אור ברסלב
מנחת חינוך מצוה מב

מנחת חינוך· רבי יוסף באב"ד

מצוה מב

מצוה מא

סעיף א

לדון וכו' דיני המצוה כו'. הענינים ארוכים מאוד ואכתוב בקיצור הדינים כדרכי בח"ז ב"ה וער"מ הלכות עבדים וקצת פ"ג מהלכות גנבה. והנה אם א' מישראל גנב ואין לו לשלם לא קרקע ולא מטלטלין הב"ד מוכרים אותו בעבד ונותנים הדמים לנגנב כ"ה בר"מ פרק ג' מה"ג ופשוט דוקא אם אין לו אבל יש לו ואינו רוצה לשלם הבית דין כופין אותו לשלם עד שת"נ אבל למכרו אין להם רשות כי התורה לא נתנה רשות לבית דין למכור אלא באין לו אבל לא ביש לו שנאמר ואם אין לו ונמכר וכו' ואפילו בדיעבד אם מכרוהו בגנבה גזירת הכתוב דנמכר אבל במקום שאין להם אינו כלום כי אינו ממון של הב"ד אך רשות אם כן אינו ממון של הב"ד שימכר וז"פ. ודוק' קרן הגנבה אבל לא בעד כפל ודו"ה אלא הוא חוב עלי' עד שיעשיר כ"ה שם בר"מ מקדושין י"ח ומכות ד"ב דדרשינן בגנבתו ולא בכפילו ודו"ה אינו מבואר בברייתא להדיא אך כיון דאתמעט מתיבת בגנבתו משמע דוקא הקרן ממילא אינו נמכר בעד דו"ה ג"כ ע"כ כתב הר"מ דאינו נמכר בעד דו"ה ולכאורה אפ"ל הא דאינו נמכר בעד הכפל היינו אם הגנב שילם לו בעד הקרן בפי' והבעה"ב הנגנב נתרצה ולקח בעד הקרן ואח"כ תובע אותו כפל ואין לו אינו נמכר אבל אם באים לדון בתחלה ואין לגנב רק הקרן אפשר דיכול הנגנב לומר המעות שיש לו אני לוקח בעד כפל וממילא אין לו קרן וימכר בעד הקרן או אם כבר שילם לו בסתם אפשר דיכול הנגנב לומר קבלתי בעד הכפל והקרן מגיע לי עוד ואפשר אפילו רוצה הגנב לשלם לו בעד הקרן בפירוש יכול הנגנב לומר איני רוצה לקבל רק בעד הכפל והקרן מגיע לי עוד וכה"ג מבואר בח"מ לענין שני חובות בסי' פ"ג אך מפירש"י שכתב שם ולא בכפילו שאם יש לו לשלם את הקרן ולא הכפל אינו נמכר משמע דאם יש לו הקרן אינו נמכר וא"י לומר אקבל המעות בעד הכפל וימכר עבור הקרן ובמקנה הרגיש במ"ש וכן הסברא נותנת דפרעון ראשון הוי קרן ולא מקרי כפל קודם הקרן ויותר מזה נראה דאף אם הגנב שילם לו בפירוש בעד הכפל מכל מקום כיון שהוא פרעון ראשון נעשה קרן ביד הבעה"ב כי לא נקרא כפל רק אחר קרן וא"כ אינו נמכר בכל גוונא וא"ד לחוב הכלל התשלומין שחייבה אותו התורה יותר ע"ז אינו נמכר (וכיון שקיבל פרעון הראשון אם כן אינו מגיע לו עוד מחמת חיוב התורה אינו נמכר) וכיון שקיבל פרעון הראשון אם כן אינו מגיע לו עוד מחמת חיוב התור' אינו נמכר עבור זה כנלע"ד. ולכאורה ילה"ר לזה מב"ק ור"מ פ"ג מה"ג דאם טבח בשבת פטור מדו"ה דמיתה פוטרת וגם על טבח ביוה"כ מקשה הש"ס ב"ק ע"א דהמלקות יפטור ע"ש דמבואר דאף דחייב על הגנבה קרן וכפל מכל מקום פטור מדו"ה דקלב"מ. והנה לדעת רש"י שם ב"ק וב"מ סוגי' דהחוסם דכ"ה דקלב"מ מהני תפיסה אם כן אמאי פוטר המיתה מדו"ה הא תיכף דמשלם את הקרן דלא הי' חילול שבת אם כן יאמר הבעה"ב אני לוקח אותו בעד דו"ה כי עתה הוא תופס ותפיס' מהני בקלב"מ וכשמשלם לו עד הקרן יכול לומר כן וא"כ מגיע לו עוד קרן אם כן ממילא משלם דו"ה אע"כ דפרעון ראשון הוא בעד קרן ואי"ל לדו"ה קבלתי. אך אין זה ראי' דאפשר דמיירי דבאו עידי גנבה לחוד ושילם קרן וכפל ואז לא הי' חייב בדו"ה ואח"כ באו עדים שטבח קודם בשבת וח"מ אם כן עתה א"צ לשלם לו כלל כי כבר שילם בעד הקרן והכפל ואף דמבואר במרובה דאם א"ל הב"ד צא תן לו ואח"כ טבח ומכר פטור ומכ"ש היכי דכבר שילם לו היינו בטבח ומכר אח"כ אבל אם טבח ומכר קודם ששילם רק לא הי' עדים בודאי חייב ע"ש בסוגי' דס"ט. ולכאורה ילה"ר מד' הר"מ שם פ"ג ה"ד וז"ל היתה פרה שאולה אצלו וטבחה דרך גנבה בשבת פטור אף מן הכפל שהרי איסור שבת ואיסור גנבה באים כא' ואם אין גנבה אין טביחה ומכירה ע"כ. והנה ד' הר"מ הם מש"ס כתובות ל"ד ע"ב מימרא דר"פ ולכאורה תמוה ל"ל להר"מ הטעם דאם אין גנבה בלאו הכי המיתה פוטר גם מתשלומי דו"ה ור"פ ורבה אזלי כר"מ דבקנס מיקטל ומשלם עכצ"ל אם אין גנבה דהיינו הקרן אבל לפי מאי דפסקינן וכ"פ הר"מ דגם גבי קנס פוטר המיתה או המלקות אם כן בלאו הכי פטור דקלב"מ ע"ש בסוגיא ואין כאן מקומו לפלפל. והנה רש"י כתובות וב"ק פ' הגוזל ומאכיל לא גרס אם אין גנבה וכו' דשואל לא מחייב כפל ולא דו"ה רק בטוען טענת גנב ע"ש ברש"י שלא הבין ד' רבותיו ומדברי הר"מ כאן דגרס כרבותיו של רש"י ועל הקושי' של רש"י שהקשה לדעתו ל"ק שפסק פ"ד ה"י שומר שגנב מרשותו וכו' חייב כפל וע"ש בראב"ד שכתב עלי' זה אינו כלום והיינו דא"ח רק דוקא בש"ח שטוען ט"ג ובכ"מ תירץ שאם לקח בדרך גנבה חייב ע"ש וא"כ ניחא כאן דשואל עצמו חייב על הגנבה וכאן כתב הלשון וטבחה דרך גנבה. ואח"ז ראיתי בפ"י ב"ק כתב זה דמכאן יצא להר"מ ד"ז שהשומר חייב אם גנב מסוגי' זו דגרס כרבותיו של רש"י ומחמת קושית רש"י צ"ל כסברת הר"מ כמ"ש הכסף משנה או איזה סברא אחרת כי מבואר בהדיא דהשומר חייב על הגנבה ע"ש.

והנה הה"מ פ"א מהלכות שאלה אהא דפסק הר"מ השואל פרה ומת אין היורשים חייבים באונס ואם הניח להם אביהם אחריות נכסים ומתה חייבים היורשים לשלם והרב המגיד תמה שהוא נגד ש"ס דפ' א"נ וגם הר"מ סותר עצמו כיון דפסק כאן דפטור על הגנבה ע"כ סובר כר"פ דלא נתחייב בשעת שאלה אם כן אפילו בהניח אחריות נכסים יהיו פטורים כיון דלא נתחייב בשעת שאלה ע"ש בסוגיא וד' הר"מ סותרים זא"ז ע' בסוגי' ובהה"מ ותבין והנני כותב בקצור נמרץ. והרב הש"ך סי' שמ"א תירץ דבאמת מ"ש הר"מ בהל' גנבה דפטור היינו מן הכפל כמבואר בלשונו אבל באמת קרן חייב דנתחייב בשעת שאלה כדבריו בה' שאלה ע"ש. ולכאורה לדבריו קשה מה זה שכת' הר"מ דאם אין גנבה ובאמת על הכפל אין טעם יותר לפטרו מדו"ה דזה וזה פטורים מחמת קלב"מ ועכצ"ל דבאמת הא דחייב בקרן אינו מחמת שגנבה עתה דהא על הטביחה שטבחה בדרך גנבה פטור מחמת קלב"מ רק דחייב על השאלה ונ"מ לענין שמין לשברים ואם נפחת הבהמה אחר שחיטה ע"ש בח"מ אם כן כיון דאינו משלם בתורת הגנב' אם כן אין כאן דו"ה כי ג' וד' לא חייב רחמנ'. אך לפמ"ש כיון דעדים ראו שטבח' וזה הי' הגנב' ורוצים לחייבו קרן ודו"ה אם כן כיון דקרן צריך לשלם מחמת השאלה יאמר הבעה"ב שתפסו בעד כפל ודו"ה כמש"ל עד שישלים כל הדו"ה וישאר הקרן חוב עליו וישלם כי על הקרן לא נתחייב מיתה. אך באמת זה אינו כיון דאין גנבה א"ח דו"ה נהי דחייב על השאלה אבל על הגנבה פטור מחמת קלב"מ וא"כ היאך יתפוס בעד הכפל [אם לא תפס עדיין על הקרן] אם כן אינו מגיע לו דמי הקרן וכיון דאין כאן קרן לא נתחייב כלל בדו"ה וע"כ צריך ליטול בעד הקרן אם כן פטור מהמותר מחמת קלב"מ. ונלע"ד אם א' גנב וטבח באיסור שבת אף אם נאמר דתפיסה מהני מחמת קלב"מ מכל מקום בכה"ג כיון דלא נתחייב קרן כלל רק בתפס ל"ש כלל חיוב דו"ה אף אם תפס הקרן מכל מקום התורה לא חייבה כלל דו"ה אם א"ח קרן בדין והבן. וכ"ז כתבתי אף אם נאמר היכי דקלב"מ מהני תפיסה אף בקנס. אך באמת אפ"ל דבקנס אפילו לשיטת רש"י ל"מ תפיסה דמבואר שם בב"מ דחייב לצי"ש ע"כ מהני תפיסה ובאמת בקנס כיון דפטור מן הדין ל"ש לצי"ש ע' כתובות ל"ג ע"ב תוד"ה לאו בשם ירוש' וגם כיון דהב"ד אין מחייבים אותו אם כן ממילא א"ח כלל דאשר ירשיעון אלקים כתיב דקנס א"ח אלא עפ"י ב"ד כמ"ש הראב"ד פ"ב מה' גנבה אהא דפסק הר"מ בהאבעיא שעלתה בתיקו בש"ס דאי תפס לא מפקינן כדרכו בכל האבעי' בממון והראב"ד כתב דא"ד לממון דאין כח לחייבו אלא הב"ד בדין פסק וכאן מספק היאך גמרו את דינו וע"ש. ואף לדעת הר"מ דמהני תפיסה אפשר היינו שם דעכ"פ הב"ד פוסקים כך דחייב מספיק' ע"ש במ"מ אבל כאן כיון דהב"ד פוסקין דפטור ול"ש לומר שפוסקים דיהני תפיסה דאדרב' קרא אזהר לב"ד משום כדי רשעתו דלא יהיו מחייבים משום ב' רשעיות והא דמהני תפיסה הוא מחמת דהוא עשה לעצמו אבל הב"ד אין שייך פסק אצלם כלל ובקנס א"ח דהתורה לא חייבה כלל רק עפ"י הב"ד אם כן בקלב"מ דאין הב"ד מחייבים אין חייב ול"מ תפיסה כנ"ב. ועח"מ סי' א' וסי' שמ"ח ויו"ד ה"ע דהרבה פוסקים סוברים דהאידנא דאין ב"ד מומחים וא"ח בקנס מכל מקום אי תפס לא מפקינן מיני' אף בדו"ה אם כן חזינן דגבי קנס מהני תפיסה אם כן כאן נמי בדברי הר"מ בפרה שאולה וטבחה יתפוס הקרן בעד הכפל עכצ"ל כמש"ל דהר"ב דקדק כיון דאין גנבה היינו כיון דהתורה לא חייבה קרן בדין אף דמהני תפיסה מכל מקום כיון דא"ח בדין לא חייבה התורה בדו"ה כלל אם כן אין חיוב עליו כלל ול"מ אפילו תפיסה כי א"ח כלל. ובזה מיושב לי דברי הר"מ שהקשיתי לעיל למה נתן הטעם דאם אין גנבה תפ"ל דמיתה פוטרת גם מדו"ה לפי פסק הלכה. דנ"מ דמחמת קלב"מ הי' מהני תפיסה אבל הטעם לפי שאין גנבה דפטור מקרן לא חייבה התורה כלל בדו"ה ל"מ תפיסה ג"כ ואף דחייב קרן מכל מקום לא מטעם גנבה רק מטעם שאלה כמש"ל. שוב ראיתי בנה"מ סי' שמ"א התעורר בקצת דברים שכתבנו ואף שלא מצאתי ראי' למש"ל מכל מקום הסברא נותנת דפרעון הראשון הוי לעולם קרן ואין כפל קודם הקרן כ"נ ועבשער המלך ה' עבדים פלפל ג"כ לענין תפיסה לצי"ש:

עוד מבואר שם בבריית' בגנבתו ולא בזממו ופירש"י אם העיד בחבירו שגנב והוזם ואין לו לשלם אינו נמכר עכ"ל וכ"ה במכות ד"ב גבי ת"ר ד' דברים נאמרו בעדים זוממין אין נעשים ב"ג וב"ח ואין נמכרין בע"ע וכו' סבר רב המנונא למימר דוקא היכי דאית לי' לדידי' וכו' אלא סבר ר"ה למימר ה"מ היכי דא"ל לדידי' או לדידהו אבל היכי דלית ליה לדידי' ולא לדידהו מזדבני א"ל רבא ונמכר בגנבתו ולא בזממו מבואר להדיא הא דאין נמכרין בע"ע היינו שמעידין על א' שגנב ואין לו לשלם דרצו לחייבו שימכר והוזמו ואין להם ג"כ לשלם אין עושין בהם דין הזמה שימכרו דבגנבתו ולא בזממו והר"מ כאן לא הביא ד"ז דולא בזממו ופ"א מה' עבדים כתב ואין לך איש מישראל שנמכר בב"ד אלא הגנב בלבד אם כן ממילא משמע דעל ד"א אינו נמכר. ובה' עדות פ"כ ה"ח כ' בפירוש וז"ל עדים שהעידו על א' והרשיעו רשע שאין בה מיתה ולא מלקות ולא ממון והוזמו לוקין וכו' כיצד העידו על א' שהוא חלל וכו' העידו עליו שנמכר בע"ע והוזמו לוקין וד' דברים מפי הקבלה הם וכו' והיינו הברייתא הנ"ל. ולכאורה קשה דהר"מ נקט בהעידו עליו שנמכר בע"ע ובש"ס מבואר הא דאין נמכרים היינו שהעידו עליו שגנב ורצו לחייבו שימכר אבל ד"ז אם העידו עליו שנמכר אינו מבואר. אך פשוט דתחילה הי' סבר הש"ס דבאמת גם זוממין נמכרים רק אם לית לדידי' או לדידהו מצד הסברא אבל להמסקנ' דאף דלית לדידי' ולא לדידהו אינם נמכרין מחמת גזירת הכתוב בגנבתו ולא בזממו אם כן בכה"ג נמי אף דהעידו עליו שנמכר מכל מקום אינם נמכרין כיון דאינו גנבה ע"כ נקט הר"מ יותר רבותא דהעידו שנמכר כבר וחייבו אותו שהוא עבד ובעדות גנבה לא רצו לחייבו ודאי דלמא יהי' לו מעות אך מכל מקום אפילו בכה"ג אינו נמכר דגזירת הכתוב הוא לפי המסקנא והא דרש"י בקדושין לא פי' כן דרש"י פרשן הוא ונקט כמו שהוא בש"ס שם.

והנה מבואר בברייתא ת"ר ד"ד נאמרו בע"ז אין נעשים ב"ג וכו' ואין משלמין את הכופר ואין נמכרין בע"ע ואין גולין לע"מ ולא מסיים הברייתא דלוקין כמבואר במשנה גבי ב"ג והורג שוגג דאין עושים בהם דין הזמה ולוקין כדעולא מוהרשיעו וכו' דהברייתא נחית לזה רק להשמיענו דאין עושים בהם דין הזמה כמו שזממו וגם יש בד' דברים הללו שמקיימין דין הזמה שהעדים צריכין לשלם ממון אם כן אינם לוקין דבפירוש ריבתה תורה ע"ז לתשלומין ולא למלקות רק היכי דליכא שום חיוב כלל כמו ב"ג וב"ח כמ"ש הר"מ כאן שלא רצו לחייבו שום דבר לא מיתה ולא מלקות ולא ממון אבל היכי דאיכא חיוב ממון אין לוקין ובד' דברים שמבואר בבריית' יש קצת דברים דהעדים משלמין ואין לוקין כגון דאין משלמין את הכופר אם העידו שהרג שורו את הנפש ובאמת נהי דאין משלמין את הכופר מכל מקום רצו להרוג את השור שנידון בסקילה וא"כ אם הוזמו צריכין לשלם דמי שור לבעלים מכאשר זמם אם כן אין לוקין וכן אין נמכרין בע"ע אם העידו שגנב ואין לו ולהם מה לשלם נהי דאין העדים נמכרים מכל מקום צריכים לשלם כאשר זמם שרצו לחייבו תשלומין בעד הגנבה ואי דאין לו מכל מקום אין נפטרין מתשלומין וכי אם עדים יעידו בא' שחייב ממון ואין לו מה לשלם והוזמו יפטרו מתשלומין כי לא רצו לחייבו כי אין לו. זה בודאי טעות כי מכל מקום רמי עלי' חיוב לכשיתעשר וכן אם העדים אין להם במה לשלם דין הזמה וכי ס"ד שילקו דבאמת חייבים הם ממון ולמחר וליומא אוחרא ישלמו אם כן הם ככל הזוממין דאין לוקין אם חייבים בתשלומין אם כן בהנהו שני דברים בודאי משלמין העדים ואין לוקין ע"כ אינו מבואר דלוקין כי עיקר דנחית הבריית' להשמיענו שאין עושים דין הזמה בכולה כגון לענין כופר ולענין שנמכר אבל דין הזמה דתשלומין משכחת לה ג"כ בדברים אלו והמשנה נקטה רק השני דברים ב"ג וערי מקלט דבשני דברים אלו לא משכחת בהו שום חיוב אחר ע"כ כיון דחיוב זה ג"כ אין עושים לוקין אבל הברייתא דנקט ד' דברים ובשני דברים משכחת לה הזמה ולא מלקות ע"כ אינה מסיימת דלוקין רק עיקר הדין מחדשת מה שלא נזכר במשנה השני דברים אחרונים ובאמת היכא דשייך מלקות לוקין והיכי דמשלמי אפילו בדברים הללו אין לוקין רק דין הזמה זו שישלמו כופר או שיהיו נמכרין אין עושין בהם וז"פ:

ודברי הר"מ כאן צ"ע שכתב עדים שהעידו בדבר שאין חיוב מיתה ולא מלקות ולא ממון וכו' כיצד העידו שהוא ב"ג וב"ח לוקין העידו על שורו של זה שהרג את הנפש והוזמו לוקין ואין משלמין את הכופר העידו עליו שנמכר בע"ע והוזמו לוקין וד' דברים מפי הקבלה הם עכ"ל ובאמת היאך גבי שור וע"ע לוקין הא באמת חייב בתשלומין מדין הזמה וצריך לדחוק דדין שור מיירי בגוונא דאין השור בסקילה כמבואר בפ"י מה' נזקי ממון. וא"י היאך בע"ע נהי שאין נמכרין מכל מקום רצו להפסידו מעש"י של כמה שנים שיהא קנוי לבעליו ובודאי צריכין לשלם לו ששמין אותו וז"פ אם כן למה לוקין. ואפ"ל שהם אומרים שנמכר ועדיין לא שילם הבעה"ב דלא רצו להפסידו ולבעה"ב אינם מחייבים דהבעה"ב רצה בכך ואמר כדברי העדים דבכה"ג ל"ש הזמה עטוח"מ סי' ל"ח. אך א"י מי הביאו לזה שיצייר הדבר בציור רחוק ולסתום הדברים והי' לו להשמיענו עיקר הדין אם אין שום חיוב לוקין והיינו ב"ג וערי מקלט כמבואר במשנה ועל הב' דברים ע"ע וכופר הו"ל לכתוב דאין עושין דין הזמה זו וממילא הי' ידעינן בגוונא דלא היו חייבים כלל היו לוקין ובגוונא דהיו חייבים ממון אין לוקין וסתם מאוד ואנחנו צריכין לדחוק בדבריו וצריך עיון גדול על רבינו ול"מ להמפרשים שהרגישו בזה. עוד מבואר בר"מ כאן בה"ג דגנב לעכו"ם או להקדש אינו נמכר על הקרן אלא הוא עליו חוב עד שיעשיר והמ"מ לא הראה לנו מקום מוצא הדין ונראה דטעם הר"מ דכתיב בפסוק ואם אין לו לשלם ונמכר בגנבתו אם המצא תמצא וכו' שנים ישלם נר' דהפסוק אומר דאם יש לו משלם כפל ואם אין לו ונמכר אבל בגוונא דאינו משלם את הכפל כגון לעכו"ם או להקדש אם אין לו אינו נמכר. והנה לפ"ז גם בעבדים וקרקעות ושטרות ג"כ אינו נמכר ומה שאינו מבואר זה בר"מ דאפשר דהוא כ"ש דחוץ מה שאין משלמין כפל בעושו"ק אין נגזלים כלל וא"כ אם הם בעין ל"ש שימכר ואם אינם בעין הא א"ח באחריותם עיין ר"מ פ"ט מה' גזילה ואם קלקל בידים שחייב זה לא מטעם גנב רק בתורת מזיק ומזיק אינו נמכר ע"כ נקט הר"מ עכו"ם והקדש דאינו נמכר מטעם דא"ח בכפל ואם כן אפילו לדעת הראב"ד שעבדים נגזלים ע"ש מכל מקום אינו נמכר בעבור התשלומין אם מת העבד כיון שאין חיוב כפל בעבדים ג"כ אינו נמכר כנ"ל. אח"ז ראיתי בס' אור החיים על התורה כתב זה דמהסמיכות ונמכר וכו' לפרשת כפל מוכח דמיירי דוקא בגנב לישראל ע"כ פוסק הר"מ דלעכו"ם ולהקדש אינו נמכר וכתב שם וז"ל לא מצאו טעם להר"מ והנה הוא והנאני שכוונתי לדעתו הרמה. וזה נ"ל ג"כ בעושו"ק לכל השיטות וז"ב בס"ד. ולפי זה אפשר לומר דהגונב אחר הגנב דאין הגנב השני חייב בכפל אפילו לבעלים הראשונים עיין ר"מ פ"א אם כן אם הגנב השני אין לו לשלם הקרן ג"כ אינו נמכר. אך אפשר לחלק דבעכו"ם והקדש אין בגניבה זו בשום פעם דין כפל וכן עושו"ק אבל כאן באמת הוא מטלטלין ושייך דין כפל אצל הראשון רק הגנב השני פטור דלא גנב מבית הבעלים ולא נתמעט ממקרא הזה ונמכר שפיר ומכל מקום צ"ע.

עוד מבואר בר"מ שם דאם הגניבה הוא מאה זוזי ואין הגנב שוה אלא חמשים ה"ז נמכר ושאר הקרן והכפל חוב עליו עד שיצא בשביעית ויעשיר וישלם היינו דאינו נמכר וחוזר ונמכר ואח"ז כתב דאם גנב ונמכר וחזר וגנב אם לראשון חזר וגנב אינו נמכר פ"ב אלא ישאר עליו חוב ע"כ. מבואר דעת הר"מ דעבור אדם א' אינו נמכר בשום אופן ב"פ ועש"ס שם די"ח בפרש"י דעתו דדוקא בגנב ב"פ ולא הי' העמדה בדין בינתיים אלא אחר שגנב פ"ב הי' העמדה בדין על ב' הגניבות ה"ל כגנב פ"א ושוה פחות אינו נמכר וחוזר ונמכר אבל אם הגניבה שני' הי' לאחר שנמכר עבור הראשונה חוזר ונמכר אף אם הגניבה היה לראשון ערש"י ד"ה אלא כאן. וד' קצ"ע דבתחלת ד' נראה דתלוי בהעמדה בדין דוקא אם הי' העמדה בדין על שני הגניבות דוקא בפ"א אינו נמכר ונשנה אבל אם גנב לאדם א' אחר העמדה בדין על הראשונה נמכר ונשנה ואח"ז בסה"ד מבואר מד' דדוקא אם גנב ונמכר וחזר וגנב להראשון חוזר ונמכר משמע דאם קודם שנמכר חזר וגנב אף שהי' לאחר העמדה בדין מכל מקום אינו נמכר ונשנה ע"ש. על כל פנים מחולק עם הר"מ בלאחר שנמכר דלהר"מ אינו נמכר בעבור איש הראשון ולרש"י נמכר אף בעבור הראשון. ונראה פשוט להר"מ ל"ד בעוד שהוא עבד עבור הגניבה חזר וגנב אינו נמכר אלא כל ימיו אפילו לאחר שיצא חפשי אינו חוזר ונמכר עבורו. שו"ר בריטב"א קדושין כתב שם דמסתברא אם לאחר שנמכר חזר וגנב לראשון נמכר פ"ב ולא הביא דעת הר"מ כלל וע"ש בכ"מ שכתב דהר"מ פוסק כת"ק ולא כר"א ודבריו תמוהין דת"ק סובר דנמכר ונשנה אף על גניבה אחת רק פוסק כאביי שם ע"ש וכבר עמד בזה בספ"י. עוד מבואר בר"מ דגנב ונמכר וחזר וגנב לאיש אחר חוזר ונמכר ואפילו אם גנב למאה אנשים וכו' מבואר בדבריו דוקא אם לאחר שנמכר גנב לשני חוזר ונמכר אבל אם קודם שנמכר עבור הראשון אפילו לאחר העמדה בדין עם הראשון ה"ל כגניבה אחת ואינו נמכר פ"ב ואח"ז כתב גנב לזה ולזה ולזה כולם שותפים בו אם היה דמיו כנגד הקרן או פחות נמכר ומחלקין ביניהם משמע מדבריו דגם לשני ב"א אינו נמכר ב"פ רק אם הגניבה לשני היה אחר המכירה לראשון וגם בזה דעת רש"י שם אינו כן דכתב בשני ב"א דהוי העמדה בדין כ"א בפ"ע נמכר וחוזר ונמכר מבואר בדבריו דתלוי בהעמדה בדין וגם משמע מדבריו דתמיד שני ב"א הוי העמדה בדין ב"פ והסברא נותנת כן כי ל"ש לומר העמדה בדין פ"א לשני ב"א שתובע כ"א בפ"ע ובר"מ מבואר דגם שני ב"א הוי כא' ואינו נמכר אלא פ"א ומחלקין ביניהם ובאמת דברי הר"מ צ"ע. על כל פנים בעמד בדין עם הראשון והי' שוה כפי הגניבה דהיה בדין שימכר עבורו ולאחר העמדה בדין שגנב עוד הפעם אמאי יפסיד הראשון ימכר ויחזור וימכר ובפרט דאביי אומר סתם כאן בשני ב"א משמע דבכ"ע בשני ב"א נמכר בעד כל א' וצ"ע. על כל פנים מחולק הר"מ עם רש"י כאן וגם לעיל ומחולקים בשני דברים כמ"ש והתוספות יש להם שיטה אחרת וצריכים ביאור ואין כאן מקומו ופי' הר"מ כפירש"י כמבואר למעיין.

עוד מבואר בר"מ והוא מהש"ס דאם הגנב שוה יותר מהגניבה דהגניבה מאה זוז והוא שוה מאה וא' אינו נמכר כלל שנאמר ונמכר בגניבתו עד שיהי' דמיו כולם מובלעים בגניבתו ע"ש ובש"ס מבואר גנבו ת"ק והוא שוה אלף אינו נמכר ומבואר שם ונמכר כולו ולא חציו וע"ש ברש"י כיון דהיא שוה שכר עבודתו על שש שנים פי שנים בגניבתו ואין עליו לעבוד אלא חציין ע"כ לכאורה משמע דוקא אם הוא שוה כפל בגניבתו. אך הר"מ כתב דאפילו שוה זוז יותר אינו נמכר והוי גם כן כמכר חציו וחציו לאו דוקא כי החצי משמע אפילו אם כ"ש הו"ל גם כן חציו ופשוט דל"ד אם שוה זוז יותר ה"ה אם ש"פ יותר גם כן אינו נמכר והר"מ כתב דנמכר שיהיו מובלעים וכוונתו דל"ד חציו. ופשוט דאם הוא שוה פחות מש"פ יותר דנמכר דאינו ממון כלל רק בפרוטה יותר אינו נמכר מ"ל זוז או ש"פ יותר וז"פ. ולומר דוקא אם הי' שוה כפל ויש אונאה אפילו אם נאמר דע"ע הוי כקרקע והדברים עתיקין אם כן אין המכירה לשש קיים ה"ל נמכר חציו אבל אם פחות מכפל דהמכירה קיימת אם נאמר דהוי כקרקע בכה"ג נמכר לשש זה אין סברא ובר"מ מבואר להדיא דאף בכ"ש אינו נמכר ועיין במקנה כנלע"ד פשוט. עוד מבואר בר"מ דאם גנב לכמה אנשים נחשבים כא' הן אם שוה פחות מדמי כל הגנבות כמש"ל ואם הי' דמים יותר אינו נמכר כלל משמע אם הי' שוה כנגד הגניבה של כולם אף ששוה יותר מא' מכל מקום נמכר וצ"ע דכ"א עומד בדין בפ"ע וכיון ששוה יותר מא' למה יצטרפו השנים אח"כ להחמיר עליו שימכר. ונ"פ לדעת רש"י שתלוי בעמד בדין אם כן אינו נמכר בכה"ג. ומהר"ם נר' דאף אם עמד בדין ואח"כ גנב לשני נמכר דסתם ובאמת אין סברא כלל כיון דעמד בדין ונפסק כיון דשוה יותר לא ימכר אין סברא שיצטרפו אח"כ שימכר והכל צ"ע:

עוד מבואר בר"מ דשותפים שגנבו משלשין ביניהם וכ"א ימכר בעד חלקו מן הקרן ואם היו דמיו יתירים על חלקו אינו נמכר ועיין כסף משנה מרשים ד"ז מקדושין ולא מצאתיו אך הדברים ברורים. ונ"ל דמכירת הב"ד אינו תלוי בהעמדה בדין לכ"ע כגון אם נגמר דינו לימכר שלא הו"ל לשלם וקודם שנמכר העשיר בודאי אין מוכרין אותו אף דלענין גנבה אחת תלוי בהעמדה בדין לפרש"י שא"ה דיש טעם בדבר ע"ש אבל כאן לא תלוי בזה. ונראה גם כן אם בשעת העמדה בדין היה שוה פחות או שוה בשוה וקודם שנמכר השביח עד שהוא שוה יותר גם כן אין מוכרין אותו כיון שעתה שוה יותר הכל הולך בתר שעת המכירה וכן להיפך אם בשעת העמדה בדין הי' שוה יותר ונגמר הדין שלא למכרו ואח"כ נפחת ושוה כמו הגניבה או פחות מוכרין אותו דלא יהא כמו שלא תבעו עד עתה דהברירה ביד בעה"ב לתבעו בכל עת שירצה כיון שהגניבה חוב עליו וכמו כן דרך משל אם הי' הגניבה הרבה שנים קודם יובל ודינו לעבוד שש שנים ועבודת שש שנים הוא שוה יותר הרבה מהגניבה יכול הבעה"ב להמתין עד ב' או ג' שנים לפני היובל ויהי' שוה כמו הגניבה או פחות כי יוצא ביובל ולא יעבוד כל שש שנים והברירה ביד הבעה"ב כנלע"ד בעזה"י פשוט. עוד נראה דאם אין עדים שגנב והוא עצמו מודה שגנב ל"מ אם בשעת הודאה יש לו לשלם אם כן היה חייב לשלם דהודאת בע"ד כמאה ואח"כ העני ודאי הב"ד מוכרין אותו אף דישא ש"כ ואסורה מן התורה למי שאינו עבד להרבה ראשונים וע' כאן במ"ל פ"ג מה"ע והד' עתיקין מכל מקום כיון דבשעת הודאה לא הי' נוגע להאיסור רק לממון והי' נאמן אז אם כן נאמן ממילא אח"כ והוא כעין המבואר בר"מ פט"ז מסנהדרין דהאיסור הוחזק עפ"י עד אחד אלא אפילו אם בשעת הודאה אין לו לשלם מכל מקום נראה כיון דמחייב עצמו אם כן הדין למוכרו והב"ד עושין כדין אם כן ממילא מותר בש"כ כיון דנמכר על פי ב"ד אפילו יודע בעצמו שלא גנב מכל מקום אודיתא אפילו בשקר מהני לענין איסור. עקצה"ח סי' קצ"ד ואפילו להט"ז דל"מ אודיתא בשקר לענין איסור ע' סי' קס"ט ביו"ד מכל מקום נראה דכאן עיקר הודאה על הגנבה דהוא ממון אם כן מחויב ממון וגזרה התורה שימכרו הב"ד ובנמכר עפ"י ב"ד אינו אסור בשפחה כנענית וכאן נמכר כדין וגם אפשר דלא ירצה הנגנב שימכר בעבורו אם כן עיקר הודאה לענין ממון והודאת בע"ד כמאה עדים ואין להביא מקדושין ס"ט אשפזיכני' דר"ש דהי' נסיב ליה עצה לגנוב ולהזדבן בע"ע כדי לטהר הבנים ורש"י ותוס' נתקשו היאך השיא לו עצה למעבד איסור ויעבור על לא תגנוב ולכאורה הו"ל ליתן לו עצה שיודה שגנב וימכר באודיתא כמ"ש ז"א דאם באמת לא גנב לא היה רוצה הבעה"ב שימכר עבורו אך אם בא לפנינו ומודה על עצמו שהוא ע"ע שנמכר ע"י ב"ד נראה אף דלענין להשתעבד לחבירו מהני הודאתו מכל מקום אסור בש"כ כי היאך יוכל להתיר לעצמו איסור תורה כמו שאינו נאמן לומר מתה אשתו שישא אחותה דלמא לא נמכר כלל עפ"י ב"ד וא"כ אסור מן התורה ואינו נאמן לענין איסור כמבואר בש"ס כ"פ דא"נ להתיר איסור לעצמו במקום חזקה וה"נ כאן יש לו כמה חזקות חזה"ג שאינו עבד וחזקת כשרות שלא גנב ומכל מקום לענין (מ"ע) להשתעבד לחבירו ודאי נאמן כי לענין ממון מהני הודאת הבע"ד אבל אסור בש"כ ואין זה דברים שבידו למכור עצמו דהמוכר עצמו אסור בש"כ כמבואר לפנינו בעזה"י ואפילו להסוברים דאודית' מהני לענין איסור דע"י הממון נסתעף האיסור וכיון שמחייב עצמו אם כן אין כאן איסור ג"כ ע"ש אבל כאן דתיכף הודאתו להתיר איסור ואף אם הוא עבד מכל מקום אם לא נמכר עפ"י ב"ד אסור בש"כ אם כן ל"מ הודאתו רק להשתעבד ולא לש"כ כנלע"ד.

