקא קרבן יחיד ששחטו שלא לשמו לא עלה לבעלים לשם חובה וצריך להקריב קרבן אחר, משא"כ קרבן ציבור עלה לציבור לשם חובה. ולפי"ז יש לומר גם בתפלה שהיא כנגד הקרבן אף שהיתה בלא כונה כיון שהיא בציבור עלתה להם ולא צריכים תפלה אחרת. וכיון שבדיעבד לא חוזר, שעת הדחק כדיעבד דמי, ויתפלל אפילו לכתחילה. ועיין בהליכות עולם ח"א (עמוד קל') בביאורים שכתב מעין זה בשם שבולי הלקט. ומשמע שם שאף תפלה ביחיד בלא כונה לא הוי ברכה לבטלה. עיי"ש). וכתב בביה"ל (ד"ה יכוין באבות) שגם ש"ץ צריך לכוין באבות ולא אומרים שהש"צ אומר הברכה והשומע מכוין ויוצא מדין שומע כעונה, שכתב הפמ"ג שאי אפשר להוציא באופן זה.
עוד כתב (ס"ק ד') כתב הח"א נ"ל כיון דמצד הדין צריך לחזור ולהתפלל עכ"פ אם נזכר קודם שאמר בא"י בסוף ברכה יחזור לומר מאלקי אברהם וכו': וכתב בביה"ל (ד"ה והאידנא) שאם סיים הברכה מגן אברהם כתב החיי אדם שלא חוזר, והקשא הביה"ל כיון שלא יוצא י"ח תפלה איך ימשיך ויעשה ברכות לבטלה, לכן כתב עצה אחרת באופן זה שלא יאמר עוד עתה כלל וימתין על הש"ץ שיאמר ברכת אבות ויכוין לצאת וכשיגיע הש"ץ לברכת אתה גבור יתחיל בעצמו דהלא בתפלה קי"ל דאינו מוציא אלא דוקא מי שאינו בקי משא"כ באבות כיון שאינו יכול לברך אותה בעצמו: (בהליכות עולם ח"א (עמוד קלא') כתב כהחיי אדם. ובהלכה ברורה אות ד' כתב אם לא התחיל אתה גיבור, יחזור בהרהור על ברכת אבות. ואם התחיל אתה גיבור ימשיך ויזהר לכוין בברכת מודים, ויוצא ידי חובה).
סעי' ב' - המתפלל ישמיע לאזניו בלחש, ואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו, באופן שלא מטריד אחרים.
כתב הטור מברכות לא. א"ר המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהנך קראי דחנה וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות, מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו, וקולה לא ישמע, מכאן שלא ישמע קולו בתפלתו.
ותניא בברכות כד: המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה שמראה כאילו הקב"ה אינו שומע תפלה בלחש. המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר דכתיב בהו קראו בקול גדול.
וכתב הרשב"א מסתברא שלא ישמיע לאחרים כלומר שלא יאמר בקול רם אבל להשמיע לאזנו רשאי ומצוה לכתחלה כדאמרינן בירושלמי פרק היה קורא (ברכות פ"ב ה"ד) תניא נתפלל ולא השמיע לאזנו יצא, כדין ק"ש. אלמא בדיעבד הוא דיצא הא לכתחלה צריך להשמיע לאזנו כק"ש. אלא שמצאתי בהיפך בתוספתא דמכילתין בפ"ג (ה"ט) יכול יהא משמיע קולו לאזניו פירש בחנה והיא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ע"כ. וכתב הב"י הטור הסכים לדברי הירושלמי ומשמעותא דגמרא דידן ודחה מפניהם דברי התוספתא וכן כתוב בהגהות מיימוניות פ"ה (אות נ). וכן הלכה. [בדק הבית : ומכל מקום הזוהר (ויקהל רב.) שכתבתי בסימן קמ"א (ד"ה ומתוך) מסכים לדברי התוספתא וראוי לחוש לו. עד כאן]:
עוד כתב הטור והדעת נותנת שיותר טוב להשמיע לאזניו כי אז יוכל לכוין יותר וכן כתב הרמב"ם ז"ל ולא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו.
עוד כתב הטור מגמ' ברכות כד: אמר רב הונא לא שנו שלא יגביה קולו אלא שיכול לכוין בלחש אבל אם אינו יכול לכוין בלחש מותר. וה"מ בינו לבין עצמו אבל בצבור אסור דאתי למיטרד ציבורא. ואם משמיע קולו כשמתפלל בביתו כדי שילמדו ממנו בני ביתו מותר כדאיתא בירושלמי רבי יונה כד דהוה מצלי בבי כנישתא הוה מצלי בלחישא וכד הוה מצלי בביתיה הוה מצלי בקלא עד דילפין מיניה בני ביתיה צלותא. וכתב הב"י שכך כתבו הרשב"א והמרדכי.
וכתב הב"י שהמהר"י אבוהב כתב שהטור סובר שמותר לכתחילה להגביה את קולו לצורך סיבה זו שילמדו ממנו בני ביתו. אולם הב"י כתב שאפשר שלא יתפלל בקול רם רק בשביל סיבה זו שילמדו ממנו אנשי ביתו, אלא במקרה ולא יכול לכוין בלחש שמותר להגביה את קולו כשהוא מתפלל ביחיד ולא בתוך ציבור, ובמקרה שומעים אותו אנשי ביתו מותר לו להמשיך להתפלל בהגבהת קול כדי שילמדו ממנו התפלה. וכך פירשו ה"ר יונה (טו: ד"ה אבל) והרא"ש (סי' מ) בפרק מי שמתו:
עוד כתב הב"י כתב בארחות חיים בשם פסיקתא אם אין אתה יכול התפלל על מטתך אם אין אתה יכול ואתה אנוס מחולי או מדבר אחר אמור בלבבך שנאמר (תהלים ד ה) אמרו בלבבכם:
וכ''פ מרן לא יתפלל בלבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו; ואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו; וה"מ בינו לבין עצמו, אבל בצבור, אסור, דאתי למטרד צבורא. הגה: ואם משמיע קולו בביתו כשמתפלל, כדי שילמדו ממנו בני ביתו, מותר (טור). (ובהלכה ברורה אות ט' כתב שלדעת מרן דוקא כשאינו יכול לכוין כראוי מותר להשמיע קולו אבל בלאו הכי אפילו אם עושה כן רק כדי שילמדו ממנו בני ביתו את התפלה, אין להקל).
וכתב המ"ב (ס"ק ה') שבבדק הבית כתב הב"י שצריך לחוש לדברי הזוהר שאף לכתחילה לא ישמיע לאזניו, אבל המ"א כתב שאין ראיה מהזוהר וכ"כ בביאור הגר"א דאף דעת הזוהר הוא כהשו"ע וכ"כ שארי אחרונים שטוב יותר לכתחילה שישמיע לאזניו. ובדיעבד לכו"ע אם אמר בלחש כ"כ שאפילו לאזניו לא השמיע יצא כיון שמ"מ הוציא בשפתיו: (וכ"כ בהליכות עולם ח"א עמוד קנז' ובהלכה ברורה אות ח' שלדעת מרן צריך המתפלל להשמיע לאוזניו בלחש. ובדיעבד אם לא השמיע לאוזניו יצא. ומה שכתב בבדק הבית שראוי לחוש לדברי הזוהר שלא ישמיע לאוזנו. כתב בהליכות עולם שמרן חיבר את השו"ע אחר בדק הבית וחזר בו ממה שכתב בבדק הבית. ועוד אפשר לפרש כונת הב"י אף שלהלכה צריך להשמיע לאוזנו, עכ"פ ראוי שישמיע לאוזנו בלחישה חלשה ביותר לחוש לדברי הזוהר).
וכתב בביה"ל (ד"ה בלבו) ובדיעבד אם התפלל בלבו מצדד המ"א דלא יצא וכן כתב בספר נפש החיים פרק ה':
עוד כתב (ס"ק ו') עיין בברכי יוסף ובח"א דלכתחילה צריך להתפלל בלחש כ"כ שאף חבירו העומד בסמוך לו לא יהיה יוכל לשמוע, ומ"מ אם א"א לו לכוין בענין זה יש לו לעשות בענין שיכול לכוין אך שיזהר שלא יטריד לאחרים וכדלקמיה:
עוד כתב (ס"ק ז') ואפילו בפסוקי דזמרה טוב שלא להרים קול כי הקב"ה שומע בלחש לא כאותם המגביהים קולם יותר מדאי ומיהו בשבת שנוהגים שאחד אומר פסוקי דזמרה בקול רם שפיר דמי [פמ"ג]: (בהלכה ברורה אות י' כתב רצה לומר בקול רם לעורר הכונה רשאי לעשות כן אפילו לכתחילה, ובלבד שלא יפריע בקולו לשאר המתפללים ועכ"פ יזהר להשמיע לאוזניו).
עוד כתב (ס"ק ח') הט"ז כתב דאף אם יכול לכוין בלחש אבל לא כ"כ כמו בקול מיקרי אינו יכול לכוין ויכול להתפלל ביחיד בקול. ובביה"ל (ד"ה ואם אינו יכול) דאין להקל בזה,לפי מה דאיתא בזוהר שאם מגביה קולו בתפילה כ"כ עד שחבירו יכול לשמוע אין תפילתו נשמעת למעלה. עוד כתב בביה"ל ד"ה דאתי למיטרד. אם אינו יכול לכוין בלחש ילך ויתפלל בביתו בקול [פרישה]. ומ"מ האידנא אין לנו להורות היתר זה להתפלל ביחיד ולעורר הכונה שילמדו ממנו אחרים אם לא גדול הדור ומפורסם שכל מעשיו לש"ש כ"כ הפמ"ג:
עוד כתב (ס"ק י') מש"כ מרן בצבור אסור פירוש אסור אפילו להשמיע קולו במקצת, וכ"ש להגביה קולו שאסור.
סעי' ג' - י''א שבראש השנה וי''כ מותר להשמיע קולם בתפלה, אפילו בצבור.
כתב הב"י בראש השנה ויום הכפורים נוהגים העולם להשמיע קולם בתפילתם והוה תמיהא לי טובא היאך נתפשט המנהג הזה. וראיתי בימי חרפי בספר הפליאה שהיה קורא תגר על מנהג זה. ואח"כ מצאתי בפסקי התוספות שילהי ר"ה (אות עב) וזה לשונו ברכות דראש השנה מתוך דאין רגילים בהם משמיעים קולם, וגם יש בהם ברכות ארוכות ומטעה אחד את חבירו לפיכך שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתם עכ"ל. הרי שנותנים טעם למה שנהגו להשמיע קולם שהוא מפני שאינם רגילים בהם ואפשר לתת טעם אחר לפי שהם ימי תשובה משמיעים קולם כדי לכוין יותר ואיידי דחביבי להו יהבי דעתייהו ואינם מטעים זה את זה, אע"פ שמשמיעים קולם: ואחר שכתבתי זה מצאתי במרדכי דמסכת יומא (סי' תשכה) אע"פ שכל ימות השנה מתפללים בלחש כדילפינן פרק אין עומדין (דף לא.) מקראי דחנה וקולה לא ישמע מיהו בראש השנה ויום הכפורים אומר בקול רם כדי שילמדו זה את זה ולהטעות לא חיישינן כיון שמצויים בידם מחזורים ותפילות כדאמרינן בירושלמי בפרק תפילת השחר רבי יונה כד הוה מצלי בביתיה הוה מצלי בקלא כי היכי דילפי מיניה בני ביתיה וכד הוה מצלי בבי כנישתא הוה מצלי בלחישא כי היכי דלא ליטעו אינשי וזה היה בשאר ימות השנה. ואע"ג דאמרינן פרק אלו נאמרין (סוטה לב:) שמתודה בלחש שלא לבייש עוברי עבירה אנו בזמן הזה כולנו וידוי אחד מתודים ואין כאן בושת עכ"ל:
וכ''פ מרן י"א שבראש השנה וי"כ מותר להשמיע קולם בתפלה, אפילו בצבור. הגה: וכן נוהגין, ומ"מ יזהרו שלא להגביה קולם יותר מדאי (דרשות מהרי"ו).
וכתב המ"ב (ס"ק יא') משמיעים קולם אפילו בצבור כדי לעורר הכונה ולמיטרד ציבורא לא חיישינן כיון שסידורים ומחזורים בידם. ועיין במג"א דמסיק דיותר טוב להתפלל בלחש אם יכול לכוין וכ"כ הרבה אחרונים: (וכ"כ בהלכה ברורה אות יב' שלכתחלה אין להתפלל בקול אלא אם כן אינם יכולים להתפלל בכונה כראוי בלא להגביה קולם).
עוד כתב (ס"ק יב') מכל מקום יזהרו שלא יגביהו קולם יותר מדאי, דה"ז מנביאי הבעל שנאמר בהם ויקראו בקול גדול. א"נ דעי"ז בודאי יבלבל אחד מהן את חבירו. ומ"מ נראה דהחזנים שמגביהים קולם כדי לעורר הכונה ולהשמיע שפיר הדברים שפיר עבדי דעיקר תפלת ש"ץ נתקנה דוקא בקול רם. אכן אותם שעושין כן כדי להראות קולם ודאי עושים שלא כהוגן:
סעי' ד' - בצבור מתפלל בכל לשון, וביחיד רק בלשון הקודש. וי''א שתפלה הקבועה לצבור, אפילו יחיד אומרה בכל לשון; וי''א דאף יחיד כששואל צרכיו שואל בכל לשון, חוץ מלשון ארמי.
במשנה סוטה לב. ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר וקריאת שמע ותפילה. וכתב הרי"ף דוקא תפלה בציבור יכול להתפלל בכל לשון אבל ביחיד יתפלל רק בלשון הקודש. דאמר רב יהודה אמר רב (שבת יב:) לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי ואמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמית: וה"ר יונה הקשה איך הנשים מתפללות ביחיד שלא בלשון הקודש, לכן כתב בשם רבני צרפת שאפילו ביחיד כשמתפלל תפלה שכל הציבור מתפללים מותר בכל לשון, ורק כששואל צרכיו כגון שמתפלל על החולה או על שום צער שיש לו בביתו וכיוצא בזה, צריך להתפלל בלשון הקודש. והטעם שצרכי ציבור שואלין בכל לשון מה שאין כן בצרכי יחיד מפני שהציבור אינם צריכים מליץ לפני הקב"ה אבל היחיד צריך אליו כענין שנאמר (איוב לג כג) אם יש [עליו] מלאך מליץ וכו' ומלאכי השרת אינן נזקקין אלא ללשון הקודש ע"כ. ולדעת הרא"ש מותר להתפלל בכל לשון ודוקא בלשון ארמי בלבד לא יתפלל, לפי שהוא מגונה בעיני המלאכים ולפיכך אין נזקקין לו, אבל שאר לשונות אינן מגונים בעיניהם ונזקקין להם הילכך שפיר דמי לשאול אדם צרכיו בהם:
וכ''פ מרן יכול להתפלל בכל לשון שירצה, וה"מ בצבור, אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש; וי"א דה"מ כששואל צרכיו, כגון שהתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו, אבל תפלה הקבועה לצבור, אפילו יחיד יכול לאומרה בכל לשון; וי"א דאף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל לשון שירצה, חוץ מלשון ארמי. (וכתב בהלכה ברורה אות יד' אף שסתם מרן שיחיד מתפלל רק בלשון הקודש, עכ"פ אם היחיד אינו מבין לשון הקודש כלל, רשאי להתפלל בלשון אחרת ולא יתבטל לגמרי מתפלה).
כתב המ"ב (ס"ק יג') אף שמותר להתפלל בציבור בכל לשון מכל מקום מצוה מן המובחר הוא דוקא בלשון הקודש.
ועיין בתשובת חתם סופר או"ח סי' פ"ד ופ"ו שהאריך בכמה ראיות דמה שהתירו להתפלל בכל לשון היינו דוקא באקראי, אבל לקבוע בקביעה תמידית ולהעמיד ש"ץ ולהשכיח לה"ק לגמרי זה א"א בשום אופן עי"ש. ועוד מחמת כמה וכמה טעמים נכוחים האריכו כל גאוני הזמן בספר דברי הברית והסכימו שאיסור גמור הוא לעשות כן ולאפוקי מכתות חדשות שנתפרצו מחוץ למדינה בזה והעתיקו את כל נוסח התפלה ללשון העמים ועבירה גוררת עבירה שדלגו הברכה של קבוץ גליות וברכת ולירושלים עירך, וכשם שרוצים להשכיח זכרון ירושלים כן רוצים להשכיח לשה"ק מישראל פן יגאלו בזכות שלא שינו את לשונם, הקב"ה ישמרנו מדיעות אפיקורסות כאלו. וכתב בביה"ל (ד"ה יכול להתפלל) כתב במ"א בשם הס"ח דמוטב להתפלל בלשון שמבין אם אינו מבין בלשה"ק ומוכח בס"ח סימן תקפ"ח דהיינו דוקא אם הוא ירא שמים ורצונו בזה הוא רק כדי שיתפלל בכונה, אבל אם אינו בכי האי גוונא יתפלל בלה"ק. והטעם כי לה"ק יש לו סגולות רבות מכל לשונות והוא הלשון שהקב"ה מדבר בו עם נביאיו כמו שכתב הרמב"ן בפ' כי תשא וחז"ל אמרו בלה"ק נברא העולם כדכתיב לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, וגם כשתקנו כנה"ג את נוסח התפלה היו ק"ך זקנים ומהם כמה נביאים והמה נימנו על כל ברכה בתיבותיה ובצירופי אותיותיה בכמה סודות נעלמות ונשגבות וכשאנו אומרין דברים אלו כלשונם של כנה"ג אף שאין אנו יודעין לכוין מ"מ עלתה לנו תפלתינו כהוגן כי התיבות בעצמן פועלין קדושתן למעלה משא"כ כשמתפללין בלע"ז:
עוד כתב (ס"ק יד') בציבור מותר להתפלל בכל לשון, והוא שיבין אותו הלשון על בוריו אבל בלשון הק' יוצא אפילו אינו מבין הלשון: (ובהלכה ברורה אות טו' כתב גם המתפלל בלשון הקודש צריך שילמד ויבין לכל הפחות הפירוש של ברכה ראשונה).
עוד כתב (ס"ק טו') ביחיד אין מתפלל אלא בלה"ק, לפי שאין מלאכי השרת נזקקין ללשון ארמית, והוא הדין שאר לשונות חוץ מלשה"ק אבל צבור א"צ מליץ שהקב"ה בעצמו מקבל תפלתם:
עוד כתב (ס"ק טז') על חולה דוקא שלא בפניו לא יתפלל בכל לשון אבל בפניו של חולה מותר בכל לשון דהקב"ה מצוי שם [שבת י"ב ע"ב]:
עוד כתב (ס"ק יז') ליש אומרים תפילה קבועה לצבור הקב"ה בעצמו פונה אליה אפילו שלא בזמן שהצבור מתפללין, לכן נאמרת בכל לשון.
עוד כתב (ס"ק יח') הי"א בתרא ס"ל דהמלאכים מכירין בכל לשון רק שאין נזקקין לארמית שמגונה בעיניהם. ומשו"ה מותרות הנשים להתפללות בשאר לשונות:
עוד כתב (ס"ק יט') לכ"ע בצבור מותר אף לשון ארמי. ובזה אתי שפיר מה דאומרים יקום פורקן ובריך שמיה בצבור וכדומה [פמ"ג]. ולפ"ז אם מתפלל בביתו אין יכול לאמר שום יקום פורקן. וכן מוכח באור זרוע הגדול בהלכות שבת סי' נ':