אור ברסלב

מנחת נתנאל· רבי יעקב נתנאל ווייל

ביצה

סוכה

דף ב.

ע"ב בגמרא מכדי מאן סתמי' למתני' רבי מ"ש בשבת דסתם לן כר"ש ומ"ש ביו"ט דסתים לן כר"י נראה לפרש דבלא ר"נ לא קשה סתימות אהדדי דה"א הך דמחתכין לא סתמא היא דהא גבי שבת סתים לן נמי כר"י כהאי דתנן מטלטלין נר חדש אבל לא ישן ור"ש מתיר אבל ר"נ ס"ל דהאי סתמא עדיפא הואיל ונשנית משנה זו בסתם בסוף פרק מי שהחשך כר"ש כמ"ש תוס' כריך שפיר מ"ש בשבת דסתים לן כר"ש וביו"ט כר"י וק"ל:

בתוס' ד"ה מוקים לה ב"ה כר"ש וא"ת דמאי אולמא כו' וי"ל דבעדיות לא תני לה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה עכ"ל ומ"מ הוכרח ר"נ לאתוי הך דמחתכין דסתם לן כר"ש דמהאי דעדיות אכתי קשה מה אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא דמגביהן וק"ל:

ע"ב בגמ' אלא אמר רבה משום הכנה וכ' הרא"ש ויראה מה שתפס הרב אלפסי שינוי דרבה עיקר אע"ג דר' יוחנן אית לי' נמי טעמא דמשקין שזבו משום דנרא' לו גזירה רחוקה לדמות ביצה למשקין שזבו ולפירות הנושרין ורבי' מתמי' דלאחר חתימת התלמוד אין לשום אדם לחלוק על אמורא ואם בעיני ר' יוחנן הגין למה לא ישרה בעיניו ועוד הקשה הרא"ש בסוף ביצה על פסק רב אלפסי שכתב לחלק בין יו"ט דקילי לכך מוקצה ונולד אסרו חכמים ובשבת שרי כר"ש כדאמר ר"נ מהא דאמרינן שלהי מס' שבת ואף ר"י סבר הלכה כר"ש ומי אמר ר"י הכי והא אמר ר"י הלכה כסת' משנה ותנן אין מבקעין כו' ולא מן הקורה שנשבר' ביו"ט אלמא סתמ' דתלמוד' לא מפליג בין שבת ויו"ט ולא אשכח מאן דמפליג אלא ר"נ נדחוק לחלק ולהעמיד אוקמתא דידי' אבל לשאר אמוראי אין צריכין לחלק. ועוד הקשה הא דמקשה מרב נחמן אדר' יוחנן בפ' כירה (דף מ"ה) וכי גברא אגברא קרמי' אדרבה הא ר' יוחנן פליג בשמעתין על ר"נ ואמר טעמא משקין שזבו בהתיר ק' הב' יש לנו לומר דלק"מ דודאי ר' יוחנן א"א לומר אליבי' דיש חילוק בין שבת ויו"ט דתוס' כתבו בחולין (דף י"ד) דטעמא דרבנן דגזרו עומדין לאכילה אטו עומדין למשקין ור"י לא גזרינן וא"כ נוכל לומר היכי לא גזר ר"י בשבת אבל ביו"ט גזר באכילה אטי שאינו עומדת לאכילה א"כ מאי פריך מסוחטין פירות שהיא שבת על מתני' דעירובין שהיא יו"ט אלא ודאי מדקרמי ר"י מתני' אהדדי ש"מ לא ס"ל כר"נ. אמנם מ"מ לא פלטי למה פסק האלפס החילוק בין ביו"ט לשבת הא ר"י לא ס"ל האי חילוק ע"ד שאמרנו לכך נ"ל ע"ד אחר בתחילה נדקדק מה שהביא כאן התלמוד תריצא דרבינא ותי' רבינא ברי' דר' עולא היא נראה כיתר דברים בודאי דר"י דקרמי מתני' אהדדי ולא ס"ד לאוקמי מתני' בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דמתני' סתמא קתני ומשמע בין בתרנגולת העומדת לאכילה ולגדל ביצים מדלא אמר ר' יהודא בפירוש וכן ביצה שנולדה ביום ראשון בתרנגולת העומדת לאכילה תאכל בשני אמנם כל זה אם ר' יהודא אמר דבריו בתחילה אבל אם נחלוף השיטה דגרסינן דברי רבנן בתחלה א"כ אמרו רבנן בין בתרנגולת העומדת באכילה ובין בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וא"כ נוכל לומר דלא פליג ר' יהודא אלא בחדא דהיינו בתרנגולת העומדת לגדל ולא צריך לפרש דזיל בתר טעמא וא"כ נוכל לומר הא דאמר רבינא ברי' דרב עולא הכא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ור"י לטעמי' אינו פליג אר' יוחנן אלא שמפרש מה דאמר ר' יוחנן מחלפת השיטה ר"ל דמהפך וגריס פלוגתתן בהיפוך בתחלה דברי רבנן וא"כ לא צריך ר' יהודא לפרש דאיירי בעומדת לגדל וא"כ ס"ל לר' יוחנן טעמא דמתני' כדאוקמתא דרב נחמן לפי האמת ומשום הכי לא אמר רבינא ברי' דרב עולא כלשון רבינא לעולם לא תיפוך כי הוא לא פליג אר' יוחנן רק שהוא כמפורש דברי ר' יוחנן וכדאמרן וא"כ לפי דברי רבינא ע"כ ס"ל לר"י כאוקמתא דר' נחמן דמשום הכנה א"א לפרש דא"כ לק"מ ממתני' דעירובין דהתם טעמא משום הכנה וזה לא ניחא לש"ס לומר דמפרש ר' יוחנן אוקמתא כר' יצחק דביעי בליעי כמו שמפורש הרא"ש. ומעתה מתורץ הכל דבפ' כירה פריך ר"נ אר' יוחנן דהא לפי מסקנא סבר ר' יוחנן כר"נ כפי מה שמפורש רבינא ברי' דר' עולא ובשלהי מס' שבת דפריך ר' יוחנן אהדדי. קאי קודם שידענו מדברי רבינא וס"ל לר"י טעמא משום משקין שזבו ואינו מוכרח לומר לר' יוחנן לחלק בין שבת ויו"ט ולכך פסק רב אלפסי כרבה דלאוקמתא דרבינא ע"כ לא ס"ל לר' יוחנן משקין שזבו וכר"נ ולא לאוקמתא מתני' כוותי כי קושיין אמנם החילוק בין שבת ויו"ט פסק רב אלפס כר"נ מהאי דפ' כירה דפריך לר"נ א"ר יוחנן אלא דידע ר"ל דלפי האמת ס"ל לר' יוחנן כוותי' לפי' השני דרבינא ברי דרב עול' ודו"ק כל זה שמעתי מאדומ"ר מה ר' אברהם ברודא ז"ל בהיותו בקק פרנקפאט דמיין.

דף ב:

לא נשחטה הובררה דלגדל ביצם עומדת בספר פרי חדש מקשה לדברי המאור שמפורש דוקא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דהיינו לגדל אפרוחים ולפ"ז אכתי כי לא נשחטה איך הובררה דהוי מוקצה ודילמא רוצה לקיימה כדי לגדל ביצים לאכילה. שמעתי אומרים הא דמפורש המאור אינו אלא אליבא דידן דמוקצה מותר ולגדל ביצים אסור או דמיירי לגדל אפרוחים אבל הכא אנן קיימינן אליבא דר"א דאית לי' מוקצה בפ' המביא ר"א אומר עומד אדם על המוקצה ואליבי' אפי' בתרנגולת לגדל ביצים לאכילה אסור. אמנם למי שמעינין בפנ"י אי אפשר לומר הכי שהקשה על הא דפריך שבת דעלמא תשתרי הא שבת בלא"ה אסור משום מוקצה ומשום נולד דליכא למימר אי בעי אכיל כל מה שבגווה דהא אסורה לשחוט ומיהא הוכרח דבריו כל שעומדת לגדל ביצים לאכילה אינו מוקצה וא"כ פריך שפיר שבת דעלמא תשתרי הרי קמן שדברי בעה"מ אזלי אפי' אליבא מאן דאמר מוקצה אסור. ובאמת הקושיא מעיקרא ליתא דכל זמן שלא נשחטה ואינה ידעינן אי משום לגדל ביצים לאכילה היא עומדת ואי משים לגדל אפרוחים ומספיקא אסרינן וכן כתב מהרי"א בחידושיו דאל"ה קשה דיוקא אהדדי דבתחלה אמר נשחטה הובררה דלאכילה משמע הא סתמא כל שלא הוברר אסרינן מספיקא והדר אמר לא נשחטה הובררה דלגדל ביצים עומדת אלא ש"מ בסתמא אסרינן מספק ודו"ק:

דף ד.

ובתוס' ד"ה וכ"ת קמ"ל בבריתא וכו' עד סוף הדיבור ופריך תנינא דאדרבה דנולד חמורה מבמעי אמה ואתי' נמי כבית הלל וכו' דבמי אמה ד"ה שרי רבים תמי' בדברי זה דהיכי מוכת דנולד חמור דילמא במעי אמה חמור ובמתני' לאשמועינן כחו דב"ה דאפילו בנולד אסור ונ"ל לישב פי' הש"ס ע"פ שיטת התוס' ולא מטעמייהו עפ"י מ"ש תוס' לעיל (דף ד') ד"ה מילתא דלא שכיחא וקשה דילמא אי לא הי' שוחטה הי' נולד היום וא"כ מאתמול גמרו לה ותאסר בלא גזירה מספק וי"ל דמאחר דלא נולדה ע"י רק לא חשוב גמר ובירושלמי פליג בהא אבל ר' אפרים הובא בדברי המאור דביצה גמורה במעי אמה אחר שבת אסור ולא אמרינן דשרי אלא ביו"ט דעלמא או שבת דעלמא דהוי גזירה לגזירה אבל ביו"ט אחר שבת דהוי דאורייתא גזרינן בביצים גמורים ומעתה ניחא לומר דבתחילת הסוגי' עלה על דעת הש"ס לומר דביצה במעי אמה חמורה מנולד אבל למאי דמסיק דלהודיעך כחו דב"ש לאשמועינן נולד קשה לפליגי בתרווייהו דהיינו בנולד ובמעי אמן אלא ע"כ צ"ל דמשו"ה לא פליגי בתרווייהו משום דבנולד אסור בין בשבת ויו"ט דעלמא ובין יו"ט אחר השבת משא"כ בבעי' במעי אמן דאינה אסור אלא משום גזירה אינו אסורים אלא ביו"ט אחר השבת משו"ה ליכא לאפלוגי בתרווייהו וכיון שכן מוכח ע"כ דבמעי אמן קילי מנולד דנולד מדאורייתא אסירי ואסור נמי ביו"ט דעלמא משום גזירה ובמעי אמן אינו אסור אלא ביו"ט אחר שבת ומשום גזירה אבל ביו"ט דעלמא שרי במעי אמן א"כ נשמע דבמעי אמן קילא מנולד א"כ מה דתני מני אי ב"ש אפי' ביצה גמורה נמי דהיינו אפי' נולד דחמירי ממעי אמן נמי שרי ואי ב"ה אפי' ביצה במעי אמן נמי אסורים כלומר מדקתני בברייתא סתם משמע אפילו ביו"ט אחר שבת מותר ובאמת ביו"ט אחר שבת אסורי בשלמא אליבא דרב דאמר ביצה במעי אמן אסור שפיר איכא למימר דאתי' כב"ה ואסור ביו"ט אחר שבת אף דאיכא למטעי אפי' ביו"ט דעלמא נמי אסור לא חש רב לזה חדא דאף אם נטעה יהי' טעות לענין איסור ועוד דליכא למטעי בהכי דהא מוכח ממתני' דא"כ קשה לפליגי בתרווייהו משא"כ בברייתא פריך שפיר דאי לב"ה קאמר דביצה במעי אמן שרי דהיינו ביו"ט דעלמא איך קאמר הברייתא סתמא דשרי הא איכא למטעי אפילו ביו"ט אחר שבת שרי והיא טעות לקולא וממתני' ליכא למידק מידי דא"ל הא דלא פליגי בתרווייהו משום דביצה במעי אמן לעולם שרי בין ביו"ט דעלמא ובין ביו"ט אחר שבת משו"ה פריך שפיר מברייתא ודוק:

דף ו.

בתוס' בד"ה ושווין שמשיקין בכלי אבן לטהרם אבל לא בכלי עץ. מדיוקא דקתני כלי אבן ולא קתני בכלי טהור סתם מיהו בברייתא דקתני נמי האי לישנא אין מטבילין כלי ע"ג מימיו לטהרו בנטמא כבר מעיו"ט איירי ועיין מהרש"א בזה באורך וזה דוחק גדול דהך לישנא דתני בברייתא וקאמר שמואל לפ' המתני' כמו זה כן זה ועוד בברייתא נמי תני משיקין בכלי אבן ומה יענה בזה. אבל הנראה לי לאמת שכוונת תוס' בברייתא נמי שאין מטבילין כלי ע"ג מימיו לטהרו איירי בכלי עץ טהור ולא בנטמא מעיו"ט אלא דרבי פליג אברייתא דלעיל ומה שהקשה מהרש"א א"כ מה קא קשי' להו למאן דמוקי מתני' ביו"ט וכרבי דהא איכא למימר נמי דהברייתא אתי' כרבנן ולק"מ דא"ת דרבי פליג אברייתא ואפי' כלי שנטמא בולד הטומאה ואפילו ביו"ט ואע"ג דטומאה ביו"ט לא שכיחא וכהנים זריזין הם מ"מ ס"ל לרבי דאין מטבילין ואי אתי' מתני' כרבי א"כ קשה קושית אביי נגזור השקה אטי הטבלה וכ"ת דהוי מלתא דלא שכיחי ולא גזרו הא עדיפא מזה ס"ל לרבי בתרי לא שכיחי ואין מטבילין ואין להקשות לפ"ז במה שכתבו תוס' למאן דמוקי מתני' בשבת וכרבנן ניחא מ"מ ברייתא דרבי איירי ביו"ט קשה וכי תימא דרבי פליג מ"מ קשה לפי דברינו מ"ש השקה דשרי כיון דלא שכיחי. מ"ש הטבלה בכלי עץ טהור שהיא תרתי דלא שכיחי י"ל דטעמא דר' ביבי ורבא דבהשקה לא שייך טעם דשמא ישהה או תיקן א"כ לרבי א"ל דיאסר הטבלה מטעם שמא ישהה משו"ה השקה שרי אלא דלרבה ור' יוסף דס"ל מטעם גזירה א"כ לדידהו קשה נגזר השקה אטי הטבלה. י"ל דאינהו מוקמינן מתני' כרבנן דרבי דמחלקין בין שבת ויו"ט לענין הטבלה והיינו מטעם גזירה וביו"ט בכלי עץ טהור נטמא ביו"ט וטומאה ביו"ט לא שכיחי משא"כ בשבת. אבל לרבי דאוסר הטבלה בין בשבת ובין ביו"ט רבה ור' יוסף נמי ס"ל אליבא דרבי מטעם דר' ביבי או רבא ואינהו לפרושי טעמא דמתני' כרבנן קאתינא. אבל למאן דמוקי ביו"ט ועלה קאמר רבה ור"י דטעמא דמתני' משום גזירה משמע דלרבי נמי טעמא דרבה ור' יוסף ס"ל מטעם גזירה ודאי קשה כדאמרן ודוק. ותדע שכדברי כן היא דאלת"ה תקשי לך במה שכתבו תוס' ועוד דלא נטמא כ"א בולד הטומאה וכ"ע מודים דמטבילין ע"כ אימא משום הכי אין מטבילין דגזרינן ולד הטומאה אטו אב הטומאה כדפריך לעיל בשמעתין וליכא לשנוי כהנים זריזין הם דהא בישראל נמי משכחת לה דכל הפוסל בתרומה כמו שהק' תוס' ומה שתירצו דמיירי בכלי שאינו ראוי לשמש בתוכו למים כגון כלי מנוקב ליכא לתרץ הכי במתני' דהא משיק מים בכלי וליכא למימר דקושית ועוד קאי לר' ביבי ולרבא דאליבייהו לא גזרינן התירא משום איסורא וא"כ לא אמרינן דגזרינן ולד הטומאה אטו אב הטומאה דא"כ כיון דלמאן דמוקי מתני' כרבנן ובשבת ניחא לר' ביבי ולרבא מאי קשי' להו לתוס' למאן דמוקי מתני' ביו"ט וכרבי הך איבעית אימא משני ואזיל אליבא דרבה ור"י אבל ר' ביבי ורבא אי אפשר לאוקמי מתני' אליבייהו דאתי' כרבי אלא בשבת וכרבנן וכ"ת דס"ל לתוס' לדוחק כיון דהך איבעית אימא רבנן וכלהו מתני' בשבת קאי בין לרבה ור' יוסף ובין לר' ביבי ורבא הך איבעית אימא מתני' ביו"ט וכרבי מסתמא נמי קאי לכולהו אמוראי וביחוד שבתחלה משני דמתני' אתי' כרבי וביו"ט ובתר הכי מתרץ מתני' בשבת וכרבנן ה"ל לשנוי לסדר איפכא בתחילה ליישב המתני' אליבא דכ"ע והדר איבעי' לר' ביבי ולרבא מתני' איירי ביו"ט וכרבי זה אינו דהא למאן דמוקי מתני' בשבת וכרבנן עדיין קשה אף בשבת הא לא נטמא אלא בולד הטומאה וכ"ע מודים דמטבילין אף בשבת וצ"ל דהך איבעית אימא קאי לר' ביבי דס"ל ג"כ טעמא מפני שנראה כמתקן וזה דוקא בשבת דאיסור שבת חמור וס"ל מטעם זה אפילו בולד הטומאה נמי שייך מחזי כמתקן אלא דביו"ט מתני הך ברייתא דולד הטומאה מותר לטבול כיון דצורך יו"ט לא גזרו משום מתקן אלא משום תקלת תרומה וטעם זה לא שייך בולד הטומאה וכן כתב מהרש"א לחלק בסברא זו לדעת הרמב"ם לחלק בין שבת ויו"ט ולרבא איכא למימר נמי שס"ל טעמא דרב ביבי לענין יו"ט אלא דמוסיף בטעמא דידי' לענין שבת וא"כ הדק"ל מאי קשיא לי' תוס' למאן דמוקי מתני' ביו"ט וכרבי א"כ הך איבעית אימא משני ואזיל אליבא דרבה ור' יוסף דהא אידך איבעית אימא ע"כ תאמר דקאי לר' ביבי ולרבא לחוד. אבל לפי פרישי בהבנת תוס' ניחא דהברייתא איירי בנטמא ביו"ט משו"ה ס"ל לרבנן דמטבילין ביו"ט דטומאה ביו"ט לא שכיח משא"כ מתני' איירי בשבת דשכיח טומאה. אבל לפי פי' מהרש"א דהברייתא איירי דנטמא הכלי מעיו"ט ומ"מ ס"ל לרבנן דמטבילין משום דלא נטמא אלא בולד הטומאה לרבה ולר' יוסף אין לחלק בין שבת ויו"ט ודו"ק: ועוד מצאתי אין לי במ"ש הרא"ש דטעמא דרבה עיקר וקשה הא בהדי' תני כוותי' דרב ביבי ועם דברינו ניחא דרבה ורבא מודים דלרבי דלא מחלק בין שבת ויו"ט לענין הטבלת כלים ע"ג מימיו דאסור מטעם שמא ישהה וא"כ לרבה אתי' הך ברייתא כרבי אבל לחכמים אסור מטעם דרבה ועיקר וק"ל: ועוד אביא ראי' לדברי מהא דמייתי שמואל בתחלה לבאר המתני' ואח"כ פריך מני מתני' ולא קבע דבריו תיכף אמתני' מני לא רבי ולא רבנן אלא די"ל דבתחילה ה"א דמתני' אתי' כרבנן ולא קשה הטבלה דהא דשרי' רבנן אף להטביל היינו בכלי טהור וכיון שנטמא בולד הטומאה וביו"ט מותר אבל מתני' דאסרי הטבלה היינו בכלי טמא מעיו"ט ולפי' סי' מהרש"א ליכא למימר הכי דא"כ תיקשי לך רישא דהברייתא אמאי פליג רבי בהטבלה זו בכלי טהור אבל לפי פרישי שפרשתי שפיר איכא למימר דרבי פליג אברייתא וס"ל אפילו ולד הטומאה אסור לטבול וברייתא אתי' כרבנן וכדאמרן ודו"ק:

שם בגמרא ואם איתא נגזור השקה אטי הטבלה. אין להקשות לפי' תוס' דבכלי עץ טהור אין משיקין הל"ל שנויי' מתוך שלא הותרה השקה אלא בכלי אבן זכור הוא די"ל בשלמא גבי דלי שאין מתירין להטביל כ"א דרך שאובה והרואה סבר שדולה מים מבארו לגבי דידי' היא דפריך דילמא אתי לאטבולי בעיני שפיר משני מתוך וכו' זכור היא משא"כ גבי השקה איכא למגזר משום הרואה השקה אטי הטבלה דמה לי טבילת מים או טבילת כלים ומשני דהוה מילתא דלא שכיחי' ולא גזרו וק"ל:

ברש"י ד"ה בדלי טמא וכו' משום דנראה כמתקן כלי ובד"ה אין מטבילין אותו ביו"ט וכו' ה"ל כמתקן בולד הטומאה אין כאן תיקון ובד"ה מערמת וטובלות ולא מוכחא מילתא שהיא מתקנת עכ"ל ושלשה אלה נפלאו דהא לרבה השתא קיימינן דלא ס"ל טעם דנראה כמתקן ועיין מזה במהרש"ל ובמהרש"א ול"נ דכוונת רש"י במה דמותיב אביי לרבה ולר"י משמע דלדידי' ניחא ומפרשי דאביי ס"ל טעמא דנראה כמתקן כלים כדאשכחן דס"ל לאביי במגמע ובולע טעמא דהואיל ומשום דשרי טבילת אדם ביוה"כ מטעמא דהואיל ודו"ק: ברש"י ד"ה ולד הטומאה וכו' ויש מפורשים כלי שנטמא באב וכו' וטעמא משום דבעי הערב שמש וכו' עכ"ל עיין מהרש"א שמיישב בדוחק ולי לק"מ הא דמשני טומא' ביו"ט לא שכיחא ולא גזרו היינו דנגזור יו"ט אטי ערב יו"ט ויו"ט משום שבת ובור ברה"ר משא"כ לפום האי פרושא אב הטומאה ביו"ט אין מטבילין כיון דאין ראוי לתשמיש פריך שפיר נגזור ולד הטומאה משום אב הטומאה שנטמא ביו"ט אף דלא שכיחא ומשני כהנים זריזין הם והוה תרתי דלא שכיחא ודו"ק:

ע"ב בתוס' ד"ה ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן אבל לא בכלי עץ וכו' עכ"ל מדיוקא דקתני כלי אבן ולא קתני סתם בדלי טהור. מיהא בבריתא דקתני נמי האי לישנא אין מטבילין כלי ע"ג מימיו לטהרו בנטמא כבר מעיו"ט איירי ועיין מזה במהרש"א באריכות וזה דוחק גדול דהך לישנא דתני בברייתא קאמר שמואל אמתני' ויהי' בתרי גוונא:

דף יח:

בתוס' ד"ה עיסה וא"ת והא אמר וכו' ועוד דילמא מקלעי לי' אורחים וכו' עכ"ל וקשה הא אליבא דר"ת קיימינן ולי' לא ס"ל הואיל ומקלעי לי' אורחים ונראה דתירץ בתרא קאמר דר"ח אתי' כת"ק אלא דקושית תוס' לדידן דקיי"ל כרבא דפסק הילכתא כרשב"א וקיי"ל כר"ח א"כ קשיא הלכתא אהלכת' וע"ז משני דלדידן לא קשה דקיי"ל כרבה דס"ל הואיל ומקלעי לי' אורחים ודו"ק:

בגמרא והא חזי לכלבים וקשה האיך ס"ד למימר דליכא מאן דאסור לכלבים והא איכא משנה שלימה דמייתינן לעיל עיסת כלבים בזמן שהרועין אוכלים וכו' ונאפת ביו"ט משמע הא אין הרועין אוכלין ממנו אין אופין ביו"ט ועיין מהרש"א שהניח בצ"ע ולי נראה דלק"מ דהא מוקמינן לה כגון דאית לי' נבילה דודאי אפשר לפייסם בנבילה משו"ה בזמן שאין הרועים אוכלין ממנו אין אופין ביו"ט. ואהכי פריך והא חזי לכלבים כלומר מאי תמה ר' יהודא בן בבא אם לא יצא שכרכם וכו' הא חזי לכלבים שמא לא הי' להם נבילה אחרת לפייסם כנבילה. ומ"ש התוס' בד"ה לכם דהלכה כר"י הגלילי מסתם משנה דמס' חלה ודוחק לומר דמתני' איירי בכגון דאית לי' נבילה ודו"ק:

דף כא.

בתוס' ד"ה האי ר' יהודא דאית לכל צרכיכם ואנן עבדינן כרבנן. וא"ת הא אנן פסקינן לקמן הלכה כר"י עכ"ל לפי גרסתם קשיא להו שפיר אבל לפי גרסות שלפנינו כי קאמינא אנא לרבנן לק"מ דבוודאי לעולם הלכה כר"י אלא שהוא אמר אליבא דרבנן מיהו קשה הא דאמר לקמן (דף כ"ח) הלכה ואין מורין כן איכא למימר דלאו על ר' יהודא קאמר דהלכא כוותי אלא דלרבנן נמי מותר ממשחזת של עץ וכהך לישנא דר' הונא התם דמתני' איירי במשחזת של אבן ומשו"ה אמר הלכה דמשחזת של עץ שרי כהך לישנא ואין מורין כן דלכתחלה חיישינן לאידך לישנא התם דלרבנן אפי' משחזת של עץ אסור ונראה דס"ל לתוס' כשיטת הר"ן לקמן דר"י מודה במשחזת של אבן דאסור כיון שהיא עושה כלי ע"ש ולא פליגי אלא במשחזת של עץ ור' הונא דמוקי לה מתני' במשחזת אבן לדידי' נמי מתני' אתי' כר"י ואינך לישנא ס"ל כר"ח דמוקי מתני' דלא כר"י א"כ הא דקאמר הלכה ואין מורין כן ע"כ כר"י דלרבנן אפי' במשחזת של עץ אסור ודו"ק:

דף כב.

בגמרא ורמינהו ביברין של חי' וכו' בשלמא חיה אחיה לא קשיא הא ר"י הא רבנן וקשה כיון דס"ד לאוקמי בתנאי א"כ עופות אעופות נמי ל"ר דברייתא אתי' כרשב"ג דאוסר אפילו בביבר כל שמחוסר צידה וי"ל דבתוספתא פליג רשב"ג אהך ברייתא ע"ש וק"ל:

בגמרא והא בית דכביבר מקורה דמי ובין לר"י ובין לרבנן ציפור למגדל אין ולבית לא. ויש לדקדק דעדיפא ה"ל למיפרך מתני' אהדדי דהתם בין לר"י ובין לרבנן ציפור למגדל ולבית לא א"כ מתני' דהכא אמאן תרמיי' ואמאי פריך מהך ברייתא דביברין על מתני' וי"ל דהא דכתבו תוס' צידה דמי לקצירה היינו מטעם שכתב הרא"ש דדמי לעובדא דחיל זה לפי האמת אבל מצד הסברא יש לצדד בצידת דגים דומה יותר לקצירה דנקצרין במקום גדילתן וכן המהרש"ל בסי' ב' הביא סברא זו בשם הירושלמי ע"ש. ומעתה תרתי המתני' לא קשה דהוי אמינא צידה ביו"ט שרי כשאר אבות מלאכות אלא גבי דגים לחוד היא דאסרינן דדמי לקצירה שמבדילן ממקום חיותו משא"כ בצידת חי' ועוף משו"ה פריך מהך ברייתא דקתני גבי חי' ועוף דאין צדין מן הביברין ודו"ק:

בגמרא והא תני' הצד אווזין ותרנגולין ויוני הדריסאות פטור. וקשה אימא הך ברייתא כרבנן ולפי מה שכתבו תוס' דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור ניחא דלרבנן מותר אפי' לכתחילה אבל לפי מ"ש הרא"ש בשם בעל העיטור פטור ומותר היא קשה וי"ל דהמקשן נמי ידע מהאי סבר' דבאין לכולבן לערב אלא דפריך לי' מאידך ברייתא הצד יוני שובך וא"כ אי כרבנן מאי ארי' דתני אווזין ותרנגולים ה"ל למתני עופות סתמא אע"ג דלא באין לכולבן לערב וק"ל:

דף כד.

בתוס' ד"ה ובלבד שלא יזכיר לו סכום מידה לכן נ"ל כגרסת ר"ח דגריס סכום מנין וכו' תן לי אגוזים בששה פשוטים וכבר אני חייב לך מכל י"ב פשוטים עיין מהרש"א מ"ש בזה ל כתב מהרש"ל ביש"ש דלא כמהר"ם מלובלין ולשיטתם ס"ל התוס' כסברת מרדכי שהביא בשם הראב"י ומכאן שדיתי נרגא למ"ש רמ"א בסי' שכ"ג ליישב המנהג הרע שאומרים לחנוני תן לי מידה או חצי מידה שכר או יין דכמו שהותר המרדכי בשם ראבי"ה לענין להזכיר שם דמים שאינו אסור אלא בדבר שאינו מקחו ידוע אבל בדבר שידוע רק שאומר לו כמה צריך שרי אם לא מזכיר לו סכום כמו כן צידד הרמ"א נמי להזכיר שום מידה במקחו ידוע. ואני אומר חלילה להתיר על סברא קלושה זה כמו שהאריך שם בעל הטו"ז במקומו ואני אבוא אחריו למלאות דבריו דאי כדברי רמ"א מאי קשיא להו לתוס' על פי' רש"י פשיטא דאסור ואמאי פליג רשב"א הא תני לי' לעיל במתני' לא יאמר לטבח שקול לי בדינר בשר. התם מיירי שאין מקחו ידוע וכאן מקחו ידוע ומשו"ה פליג רשב"א. ועוד קשה אמאי צריך תוס' להגי' בת"ק סכום מנין וה"ל להניח גירסת רש"י סכום מידה ודוקא סכום מידה אסור אבל שם מידה כיון דמקחו ידוע מותר להזכיר אלא ש"מ דר"א בן יעקב לא מחלק כך אלא לענין שם דמים ולא בשם מידה ע"כ על אחד להחמיר שלא להזכיר בשבת ויו"ט שם מידה כ"א מלא לי כלי וה. אמנם מה שהשיג הט"ז בזה דה"ל להתוס' להניח גירסת רש"י סכום מידה וכפי סברת ראבי"ה אין בו השגה דהא לשיטתו דמגי' בתוס' כגירסות מהר"ם מלובלין עיין שם דאיכא למימר דלא ס"ל לתוס' כלל הך סברת ראבי"ה ואפי' לענין שם דמים אבל מאן דאית לי' הך סברא אית לי' נמי לענין שם מידה אבל לשיטת מהרש"א ומהרש"ל ס"ל לתוס' סברת ראבי"ה מוכח שפיר ע"כ דלא כסברת רמ"א ודוק. מובא בנתיב חיים בשנוי לשין קצת בסימן שכ"ג:

דף כט.

בגמרא ומי מהני בי' תנאי והאמר ר' ששת וכו' מקשין העולם הלא הוא בעצמו הדר פריך ומי לא מהני בה תנאי והתני' סיככה כהלכתה וכו' א"כ בלא הך דתני ר' חייא בר יוסף היכא הוי מתרצי לי' לדידי' הנך שני ברייתות ועוד יש לדקדק בהך דמשני רב מנשיא ברי' דרבא סיפא אתין לסוכה דעלמא אבל סוכה דמצוה לא מהני בי' תנאי. הלא אך למותר מי ביקש זאת מידו הלא המקשן נמי ידע מזה דגבי סוכות החג לא מהני בי' תנאי ונראה דהמקשה ס"ד לחלק דתנאי דאינו בודל מהני בין בעצי סוכה בין בנויי' וכשיטות הרי"ף כיון דאמר אינו בודל מסלק קדושת המצוה ולמהוי כסוכה דעלמא והא דפריך ומי מהני תנאי ה"ק ומי מהני תנאי בסיכה דמצוה לכשתיפול למחר יסקנה והאמר ר' ששת וכו' ואת"ל דהא דקתני ואם הותנה הכל לפי תנאו היינו בתנאי דאינו בודל זה אינו דא"כ קשה על התנא דברייתא גופי' אמאי לא חידש לן ותני ג"כ בסוכה דעלמא דמהני תנאי וע"כ צ"ל דהא דקתני בברייתא ואם הותנה הכל לפי תנאו קאי ג"כ אסוכה דעלמא. וסוכה דעלמא אינו מהני תנאי דאינו בודל כמ"ש המהרש"א ברש"י ד"ה ואביי ורבא דהא ע"כ יבדל מהם כל בין השמשות משום סתירת אוהל בשלמא גבי סוכות החג איכא למימר דמהני תנאי על חוש"מ משא"כ בסוכה דעלמא ע"כ על חג הוא מתנה דעל חוש"מ לא צריך תנאי וע"כ צ"ל דסוכות החג נמי בתנאי לכשתיפול שיקנה למחר איירי דהא בחד בבא תני ואם היתנה הכל לפי תנאו וקאי אתרווייהו אסוכה דעלמא ואסוכות החג וע"כ בחד תנאי מיירי וע"ז פריך ומי מהני תנאי לכשתיפול למחר גבי סוכות החג והתני ר' ששת וכו'. ובהכי ניחא מה שמסיים ר' מנשיא אבל סוכה דמצוה לא מהני בה תנאי משום דלשנוי דידי' דהא דקתני ואם הותנה אסוכה דעלמא קאי ובתנאי לכשיפול וא"כ קשה להיפך על תנא דברייתא אמאי לא חידוש לן ותני דבסוכות החג נמי מהנ' תנאי דאינו בודל ואי אמרת דסיפא אתי' לתרווייהו לסוכות החג וסוכות הרשות דהא תנאי דמהני בזה לא מהני בזה ולתרוצי זה מסיים ואזיל דסוכות המצוה לא מהני תנאי כלל אפי' תנאי דאינו בודל וע"ז פריך שפיר ומי לא מהני תנאי דאינו בודל דהא תני' סיככה וכו' ואם הותנה וכו' ומשני אביי ורבא בתנאי דאינו בודל אינו מהני אלא בנוי סוכה אבל בעצי סוכה דחלה קדושה וכו' דע"כ יבדל מהם ביהש"מ משום סתירת אוהל וכפי' רש"י ולא כשיטת הרי"ף ודוק היטב:

וכל זה עולה יפה לפי שיטת רש"י דס"ל דתנאי מהני לכל מוקצה מחמת איסור לאחר שיעבור זמן איסורו כדאיתא בירושלמי הביאו הר"ן אבל לפי מה שכתבו התוס' בד"ה אמר ר' מנשי' מצי למיפרך דלמאי דס"ל דהוי מוקצה מחמת איסור לא אשכחנא דמהני בי' תנאי עכ"ל ע"כ לא הוי סלקא להו הך פרושא שפרשתי לעיל בשמעתין דאי כפרושי המקשה ס"ל דתנאי מהני אפילו במוקצה מחמת איסור. ותו יש לדקדק במאי שכתבו תוס' בסמוך ד"ה אבל עצי סיכה בשם ר"ת דיותר משיעור סוכה אין אסור מקרא דחג אלא מטעם מוקצה א"כ אמאי פריך המקשן מנוי סוכה אעצי סוכה דנוי סוכה דמי' ליותר מכדי הכשר סיכה ותוס' בפ' במה מדליקין האריכו בזה ליישב הסוגי ע"ש. ותוס' דהכא לא הזכירו כאן במקומו מזה הפילפול לא מיני ולא מקצתו. ע"כ לבי אומר לי ליישב את כל זה דפריך מתחילה ומי מהני תנאי דעל הסוכות דעלמא לא מהני תנאי דמוקצה מחמת איסור ובסוכות החג לא מהני תנאי משום הא דר' ששת והא דתני התם סיככה כהלכתו דמהני בה תנאי שאני נוי סוכה דכולה כיותר מכדי הכשר סוכה דמי וביתרון לר"ת מהני בי' תנאי וא"ת דהא דקתני בברייתא דשיוין ואם הותנה קאי נמי איותר מכדי הכשר סוכה דהא ליתא דהכל לפי תנאו משמע דקאי אכולה סוכה כמ"ש תוס' בפ' במה מדליקין ומשני ר' מנשי' סיפא אתין לסיכה דעלמא אלא שיש להקשות על דבריו לשיטת ר"ת אמאי לא תני בברייתא דמהני תנאי בסוכות החג אעצי סוכה יתר מכדי הכשר סוכה לכך מסיים ואזיל אבל סוכה דמצוה לא מהני בי' תנאי אפי' על היותר מכדי הכשר סוכה וע"ז פריך והתני' סיככה וכו' ש"מ דעל היותר מכדי הכשר סוכה מהני תנאי ומשני אביי ורבא באמר אינו בודל וכשיטת הרי"ף אבל סוכה דעלמא לא מהני בה תנאי דבמוקצה מחמת איסור לא אשכחנא דמהני בה תנאי ושני דבירו תוס' בדיבור אחד נאמרו שכתבו מצי למפריך דלמאי דס"ל דהוי מוקצה מחמת איסור לא אשכחנא דמהני בה תנאי וכו' ולא נימא לפרש עפ"י שיטת הירושלמי דתנאי מהני לכל מוקצה מחמת איסור לאחר שיעבור זמן איסורו ע"ז כתבו בדיבור הסמוך בשם ר"ת חילוק בין עצים הצריכין להכשר סוכה ובין יתר מכדי הכשר סוכה וא"כ קשה לשיטתו מאי פריך מנוי סוכה אעצי סוכה וצ"ל כדאמרן דפריך על שינוי דרב מנשיא דאיהו ס"ל דלא מהני תנאי ואפילו על יתרון דאלת"ה תיקשי לי' על התנא דברייתא אמאי לא תני שריותא דתנאי בסוכה דמצוה על יתר מכדי הכשר סוכה וא"כ קשה על אביי ורבא גופי לפי האמת דמחלקינן בין הכשר סוכה ליתר אמאי לא נקט התנא דברייתא תנאי דיתר בסוכות אצ"ל דאביי ורבא ס"ל כשיטת הרי"ף ואם הותנה בתנאי אינו בודל קאי אסוכות החג וא"כ עכצ"ל דבמוקצה מחמת איסור לא מהני תנאי דאי מהני תנאי קשה על התנא דברייתא אמאי לא תני היתר התנאי בסוכה דעלמא וכ"ת דהאי ואם התנא קאי אסוכה דעלמא וסוכות החג הל"ל הכי דלא דמי הוא תנאי להאי דסיכה דעלמא תנאי דאינו בודל לא מהני וסוכות החג תנאי וכשיפול למחר יסקנו לא מהני ודו"ק היטב:

אבל בפ' במה מדליקין ניחא להו לתוס' לקיים פירוש ר"ת אף לשיטות הירושלמי דתנאי מהני אפי' במוקצה מחמת איסור וא"כ אי אפשר לתרץ הסוגי דשמעתין אם לא עפ"י הדרך שכתבו שם דו"ק ותשכח וזה שהכריח המהרש"ל לפרש כאן דברי תוס' בד"ה ר' מנשיא ע"פ פי' דוחק ורחוק כדי להשוות דבריהם דהכא ודהתם בפ' מדליקין וק"ל:

אבל אי קשיא הא קשה לי לפי שיטתם שם בפ' במה מדליקין שמפורשי פי' ר"ת לשיטות הירושלמי א"כ תקשי לי' האי סוגי דפ' כירה (דף מ"ה) דהוכיח שם דהך ברייתא דשווין בסוכות החג בחג שהיא אסורה דר"ש ס"ל הוקצה למצותו הוקצה לאיסורו מנ"ל הא אימא דטעמא היא דאסור התם סוכות החג מקרא דחג לד' והא דתני התם אם התנה הכל לפי תנאי קאי אסוכה דעלמא בשלמא לר"ת דהכא ניחא דע"כ קאי סוכות החג בחג, שאסורה איתר מכדי הכשר סוכה ומטעם מוקצה דאי להכשר סוכה קאי ומקרא דחג לד' א"כ תנאי לא מהני בה ואין לומר ואם הותנה הכל לפי תנאו אתאן לסוכה דעלמא הא לא מהני בי' תנאי ומוקצה מחמת איסור אבל לפי' דהתם בבמה מדליקין לפי' הירושלמי קשה גם לפירוש רש"י דס"ל כשיטות הירושלמי נמי לק"מ דס"ל כפי' ר"י דמחלק בין סוכה נופלת א"כ הא הך ושווין סוכת החג בחג דקאי בנפילה דבסוכה דעלמא דפליגי ר"ש ורבנן מוקמינן בנפילה ועלה קתני ושווין בסוכות החג וע"כ בנפילה אסרינן מטעם מוקצה אבל לפיר"ת דהתם קשה והאיר ד' בזה עיני דאמר התם וממאי דר"ש היא דתני ר' חייא בר יוסף קמי' דר' יוחנן אין נוטלין וכו' ופי' רש"י ומהך דתני ר' חייא בר יוסף הוי מצי לאותבי' ברישא אלא ניחא לי' לאותבי ממתניתא דר' חייא ור' אושעיא וזה ס"ל לר"ת לדוחק ועוד דמשמע מהא דתני ר' יוסף מייתי ראי' דברייתא דסוכה אתי' כר"ש ולכאורה אין הוכחה ברייתא דר"י אלא הכי קאמר דוודאי מהך דתני ר' יוסף ליכא לאותבי דא"ל כדאמרן הא דקתני ושווין בסוכות החג היינו מקרא דחג לד' ואם הותנה הכל לפי תנאי אתיין לסוכה דעלמא משו"ה פריך מתחילה מהך ברייתא דסיככה כהלכתה ש"מ דאית לי' הוקצה למצותו מדתני ואם הותנה הכל לפי תנאו. ואי מקרא דחג לד' לא מהני תנאי אלא ש"מ דס"ל להך תנא הוקצה למצותו וכ"ת דהך ברייתא לא ר"ש היא עכ"פ נשמע מן הדא ברייתא דאית לי' דנוי סוכה אסור מטעם הוקצה למצותו ובפ' המביא משמע דאסרינן עצי סוכה מקרא דחג לד' ונוי סוכה בטילין לגבי סוכה וי"ל טעמי' דהוקצה למצותו כמו שכתבו תוס' וע"כ צ"ל ולחלק בין סוכה עומדת לנפילה כמו שתירץ ר"י או יש לחלק בין הכשר סוכה ליתר מכדי הכשר סוכה כמו שתירץ ר"ת ולהא לא מצינו דפליג ר"ש אלא לענין מוקצה דמיקל ר"ש בכולי' הש"ס וא"כ ש"מ מהך ברייתא דתני ר' יוסף ושווין בסוכות החג שאסורה ע"כ מטעם הוקצה למצותה דהא בנפילה איירי דומי' דרישא דמתיר ר"ש בסוכה דעלמא דאיירי בנפילה וא"ת דאפילו בנפילה אסרינן מקרא דחג וברייתא דעיל דנוי סיכה דאסרינן מטעם הוקצה משום דיש חילוק בין הכשר סוכה ליתר מכדי הכשר ונוי הוכה כולה כיתירין דמי וא"כ איכא למימר הך דתני בברייתא דר"י ושווין בסוכות החג אוסרינן מקרא חג לד' ואם הותנה אתיין לסוכה דעלמא א"כ אכתי קשה אמאי לא תנא דר' חייא בר יוסף הך שירותא דביתר מכדי סוכה מהני תנאי ובלא תנאי אסור אף לר"ש היינו בסוכות החג ביו"ט דאסור משום סתירת אהל ומשום מצוה ובהא מודה ר"ש דהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו דהא דומיא דנר בשעה שהיא דולק אלא דמהני בי' תנאי. אלא ע"כ צ"ל דסמך בדין זה על אידך ברייתא דסיככה כהלכת' א"כ ש"מ דהך ברייתא דסיככ' ר"ש היא וא"כ ממ"נ חד ברייתא מוכח דר"ש ס"ל הוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ודו"ק היטב כי דרך חריף היא:

ברש"י ד"ה תרתי לקולא קאמר וכו' הכי ה"ל למתני ר"י אומר אפי' בתוך תחום שבת עכ"ל וקשה דהא אצטריך למתני כל שנכנסין דאל"ה לא הוי ידעינן דבלא פותחת שרי' לר' יוסי בסמוך אפי' בתוך התחום לגופי אצטריך למשרי פותחת מרחוק ומהרש"א ומהר"ם דחקי בזה הרבה יעוד קשה לפי שכתב רש"י מדנקט כל שנכנסין לה בפותחת כיון דכלהו פותח' אית להו היא הוכחה אלימתא ומאי האי דמסיים ואזיל הכי מבעי לי' למתני ר' יוסי אומר אפי' בתוך התחום אפי' לא הוי אמר ר' יוסי אפי' בתוך התחום. אלא כל שנכנסין לה בפותחת נמי ש"מ דר' יהודא לא בעי תרתי דא"כ לא ה"ל לר' יוסי למימר כ"א כל הקרפופות מותר דהא כולהו פותחת אית להו וכ"ת דה"א ר' יוסי מתיר אפילו קרפף חוץ לתחום זה אינו דא"כ מנ"ל דר' יוסי מתיר בסמוך אפי' בלא פותחת והא דמסיים אפי' בתוך התחום ולא נקיט כל שנכנסין לה בפותחת דהא דר' יוסי מתיר קרפף אפי' היא חוץ לתחום ע"כ לבי אומר לי דהוצאת דברי רש"י כך היא ור"י לא בעי תרתי נמי מרישא דר"י שמעת מיני' מדנקיט כל שנכנסין לה בפותחת כיון דכולי פותחות אית להו הכי הוי לי' למתני כל קרפופת מותר ואם תרצה לומר שאין זה הוכחה ע"ז מסיים רש"י הכי הוי לי' למתני ר' יוסי אומר אפי' בתוך התחום וכ"ת דלא הוי ידעינן שיורתא דר' יוסי דבסמוך אפי' בלא פותחת דשפיר הוי שמעינן דאלת"ה ה"ל לר' יוסי למתני כל שנכנסין לו בפותחת אלא ע"כ צ"ל דאי הוי תני כל שנכנסין לה בפותחת נשמע דר' יהודא מתיר בסמוך אפילו בלא פותחת דאלת"ה הא כולה פותחת אית להו א"כ מעתה נולד הוכחה הראשונה דר' יהודא לא בעי תרתי ודו"ק:

ע"ב בתוס' ד"ה ונפחת וכו' עד אבל בטבל מיירי שתקנו הטבל מסתלק המוקצה נוכל וכל עכ"ל דאפי' התרומה מותר לישראל בטלטל כיון דחזי לכהנים כדאמר בפ' מפנין (דף קכ"ז) ובספר מגיני שלמה שגג בזה ע"ש: בא"ד וכן נראה לי דאתי' האי סתמא כר"ש עכ"ל וביש"ש השיב וז"ל כבר נידחי דבריהם ממ"ש הרא"ש דאי הוי מוקצה מאיסור דאורייתא אפי' ר"ש מודה ע"כ ולק"מ דגבי איסור דאורייתא ודאי מודה ר"ש דהוי מוקצה אלא שכוונתם לישב דברי רש"י דפי' דלא הוי מוקצה בין השמשות אלא מכח אסירא דרבנן ואתי' האי סתמא כר"ש ודפרק כירה גבי סל ומוכני אתי' הנך ברייתות כר' יהודא וק"ל:

בגמרא איני והא אמר ר' נחמן הני ליבנא בטונא וודאי אקצינה ואע"ג דתנא קמא דמתני' לית לי' מוקצה כר"ש מ"מ ר' מאיר לא אשכחן דמתיר במוקצה עכ"ל מהרש"א ומהרש"ל פי' בתוס' דאתי' הא סתמא כר"ש דת"ק וכ"ש ר"מ א"כ לדבריו הק' במ"ע ומצאתי ישב לזה בספר מגיני שלמה דר"נ גופי' פסק להדיא ריש ביצה גבי שבת סתם לן תנא כר"ש והא גופא קאמר הני ליבנא אסורי לטלטלינהו ע"כ אף לר"ש ופ"ש ודו"ק:

דף ל:

בתוס' ד"ה ור"א וכו' ותימא דהא משמע בפ' המוציא דדוקא קתני וכו' דדוקא משלפניו אבל בכל החצר לא עכ"ל. ותימה לתמיהתם דהא להדיא פריך התם וחכמים דאמרי לא יטול אלא מן האבוס אלמא העמידו דבריהם על כבוד הבריות ועיין פי' רש"י שם ועי"ק בתירוצים דאה"נ דדוקא קאמר וכו' היינו דוקא גבי אכילה כ"כ מחלק התם בין אבנים לקיסם לפי ס"ד דהמקשן לא ידע לחלק וע"כ ר"א לאו דוקא קאמר א"כ הקישא במ"ע ומאי פריך באמת ר"א מתיר לגבב בכל החצר ועוד יש לדקדק מה שכתבו תוס' וי"ל דאין ה"נ דודאי דוקא קאמר מלשון זה משמע דבא לישב פי' רש"י הכי הל"ל ע"כ נראה דודאי כו' שהרי הם מחולקין בפירושו ונראה שסמכו עצמם בדיבור הסמוך במה שמחולקים עם רש"י בטעמייהו דרבנן ושיעור דבריהם כך היא ותימא דהא משמע בפ' המוציא דדוקא קתני וכו' ופריך איתיבי ר"א אמר דלפי פי' רש"י דטעמם דרבנן משום דסתם עצים לא נתנו אלא להסקה ועוד מסיק בגמרא דאסור לחצוץ שמא יקטום א"א לומר דפריך מחכמים דאיכא לשנוי הכא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות כיון דתרתי איסורא נינהי מוקצה וגזירה שמא יקטום משא"כ להעלותם לגג בחד איסור דרבנן לא העמידו דבריהם. ע"ז תירצו תוס' וי"ל וכו' וכן מחלק התם בין אבנים לקיסם כלומר דלפי המסקנא לא צריכנא לדחוקי לר"א לומר דלאו דוקא קתני אלא בס"ד דמקשן דלא ידע אכתי לחלק בין קביע לאכילה לבית הכסא באמת לפי הבנתו ר"א לאו דוקא היא בפירש"י ופריך מחכמים דלשיטת דטעמא דרבנן משום גזירה שמא יקטום לחוד וא"כ אפי בחד איסורא דרבנן העמידו דבריהם ופריך שפיר ואמאי התירו להעולתם לגג הא ע"כ איסור דרבנן ג"כ רכיב עליהו ולמא לא העמידו דבריהם אף במקום כבוד הבריות ודו"ק היטב: או"ח הלכות יו"ט (סי' תקי"ג ס"א) ביצה שנולדה ביו"ט אסור לאכילה ואם נתערבה אפי' באלף כולן אסורות מטעם דהוי דשיל"מ. ובתשובות צמח צדק העלה בס' ס"ט דביצה ספק טריפה שנולד ביו"ט אם נתערב אסור לאוכלה ביו"ט אע"ג דלענין טריפה לא מקרי דשיל"מ כיון דאינו ודאי לבוא כמ"ש רשב"א ותוס' מ"מ השתא דאתיליד ביו"ט חל עלי' תרי איסורא נולד וספק טריפה לכך מקרי דבר שיל"מ שהרי לאחר יו"ט תהי' מתורת מאיסור נולד ע"ש באריכות והקשה שם מהא דאמרינן בריש ביצה (דף ג') אהא דמוקי בספק טריפה דבר שאין לו מתירין היא ותבטל ברובא דילמא מיירי בביצה ספק טריפה שנולד ביו"ט והוי דבר שיל"מ עכ"ל ואני אומר גברא חזינא ולא תיובתא דהא אליבא ס"ד הבין דבמילתא דרבנן לא אמרינן דשיל"מ כי ר' אשי במסקנא חדית לן הך דיל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל והעליתי לפני מורי הגאון והשיב לי מאן דקא מותיב שפיר כמותיב דלפי האמת קשה למ"ל לר"א לומר ספק חול ספק יו"ט אפי' בספיקא דרבנן אמרינן דשיל"מ אפי' באלף בטיל לא הל"ל לר' אשי אלא בוודאי דרבנן אסרינן דבר שיל"מ והא דקתני וספיקא אסורה היינו שנולד ביו"ט ספק טריפה: סי' תק"ו במג"א ס"ק י' שהביא ראי' ממתניתין דפסחים פ"ג ע"ש וי"א דאין ראי' משום בשלמא בנידן דידן אסור לאפות מדאפשר לחלק בעיסה וניחא העיסה עד אחר יו"ט משא"כ התם אי אפשר למעבד הכי דא"כ כולה דעיסה יהי' חמץ ואני אומר מ"מ יש ראי' דהא לפי מה שכתבו התוס' שם במתני האי דאין שורפין תרומה ביו"ט אינו אלא מדרבנן דגזרינן תרומה אטו קדשים א"כ ודאי קשה יהי' החלה לאפות דהא אפשר לחלק העיסה והחלה ישרפנו דהא אין איסורי אלא מדרבנן ומדאורייתא מותר וא"כ איסורא דרביע עלה רק מדרבנן כמו הכא וצ"ע:

סי' רע"ד במג"א ס"ק א' כדרכו נ"ל דטעות סופר היא דאע"פ שפותח בנחת מ"מ הרוח מנשב ואני אומר שאינו טעות סופר כי אין הכוונה מה שהרוח מנשב ממילא כי אם כוונת רש"י אותו רוח שהוא עושה ע"י פתיחת ונעילת הדלת ועפ"ז מתורץ כל הקושית שהוקשו תוס' על פי' רש"י וכן מוכרת בפי' הרא"ש פי' כל כתבי סי' ט' ע"ש:

תוס' באמצע דבר וכן משמע בגמרא (דף ט"ו ע"ב) וכו' ולי אין ראי' משם דדיוקא דהתלמודא שם מדקתני ר"ש בכבתה מותר לטלטלה משמע כל שלא כבתה כגון נר שכבה והולך פליג אדר"א בר' שמעון אע"ג דאין בו שמן וכן היא להדיא בש"ס שם (דף מ"ד ע"א):

רמב"ם פ' שני מהלכות יו"ט דין ג' ומקורו בביצה דף כ"ו וכן בהמת קדשים שנולד בו מום ביו"ט הואיל ולא היתה דעתו עליו מעיו"ט אסור לשחטו ביו"ט לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביו"ט גזירה שמא יתירים החכם במומן ויביא זה לשחוט בו מום וקשה לפי מה שפסק רבינו כר"ש דס"ל אין רואין מומין ביו"ט מטעם מוקצה א"כ ר' יהודא דס"ל רואין ע"כ לא ס"ל טעם מוקצה ומ"ש בכל דוכתי' דמחמיר ר' יהודא במוקצה טפי מר"ש כמו שהקשו תוס' לא ראיתי לאחד לבעלי מחברים שהרגיש בזה ונראה דרבינו אזיל לשיטתו שכתב בפ' המשניות דר"י ס"ל דאף דנולד מום ביו"ט מותר לשחוט משום צער בע"ח כדי שיוכלו להעלות הבכור מבור דחינן את המוקצה ור"ש לא חש לזה שהעמידו דבריהם אפי' במקום צער בע"ח וא"כ בין ר' יהודא ור"ש תרווייהו ס"ל איסור מוקצה אלא דפליגי בהא (נראה דכוונת הגאמוז"ל היא רק במום עובר מעיו"ט בזה י"ל בעלמא ס"ל לר"י אין רואין וכמ"ש הרמב"ם אבל במום קבוע מעיו"ט ס"ל לר' יהודא רואין כדמוכח מסוגי דלקמן גבי ר' זריקא ור' אמי וטעמא דר"י במום קבוע מעיו"ט וודאי לא מסח מיני דעתא רק דקושיית הגאמוז"ל היא על מום עובר מעיו"ט טיאה ווייל) אבל קשה לפ"ז מאי פריך ולפלגי ברואין מומין בעלמא אימא בעלמא ס"ל לר"י ג"כ אין רואין אלא בבכור שנפל לבור ס"ל רואין משום איסור צעב"ח וי"ל דאי הוי משני הכא הוי קשה הא דתני בסיפא ואי לאו לא ישחוט והא מוקצה היא ופשיטא דלא ישחוט ואין לתרץ כדמשני בנפל בי מום עובר מעיו"ט והשתא הוי לי' מום קבוע מאי דתימא דעתי' עלוי' ונשחטי' קמ"ל דמוקצה היא הא בלאו הכי ידעינן דמוקצה היא דהא ר"ש פליג ואומר כל שאין מומו ניכר מבעוד יום אפילו הי' לו מום קבוע מעיו"ט אין זה מן המוכן ומוקצה היא ולפיכך אין רואין ואי ר"י בעלמא ס"ל אין רואין ע"כ מטעם מוקצה ס"ל לשיטת רבינו דאין רואין מטעם מוקצה וא"כ פשיטא דלא ישחוט דהא אי ר"ש אין רואין ס"ל מטעם מוקצה ואי ר"י סבר בעלמא אין רואין פשיטא דס"ל מטעם מוקצה משו"ה משני בכור שנפל לבור איצטריכא לי' סד"א משום צער בע"ח ליערם וליסקא כר' יהושע ואי לא תני לא ישחוט מאי דתימא דעתי' עלוי' ור"י ס"ל רואין ור"ש ס"ל אין רואין. וכל השקלא וטריא דמשני בבכור שנפל לבור איצטריכא לי' וכו' מאי דתימא דדעתא עלוי' ונשחטי' קמ"ל היינו לתרוצא אי לא הוי תני ואם לאו לא ישחוט ה"א דפליגי ר"י ור"ש ברואין ואין רואין ולא מטעמי' שכתב רבינו אלא דהוי אמרינן כסברת רש"י או כפי' תוס' אבל לפי האמת ס"ל לר"י ג"כ אין רואין מטעם מוקצה אלא התירו איסור מוקצה משום צער בע"ח דאורייתא וק"ל:

ועדיין פש לן לתרץ לפי מה שמפרש רבינו בפי' המשניות הא דתני' ר' יהודא אם יש בו מום אפי' נולד מום ביו"ט יעלה וישחוט א"כ מאי דייקי ר' נחמן בר יצחק ממתני' דלא כאדא בר אוכמא. אימא לעולם הא דאמר ר"ש כל שאין מומו ניכר כלל וכי תימא פשיטא צריכין למימר והלא ר"י ג"כ ס"ל דאסור מטעם מוקצה הא לשיטתו אף דמוקצה היא מתיר ר' יהודה להעלות מבורו ולשחטו משום צער בע"ח. ונראה לי לומר וליישב בתחילה מי הכריח לרבינו לפרש דברי ר"י אפי' אם נולד מום ביו"ט ולא ניחא לי' כפי' רש"י הא דקתני אם יש בו מום יעלה וישחוט היינו אם יש בו מום קבוע מעיו"ט משום דאי ר"י אינו מתיר כי אם בהי' לו מום קבוע מעיו"ט וע"ז פליג ר"ש ואמר כל שאין מומו ניכר דלא אתחזי לחכם מעיו"ט אי מום קבוע אי מום עובר אין זה מן המוכן הכי הל"ל ר"ש אומר אין זה מן המוכן דהא עלה דר"י בר פלוגתא קאי דמיירי במום קבוע מעיו"ט והך לישנא כל שאין מומו אך למותר משו"ה הכריחו לומר דר"י אמר מילתא ואפי' בנולד בו מום ביו"ט ואי תנא אין זה מן המוכן ה"א דלא פליג ר"ש עלי' אלא בנולד מומו ביו"ט אבל הי' לו מום מעיו"ט ה"א דדעתא עלי' ולאו מוקצה היא משו"ה אמר כל שאין מומו ניכר בין לא ניכר בין לא אתחזי לחכם ומעתה הכי קאמר ר"נ מאי אין מומו ניכר אי לימא שאין מומו ניכר כלל פשיטא צריכא למימר כלומר הך לישנא דאמר כל שאין מומו ניכר לא צריך למימר דפשיטא היא אי הוי תני ר"ש אומר אין זה מן המוכן דהא עלה דר"י קאי והוא איירי בנולד מום ביו"ט (בשלמא לפי' רש"י לק"מ דאדרבא אם הוי תני אין זה מן המוכן ה"א דפליג עלה דר"י אפילו בנולד מום מבעוד יום משו"ה תני כל שאין מומו ניכר כלל אין זה מן המוכן וע"ז פריך פשיטא צריכא למימר דבכה"ג ר' יהודא בר פלוגתא נמי אוסר מטעם מוקצה אבל לפי' רבינו ודאי לא צ"ל כל שאין מומו ניכר כלל בהא ס"ד) אלא דייקי מתני' כר"נ דר"ש פליג אפי' בנולד מום מעיו"ט ואוסר בדיעבד ודוק: סליק מס' ביצה:

דף לג.

ברמב"ם פ"א מהל' מגילה דין י"ד כיצד יום ארבעה עשר שחל להיות בני עיירות מקדימין וקורין בע"ש ובני כרכים קורין בזמנו באחד בשבת ובהשגות כל זה הפיסקא משובש והרי היא מסודרת במשנה עכ"ל והה"מ כתב לישב דברי רבינו דאנן קיימ"ל כת"ק דברייתא וכרב דאמר הכי פורים שחל להיות בשבת ערב שבת זמנים לאפוקי מדרבי ע"כ ע"ש ויישב זה אינו מספיק דהא אנן קיימ"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ור' יוחנן בכמה מקומות ס"ל הלכה כסתם משנה והנראה בזה דרבינו גרס במשנה כמו שהביא בספר שבע שיטות להרשב"א בשם התוס' חל להיות בשבת כפרים מקדימין ליום הכנוס ועיירות קורין בע"ש והוכיחו גרסא זו מדאמר פ"ש זמנים לאפוקי מדרבי ולא קאמר לאפוקי ממתני'. ולי נראה עוד ראי' אלימתא מדפריך וסבר רבי עיירות לא דחינן ליום הכניסה והתני' חל להיות בשבת כו' רבי אומר הואיל ונדחי עיירות ממקומן ידחי ליום הכניסה קשה לפי גרסתינו טפי ה"ל למפרך מתני' רישא אסיפא דבחל י"ד בע"ש עיירות לא ידחי ממקומן ובחל בשב' עיירות נדחי ליום הכניסה אלא ש"אמ דהגרסא במתני' חל להיות בשבת עיירות קורין בע"ש ודו"ק. אמנם לכאורה יש להקשות לפי גירסא הא דאמר מתני' מני אי רבי הא סיפא דקתני חל להיות י"ד בשבת עיירות מקדימין בע"ש היא דלא כרבי גם בירושלמי פריך רישא וסיפא אהדדי כדפריך תלמודא דידן רבי אהדדי ומשני ש"מ נמי דלא גרס לי' כגרסת תוס'. אבל לאחר העיון לק"מ דעוד צריכין לדקדק דקאמר מתני' מני אי רבי אי ר' יוסי הלשון משונה איפכא הל"ל מתני' דלא כת"ק דרבי ולא כת"ק דר' יוסי. ולהבין דברי חכמים וחידותם איכא למימר דהכי קאמר דגם להם הי' לפניהם ב' גרסות במתני' וע"ז אמר המסדר אי הגרסא כמו שהיא לפנינו מתני' רבי היא ואי גרסינן כגרסת תוס' ע"כ מתני' אתי' כר"י ודו"ק:

בגמרא וסבר רבי עיירות לא דחינן ליום הכניסה והא תני' וכו' רבי אומר עכ"ל ויש לדקדק טפי ה"ל להקשות מתני' רישא וסיפא אהדדי. ודאי לפי גרסת תוס' לא ק' מידי אבל לגרסא שלפנינו דבחל י"ד בשב' עיירות נדחי ליום הכניסה קשה וכן הקשה במהרש"א ונראה דלק"מ דבמתני' הוי אמינא כדשני בירושלמי חל להיות לכרכין בשבת קורין בע"ש דאמר ר' חלבו הכל יוצאין בי"ד שהיא זמן קרייתו ודכוותי' חל להיות לעיירות בשבת דא"ר חלבו יום י"ג מלחמה היא והיא מוכיח על עצמו שאין בו ניחא עכ"ל פי' כתיב כימים אשר נחו ע"כ דחינן ליום י"ב אבל על רבי פ"ש דנתן טעם הואיל ונדחי עיירות ממקומן ידחי ליום הכניסה אפי' לא יהי' יום י"ב יום הכניסה דחינן לי' דיום י"ג אין בו ניחה אלא ש"מ דלא ס"ל להאי טעמא וק"ל:

בגמרא ואימא בכל שנה ושנה מה כל שנה אין עיירות וכי שאני הכי דלא אפשר ופי' רש"י דא"כ לא יקדומי עיירות למוקפין שאינו יכולין לקרות בשבת עכ"ל ותימא פרישו דהא לפי ס"ד דבכל שנה ושנה קאי אעיירות שאינו נדחה ממקומו באמת אמרינן דלא קפיד קרא אקדימת עיירו' למוקפין ומאי משני ואין לומר דליכא ס"ד לומר דבכל שנה ושנה קאי אעיירות דלא לידחי ממקומן דהא אי חל י"ד בשבת ע"כ נדחי ממקומן אלא ע"כ אקדומה קפיד קרא דשפיר יוכל לקיים כל שנה ושנה דא"כ ה"ל לרש"י לפרש כן דלא אפשר מהאי טעמא וליכא למימר דס"ל לרש"י דהא סברת המקשה נמי ידע א"כ פשיטא קשה מאי ס"ד דמקשה אימא בכל שנה לא ידחי עיירות ממקומן הא אם חל בשבת ע"כ נדחי ממקומו וא"כ הקדימה נמי אי אפשר להתקיים שעיירות לא נדחי ממקומן ונ"ל דס"ד דהמקשה דהך גזירה דשמא יעברנו ד' אמות בה"ר תקינו להו בדרא בתראי אחר מרדכי ואסתר אבל בתחילה לא חשו לזה ותחילת תקנה הי' אפי' לקרות בשבת וא"כ נוכל לומר דקפדי כותבי המגילה בכל שנה ושנה שלא ידחי עיירות ממקומן אפי' כשחל בשבת וא"כ כי הדר חשו רבנן בתראי לגזירה דרבה עכ"פ נאמר שלא ידחי עיירות ממקומן ועיירות ומוקפין קורין ביום י"ד דלא קפדו אקדומה ומשני ש"ה דלא אפשר ר"ל דת"ק ס"ל דהך גזירה דרבה חשו לה כמו כן מרדכי ואנשי כנסת הגדולה וא"כ ע"כ צ"ל הא דכתיב בכל שנה ושנה איכא קפידא אקדומה ואי אנשי עיירות לא נדחו ממקומן אי אפשר ובסמוך דשקיל וטרי אליבא דרבי היא להיפך ודו"ק ותשכח:

בגמרא מאי טעמא דת"ק דכתיב בכל שנה מה כל שנה ושנה עיירות קודמין למוקפין אף כאן עיירות קודמין למוקפין ותי' דהא לקמן בריש פרק הקורא את את המגילה למפרע לא יצא אמר רבא מ"ט דאמר קרא ככתבם וכזמנים מה זמנים למפרע לא אף כתבים למפרע לא ופריך מידי קריאה כתיב הכא עשי' כתיבא דכתיב להיות עושים את שני הימים אלא מהכא דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים איתקוש זכירה לעשי' וא"כ קשה על ח"ק ורבי כדפריך לקמן מדי קריאה כתיבא הכא עשי' כתיב הכא וליכא לשנוי איתקש זכירה לעשי' דהא הכל מודים שהשמחה אינו נוהג אלא בזמנו כדתני' בסמוך וצ"ל כיון דעשיית יום בג' דברים מתנת לאביונים ומשלוח מנות ועשיית משתה ושמחה וכיון דרוב עשי' היא ביום הקריאה מתנת ומשלוח מנות שפיר איתקש זכירה לעשי'. מכאן סתירה להרב מהר"ל בן חביב בשו"ת שכתב אם חל פורים בשבת דמשלוח מנות ג"כ בשבת א"כ לדידי' הדרא קושיא לדכתי' ודו"ק:

תוכן העניינים

מנחת נתנאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה