מנחת חינוך· רבי יוסף באב"ד
קומץ מנחה
פירוש ג
קומץ מנחה כולל זה דבר השמטה שנשמט מבפנים מהני מילי מעלייתא שנתחדשו למדן הגאון החסיד המחבר נ"י אחד העתק ספרו. והגם שכבר הכנסנו כמה ענינים בפנים אכתי פשו ויבואו פה על סדד המצוה:
מצוה ג' הבאתי בשם מ"כ דהיתר באיסור לא בטיל. ועי' פמ"ג פתיחה לתערובת הביא דברי מ"כ שמסופק בזה. ובאמת בר"ן בנדרים דף נ"ט ע"ב מבואר דהיתר באיסור בטיל ע"ש וצ"ע שלא הביאוהו. ועיין מנ"ל פ"ז דמגילה הביא בשם מהרי"ט שהביא בשם רשב"ץ דהיתר באיסור בטיל ותמה עליהם ע"ש ולא הביא דברי הר"ן אלו וצ"ע:
שם כבר ידוע דברי הריטב"א במכות דף ט"ז בטעם ר"ש דסובר כ"ש למכות משום אחשבי' וכתבו האחרונים עפי"ז הטעם לר' יקיר בתוס' ע"ז ס"ו ושאר דוכתא דע"י תערובות מודה ר"ש משום דע"י תערובות ל"ש אחשבי' ותמו' בעיני מש"ס ערוך במס' מעילה דף י"ח במשנה דהערלה והכלאים מצטרפין ור"ש אומר דאין מצטרפין ופריך הש"ס וכי צריך ר"ש לאיצטרופי והא ס"ל כ"ש למכות ומאי קושיא והא כאן בשני איסורין כל חד וחד הוי ע"י תערובות חבירו וא"כ לא שייך אחשבי' בכ"ש ולהכי אשמועינן דאינם מצטרפין ג"כ לכזית ולא ראיתי מי שיתעורר בזה וצ"ע גדול:
פירוש ה
מצוה ה' מ"ש לענין גר נראה דאסור לאכול שום קדשים עד שיזה ויטבול דכל הפורש מן הערלה כו' ונקט פסח לרבותא דאפי' במקום כרת העמידו דבריהם. וג"כ ל"ד נתגייר ער"פ רק ג' ימים קודם דהכלל גזירה שלא יאמר אשתקד עשה פסח בטומאה. ואפשר בנתגייר ז' ימים קודם וער"פ יום השביעי והוזה וטבל דבט"מ דעת הרמב"ם דאין שוחטין עליו בזה והראב"ד והתו' חולקין א"ל דבגר גם הר"מ מודה כי כשיעשה פסח בשנה הבאה כה"ג מ"מ לא יאכל קדשים בטומאה כי בלילה הוא טהור רק שיאכל פסח שלא למנוי' אבל כרת אין כאן ואף דיתבטל מ"ע של פסח כשלא יעשה פ"ש מ"מ שוא"ת הוא ואפשר דלא העמידו דבריהם רק בחשש כרת בקום ועשה ולא בשוא"ת ואולי אפשר גם בכי האי גוונא גזרו. ונראה דלטעם הר"מ דהעמידו דבריהם משום שאפשר שישהה גירותו ה"ה בכה"ג. אך להראב"ד דחששו שלא יבא לידי איסור כרת י"ל דבשוא"ת לא חששו וגם בלאו הכי איך יעקרו מ"ע דפסח עתה שיש בה כרת מחשש שיתבטל להבא מעשה דכרת בשוא"ת מיהו בתר"י בברכות ד' א' כתבו דחז"ל עקרו עשה כדי שלא יבא לידי ביטול עשה בשוא"ת ע"ש וה"נ י"ל כן אך ראיתי בשו"ת ש"א סי' ד' תמה באמת על תר"י בזה דאיך עקרו ודאי מפני ספק ע"ש וא"כ אנן בדידן תלוי בזה:
מדי עברי ראיתי דבר תמוה בצל"ח בזה שהקשה על ב"ש דאמרי גר שנתגייר טובל ואוכל פסחו בערב למה טובל דהא בודאי כבר טבל לשם גירות דבלא טבילה ל"ה גר כלל ול"ל טבילה עוד ע"ש מ"ש. ודבריו תמוהים דהא גר צריך להביא קרבן לאחר גירותו וקודם הקרבן הו"ל מחוסר כפרה ואסור בקדשים כמבוא' בכריתות ובר"מ ומח"כ מוסר קרבנותיו לב"ד בער"פ ועושה פסח כמבואר בר"מ כאן פ"ו וא"כ להכי צריך טבילה פ"ש ובודאי מיירי שהביא הכפרה וצריך לטבול אח"כ לקודש כי אונן ומח"כ צריכין טבילה לקודש והוא משנה שלימה בחגיגה ופסקה הר"מ ולהכי טובל והוא פשוט ודברי הצל"ח תמוהים שוב הראה לי ח"א בתוס' חגיגה דף כ"א ד"ה האונן שכ' להדיא דמח"כ דגר א"צ טבילה לקודש רק מח"כ דטומאה ע"ש:
שם הבאתי בשם הצל"ח דאף דאין חגיגה באה בטומאה היינו משום דאינו יכול לאוכלו בטומאה אבל בט"מ שחל ז' שלו בער"פ דלדעת הר"מ נדחה לפ"ש וא"כ ציבור עבדו בטומאה גם החגיגה באה בטומאה כיון שגם הטמאים יאכלו לערב כי הם ראוים לאכילת קדשים ע"ש. ונראה דוקא בנשים כי אין קרבנם טעון סמיכה אבל האנשים דקרבנן טעון סמיכה אין מקריבין דהא א"י לסמוך בטומאה. ועיין בתוס' שכ' בכ"מ דהא דטמאים משלחין קרבנותיהם היינו נשים או עופות שאין טעונין סמיכה לא זולת אך לפ"ז נדחו דברי הצל"ח דעיין בר"מ סוף ה' ק"פ וה' חגיגה דפוסק דחגיגה י"ד הוא רשות. ועי' תוס' פ' א"ד דלמ"ד רשות הוא רק מדרבנן ע"ש. והלח"מ כ' דהוא מה"ת שנתנה לו רשות ע"ש ולע"ד דמצוה איכא ומצוה לגבי חובה קרי לה רשות דאל"ה כיון שיש לה כל דין שלמים פשיט' דיש לו רשות להביא שלמים כמה שירצה ולענין מה נתנה לו התורה רשות ויש לדחות ומ"מ נראה כן. ולפ"ז אפשר נשים פטורות דהא הוה מ"ע שהז"ג שנשים פטורות וממילא דאין מקום לדברי הצל"ח כלל. ולכאורה יש נ"מ אי חגיגה דרבנן א"כ אם אכלה עם הפסח דהוי רשות לענין דאורייתא לא יצא ידי פסח כי מבטלת אך אם הוא מן התורה מצות אין מבטלין זא"ז מיהו ז"א דניהו דחגיגה דרבנן היינו ההבאה אבל כשכבר הביא הוי שפיר האכילה מ"ע דלא גרע משלמים וע' רש"י בפסחים ד' נ"ט ד"ה בשאר כ' להדיא דאכילת קדשים אף הנאכלין לישראל הוי מ"ע דאורייתא והובא כ"פ בפנים אם כן שוב מצות אין מבטלין זה את זה:
פירוש יא
מצוה י"א בדין חמץ שקיבל עליו אחריות הישראל נשאלתי איך יבער החמץ הישראל דהא גוזל העכו"ם ובפרט להני שיטות דגזל עכו"ם מה"ת ואפי' ישלם חשוב גזל. והשבתי דכה"ג ל"ה רק מזיק עכו"ם ובזה לא מצינו לכ"ע איסור בעכו"ם דגם בישראל נראה דל"ה רק מכח דהתורה ציותה להשיב אבידתו מכש"כ שלא להזיקו אבל בעכו"ם ל"ש זה. ואף דבישראל אפי' רוצה לשלם לו אסור להזיקו היינו משום מ"ע של ואהבת לרעך כמוך ומה דסני עליך וכו' אבל בעכו"ם ל"ש זה ופשוט.
שם בענין הקונה חמץ לזמן מ"ש. ולענין המוכר חמץ לזמן הנה לשיטת הר"מ פכ"ב ממכירה דהמוכר לזמן יכול הלוקח לבנות ולהרוס וחשוב כשלו עד הזמן ה"נ אין המוכר עובר וכמ"ש הקצה"ח סי' רמ"א סק"ו ע"ש. אמנם לשיטת ר"י הובא בחוה"מ סי' שמ"ו דהמוכר בהמה לשלשים יום הו"ל הלוקח שומר ע"כ דס"ל דמכירה לזמן ל"ה מכירה וכמ"ש הקצה"ח שם. א"כ ה"נ המוכר עובר עליו. ויש לתמוה במ"ש המ"א סי' תמ"ח גבי מתנה עמ"ל דאם אמר ותחזירהו לי לכ"ע מהני. וע"ש בח"י שהקשה הא מבואר ביו"ד סי' ש"ה דאם אמר ותחזירהו לי גרע מעמ"ל ותי' בדגמ"ר דכוונת המ"א שנתן מתנה על זמן קצוב יעו"ש. והוא תמוה הא לשיטת ר"י הנ"ל כה"ג חשוב של מוכר ועובר בב"י וגרע ממתנה עמ"ל דאינו רק משום חומרא דחמץ וצ"ע. אכן לדעת הר"מ י"ל דמהני במוכר לזמן. ובזה י"ל מ"ש הר"מ ז"ל בפ"ז מה' שאלה ה' א' המפקיד אצל חבירו פירות אם חסרו יותר מכדי חסרונן מוכרן בב"ד וכ"כ בה' ב' המפקיד פירות והרקיבו כו' מוכרן בבית דין. ובה' ג' כ' המפקיד חמץ אצל חבירו והגיע פסח לא יגע בו עד שעה חמישית מכאן ואילך יוצא ומוכרו בשוק לשעתו. וכן הוא בש"ע חו"מ סי' רצ"ב. וקשה למה לא ביאר גם בחמץ שצריך למוכרו בב"ד כמו בפירות והרקיבו. ובירושלמי מבואר להדיא דצריך למכור בב"ד ועי' תוס' ב"מ. ע"כ נ"ל דהר"מ לשיטתו דס"ל מכירה לזמן מהני כמש"ל א"כ גם בחמץ כיון שאפשר למוכרו לזמן אסור לו למכור לחלוטין דאכתי יש בו משום השבת אבידה דשמא לא יאכלו העכו"ם ויחזיר לו לאחה"פ לזמן שקבע. דהמוכר לזמן אם נשאר החפץ בעין אח"ז שייך להמוכר כמו באחריך לפלוני. וכיון שאינו מוכר רק לזמן וקרוב הדבר שהעכו"ם יחזיר לו אחה"פ א"צ למכור בב"ד כנ"ל וז"ש הרמב"ם יוצא ומוכרו בשוק לשעתו דתיבת לשעתו אינו מובן. ולמ"ש א"ש דר"ל דמוכרו לזמן ויגיד עליו ריעו שכ' בפכ"ו מה' מלוה העושה שדהו אפותיקי ומכרה ה"ז מכורה בד"א שמכרה לשעתה אבל מכר ממכר עולם אינה מכורה הרי דלשעתו היינו מכר לזמן וה"נ כאן. וכבר נשאלתי מח"א על הר"מ הנ"ל והש"ע שלא כתבו דצריך ב"ד גבי חמץ ולפמ"ש אתי שפיר וק"ל. ובעמדי בזה תמהתי עמ"ש האחרונים בשם הב"ח דראוי להחמיר שלא למכור כותח לעכו"ם תוך שלשים יום לפסח ותמוה שלא הביאו הירושלמי בפ"ק דפסחים דמבואר דר"ח ציוה לישראל למכור כותח שהפקידו אצלו בשעה חמישית וצ"ע:
שם ע' רשב"ץ בס' זוהר הרקיע בסוף הספר שכ' דבחמץ בפסח איכא גם עשה על אכילתו דהיינו לאו הבא מכלל עשה ע"ש ובאמת שכן מבואר בירושלמי פ"ק דפסחים במשנה דאוכלין כל ארבע כו' דבחמץ בפסח באכילה איכא עשה ול"ת ע"ש דמפיק לי' מקרא דשבעת ימים תאכלו מצות ולא חמץ ונ"מ לכמה דברים דאסור אפי' בכ"ש דהא לא כתיב בי' אכילה רק לענין רשות ע' פמ"ג בפתיחה לה' שחיטה. וא"כ אסור ג"כ מכח העשה שלכד"א לדעת מהר"י בן לב ומהרש"ל בשבועות פ"ג. והאחרונים לא הביאו זה וצ"ע:
פירוש יג
מצוה י"ג לענין שלא נאכיל הפסח לרשע. פשוט דגם בלא התרו בו שאינו ח"מ הוי ג"כ רשע לכה"ת ובשוחט בהמת חבירו לע"ז דאמרינן לצעורי מ"מ בהתרו בו וקיבל התראה הוי שפיר רשע. והנה אם שחטו וזרקו עליו ועשה תשובה ואכל ודאי פטור מפ"ש דאינו מבואר בתורה דמעכב העשי' רק בערל וטמא וד"ר עי' ר"מ ולא כאן. וגם נ"ל דלא הוה רשע לע"ז רק בעובד ע"ז בגוונא שחייב מיתה אבל לא היכי דהוי רק בלאו ומכש"כ בשוגג דל"ה רשע. ואף היכי שלא קיים המצוה ונקדשתי ועבד באונס מ"מ כיון דאינו חייב עונש אינו רשע לכה"ת כלל לבד מעבודה ע' מנחות ובר"מ אבל לשאר דברים ל"ה רשע וז"פ וברור:
פירוש ל
מצוה ל' אם נשבע ש"ש בכתב כבר התעוררו האחרונים אי כתב הוי כדיבור וע' או"ת סי' צ"ו מפלפל בזה ומביא ראי' מתמורה דאמרינן דבנשבע חייב אף דהוי לאשאב"מ ויליף מקרא ודלמא קרא מיירי בכותב שיש בו מעשה ע"ש. ובאמת שלשיטת הר"מ כפי מה שפי' הה"מ דבריו בה' שכירות דלשאב"מ דמשכחת ע"י מעשה לוקה תמיד ע"ש הוי ראי' יותר וע' מ"ש בזה במצוה פ"ו בפנים ובכ"מ:
פירוש לב
מוסך השבת כתב בפשיטות דבונה ע"מ לסתור חייב וכ"ה בה' יום טוב הראו לי שהוא פלוגתא בירושלמי פ' כ"ג ופ' הבונה אי בנין לשעה חייב ופליגי אי המשכן הוי בנין לשעה ע"ש. ואמנם בפ"י בסוגיא דמתוך כ' בפשיטות דבנין לשעה פטור. ומיישב בזה הא דל"א דבונה ביום טוב מותר משום מתוך דמותר לגבן ביום טוב משום דמגבן הוי בנין לשעה ע"ש. ודבריו צ"ע דהרי הר"מ פסק דמגבן חייב ביום טוב וגם ל"ה כירושלמי וצ"ע:
שם במוסך השבת בכלל בורר ע' במג"א סי' תס"ו וסי' ת"ק שכתב דברירה לא הוי רק בדבר שהוא פסולת או ב' מיני אוכלין אבל במין א' ואין פסולת רק איסור ל"ה בורר רק אריה הוא דרביע עליה וחידוש שלא הביא שכ"כ הר"ן בשבת ס"פ חבית דל"ש בורר כה"ג כמו שהבאתי בפנים יעוש"ה:
שם דף נ"ג ע"ב נשמט אחר מלת וע"ש וצ"ל אפי' לסוברים דלא כר"ן גבי אונס ומפותה כבר כתבו תוס' ב"ק דף ל"ג ע"ב סד"ה א"ב דבקנס דשור המזיק גזה"כ הוא לר"ע דזוכה משעת היזק ע"ש ע"כ:
פירוש לה
מצוה ל"ה לא תנאף. הרהמ"ח לא חילק באשת איש שזינתה בין בא עליה ישראל או עכו"ם חייבת מיתה וכן הוא דעת רוה"פ. אמנם מדברי תוס' כתובות דף ע"ב ד"ה משום צניעות כו' משמע להדיא דעכו"ם הבא על אשת ישראל אין חייבת מיתה. וכ"ה דעת הרז"ה בסנהדרין פ' בן סורר ומורה שאף הרמב"ן שם מודה לו. ושוב הראני בשו"ת פ"י ח"ב שכתב שא"א לפרש כלל כוונת התוס' שיש חילוק בא"א בין ביאת ישראל לעכו"ם וע"ש שהאריך לבאר דבריהם בא"א דפשיטא לי' דאין חילוק ותמיה שהרי הרז"ה והרמב"ן כתבו בהדיא להיפך והובא ג"כ בחידושי הר"ן שם וטעמם דאשר ינאף את אשת רעהו כתיב אמנם בעכו"ם שבא על נדה ישראלית ודאי נראה שהיא בכרת דבזה לא כתי' רעהו:
פירוש לח
מצות ל"ח לא תחמוד. עוד נ"ל דסברא זו מבואר בשמ"ק למס' כתובות דגבי עכו"ם ל"ש חזקה דממון וע' מהרי"ט אלגאזי בה' בכורות שהקשה אם גזל עכו"ם אסור מה"ת א"כ גם ס' ממון דעכו"ם לא יהי' מוציאין מספק מחמת חזקת ממון וי"ל עפ"י קושית מהרי"ב מ"ט אמרי' ס' ממון לקולא הא הוי ס' איסור דאורייתא ותי' באו"ת דהל"מ כך היא דס' גזל מותר. והנה מבואר בה' מלכים דשיעורין לישראל נאמרו ולא לב"נ ובודאי הטעם דהל"מ לא נאמר' להם א"כ ס' גזל נמי לב"נ הוי ס' איסור ע"כ ל"מ חזקת ממון. אבל כשנותן לישראל לא הוי ס' איסור דלישראל נאמר הל"מ דס' גזל מותר. גם לפמ"ש החוו"ד סי' ק"י דכ"מ שנא' בדרך לאו כמו ל"ת נבילה אז הס' מותר מה"ת אבל היכי דהתורה כתבה ההיתר והאיסור בא מכלל היתר אז היתר ודאי הוא דשרי אבל ס' אסור יעו"ש. א"כ ה"נ גבי ישראל כתיב לא תגזול ס' מותר אבל ב"נ ילפינן מכל עץ הגן אכל תאכל ולא גזל א"כ ס' אסור. ואפי' חזקת מ"ק לא מהני גבי עכו"ם לפי מ"ש הפמ"ג דבב"נ לא אזלינן בתר רובא כ"ש בתר חזקה:
פירוש מ
מצוה מ' ראיתי בטור על התורה בפסוק ויקח את האבן אשר שם מראשותיו אע"ג דאיתא בפ"ב דזבחים דאין עושין מזבח מדבר שנשתמש בו להדיוט בבמה שרי ע"ש. והוא תמוה הלא בזבחים שם (קי"ג ע"ב) דאפי' בבמה נמי אסור דפריך והא מודה ראב"ש בבמה דתניא וכו' ומשני ורבה א"ל התם בחדתי וכ"מ במנחות כ"ב ע"א דאיתא התם א"ב חדתי ועתיקי ומקשי ולא והכתיב כו' ומשני ה"נ בחדתי וצ"ע. ונלענ"ד ליישב קושית הטור הנ"ל דמבואר בילקוט דהאבנים שלקח יעקב אבינו ע"ה היו מהמזבח שנעקד עליו יצחק והוא מהאבנים שהקריב עליהם אדה"ר. וא"כ היו האבנים הללו קודש כי אדם הי' יכול להקדישן שהיו שלו (ע' ר"מ פ"ב מהא"מ) וא"כ היו קדוש מכבר ודבר שבקדושה לא מצינו שאם נשתמש בו הדיוט שיהי' אסור לגבוה. (ע' פר"ד דרוש י"ב) ובזה מיושב קושית הפנים יפות שהקשה דאמרינן בש"ס אין לך הר וגבעה שלא עבדו ע"ז ואיך יכול יעקב אע"ה לעשות מצבה בהר המוריה והלא נעבד במחובר אסור לגבוה ולפמ"ש כיון דאדה"ר הקדישו אין אדם יכול לאסור דבר שא"ש אפי' לגבוה כמבואר בפוסקים. אך הר"מ פסק (פ"ד מהא"מ) דיכול לאסור של הקדש אפי' שא"ש לגבוה וכבר השיגו על הר"מ בזה. שו"ר בפ"י שדרך בעצמו בד"ז אך כ' שהי' המזבח של אברהם אע"ה והי' ידוע לו שלא נעבד ולמ"ש א"ש טפי. עוד כתב שם מה שהוצרך יעקב להקדישו עוד הפעם מחמת ששם האבנים מראשותיו יצאו לחולין יעוש"ה. ודבריו תמוהין דהא כלי שרת יש בהן מועל אחר מועל ע' בה' מעילה ומזבח יותר קדוש מכ"ש כמבואר בר"מ (פ"א מה' בה"ב) דאבני מקדש אין להם פדיון. וידוע דדבר שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל ולא יצא לחולין ועיין במלחמות בע"ז בסוגיא דכלי אחז ע"ש ואפשר דהוא אזיל בשיטת הרז"ה שם בסוגיא:
שם הבאתי שהרמב"ן דחה דעת רש"י ז"ל בפ' קרח בפסוק וירם את המחתות מבין השריפה כי קדשו שהרי עשאן כ"ש ואסורין בהנאה. והקשה הרמב"ן דלא ידע טעם לאיסור זה שהרי קטרת זרה הקטירו וזר שעשה כ"ש להקטיר בחוץ באיסור אינו מקודש. ותי' ז"ל אבל יש לומר בעבור שעשו כן עפ"י משה הי' קודש וסיים והנכון בעיני כי יאמר הכתוב כי הקריבום לפני ד' ויקדשו להיות לאות לבני ישראל כלומר אני הקדשתי אותם מעת שהקריבו וכו' נראה מלשונו אם לא הי' הקב"ה מצוה לא הי' קודש. ולדעתי תמוה כי רש"י ז"ל הביא במגילה דף כ"ו תוספתא מפורשת דיליף מהאי קרא שאין מורידין בקודש וכן בש"ס מנחות דף צ"ט דייק כן מהאי קרא וצריך עיון גדול :
פירוש מב
מצוה מ"ב הבאתי דברי מהרש"א בגיטין דסובר הא דע"ע רבו מוסר לו שפחה כנענית דוקא שפחה של האדון אבל של אחר לא יעוש"ה והשעה"מ תמה עליו מתמורה דף ל' גבי האומר הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי דפריך שם הש"ס הא שפחה לעבד שרי ע"ש. וע' נו"ב (מהדו"ת תאה"ע סי' ע') וע' שעה"מ פ"ד מה' עבדים בשם מהרח"ש. וכעת נ"ל דא"ש דהא מבואר בש"ע יו"ד סי' רס"ט בעבד שהשיאו רבו אשה דיצא לחירות דמסתמא שיחררו. ולפי"ז ממילא גם הכא כשמוסר האדון השפחה לעבד שא"ש נמי נימא דמסתמא לא עביד איסור כיון דאפשר להיות בהיתר דהיינו דמקני השפחה שלו להאדון של העבד לזמן דהוי קנין גמור כמבואר בר"מ והראב"ד (פכ"ג מה' מכירה) ודעת קצת מהקדמונים דאף לענין אתרוג כה"ג הוא לכם. ועיין בקצה"ח סי' רמ"ג ואף דהאדון לא עשה בה קנין ע' תוס' בכורות י"ח ד"ה אקנויה אקנה לי' דבדבר שעושה להנצל מאיסור לא בעינן קנין וה"נ כן הוא וא"כ שפיר פריך שפחה לעבד משרי שרי. הכוונה כיון דשפחה שלו שרי א"כ יכול לעשות בהיתר וא"כ אנן סהדי שעושה ע"ד היתר ומקנה לזמן וליכא איסור כלל. וע"ז משני ביש לו בנים וליכא שום היתר כנ"ל ליישב. ועפי"ז יצא לנו דמי שיש לו ע"ע וגם לו שפ"כ בשותפות עם אחר דיכול למסור השפ"כ לע"ע שלו אף שיש לאחר חלק בה לפימ"ש הר"ן פ' השותפין דשותפים בשעה שכל א' משתמש הוי כמו קנין לזמן כמו בנכסי לך ואחריך לי וע"ש. וכיון שכן יכול למסור השפ"כ לעבדו דבשעה זו קנויה לו לזמן ועדיף מגוונא דלעיל:
פירוש נ
מצוה נ' היכי דקלב"מ אני מסופק אם מהני התפיסה של הקטן בעצמו וא"ל מהא דגר שמת והניח עבדים קטנים דכל הקודם זכה בהם. ולא אמרינן דקטן זוכה בעצמו דש"ה דהקטן צריך לקנות בעצמו והקטן אינו יכול לקנות דלית ליה זכיה אבל תפיסה א"צ קנין דאף דהיכי דל"מ קנין מהני תפיס' שיהיה מוחזק ועיין בקצה"ח סי' ר"ב דמחלק בין תפיסה לקנין ע"ש:
פירוש נא
מצוה נ"א שם הקשיתי דאין סברא שמן התורה יגרע כח ישראל מעכו"ם כיון דאינו רעהו יופטר אם נגח שור עכו"ם לשור ישראל ואם נגח לשל עכו"ם ישלם ח"נ יע"ש ואח"ז מצאתי בתוס' (ב"מ דף ע' ע"ב) ד"ה תשיך דאע"ג דעכו"ם מעכו"ם אסור לקבל ריבית מ"מ עכו"ם מישראל מותר לקבל ריבית דלא תשיך לאחיך כתיב יעו"ש היטב:
עוד שם ע"ש דאיבעיא בש"ס אי ממשכנין על כופר וע' רמב"ן בפ' משפטים שכ' בפשיטות דאין ממשכנין וע"ז נאמר אם כופר יושת. וצריך עיון גדול שלא הביא שהיא איבעיא בש"ס ולא איפשטא ובצד אחד אמרינן שם דהוא חייב רק דאין ממשכנין ובדברי רמב"ן מבואר דאין חיוב כלל וצ"ע דכמו חייבי חטאות אע"ג דאין ממשכנין מ"מ חיובא איכא ה"נ בכופר. וע' ריטב"א מכות גבי כופרא כפרה ע"ש מה שהביא בשם הרמב"ן וצריך עיון גדול :
עוד שם בפיסקא המתחלת ועיין בקצה"ח וכו'. ואם פטר חמור הזיק אפשר אף אם נאמר דאה"נ אין להם בעלים וא"כ הפקר פטור מ"מ פטר חמור אע"ג דאסור בהנאה כמו שמבואר בבכורות ובר"מ פי"ג מה' בכורות דאף מחיים אסור בהנאה מ"מ יש לו מאי דביני וביני כי יכול לפדות בשה והמותר הוא שוה הרבה ועיין בבכורות לענין קידושי אשה וצריך לע' בר"מ בה' אישות פ"ה. וגם אם שור נגח הפ"ח אם צריך לשלם לו מאי דביני וביני הכל צריך לחקור ובעזה"י כשאשנה פ"ז אברר זה ועיין בש"ס ב"ק לענין גונב פ"ח:
שם ראיתי בתוס' שבועות דף ל"ח ע"ב אנסתי ופתיתי וכו'. שהקשו איך פוטר ר"ש משום קנס ע"פ עצמו הא כיון דלא מחייב בשבועת הפקדון רק כשיחד לו כלי לעשקו וא"כ הכא כיון דפרעי' תו לא מיפטר בהודאה כו' יעו"ש. ואני תמה מאוד לומר כן בקנס דאשר ירשיעון אלקים כתיב למה גרע מה שמשלם לו חוץ לב"ד מ"מ יכול להודות לפני ב"ד אח"כ ויפטר ובודאי שצריך התובע להחזיר לו שהרי אפי' בתפס התובע ויש לו מיגו פליגי הפוסקים בחו"מ סי' שצ"ט ומכ"ש כה"ג כל כמה דלא חייבוהו ב"ד על כפירתו אף אם שילם ואח"כ הודה פטור. ובאמת שהתוס' ריש פרק נערה שנתפתתה הקשו קושיא זו בא"א דפשיטא דפטור דבעינן דוקא יחוד כלי לעשקו וכאן בלא עמד בדין מיירי ולא משכחת יחוד כלי ע"ש אבל דבריהם כאן צריך עיון גדול:
פירוש נג
מצוה נ"ג בדיני נזקי בור. יש להעיר במה דקי"ל דאינו חייב אא"כ כרה י' טפחים ולא מצינו בש"ס ופוסקים אם צריך הטפחים שוחקות או עוצבות דלגבי מצות מצינו בש"ס דלחומרא אזלינן כ"א לפי ענינו וכאן יש להסתפק בזם. וגם יש לחקור אם אחד כרה י' טפחים עוצבות ובא אחר והשלים לי"ט שוחקות דהוא שיעור חצי אצבע לאמה כנודע אם האחרון חייב דאם נימא ששיעור הטפחים הם עוצבות האחרון פטור. ואם נאמר שהם שוחקות האחרון חייב וכפי מה דאמרינן דאזלינן לחומרא בכל דבר א"כ כאן שניהם משלמים בשותפות וצ"ע:
שם בדיני המצוה מבואר דאם חפר בור י' טפחים חייב אם מת השור ולכאורה אם נאמר דגם בי"א א"א לצמצם ע' בר"ם בה' רוצח והדברים עתיקים. א"כ איך חייב בי"ט דלמא הוא פחות מי' טפחים ואפי' לפי סברת הר"ש בתוס' בחולין דהו"ל כעין ס"ס א"כ ה"נ דלמא הוא י"ט א"ד יותר וא"כ חייב ולא נשאר רק ספק אחד דלמא הוא פחות מי' מ"מ קשה להוציא ממנו מס"ס עיין בראשונים ובאחרונים והדברים עתיקים אי מוציאין ממון מס"ס. אך נראה כיון דקים להו לחז"ל דבפחות מי' אין בו כדי להמית א"כ אפי' במצומצמים כיון דחזינן דמת השור ובפחות לא הי' מת מוכח דהי' בו עשרה כ"נ:
פירוש נד
מצוה נ"ד לענין תשלומי כפל וכו' השמיט דבר שאינו מסוים שאינו משלם כפל. וגם הר"מ ז"ל השמיט ועיין ביש"ש שתמה ע"ז ועיין בס' פ"י בפ' מרובה שיישב זה ע"ש:
פירוש סט
מצוה ס"ט בפנים הבאתי בשם הש"ס דסנהדרין ותמורה דמוציא ש"ש לבטלה עובר על עשה דאת וכו' תירא ובפרשת התוכחה כתיב אם לא וגו' ליראה את השם הנכבד היינו שלא להוציא ש"ש לבטלה ע"ש. נ"ל כשם שמוציא בפיו לבטלה עובר בעשה כך במוחק ועושה מחיקה בשם הקודש חוץ מה שעבר על ל"ת לא תעשון כו' כמבואר בש"ס ובר"מ בה' יסוה"ת ולוקין על לאו זה עוד עובר על העשה הנ"ל מה לי שמדבר בפיו או שעושה בגופו של שם הקדוש. (וא"ע לענין מה שחקרו האחרונים לכל דברים שבכתב אי הוי כדיבור לענין שוטה ולענין שאר דברים והדברים עתיקים כי לא דומין לזה וק"ל כנ"ל) ובזה אפשר ליישב מה שמבואר בפ' חלק דלר' אליעזר כל עיר שיש בה מזוזה וכו' דכתיב לא תעשון כן וקשה וכי לית ליה לר' אליעזר עשה דוחה ל"ת (ואי דיש בה הרבה שמות עיין בנזיר מה לי חד לאו או תרי לאוי ועיין בפ"י במכות והדברים עתיקים) ולפמ"ש ניחא דיש בה ג"כ עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. והא דלת"ק ממעט משריפה מחמת דלא שלל שמים בל"ז אינם נשרפים כיון שהתנא ממעט הקדשות ושאר דברים מלא שלל שמים גם זה בכלל ועיין רש"י פ' חלק (סנהדרין דף קי"ג ע"א) ד"ה ואבדתם את שמם וכו' צריך לעיין ואכ"מ:
פירוש עה
מצוה ע"ה כתבתי בפנים דטומטום ואנדרוגינוס פסולים לעדות מטעם ספק ונ"מ כגון עדים שהעידו באחד לחייבו מיתה או מלקות או גלות ובאו טומטמים להכחיש אותם בוודאי אין נהרג הנידון דלמא הם אנשים וכשרים. וגם לענין דיני ממונות נ"מ אם א' הוציא שטר על חבירו והם אומרים שהוא פרוע אינם מוציאין ממון מיד הלוה. וגם אם העידו בא' לחייבו ממון מהני תפיסה כדיני ספק ממון לשיטות הראשונים בגוונא דמהני. ופשוט דע"א מהם אין מחייבו שבעה מספק דמ"ל ממון מ"ל שבועה אך אם הוא עד המסייע בודאי פוטר מספק ולענין אם הם עידי סתירה אחר הקינוי בודאי אינה שותה. אך אם היא נאסרת על בעלה צ"ע כיון דלא ידעינן דנסתרת בודאי אוקמה אחזקת טהרה לשיטות הראשונים דלא איתרע חזקת טהרה רק בנסתרה בודאי גזה"כ דספק טומאה ברה"י טמא אף דאית לה חזקת טהרה והדברים עתיקים אבל כאן דהד ספק סתירה אוקמה אחזקת טהרה ואין שייך לומר דידוע דאף ס"ס ברה"י טמא כל שאתה יכול לרבות ספיקות ברה"י ז"א דכאן הספק על עיקר הסתירה וק"ל. ומ"ש לעיל דאם הם עידי פרעון אין מוציאין ממון מיד המוחזק. אפשר לומר דאינם נאמנים כלל לשיטות הסוברים בממון נמי בעינן עדות שאתה יכול להזימה וגם בעידי פרעון אף דהוי כאשר עשה כי בממון לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה והדברים עתיקין א"כ אלו העדים אין יכול להזימם כי לא ישלמו מספיקא כי הם יכולים לומר דלמא נשים הם מכל מקום נראה לי כיון ממון בעדותם מחויבים לשלם וכבר כתבתי לעיל דלדעתי אף נשים ישנן בכלל כאשר זמם והדבר צ"ע ויש בעזה"י להאריך הרבה ואכ"מ ואני לא באתי רק לעורר לב המעיין. וגם צריך לדעת דיש דינים דאף הנשים נאמנין רק קטנים אינם נאמנים וא"כ טומטום ואנדרוגינוס שיש להם י"ב שנים ויום א' והביאו שערות מ"מ אינם נאמנים דלמא זכרים נינהו ועדיין הם קטנים עד י"ג שנים ועיין בר"מ פ"ב מה' אישות ובהראב"ד גם אותן הפסולין לעדות מדבריהם מ"מ לענין דיני נפשות נאמנים להציל ופשוט וכן מבואר בס' טורי אבן במס' ר"ה:
עוד כתבתי שם דה"ה נכרי פסול והרהמ"ח לא הביא נכרי אפשר דס"ל כשיטת רש"י והביאו גם בתוס' פ' החובל וג"כ בס' החכמה. עיי' באו"ת וקצה"ח סי' ס"ח דנכרים כשרים מה"ת לעדות ע"ש:
פירוש פח
מצוה פ"ח חגיגת הרגל שם הבאתי דברי הטו"א שיכולין להביא חגיגת הרגל בשותפות ובלבד שיגיע לכל א' ש"פ מה"ת אולם מרש"י פסחים ד' פ"ט ע"ב ד"ה המוכר פסחו וחגיגתו דמיו חולין שפרש"י וחגיגתו חגיגת י"ד שהוא ג"כ לכל המנוין עכ"ל משמע דחגיגת הרגל אינה באה בשותפות דאל"כ מי הכריח לרש"י לפרש שהוא חגיגת י"ד א"ו ס"ל דחגיגת הרגל אינה באה בשותפות יע"ש היטב:
פירוש צ
מצוה צ' בדין הביכורים שכתבתי כיון דניתן לאנשי משמר הו"ל לקוח עיין במצוה שצ"ה באריכות מש"ש:
פירוש קו
מצוה ק"ו הקשיתי על רש"י חגיגה ד' י"ח מהא דאין טומאת ידים במקדש והבאתי שיטת הרמב"ם דאפי' נטמאו חוץ לעזרה עתה ראיתי בירושלמי (ד' הנ"ל) דף ה' בקרבן העדה בתוס' ד"ה ציץ הניח דברי הרמב"ם בצ"ע מאין הוציא זה דאפי' חוץ לעזרה נטמאו ג"כ אין טומאת ידים במקדש והאריך קצת ע"ש:
פירוש קטו
מצוה קט"ו וסומך שתי ידיו וכו' כן מבואר במשנה מנחות ד' צ"ג ועיין בש"ס שם. ועיין בתרגום המיוחס ליונתן בויקרא דאינו סומך אלא ביד ימינו ע"ש. והוא נגד משנה מפורשת הנ"ל וצ"ע. וגם ראיתי בתרגום יוב"ע שם בכמה מקומות שפירש יד ימינו והדברים תמוהין וגם דברי הרמב"ן בויקרא בפ' וסמך צ"ע שלא הביא דברי המשנה והגמרא במנחות וצ"ע:
עוד ראיתי דבר תמוה בקרבן אהרן סדר ויקרא ה"ד ה' ח' שם כתב באמצע דבריו שמיתה בידי שמים חמור יותר מכרת ע"ש והוא פלא דמבואר להדיא בשבת ד' כ"ה דקאמר מה לקודש שכן כרת תאמר בתרומה שהוא במיתה בידי שמים וע"ש ברש"י שכ' הטעם דכרת חמור משום דימיו נכרתים והולך ערירי משא"כ במיתה בי"ש ע"ש ובתוס' הרי מבואר דכרת חמור. ואישתמיטתי' להבעל ק"א ש"ס ערוך. ועיין כ"מ פ"ד מה' ביאת מקדש שכתב ג"כ כהק"א וכבר תמה עליו בשער המלך שם:
פירוש קטז
מצוה קט"ז ד"ה וכבר כתבתי דאם חיסר מעשרון כ"ש וכו' ושם כתבתי דדעת הר"מ דעד שני לוגין כשר ואם ריבה שני לוגין פסולין ולא בארתי כל הצורך היינו דהר"מ חילק בין אם ריבה משמנה דהיינו הפריש שני לוגין שמן אזי אינה נפסלת עד שיתן שני לוגין אבל אם עירב שמן ממנחה אחרת או שמן חולין אפי' אם עירב כ"ש פסולה ע"ש בהר"מ הלכות פסוהמ"ק שמבואר כן להדיא ועיין בתוי"ט מנחות פ"א מ"ג ד"ה ריבה וגם פ"ג מ"ב ד"ה והן בולעות זו מזו שכ' דלהר"מ אין חילוק בין שמנה ובין שמן ממנחה אחרת ושמן חולין דאין נפסל הקומץ עד שיערב עוד שני לוגין והוא תמוה דהר"מ כתב בפירוש דשמן ממנחה אחרת ושמן חולין פוסל בכ"ש וצ"ע כעת:
פירוש קכז
מצוה קכ"ז נלע"ד דבתשמישי קדושה דקי"ל דאזמניה ולא צר ביה או צר ביה ולא אזמניה לא מהני ובעינן תרווייהו א"כ יש לומר דמהני בהו שאלה על ההזמנה להוציאם לחולין דלא עדיף מהקדש גמור דמהני ביה שאלה ומ"ש בזה וצ"ע שלא ראיתי לאחרונים שדברו בזה כלל ונ"מ רבתי לדינא:
עוד ראיתי חידוש בתוס' מעילה דף י"א ע"ב ד"ה בונה שכתבו דלב ב"ד מתנה ל"א רק בנדבת ציבור אבל בנדבת יחיד אפי' ע"ד למוסר' לציבור ל"א לב ב"ד מתנה יעו"ש וגם בזה צ"ע מדוע השמיטו מפרשי הש"ע בא"ח סי' קנ"ג קנ"ד ולא הביאו כלל דבריהם:
פירוש קלא
מצוה קל"א שם הבאתי בשם הריטב"א דאינו מרים מדשן העצים רק מדשן האברים כעת ראיתי שכן הוא מבואר בהירושלמי מס' יומא ד' ה' ע"ב (ודפוס דעסו' שעם הקרבן העדה) והמפרש שם נדחק בפירושו ולא ראה דברי הריטב"א ע"ש. עוד שם הבאתי שיטת הש"ס דידן דשיעור הרמה מלא קומצו ובירושלמי שם מבואר דהוא בכזית גם מבואר שם דבעינן שיור בהרמה ובעי אם לא הוי בכל הדשן רק כזית היכי ליעבד דאי מרים הכל ליכא שיור ע"ש ובש"ס דידן לא נזכר זה לענין מלא קומצו בכה"ג אי דמי למנחה ובעי שיור והרמב"ם השמיט כ"ז וצ"ע לע"ע:
פירוש קלב
מצוה קל"ב עיין בש"ס מנחות דף כ"ז בעי הש"ס אי על העצים דוקא או על בסמוך ע"ש והקשה אותי הרה"ג מוה' יעקב וויילער נ"י אבד"ק ביטש במדינת הגר בעהמ"ח ס' בית יעקב על מס' עירובין דהא כיון דחזינן דהש"ס יליף לענין קרבנות מעקידה כמבואר בפ' לא היו כופתין לענין עקידת יד ורגל וכן לענין השחיטה דבעינן שיהיה בדבר התלוש וכ"ש של מתכות דומיא דמאכלת כמבואר בחולין ובזבחים. א"כ אמאי לא יליף הש"ס גם הכא מקרא דעקידה דכתיב וישם אותו על המזבח ממעל לעצים הרי דעל העצים דוקא והשבתי דלא מיבעי' לדעת הרמב"ם פ"ג מה' כלי המקדש דהא דבעינן שיהיה הסכין של מתכות וכ"ש הוא רק לכתחילה א"כ הרי דסובר דרק לכתחילה ילפינן וא"כ הוי כאן האיבעי' לענין דיעבד אך גם לדעת התוס' בחולין ד' ג' ובפ' איזהו מקומן דגם בדיעבד מעכב ועיין לח"מ שם ג"כ אתי שפיר דהרי בלאו הכי לכאורה קשה דבגמ' בזבחים ד' נ"ד דמרבה הש"ס מקרא אי שחט קדשים בראשו של מזבח דכשרים. ולכאורה בלאו הכי למה לא נילף מעקידה דנהי דגילתה תורה גבי קדשים דבעינן ירך המזבח מ"מ אינו לעיכוב כיון דעקידה היה ככל עסק קרבן והוי בעי לעשות השחיטה על המזבח וע"כ צ"ל דהש"ס סובר כיון דגלתה תורה על ירך אפיקתיה מהך דעקידה ואמרינן דבזה דהיה רוצה לשחוט ע"ג המזבח היה הוראת שעה לבד ולפי"ז ממילא דל"ק מידי ג"כ מהאי דממעל לעצים דכיון דחזינן דהשחיטה היתה הוראת שעה שיהי' דוקא על המזבח א"כ אפשר דהקפידה תורה שיהיה ג"כ על העצים דוקא השחיטה וא"כ אין ללמוד משם לענין דעל העצים דוקא דשם שאני דמשום השחיטה הוי ממעל לעצים דוקא דהוי הוראת שעה אבל בהקרבה הוי שפיר בעי' וא"ש ודו"ק:
שם בענין הקנינים ע' בש"ך סימן כ"א מ"ש בשם הב"ח דלא מהני סטימותא בקרקע ומהרש"ל חולק בדבר וסיים הש"ך ואפשר דהיכא דנהגו בקרקעות להדיא גם הב"ח מודה והב"ח גילה לנו מנהגינו עכ"ל וחידוש שלא הביאו מ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ סימן ל"ח שכתב להדיא דגם בקרקע מהני סטימותא ע"ש גבי מאימתי הוי חזקה וז"ל מכי דייש אמצרי פי' שהלך לראות ולפעמים על ענין השדה שכך נהנו הקונים לקיים המקח כו' והקנין לפי המנהג ואמרינן לקמן בפ' הריבית האי סטימותא קניא ע"ש:
פירוש קלד
מצוה קל"ד עיין בהרמב"ן פ' צו בפסוק זאת תורת המנחה כתב שם באמצע הדיבור וז"ל כפי מדרשו דברים הרבה מחודשים בה שאפי' מנחת כהנים נקמצת וכו' ובאמת צ"ע כי כפי ההלכה מנחת כהנים אינה נקמצת כלל כמבואר בפנים ויראתי לשלוח יד להגיה בהרמב"ן וצריך עיון גדול:
פירוש קלו
מצוה קל"ו בדין חביתי כ"ג כתבתי שם בפנים בד"ה והנה לא נתבאר וכו' דנראה דאין חילוק בין אם הם יורשים אותו או שלא הניח ירושה כלל בכל ענין היורשים ע"פ התורה מחויבים בזה ע"כ שוב ראיתי במס' שקלים בפ"ז בתוי"ט בד"ה קריבה משל ציבור שכתב דמסתברא דאם לא ירשו היורשים כלום שאינם מחויבים להביא מביתם לא כמ"ש וצ"ע בדבר:
פירוש קמב
מצוה קמ"ב הבאתי שם דהצל"ח העיר שם שהר"מ השמיט דין אם מותר הפסח אי נאכל ליום ולילה א' כפסח או נאכל לשני ימים ולילה אחד כשאר שלמים ולענ"ד מוכח בפירוש מהר"מ שסובר שמותר הפסח נאכל לשני ימים ולילה א' דהא הר"מ בפ"ו מה' פסוהמ"ק ה' י"ח פסק בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר אם זכר בן שנה מביא שני בהמות תחתיו א' לעולה וא' לשלמים ומתנה אם זה עולה הרי עולה תחתיו ואם שלמים הרי שלמים תחתיו ואם פסח הי' הרי מותר הפסח קרב שלמים והרי הובא שלמים והא הר"מ פסק דאין מביאין קדשים לבה"פ ואם הוא מותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה הרי מביא קדשים לבית הפסול אלא מוכח דס"ל דמותר הפסח נאכל לשני ימים ולילה א' וע"ש בשער המלך ולחם משנה ולפי דברינו אין כאן קושיא כלל עיי"ש:
עוד שם הבאתי דברי התוס' דאין הבעלים אוכלין בשלמים עד לאחר הקטרת אמורין והבאתי דברי הצל"ח דמנ"ל הא. ועיין בהרא"ש במס' נדרים דף י"א שמבואר כדברי התוס' דכל כמה דלא מקטרי אימורין לא משתרי בשר לאכול לבעלים יע"ש:
פירוש קנב
מצוה קנ"ב כתבתי דאם שתה יותר מרביעית והפסיק דחייב היינו אם לא שהה יותר מאכילת פרס אבל אם שהה יותר בודאי אין מצטרף עתה ראיתי בס' מוצל מאש בסי' נ"א שעמד בחקירה זו כמה שיעור הפסקה ובעזה"י מה שכתבתי הוא אמת וברור ועיין בסוגיא דכריתות ותבין:
עוד למצוה הנ"ל ראיתי בטור על התורה פ' שמיני בפסוק יין ושכר וכו' וז"ל שם והרמב"ם כ' דעל שאר משקין באזהרה ואיני מבין למה יהיה חילוק בין יין לשאר משקים ע"ש ודבריו תמוהים מאוד שהרי שיטת הר"מ מבואר בפ"א מה' ביאת מקדש ופוסק כר"י במס' תענית בגמ' דעל יין במיתה ועל שאר משקין באזהרה והיא בכמה מקומות בש"ס בכריתות ד' י"ג ובבכורות וצריך עיון גדול:
פירוש קנט
מצוה קנ"ט עיין בת"כ פ' כ"ב והוא בדף ס"ד ע"ב בדפום שעם הק"א ממעט מקראי לענין שבועת הפקדון בתובע לחבירו שחבל בו או הדליק גדישו בשבת דפטור דל"ה כפירת ממון משום דאפי' אם יודה יפטור מפני שמתחייב בנפשו וקלב"מ ע"ש. ולכאורה תמוה דהא קי"ל דבכה"ג פלגינן דיבורו משום דאין אדם משים עצמו רשע וא"כ אם יודה לדברי התובע יתחייב ממון דפלגינן דיבורו ואמרינן דעל מה שאומר שהיה בשבת אינו נאמן הואיל ומשים עצמו רשע אבל חבלו או הדליק גדישו בחול וחייב לשלם והודאתו כמאה עדים וע"ז ל"ש אאמע"ר כמו בכל הודאת בע"ד שמודה שגזל וכדומה שנאמן מטעמים המבוארים בש"ס משום ס' מלוה ישינה או אולי משום שעושה כן דרך תשובה עיין תוס' ב"מ דף ד' וא"כ הוי שפיר כפירת ממון בכה"ג ויתחייב קרבן שבועה. ובאמת שבש"ס שלנו אינו מבואר כן רק לענין שבועת העדות ואולי יהיה מזה ראיה למש"כ בהג"א הובא בב"י חו"מ סי' קפ"ג דהא דאין אדם משים עצמו רשע היינו במתחייב עצמו ולא היכי שרוצה לפטור עצמו ע"ש והובא בספרי הכללים ג"כ וא"כ כאן אם יודה יפטור כיון שבא לפטור עצמו ע"י הודאתו שהיה בשבת ואמרינן אדם מע"ר בכה"ג ואין מוציאין מיד הנתבע בכה"ג מיהו בלאו הכי א"ש לפי מ"ש הרשב"א הביאו הקצה"ח סי' פ"ח דמש"ה באומר נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתן לי דל"א בכה"ג הודאת בע"ד שנתן לו כמאה עדים הואיל והמקבל הודה ג"כ שלא קיבל אמרינן היכי דקיימא ארעא תיקום ע"ש וה"נ כיון דעכ"פ לפי תביעת התובע עצמו הוא מודה שחבל או הדליק בשבת ופטור הנתבע משום דקלב"מ להכי פטור ג"כ מקרבן שבועה דאין כאן כפירת ממון כיון דהתובע בעצמו מודה שהוא פטור ולא מפקינן ממון מהנתבע עי"ז והוא פשוט. או אפשר דמיירי בהודה שהיה שוגג דל"ש אאמע"ר:
פירוש קעב
מצוה קע"ב עיין בפנים הבאתי דברי הר"מ בפ"י מהלכות טומאת צרעת דאף דאריג כ"ש מטמא בשאר טומאות כמפורש בדבריו פכ"ב מה' כלים מ"מ אינו מטמא בנגעים פחות מ"ב ועיין מנ"ל שם. ודבר חידוש ראיתי בפני יהושע במסכת שבת בסוגיא דצמר ופשתים כתב לחדש מדעתיה דנפשיה דאריג כ"ש אינו מטמא בנגעים ונסתייע מדלא כתב הרמב"ם דמטמא בכ"ש רק לענין שאר טומאות והשמיט הדין בנגעים ע"ש. והדבר תימא דלהדיא מבואר כן בהר"מ כדבריו:
עוד שם כתבתי בפנים דכה"ג שנצטרע אם טעון לינה בירושלים מחמת שמקריב מנחת חביתין ע"ש ועיין בר"מ בפ"ב מה' ביאת מקדש שפסק המצורע אינו משלח קרבנותיו וכן טמא מת ואפי' עצים ויין ולבונה וע"ש בכ"מ דאפי' בדיעבד פסול ועיין תוס' זבחים דף ק' ובמסכ' מועד קטן דף ט"ז ע"ב ברש"י ותוס' ד"ה אחרי טהרתו נראה דבכהן גדול מצורע או טמא מת אינו מביא מנחת חביתין כלל אך היה לו להר"מ לפרש הדין מי מביא אם הציבור מביאין או היורשים כמו מת כה"ג ולא נתמנה אחר שהוא פלוגתא בגמ' ועיין בר"מ בה' תו"מ שפסק דהיורשין מביאים ועיין בה' שקלים וכאן הסברא דאין היורשין מביאין כיון שהוא חי אך אפשר דהציבור מביאין ואינו מבואר כלל בגמרא ובר"מ וצ"ע:
פירוש קעח
מצוה קע"ח בפיסקא המתחלת ועוד יש דין חדש וכו' הבאתי שם דברי הר"מ פכ"ד מה' כלים דגזול אינו מתטמא במשכב שנאמר משכבו ולא הגזול ועיי"ש בר"מ שכתב אבל אם נתייאשו הבעלים טמא ועיי' פ"ב מה' גזילה שתמה ע"ז למה פסק שטמא אחר יאוש הלא הר"מ ס"ל בה' גזילה דיאוש אינו קונה וע"ש מה שתירץ ועיין ביש"ש פ' מרובה ובפ' הגוזל בתרא שפלפל ג"כ בדברי הר"מ הללו ע"ש:
עוד למצוה הנ"ל ועיין בש"ס דסנהדרין דף פ"ו ע"א דבר זה הלכה זו הלכת אחד עשר דאתמר וכו' ועיין ברש"י שם ד"ה הלכתא אחד עשר יום האחרון וכו' שלא ראתה ג' ימים רצופין הויא זבה לקרבן ולטבילת מים חיים ודברי רש"י תמוהין בעיני דהא במסכת שבת דף ס"ה ע"ב מביא רש"י בעצמו בד"ה וספק שמא ירבו הנוטפים תוספתא דזבחים פ"ג חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים וזבה אינה טעונה מים חיים יעו"ש ודברי רש"י זו תמוהין וצ"ע:
פירוש קפה
מצוה קפ"ה בפיסקא המתחלת אם דחה וכו' כתבתי שם דאם המית את השעיר בשחיטה אפשר דמותר באכילה ג"כ ואין סברא לפ"ד כלל לאסור באכילה ועכשיו עלה בדעתי דאפי' אם נתגלגל מן הצוק ונעשה אברים למה לא יהיו מותרין באכילה כיון דמבואר בגמרא יומא ד' ס"ד דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו ועובר משום אותו ואת בנו לא תשחטו אע"ג דכתיב לשון שחיטה אך דדחייתו לצוק זהו שחיטתו כיון דהתורה ציותה כן מה לי שחיטה מה לי דחיה כמו במליקה דהתורה התירה במקדש לאכול אע"פ שהוא נבילה כיון דהתורה ציותה למלוק במקדש והו"ל המליקה שחיטה כה"נ אפשר דמותרים האברים באכילה ג"כ ואפ"ל דלענין אכילה כיון דכתיב וזבחת ואכלת לא התירה התורה לאכול רק ע"י זביחה רק במליקה גזירת הכתוב הוא דמצוה לאכול עיין במנחות דף ע"ג ע"א לכל חטאתם לרבות חטאת העוף דסד"א נבילה הוא ודוקא במליקה דמבואר בקרא אבל היכי דאין מבואר להדיא דמותר באכילה אע"ג דהתורה ציותה כן ולא הוי כשחיטה רק לענין או"ב ולפ"ז לענין שאינו מטמא כנבילה ג"כ:
והנה בפנים כתבתי דטהורים מידי נבילה כמו עגלה ערופה והר"מ לא הביא זה ושם בע"ע מביא הר"מ דעריפתה מטהרתה מידי נבילה ושם הביא משום דכפרה כתיב בה כקדשים ולכאורה י"ל בשעיר דלא כתיב בי' כפרה אינו מטהרה אך מבואר בכמה מקומות בתוס' עיין בקידושין בתוס' ס"פ האיש מקדש דכפרה דכתיב בה היינו דוקא מחיים וא"כ י"ל דזה דמטהרתה אין הטעם משום דכתיב בה כפרה רק דהתורה ציותה כן הוי כשחיטתה לטהרה וכ"נ מדברי התוס' בחולין ד' פ"ב:
עוד שם הבאתי דברי הרמב"ם שאם חל ג' או ז' בשבת דוחין את ההזאה וכן לשון הר"מ בה' עבודת יוה"כ ועייו צל"ח פסחים ד' פ' שחידש שם וכתב שהזי' בג' דוחה את השבת דאין כאן תיקון ובר"מ הנ"ל מבואר להיפוך. וצ"ע שלא הביא דברי הר"מ כלל:
עוד שם הבאתי הש"ס דיבמות דזר ששימש ביוה"כ שחל להיות בשבת חייב וכו'. והנה נראה דהיכי שבאמת עבד הכה"ג ואח"כ נודע שהוא חלל דהוי כמו זר מעיקרו מ"מ עבודתו כשירה כמו דדרש הש"ס במכות מקרא דברך ד' חילו ע"ש דף י"א ולשיטת הר"מ פ"ו מה' ביאת מקדש אפי' נודע מעיקרו שהוא חלל ועבד עבודה ביוה"כ שחל להיות בשבת מ"מ אין עליו חיוב כלל דכמו דלדידי' מהני זה לענין שלא נפסל העבודה מה"ט ה"ה דנקרא לענין זה נמי כה"ג ועבודתו כשרה. וכן נתבאר להדיא בש"ס דמכות שם בפלוגתא דמתה כהונה או בטלה כהונה דמיירי לענין כה"ג ולא מבעיא למ"ד דסובר מתה משום דכיון דעבודתו כשירה מיקרי כה"ג לכל מילי אך אפי' למ"ד בטלה כהונה וכ"פ הרמב"ם פ"י מה' רוצח מ"מ כיון דעכ"פ מודה דהוי עבודתו כשירה מקרא דברך ה' חילו דלענין עבודה הורצה אפי' חללין שבו ה"ה לענין יוה"כ דמ"ש והוא פשוט וכתבתי זאת לפי שראיתי להגאון הפלאה במס' כתובות ד' כ"ב וד' כ"ו שכתב ליישב קושיתו שם אדברי התוס' שם שכ' דלענין זה יש נ"מ לענין מיתה אי יעבוד בנה עבודה בשבת וע"ז הקשה דהא חלל שעבד עבודתו כשרה וע"כ המציא דנ"מ לענין יוה"כ ובשחיטת פרו בזר ומשום דנהי דנקרא כהן לענין עבודה מ"מ אינו נקרא כה"ג ע"ש בדבריו בב' מקומות אלו ולפ"ד דבריו תמוהים ואשתמיטתיה הש"ס דמכות שהבאתי דמבואר דנקרא ג"כ כה"ג מה"ט וכמ"ש וצ"ע:
שם אין קטיגור נעשה סניגור ע' בס' קהלת יעקב שכתב בשם האלגאזי בשמע שלמה שהביא קושית הרא"ם דאיך פר מכפר מעשה עגל והא אין קטיגור נעשה סניגור. ותי' דשאני הכא שכבר נשחט הקטיגור ע"ש. ותימה שהקושי' והתירוץ הם ש"ס מפורש במס' ר"ה דף כ"ח דפריך והא איכא פר ומשני כיון דאישתני כו' עי"ש וצ"ע:
פירוש קפז
מצוה קפ"ז עי"ש שהבאתי דאם לקח הדם ובשלו פטור מלכסותו ועיין בש"ע או"ח סי' תצ"ח דהט"ז מביא יש אוסרין כיסוי בעפר חם ומשוי להו כטועין. ואפשר דטעמייהו משום דהך בישול ומבטל מתורת דם ואפשר דטעמייהו דדם שבישלו אינו עובר עליו ובגמרא ביצה באפר שהוסק אזיל למ"ד דם שבישלו עובר עליו. וצ"ע כעת:
פירוש קפח
מצוה קפ"ח בפנים כתבתי דאין העדים יכולין לראות כמכחול כו' גבי עריות. ז"א דיכולין לראות רק דלא שכיח ע"ש ברש"י. וכן דעת בה"ג מובא ברא"ש דיבמות ובטור אהע"ז סי' קע"ח דלאסור אשה על בעלה צריכים שיראו כמכחול כו' ע"ש. ובמ"ש דיכולים לומר להלקותו באנו מחמת לאו דקריבה ותירצתי דבאמת אינה נהרגת רק בראו כמכחול ואמרו כן ומיושב קושית הנו"ב מה"ת סי' י"ג באה"ע שבנו ז"ל תמה על הבה"ג האיך יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו והא לענין מיתה די כדרך המנאפים ואינה נאסרת על בעלה. ז"א דע"כ מיירי שראו שהערה דבל"ז אינה נהרגת דיכולים לומר להלקותם באנו מלאו דקריבה כ"נ. וקצת צ"ע היאך יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו למה באו לפני ב"ד של כ"ג הו"ל לבוא לב"ד של ג' דלענין לאסור אשה סגי בג' ואף לדעת הגאון דבד"נ סגי ג' לקבלת העדות כמובא כ"פ בח"ז מ"מ על כל פנים סמוכין בעינן ולענין לאסור אשה די בג' הדיוטות וג' הדיוטות שכיח כמבואר בש"ס כ"פ:
פירוש קפט
מצוה קפ"ט מבואר בדברי החינוך דבבא על אביו והתרו בו רק משום בא על אביו חייב ג"כ סקילה. ואמנם מדברי התוס' ביבמות דף כ"ה ע"א ד"ה הוא ואחר מצטרפין בסוף הדיבור מבואר בדבריהם בשם הר"י דאינו חייב סקילה אלאו זה רק כרת וחטאת. ובר"מ ג"כ אינו מבואר לענין חיוב סקילה רק לענין חטאת בפ"ד מה' שגגות. ודברי הרב צ"ע לע"ע. ונ"מ טובא:
פירוש ר
מצוה ר' הובא לידי ס' יד מלאכי לראות שם באות למ"ד בד"ה לעבור עליו בשני לאוין כו' כתב שם דעל דודתו חייב מיתת ב"ד אם יש עדים ואין לוקין על לאו זה דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו כו'. ודבריו תמוהין. דבמחכ"ת אישתמיט מיני' משנה מפורשת דאלו הן הלוקין דאשת אחי אביו היא מחייבי כריתות ולוקין. ועיין בהר"מ בה' סנהדרין דחשיב שם אשת אחי אביו מהלוקין. וא"צ להאריך כי פשוט הוא:
פירוש רו
מצוה ר"ו כתב הרהמ"ח דאיסור יש לקדש עריות אף דאין תופסין הקדושין. נראה פשוט דהוא דוקא רק היכי דקידש כדין בכל דיני קדושין הוא דאיכא איסור אבל היכי דקידש שלא כדין דהיינו בפחות מש"פ לא עביד איסורא. אך דנראה לי לומר דאם קידש בלא עדים עביד איסורא אף דבמק"א לא הוי קדושין בלא עדים מ"מ הכא עביד איסורא משום דטעמא דבלא עדים לא הוי קדושין ולא מהני אפי' הודאת פיו משום דחב לאחריני ממילא הכא דבלא זה לא תפסי קידושין ולא שייך חב לאחריני משום הכי איסורא איכא וק"ל. כנ"ל פשוט:
שם בהא דכתב הרהמ"ח דאיסור יש לקדש עריות אף דאין תופסין הקידושין. כתבתי שם דלא ידעתי מאין הוציא הרב ד"ז ולא נזכר בר"מ ע"ש. שוב ראיתי שהוא גמ' בקידושין דף ס"ז גבי אחות אשה דהא לכתחלה והא דיעבד וכל העריות הוקשו שם לאחות אשה נראה מבואר שם דאיסורא איכא לכתחלה וע"ש ברשב"א. ומ"מ צ"ע דאינו מבואר בר"מ. ועיין בר"מ פ"ד מהל' אישות שכ' דקידושין תופסין בנדה ואין ראוי לעשות כן. וע"ש בהרהמ"ח ובכ"מ שכ' דמאין יצא לרבינו זה. ואפשר דיצא לרבינו זאת מסוגיא הנ"ל דשם מבואר דגם נדה הוא בהיקשא הנ"ל דהתורה גילתה ותהי נדתה כו' דתופסין הקידושין בנדה אבל על לכתחילה קאי בהיקשא דאסור לכתחילה. ומ"מ צ"ע דלמה לא הביא דכל העריות אסור לעשות בהם מעשה הקידושין כמבואר שם. וצ"ע:
פירוש רכג
מצוה רכ"ג הבאתי שם דברי שנות אליהו. וכתבתי שלא ידעתי אם הוא דבר'י הירושלמי או הם דברי עצמו אח"ז ראיתי בירושלמי פ"ד דפיאה שלא הביא רק רמ"א ולא הביא שחכמים פליגי עליו וא"כ דבריו תמוהים מנ"ל שתכמים פליגי עליו. וגם דברי הרמב"ם תמוהים לדבריו שדברי הרמב"ם סותרים משטר שיש בו רבית כמ"ש בפנים וצ"ע:
במצוה הנ"ל הבאתי שם עוד בשם הגאון הנ"ל דפרט אינו קדוש עד שיגיע לארץ. ובהשמטות שם מבואר שהיא מהירושלמי. ועכשיו ראיתי שם בהירושלמי פ"ז מבואר שם שהוא ספק. ובש"ס דידן בתמורה דף כ"ה מבואר להדיא דפרט בנשירת רובו הוא קדוש. וגם נראה מהירושלמי דאבעיא דאילפא אם עם נשירת רובו הוא קדוש אי עם נפילתו לארץ הוא קדוש ומן הגמרא דידן מוכח דודאי מנשירת רובו הוא קדוש רק דאבעיא דאילפא היא רק אם הפקיר אותו קודם שהגיע לארץ דהקדושה והפקר באין כאחד איזה חל קודם אבל זאת פשיטא דקודם שהגיע לארץ הוא קודש וע"ש וצ"ע:
פירוש רלא
במצוה רל"א כתבתי שם דגם על קללת עבדים ג"כ חייב על לא תקלל חרש ועיין מס' מכות דף ח' ע"ב משמע ג"כ כן דפריך הגמרא על כותי הא אינו עושה מעשה עמך ועל עבד לא פריך משמע דעל עבד חייב דהא עושה מעשה עמך הוא. רק הריטב"א שם כתב דגם על עבד אינו חייב כיון דאסור לבוא בקהל אינו מעמך. או דסתם עבדים פרוצים. נראה דהיה לו גירסא אחרת בגמ' דגם על עבד פריך הגמ' ע"ש וצ"ע:
פירוש רלב
במצוה רל"ב עיין שם בפנים הבאתי דברי התוס' ע"ז דף ט"ו ע"ב ד"ה לנכרי דלפני דלפני דלא אמרינן הוא מטעם דכיון דהנכרי אין עושה עבירה כיון דהוא אינו מוזהר אל"ע וא"כ אין הישראל עובר על ל"ע ועל לפני דלפני לא חיישינן. אבל למכור לישראל החשוד שהוא ימכור לאחר להכשיל. וא"כ הישראל יעבור על ל"ע. וא"כ הישראל המוכר לישראל החשוד עובר ג"כ על ל"ע דהוא מכשיל לישראל החשוד דהוא יעבור על לאו דל"ע אלו דברי התוס' בקיצור. ולפי דברי התוס' אלו משמע דאם הישראל מוכר לנכרי אע"ג שהנכרי יחזור וימכור לישראל הוי לפני דלפני ולא מוזהר ע"ז הישראל כיון דהנכרי אינו מוזהר על לפני עור ולא יעשה הנכרי שום עבירה וא"כ הוי לפני דלפני מ"ל אם הנכרי מוכר לנכרי אחר או לישראל בין כך ובין כך לא יעשה הנכרי הזה שהישראל מוכר לו שום עבירה ואינו עובר על ל"ע ועל לפני דלפני אינו מוזהר. רק מה שמבואר כ"פ בש"ס ובש"ע דלא ימכור לנכרי שמא יחזור וימכור לישראל. משום דמצוה להפריש ישראל מאיסור והוא משום לא תאכילום והוא מדרבנן. אבל לא משום לפ"ע. וראיתי ברא"ש ע"ז דף י"ד שהביא דוקא בנכרי שימכור לנכרי לא חיישינן אבל בנכרי שימכור לישראל חיישינן אלפני דלפני. וצ"ע מנ"ל הא דהא קאמר הגמ' אלפני דלפני לא קאמרינן והט"ז י"ד סי' קי"א ס"ק ג' הביא דברי הרא"ש ולדעתי הוא תמוה וכן מדברי התוס' דף כ"א ע"א ד"ה אלפני משמע נמי להיפוך מדברי הרא"ש וצ"ע. וגם נ"ל פשוט דהא דאם מושיט אבר מן החי לב"נ וכן שאר דבר האסור לנכרי דעובר על לפ"ע היינו דוקא דאם הנכרי יודע שהוא אמ"ה אי שאר איסור דעושה הנכרי איסור וא"כ הוא עובר על לפ"ע. אבל אם הנכרי אינו יודע כלל אם הוא אבמ"ה דאין הנכרי עושה איסור כלל דהא הוא שוגג גמור ואינו מכשילו כלל כמבואר בהר"מ בה' מלכים אינו עובר הישראל על לפ"ע רק לישראל שהוא שוגג אסור ליתן משום לא תאכילום אף שהוא שוגג. אבל לנכרי שהוא שוגג גמור מותר ליתן לדעתי והוא פשוט:
למצוה הנ"ל נסתפקתי אם מוכר לו דבר האסור לו מדרבנן אם עובר על לפ"ע דאוריית' דהא מכשיל ליה ואפי' עצה רעה אם נותן לו עובר על לפני עור או דלמא כיון דמה"ת הוא מותר רק מדרבנן אסור לא עבר מדאוריי' ואח"ז מצאתי בע"ז בתוס' דף כ"ב ע"א ד"ה ת"ל מבואר להדיא דאף באיסור דרבנן עובר על לפ"ע דאורייתא ע"ש:
פירוש רלו
מצוה רל"ו הבאתי דברי הר"מ בפ"ז מה' דעות שסובר שאסור לספר שבחו של חבירו בפני שונאו ובגמ' מבואר סתם לעולם אל יספר אדם בשבתו של חבירו ובגליון הרמב"ם שלי שם כתבתי וז"ל עיין בב"ב דף קס"ד לא משמע כן. ונראה דאפי' שלא בפני שונאו אסור לספר ע"ש בב"ב. שוב הראו לי במג"א סי' קנ"ו העיר בזה. ואח"כ נדפס ס' חסידים עם פי' ברי' עולם וכ' דלפני רבי היו אנשים רבים וא"א שלא ימצא שם אדם שהוא שונא לרי"ח ע"ש:
פירוש רלז
מצוה רל"ז נראה לכאורה דאם אחד מאבד עצמו לדעת ויכול אחד להצילו אפש' דאינו מוזהר על הלאו לא מיבעיא דעל העשה והשבות לרבות אבידת גופו ודאי אינו מצויה כי העשה דהשבת אבידה אינה נוהגת בממון באבידה מדעת כמבואר בש"ע חו"מ ס"י אלא אף הלאו הזה אינו מוזהר דמקשה הש"ס בסנהדרין ל"ל הלאו על טובע בנהר הא מוהשבות לו נפקא ליה לרבות אבידת גופו הא יכול לומר דנ"מ במאע"ל דאינו מצווה על אבידת גופו כמו דאין מצווה על אבידת ממונו מדעת א"כ ע"כ כתבה התורה הלאו הזה אע"כ דגם בלאו הזה אינו מוזהר ומצווה כנ"ל ברור. וע"ש בתוס' שהוקשו ל"ל הפסוק לא תעמוד כו' הא נפקא ליה מרוצח דניתן להצילו בנפשו וע"ש שתירצו דאי מרוצח לא הוי אלא עשה כתבה התורה דיעבור בלאו. ונראה דאף דאין לוקין מ"מ כתבה תורה לאו במקום משה. ולכאורה צ"ע מאי מקשה דל"ל לא תעמוד כו' והא מוהשבות נפקא הא איצטריך לעבור עליו בל"ת דאי מהתם אינו רק עשה. אך כיון דהתורה רבתה דזה הוא בכלל השבת אבידה. א"כ גבי אבידת ממון עובר ג"כ על לא תוכל להתעלם וריבתה התורה דגם על אבידת גופו עוברים ג"כ בלאו זה דלא תוכל כו' ולתרץ דכתבה התורה הרבה לאוין כיון דאין לוקין לא מוקמין בלאוי יתירי ואפשר דהש"ס משני טפי עדיף דאפי' למטרח ולמגמר וצריך עיון ובעזהשי"ת עוד חזון למועד:
פירוש רלח
מצוה רל"ח ע' בתוס' בע"ז דף כ"ב ד"ה תיפוק ליה כו' שם כתבו ראיה דאף אם אחד מכשיל לחבירו באיסור דרבנן עובר על לפ"ע. ע"ש וע' תוס' חגיגה דף י"ח ע"א בד"ה חולו של מועד בסוף הדיבור הקשו הא מלאכת חוה"מ איסור דרבנן הוא אך אמרינן בע"ז תיפוק ליה דעובר על לפני עור ותירצו משום סמך פשטיה דקרא כו' מבואר בדבריהם דעל איסור דרבנן אינו עובר על לפ"ע וצ"ע. וגוף הדבר אינו מובן כלל וכי גרע מכשיל חבירו באיסור דרבנן ממשיאו עצה שאינה הוגנת לו במילי דעלמא דעובר על לאו מה"ת כמבוא' בש"ס ובר"מ פי"ב מה' רוצח ובעהש"י אשנה פרק זה וצ"ע. וגם לדעת התוס' בחגיגה אף דבר שהוא מדרבנן רק אסמכתא חזקה עוברים מה"ת על לפ"ע וצ"ע מה חילוק אם התורה ציותה דוקא על א"ד א"כ לא יעבור אפי' על אסמכתא ואי לאו דוקא א"כ גם באיסור דרבנן מכשילו וחומר בד"ס כו' וצ"ע. ועיין ביו"ד סי' ק"ס מביא שם רמ"א בשם הרבה ראשונים דאבק רבית שהוא מדרבנן אין איסור על הלוה הנותן רק משום לפ"ע. נראה דאל"ע עובר ועיין במנ"ל פ"ד מה' מלוה ולוה בפיסקא המתחלת כתב הרשב"א כו' נראה קצת מדבריו דאיסור לפ"ע הוא ג"כ מדרבנן באיסור דרבנן ולדידי צ"ע דלא גרע ממשיאו עצה שאינה הוגנת לו דעובר מה"ת אך לפ"ז קשה מרב עיליש שם ע"ש ובעזהשי"ת אשנה פרק זה הש"י יעזור לי:
פירוש רמ
מצוה ר"מ עי' בפנים שמבואר שם שבדברים שבינו למקום מותר להכלימו. ואני מסופק אם עובר עבירה מד"ס מה שבינו למקום ב"ה אם רשאי להכלימו דהוא לאו בקום ועשה לבייש חבירו ובקוע"ש לא העמידו דבריהם במקום איסור תורה אלא במקומות המבוארים עיין בתוס' יבמות פרק האשה רבה וצ"ע קצת:
פירוש רמג
מצוה רמ"ג אות ב' שם כתבתי שאיני זוכר מקומו ונזכרתי שהוא בהגהותיו לפהמ"ש להר"מ פ' חלק ושם כתב שהוא מירושלמי חגיגה פ"ב וכן הוא במדרש ב"ר דף א' יעו"ש:
פירוש רמד
מצוה רמ"ד שלא להרביע בהמה כלאים כו'. ולשון הר"מ בפ"ט מה' כלאים המרכיב זכר על נקבה שאינו מינו כו' לוקין. ואני מסופק לאיזה תכלית כתב הר"מ זכר על נקיבה דלפ"ד אף המרביע זכר על זכר דזה שייך ג"כ בבהמה כמבוא' בע"ז בפ' אין מעמידין ג"כ לוקין עליו ולדעתי אורחא דמילתא נקט הר"מ ז"ל. והרב המחבר כאן כתב סתם שלא להרביע בהמה כלאים כו' ולא חילק בין זכר לנקיבה אף דלפי הטעם שכתב הרב המחבר נראה קצת דאין איסו' רק בזכר על נקיבה. אך ידוע דמטעם המצות אין למידין דיני התורה כמבואר כמה פעמים בחבור זה ומחשבות הש"י עמקו:
פירוש רמו
מצוה רמ"ו בד"ה והנה כו' הקשיתי לשיטת הר"מ שסובר שקדושה שני' לא בטלה למה הביא הר"מ דין עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור כו' ע"ש מה שפלפלתי. ובאמת נ"מ לפמ"ש הר"מ בפ"א מה' תו"מ דמלך ישראל כ"מ שכובש ע"פ ב"ד מדעת רוב ישראל אחר כיבוש שבעה עממים יש לו דין קדושת א"י והוא מהספרי והובא כ"פ בחיבור זה. א"כ לעתיד כשיכבוש מלך המשיח ב"ב את כל הארצות יהיה לכולם דין א"י א"כ מה שיהי' נטוע קודם יהי' פטור כמו אז כנלע"ד פשוט:
עוד במצוה הנ"ל בדיני ערלה. נראה לפי עניות דעתי באם מכר לחבירו ספק ערלה בחוץ לארץ דהלכה ספיקן מותר. ומותר לספק לחבירו אף דהמוכר יודע דודאי ערלה כמבואר בגמרא ספק לי ואני אוכל. ועיין ר"ן שם. זה ודאי דאם נתודע אח"כ דהוא ודאי ערלה אף דבאיסור דאורייתא צריך להחזיר והמעות מ"מ כאן לא עבד הקונה שום איסו' כלל בשעה שאכל והוי נהנה גמור והמעות אינם חוזרים. ונלע"ד דהמעות אסורין דתופסין דמיהן אף דמבוא' בגמ' (קדושין דף נ"ו ע"ב) דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת דאינן תופסין דמיהן. אולם הטעם מבואר בירושלמי שם משום שאינן דמיהן כלומ' דהערלה אינה שוה כלום והמעות גזל או מתנה אצלו. אך הערלה הזה הספיקות הואיל ובשעת מעשה שוה המעות דמותר לספק לחבירו אף דנודע למפרע שהיא ערלה ודאית מכל מקום שוה המעות שנתן שאכל ונהנה ממילא המעות נתפסין בקדושת ערלה. וצ"ע כעת ועיין במשנה למלך בהלכות אישות דאף אם מכר לעכו"ם הואיל ואצל המוכר הוא אסור אינן תופסין דמיהן. אך אם לשניהם ספק צ"ע כאמור. ויותר נ"ל דאף דהערלה הוא בעין מכל מקום המעות אינן חוזרין דברשותו נעשה הטריפות והמעות נתפסין כאמור:
פירוש רמז
מצוה רמ"ז כתבתי דאפשר דמע"ש כיון דממון גבוה אינו בטל (וכן כתבתי לעיל במצוה י"ד לענין פסח דאינו בטל דהו"ל ממון גבוה) אך באמת דוקא גבי הקדש כיון דעיקר דאסור להדיוט מחמת ממון גבוה שפיר לא בטיל א"כ מע"ש וקרבנות דיש כמה מצות חוץ ממה שהוא ממון גבוה בטל. והוא מבואר להדיא ביבמות דף פ"א ע"ב דחתיכת חטאת ופריסת לחם הפנים בחולין לא בטיל והש"ס מפלפל התם אמאי אינו בטיל וחטאת ולחם הפנים בודאי משלחן גבוה קא זכי דהוא חלק הכהנים אם כן מהאי טעמא לא בטיל ע"כ כיון דאסור בלא זה שייך ביטול וצריך טעמים אחרים ע"ש ואינו דומה להקדש. ובעברי בזה קשה לי בש"ס דיבמות דח"ח ולחם הפנים מבואר דבטל מן התורה רק מדרבנן לא בטיל דהחמירו חכמינו זכרונם לברכה בזה ע' ברש"י וכיון דמה"ת בטיל והו"ל חולין ומדרבנן צריכין הכהנים לאכול ע"ש ובודאי בפני' כדין קדשי קדשים ובאמת אתי קולא לאכול חולין בעזרה ואסור לאכול חולין בעזרה ע' מנ"ל בפ"ב מהלכות שחיטה באריכות וצריך עיון ולא עיינתי בזה וצ"ע ובעזרת השי"ת אברר זה. ונראה לי דחז"ל לא עשאו חילוק בתקנתם דתיקנו דחתיכה הראוי' להתכבד אינו בטיל אם כן לא בטיל חתיכת החטאת כמו שכתבתי ונאכל לכהנים. ובאמת הכהנים מוציאים לחוץ ואוכלים ואי דהוי איסור יוצא ז"א דהאיסור יוצא נולד בהתערובת וכ"ה דהאיסור נולד בתערובת גם חתיכה הראוי' להתכבד בטיל כמ"ש האו"ה ומובא בפרמ"ג יו"ד סי' ס"ט ובכמה מקומות אם כן תקנת חכמינו זכרונם לברכה במקומה עומדת ובאתי רק להזכיר:
פירוש רמח
מצוה רמ"ח לא תאכלו על הדם כו' עמדתי שם מנין שאסור לטעום קודם התפלה הא לא תאכלו כתיב כו' נ"ב עיין בטו"ז או"ח סי' קמ"ז סק"ז ועיין במס' ברכות דף מ"ד ע"א ובגיטין דף מ"ב ע"ב וצע"ק. שוב ראיתי בספר ברכי יוסף שהרגיש בזה על הט"ז וע"ש מה שתירץ. ושם הבאתי מחלוקת אם טעימה אסור קודם התפלה או לא. אך אם נאמר שהוא דאורייתא ממילא כל טעימה אסור מטעם חצי שיעור:
עוד במצוה הנ"ל שם אני מסתפק אם בגמר דין דב"ד אמרינן אגלאי מילתא למפרע שיהיה נקרא גמ"ד או כיון דלא יכלו לגמור הדין בבירור ע"ש. ואח"ז מצאתי דבר זה מבואר ברשב"ם במס' ב"ב דף קי"ד ע"א ד"ה וליחוש דלמא הדר ביה פירש רשב"ם ואמאי קאמר רצו עושין דמשמע באותו מעמד אף על פי שעדיין יושבין עושין דין גמור ואמאי הא כיון דיכול לחזור בו ויבטל הדין ל"ה דין גמור הרי מבואר דכיון דיכול הדין ליבטל לא הוי דין. ואף שבתוספות ד"ה ניחוש פליגי על הרשב"ם הנ"ל אפשר שאני התם כיון דכל כמה דלא חזר הוי הדין דין גמור בבירור ואם כן אם לא חזר נשאר הדין כיון דבשעת מעשה הוי הדין ברור. אבל כאן בבן סורר ומורה כ"ז שלא הביא סי' סריס או עד שלא נעשה בן ל"ה שנים עדיין הוא בספק קטן. ואפי' נעשה גדול אחר כך למפרע כיון דבשעת גמר דין הי' בספק אם כן יש לומר אף הר"י מודה דבטל דינם ע"ש וק"ל:
פירוש רס
מצוה ר"ס שמעתי שהעולם מקשים לחדד התלמידים. דבחולין בסוגיא דאזלינן בתר רובא ילפינן ממכה אביו וכו' דלמא לאו אביו הוא ולמה לא מקשה הש"ס ממקלל ג"כ דלמא לאו אביו הוא ותירצו דמקלל משכחת לה שמקלל אביו בכל מקום שהוא ובודאי יש לו אב וחייב. ואין דבריהם כלום דאי לא אזלינן בתר רובא אם כן דלמא אביו עכו"ם ואינו חייב וזה פשוט. אך בגוף הדין אם יש אחד שנודע דלאו מעכו"ם הוא כגון במקום שרובו ישראל לדידן דאזלינן בתר רובא. אך אינו יודע מי אביו ומקלל אביו בכ"מ שהוא דלפי דברי העולם פשוט שחייב. ובאמת ז"א דהרי מבואר בהר"מ ובהרב המחבר דשתוקי פטור על אביו. ולא מחלק אם מקלל בכל מקום שהוא חייב וגם מקושית הרב המחבר דאינו חייב וכו' מבואר דל"מ חיוב בא"י מי אביו אף דקילל אותו בכל מקום שהוא ע"כ צ"ל דאינו חייב רק במקלל והוא ניכר ומסוים אבל באינו מסוים אינו חייב. וד"ז דשתוקי הכ"מ לא הראה מקום למקור ד"ז ובודאי מצא בא"מ ואין אנו יודעין. ולמ"ש בפנים דמשכחת דמקלל כלל ישראל ניחא דהוי ג"כ מסוים והבין:
מ"ש בפנים שהוי ה"ס אשגרת לישנא דאנן קי"ל דה"ס הוי התראה רק דלא יוכל לידע כלל אם היה בכלל הקללה דא"י לנו אם מת או חי והאיך נוכל לחייבו וזה פשוט:
פירוש רסג
מצוה רס"ג בנות אהרן אינן מצווין שלא לטמא. עיין ביד מלאכי באות ה' סי' ר"פ כתב שם דלא שייך כאן השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכו' וכתב טעם לזה. ותמוה לי שאין צריך לשום טעם דמבואר בש"ס להדיא במס' יבמות דף פ"ד ע"ב דמקראי יליף לה שם. גם כ' שם קודם לזה באות כ"ז דכהנת לכהן לא אמרינן השוה הכתוב וכו' ג"כ תמוה דהא מבואר שם בגמרא גם כן כנ"ל:
במצוה הנ"ל הבאתי שם דברי הר"מ שסובר ששייך רצון גבי קטנה ומה שהשיגו עליו מסוגיא דיבמות ע"ש. וכתבתי שם בפנים בזה"ל דלמא דוקא גבי זנות דמצא הר"מ באיזה מקום וכו'. שוב האיר השי"ת את עיני וראיתי שדברי הר"מ ז"ל הוא גמ' ערוכה במס' סנהדרין דף נ"ה ע"ב דבעי רב המנונא ישראל הבא על הבהמה בשוגג מהו. תקלה וקלון בעינן והכא קלון איכא תקלה ליכא א"ד קלון אע"פ שאין תקלה אמר ר"י ת"ש בת שלש שנים ויום א' ע"ש ודחי הש"ס כיון דבדידה תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה ע"ש ומבואר להדיא כדברי הר"מ ז"ל. שוב הראו לי שבס' בית מאיר סי' קע"ח העיר בזה וברוך המקום שכוונתי לדעתו הרמה ואין רצוני להאריך בזה ודו"ק:
פירוש רסד
מצוה רס"ד מבואר שם דלדברי המדרש מתו נדב ואביהו בהיכל. וראיתי בטור על התורה פ' שמיני הק' שהרי המשכן היה של פשתן ונטמא בטומאת מת וצריך הזאה וטבילה ולא מצינו שנתפרק המשכן. ותירץ כיון דכתיב על פי ה' יחנו וגו' חשוב קבוע ולא מקבל טומאה. וצ"ע היטב במס' שבת דף כ"ח ובתוס' ובהר"מ בפ"ה מה' טומאת מת במנ"ל שם ובהראב"ד דעיקר הלמוד שפשתן מטמא באוהל הוא רק בקבוע וצריך עיון גדול. ולא ראיתי לדעתי מקום לקושיא של הטור ולא תי' כלום וצ"ע רחב בדינים אלו:
עוד שם במצוה הנ"ל הבאתי דעת הלח"מ בדעת הר"מ כי לטמאות לשארו זו אשתו הוא רק מדרבנן ע"ש ועיין ביומא דף י"ד ע"ב דמקשה שמה לר"י שסובר דאשה אחרת מתקנינן ליה ולא גזר ר"י שמא יאכל מבואר בעליל דאנינות אשתו הוא מן התורה דאי מדרבנן לא גזרינן עיין לעיל ועיין ברש"י שם ד"ה שמא יאכל ע"ש והאבילות והטומאה והאנינות תליא זה בזה כמבואר בהר"מ שם ע"ש א"ו עיקר כדעת הכ"מ כי הר"מ קורא הלכה למשה מסיני רק ד"ס ע"ש אבל באמת הוא מן התורה ועיין במצוה רע"א דגם כן הקשיתי על הלחם משנה מסוגיא זבחים ק"א ע"ש:
פירוש רעב
מצוה רע"ב ועיין בש"ס סנהדרין דף ס"ו ע"ב ת"ר נערה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה וכו' ועיין ברש"י שם בד"ה נערה משתביא שתי שערות עד שירבה השחור על הלבן ודברי רש"י תמוהים בעיני דאמאי מצריך עד שירבה השחור וכו' דהא מבואר בכמה מקומות בש"ס וכן פשוט בכל הפוסקים דעד שיביא ב' שערות סגי. ואף ר"י דס"ל עד שירבה שחור על הלבן הוא דוקא לענין מיאון עיין במל"מ בפ"ב מהל' אישות וצ"ע:
פירוש רפ
מצוה ר"פ עיין בפנים מה שכתבתי לענין אי מהני קנין דרבנן לדאורייתא והדברים עתיקין וכבר האריכו בזה האחרנים והראו פנים לכאן ולא העלו דבר ברור. ואני מצאתי מבואר בירושלמי פ"ג דביצה (שעם פי' מהר"א פולדא ד' אמשטרדם דף י') דקנין דרבנן מהני לשל תורה דאיתא התם פלוגתא דרב ור"י בנתן העבד לאחר במתנת שכיב מרע אי יכול לחזור בו. וקאמר הכל מודים שאם רבו הראשון ישראל שאינו אוכל בתרומה שמא יבריא ומבואר דאי לאו האי חששא שמא יבריא היה אוכל בתרומה אף אם רבו הראשון ישראל נתנו רק במתנת שכיב מרע לכהן. אף על גב דעיקר מתנת שכיב מרע דרבנן הוא ואף דבש"ס דידן ב"ב דף קמ"ט קאמר מנין למתנת שכיב מרע שהוא מן התורה מכל מקום אינו רק לאסמכתא בעלמא כמ"ש התוס' שם. ואם כן אמאי אוכל בתרומה ודוחק לומר דבתרומה דרבנן קאמר דסתמא לא משמע הכי. ועיין ביבמות דף ס"ט גבי העיד ר"י בן גודגדא וע"כ דקנין דרבנן מהני לדאורייתא ולכן היה אוכל בתרומה דאורייתא לולא חששא דשמא יבריא וזה ברור. ומדברי הירושלמי האלו נ"ל לפשוט גם כן מה שראיתי בקצה"ח סי' ר"כ שנסתפק אי מתנת שכיב מרע חיילא למפרע כשמת אח"כ משעת נתינה או רק משעת מיתה והביא שהוא מחלוקת הקדמונים ע"ש. ומדברי ירושלמי הללו מבואר להדיא דחל למפרע. מדקאמר שם היכי עבידא היה רבו הראשון ושני כהן והשלישי ישראל ע"ד דרב יכול לאכול בתרומה ע"ד דר"י אינו יכול לאכול. והרי לר"י ג"כ אמאי לא יאכל נהי דיכול לחזור בו והוי של השלישי דהוא ישראל הרי על כל פנים לא הוי של השלישי רק אחר מיתתו וכ"ז שהוא חי אכתי דידי' הוא של רבו הראשון כהן ואמאי לא יאכל בתרומה וע"כ דהוי קנין למפרע. ומיהו זה יש לדחות דמש"ה לר"י אינו יכול לאכול שמא ימות הרב באמצע אכילת התרומה דהעבד ואז הוי זר והדבר תליא במחלוקת אביי ורבא בגיטין דף כ"ח וע' תוס' מס' קידושין דף נ"ה בשם הר"מ מיוני והדברים עתיקין. מיהו מוכח הכי מהא דקאמר הכל מודים דאם היה רבו הראשון ישראל אינו אוכל בתרומה שמא יבריא והרי אפי' אם ימות אינו יכול לאכול כיון דאינו קנין למפרע וע"כ דהוי שפיר קנין למפרע ולכן היה אוכל שפיר משום רבו שני כהן רק משום חששא דשמא יבריא וזה ברור ועיין:
עוד שם הבאתי דברי הרמב"ם פ"ז מהלכות תרומות הלכה י"ז דעבד של שני שותפים שהי' אחד מהן כהן הרי זה אינו אוכל בתרומה כו' והכ"מ הראה מקורו מת"כ פרשת אמור ומהירושלמי סוף תרומות והפני יהושע במסכת גיטין דף מ"ג כתב דהכי מוכח ממשנה ערוכה ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ז) ע"ש. והנה מדברי רבינו הר"מ מבואר דדוקא אם כהן וישראל יש שותפות בהעבד אסור העבד לאכול בתרומה מפני חלקו של ישראל אבל אם שני כהנים הם שותפים בהעבד אז העבד אוכל שפיר תרומה דהא בתורת שניהם להם יכול לאכול דלית ביה שום חלק זרות והכי מוכח גם כן ביבמות בברייתא דהניח בנים דאלו ואלו אוכלים בתרומה והיינו דעבדי נכסי צאן ברזל אוכלין משום חלק הבנים ואף על גב דהבנים הם שותפים בהעבדים מכל מקום אכלי בתרומה כיון דאין לזר חלק בהם וקצת היה אפשר לחלק אבל לא נהירא ועכ"פ פשטות דברי הר"מ מוכח הכי. ואמנם קשיא לי בגווה דדברי הרמב"ם סותרין דברי עצמו למ"ש הוא עצמו בפ"ה מה' עבדים ה' ט"ז דעבד שחציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שותפין אינו יוצא בראשי אברים והיינו כדמוקי הש"ס בב"ק דף צ' כר"א שסובר דבעינן כספו המיוחד לו ה"נ בעינן כספו המיוחד לו. וא"כ ה"נ בעבד של שני שותפין כהנים אמאי יאכל העבד בתרומה כיון דבעינן כספו המיוחד לו וכאן אינו מיוחד לשום א' מהם. ולכאורה היה אפשר לומר דהאי דעבד של שני שותפין אינו יוצא בראשי אברים מיירי דוקא בשיש לזה גוף ולזה פירות דומיא דאיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג בבבא קמא שם והיינו כמו מוכר עבדו לאחר ופסק עמו על מנת שישמשנו שלשים יום דבכה"ג לא מיקרי כספו המיוחד לו מה שאין כן כשיש לכל אחד ואחד גוף ופירות. וכן חילקו להדיא התוספות במסכת גיטין דף מ"ב ע"א בד"ה בעבד של שני שותפין ע' בדבריהם. אך דמלבד דסתימת דברי הרמב"ם לא משמע הכי (וע' בלח"מ שם) אך גם דבריו מפורשים במק"א דלא סבר הכי. דהרי בפ"ב מהלכות רוצח הלכה ט"ו פסק גם כן כר"א דבעינן כספו המיוחד לו למנין דין יום או יומים ושם נקט לתרתי גווני בתרי בבא דמוכר עבדו לאחר ופסק עמו ע"מ שישמשנו ל' יום דאינו בדין יום או יומים. וכן עבד של שני שותפין אינו בדין יום או יומים משום דבעינן כספו המיוחד לו ע"ש הרי להדיא דגם בשותפים לגמרי בגוף ופירות לא מקרי עבדו המיוחד לו ואם כן הדק"ל מדוע בכהנים שותפים בעבד ולא שייך ביה צד זרות יאכל בתרומה הא לא הוי כספו המיוחד לו לשום אחד מהם. והת"כ והירושלמי אפשר לומר דאזלי כרבנן דלא בעי כלל כספו המיוחד לו. אבל דברי הרמב"ם סתרי אהדדי. שוב פקחתי עיני וראיתי בהפני יהושע בקידושין ר"פ האומר כתב במקדש מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה תוך שלשים יום דאפי' אם הם שניהם כהנים לא תאכל בתרומה ממ"נ משום דלא הוי קנין כספו של כ"א מהן דל"ה כספו המיוחד לו ע"ש בד"ה מעכשיו. והנה בגוף דבריו אני תמה דאישתמיטתי' ש"ס מפורש בגיטין דף מ"ב בולד כהנת שנתערב בולד שפחה דאוכלין בתרומה ומיקרי שפיר קנין כספו משום דאם יבא אליהו ויאמר בחד מינייהו דהוא עבד קנין כספו קרינן ביה ע"ש בסוגיא. והכא נמי כן הוא דתאכל ממה נפשך ומיקרי שפיר קנין כספו כיון דרק מספיקא אינה מיוחדת לשום חד. וא"כ אמרינן שפיר אם יבא אליהו ויאמר דהיא מקודשת לאחד מהם קרינן ביה קנין כספו והוא פשוט. ואמנם על כל פנים מבואר מדבריו גם כן דבשותפין כהנים דשייך ממ"נ מכל מקום לא יאכל העבד בתרומה משום דל"ה כספו המיוחד לו ולא הרגיש בדברי הרמב"ם דהם סותרין זא"ז וצריך עיון גדול לע"ע:
פירוש רפד
מצוה רפ"ד ע' בפנים הנחתי בצ"ע דברי הרמב"ם בהל' מגילה דפוסק כר"נ קרייתא זו הלולא ושם נמשכתי אחרי דברי הטורי אבן בסוגיא דמגילה שם שתפס במושלם דשינוי' דכיון שגלו חזרו להכשירן תלוי בזה משום דקדושה הראשונה דמקדש לא קדשה רק לשעתה. ואמנם ראיתי דאינו ענין זל"ז. וכוונת הגמ' הוא באופן אחר. דהא לכאורה טעמא בעי למה אין אומרים הלל על נס שבחו"ל. ועי' במהרש"א בח"א מס' ערכין. ואמנם הטעם נ"ל לפי מה דאיתא בתענית דף ט"ו גבי שלחו לי' בני נינוה לרבי כגון אנו דצריכים למטר וכו' ושלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה וכן פסק באו"ח סי' קי"ג דאפי' מדינה שלימה כגון ספרד ואשכנז אין שואלין בברכת השנים רק בשומע תפלה משום דבני חו"ל דינם כיחידים [וע' יערות דבש ח"ב דרוש י'] ובזה הבנתי הטעם הא דאמרי' בתענית ד"ט דאין תענית ציבור בבבל ונדחקו כל הקדמונים בזה. ועיין בר"ן שם מה שהביא בשם הרמב"ן משום דבבבל ליכא סמוכין ודבריו צריך עיון ואין כאן מקומו. אבל הטעם פשוט לפי עניות דעתי משום דכל חו"ל הוי דינם כיחידים לכן אין בהם תענית ציבור. ועיין בר"נ ספ"ק דר"ה. והנה הר"י בפ' היה קורא מביא דעת הר"ת ובה"ג שפירשו לברייתא דיחיד לא יתחיל דהיינו דאין לומר הלל רק על נס שהיה לכל ישראל ואפי' הי' בכנופיא דרבים אין לומר הלל ע"ש ואם כן לזה אין אומרים גם כן הלל אנס שבחוץ לארץ כיון דכיחידים דמי. ובזה ניחא מה שלכאורה קשה בהא דמשני על קושי' דא"ה הלל נמי נימא ותי' משום דאין אומרים הלל אנס שבחו"ל ולכאורה הרי נס דפורים הי' כולל גם לבני א"י דהא אחשורוש מלך בכיפה ובפרט לדעת הרמב"ן שהביא הר"נ ריש מגילה דבימי הנם כבר הי' רוב ישראל בארץ ישראל אם כן למה גרע מנס דחנוכה דאמרי' הלל אניסא כדאיתא בערכין דף י'. ולפמ"ש א"ש דהש"ס משני דכיון דקדושת הארץ על כל פנים בטלה לכל ענין כמ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות בית הבחירה ופרק י"א מהלכות תרומות אם כן שוב גם כל ארץ ישראל חשיב כחוץ לארץ וכיחידים דמי ובהר הבית לא דרין ישראל כלל ולזה פריך אר"נ דאמר קרייתא זו הלולא דהא אין אומרים הלל אנס בחוץ לארץ (ואף דר"נ אמר בתענית שם דהלכתא בברכת השנים היינו משום דסובר כר"י דאפי' יחיד שואל בברכת השנים ע"ש). ומשני כיון שגלו חזרו להכשירן היינו דר"נ סובר דאמרינן להיפוך דבזמן שאין ישראל שרוין על אדמתם וקדושת הארץ ודאי דבטלה וכיון דהוי כולל לכל ישראל הוו שפיר כרבים כיון דליכא ארץ ישראל כלל הוי כמו קודם שנכנסו לארץ ולכן אומרים הלל. ולפ"ז לא תלוי כלל שוב במה דקדושת הבית בטל ולא קידשה רק לשעתה רק אי קדושת הארץ בטל וכיון דבשעת הנס הי' קדושת הארץ בטל הוי שפיר כרבים ואתי שפיר וזה נראה לי ברור:
שם רפ"ב הבאתי דברי הט"ז יו"ד סי' א' דמצות הפרשת תרומה הוי חיוב עליו אפי' אם אינו רוצה לאכול מהתבואה משום דמצות הפרשה הוי מצוה בפ"ע אפי' אינו רוצה לאכולי ועכשיו ראיתי שהדבר מפורש להיפך ברש"י גיטין (מ"ז ע"ב) ד"ה מדאורייתא שכתב להדיא דמצות הפרשת מעשר לאו מצוה דרמיא עליה הוא רק משום דטביל ואסור ליה באכילה הרי דלא כדברי הט"ז שכ' דעיקר הברכה על מצות הפרשה ולא על איסור אכילת טבל ותרומה ומעשר כחדא נינהו וצריך עיון גדול:
פירוש רפז
למצוה רפ"ז שם הבאתי דברי הט"ז באו"ח סי' תקפ"ח וביו"ד סי' קי"ז ובחו"מ סי' א' שכתב דהיכי דהתורה כתבה בפירוש להתיר לא גזרו חכמים משום סייג אלא היכי דלא כתיב ההיתר בפירוש בתורה אסרו חכמים משום גדר וסייג ולא היכי דהתורה התירה בפירוש ע"ש והובא ג"כ כ"פ בח"ז והדברים עתיקים. וכעת ראיתי שדבריו צ"ע מהגמ' זבחים דף ל"ג ע"א דקאמר בגמרא לענין סמיכת אשם מצורע מאי קסבר אי קסבר סמיכת אשם דאורייתא ותיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא ליעול ולסמוך להדי' דרחמנא אמר ופירש"י דרחמנא אמר לו שיכנוס ויסמוך. אמר רב אדא בר מתנא גזירה שמא ירבה בפסיעות. הרי מבואר להדיא דאף דהתורה התירה בפירוש לסמוך בפנים גזרו חכמים משום גזרה ומכאן סתירה לדברי הט"ז וצריך עיון גדול כעת:
פירוש רצז
במצוה רצ"ז כתבתי דאין סברא כלל להכניס עצמו בספק סכנה עבור חבירו שהוא בודאי סכנה אח"ז הראה לי תלמידי מפורש בשו"ת רדב"ז ח"ש סי' תרכ"ה כ' כן בפי'. וכתב מי שעושה כן הרי זה חסיד שוטה דאינו מחוייב כלל ע"ש והנאני שכוונתי לדעתו. אך מכל מקום צריך עיון על הרדב"ז דלא הביא הירושלמי אשר הובא בכמה מקומות דמפורש לפי עדותו דמחויב להכניס א"ע בספק סכנה בשביל חבירו שהוא סכנה ודאית וצריכים אנו לקבל באימה דברי הירושלמי וצ"ע:
פירוש שג
מצוה ש"ג מ"ש לענין תבואה שלא הביאה שליש דדעת רש"י ז"ל במלחמות דלא נאסרה משום חדש דהא רש"י כ' דאין העומר מתירה הוא טעות דמבואר איפכא כיון דאין העומר מתירה מבואר דאסורה דאף העומר אינו מתירה וצ"ע. עוד כתבתי בסוף המצוה דאני מסופק אם לחם וקלוי וכרמל מצטרפים לכזית כיון דהם ג' שמות נתיישבתי דמסברא מצטרף דאף טריפה ונבילה מצטרף כפי שמבואר מכש"כ כאן אף שהם ג' לאוין מ"מ הג' לאוין אסורים משום חדש וכולל אותם שם אחד נראה דמצטרף ויבואר לקמן בעזה"י:
שם ראיתי לבעלי התוס' על התורה פ' ראה שכ' דבחדש איכא עשה ול"ת דהיינו גם לאו הבא מכלל עשה מקרא דששת ימים תאכלו מצות מן החדש ולא שבעה ומתרץ בזה אמאי לא דחי עשה דמצה לל"ת דחדש ע"ש. ובאמת שלפמ"ש הרשב"א בכתובות דלאו הבא מכלל עשה יכול עשה לדחותו דלא עדיף מלאו אחר א"כ ל"ה כאן רק תרי לאוי וכבר חלקו כל האחרונים על הפני יהושע בביצה דף ח' שכתב דחד עשה לא דחי תרי לאווי והביאו ראיה מש"ס נזיר דף נ"ח ע' עליהם. ואמנם על כל פנים כיון שיש בחדש איסור עשה ולא כתיב ביה אכילה רק לענין רשות שוב יש לאסור גם בכ"ש וגם שלכד"א לשיטת מהר"י בן לב ומהרש"ל בשביעות ועיין פרי מגדים בפתיחה לשחיטה ויש לפלפל הרבה בדברי הפני יהושע בפסק חדש ובאתי רק לעורר:
פירוש שלד
מצוה של"ד ראיתי דבר חדש בתוס' כתובות דף צ"ג ע"א עד שלא שכ' דגם בקרקע שייך מי שפרע היינו היכי שקנה בכסף לחוד ובמקום שכותבים שטר דלא סמכה דעתי' מ"מ קנה לענין מי שפרע. וצ"ע שלא נזכר זה בשום פוסק ובשום ספרי האחרונים המפורסמים מפרשי הש"ע. וקצת ראיה מקידושין דף כ"ו גבי רב זביד דזבין ארעא והתנה דאי בעי יקנה בכסף דלא מצי להדרי בה ואי לא בעי יקנה בשטר דאי בעי איהו למיהדר מצי הדר. ולכאורה נהי דהוצרך להתנות שיקנה בכסף לחוד משום דלמא יקבלו מי שפרע אבל למה הוצרך להתנות שאיהו מצי למיהדר אי נימא דבלאו הכי לא קנה כלל. וע"כ דבאמת קנה לענין מי שפרע ולכן התנה שלא יצטרך לקבל כלל מי שפרע ודו"ק. ועיין בב"י חו"מ סי' ר"ד דמביא הרבה ראשונים לענין מ"ש בקרקע ולא הביא דברי התוס' הללו:
פירוש שמז
במצוה שמ"ז כתבתי דמשכחת שיהיה איש א' חצי ישראל וחצי עכו"ם כגון ששני שותפים היה להם עבד עכו"ם שיש להם בו קנין הגוף דאינו יכול להחזיר כ"ז שהוא משועבד לרבו שיש לו בו קנין הגוף ושיחרר א' חציו ונתגייר והו"ל חצי עבד עכו"ם וחצי ישראל ואח"כ שיחררו רבו השני והו"ל חצי ישראל וחצי עכו"ם וצריך לחקור איך יעשה בשבת דהא עכו"ם ששבת חייב מיתה והחצי ישראל מחויב לשבות וא"כ אם לא יעשה שום מלאכה יתחייב מיתה מצד עכו"ם ואם יעשה מלאכה יתחייב מצד הישראלית וצ"ע איך יעשה. וגם אני מסתפק אם צריך לעשות קרבן פסח דהא מצד ישראל חייב לעשות קרבן פסח ומצד עכו"ם לא יוכל לאכול הפסח דכתיב כל ב"נ לא יאכל בו. וא"ל דיאכל הפסח ואי משום דיעבור על לא תעשה של כל ב"נ לא יאכל בו נימא דעשה דפסח דוחה את לא תעשה דכל ב"נ לא יאכל בו. אך אפשר לומר דהעשה דישראל לא דחי הל"ת דצד עכו"ם. ועי' בטורי אבן במס' חגיגה דמסופק בזה דאפשר דכיון שהוא בגוף אחד דוחה. אך בכאן אפשר לומר דאפ"ה לא דחי דהא עשה לא דחי לא תעשה שיש בו כרת וכ"ש לא תעשה שיש בו מיתה ואצל ב"נ אזהרתן זו הוא מיתתן. והנה אם עובר על לאו חייב מיתה ולא דחי העשה הל"ת שיש בו מיתה. ואפ"ל דאם המיתה הוא רק בשביל חלק העכו"ם דחי העשה הל"ת [דאם לא כן לא משכחת אצל עכו"ם שיהי' עשה דותה לא תעשה] וצ"ע וגם י"ל לפי דעת הר"כ דאיסור נבילה חמור מאיסור שבת מחמת איסור נבילה חייב על כל כזית וכזית ואיסורים הרבה חמור מאיסור א' חמור. וא"כ הרי שיעורין לישראל נאמרו ולא לב"נ וא"כ חלק העכו"ם עובר על לאו דכב"נ לא יאכל בו על כל משהו ומשהו והעשה לא קיים אלא בכזית מהפסח ואו חלק העכו"ם עושה כמה איסורים ולא דחי. והוא דבר חדש ואכ"מ להאריך. וגם יש להסחפק אם ישראל מקדש אשה חצי' גויה וחציה ישראלית אם הקידושין חלין ואפי' למ"ד בגיטין ד' מ"ג דהמקדש חצי' שפחה וחצי' בת חורין מקודשת וזה שפחה חרופה דלא שייר בקנינו מ"מ שם אפשר דגזה"כ הוא דאינו במיתה רק באשם אבל הכא הא לא שייר בקנינו אפשר דהוה מקודשת גמורה והבא עליה חייב מיתה וצ"ע. וגם זה פשוט דאם עשה עבירה שישראל חייב עליה מיתה דהורגין אותו אע"ג דחלק העכו"ם אינו חייב מיתה כיון דחלק הישראל חייב מיתה הורגין גם חלק העכו"ם. אבל להיפוך אם עשה עבירה שחלק העכו"ם חייב מיתה ולא הישראל אזי בודאי אין הורגין אותו דאין הורגין חלק הישראל בשביל חלק העכו"ם ודו"ק: