מנחת יחיאל חלק א· רבי אלתר יחיאל נבנצל
סימן קח
בדיני סאה בסאה באיזה אופן הוי רבית ואסור ובאיזה אופן מותר:
א) הנה סאה בסאה אסרו רבנן והוי א"ר וכתב הש"ך או' א' לכך אינה יוצאת בדיינים וצריך להבין אמאי אסרו רבנן סאה בסאה מהטעם שמא כשיבוא לפרוע הסאה יתייקרו הפירות והפסד הלוה הוא כמו כן יש לומר יוזלו ויפסיד המלוה והוי קרוב לשכר ולהפסד כבר העיר בישועות יעקב בזה בסי' קס"ב או' כ' ותירץ משום דעכ"פ אחריות על הלוה ועי"ז נחשב לגבי המלוה קרוב לשכר ורחוק בהפסד יע"ש אך לפע"ד א"א לומר כן דא"כ למה ביש לו מותר או מה מהני לזה יצא שער הא עכ"פ צריכים לאסור משום דעכ"פ אחריות הוא על הלוה ונראה לכאורה דהטעם משום דרגיל להתייקר הפירות בכל זמן שיאוחר אחר הקציר דנחסרו הפירות כל מה שיתרחק מהקציר אך גם זה א"א לומר דהא כתבו בתוס' (דף ע"ה) אף דאין רגיל להתייקר נמי אסור וצ"ע ועיין בט"ז דאם אמר לי' בלשון מכר מותר ודוקא אם אמר לו לשון הלויני אסור אבל אם אמר לו בלשון מכור לי סאה פירות ואני אשלם לך בזמן הקצוב סאה אחרת מותר דרבנן לא אסרו אלא לשון הלואה ועיין בספר ערך ש"י מדינים הללו ועיין בשערי דעה דהא דמתיר הט"ז בלשון מכר בודאי איירי בלא יצא השער וגם אין לו דאל"כ גם לשון הלואה מותר וכתב דאף דהדין עם הט"ז אך שחוכך בזה למעשה כיון דבאמת אין דרך אדם למכור כה"ג שימכור לו סאה פירות וישלם לו בזמן קצוב סאה מאותו מין עצמו ואף שאמר לשון מכירה הא לא הוי רק הלואה דאין הלשון גורם כמו שכתב הריב"ש סי' ש"ה דא"כ בטלת תורת רבית שילוה מאה במאה ועשרים בלשון מכירה ולא בלשון הלואה ובודאי אף דאמר כן הוא רי"ק דאין זה כלל מכירה רק הלואה והניח הדין של ט"ז בצ"ע ולפע"ד יש דוגמא בשבת קמ"ח דיש חילוק בלשון דאם אמר לשון שאלה מותר בשבת ואם הלויני כיון דהוי לשון הלואה אסור בשבת ואף דהתם בין אם אמר לשון הלואה ובין לשון שאלה הכונה אחת שיתן לו בשבת יין וישתה אותו ואחר שבת יחזיר לו יין אחר אפה"כ חלקו חז"ל באיזה לשון אמר כיון דכל איסור הוא רק מדרבנן בזה הלשון גזרו ובזה הלשין לא גזרו וצדקו דברי ט"ז דכן נמי בסאה בסאה בלשון הלואה גזרו ובלשון מכירה לא גזרו וברבית דאורייתא צדקו דברי ריב"ש דבאיסור רבית דאורייתא אין חילוק בלשון רק בכונה ועיין בעצי לבונה ודו"ק:
ב) ומבואר בש"ע דאם לוה סאה בסאה ונתייקרו הפירות נותן לו כפי מה שהי' שוה בשעת שלוה ואם הוזלו נותן לו הסאה שהלוהו ופשוט דאם נתייקרו יכול ליתן לו פירות רק פחות להיות שוה כמו שהי' שוה הסאה בשעת הלואה וכן בהוזלו יכול ליתן דמים מה שסאה שוה עכשיו וא"צ להחזיר לו פירות דוקא רק עקר שלא יהי' למלוה יותר ממה שהלוהו אמנם אם הוזלו הפירות אף שמבואר שאין נותן לו מעות שהיו הפירות שווים כמו בשעת הלואה רק סאה שהלוהו אפשר דאף דאין המוכר יכול לכופו להחזיר לו יותר אבל אם הלוה בעצמו רוצה להחזיר לו מותר דהא אין מלוה מרויח בזה דהא אין משלם לו יותר ממה שהלוהו. ובמחנה אפרים סי' כ"ז הביא בשם מהרי"ט דאסור משום רבית וכתב דלכאורה נראה דמותר דאף דרבית מאוחרת אסור היינו משום שנותן לו יותר ממה שהלוהו אבל זה שבאמת אין נותן לו יותר ממה שלקח ממנו ולאו משום אגר נטר דקא יהיב לי' אלא להחזיר לו השוה כמו שלקח ממנו קא מכוין שלא יפסיד המלוה והא דתניא בברייתא הוזל נותן לו חטים לאו משום לתא דרבית אלא דינא משתעי שאין חייב מדינא להחזיר אלא הסאה שלקח ממנו דאדעתא דהכי נתן לו והכי קאמר דאע"פ דאם הוזל מחזיר לו רק סאה שלקח אפילו הכי בהוקרו נות דמים משום רבית וכן נראה קצת מתוס' בפרק הגוזל אבל בריטב"א נראה כדברי מהרי"ט דהוי רבית יע"ש ובפ"ת כתב שבשו"ת ב"א העלה לאיסור והבן:
ג) ברמ"א יש מי שכתב דבזמן הזה מטבע של זהב דינו ככסף ולוין זהב בזהב וכתב הט"ז באו' ב' הטעם דבזמנינו רוב בנ"א יש להם מטלטלין ברשותם דשוה זהב ואם הי' רוצה למוכרם בזול יכולים למוכרם והוי כלוה סאה בסאה ויש לו דמותר דאפילו אין לו רק זהב אחד יכול ללות עליו כמה זהובים עכ"ל וזה תמוה מאד דאיך איירי אם יש שער ידוע על זהובים אפילו אין לו כלל מותר דהא אף בפירות אם יצא השער מותר אפילו אין לו לא פירות ולא מעות ולא מטלטלין ואם איירי דליכא שער מל זהובים רק עיקר ההיתר משום דיש לו זהב אחד יכול ללוות עליו כמה כמו בפירות מה זה שכתב דאם יש צו מטלטלין ויכול לקנות זהב הא סאה בסאה בפירות לא מהני רק יש לו פירות ואפילו יש לו מעות לקנות פירות לא מהני ומה זה שסיים שם הט"ז אבל סאה בסאה בפירות לא מהני אם יש לו מטלטלין רק מזומנים משום דאין דרך לקנות פירות רק במזומנים אבל דרך למכור מטלטלין לקנות זהב עכ"ל הא בסאה בסאה בפירות אפילו יש לו מזומנים אסור ואין היתר רק אם יש לו פירות מאותו המין. שוב מצאתי שרע"א כבר העיר עליו בזה אמנם הש"ך כתב טעם אחר משום דבזמנינו המטבעות של כסף שמערבין בו נחשת אינם חשובים כ"כ להיות מטבע של זהב פירות נגדם רק הוי כמטבע של כסף ובשם הרשב"א כתב דכל מטבע היוצא מותר כיון דאיהו מטבע לאו איהו דאייקר וזול רק הפירות יע"ש ובחו"ד באורים ג' כתב לתרץ את הט"ז דכונתו לשיטת הסוברים דסאה בסאה מותר אם יש לו מעות נמי מיקרי יש לו ומותר ולפי שיטה זו שפיר כתב דמטלטלין נחשב יש לו לגבי זהב כמו מעות לגבי פירות יע"ש אך לא ידעתי הא הט"ז כתב לפרש כן דברי רמ"א והא המחבר ורמ"א המה סוברים דלא מהני סאה בסאה רק ביש לו פירות מאותו המין דוקא אבל יש לו מעות הוי כאין לו ואסור ועיין בחו"ד שכתב דחשבינן כל מטבעות דידן כיוצא השער ואף במטבעות אם יצא השער מותר אפילו באין לו יע"ש:
ד) בש"ע קס"ב סעי' ה' הלוה לו סאתים חטים ועשה לו שטר עליהם אם לא יברר מלוה שיצא השער בשעת הלואה או שהי' ללוה מעט מאותו המין ישבע הלוה שלא הי' לו ושלא יצא השער וכתב הש"ך ואם כתב בשטר שיהי' המלוה נאמן על כל עניני חוב המלוה נאמן עכ"ל ונראה דוקא אם כתב בלשון זה על כל עניני חוב אבל אם כתב רק שיש נאמנות למלוה על השטר זה י"ל דנאמנות קאי רק על החוב שלא פרע אבל על טענה זו שבאיסור לקח לא קאי הנאמנות וראי' דבלא נאמנות נשבע הלוה ועל עיקר חוב שבשטר נאמן המלוה בשבועה ודו"ק ובשערי דעה הקשה הא עדים אסורים לחתום אפילו ברבית דרבנן ואיכא חזקה דודאי בהיתר חתמו אמאי נאמן הלוה בשבועה לומר שבאיסור הי' ועוד הא הלוה עצמו עשה איסור לפי טענתו ואין אדם משים א"ע רשע ולא נאמן בשבועה יע"ש ולכאורה נראה לומר דסב"ס ליכא לאו דלא תשימון רק דבשעת הפרעון אם יתייקרו פירות ומשלם סאה או הוזלו וישלם לו יותר מסאה אז אסרו חז"ל אבל בשעת הלואה לא עברו לא הלוה ולא העדים שום איסור רק על המלוה הי' גזרת חז"ל שלא ילוה סב"ס דשמא ע"י שילוה יבוא אח"כ שיקח תשלומין דרך איסור ועיקר איסור גם על המלוה שלא לתבוע ולפ"ז גם על לפני עור לא עבר הלוה דשמא לא יתבע אותו המלוה ונמצא דגם המלוה לא עביד איסורא וכן משמעות הש"ע סי' קס"ב סעי' א' יע"ש ודו"ק ואף דבשאר א"ר המלוה עובר בשעת הלואה והלוה אף דאינו עובר בא"ר אבל עכ"פ עבר על לאו דלפני עור כמבואר ברמ"א סי' ק"ס סעי' א' שאני סב"ם דיש כמה ספיקות שמא לא יתייקרו ולא יוזלו דאף אם אירע לפעמים כן עדיין שמא לא יתבע אותו שישלם דרך איסור רק דרך היתר ע"ד שמבואר בסעי' א' בש"ע סי' קס"ב ע"כ בסב"ם אין הלוה עובר כלום אמנם בט"ז או' ח' שכתב דמהני מה שמקנה ללוה סאה פירות ע"י אחר שלא בפניו דזכות הוא ללוה כדי שלא יעבור על איסור א"כ מבואר דלוה עובר מכ"פ על לפני עור אך אכתי י"ל דלשיטת רמ"א דסובר דלא לזכותו שלא בפניו סובר דליכא איסור ללוה וממילא דליכא זכות ופליגי בזה רמ"א וט"ז אמנם ש"ך שבא ליישב קושית הט"ז דזכות הוא שלא יעבור כתב דאיירי רמ"א שהלוה טוען שידע הי' שלא הי' חטים ולוה באיסור וחזינן דרצה הלוה לעשות איסור ע"כ לא מהני לזכותו בע"כ יע"ש א"כ אפשר דגם רמ"א סובר דלוה עובר על לפני עור ועיין בנקודת הכסף שכתב ג"כ דלענין שלא יעבור הוי זכות אך הטעם דלא מהני זכיי' שלא בפניו כיון שעי"ז יצטרך לשלם סאה אף אם יתייקרו הפירות וחוב הוא לו יע"ש וראיתי בספר פתח הבית שכתב שם על רמ"א שפסק דאין מזכה לו ע"י אחר שלא בפניו כתב הוא ויש להסתפק אם נאמר דאף ברבית דרבנן עובר המלוה על לאו דלא תשימון דכל דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תיקנו וממילא דלוה עובר על לפני עור ממילא זכות הוא לו יע"ש ופלא שלא ראה מה שהבאתי לעיל ובעיקר הקושיא איך נאמן בשבועה הא בודאי עדים ומלוה לא עשו איסור תירץ בשערי דעה דהלואת סב"ס אין עדים מוחזקים ליודעים דין זה דלא אסקי אדעתי' שיתייקרו הפירות וגם אפשר דהוי כעין ספיקא דרבנן דדלמא לא יתייקרו כלל ע"כ מהימן הלוה בשבועה יע"ש: