מנחת יחיאל חלק א· רבי אלתר יחיאל נבנצל
סימן מג
א) אשה שיש לה שינים בדבק שאינה יכולה להוציאם בשעת טבילה אם מותרת לטבול בהם אם לא הוי חציצה וכן אם סותמת נקבי שינים בדבק וזה רפואה שעושים הרופאים שלא יכנוס בהם רוח ולא יהי' לה כאב שינים אם הוי חציצה בטבילה ואם יש לחלק בין מיעוט שינים לרוב וכבר האריכו בזה אחרונים ובבינת אדם כתב דאם נעשה לנוי א"צ להסירם דלא הוי חציצה אבל לצורך רפואה הוי חציצה ע"כ מתיר בשן תותבת דזה הוי לנוי ואוסר לסתום החור מהשן דזה לא הוי רק לרפואה שלא יהי' לה כאב שינים הוי חציצה ולדעתו מה שעושים הנשים כעת שינים מזהב קראנען אף שאין יכולה להוציאם רק ע"י רופא ונעשים שישאירו שמה בפיה לעולם תחת השינים שנפלו כדי להיות לה במה לאכול דלא נעשה לנוי רק לאכול בהם והוי כמו לרפואה ואסור לטבול בהם דהוי חציצה:
ב) אמנם בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' י"ט דחה דבריו והעלה דעיקר החילוק אם אין מבטל אותם להיות על בשרה רק לפי שעה חוצץ אבל אם נעשים להיות שמה תמיד ואין יכולה ליטלם משם רק ע"י רופא אומן כמו דרופא סותם הנקב משן יהי' משום רפואה או לנוי כיון דבטלם להיות נשארים שמה תמיד לא הוי חציצה יע"ש שהביא פוסקים המתירים אך התנה שלא תהי' הסתימה גבוה מגוף השן רק שווה ולא יהי' בליטה אז אין כאן חציצה ובספר שו"ת תשורת ש"י סי' ס"ט העלה להתיר בפשיטות ולא מחלק כלל בין הסתימה שווה או גבוה דכיון דנתחבר ע"ד להשאר כך לעולם כגופה דמי ואין חוצץ והביא כן בשם כמה פוסקים וכן בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קצ"ג כתב בשינים תותבת וכן בקראנען שאין דעתם להוציאם רק באם יתרחש איזה סיבה ברוב הימים הוי דבר שאין מקפיד ואין חוצץ כי כל אחרונים חולקים על ספר בינת אדם ואין להחמיר בזה לבטל ח"ו מפו"ר ובפרט בזמנינו שרוב נשים יש להם שינים כאלו ואפילו רוב שינים המה כך לא הוי חציצה ודחו שם את אבני נזר שכתב להחמיר היכי דרוב שינים הוים כך משום דרוב חוצץ הוי איסור תורה ובית הסתרים נדון בפ"ע וכתב בא"י דז"א דכל השינים לא מיקרי רק מיעוט מגוף ואין נדון בפ"ע ואף אם ה"א שנדון בפ"ע הא עכ"פ כל שינים לא הוים רק מיעוט לגבי הפה יע"ש וגם הוא לא מחלק בין גבוה לשוה רק בכל ענין אין חוצץ דהא מבואר בדבריו להתיר בקראנטן והמה על השינים ואפילו הכי מתיר יע"ש:
ג) אמנם יש לחקור אם מותר לאכול בשינים הללו בשר אחר חלב או איפכא דהא יש בהם בליעה בשלמא שינים של עצם האדם לא בלעו דחי אינו בולע אבל שינים שנתחבו לגוף הלא בולעים איברא דכל מה שאדם אוכל אין יד סולדת בו וגם שינים המה רק כמו כלי שלישי ואינם בולעים כלל ועיין במש"ז סי' ס"ח הביא י"א דמתכות אינו בולע אלא אם האור מהלך תחתיו ועיין בשפ"ד סי' ק"ה או' ה' דאף כלי ראשון דאין י"ס בו אף מאוכל לכלי אין להחמיר יע"ש ועיין בבית יצחק א"א סי' ס"ג או' י"ב שכתב דשינים הקבועים ואין להסירם בקל אך ע"י רופא אף בערב פסח א"צ להסירם ולהדיחם ברותחין שלא בלעו כלל דכל מה שאוכל ושותה הוי רק כ"ש שאין הי"ס בו יע"ש.
ד) אמנם מה שכתב שם דאף לשיטת הסוברים דבעל חי אינו בולע שינים שמגוף אדם לא נקראים חי לפי שאין בהם חיות והוים מחמש כמו שינים שנקבעים ממתכת וכמו דמותר לאכול בשינים שמגופו בשר אחר חלב או חלב אחר בשר כן חותר בשינים שנקבעים ממתכת שאין בלוע בהם וסגי בהדחת פה יע"ש ולפע"ד אין זה מוכרח דשינים בגוף אדם בודאי המה בכלל בעל חי שאינו בולע אבל הנקבעים בגופו המה לא נקראים אי ודו"ק אך עיקר הדבר דהוי כ"ש ואין י"ס במאכל או במשתה שאדם אוכל ושותה ונראה לי להוסיף עוד טעם דמותר חלב אחר ששה שעות מבשר דהטור בסי' פ"ט הביא הרמב"ם וכתב עליו דלפי שיטתו אם נשאר בשר בין השינים מותר בחלב אף שלא הסיר הבשר מבין שיניו דחשוב הבשר מעוכל כיון שמונח בפיו חום הטבע שבפיו מעכל הבשר שבין שיניו בששה שעות כמו דחום הטבע של הקיבה מעכל שם כל מאכל בזמן קצר א"כ אף דכתב שם הטור דטוב לאחוז בחומרות של שני הטעמים היינו להסיר הבשר שבין שיניו אף לאחר ששה שעות אבל זאת נראה דעכ"פ הבליעה שבשינים כ"ע מודים לרמב"ם דנחשב מעוכל דאין לעשות מחלוקה כ"כ בין הפוסקים דלרמב"ם גוף הבשר הוי מעוכל ולדידהו אף הבליעה לא נחשב מעוכל וכיון שכן אין חילוק בין שינים מגופי של אדם ובין שינים הנקבעים אך טעם זה לא יספיק אלא לאכול מאכלי חלב אחר ששה שעות שאכל בשר אבל בשר אחר חלב דא"צ להמתין ששה שעות אז ליתא לטעם זה וצריך לומר טעם היתר שהבאתי לעיל והבן: