מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות תפלה · סימן צז
סעי' א' - לא יגהק ולא יפהק ואם צריך לפהק מתוך אונס, יניח ידו על פיו, שלא תראה פתיחתו.
כתב הטור מגמ' ברכות כד: ולא יגהק ויפהק, ואם עשאו לרצונו הרי זה מגסי הרוח, ואם צריך לעשותן מתוך אונס יניח ידו על פיו שלא תראה פתיחתו. והביא רש"י ב' פירושים מהו גיהוק, פירוש אחד מה שאנו קורים היום שיהוק, או גְרֵפּץ. ופירוש שני הוא מה שאנו קורים היום גיהוק. ופיהוק הוא מה שאנו קורים פיהוק. ומה שכתב הטור וכשמפהק צריך להניח ידו על פיו, הוא מהירושלמי פרק מי שמתו (ה"ה) א"ר חנינא אני ראיתי את רבי מפהק ומעטש ונותן ידיו על פיו. וכתבוהו שם ה"ר יונה (טו: ד"ה ואי) והרא"ש.
עוד כתב הטור לפי גרסת הרי"ף בגמ' ולא יניח ידו על סנטרו בשעת תפלה כדרך גסי הרוח. וכתב הב"י ופירושו לא יניח ידו על לחיו ויסמוך לחיו על ידו שכן דרך גסי הרוח לעשות. ושכך כתב רבינו ירוחם.
עוד כתב הב"י שהטור לא מפרש סנטרו מלשון סטרו שהם חלציו כמו שפירש הב"י את הרמב"ם שהביאו הטור בסימן צה' שכתב ואל יניח ידו על חלציו, וכתב הב"י שמקורו מגמ' זאת אל יניח ידו על סנטרו, אלא מפרש דסנטרו היינו לחי התחתון, וכמו שפירש רש"י בסוף מכות (כ. ד"ה חמש פיאות) על פאות הזקן ואחת למטה שער שבין השבולת באמצע הסנטר שלועזין מנטו"ן וכן פירש גם כן בפרק מי שמתו דסנטרו היינו מנטו"ן.
וכ''פ מרן לא יגהק (מוציא מגופו לפיו נפיחה מתוך שובעו רייטי"ר בלע"ז), ולא יפהק (פותח פיו להוציא רוח הפה); ואם צריך לפהק מתוך אונס, יניח ידו על פיו, שלא תראה פתיחתו. (ויזהר שלא יניח ידו על סנטרו בשעת התפלה, דהוי דרך גסות הרוח), (טור והרי"ף).
וכתב המ"ב (ס"ק א') שגם בגיהוק אם הוצרך לגהק מתוך אונס מותר, ומה שלא הצריך מרן להניח ידו על פיו בגיהוק אפשר משום דבו ליכא חיובא להניח ידו שאין פתיחת פיו רב כ"כ וגם הוא לזמן מועט מאוד משא"כ בפיהוק:
עוד כתב (ס"ק ב') וחזנים המניחים ידם על הלחי בשעת הזמר מותר, לפי שאינם מתכוונים לגסות אלא להנעים את הקול, אבל שלא בשעת הזמר אסור:
סעי' ב' - אסור לו לרוק; ואם א''א לו שלא לרוק, מבליעו בכסותו בענין שלא יהא נראה; ואם הוא אסטניס, ואינו יכול להבליעו בכסותו, זורקו לאחוריו.
כתב הטור מגמ' ברכות כד: ואסור לו לרוק אם אפשר לו, ואם אי אפשר לו שלא לרוק מבליעו בכסותו, ואם הוא איסטניס ואינו יכול להבליעו בכסותו זורקו לאחריו. וכתב הב"י שהרמב"ם כתב זורקו בידו לאחוריו. ושנראה לומר דדוקא נקט זורקו בידו לאחוריו אבל לא יהפוך פניו לאחוריו וירוק שכן דרך גסי הרוח, ושכן כתב ה"ר מנוח משום קלות ראש. וקשה היאך אפשר שהוא איסטניס מלהבליע הרוק בכסותו ואינו איסטניס מליגע בו בידו, ואפשר דזורקו בידו לא שיגע ידו ברוק, אלא על ידי סודר. ונראה שאם אין בידו סודר והוא איסטניס מליגע בו בידו זורקו בפיו לאחוריו: אבל ה"ר יונה (שם) פירש שמה שאמרו שאם הוא איסטניס זורקו לאחוריו אין האיסטניסות מפני שהרוק מובלע בכסותו, אלא האיסטניסות שיש לו הוא שאינו יכול לשהות עצמו עד שיבליענו בכסותו . (ולפי"ז לא קשה על הרמב"ם ואפשר לפרש שזורקו בידו ממש בלא סודר. שהרי אינו איסטניסט מחמת שאינו יכול לראות דבר מאוס).
ומפרש בירושלמי (שם) שהטעם שהתירו לו לרוק בתפילה, כדי שלא יצטער בתפילה ונמצא טרוד וכן כתב הרמב"ם (שם). וגם ה"ר יונה כתב אם אינו יכול לעמוד בלא רקיקה מותר לו לרוק שיותר טוב הוא שישב בנקיות משיהיה בקוצר רוח וכיון שאינו עושה דרך גאוה וטיול מותר לרוק כדי שיכוין דיבורו כראוי:
עוד כתב הטור שיכול לירוק גם לשמאלו, אבל לא לפניו ולא לימינו. והוא מהירושלמי פרק מי שמתו (ה"ה). ומשמע לכאורה דלאחוריו ולשמאלו שוים הם. אבל מדברי ה"ר יונה (טו: ד"ה ואי) נראה דהיכא דאפשר לרוק לאחוריו אינו רוקק לשמאלו שכתב על הירושלמי ולמדנו דהיכא דאי אפשר ליה לאחוריו אף לשמאלו מותר:
וכתבו עוד תלמידי ה"ר יונה (שם) ולכאורה נראה דלאו שמאלו דוקא אלא ימינו שהוא שמאלו של הקב"ה כדאמרינן (יומא נג:) גבי שלוש פסיעות ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב דמדברי הטור לא משמע כן אלא ימין ושמאל דידיה קאמר והוקשה לו מאי שנא מדין שלוש פסיעות שחולק כבוד יותר לשמאלו מפני שהיא ימין דשכינה והניח הדבר בצריך עיון: ומורי אבי מהר"ר אפרים קארו ז"ל כתב שמעתי שהטעם משום דכיון דקיימא לן (סוכה ה.) מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה א"כ אין השכינה כנגד המתפלל ולפיכך חלקו כבוד לימין דידיה ברקיקה שהיא בשעת התפילה, אבל כשפוסע שלוש פסיעות האדם מרחיק עצמו ממקום תפילתו והוא כנגד השכינה ולפיכך נותן שלום לשמאלו תחלה שאז הוא כנגד ימינו של הקב"ה: והרמב"ם (שם) לא הזכיר אלא זורקו לאחוריו בלבד ונראה שטעמו משום דכיון דבתלמודא דידן לא כתב אלא זורקו לאחוריו משמע דלא שרי אלא לאחוריו אבל לא לצדדיו לא שנא לימין לא שנא לשמאל. ונראה לי דכן הלכה:
כתב ה"ר יונה בפרק מי שמתו (שם ד"ה ואי) דגרסינן בירושלמי בההוא פירקא (ה"ה) כל עמא מודו בהדין דרקיק אינטליין דו אסור ופירש רבינו שמואל הנגיד שרצה לומר שדברי הכל היכא שרוקק כמו המטייל הזה שאינו עושה לצורך אסור. ויש שגורסין איצטלין ומפרשים דרצה לומר כולי עלמא מודו שאם הבליעו באצטליתו דהיינו הבגד העליון כיון שהרוק נראה אסור:
כתב ה"ר יונה (שם) שאפילו אם יהיה בבית הכנסת תבן או גמי אין לו בשעת התפילה לרוק עליו ולומר שהוא כמו כיסוי שאין התבן או הגמי מועיל אלא לענין ישיבת בית הכנסת בשעה שאינו מתפלל שכיון שיושב שם אין צריך לשפשפו שהרקיקה עצמה מותרת, ואפילו שפשוף אינו צריך אלא מדרך מוסר בלבד. אבל בשעת התפילה שאסרו לרוק אין לו לעשות בשום ענין אלא כשהוא אנוס ולאחוריו או לצד שמאל כדכתבינן עכ"ל:
וכ''פ מרן אסור לו לרוק; ואם א"א לו שלא לרוק, מבליעו בכסותו בענין שלא יהא נראה; ואם הוא אסטניס, (פי' שאינו יכול לראות דבר מאוס), ואינו יכול להבליעו בכסותו, זורקו לאחוריו. ואם א"א לזורקו לאחוריו, זורקו לשמאלו, אבל לא לימינו; וכל שכן לפניו, דאסור, (הר"י פ' מי שמתו). והא דלקמן בריש סי' קכ"ג שהופך פניו לצד שמאל תחלה, שהוא ימין של הקב"ה, י"ל דהטעם כיון שמעולם לא ירדה השכינה למטה מי' א"כ אין השכינה כנגד המתפלל, ולפיכך חלקו כבוד לימין דידיה ברקיקה שהיא בשעת תפלה. אבל כשפוסע שלושה פסיעות, האדם מרחיק עצמו ממקום תפלתו והוא כנגד השכינה, ולפיכך נותן שלום לשמאלו שאז הוא כנגד ימינו של הקב"ה (ב"י בשם אביו).
וכתב המ"ב (ס"ק ג') שאסור לרוק אפילו בתחנונים שלאחר התפילה דכל זמן שלא פסע ה"ל כעומד לפני המלך:
עוד כתב (ס"ק ד') שאם אינו יכול שלא לרוק ורק, אחר הרקיקה ימתין כדי הילוך ד"א וכדלעיל בסימן צ"ב ס"ט:
עוד כתב (ס"ק ה') מה שכתב מרן מבליעו בכסותו בענין שלא יהא נראה, כגון בבגד תחתון אבל בבגד עליון כיון שהרוק נראה אסור. ובמדינות שלובשים חתיכת בד התלויה בחגורה, אף שהרוק נראה אפשר דמותר דכיון שעשוי לכך אין בו משום מיאוס כן כתב המ"א. אבל שארי אחרונים כתבו שגם בזה צריך לכרוך מקום הרוק שלא יהא נראה:
עוד כתב (ס"ק ו') אם אינו יכול להבליעו בכסותו, פי' שמאוס לו להבליעו בכסותו, או שאינו יכול לשהותו בפיו עד שיבליענו, או שהוא כסות נאה ואם נצריכנו שיבליענו בו יטרידנו ג"כ:
עוד כתב (ס"ק ז') זורקו לאחוריו, היינו שהופך פניו לאחוריו, או שזורקו בידו לאחוריו, אבל לא כלפי מעלה שנראה ככופר:
עוד כתב ס"ק (ח') לא ירוק לפניו, מפני שהמתפלל שכינה לפניו ומ"מ אם א"א לו לרוק אלא לפניו או לימינו והוא מצטער בתפילה ע"י שאינו יכול לרוק מותר לו לרוק לימינו ואפילו לפניו: (בהלכה ברורה אות ב' כתב שלדעת מרן השולחן ערוך אינו רשאי לירוק לימינו או לשמאלו, וכ"ש לפניו).
סעי' ג' - אם כינה עוקצתו, ימשמש בבגדיו להסירו שלא תתבטל כוונתו, אבל לא יסירנה בידו.
בברכות כד. אמר רבי חנינא אני ראיתי את רבי שגיהק וכו' וממשמש בבגדו. אבל לא היה מתעטף. ופירש רש"י ממשמש בבגדו להעביר כינה העוקצתו. אבל לא היה מתעטף אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל לא היה נוטלה ומתעטף שלא להפסיק. דתרי מילי נינהו. ור"ח פירש דחדא מילתא היא, פירוש היה ממשמש בבגדו ומתקנו שלא יפול מעל ראשו, אבל אם נפל לגמרי לא היה מתעטף בו דחשיב ליה הפסקה אם מתעטף כיון שנפל לגמרי, אבל לתקן קצת שלא יפול לא הוי הפסקה. וכן נראה שמפרש הרי"ף.
והתוספות וה"ר יונה והרא"ש כתבו שני הפירושים, נראה שהם סוברים שיש לחוש לדברי שניהם. ולכן כתב הטור גם כן דברי שניהם לפסק הלכה: וכ"כ הטור ואם כינה עוקצתו ימשמש בבגדיו להסירה כדי שלא תתבטל כוונתו, אבל לא יסירנה בידו. ואם נשמט טליתו ממקומו יכול למשמש בו להחזירו אבל אם נפל כולו אינו יכול לחזור ולהתעטף בו דהוי הפסק.
וכן בנזיר מט. אמרינן דלית הלכתא כמאן דאמר שאסור לחוך בבגדו בתפלה. ופירש רש"י לחוך בבגדו כדי שיפלו כינים ממנו, דכיון דאינו נוגע בבשרו מותר:
וכ''פ מרן אם כינה עוקצתו, ימשמש בבגדיו להסירו שלא תתבטל כוונתו, אבל לא יסירנה בידו. הגה: ודוקא בשעת התפלה, אבל שלא בשעת התפלה יכול ליטול כינה ולזורקו בביהכ"נ (א"ז), (וע"ל סי' ד' סעיף י"ח).
וכתב המ"ב (ס"ק יא') אם עבר ונטל את הכינה בידו, ישפשף ידו בכותל או בד"א וכדלעיל בסימן צ"ב ס"ו:
עוד כתב (ס"ק יב') שבסימן ד' סי"ח מבואר שהנוגע בכינה צריך ליטול ידיו במים מפני רוח רעה השורה על הידים. וכ"ש אם הוא קודם התפילה דצריך ליטול ידיו במים מפני התפילה:
סעי' ד' - אם נשמט טליתו ממקומו יכול למשמש בו ולהחזירו, אבל אם נפל כולו אינו יכול לחזור ולהתעטף בו, דהוי הפסק.
הבאנו בסעי' הקודם שר"ח פירש מה שרבי היה ממשמש בבגדו, אבל לא היה מתעטף. דחדא מילתא היא, פירוש היה ממשמש בבגדו ומתקנו שלא יפול מעל ראשו, אבל אם נפל לגמרי לא היה מתעטף בו דחשיב ליה הפסקה אם מתעטף כיון שנפל לגמרי, אבל לתקן קצת שלא יפול לא הוי הפסקה. ושמהתוספות וה"ר יונה והרא"ש נראה שהם סוברים שיש לחוש גם לפירוש הר"ח.
עוד כתב ה"ר יונה דכיון דאסור להתעטף בעודו מתפלל נראה שאין ראוי ליקח דפי תפילות ולא שום דבר אחר משעה שהתחיל להתפלל ואפשר שבדפי תפילות כיון שהם לצורך התפילה אם הכינם מתחלה במקום שידוע אצלו שיהיו מוכנים מותר:
וכ''פ מרן אם נשמט טליתו ממקומו יכול למשמש בו ולהחזירו, אבל אם נפל כולו אינו יכול לחזור ולהתעטף בו, דהוי הפסק.
וכתב המ"ב (ס"ק יג') אפילו נפל רובו יכול להחזירו.
עוד כתב (ס"ק יד') אם נפלה טליתו מעל גופו, אפילו אם נשארה עדיין בידו לא יתעטף בה שהעטיפה הוי הפסק:
עוד כתב (ס"ק טו') אם עבר והתעטף בו באמצע התפילה, א"צ להתחיל מתחילת הברכה אלא גומר התפילה והולך, וכשיגמור תפילתו ימשמש בו ויברך ועיין לעיל בסי' ח' סט"ו ובמ"ב שם. (ובהלכה ברורה אות ג' כתב אם נפלה הטלית כולה מעליו, כשחוזר ומתעטף בה אינו חוזר ומברך). עוד כתב למי שיש משקפיים והם רפויין בחוטמו שקרוב ליפול ע"י כריעות והשתחואות נכון להחמיר שיקשרם מתחלה בחוט [אחרונים]:
עוד כתב (ס"ק טז') אם נפלה טליתו והוא טרוד עי"ז ואינו יכול לכוין, ילבשנו כשיסיים הברכה:
סעי' ה' - הנושא משאוי על כתפיו והגיע זמן תפלה, פחות מד' קבין מפשילו לאחוריו ומתפלל; ד' קבין, מניחם על גבי קרקע, ומתפלל.
בברייתא בבא מציעא קה : וכתבוה הרי"ף (יד:) והרא"ש (סי' ל) בפרק מי שמתו. הנושא משאוי על כתפו והגיע זמן תפילה פחות מד' קבין מפשילן לאחוריו ומתפלל, ד' קבין מניח על גבי קרקע ומתפלל, וכך היא גירסת הרי"ף והרא"ש. ופירש רש"י מפשילן לאחוריו שאין כובדן מונע מלכוין לבו, והרמב"ם (תפלה פ"ה ה"ה) גורס על ראשו ולפי גירסא זו נראה דלא אמרו להפשיל לאחוריו אלא במשאוי שעל ראשו אבל לא במשאוי שעל כתפו, והטור שלא הזכיר הפשלה לאחוריו נראה שהוא מפרש דהא דקתני מפשילו לאחוריו לאו למימרא שצריך שיפשילנו לאחוריו ממש אלא היינו לומר שמתפלל ועודן עליו:
נמצא שלכ"ע אם משקל המשוי ארבעה קבין (5.184 ק"ג) ומעלה, מניחו על גבי קרקע ומתפלל. ובפחות מד' קבין, לדעת הרי"ף והרא"ש אם הם על כתפו מפשילן לאחוריו. ולדעת הרמב"ם אם הם על כתפו לא צריך להפשילן רק אם הם על ראשו צריך להפשילן לאחוריו. ולדעת הטור גם אם הם על ראשו לא צריך להפשילן לאחוריו. (וצ"ע איך ישתחוה. ואפשר שהמשאוי קשור לראשו).
וכ''פ מרן כדעת הרי"ף והרא"ש הנושא משאוי על כתפיו והגיע זמן תפלה, פחות מד' קבין מפשילו לאחוריו ומתפלל; ד' קבין, מניחם על גבי קרקע, ומתפלל.
וכתב המ"ב (ס"ק יז') משוי של ד' קבין אם הם עליו מבטלים כונתו, לכן יניחו ע"ג קרקע.