מנחת קנאות· רבי אבא מארי מלוניל
מכתבים
אות א
מעתה נתחיל העתקת הספרים והכתבים
וזאת היא אגרת הערה אשר שלחתי אל הרב הגדול מאור הגולה רבינו שלמה בן אדרת
למי יחפוץ שבט המוסר ומקל תפארה? אחרי מי תרדוף השררה? וירדן הממשלה אל פיהו יגיח? מי האיש מקל ורצועה בידו נכון, ומשכיל עלימו יסכון, מן החלונות משגיח? פעם ייסר בעקרבים, על שער בת רבים, פעם בקוצים, בכותלים מפריח? מי יעלה בפרצות ויקיף גדר לגורן נכון, כעמוד ברזל והבריח התיכון, מן הקצה אל הקצה מבריח? למי כל חמדת המעלות? זולתי ליחידי סגולות, שיכול וידע להוכיח, יודע להטיל אימה, ולזרוק מרה, על קו המשפט וע"פ התורה, ומצולות הים כסיר ירתיח! הנמצא כזה איש על אחיו לא יְחַפֶּה? ולשון חכמים מרפא, חטאים גדולים יניח. מי לנו גדול ממך איש אשר רוח אלהים בקרבו? רוח עצה ובינה נוססה בו, כל היום ביראת אלהים יריח. הלא איש אתה וגדול שמך בתורה, בידך מטה המשרה, ומי כלפי מעלתך דברים יטיח? אם יחטא איש לאיש עליך יושב על מדין, לבצוע או לדין, משפט שיש עמו צדקה תצמיח. ואם לה' יחטא איש עליך להעביר ז' סממנים על הכתם, לכלה הפשע ולְהָתֵם כל מסית ומדיח. מוסרך לכל עִמְקֵי סֵטִים, להכות אותם בשוטים, ולהחביר עליהם במילים, ולא האיש לפי תומו מסיח. כי השעה צריכה לכך בא הקץ והעת המזומן בעקבות המשיח. דור מה רמו עיניו, דור שהוא שופט שופטיו וזקניו, הנה אין לאוהבי התורה מוכיח. היום רבו פורצי הגדרים, מואסי המוסר יקוצו למוכיח בשערים, מחזיקים בתפלות ומניחים העקרים, הפרו ברית עשו תורתם עתים, ישפיקו בהם בילדי נכרים, מאבידים הונה של תורה, דורשים בהגדות של דופי, וחברו בהם כמה ספרים, שקופים במלאכת ההגיון, ומהם בחכמת הטבע, ראיתי אנשים קבורים, אבן בוחן בין בתרי ספרי אבן דש"ך, ובמאמרי ארסטו קוטב יסודם מוסד, כמעט נלכדו ברשתם נפלו בפח שמו בסד, תכלית עיונם על הגרם החמישי שהוא בלתי הוה ובלתי נפסד, מהם במשפט הכוכבים יצאו נצבים, מהם יעשו צורות לעתים מזומנות להיות השמש במעלות ידועות למעלה עקרבים.
ועתה אדוננו ומורנו שר וגדול! מושיע ורב, אשר לא היה כמוך בימי השופטים את ירובעל ואת בדן, דַּבָּר אחד מיוחד שבדור, העל אלה אתאפק ואיך תוכל לראות כבלע את הקדש ספרי הקבלה באבדן? חגור חרבך על ירך, טול מקל והך על קדקדן, הבה עצה ודבר לבנות גדר לבלתי יפרצוהו שועלים, תהי נא חרב מליצתך מעופפת על פני חכמי הארץ הלזו, ואותותיך פורחות אל הגדולים, ידעתי באמת כי יבא דברך וכבדנוך ויהיו כלם לאגודה עמך, ובמניניהם ראיתי אלהים עולים, ולפי שאי אפשר למדרש בלא חדוש, והיכא דיתיב רבא אי אפשר בלי הוראה, באתי להרצות דברי אלה לקדם רבנו הקדוש הגדול, כי הגיד לי אחד מן החברים, כי הרב התיר לעשות צורת אריה שעושין בימים ידועים ובמעלות ידועות, יען כי הוא מנוסה ומעולה לחולי הכליות בקמיע מומחה, ואני תמה איך פה קדוש יאמר דבר זה? שהרי בודאי אין לך עובר לאו דלא תעוננו גדול מזה? שאחד מן הפירושים (בפ' ד' מיתות ב"ד), שלא נחשוב עונות ע"פ משפטי הכוכבים, שהרי לא הצריכה התורה להזהיר אלא על דבר שיש לו קצת עקר, שהוא קצת כדאי לטעות בו, ומזה המין כל מה שאסרו רז"ל משום דרכי האמורי, מה מאוד מופלג בטובו מה שפירש הרמב"ם ז"ל בח"ג מספרו הנכבד מורה הנבוכים! ומה שהתירו קמיע מומחה, אולי הוא דבר שיש לו מן הענין ההוא בסגולה, כמסמר הצלוב, אבל דבר שנעשה ע"פ המערכת נראה בודאי שהוא אסור, ואם באנו להתיר זאת הצורה, נתיר ג"כ שאר הצורות הנעשות, זאת מיוחדת למזל אריה לרפא חולי הכליות, ג"כ יעשו צורות מיוחדות למזל ומזל לרפא אחד משאר החולאים מהאיברים, ואם נתיר אלו הצורות לא ידרוש את ה' גם ברופאים. ושמעתי מחכם אחד שיש ספר מיוחד מאלה הענינים, ויחלק הגלגל לכמה חלקים ולכמה צורות, והם י"ב מזלות וכ"ה צורות דרומיות וכ"ח צורות צפוניות, ומהם נעשה כל מלאכת הכשוף, ויש מן הצורות במתכת מיוחד, וכורך אותן בבגד צבוע בצבע מיוחד ועושה להם הקטרה מיוחדת במור ואין ספק כי זה עבודה זרה, וברוך שהרחיקנו מהם, ואם באת להתיר הצורה הקטנה בספר ההוא, תתיר את כולם, כי כל המינים נופלים תחת הסוג, ובנין אב לכולם. ושלום ושנות חיים יוסיפו לך, כחפצך וכחפצי.
אני עבדך
אבא מרי בר יוסף
חתימה, מופת הדור, שלם המעלות, נזר המעלות, מובחר האשכולות, אדוננו ומורנו הרב ר' שלמה בן אדרת.
אות ב
השיב לי הרב שני כתבים, הא' תשובה לעקר ההערה, והב' תשובה על צורת האריה, והכתב שהוא תשובה על ההערה, הוא זה:
מי זאת הנשקפה כמו שחר איומה כנדגלות צדק ממדורתה יהלך, תמלא ארקים ברקים וקולות קולה כנחש ילך, ותרגז תחת עבד המולך, תקרא בגרון, ביתי תשיב לבצרון. חבצלת השרון, ואיך תאמרו לנפשי, ומה תהמי ולי מה, וידי על ראשי, ולבבי, שאגה לו כלביא, לא תנחמני ערשי ולא ישא בשיחי משכבי, בראותי ארמי אובד אבי, אי שפחת שרה, אי מזה באת לירש גבירתה ולעשות לה המסכה צרה, עד מתי בן האמה, ירחץ הליכו בְחֵמָה, וסוג קמשונים, סוגה בשושנים, הבנים אין לישראל כי נכרים באו שעריו? זה לקט לבנים וזה לקט שחורים, עד כלות מחלפות שעריה, הַלְעֵינֵי כל מאהביה, תרד בזויה ויורד רדידיה, עד מתי ערבי זה ימעך לה בין דדיה? ורבה היונית, האריכה למענית, והחזיק על תנוך אזנה הימנית, האמונים עלי ברכי האמת, ולא יאמינו כי יעקב אבינו לא מת, ולמה נשפיק בילדי נכריות, צידוניות חתיות מואביות, בשמענו קול כיוני הגאיות, יקרעו סגור לבנו ויפלח כליותינו, רגזנו ואין נחת, ח"ו פן תהיה בכרם ה' קרחת, זאת לפנים מקום שפיר ואקדחת, שם בארון התורה מונחת, לא יהל שם ערבי, נתיב לא ידעו עַלְוָן ומנחת, שם עמדו לנו כמה נביאים, ראוים שתשרה עליהם שכינה לתורתם ומעשיהם הנאים, שם הנחילו תורת אמת אבות לבנים, נחל יוצא מעדן מקום מים חיים מעין גנים, ומשך החכמה מפנינים, משם הוראה יוצאת לכל ישראל, ושם עמדו לשאול שואל, לדעת מה יעשה ישראל, חומה היה לנו גם לילה גם יומם, שתינו מימם גם לחמנו לחמם, וייף בגדלם מקומה, כי יצא בעמים מקדם שמה, ואם עתה חדשים מקרוב באו יחזו לנו נבואות, וילמדונו דעת לדעת אל אלהי הרוחות, באו ונְצַוַח על עקיבא בן יוסף, ונוסף עוד תלונה על רבינו הקדוש אשר הרבה תורה בישראל לדרוש, וסדר לנו כמה סדרים, ולא סדר לנו חבורים, באלה הדברים, ומרכבה מרקדה אשר שם ידועה, גם ישישים גם בחורים כמתי יחזקאל, למה העמיקו העלימו לנו סודה חכמי ישראל, הלא ארסטו וחבריו ברבים ידרשוה, וחכמי התורה גם נביאיה, בכמה חותמות חתמוה, ומקרוב אליה קדשוה, עם המרכבה העליונה אשר אין שעור לגדולה, ואין קצה לתכונה לכסף מוצא ומקום לזהב, אשר הַיּוֹדְעָהּ נחמד למטה ולמעלה נאהב, נאהב לקדושתה ולמוראה, וכן חכמי לב ישראל לדעתה נלאו, נרתע ר' אלעזר מללמד אותה מר' יוחנן משום דאכתי לא קשאי, ואחריו נמנעו ללמוד מפי תלמידו, האם ערכה נמשל לקש, כי חזו העצומות האלה היודעים אלה העצומות, וישבעו, ויהיו טובים מר"א אחרי מות, ואתה זרע קדש גבור החיל, יהי שלום בחילך ובארמנותיך שלוה, כי תנהר את הנהר הבא אל אַחֲוָה, ראינו דבריך טובים וכוונתך רצויה, ומחשבתך זכה ונקיה, ואם יש אנשים לדעתם פורשים כנפים למעלה, ולדעתך נפשם לשם מָעֲלָה, ותם לבבך ותלבש קנאה כשריון, קרא נא באזני הנקרא בשם יעקב, וה' ישלח עזרך מקדש יסעדך מציון, ואשר ראיתני בתור האדם המעלה, ליסר ולישר מעל הגולה, שפל אני בעיני, ומה יעשה פעמוני? ולו אתן פעמונים על שולי מעילי, ושופר אל חכי ומי ישמע לי? וכי ארבה אמרי, ולא אוכל עד אם דברתי דברי, ואכתו דתי ותורתי על ספרי, ידעתי כי יאמרו אלי: מי זה שבא לרדותינו בתוך ביתנו, ודרך תבונות יודיענו? הלא גם בנו דבר אב למקרא ואם למסורת, ולנו אבות מלאכות, לכל מלאכת התבנית, חכמת התורה וחכמת יונית, ומתעלס בפרדסים בנערה אהרנית, ולך ולחכמים נְגִילֶך אשר שם נאה לדרוש, ואם יש שם אנשים, ישימו אשם נפשם, בשם ה' יתן בלבותם לתת כבוד לתורתם, כשרידים הקדושים אשר היו לפנים בארצותם במושבותם, למען יחיו הם וזרעם ויתילדו למשפחותם, לבית אבותם, נאמן בריתך, שמח בתורת, עלז בנופת צופים תטופנה שפתותיך, ומור ואהלות אצבעותיך.
הכותב שלמה בר אברהם ן' אדרת זלה"ה
חתימה, בר אברהם ובר אוריין, יאי ויאי, נאה דורש ונאה מקיים, החכם הנכבד ר' אבא מרי ורבי, ן' כבוד הר' הגדול החכם הנכבד הוא יסוד המעלה ר' משה זלה"ה.
אות ג
הכתב השני וזו היא תשובה על צורת האריה, וז"ל:
כבודך יכריחני, מעלתך מגדרי תוציאני, כל ימי גדרתי בעדי, ולא אצא חוץ מגדרי, לבלתי אשים דבורי, במה שרבו בו המחלוקות והסתירות, עד אמצא איש נבון וחכם להוציאני ממבוכות הנסתרות, ועתה אתה אוחז בערפי, להוציא מה שאין לי חפץ על פי, כי דברות אלה שאמרת אין לבבי מכיל חקירתם, כי רבה מבוכתם, ונפלאה ממני אמתתם, לאמור: מצאתי און לי! ויש דרכים שאסמוך על יסודתם, אבל מה אעשה, שאהבתך ומעלתך הסיתו אותי לערוך בחכמה מלחמה נעלמה ויהי מה, ואם לא יש לבבי עמקה ורומה, ואומר אני כי פעם א' שאלני אחד מאנשי החכמה אשר בארצכם, על עשיית צורת האריה במתנת ידועה לרפואה, והתרתי, כי אמרתי שאינו שום אסור בעשיית הצורה לרפואה, והבאתי לו ראיה מסלע על גבי הצינית, ואמרינן עליה בגמרא, מאי מינית בת צדעה מאי שנא סלע, אילימא כל דקשה מעלי לה, לעביד לה חספא, וגם משום שוכתא לעביד בה טסא, אלא משום צורתא לעביד בה פולסא? אמר אביי כולהו מעלי לה, כלומר הקושי ושוכתא וצורתה, אלמא צורה לרפואה מותר, ואי משום צורת האריה, ומשום לא תעשון אתי דמות שמשי המשמשין לפני במרום, אמר אביי לא אסרה תורה אלא דמות ארבע פנים בהדי הדדי חוץ מפרצוף אדם, ואמרתי שגם הרב הגדול רמב"ן היה מתיר ועושה, ואין לנו גדול ממנו בחכמה ובמנין וביראת חטא, וכשהתרתי לא ידעתי שעלה מחלוקת שם מחכמי הארץ, שאין דרכי לענות על ריב ולא אחקרנו, ואחרי כן באו אלי שאלות ע"ז מן החכמים החולקים לומר שהצורה לרפואה אסורה, ודחו אותה ראיה שהבאתי מסלע על גבי הצינית, ואע"פ שדחו אותה בענין שאינו מתקבל כלל, לא השבתי כדי שלא להכניס עצמי במחלוקת שהם מנצחים זה את זה, מה לי לנפול בדבריהם, אבל העושה אותה בעונה ידועה, כמדומה לי שעל זה לא שאלוני ולא השבתי, ומ"מ איני רואה שיאסרו לחלוטין כל הצורות וכל העונות וכל המעשים וכל הדבורים בכל ענין, לא משום לא תעוננו, ולא משום לא תנחשו, ולא משום שיראה כשוף, ולא משום דרכי האמורי, ואתה הפרזת על המדות, ואסרת, ואמרת שחכם א' אמר לך שיש ספר אחד בזה, ויש מן הצורות במתנת מיוחד, וכורך בבגד צבוע מיוחד ועושה להם הקטרה מיוחדת בשעוה או במור, ואין ספק כי זה מדרכי עבודה זרה, ואם באת להתיר הקטרה שבספר ההוא, תתיר את כולן כי כל המינים נופלים חתחת סוג אחד ובנין אב א' לכלם עכ"ל, ובאמת כל שיש שם הקטרה אסור, שההקטרה והזבוח והנסוך וההשתחויה, ד' עבודות אלו אסורין לכל ע"ז ואפילו לפעור, אבל בלא כן אין לאסור הכל, לפי שאני רואה בדברי חכמי התורה ר"ל בגמרא ובירושלמי דברים שהותרו מכללן כמ"ש אליך, ומי יתן ידעתי חכם בארץ ואעשה לו נעלי ברזל, ואשמעיניה דרכי החכמה בכל זה ידינני, ואדון עמך בזה וגם עם הרב הגדול מורה צדק רמב"ם ז"ל, ולא כמשיב על דבריו ועל דבריך, רק כחוקר ושואל, אולי אמצא ארוכה למבוכה. — כתבת שהעושה צורה בשעה ידועה אפילו לרפואה עובר משום לא תעוננו, שהתורה לא אסרה אלא דבר שיש קצת עקר שבו די לטעות, אלו דבריך, ואפשר שהוא כן, אבל הרב ז"ל כתב בהפך בהל' ע"ז וז"ל: כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהם ומחשב בלבו שהוא אמת אבל התורה אסרה, אינו אלא מן הכסילים ומן חסרי דעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם חכמה אלא דברי תוהו, וכל הנמשכים אחריהם חסרו דעת ונטשו דברי דרכי האמת בגללם, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלה העניינים: תמים תהיה עם ה' אלהיך עכ"ל, ונפל עוד זה בפ' ל"א מס' המורה, ז"ל: והמעשים האלה אשר יעשו המכשפים אין ההקש נותן אותם ולא יאמין בעל שכל בהם, שהם יחייבו דבר כלל. עוד חזר וחזק הדברים האלה בס' המורה. ואילו היה בידינו להכריע, היה נראה יותר כמו שאמרת, לפי שאמרו בפרק חלק (סנהדרין קא, א): שריח שמן ושרי בצים נשאלין מהם בשבת אלא לפי שמכזבין, וכן באוב וידעוני בשאול, ובחרטומי מצרים שהעידה התורה השלמה שעשו כן בלטיהם, ומ"מ יש לי עיון בדברי הרב ז"ל, שמתוך דבריו מצינו למדין שכל דבר שנמצא בו תועלת באמת אינה בכלל מה שאסרה תורה, באיזה צד שיהיה בין מסגולה אמתית שנמצאת בהן בגופן, בין שנתאמת זה בנסיון, ונמשך עוד הרב בזה להתיר מה שנמצא בו מצד הסגולה הלקוחה בסגולה אחרת מקרית, כמו מסמר הצלוב שאין סגולתו כסגולת שן של שועל שהיא מצד עצמה, כסגולות האבן השואבת וסגולות הפיאוניה וצואת הכלב כמו שמנה הרב ז"ל, אבל סגולות מסמר הצלוב אינה מצד הברזל עצמו ולא מצד צורת המסמר, אלא מצד המקרה שקבל מן הצלוב, ומן הסגולה ההיא תמשך סגולה אחרת לפעול בהאיש דאית ליה רפואה, וכמוהו אבן תקומה שאמרו שמצלת האשה שלא תפיל, ולא היא בלבד אלא אפי' משקלה, ואע"פ כן מותר כמ"ש הרב ז"ל, ואל יקשה בעיניך מסמר הצלוב ושן של שועל שהתירו, שהדברים האלה בזמן ההוא הם חושבים בהם שהוציאו אותם בנסיון והיו משום רפואה, והולכים דרך תליית העשב הנקרא פיאוניה על הנכפה וצואת הכלב על מורסת הגרון, שכל מה שנתאמת נסיונו כאלו, אף על פי שלא יגזרהו ההקש הוא מותר לעשות משום רפואה. הנה אחד שאסר, התיר כל מה שנמצא בו תועלת בנסיונו, ואם כן מותר לסמך בנסיונו על הקודמים ואין אנו אסורים בהם, עד שיבחן הנסיון ויתאמת לעינינו, שהרי מסמר הצלוב ושן של שועל אנו מותרים לסמוך על נסיונו של קודמים, וכמו שאנו סומכין על חכמי הרפואות באותן הרפואות שההקש הטבעי בלתי עוזר אותן, ולא על חכמי התורה וחכמי הרפואות בלבד, אלא על כל האנשים שאומרים שנתנסה הענין ההוא, התירו לנו לסמוך עליהם כבעלי הקמיעין, שהרי התירו הקמיעין בין של עיקרין בין של כתב ולא פירשו לנו חכמינו איזה קמיע של כתב ואיזה של עקרין, והרב פי' בספר המורה לאסור אחר שהתיר, והוא שכתב שם זה לשונו: כל מה שיאמר שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי אבל נוהג הוא לפי דעתם, כמנהג הסגולת והכחות המיוחדות, אסור, והוא אמרו ולא תלכו בחוקות הגוים, והוא אשר יקראו דרכי האמורי מפני שהם סעיפי המכשפים, והם דברים לא יגזרהו ההקש הטבעי. הנה הוא שאסר לנו אפילו מה שיש בו תועלת מצד הסגולה, כל שאינו גוזר ההקש הטבעי, ונשוב לאסור מסמר הצלוב משום דרכי האמורי אחר שהתרנו אותו? לא ידענו איזה נקח בידינו מדברי הרב למעשה, או ההתר במסמר הצלוב, או האסור משום דרכי האמורי, ואולי אמר הרב שאפילו מה שתלוי בספריהם בסגולה לא נאמין, לפי שעקר ענינם לתהו ולהבל בעניני המכשפים, אבל מ"ש חז"ל נאמין לסמוך עליהם לעשות מעשה מצד מה שהתירוהו ונתאמת עליהם בסגולה, ושמנו הרב במבוכה רבה, ועוד אני חוזר ושואל על זה, לפי שאני רואה בגמרא דברים רבים, יראה מהם שהתירו מכל הנחושים והלחושים ומן הכשופים, בשבת ובחולין ובע"ז ובגיטין ובסנהדרין ובגמרא ירושלמית בשבת, באותן שאמרו בפ' במה האשה יוצאה (סז, א), כתוב בספרים אין בהם משום דרכי האמורי, ואין באחד מהם אפילו אחד שיגזור העיון הטבעי, ואפילו למאן דאמר התם, כולהו אית בהו משום דרכי האמורי, לבד מהני, מי שיש לו עצם בגרונו מביא מאותו המין ומניח לו על קדקדו ולימא הכי, חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד, לאדרא לימא הכי, ננעצה כמחט ננעלתה כתריס שייא שייא, הנה יש בכאן מעשה, ודבור, ממה שאין העיון הטבעי מחייב, לא זה שיועיל הנחת המין הוא על הקדקד ולא הדבור באותן המלות, והותרו בגמרא, ויראה דר' חייא בר אבין דאמר דכולהו אית בהו משום דרכי האמורי לבר מהא, כי זה התיר אותו הנסיון ומותר משום רפואה, ועוד שם (סו, ב) אמר אביי כל מנייני בשמא דאימא, וכל קטרי טב בשמלא, ומה תועלת יש בין שם האם לשם האב ובין השמאל לימין לפי העיון, וליתן בדבר ידוע ולומר דברים ידועים, (ושם) אמר אביי אמרה לי אם לאישתא בת יומא לישקיל זוזא חיורא וכו' ואי לא ליתיב אפרשת דרכים וכי חזי שומשנא גמלא דדרא מידי, לישקלוה ולשדייה בגובתא דנחשא ולסתמיה באברא ולחתמיה בשיתין גושפנקיה ולברזולי' ולדריא ולימא ליה טועני וטוענך עליך, ואי לא לישקיל כוזא חדתא וליזיל בנהרא ולימא ליה נהרא נהרא אוזפן כוזא דמיא לאורחא דאקלע לי' וליהדרי' ז' זמנין עליה ולישדרייה לאחוריה ולימא ליה נהרא נהרא שקול מיא דיהבת לי דאורחא דאקלע ביומאה אתא וביומאה אזיל, והנה בכאן מנין ידוע במלחא ובמיא וכלי ידוע של נחושת ומקום ידוע בנהרא ומנין חותמות ומלות ידועות ומנין ידוע של הקפות ואין אחד מהם גוזר העיון הטבעי, והתירו, ולא תאמר כי זה דברי אשה דאומנתא של אביי אמרתן דודאי משאמרן אביי וקבעו אותן בגמרא האמינום וסמכו עליה, ועוד שם כאלה רבות שאמרו חכמים, ולא עוד אלא אפילו ר' יוחנן טובייני דחכימי, דאמר ר' יוחנן לאישתא צמירתא לישקול סכינא דכולא פרזלא וליזיל להיכא דאיכא ורדנא ולקטור ביה נורא ברקא, ויומא קמא לידוק ביה פורתא ולימא וירא מלאך ה' אליו, והנה בכאן מקום ידוע ומתכת ידוע וקשרים ידועים וימים ידועים, ובחולין פ' כל הבשר ברב חסדא ורבה בר בר חנה שעשו מעשה בעצמן, כדאמרינן דאזלא בארבא וההיא מטרוניתא אמרה מלתא ואסרתה לספינתא, ואמרו אינהו מלתא ושריוה, ובשלהי פ' ד' מיתות ר' ינאי איקלע לההוא אושפיזא, אמר להו אשקינן מיא, קריבו ליה שתיתא, חזיה לההיא אתתא דהוו מרחשן שפוותה, שקל פורתא מיניה והוי עקרב, אמר אנא שתאי מדידכו, אתון נמי שתו מדידי, ושקיוה הוה חמרא תליא סליק לשוקא וכו', ושם בירושלמי מר"א ור' יהושע בן חנניה מעשים רבים כמו שזכר שם. וכן בשבת, לסימטא לימא הכי וכו' אלין מלאכיא דאשלחו לבדום ול"ש בבית הכסא לימא הכי וכו', ובגיטין פרק מי שאחזו קורדיקוס וכו' וכאלה אין מספר, לשבריא דיומא ליעבד הכי ולימא הכי, לשבריא דליליא ליעבד הכי ולימא הכי, וכן בפ' קמא דע"ז, ובאמת אין אחד מכל אלה גוזר העיון הטבעי והתירו, וכן אסרו לאכול ולשתות זוגות, והקפידו רז"ל עליהם הרבה עד שהקשו בתקנת ארבע כוסות של פסח, ומי תקנו רבנן מלתא דאית בה סכנה, והוצרכו לומר כוס של ברכה מצטרף לטובה ואין מצטרף לרעה, ומן הנחושים אסרו לנחש ולומר נפלה פתו מידי, צבי הפסיקני, בני קרא לי מאחורי, ושלא לנחש לקול גברא בדברא ולקול אתתא במתא, והתירו לסמוך לקול אתתא בדברא ולקול גברא במתא, וכן יהונתן בן שאול סמך על כיוצא בדברים אלו, ואמר: ואם כה יאמרו עלו אלינו ועלינו, ואותו צדיק שעשה ה' תשועה על ידו לא עבר עבירה ולא היה מנחש, ואע"פ שהרב ז"ל אסר אותו ואמר שהוא נחש מהנחושים שאסרה תורה, כבר השיג עליו הראב"ד ז"ל בהשגות והאמת אמר, וכן אמרו ר' יוחנן בדק בינוקא וסמך ע"ז כמוזכר בחולין, ושמואל בדק בספרא ורב בדק במעברא, ובפ' חלק אמרו סכין וממשמשין בבני מעים בשבת, ולוחשין לחשות נחשים ועקרבים בשבת, ועוד שם ת"ר שרי שמן ושרי ביצים מותרין לשאול בהן אלא מפני שמכזבין, לוחשין על שמן שבכלי ועל שמן שבנר, ועל שאלת השדים אמרו שם בבריתא אין שואלין בדברי שדים בשבת, ר' יוסי אמר אפילו בחול אסור, א"ר הונא הלכה כר' יוסי, ואף ר'יוסי לא אמר אלא משום סכנה, כהא דר' יוחנן בר יוסף דאבלע בארזא ואתעביד ליה ניסא ופקע ארזא ופלטיה, ובגיטין פרק מי שאחזו, בשלמה דכתיב: ומקבות והגרזן כל כלי ברזל וכו', ושאל לחכימי היכי ליעביד, ואמרו ליה זיל אייתא שידא ושידתין, וכן עשה ושאל מהם על השמיר, הנה כל אלה וכיוצא בהם הרבה הוציאו מכלל מנחש ומכשף, וגם הוציאו מכלל מעונן מכוון במעשיו בעונה ידועה, אמרו בע"ז על ר' יהושע בן לוי דהוה מצער ליה ההוא גוי, אייתי תרנגולתא אסרה אנרעא דפוריא, סבר כי מטא האי שעתא אלטייה, כי מטא האי שעתא נאים, כד אתער, אמר שמע מיניה גם ענוש לצדיק לא טוב ואפילו לגוי, ובשבת פרק מפנין אמר שמואל פורסא דדמא חד בשבת וארבעה ומעלי שבתא, אבל בשני ובחמישי לא, אמר מר מי שיש לו זכות אבות יקיז דם בשני ובחמישי שב"ד של מעלה ושל מטה שוין כאחד, בתלתא מ"ט לא, משום דקיימא לי' מאדים בזוזי, מעלי שבתא נמי מאדים קיימא ליה בזווי, כיון דדשו בה רבים שומר פתאים ה', אמר שמואל ארבע דהוא ד' ארבע דהוא ארביסר, ארבע דהוא כ"ד, ארבע דליכא ארבע בתריה, סכנתא וכו', מעלי יומא דעצרתא דנפיק ביה זיקא דשמיה טבוח סכנתא, ובכתובות בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים ואלמנה נבעלת בששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם, ואנשי מעמד היו מתענים בכל יום כנגד מה שנבראו באותו היום, על מפרישי ימים בשני שנחלקו בו המים, בשלישי על הולכי מדברות, ברביעי שלא תפיל אסכרה בתינוקות דמארות חסר כתיב, בחמישי על עוברות, וכו', שבכל יום תתחזק בו המלאכה הנבראות בו, ועוד כתוב דרב הושעי' ורב חנינא היו עוסקים בספר יצירה כל מעלי יומא דשבתא, ואיברו עגלא תלתא ואכלו ליה, ולא היו עושין כן בד' פרקים שמשחיטין בהן את הטבח בעל כרחו שצריכין הכל לבשר יותר, אלא במעל' שבתא משום שבו היתה בריאת הבהמה ובעלי הקמיעין שאמרו דאתמחי גברא, היינו שהוא בר מזל שקמיעיו מצליחין, וכולם משגיחין לכוון מלאכתם במזל ידוע בחדש וביום, וכן כותבין בקלף ידוע בעור שליל ובעור צבי, ושמוש תהלים שמוסכם ביד גדולי ישראל, כולם מסכימים שצריכים עונה ידועה, ושמעתי שאף ר"ע שאמר מעונן זה המחשב עתים ושעות ואמר היום יפה לצאת, מחר יפה ליקח למודי ערבי שבועות יפות עקרי קטניות מהיות רעות, הוא עושה תפלה, ידוע למוצאי שבת, וכן בפ"ב פ' מי שמת, ג' דברים צוה אחיתופל לבניו, אל תהיו במחלוקת בית דוד, ואל תמרו במלכותו, וי"ט של עצרת ברור זרעו חיטים, רב חסדא אמר בלום אתמר ובאמת דברים אלו כולן צריכין אומן לתקנן וליישבן, ומי יתן ידעתי ואמצעהו' ואע"פ שנאמרו דברים רבים בספרים מדרכי האמורי, אין אומרים כולם תחת סוג אחד ואב אחד לכולם ואין להתיר אחד מהם כמו שבא בכתבך, שאין הספרים משותפין להיות הכל מותר או הכל אסור, שאפילו בספרי הקוסמים. והמנחשים ובספרי דרכי האמורי, יש דברים מותרין, ותדע דהא דאמרינן בפ' במה אשה יוצאה תני תנא בפרקא דאמורא קמיה דרב זביד, וא"ל כולהו אית בהו משום דרכי האמורי לבד מהא, אלמא באותו פרק שאספו בו דרכי האמורי אמרו אינהו שאע"פ שיש בכל משום דרכי האמורי, ההוא מיהא מותר, וכן אירע לנו בספרי הפלסופים שיש בה לנמנע טבע קיים, ועושים זה סוג לכל המציאות, ומזה ודאי יצא להם בטול האותות כקריעת ים סוף, ועמידת השמש והירח, ויציאת המים מן הסלע ועליית הבאר עם ישראל בכל מסעיהם, וחדוש העולם והמן, ובכלל הדברים האלו אסור לשומען כ"ש לאמרם, דכיון שכן נאמר, שכל מה שבספריהם שקר, ואסור להאמין ולעשות שום דבר שאמרוהו ושכללו בספריהם, אלא כל הספרים אם יש בהם דברים של שקר ויש בהם דבר אסור ברובן, אפשר שיש בהם דבר יוצא מכללן, והני ספרים כרמונים שזורקין הקליפות ואוכלם הגרעינים היפים, ולפי שבאו דברים אלו בספרינו הקדושים לרבותינו החכמים, ובהפך זה יראה מפשטי מקראות התורה, כתובים מלאים ושלמים, לא ימצאו בך קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף, נלאה לבבי למצוא הפתח לפתוח חרצובות אלה, ומחפש אני כמחפש בנרות, ולא כמקיים וגוזר גזירות, ואולי אמצא קצת עלה, לקצת המבוכה הזאת ואם לא לכלה, ואומר אני כי מסדור עליון היה בתחלת הבריאה להמציא בעולמו דברים להעמיד בריאות הנבראים, שאם יקרה מקרה בחלאים, ושאר הסבות יוציאו הנמצאים, מגדר טבעם השלם, יהיו אלה מוכנים להחזירם אל גדרם להעמיד אותם על בריאותם, ושם הכחות האלה בעצם הדברים הנמצאים בטבע מושג בעיון, כסמים ועשבים הידועים לחכמי הרפואות, או בטבע המסוגל לא ישיג אותו העיון, וכן הענין בעצמו בשאר הנמצאות, שיש בכל אחד דבר אחד מועיל, או בטבע מסוגל כמסמר הצלוב ושן של שועל ואבן תקומה, וכן תמשך הסגולה בסמים ידועים המחממים, ובסגולה יועילו לדבר החם, וכיוצא בזה הרבה, ואין מן הנמנע שיהיה כזה גם בדבורים כענין הקמיעין והדומה לזה, ועל כן אמרו אביי ורבא (שבת סז, א) דרך כלל, כל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, ואמנם מה שכתב י"ת בתורתו התמימה: תמים תהיה עם ה' אלקיך, פירושו אצלי כולל האזהרה וההבטחה, שהזהיר שבל נשתבש ונחוש בהבלי הגוים הקוסמים והמנחשים אוכלי הדם בכוונתם הרעה להמשיך להם השדים לא-אלוה, רק להיות תמים עם ה' ר"ל לך עמו בתמימות מלשון ואני בתומי הלכתי, והבטיחו עם יעשה מצותיו ועבודתו יהיה תמים לא יגע בו רעה, מלשון שה תמים, הפך מה שחשבו התועים, והוא אמרו לאות: כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם, אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו; ואולם הבטחון נחלק לענינים לפי הזמנים, ולפי האנשים, ודרך כללי לעולם נבטח כי נלך בטח בלכתינו בדרכי התורה השלמה, והיא מצלת מן המקרים והסבות בנסתרות, כאמרו: בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך, וזה כוללת פרשת והיה אם שמוע תשמעו וכו' ופרשת אם בחוקותי תלכו, וצדקה תציל ממות בנס נסתר כמעשה בתו של ר"ע, ומעשה דשמואל כמבואר בשלהי דשבת, ואם חל המקרה בחלאים מותר להתעסק ברפואות, ובלבד שיכוון דעתו לשמים, וידע שאמתות הרפואה ממנו, ולא שיכוון שהכל תלוי בסם פלוני וגם ברפואות ההם והאיש הרופא, והוא אמרו גם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים, ומי שהשיגו החולי אינו סומך על הנס שלא לשאול ברופאים ולהתעסק בדברים המועילים, בין בדברים טבעיים בין בסגולות, והוא אמרו: ורפוא ירפא וארז"ל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, ואמרם נתנה לומר שאין זה הפך מה שהזהירה התורה בהבטחה, ובגדר זה נכנסו כל הרפואות אפילו הדבר המועיל בסגולה מן הסגולות, בין בעצמם בין בדבורים, וזה דרך הקמיעין בין קמיע של כתב בין של עקרין, וכן כל מ"ש בשבת ובחולין ובע"ז ובסנהדרין וגם בשאר מקומות שכתבנו למעלה, והוא שאמרו אביי ורבא כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, ולא עוד אלא שאסור לכנוס בעניני הסכנות ולבטוח על הנס, והוא אמרו: קיר נטוי מזכיר עון, ואמרו כל הסומך על הנס אין עושין נס, ומותר לבטוח באדם, והוא שלא יסור לבו מן ה', כאמרו: ארור הגבר אשר שם בשר זרועו ומן השם יסור לבו, אך לבטוח בה' שיעשה לו תשועה על ידי איש פלוני מותר ומצוה, וזה כולל כל עסקי בני אדם במלאכתם, זולתי האנשים השלמים שזכיותיהם מרובות כמעשה דר' חנינא בן דוסא עם הערוד, שאמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו ר"א בן דוסא, וכמעשה דרבי חנינא בן דוסא (חולין ז, ב) שהיתה אותה אשה מחזרת לטרל עפר מתחת רגליו לכשפים וא"ל שקילי, אין עוד לבדו כתיב, והאמר מר למה נקראו כשפים, לפי שמכחישין פמליא של מעלה? והשיב שאני ר"ח בן דוסא דנפיש זכותיה, ואפילו החסיד שבחסידים אין לו רשות לעשות מלאכתו דרך בטחון רק בדרכו של עולם, שלא אמר אדליק נר ביין או במים ואסמוך על הנס, ואע"פ שאמר החסיד לבתו ששגה בע"ש ושמה יין בנר במקום שמן ונצטערה, בתי אל תצטערי, מי שאמר לשמן וידליק, יאמר ליין וידליק, וכן מותר שיעשה אדם דבר קודם שיחול המקרה כדי שלא יחול, או יאמר דבר או מקרא אחד אפילו מן התורה להגן, וז"ש בע"ז אי צחי לזדהר משברירי, ולימא הכי לנפשיה פלניא אמרה לך אמך אזדהר משברירי ברירי רירי ירי רי, ואמרינן בשבועות פ' ידיעות הטומאה שיד של פגעים בכנורות ובנבלים ובתופים, ואומר יושב בסתר עליון עד כי אתה ה' מחסי, מזמור ה' מה רבו צרי עד לה' הישועה, ריב"ל מסדר להני קראו וגני, והיכי עביד הכי והא קאמר ריב"ל אסור להתרפאות בדברי תורה? להגן שאני וכן בחולין אמר אביי משמיה דרבא הא דלא משי מיא בתראי אארעא, משום דרוח רעה שורה עליהן, והא דלא שקלי מידי מפתורא כד נקיט איניש כסא בידיה, משום דקשיא לרוח צרדא, ומר בר רב אשי קפיד אאישתא ובכנה דתקלי דצריכי לסעודה, ועוד שם הביאו כיוצא באלו, ואין זה ממעט בטחון, אדרבא אסור לסמוך על הנס, ואף כי במקום שיודעו הדרכים לחכמים בסגולה שצריך להשמר מהם ואין עיון הטבע משיג, הנה שנכנסו בכלל ההתר הזה, כל שאמרו שיש בו משום רפואה בין בסגולות העצם בין בסגולות הדבור והפעלות, ואפשר שאפילו העתים והשעות בכלל זה, כל שהוא עושה צורה לרפואה ונותן דעתו לשמים, לא כאותן המכוונים לשד השולט באותו היום, שזה כעובד אותו, והוא שכתוב: ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וכו', ובחובר חבר אמרו המחבר נחשים ועקרבים, וארז"ל שלוחשים נחשים ועקרבים, ונראה שזה נכנס בכלל כל שהוא לשם רפואה מותר, שלחישת ערבים שהותרו הוא לחישת על המכה של נשיכת נחשים ועקרבים, וכמ"ש הרב בהלכות פ' ד' מיתות ב"ד, גם בנחוש שיש בכלל חכמת הטירין שהוא מן המנחשים בעופות, אמרו: מעשה ברב עיליש ששמע עורב ויונה אמרו עיליש ברח עיליש ברח, וסמך עליהם וברח וניצול, ואולי גם זה משום דשביה כולהו איתנהו ביה ובכלל רפואה הוא ויותר ממנה עוד, ושלא ילך אחרי נחשים האלו, אלא שאם שמע במקרה מותר לסמוך עליו להנצל מן השביה, ובכלל מעונן אמרו, ראש חדש הוא, מוצאי שבת הוא, ואמרו לא יקיז דם בראש חדש, וזה גם כן מצד היתר במקום רפואה משום דאיכא חולשא כמבואר שם בגמרא, גם שלא יקיז בב' וה' מפני שהם ימים קבועים לדין ב"ד של מעלה וב"ד של מטה, ואין בזה הסרת הלב מן השמים, רק כמאמין בהשגחה ומוסיף ביראה, וכמצות התרועה והכנעה בראש השנה שהוא מוכן לדין עמים מוסיף יראה והכנעה, והוידוין להגן מדין שמים, דכל שעת הדין והפקידה לכל באי עולם קרוב יותר לענוש על כן אמרו, אדכירו רתחא בראש השנה לא מדכרינין שזה לאו אורח ארעא, ואמר ליה רב קטינא למלאכא ענשיתו אעשה? ואמר ליה בעידן רתחא ענשינן, ושעת החולי כעולה לדין, וכמ"ש רז"ל כעולה לגרדום לידון שאומרים לו הבא ראיה והפטר, ויום ההקזה כשעת הסכנה שהכח נחלש בהמעט הדם ואפילו רוח מעט מזיקתו, ושמואל שהיה רופא לא היה מקיז אלא בבית של ז' אריחי, ומזה הזהירו שלא להקיז באותן הימים העומדים בזוגי למאדים ובערב עצרת, שרוח רעה יחזק באותו היום דשמיה טבוח כנזכר שם בש"ס, ואמרו שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, והזהירו להשמר מזוגות, לפי שמלאכי חבלה מקפידין בהם, וכבר הזכירו בגמרא מה שאירע מן ההיזק מזה, ומה שאמרו בבעולות הנשואות בחמישי ובששי, מפני שהעסק בפריה ורביה והימים האלה ר"ל החמישי והששי נתברכו מפיו יתברך בתחלת הבריאה בפריה ורביה של בעלי חיים כדגים ועופות ואדם, וכבר אמרתי שכל יום מימי הבריאה פועל יותר במלאכה שנתחדש בו משאר הימים, וכן אפשר שמותר להתעסק באותן הדברים האסורים כדי לבטל מעשה מכשוף המכשפים, והוא מה שאמרו (בפ' כל הבשר) במעשה דההיא מטרוניתא דאמרה מלתא ואסרתה לספינתא, ואמרו אינהו ושריוה, ונכנס בכלל זה מעשה דר' יהושע בר חנינא ור"א שעשו עם אותו המין במרחץ, ומעשה שעשו עם אביו של ר"יח בן בתירא ברומי, כמבואר בירושלמי פרק ד' מיתות, והוא הטעם שאמרו בשלהי פרק קמא דסנהדרין, שאין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי חכמה ובעלי כשפים, כדי שיבינו במעשה כשפים ויבטלום, כדי שלא יוכל לעכב ע"י או לשבש דעתם מכשף מן הכשפים, והוא שאמרו לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות במה ינצל הנכשל בהם, והוא שאמר ר"א בשלהי פרק ד' מיתות כמאשים מי שאינו לומד מהם על הכוונה הזו, ואמר יש לי ג' מאות הלכות בנטיעת קשואין, ולא שאלני אדם בהם מעולם אלא עקיבא בן יוסף פעם א', ולמדו נטיעתן ועקירתן, ואמר מלתא ונתמלאה כל השדה קשואין, ואמר מלתא ונעקרו, והקשו והיכי עביד הכי, והא העושה מעשה חייב, והשיבו לא תלמד לעשות, לעשות אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות, אבל מעשה דרבי אבולהו דעל לההיא אושפיזא ואשקייה לההוא אתתא והות חמרא, לא ידעתי היאך היה מותר לעשות כזה, אלו היה ר' אבוהו הנזכר בש"ס תלמידו של ר' יוחנן? אלא בודאי אחר היה, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שם, שר' אבוהו תלמיד ר' יוחנן לא היה עושה מעשה כזה. והשואלים בשדים שהוא מותר אלא סכנה, ראיתי תשובה להרב רמב"ן ז"ל ומה שהתירו בפ' חלק לדרוש אל השדים אלא משום סכנה, אין זה אלא ללחוש ולהשביע לצאת מן האיש כדרך מעשה בן תמליון, ור' יוסי אוסר שמא יזיק אותו כשמוציאין אותו בעל כרחו, ואני תמיה כי שמעתי בברור שמנהג חסידי אלמאנייה לעסוק בדברי שדים, ומשביעין אותם ומשלחין אותן ומשתמשין בהם בכמה עניינים, וסבור אני שיש לומר מעשה שדים לחוד ומעשה כשפים לחוד, כמ"ש בלטיהם אלו מעשה שדי, בלהטיהם אלו מעשה כשפים, ופי' רש"י ז"ל מעשה כשפים ע"י מלאכי חבלה הם נעשים והן הם שאסרה תורה, אבל מעשה שדים נהגו בו ועשו בו כמה מעשים ובודאי פשטי השמועות כך הם, ומעשה דבן תמליון וארנוטין ויוסף שידא ושאר כל המעשים בתלמוד ומדרשי אגדה כך הם נוטים עכ"ל, הנה כתבתי ממה שבא בדבריהם בכלל העניינים האלה, וזה שהתירו מכללן רז"ל הקדושים אחד אחוז מן החמשים, ולבי עוד מגמגם באלה אשר כתבתי, באשר באתי לתקן ולתרגם, ולא כתבתי אחד מאלו לעשות מעשה, רק באותן שהוזכרו בגמרא, שאין זאת משנת חסידים, רק כדורש מן הספק להלכה, עד אמצא חכם יעשה אתנו ברכה, להוציא באלו רגלינו מן השבכה, ואלהים יראנו נפלאות מתורתו, וידריכנו באמתתו, ויצליחנו בעבודתו, כי לו לבדו הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד ואפס זולתו, נאמן בריתך, שלם באהבתך,
הכותב
שלמה ב"ר אברהם ז"ל ן' אדרת
חתימה, לוקח נפשות חכם, מניח לארץ ביד, את אשר שקד, ה"ה ה"ר אבא מרי ן' האשל הגדול הנעלה והנכבד ה"ר משה זלה"ה.
אות ד
דקדקתי בכתבי הרב, וראיתי כי הכתב הראשון והוא תשובה על ההערה, תחלתו דבר בחוזק ובגערה ובנזיפה, כראוי לאיש כמוהו, וסופו ברוב ענותנותו שמעתי את הקול הנמוך, והניח הענין באשר הוא, ואח"כ פניתי אל הכתב השני, והוא תשובה על צורת האריה, ואע"פ שהוא אוסר לעשות הצורה, ראיתי כי דעתו וראיתיו נוטים להיתר, ואסר והזהיר לעשות זאת הצורה, ע"ד שאמרו בתלמוד, וכי מפני שאנו מדמים נעשה מעשה? — והשבתי על ב' הכתבים כיד אלוה הטובה עלי, ונשאתי משלי, והוא זה:
אות ה
ראיתי תמונה לנגד עיני כמראה הבזק, והנה רוח גדולה וחזק, ואש מתלקחת בבזק, הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני ובחורב, קול מרעיד לכל הקרב הקרב, אל המגלה נמתחת דמות עב קטנה עולה מים השכל ככף איש, וכמוץ יסוער לכל מביע ומבאיש, שמן רוקח מעשה מרקחת, לקול רעם הכותב המורה על קרני ההוד אשר פצל יעורר נרדם וטמן עצל ידיו בצלחת, ומי שלא ראה מאורות ועיניו כהות ילך לאורו, יוסיף אומץ ולא יכבה נרו, ואם מעט השמן בצפחת, האירו ברקיו עינינו, בהיות דמות דיוקנך נראית בפנינו במלחמתינו נוצחת, בראותינו גץ היוצא מתחת הפטיש, מכה בכח זרועו, ופוצע אשר בראשו נגעו, כי יהיה בקרחת או בגבחת, אם יקום והתהלך על משענתו, ולא יתרפא מצרעתו, אשר במצחו זורחת, אש הקנאות שורף כל מקריבי זרה, יניעם כאשר ינוע בכברה, במזרה וברחת, והכות היונית בשוטים, מפני השוטים, שקלקלו ונפלו אל הפחת, ומכת אכזרי תמחץ מתניה, לעיני מאהביה, ואת כל ונוכחת, ובהיות הדברים עתיקים, כמופתים חזקים, ותשובה נצחת, כמעט שמעו למוסר, והענין סר, וקבלו תוכחת, וכל המחזיק בבריתה, תנשה בבלוריתא, וקצף ורגז ואין נחת, הכוה פצעוה הושיבוה שמירה בתוך האהלים, ונחבאת אל הכלים, בתוך אמתחת, השיגוה וראש לה חפוי, כאיש שאין לו שפוי, כאשה מצרת לבה גונחת, עד שהגיע לדבר קולה כנחש, קורא במדבר מפני גברתי אנכי בורחת, כי לא יירש בן האמה, עם בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה, עלתה נצה והיא כפורחת, בהיכלי מלך פנימה עצורה, ויש לה ישיבה בעזרה, בין שני בדי ארון מונחת, לפנים מאז נברא העולם, דומה לאכסדרא מכתב פתוחי חותם, על לוח הברית מפותחת, בטרם ספר וספר וספור ספר יצירה, וחיות ארבע יושבת בקתדרא, בפרדס אשר למלך נטועה וצומחת, ועתה אדוננו בתחלת דבריך יצא תועלת, ודלת ננעלת, מהרה נפתחת, בפרוש כפיך כנף רננים, להסיר כל ציר דבלת תאנים, על השחין מונחת, כפטיש הסלעים יפוצץ, עדת המורים לכל פאה תקצץ, בהגיע לידינו שטר מברחת, לולי כי משטה אחרונה למדין, נתנו מקום לחלוק ופסקו את הדין, רואין טרפה לעצמן ועושין למודין, יש שהוא מתפלס ומתכסה בטלית צבועה הבא מן הגנבה, ויש שהוא מקשה ערפו ובורח מחמת מרדים, ועוד עיניו פקוחות בסוף המגלה משוטטת, בראותם כי רפה היום ושמו גבורתך כרוב ענותך יראה ושוקטת, חזקו דבריהם ואמרו אמרים בנפש עזה ושלטת, אמרו הן אמת כתב הנשתון תחלתו חזק מצור כמו אש הסלעים מלהטת, אך בבדקנו בסוף האגרת, לא מצאנוהו שגיא כח ואפילו דבור משמטת, כאלו נשבר המקל ונשמט הברזל מקתו, ופסקה הרצועה והורס המטה אשר להוכיח יסדתו, ואם הרב הגדול אשר הביא כבודה בת מלך חדריו, לא יקנא עליה ועצם עין מעלתו כאלו אינו רואה וכנס דבריו, ומה האדם שיבא אחריו, וחלילה לי לדבר כנגד ראשי דורי ועירי עיר גדולה לאלהים, כי ת"ל לא עלו בה פרצות, מצאוה גדורה ומוקפת חומה גבוהה לא נתעוררנו עליה לבקש מצות, כי יש בה אנשים גדולים בתורה תורתם סדורה, בפיהם ערוכה ושמורה, לא ימצא בתוכה הורס המצב ולא יכניסו לצרה צרה, אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה, אין יוצאת לא בה ולא בתחומה, הנה זאת חקרנוה כן הוא ועמקא ורומה, ואם יש שמה א' מעיר מחו ליה בסלוא דלא מבע דמא, ואם לא שב מחטאו, יעבירהו תחת השבט ומת תחת שבטו, שכבר למדתנו רבינו, מצוה לדון את שבטו, וחלילה לי ג"כ כי לא נתכוונתי להתגדר ולקשקש בפעמוני, כי לא הורגלתי לשבת בשבת תחכמוני, וגם לא נסיתי ללכת בדרכי אדם ההמוני, וידעתי כי אחד מקטני החברים ראוי להוכיח יותר ממני, אך הסבה אשר העירתני, והיא הקנאה אשר הציקתני, בראותי קצת אנשים משאר מקומות בעונת הנשואין ועתות הפעוטות, ידרשו ברבים בבתי כנסיות, כאלו הם נשיאי עדה וראשי המטות, לא ידברו מן המצות כאלו הם פורקים עול משברי מוטות, הלא ר"א הגדול לא רצה לומר דבר שלא שמע מפי רבו, והפתי הדורש חכם בעיניו העומד במסבו, לא ידרוש את ה' כי אם מדברים אשר הוא בדאם מלבו, ולא די לנו בזאת הצרה, עד שעשו מאברהם ושרה חומר וצורה, ע"כ דוד מלך ישראל נעים זמירות, הוצרך להרבות תפלות ארוכות וקצרות, להיות מדברותיו בבתי כנסיות נזכרות, ועתה בלא תפלה ותחנה זכו ארסטו ואפלטון, למלאות מספריהם כל חדר וקיטון, ולסמוך על דבריהם כסומך על הפלטר ולוקח מן הסיטון, על כן נערתי חצני כגבור בכלי קרב, מלאתי מלין ולבי בחצי המליצה רָב, כי במקום שי חלול השם אין חולקין כבוד לרב, על אלו שאין אמונה בהן כההוא גברא דשמיה כדור, מוטל עליך ועל חכמי הארץ הלזו להשיב יד על כס יה מלחמה על אלו ההורסים לעבור, אך בהיותך נזר הזמן ומופת הדור, מחיצת הכרם שנתפרצה אומרים גדור, זאת לא זאת חברו ספרים מקרוב באו בדברי האגדות יצפצפו, ומלין לצד עילאה יטיפו, ובמופתי התורה יגדפו, ראוים לשחוק ולזרות לרוח ובקרקע הים ישטפו, ואף עצמותיו של אותו האיש ישרפו, ואני לא על המחזיק בספרי היונים אני כועס ולא אחשבהו ככופר, ולא כחולף חק ולא כברית מפר, ואם אמצא בהם דבר טוב אפילו בדף אחד מציל כל הספר, כי בטוחים אנו שלא יטעו בהם רבים, ואפי' בני אדם הדומים לבהמות, בשכבר מחבריהם ידועים ונקובים בשמות, והמפורסמים שבחכמי האומות, אך אלו הספרים אשר יש להם כי מבני ישראל המה, אם קצתם נוטים לדברי מינות, אע"פ שהוא רמוז בסוד כמוס ומופלא, חובה לקיים בהם מצות עשה: השחת שרוף וכלה, שמא יטעו התלמידים הפותחים ביום השבת וביום החדש, ויאמינו באלו כברוח הקודש, ויש לנו לדרוש מן החכמים ק"ו שמנדים לכבודם, כרב ששת שנדה במשטמה רבה אמאן דעקץ לעוקציה, כ"ש שיש לנו לנדות ולהחרים כל הורס ופורץ גדרה, לכבוד השם נורא עלילות, ולקלל אותם בספר התורה, בכל האלות, וחס ליה לזרעא דאבא להזכיר אותם, כי לא דלטור אני להטיל גורלות, הלא שמענו כי רבינו גרשון ז"ל אזן וחקר ותקן גדרים, לקולו מקשיבים חברים, ואחריו ישקו כל העדרים, ומי לנו גדול ממך שותה מן הברכה העליונה, עליך המלאכה לגמור ואי אתה רשאי להפטר ממנה, ואם רצון אדוננו להמלך בגבורה עם חכמי הארץ הלזו, ידעתי באמת כי תחזרו עטרת ליושנה, ואל תחוש אדוננו, כי לא עלה קטטה בינינו, כי כולנו לאחדים רחוקים מאלה הדברים הנפסדים, ת"ל לא תמצא בקרבנו משפחה או שבט שנטמע, כולם יקדימו נעשה לנשמע, ויהיו עמך לאגודה לבנות גדר, יחזיקו ידיהם לחקור ולדרוש בעקרי המצות כלליהם ופרטיהם, לא כאלה הדורשים במרכבה, שלא ראו אותה מימיהם, ועליהם אמרו במדרש ר' הונא בשם בר קפרא פתח, תאלמנה שפתי שקר, יתפרקון ישתחרון ישתתקון; יתפרקון, כמה דאתמר והנה אנחנו מאלמים אלומים, ישתחרון כמא דתימא או מי ישום אלם, ישתתקון כמה דתימא הדוברות על צדיק עתק, על חי העולמים עתק דברים שהעתיקן מבריותיו, בגאוה אתמהה בשביל להתגאות ולומר במעשה בראשית אני דורש, ובוז מבזה על כבודי, ועל שכר המעלימים אמרו רז"ל, ליושבים לפני ה' יהיה סחרה ואתננה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק, דברים שכסה עתיק יומין, ומאי נינהו? סתרי תורה.
ועתה אדוננו ומורנו שיחיה, כבר נתת לנו רשות לדבר על צורת האריה, ואנא מצלי קדם מלכא דמלכותא לא תתחבל, דיהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל, וברשותך אדון לפניך בקרקע, ולפי שראיתי שמבין טורי כתבך ניכר שאתה סבור שנפלה מחלוקת בינינו מענין זאת הצורה, יִוָדַע לפני כבודך, כי לא נתחדש מחלוקת מזה, והבקיאים אשר הנה במותר ואסור וכל החכמים, פה אחד נוטים לאסור, וגם החכם הנעלה ר' יצחק דלטאש שעשה זאת הצורה והולידה, חשש לזאת ההודאה להכין אותה ולסעדה, וכה היו דבריו עמנו: הנה באמת כי עשיתי זאת הצורה, ולפי סברתי אסורה, אבל מה אעשה והרב הגדול, (שיש לו להאמין אפילו אומר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין), התירה, וחי ה' וחי נפשך, כי לא היתה הקנטוריא בינינו באלה הדברים, וכולנו כאיש אחד חברים, ואע"פ שאלו הענינים כהררים התלוים בשערה, יש להם על מה שיסמוכו, והאמת נראה כי כל העושה אחד מהצורות בעונה ידועה, בהיות השמש או אחד מהמשרתים במעלות ידועות, לא יצא מכלל מנחש ומעונן, כההיא דאמרינן בפ' ד' מיתות, מעונן ר"ע אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר: היום יפה לצאת, מחר יפה ליקח; והפי' הנכון שמחשב אותן עתים ושעות ע"פ אצטגנינות, להכי נקט לשון מחשב, לפי שהוא דבר שצריך עיון וחשבון, וכן כתב הרמב"ם ז"ל: איזהו מעונן אלו נותני עונות, שאומר באצטגנינות: יום פלוני רע יום פלוני טוב עכ"ל, וכתב גם כן וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות וכוון מלאכתו באותו עת שקבעו הוברי שמים ה"ז לוקה, גבי מנחש תניא, לא תנחשו אלו המנחשים בחולדה בעופות ובכוכבים, וקרוב בעיני להיות זה בכלל מנחש, שהרי לא הזכירו בכלל מעונן ומנחש אלא אלו המכוונין מלאכתן והלוכן ביום ידוע ובעונה ידועה, וכסבורין שיצליחו בסחורתם בימים ידועים באותן הימים, אבל בנדון שלפנינו שעושה הצורה במתכת מיוחד וביום מיוחד בהיות הכוכב במעלה פלונית, וכסבור שמטיבה או מריעה, בודאי נראה שהוא מעשה כשוף, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל, וז"ל: ויש שם פעולות הכשוף שלא ישלמו אלא בכל אלה הפעולות, כאמרם נלקח כך עלין מצמח פלוני, ויקחוהו בהיות הירח במעלה פלונית בעת שהוא ביתר הכבוד או מזולתו מן היתרות, ויקח מקרן הבהמה הפלונית או מדמה או משערה שעור כך, והשמש בחצי השמים, ע"ד משל, או במקום מוגבל, ויקח מן מוצא פלוני או ממוצאים רבים ויותך, ותאמר כך וכך, ואתה תעשן בעלים ההם וכיוצא בהן לצורה ההיא המותכת, ויארע כך, ושם פעולות הכשוף חשבו שהם ישלמו באחד מן המינים ההם ע"כ, ובאמת אדוננו אם תראה זאת הצורה כמו שמצאתיה בספר הצורות, תאמר שהיא אחד מן המינים ההם, וכן מצאתי בס' הצורות כי נחלי הכולי' הימנית יעשה צורת אריה בלי לשון, יעשנו ישר לא מעוות, ויעשנו ביום שמש ובשעתו, ותמצא ג"כ בספר שעל הרוב יעשו הצורה מזהב, ואם יעשו במסט"אג אין למעלה ממנו, ועל חולי הכוליה השמאלית יעשה אשה רוכבת על אריה מעוטפת, ובידה רסן או מקל, ויש בה ג"כ תנאים רבים ע"כ, ועל כיוצא בזה ארז"ל: הלכות כשפים כהלכות שבת, העושה מעשה בסקילה, ולא החמירה תורה כ"כ במכשף, אלא מפני שהוא דברים שמביאין את האדם לעבוד ע"ז, וזה נמשך מדבריהם ז"ל, וז"ל: וא"א לפעולת הכשוף מבלתי הבטה בעניני הכוכבים, ר"ל שהם יחשבו שזה הצמח מחלק הכוכב, וכן כל בעלי חיים, וכן כל מוצאיהם לכוכב, וכן יעשו, שהפעולות ההם אשר בעשותם אותם יעשה להם כשוף, הן ממיני הצמח לכוכב ההוא, וירצה שהפועל ההוא או המאמר ההוא או העשוי לה, יעשה לנו מה שרוצה ע"כ נראה שכוונת המכשפים כן היא נעשית צורה במתכת כסף, ובהיות הכוכב במעלה ידועה, הוא רצון הכוכב ההוא, וזאת היא עבודתו, והדברים מוכיחים שהרי נתן כח הצורה, בזה הענין העירני לפרש הא דתניא ואשר במים מתחת לארץ לרבות צלצול קטן, בעונה ידועה, ובהיות כוכב פלוני במעלה פלונית, ומעיד עליו כח פלוני, והוא מאמין בלבו שזאת הצורה קטנה כך מטיבה כך מריעה, בכח מזל שנעשה בו, והיא טמונה בבית גנזה, כרוכה בבגד ידוע, כמשפט הכוכב ההוא, ואין ספק שזאת היא עבודתו, ואין לך מחבק ומנשק גדול מזה, והביא הברייתא ללמדנו, שאמר אפילו צלצול קטן, ומוקמינן לה לעבדה, אי ס"ד לעבדה ממש, כגון השתחויה ונסוך ושאר עבודותיו המפורסמות, מאי אריא צלצול קטן שהיא צורת בעל חי, אפילו צרור או קיסם נמי, דהא תניא בברייתא, ר"ח בן אנטיגנוס אומר מפני מה תפשה תורה בלשון מולך, שאלו המליכו עליהם וכו', וה"נ אמרה ר"י, בירושלמי ר' בון ברבי חייא בשם ר"י, מהו לשון שלמדתך תורה מלך, כל שהמליכוהו עליהם אפילו קיסם, אלמא נראה כמו שפירשתי, וכיון שכן, איך נודע שהתיר לעשות צורה לרפואה, הא העושה צורה עובר משום מעונן ומנחש ומכשף, ואפי' היא עשויה ועומדת אסור להתרפאות ממנה, ואינה בכלל הדברים המותרים להתרפאות בהם, מפני שהוא בנותן כח והודאה לכוכב הנזכר, בעשותו הצורה ההיא, ועל כיוצא בזה אמרו בירושלמי פרק הרואה, לא תצווח לא למיכאל ולא לגבריאל, לי אתה צוח ואנא עני לך, הה"ד: כל הנקרא בשם ה' ימלט, ואין התנצלות להתרפא ממנו בהאמינו כי לו הכח והגבורה שהכל יבא מאת האדון ית' וית' שמו, והוא ית' השפיע מטובו לשכלים הנפרדים ולגלגלים ולכוכבים, שהרי כמו כן יש התנצלות לעובדי ע"ז, כמ"ש הרמב"ם ז"ל, וכך הם אומרים עובדי ע"ז היודעים עיקרה, לא שהם אומרים שאין שום אלוה, זה שאמר ירמיה הנביא: מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה, ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא, כלומר הכל יודעים שאתה הוא לבדך, אבל טעותם וסכלותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא ע"כ, ויש מאמר רז"ל (במס' מנחות פ' הרי עלי), א"ר מצור ועד קרטגיני מכירין את ישראל ואת אביהם אשר בשמים, מצור כלפי מערב מקרטגיני כלפי מזרח וכו' איתיביה רב שימי לרב, ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה וכו'? א"ל רב שימי את דקרי ליה אלהא דאלהא, ונראה שאפילו להסתכל באותן הצורות אסור, וז"ש בגמרא בשבת פ' השואל, ובדיוקנא עצמה אף בחול אסור לסתכל בה, שנאמר: אל תפנו אל האלילים, מאי תלמודא, א"ר חנין אל תפנו אל מדעתכם, ונראה ג"כ שאסור לחוש לדברי האצטגנינים בשב ואל תעשה, וכ"ש לעשות מעשה על פיהם אפילו במקום סכנה, כדגרסינן במס' שבת פ' השואל, מההוא מעשה דר"ע דהוה ליה ברתא, א"ל מאי האי ההוא מעשה דר"ע יומא דעיילא לבי גננא טריף לה חויא ומתה וכו', ואעפ"כ לא חש ר"ע לדבריהם ולא נמנע מלהשיאה, סוף דבר חקרתי ובדקתי בקצת התלמוד עד מקום שידי מגעת, ולא מצאתי שיתיר לעשות צורה לרפואה ע"פ האצטגנינות, ובאמת יש אלף רפואות בתלמוד, ואי הוה שרי באלה הצורות אי אפשר דלא לשתמיט חד תנא או אמורא למיתני חדא מינייהו, וראיתי גם כן כי רוב הרפואות שבתלמוד נחלקו לג' חלקים, החלק האחד בכח השמים וע"פ החקירה הטבעית, כההיא דפ' מי שאחזו, לדמא דאתי מפומא, בדקינין ליה בגלא דחטתא, איסריך, מריאה אתי ואית ליה תקנתא, ואי לא סריך מכבדא קא אתי ולית ליה תקנתא, והא איפכא תנן, ניטלה הבגד ולא נשתייר ממנה כלום, כיון דמפומא קאתי אימר איתמחי איתמח, וקא אמרינן התם אי מריאה אתי מאי תקנתיה, ליתי שבעה כווני פרומיה דפרמא דסלקא, ושבעה כיני דפרמא דכרתי, וז' ניני פרידא דרומנא, וכונא דארמונא, וכנגדן כנתא בטיפתא, ולישקלינהו בהדי הדדי ולישתי בתרייהו שיכרא חריפי דטבת, ועל כיוצא בזה ארז"ל: ורפוא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, והחלק השני הקמיעין והלחשים, ומזה הענין רוב הראיות שהביא רבינו יצ"ו והדבר ידוע ומתרבה בדברי רז"ל, כי יש לשידין ולרוחין וללילית תכונה גשמית קיימת, כדאמרינן בפ' עושין פסין: כל אותן שנים שהיה אדם הראשון בנדוי הוליד רוחין שידין ולילין, שנאמר: ויחי אדם ק"ל שנה ויולד בדמותו כצלמו, מכלל דעד האידנא לאו כדמותיה הוליד, ומוקים לה התם בשכבת זרע דחזא לאונסיה; ואמרינן נמי בפרק מי שהוציאו, גבי הני שב שמעתתא דאתמרן בצפרא בשבתא קמיה דרב חסדא בסוריא, ובהדי פניא בשבתא קמיה דרבא, ואסיקנא התם דלמא יוסף שידא אמרינהו, ועוד ארז"ל אוכלין ושותין כבני אדם, ופרין ורבין כבני אדם, ומתין כבני אדם, ומעשה דאשמדאי בפ' מי שאחזו מוכיח, שיש להן תכונה קיימת גשמית, ונראה ג"כ שיש להם רשות להזיק לבני אדם, כמ"ש רז"ל לאחד נראה ומזיק, לשנים נראים ואינם מזיקין, לשלשה אינם נראים ואינם מזיקין; וגם בערבי פסחים תניא, אל יצא אדם יחידי בלילה, מפני שאגרת בת מחלת יוצאה ועמה י"ח רבוא מלאכי חבלה, וכל אחד יש לו רשות לחבל, וכיון שכן נראה בברור, שכמו שיש רשות לאדם להשמר משונאו ולהנצל ממנו ולהבריחו מעליו בכל ענין שיוכל, בחרב ובחנית ובמקל יד, כן יש רשות ביד האדם, להשמר מן השדים ומכל היזק הבא מכחם ולהבריחם מעליו, בין מכח הקמיעין בין מכח הלחשים, כדאמרינן בפסחים, ההוא בר קשא דמתא דאזיל וקאי גבי זרדתא דסמכי למתא ואתזק, אתא ההוא מרבנן וכו' כתב ליה קמיעא לחדא שדא, שמעיה דקאמר סודרא דמר דמי כרבנן, בדיקנא ביה במר דלא ידע אפי' ברוך, אתא ההוא מרבנן דידע דזרדתא דסמכא למתא לא פחתא משתין שידי, כתב ליה קמיעא לשתין שידי, שמעיה דקאמר דלא מינייהו דהכא, ותו אמרינן התם, טולי בי פרחי רוחי דבי זרדתא שידי, דבי אגרתא דשפי, למאי נפקא מינה, למיתב קמיעא, ואמרינן נמי בריש פרק מי שאחזו, וליתני נמי מי שנשכו יין חדש, הא קמ"ל דהאי רוחא קורדייקוס שמיה, למאי נ"פ לקמיעא, והיינו דתניא בפרקא דאמורא בפ' במה אשה, כולהו איתנהו משום דרכי האמורי לבד מהני, מי שישב לו עצם בגרונו, דאומר חק נחת נחת ננעצת במחט וכו', ונראה שהוציא אלו השנים מכלל דרכי האמורי, לפי שהיו ידועים אצלם שהם כשאר הלחשים הנזכרים בתלמוד, ולפי שהדבר ידוע בענין השדים שהם מזיקים בימים ידועים ובמקומות ידועים, כההיא דאמרינן בפרק ערבי פסחים, שבק ליה לילי רביעיותולילי שבתות, כן בענין הלחשים יש שהם בימים ידועים, ואין בזה משום לא תעוננו, שאין זה אלא כרודף שונאו במקום למצאו ולהתיש כחו, וענין אלו הלחשים פשט היתרן בתלמוד, והתירו אותן אפילו בשבת, שהרי אין לך נחשים ועקרבים מזיקים יותר מזה, ובהדיא אמרו לוחשים לחישות נחשים ועקרבים בשבת, ובענין הקמיעין אמרו, אחד קמיעא של כתב ואחד קמיעא של עיקרין וא' חולה שיש בו סכנה וא' חולי שאין בו סכנה, ואחד שיכפה וא' שלא יכפה, הרי יצא לנו מדברי רז"ל שאין הקמיעין והלחשים מפני דרכי האמורי, ואמרו נמי דברים שיכחיש אותן ההיקש הטבעי, שכמו שמבהלין את האדם באלה ובשבועה ובשמתא כך מבהלין לשד בקמיעין ובלחשים ובתקיעות, כדאמרינן בסוכה, התוקע לשד יצא, ואפשר לומר לאותן הימים שהזהירו להקיז בהן בפ' מפנין גבי פורסא דדמא, ומ"ש ארבע דהוא ארבע דהוא כ"ד וכו', טעמא דמלתא משום היזק זוגות, כדאמרינן בפסחים: אר"י אמר לי יוסף שידא, אשמדאי מלכא דשידי ממונה אכולהו זוגי, דייקא נמי דקתני גבי פורסא דדמא משום דקאי מאדים בזוגות, אלמא משום היזק זוגות נגעו בה. החלק הג' בכח הסגולות, כההיא דאמרינן בפ' במה אשה: יוצאין באבן תקומה בשבת, ולא שהפילה אלא שמא תפיל, ולא שעיברה אלא שמע תתעבר ותפיל, וההיא דתנן התם יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב משום רפואה, וכל אלו מותרים ויוצאים בהן בשבת, אף על פי שלא יגזרהו ההיקש הטבעי, כיון שהוציא אותן הנסיון ונתאמת נסיונם ויש בהם רפואה לקצת חליי בני אדם, מותרין והולכין בהם על תליית העשב שקוראין פיאונייה על הנכפה, ועד"ז בשאר הסמים, ואין בהם כלל משום דרכי האמורי הנזכר בסוף פ' במה אשה יוצאה, ראיתי כי הכוונה בהם כדי שיצליחו במלאכתם כההיא דאמרינן, המרקדת לכותח והמשחקת לעדשים והמתחת לגריסין והמשתננת מים בפני קדרה מים כדי שתתבשל מהרה, ועשו כן תחבולות גדולות כדי שיצליחו במיני העבודה ובמרעה ובנטיעות האילנות והכרמים שהם מיני הכישוף, מהם שאין צד ע"ז כלל, אלא שהדבר ההוא בעיניהם כמנהג הסגולות והכחות, ונראה דעל אלה הדברים אמרו אביי ורבא, כל דבר שיש בו משום דרכי רפואה אין בו משום דרכי האמורי, כההיא דתניא אילן המשיר פירותיו טוענו באבנים וסוקרו בסיקרא, ומסיק בגמ' דטוענו באבנים כי היכי דליחוש חיליה, וזהו דבר שיגזרהו ההקש הטבעי ומותר, וכל דבר שאין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי, כגון דבר שלא יגזרהו ההקש הטבעי, אף על פי שנוהגים בו מנהג הכחות והפעולות, וחוששין שכבר נתאמת בהם הנסיון, כההיא דתנן בסוף פ' בהמה המקשה, גבי שליא של מוקדשין אין קוברין אותה בפרשת דרכים, ואין תולין אותה באילן, וראיה דלא אתאמדא מלתא דאביי ורבא במיני חליי בני אדם אלא בהני מילי, ודכוותייהו, מדלא שקילי וטרי בגמ' עלייהו, מה דאילן המשיר פירותיו ולא פריך להו מהא דיוצאין באבן תקומה, שהוא בודאי דבר שלא יגזרהו העיון הטבעי, וכ"ש משקל האבן תקומה שהוא רחוק מכל הקש וקרוב לנמנע, לולי שנתאמת להם בנסיון, ועוד מעיקרא מימרא דאביי ורבא בסוף בהמה המקשה על משנת אין תולין באילן, זו היא מדה בתורה ולמד דבר מענינו, ונראה שלזה כיוון הרמב"ם ז"ל, ז"ל: ולהרחיק כל מעשה כשוף הזהיר מעשות דבר מחוקותיהם, ואפילו במה שנתלה במעשה העבודה והמרעה וכיוצא בהן ר"ל כל מה שאמר שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי, אפי' נוהג כפי דעתם מנהג הסגולות והכחות עכ"ל, וכתב עוד ולכן אסרה תורה כלאי הכרם וצותה לשרוף הכל, כי חוקות הגוים כולם אשר היו חוששין שהם כחות וסגולות, ואפילו דבר שלא יהיה בו ריח ע"ז הכל נאסר כמו שבארו באמרם: אין תולין אותם באילן עכ"ל. הם אלו הג' חלקים מן הרפואות הנזכרים בתלמוד, ולא מצאתי באחד מהם שיאסור לרפואה, ויש דברים אחרים בתלמוד שאין עניינם לרפואה, אלא כדי ליישב דעת האדם כי היכי דלא ליתרע מזליה, כההיא דאמרינן האי מאן דבעית לנשוף מדוכתיה וכו', ומה שתפשת עלי רבנו ואמרת כי הפרזתי על המדה, באמרי בכתב הא': ואם באת להתיר הצורה הקטנה ההיא תתיר כולן, כי כל המינים נופלים תחת הסוג ובנין אב אחד לכולן, עכ"ל, דע באמת כי חקרתי בספר ההוא והגיע לידי מקצתו, ומצאתי כי מן ח' צורות אשר עליהם נבנה הספר ההוא אין ראוי לומר עליהן שהן תחת הסוג, אלא כולן תחת עין אחד הם, שהרי כל צורה וצורה מיוחד לאבר מיוחד ולחולי מיוחד, ואין שנוי בהם אלא שזאת נעשית לכוכב פלוני וזאת לכוכב פלוני, ואם כן באמת מי שקיים מקצתו קיים כולו, ומה שהבאת ראיה מדברי ספר פלוסוף היונים שיש בהם תוכות וקליפות, ונוהגין בהם כההיא דאמרינן בפ' אין דורשין: ד"מ אגוז מצא תוכות אכל קליפות זרק, כבודך רבנו שיחי' מונח במקומו, כי אין הנדון דומה לראיה, כי ספרי הפלוסוף הם חקירות חולקות בעניינים חלוקים בפרטי המציאות, ולא עלה על דעת, כי בהבטל המופת בחקירה אחת, יבטלו שאר מופתי החקירות, ואחר הדברים והאמת, אכתוב לפניך רבנו מה שמצאתי כתוב בפי' המשנה להרמב"ם, בפ' מקום שנהגו גבי גנז ספר רפואות והודו לו, וז"ל: זאת ההלכה היא תוספות, אבל ראויה לרשה לפי שיש בה תועלת, ספר רפואות הוא ספר שהיה עניינו לרפאות בדברים שלא התירה התורה להתרפאות בהן, כמו הדברים שחושבין בעלי הצורות, והוא כי יש חכמים בחכמת הכוכבים, ועל פיהם יעשו צורות לעתים ידועים, ויועילו או יזיקו לדברים ידועים, וזאת הצורה נקראת בלשון יון טלס"ם, ואומר כי הצורה הנעשית בזאת התכונה היא טובה לחולי פלוני, וכיוצא בו מן הדברים המטעים, ומחבר זה הספר לא חברו אלא על דרך חכמת טבע המציאות, לא על דרך שיעשה אדם פעולה ממה שכתוב בזה הספר וזה מותר, ועוד יתבאר לך כי יש דברים שמנע ה' לעשותם, והן מותרים ללמדם ולהבינם, כמ"ש הי"ת לא תלמד לעשות, ולמדנו בקבלה אבל אתה למד להבין ולהורות, וכאשר השחיתו בני אדם דרכם, והיו מתרפאין באותן הדברים, הסירן וגנזן עכ"ל, ועתה אדוננו ומורנו אם תחזיק בראיותך נודה ונאמר ברוך המקום שעקר ע"ז מארצנו, ושלום רב לאוהבי תורתך, ושלום ושנות חיים יוסיפו על שנותיך כחפצך, וכחפץ עבד אדוני נאמן ביתך הכוסף להכנס במחיצתך.
אבא מרי ב"ר משה
אות ו
מפני כי ראיתי עת רצון הוא לדבר אל הרב, שלחתי לו זאת התשובה הבנויה על צורת האריה ולחזק ההערה ראשונה, והוספתי לבקש מלפניו שיאיר עיני בקצת שאלות והם אלו: בהיות יד הרב פשוטה, אינו בדין שיהיה תלמיד סתומה, ואם זה ימים מצאנוה גרופה וקטומה, יבא דברך וינצח בנעימה, להאיר עינו במשנה אחת בלבו שומה, ידוע באמת ובברור כי שעורי בטולי האיסורין שנתערבו בדברים המותרין, מהם דבר תורה ומהם מדברי סופרים, מין במינו יבש ביבש בטל ברוב, וזהו שאמרו כל מקום: דמדאורייתא חד בתרי בטיל ומותר לאכלן אפילו לכתחלה, ואפי' מצות פרוש אין לה, ולפ"ד אפילו לאכול שלשתן בקערה אחת מותר, כיון שנתבטל נעשה האיסור היתר, והתורה טהרתו מדכתיב אחרי רבים להטות, והיינו דאמרינן בזבחים פ' התערובת: א"ר אמרו רבנן בטעמא אמרו רבנן ברובא אמרו רבנן בחזיתא, מין בשאינו מינו בטעמא, מין במינו ברובא, היכא דאית ליה חזיתא במראה, מדקא מדמי מין במינו ברובא אל מין בשא"מ בטעמא, ש"מ דכי היכי דמין בשאינו מינו בטעמא מותר לכתחלה, ע"כ יש לנו לומר דה"נ מין במינו ברובא מותר לכתחלה וע"כ יש לנו לומר דהאי מין במינו מיירי בדין יבש ביבש, דאי באיסור בלול הא קיי"ל כר"ל וכר"י בפ' השוכר את הפועל, דכל איסורין שבתורה מין במינו בין שלא במינו בששים, הלכך אע"ג דמין במינו יבש חד בתרי בטל ברוב, כיון דלא יהיב טעמא, מ"מ כיון דהוא בלול ופשט האיסור בכל, אמרו רבן שיהא שיעורו בששים, והיינו דאמר רבא בפ' גיד הנשה אמור רבנן בטעמא אמור רבנן בקפילא אמור רבנן בששים, כיצד מין בשא"מ דהיתרא בטעמא, מין בשאינו מינו דאיסורא בקפילא, מין במינו בס', אי נמי מין בשא"מ היכא דליכא קפילא בששים, ונראה דשיערו מין במינו בלול דרואין אותו כאילו הוא מין בשאינו מינו דליכא קפילא דליכא למיקם אטעמא, ואמרו בס', ומין בשאינו מינו שיערו בס' דבר תורה היכא דליכא למיקם אטעמא דפחות מס' מסתמא אית ביה טעמא, וקיי"ל בפ' השוכר את הפועל טעמו לא ממשו אסור, ואע"ג דלית ביה שיעור אסור מן התורה, ויש מן האסורין שדינן במאה כדתנן בערלה פ' התרומה, תרומת מעשר של דמאי החלה והבכורים עולים באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וצריך להרים, ומפ' בירושלמי הא דצריך להרים, ר' בא בשם ר' יוחנן מפני גזל השבט, והא דבעינן בתרומה אחד ומאה מדרבנן הוא דמדאוריתא חד בתרי בטל, אלא שהחמירו בתרומה שאמרו שעולה באחד ומאה ואסמכוה אקרא, כדתניא בספרי מכל חלבו את מקדשו ממנו, שאם נפל לתורו הרי הוא מקדשו, מכאן אמרו התרומה עולה בא' ומאה וכו', וחלה יש לה דין תרומה, דכתיב: חלה תרימו תרומה, כדאמרינן ביבמות פ' הערל ותרומת ידך אלו הבכורים, וכן הדין בתרומת מעשר של דמאי, ואמרינן בירושלמי מאן תנא תרומת מעשר של דמאי ר"מ, דר"מ מחמיר בדבריהם כדברי תורה, דתנינן תמן הרואה כתם ה"ז מקולקלת וחוששת משום זוב. ויש מן האסורין שהן במאתים כדתנן בערלה פ"ב: הערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה, ואינו צריך להרים, ומפרש טעמא בירושלמי מנין שהם עולין, אתיא מלאה מלאה מכלאי הכרם, כתיב: פן תקדש המלאה וכתיב: בבכורים מלאתך ודמעך לא תאחר, מה מלאה שנאמר להלן עולה אף מלאה האמורה כאן עולה, אי מה כאן מאה אף כאן מאה, לפי שכפל הכתוב איסורו שהוא אסור בהנאה, שנו חכמים חיובו, עד כדון כלאי הכרם, ערלה מניין, מה זו אסורה בהנאה אף זו אסורה בהנאה, ומה זו עולה אף זו עולה, אלא ודאי הא קמבעיא לן הא דתנן בפ' י' דתרומה, דג טמא שכבשו עם דג טהור, כל גרב שהוא מחזיק סאתים, אם יש בו משקל עשר זוז ביהודה שהם ה' סלעים בגליל, ופי' רבנו שמשון שמשנה חסרה היא, דלא פירש אם מותר אם אסור, ופי' דלא מיירי באסור נתינת טעם דשיעורו בששים אלא בדג טמא שנתערב עם דגים טהורי, דמיתסרו כולהו משום דבריה לא בטלה אלא בשעור זה, ומפרש בירושלמי דהאי שיעורא הוי תשע מאות וששים, והכי גרסינן התם סאה כמה עבדא, כ"ד לוגין, ולוגא כמה עבדא תרין לטרין, וליטרא כמה עבדא ק' זוז, יפרש לנו מנין זה השיעור, ומה ראו לומר עד תשע מאות וששים, מאחר שאין האיסור משום נתינת טעם, שהרי בודאי מה שהחמירו בביצה משום חשיבותה הוא, וא"כ מ"ש משאר הדברים החשובים כגון חתיכה הראויה להתכבד ואת שדרכה להמנות דלא בטיל אפי' באלף, וכן בע"ח נמי דחשיבי ולא בטלי לעולם, דאמרינן בזבחים פ' התערובות, כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל, אפי' אחד בריבוא ימותו כולן, ומפרש טעמא התם משום דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי, ואם נפרש המשנה בציר כמ"ש הרב בפי' המשנה, קשיא לן מאי שנא ציר משאר איסורין דסבירא לן דבין במינן בין בשאינו מינן בששים, ולא החמירו כ"כ בטעם, וציר דקדקו בו עד תשע מאות וששים, דהא אפי' ר' יהודה המחמיר דס"ל דמין במינו לא בטיל, מקיל בציר בשעור רביעית בסאתים, ומפרש טעמא בפ' גיד הנשה משום דזיעה בעלמא, וכיון שכך לרבנן דס"ל דכל איסורין שבתורה מין במינו בטל בס', כ"ש גבי ציר דזיעה בעלמא הוא שאין להם להחמיר בשעורו, עוד יפרש לנו רבנו מ"ש הרמב"ם ז"ל בה' הקרבנות פ"א וז"ל: מצות בכור במה טהורה אינה נוהגת אלא בארץ, ואין מביאין בכורים מח"ל עכ"ל, נראה כי הרב פסק כהאי משנה דפ' בתרא דחלה, בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו, ודחה אותה משנה האמורה בפ' אלו קדשים, דתנן התם ואם באו תמימים יקרבו, ואע"פ שבירושלמי מקיים שניהם דפריך התם בסוף חלה על בן אנטיגנוס אדמאי לא קבלו ממנו, ולא כן תנינין ואם תמימים יקרבו? ומשני שנייא היא שהדבר מסוים שלא ניקבע הדבר חובה, ומפרש רבנו שמשון משום דאנשים גדולים היו ויסמכו עליהם, א"נ משום דמינכרא מילתא טובא אעפ"כ נראה כי הר"ם ז"ל תפש כשיטת הבבלי, ולא נסמך על תרוציה דר"ח דמתרץ התם בסוף אלו קדשים, אלא קשיא הא רבי ישמעאל הא ר"ע, ומוקי הא דבן אנטיגנוס אליבא דר"ע, דתניא ר"ע אומר יכול יעלה האדם בכור מח"ל בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו, ת"ל ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ממקום שאתה מעלה מעשר דגנך תירושך ויצהרך, אתה מעלה בכור, וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגנך תירושך ויצהרך, אי אתה מעלה בכור, וקשיא ללשון הר"מ ז"ל שכ' ולא יקריב אלא הוא חולין, ומדלא אמר ונאכל במומו, שמע מיניה דחולין גמורין חשוב ליה, ואין בה קדושת בכור כלל, והא ר"ע לא אמר אלא שלא יעלה בכור מחוץ לארץ ויקריבנו, אבל למהוי חולין ולהאכל בלא מום לא קאמרינן, ועוד דהא גבי מעשר בהמה דריש ר"ע האי ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה, וממקום שאין אתה מעלה מעשר דגן אין אתה מעלה מעשר בהמה, ומפרש לה בבכורות פר' מעשר במה, נוהג בארץ ובח"ל, ובעי בגמ' לימא מתניתין דלא כר"ע, דתניא ר"ע אומר יכול מעלה מעשר בהמה לארץ וכו', ואסיקנא התם אפילו תימא ר"א, כאן לקדש כאן לקרב, דיקא נמי דקא נסיב תלמודא והבאתם שמה ש"מ, ומאחר שאינו קרב למה קדיש להאכל במומו לבעלים עכ"ל, וא"כ לר"ע מ"ש בכור ממעשר בהמה, דהא תרוייהו מחד קרא נפקי, ועוד כמה מעשים בתלמוד שנראה מהם דבכור נוהג בח"ל, כההיא דאמרינן בפ' אין צדין ההוא גברא דאייתי בכורא קמי דרבא אפנייא דמעלי יומא טבא, היה יתיב רבא וקא חייף רישיה, דלי עיניה וחזיוה למומי, א"ל זיל האידנא ותא למחר, ועובדא דר' מרי בר רחל בפ"ק דבכורות דהוה ליה חיותא, דהווה מקנה אודנייהו לגוים, ואסר להם בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים, וכלאי חיותא דר' מרי בר רחל, ומפר' טעמא התם משום דקא מפקע להו מקדושת כהן, ועובדא דפ' פסולי המוקדשין דההוא שרוע דאתא לקמיה דרב אשי, א"ל רב אשי למאי ניחוש ליה, הרי בכור מומו עמו, וכל הני עובדא ודאי בבבל הוו, אלמא בכור נוהג בח"ל, ותו דאמרינן התם, התרת בכור בח"ל ע"פ שלשה בני הכנסת. ושלום ושנות חיים יוסיפו לך, כחפצך וחפץ הכותב צעיר התלמידים נאמן אהבתך.
אבא מרי בר משה בר יוסף
חתימה, בוצינא דנהורא אתך וס"ת, רביה דעמא מרגניתא דלית בה טימא, מרנא ורבנא ר' שלמה בכור הנכבד לר' אברהם בן אדרת זצ"ל.
[כבר גליתי דעתי כי לא להרבות כמות הספר מטרת חפצי אך להאיר עיני הקורא בדברים אשר בל נודעים עוד על פני תבל. לכן השבתי ימיני אחור מלהדפיס גם ב' התשובות הללו כי הקורא יראם בתשובות הרשב"א הנדפסות: תשובה על ההערה וצורת האריה בסימן תי"ד, ותשובות השאלות מסי' תכ"ד עד תכ"ח. - המוציא לאור.]
אות ז
השיב לי הרב ב' כתבים, אחד תשובה על ההערה עם צורת האריה, והשני תשובה על השאלות. והאחד אשר הוא תשובה על ההערה עם צורת האריה הוא זה:
למי כל חמדת ישראל, למי כל המחנה הזה אשר פגשתי, למי נהרי נחלי דבש אשר פגעתי? ראיתי בן פורת, אמריו יטיפו נהר כנהר גדול נהר פרת, ומי ידרכנו בנעלים, ולו עתה יחצנו לשבעה נחלים, מטה לא יבקיענו, וצי אדיר לא יעברנו, ע"כ לבבי לא יחדל, מלפרוט אמריו על דל, רק אקח מהם טפה כחרדל, והנני מקפץ אל מקום שדברינו הולכים, שם אמרת עם הספר, לא על המחזיק בספרי היוונים אני כועס, שאם נשנה בהם דבר טוב מציל על כל הספר, כי בטוחים אנו שלא יטעו בהם אפילו בני אדם הדומים לבהמות, שכבר מחבריהם ידועים בשמות, שהם מחכמי האומות, ואתה אוהב התורה אהובי, האם תכסה מערומיהם בכנפי הזבוב חס לך כי ע"ז גדלה צעקה את פני ה', שהמתמיד בהם עושה אותם עיקר, ועוקר את תורת ה', וזה לא נעלם מספרך אשר כתבת, שכן כתוב בספר, דוד המלך נעים זמירות ישראל הוצרך להרבות תפלות ארוכות וקצרות, להיות מדברותיו בבתי כנסיות נזכרות, ובלא תפלה ותחנה זכו ארסטו ואפלטון למלאות ספריהם כל חדר וקיטון, וסומכין עליהם כסמוך על הפלטר ולוקח מן הסיטון, כך כתבת, ובאמת כן דברת, ומי יאמר שאין זה רע ומר, כי באמת המתמיד בהם עם החרב אשר בידם לא נשמר, וישם מר למתוק ומתוק למר, כי הדברים ההם מושכים את הלב בעבותות אהבה, וסופם כסופה לעורר על תורת אמת מסה ומריבה, לפי שכל דבריהם בנוים על הטבע, ובני אדם אשר בעפר יסודם מושכים הטבע בחוט הסרבל, ובלבם עול התורה יחובל, ויצר סמוך על דבריהם את יוצרו רב, ואף אם ילמדהו זמן רב מלך ישראל רב, ומה יעשה האמון בחיק האדמה, בראותו חכמה תפתהו בערמה, במופתים טבעיים אשר בהם הפתאים נפתים ואשר בספרים ההם נושרין מחיקו, ושם בהם על ימותיו חשקו, איך לא יגרע מתורת אמת חקו, באמת אי אפשר להתקבץ שני הפכים יחד בזמן אחד, היאמין איש כזה, או היסבור סברא לקיים מופתי התורה ומושכל ראשון בעיניו ומלבבו לא ימיש, שנמנע להוציא מים מצור החלמיש, וכן כל המופתים שבאו בתורה שהם נמנע בטבע, ובהעצר השמים אם יתקבצו כל קהל ישראל ויאספו להם כל החסידים, גם כי ירבו תפלה, מטר לא נתך ארצה מקול המולה, זו באמת במחשבתם האמולה, וכל המאמין בדבר שלא יגזרהו ההקש הטבעי, יקראו אותו פתי מאמין לכל דבר, והם לבדם בעיניהם בעלי חכמה, ואנחנו נחשבנו אצלם כבהמה. גם שמעתי וראיתי את הלחץ אשר הם לוחצים ונלחצים בגדר התורה וחכמיה, וכמעט עוקרין כל תחומיה, ומי בהם ימלט נפשו, זולתי מי שמילא כרסו מעדני התורה, ומטעמי רבינא ורב אשי, כהרב ז"ל שאמר על עצמו, שלא לקחם רק לרקחות ולטבחות ולאופות, ומעידין ספריו על דבריו, ואשר לא ירקח כמוהו, לא יוכל עשוהו, ואם יש בהם קצת דברים מועילים, יש בהם כמה נזקים מעלים, ושועלים כרמים מחבלים, ומושכים המתמיד בהם בחבלי השוא, ונתעה לא יאמין בשוא, ויצא שכר הדבר הטוב ההוא בהפסדו, במכות אשר הכוהו חרמים בין ידיו, ולנו ללמוד ולירא, ממה שאמרו על ס' בן סירא, שאם היות בו קצת דברים נאים, עד שהביאום בגמ' פעמים בשם מקראים, לפי שיש בו דברי בטלה, אסרו להגות בו, כ"ש באלה שגורמים לסור מאחרי ה', היחזק אדם בלבו דברים שהם כנגד תורתו, וידיו לא תבצענה, היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה, וכי תאמר שאף בני אדם הדומין לבהמות, לא יתעו אחריהם, אחרי שידעו שחברום חכמי האומות, עתה ראה מי שם שמות בארץ זולתי אלה, ורואה אני אף אם יחוק אדם להם חקקי און ודברי שקר בספר, — ויקרא אותם באזניהם בשם ארסטו וחבריו, לא יהרהרו אחריו, ויחתמו ויאמרו אמת, מודעת זאת בכל הארץ שהפתי השוקד על לשונות דבריהם, ולבו ריק מהם יקרא חכם, ועל חכמי התורה יאמרו לא הבין חכם, וזה באמת הגורם הגדול להסיר אנשים המסוה מעל פניהם, ולחוק שוא וכזב בספריהם, ולמרות עיני התורה השלימה, לדעתם כי לא השיגו מלחמה, על כן מקצתם לא הניחו מקרא שלא הפכוהו לאמר הלא ממשל משלים הוא, ועשו להם אברהם ושרה חומר וצורה, ועקרו כל הגבולות, לפרש שנים עשר בני יעקב י"ב מזלות, ועמלק יצר הרע, ולוט השכל ואשתו החומר, והוא שנאמ' עליה שהיתה נציב מלח, ודעת האנשים האלו מה' ועבודתו נגרע, וחזרו לסורם רע, כי לא שמענו מהם רק רע; האנשים האלה נפשם תפח, ותאכלם אש לא נופח, וצורם לבלות שאול, כי אין די בזכות אבות לגאול, צא וראה אותו הגדול שנתגדל באותן החכמות, מהו בתפלה ובתפלין ושאר המצות, כי כן יעשה לו חזות הבל בחלומותו, וע"ז היתה הכונה שהרימות קולך במרום בס' הראשון, שעליו תעיד כל לשון, שהוא הסוד, האומר ערו ערו עד היסוד, ואותן האנשים אשר אמרת, שמגלים פנים לדרוש בראש הצבור בבתי כניסות במעשה מרכבה, יגלו שמים עונם, על שדורשים דברי הבאי ומפרסמים ברבים שגעונם, אך אמנם אשר האשמתם שמגלים מה שכסה עתיקו של עולם, אומר לי לבי שלא גלו דבר מן הנעלים, ואין בידם עון גלוי וסכלותם תצילם, ומה שדרשו מצד הגלוי מותר, שלא גלו דבר מן הנסתר אך מן התימה איך ימשכו הצנועים את ידיהם, מלהוכיח אותם על פניהם, שלא יקלו ראשם לדרוש ברבים דבר שובב מגודל לבב, בין לדעתם שעלו במרכבה ודרשוה ולרבים גלוה בין שנלאו למצוא הפתח ובשוא החליפוה, ואשר חקק חקקי און ואמר שאברהם ושרה חומר וצורה, לא תמלא נפשו מצרה, ואם חי הוא ימות בצרה כמבכירה, ואם מת הוא לא תהיה לו כפרה, ובאמת איש זה העיד ונאמן על עצמו יותר ממאה עדים, שאינו מזרע אברהם, ותפלתו לא ישמע אל, שאינו אפילו מזרע עשו וישמעאל, רק מאותן לילין שנולדו מחוה ואדם הראשון, ע"כ תקללו כל לשון, וכל ישראל יהיו נקיים. (מכתב ז', עמוד 14 שורה יב מלמטה: וכל ישראל יהיו נקיים והנה שם ארי חבר ספר עושה פרי לחלי הנפשות האל צרי הוא הספר בנוי לתלפיות אלף המגן תלוי עליו וחרב פפיות המחברו יזכר לטוב עם ספרו הוא השוע הקצין ר' טודריס י"א ידעתי אם יש את נפשכם שניכם עם יתר נכבדי ארצכם תקשרו קשרים לאותיות ותתנו בתוך אחיכם לתורה וניות כי תשורו מראש אמנה ותשיבו עטרה ליושנה יחדש השם כבודכם ויתמיד מעלתכם והייתם ברכה בקרב הארץ מוסכם הייתי זה כמה וכו'.) והנה מוסכם היה זה כמה, שלא להשיב מפני הכבוד על הדברים שכתבת אלי על מה שאסרה תורה, ואני כחוקר וכמסתפק כתבתי אליך מה שכתבתי, מפני שאף בדברי הרב ראיתי בס' המורה אשר לרב, דברים שהרבה לנו מבוכה, כאשר בא בכתבך, וראיתי שדבריו ודבריך חלוקים הרבה, מאשר כתב בס' המדע שאין שום תועלת בכל מה שאסרה תורה, ומי שחושב שיש תועלת בהן, הוא מכלל הנשים וחסרי הדעת. ואתה לא תדמה כן לא בכתבך הראשון ולא בשני ולא בחכמי התלמוד, וגם כשקראתי ספרך זה, ראיתיך יותר חולק עליו בקמיעין, ואתה תעמוד על כל, מ"ש בחלק הראשון בשמות, ותבין ממנו מה שתבין, ואם יש בקמיעין כח להציל מן השדין כמ"ש שם או לא, גם ראיתיך מפרש בשידין ולילין שנולדו מאדם וחוה, שלא כדעת הרב, ולא יודה הרב בפירושך לעולם, גם באצטגנינות הראיתיך כמעשה דרב עיליש, גם במתכות ודברים המיוחדים לצורך רפואה גם כותבי הקמיעין כולם יש להם עתים ידועים, גם במקיזין בד' דהוא ד' ובד' דהוא כ"ד, וכל זה לרפואה, ואתה בררת מדבריו מה שיאות לך, ושלא יודה בו הרב באמת לדעתי, והנחת השאר, וידעתי כי נפה שלך תבור אוכל. גם מה שכתבת בגנוז ספר הרפואות בשם הרב, ראיתי בפ' המשנה יותר בארוכה, בדברים שאני מתפלא על פה קדוש איך יאמר זה, ואיך דעתו הצלולה העלתה חרס בזה? והסתכל באמרו כתת נחש הנחושת וגנז ספר הרפואות ולא שרפו, ודי לי עתה עם הרמיזות בלבד, וכבודך במקומו מונח, כי לא נח דעתי במ"ש עתה, מה אתה מלקט בדברי הרב, ואני כתבתי כבר למבראשונה שאני תמיה על קצת דבריו, וגם דבריך חלוקים על דבריו הרבה, וכשתעמוד על דבריו ועל דבריך תדענו, אוהב תורתך ונאמן בבריתך,
הכותב שלמה בר אברהם ן' אדרת ז"ל
אות ח
הכתב השני תשובה על השאלות הוא זה:
כתבת מין במינו יבש ביבש בטל ברוב, וזה שאמרת בכל מקום דמדאוריתא חד בתרי בטל, לשון זה אינו מכוון, דמלשונך זה משמע דכל מקום שנאמר דמדאורייתא חד בתרי בטיל, לא אמרו אלא יבש ביבש, הא בבלול לא אמרו, וליתא דאפי' בבלול חד בתרי בטל מדאורייתא מין במינו, גם אתה כתבת כן בסוף כתבך, וא"ת דמ"מ לא הזכירו בשום מקום לשון זה, דמדאורייתא חד בתרי בטיל אלא ביבש ביבש, הא נמי ליתא דהא בזרוע בשלה אמר אביי אטו אנן לקולא גמרינן, אכן לחומרא קא גמרינן, דמדאורייתא חד בתרי בטיל, ובודאי בין ביבש בין בבלול אמרינן דמדאוריתא חד בתרי בטל; — עוד אמרת, ולפי דעתי אפילו לאכול ג' בקערה אחת מותר, כיון שנתבטל נעשה מאסור היתר, כדכתיב אחרי רבים להטות, והיינו דאמרינן בזבחים פ' התערובות, אמור רבנן ברובא, אמור רבנן בטעמא. מין במינו ברובא, מין בשאינו מינו בטעמא, ועל כן יש לנו לומר, דהאי מין במינו מיירי בדין יבש ביבש, דאי בבלול הא קי"ל כריש לקיש ור' יוחנן דאמרי תרוייהו, כל אסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם, ומדקא מדמי מין במינו ברובא, למין בשאינו מינו בטעמא, מה זה לכתחלה, אף זה לכתחלה.