אך ק"ל מהא דקדושין כ"ח עד היכן גלגול שבועה השבע לי שלא נמכרת לי בע"ע ומקשינן האי טענה מעליית' וממונא אית לי' גביה ופירש"י בלא גלגול נמי הא קתבע לי' שכר פעולתו או גרעונו ואם היה מודה במקצת או בע"א חייב שבועה ומתרץ רבא לטעמי' דאמר ע"ע גופו קנוי לו וכו' א"ה היינו קרקע מ"ד ע"ש והנה מימרא זו דרבא הוא בדט"ז דע"ע קונה עצמו בשטר ומקשה הש"ס לימא ליה באפי תרי זיל וא"ר זאת אומרת ע"ע גופו קנוי וכ' הרמב"ן הובאו דבריו ברשב"א וריטב"א שם הטעם דגופו קנוי דיש לו ג"כ קנין אישות דהוא מותר בשפחה ע"ש אם כן כאן דאמר השבע לי והוא כופר ואף אם יודה לו מכל מקום נהי דנשתעבד לו אבל יהיה אסור בש"כ אם כן הדק"ל הא ה"ל מטלטלין דתובע לו מע"י ואי דגופו קנוי לו הא באמת הטעם דגופו קנוי לו מחמת דיהיה מותר בשפחה כנענית ובאמת כאן אפילו אם יודה אסור בש"כ אם כן כל מחלקותם אינו אלא על מע"י וגרעונו וה"ל מטלטלין אך באמת י"ל זה נהי דאינו נאמן להתיר עצמו בש"כ כמו שאם בא אחד ואמר ממזר אני דא"נ להתיר עצמו בממזרת עיין באה"ע סימן ד' סעיף ל' היינו שאין אנו מניחין לו שהוא אצלינו בחזקת איסור אבל הוא עצמו מותר בצנעה אף במקום ב' עדים שאומרים זה חלב וא' יודע שמשקרים אף דלכולי עלמא שא"י הוא בחיוב כרת מכל מקום למי שיודע שמשקרים מותר לו לאכול בצנעה ע' בכור שור בכריתות ומכ"ש מה שהוא רק נגד חזקה כמ"ש רשב"א בכתובות דמי שיודע בבירור ל"ש חזקה אצלו אם כן ה"נ שתובע אותו בברי וגם אתה ידעת אם כן יהי' מותר לו לישא ש"כ אם כן הוא תבעו ג"כ לגוף ע"כ שפיר משני דגופו קנוי לו ואף דיהי' איסור על הש"כ כי בכ"מ האשה מוזהרת כמו האיש והיא א"י בבירור מכל מקום כיון שהוא מותר שפיר מיקרי גופו קנוי כמו אם האדון אין לו ש"כ מכל מקום הוי גופו קנוי ה"נ. ובר מן דין נ"ל דוקא במצות עשה לדעת הרמב"ן כיון דהתורה לא התירה לו ש"כ או שאינו יכול לכופו כאשר יבואר לקמן אם כן אין גופו קנוי אבל כאן דא"י לישא מחמת איסור דרביע עליו מכל מקום הוי גופו קנוי וק"ל ואין להאריך ועמש"ל בד' הרמב"ן אי"ה.

והנה ד"ז דנמכר בעד גנבה ע"י ב"ד דוקא איש אבל אשה אינה נמכרת והוא משנה מפורשת בסוטה ור"מ כאן ה' עבדים והוא גזירת הכתוב אם כן טומטום ואנדרוגינוס אינם נמכרין ע"י ב"ד שהם ס' אשה להר"מ ומספק אין מוכרין וכ"ה להדי' בר"מ כאן פ"ד ה"א דטומטום ואנדרוגינוס אינם נמכרין בע"ע ולשיטת תוס' ורא"ש דאנדרוגינוס הוי זכר גמור עאה"ע סי' מ"ד אם כן בודאי אנדרוגינוס נמכר ולהראב"ד דהוי חצי זכר יבואר לקמן אם נמכר החצי והובאו שיטות אלו כ"פ בח"ז וטומטום שביציו בחוץ ומבואר בחגיגה ויבמות דהוי זכר עמש"ל פ' אמור והארכתי בזה ב"ה בדעת הר"מ בדברים נכונים. וחרש שוטה וקטן שגנבו כיון דאינם חייבין לשלם עיין ר"מ פ"א מה' גנבה אם כן פשיטא דאינם נמכרין ע"י ב"ד דפטורים ועיין בהגהות מ"ל סוף הספר כתב ע"ד הרהמ"ח עמ"ש דמצוה זו נוהגת בזכרים ולא בנקבות שאין האשה קונה ע"ע כתב וז"ל מפני החשד ומשכחת לה בנקבות פחות מט' שנים כמ"ש הר"מ סוף ה' עבדים עכ"ל והיינו שהר"מ כ' שם פ"ט עבד פחות מבן ט' רשאי האשה לקנותו דא"ר לביאה ול"ש חשד ע"כ ודבריו תמוהין מאוד דשם מיירי הר"מ בעבד כנעני וע"כ יכול הרב למוכרו תיכף כשנולד כי הוא ממון שלו כידוע אם כן משכחת לה עבד קטן מבן ט' ורשאי האשה לקנותו אבל כאן דמיירי הרהמ"ח בע"ע המ"ל פחות מבן ט' הא הב"ד אין מוכרין אותו לעבד בעד גנבה כי א"ח כלום ולמכור עצמו ג"כ אין מעשה קטן כלום ל"מ להש"ך ח"מ סי' צ"ה דגם ע"ע דינו כקרקע אם כן קטן א"י למכור כלל קרקעות ואין מכירתו כלום עח"מ סי' קל"ה ואף אם נימא דדינו כמטלטלין דדוקא ע"כ איתקש לקרקעות אם כן בפעוטות ממכרם ממכר במטלטלין מכל מקום כיון דמה"ת אין מכירתו כלום רק מדרבנן אם כן בשלמא מטלטלין שייך לומר דחז"ל תיקנו הקנין וחז"ל יוכלו לתקן אף דמה"ת אין מעשיו כלום מכל מקום הפקר ב"ד הפקר וזה הטעם בכל קנינים דרבנן אבל כאן ל"ש כלל הפקר ב"ד דאינו ממון כלל שהב"ד יפקירו וכי (הממון) [הגוף] שלהם שיוכלו להפקיר זה לא שמענו וגם עיקר התקנ' במטלטלין בפעוטות הי' משום כדי חייו ולמה להם לתקן שימכור עצמו לא גרע מקרקעות שלא תקנו כלום ע"כ נלפע"ד פשוט דלא משכח' ע"ע קטן פחות מבן ט' והר"מ שם מיירי בע"כ ע"ש מבואר כך להדיא וד' המ"ל תמוהים.

ודוקא ישראל נקנה בע"ע אבל גר צדק אינו נקנה בע"ע דבעינן ושב אל משפחתו וליכא כי אין לו משפחה כ"ה בש"ס דב"מ פא"נ ובר"מ כאן פ"א. וראיתי בכ"מ מביא בשם הסמ"ג מאי ששנינו במכילתא דבין לר"י ובין לר"ע גר נמכר בע"ע מיירי בגר שבא על בת ישראל שמשפחת אם הוא לו משפחה עכ"ל ומבואר בדבריו דגר הבא על הגיורת אין הבן נמכר ולדידי תמוה ד"ז דבן הגר אפילו מגיורת יש לו משפחת האב והאם והאחים וב"ב ככל ישראל אך בגר עצמו אין לו משפחה כלל כי הוא כקטן שנולד דמי אבל בן הגר אפילו מגיורת יש לו משפחה ואפ"ל כמו דגר עצמו אף שיש לו בנים וב"ב מכל מקום אינו נמכר דל"ה משפחה דצריך שיהא משפחה למעלה אם כן ה"ה בן גר אף דיש לו משפחה למעלה האב והאם מכל מקום כיון דאין לו משפחה למעלה עד יעקב אע"ה אין נקרא משפחה ומזה הוציא ד"ז מגר עצמו ומכל מקום צ"ע דבן גר הבא מישראלית הוי כישראל לכ"ד לענין יוחסין שאסור לישא ממזרת דלא מקרי גר והוי קהל ה' אך לענין חליצה עאה"ע סי' קס"ט ובח"מ סי' זיי"ן וכנה"ג ומסברא נראה דבעינן ושב אל משפחתו דיהי' לו תמיד משפחה ובגר אף שיש לו בנים וב"ב אין בן הגר וגיורת בכלל דמשכחת לה שיכלה המשפחה שימותו הקרובים אבל בישראל לא משכחת לה בשום פעם כמבואר בב"ב דנחלה ממשמשת עד יעקב אם כן דוקא בגר וגיורת אבל אם צד א' ישראל יש לו משפחה תמיד. ונ"פ דאסופי אף שאין משפחתו ידוע מכל מקום יש לו משפחה ושייך שפיר ושב וכו' ובודאי נמכר וז"פ. ונלע"ד דע"ע אין הב"ד יכולים למכור אותו חצי שלו כמבואר בקידושין י"ח ונמכר כולו ולא חציו אף ששם מיירי לענין אחר מכל מקום נ"ל כיון דדרשינן ונמכר דוקא כולו ולא חציו בכל גוונא אין יכולים למכור ודמי למאי דאמרינן שם דף זיי"ן וגיטין מ"ג דהמקדש חצי אשה אינה מקודשת והאומר לאשה חציך מקודשת לי אינה מקודשת דאשה אמר רחמנא ולא חצי אשה ה"נ ונמכר כולו ולא חציו ואף דמבואר התם דמחמת אשה לבי תרי לא חזיא ע"ש ותראה דהטעם דהוי חצי' אך בהמקדש לחצי לא הוי חצי איש ע"ש אבל אם בפירוש אינם מוכרים אלא חצי בודאי אינו נמכר. ונראה כמו דגבי אשה אמרינן בגיטין שם דהמקדש ח"ש וחב"ח דמתקדשת כיון דלא שייר בקנינו ע"ש אם כן ה"נ באם אחד חצי גר שאינו נמכר בע"ע וחצי ישראל שנמכר יכולים למכור החצי ישראל שלו כיון דלא שייר בקנינו דבחצי השני אינו נתפס המכירה ואצייר לך דבר זה כמ"ש בחיבורי כ"פ כגון שהיתה חצי שפחה וחב"ח ובא עליה ישראל דמצד חלק השפחות שלה הוולד ע"כ דישראל הבא על השפחה וולדה כמותה ומצד חב"ח שלה הוי הוולד ישראל כישראל הבא על הגיורת דהוולד ישראל גמור דהולך אחר הזכר אם כן הוולד הזה אם הוא זכר הוא ח"ע וחצי ישראל גמור מצד האב ואח"ז שחרר האדון חצי חלק העבדות אם כן הו"ל חצי גר וחצי ישראל בכה"ג נמכר אף החצי כיון דחלק הגירות אינו נמכר כלל אם כן על צד הישראל הו"ל לא שייר בקנינו ונמכר כמו בגיטין גבי אשה.

ויש לה"ר לזה היכי דלא שייר בקנינו נמכר חציו מסוגיא דמי שח"ע וחב"ע דא"י לישא שפחה ולא ב"ח דכופין אותו לשחררו עיין בגיטין והקשו התוס' למה כופין ימכור עצמו בע"ע ויהי' מותר בש"כ למאן דסובר דגם מ"ע מותר בש"כ ותירצו דגר אינו נמכר אם כן חב"ח אינו נמכר ע"ש ובב"ב וחגיגה. והנה אפילו אם גר נמכר מכל מקום חציו אינו נמכר והיאך יכול למכור עצמו א"ו כיון דלא שייר בקנינו הוי מכירה על חציו ע"כ צריכים התוס' לתרץ דגר אינו נמכר. אך באמת אין ראי' דאפשר דוקא במכרוהו ב"ד דכתיב ונמכר דרשינן ולא חציו אבל במצות עשה נמכר אפילו החצי כי כמה חלוקים יש בין מכרוהו ב"ד ובין מ"ע כאשר יבואר לקמן ע"כ אין ראי' משם ולכאורה קשה על תי' התוס' שכתבו דאין גר נמכר בע"ע ע"כ חלק הגירות אינו נמכר אם כן קשה איך סתם המשנה דמי שח"ע וחב"ח כופין את רבו כי א"י לישא ש"כ ולא ב"ח משמע דבכ"ע כופין ובאמת משכחת לה כמ"ש ח"ע וחצי ישראל גמור כגון בן שנולד מישראל הבא על ח"ש וחב"ח דאותו הבן הוא ח"ע וחצי ישראל דג"כ א"י לישא שפחה ולא ב"ח ובכה"ג למה כופין הא יכול למכור עצמו בע"ע וכאן ל"ש תי' התוס' דגר אינו נמכר דבאמת חב"ח הוא ישראל גמור ויכול למכור עצמו כי יש לו משפחה מצד האב וצ"ל דבאמת בכה"ג יש תקנה אך קושית התוס' דהמשנה סותמת נראה דבכ"ע כופין ובכה"ג למה כופין ותירצו ע"ז וע"ש בתוס' עוד תירוצים על קושיא זו. וע' גיטין מ"ג ע"ב דח"ש וחב"ח שנתקדשה ואח"כ נשתחררה הוא פלוגתא אם גמרו קדושי ראשון או פקעו וערש"י שכתב הטעם דפקעו דאשתני גופא והו"ל כקטן שנולד ע"ש אם כן אפשר כאן נמי בח"ע וחצי ישראל שנמכר ואח"ז נשתחרר חלק העבדות אפשר ג"כ נפקע המכירה וגמרו ל"ש כאן כי על חלק זה שנשתחרר לא יוכל לגמור כי גם גר אינו נמכר אך אפשר דפקעו וע"ש בתוס' שכתבו כיון דל"ש חצי אשה עכצ"ל או גמרו או פקעו ע"ש אם כן כאן דאף לאחר הגירות לא הוי חצי כי לא שייר בקנינו דהמכירה א"י לחול על חלק הגירות אם כן לא פקע. ואנדרוגינוס להראב"ד הל' שופר דהו"ל חצי זכר וח"נ אם כן ג"כ נמכר אף דצד הנ' אינה נמכרת מכל מקום חלק הזכר נמכר כי לא שייר בקנינו וג"כ מותר לישא ש"כ להר"מ פ"א מהא"ב דאנדרוגינוס נושא ול"ש איסור על חלק הנקבות וק"ל.

והב"ד אין להם רשות למכור א' מישראל רק לישראל או לגר צדק כ"ה בר"מ כאן ועיין כסף משנה שהוא מספרי ומבואר שם דאף אם עברו ומכרו אין מכירתם כלום דכתב אח"ז דגם מוכר עצמו אינו רשאי למכור עצמו לגר תושב ומכ"ש לעכו"ם ואם עבר ומכר הוי מכירה דכתיב וכו' אם כן דוקא מ"ע דגלי קרא אבל לב"ד כיון דהתורה לא נתנה להם רשות אין הגוף שלהם רק במה דנתנה התורה רשות להם. ובמ"ש הר"מ דנמכר לגר צדק אף על פי שבספרי מבואר דאינו נמכר אלא לך משמע לי' להר"מ דה"ה גר צדק עלח"מ ובמ"ע בעזה"י יבואר לקמן. ונמכר לכל אישי ישראל רק הנשים אין קונין ע"ע מפני החשד וערש"י פא"נ דהיינו משום יחוד אם כן אפשר אשה שיש לה בעל בעיר דמותרת לקנות ע' אה"ע והרהמ"ח כתב אין מצוה זו נוהגת בנשים דאין אשה קונה ע"ע משמע דבכ"ע אין אשה קונה מכל מקום על כל פנים לכ"ע הוא רק דרבנן משום חשד ובדיעבד שקנתה נראה דהמכירה קיימת וע' הגהת מ"ל כתב לדעת הרהמ"ח משמ"ז שכתב דאם אשה קנתה ע"כ כופין אותה למכרו וכאן בע"ע אין רשות לאדון למכור הע"ע שלו כמ"ש בסמוך ב"ה הדבר צריך תלמוד אי כופין אותה (למכרו) [לשחררו] ומציין למצוה תפ"א וכונתו דשם מבואר דהענקה נוהגת גם בנשים ואי כופין אותה לשחררו למה מעניקין כיון דהוא בע"כ דהאדון והיוצא בגרעון כסף או בורח אין מעניקין ע"ש כמ"ש בש"ס ור"מ כאן. אך לפע"ד אין ראי' דדוקא בג"כ או בורח דהעבד עושה זה בע"כ דהאדון אין מעניקין אבל כאן דהב"ד כופין ואין העבד חייב בדבר אפשר דמעניקין וע' קדושין י"ז איכא מ"ד דהיוצא בגר"כ מעניקין רק בורח אין מעניקין ומכ"ש בכה"ג לכ"ע מעניקין אך הסברא נותנת דאין כופין אותה לשחררו שתפסיד ממון עבור זה ובפרט שתוכל ליזהר בכמה גווני עיין באה"ע ושם בע"כ אין לה הפסד דמוכרת אותו אבל להפסיד ממונה עבור זה אין לנו כנלע"ד. ומכל מקום קצ"ע על הרהמ"ח למה כתב כאן דאין מצוה זו נוהגת בנשים ואינה קונה עבד ולמה כתב שם דהענקה נוהג אף בנשים הא אין קונין ע"ע וכ"ת דמשכחת הענקה שאשה קנתה אמה העבריה באמת אין אשה יכולה לקנות אמה העבריה ג"כ דאינה ראוי' ליעוד ויבואר לקמן אי"ה דיני א"ע. ואם הב"ד יכולין למכור לחרש שוטה וקטן נראה דלכתחלה אין למכור להם כיון דלאו ב"ד ואולי יעבדו בו ביותר עיין ר"מ פ"א אך בדיעבד מכור רק במקום שהם קונים כגון שוטה דאין לו קנין אף בדעת אחרת מקנה רק ע"י אחר שזכין לשוטה ע' סי' רמ"ג בח"מ ור"מ פכ"ט מהלכות מכירה וקטן יש לו קנין בד"א מקנה אך לדעת הרב המגיד אין קונה אלא במתנה כי במקח אין נתינתו בדמים כלום וכאן ל"ש מתנה אם כן אינו קונה בכסף ובשטר אין קטן קונה אלא אם כן זיכה לו ע"י אחר עיין ר"מ שם וח"מ סי' רמ"ג ורל"ה הרבה דינים.

הכלל כל מקום שקונים מקנים להם העבד עברי ג"כ ע"ש ותלמד לכאן אך אם הרב קטן אם יכול למסור לו שפ"כ עמש"ל אי"ה. ואפילו כהן נמכר בע"ע רק לענין רציעה יש חילוק בכהן ויבואר לקמן אי"ה. ועמ"ל פ"ג ה"ח הקשה היאך נמכר הא משתמש בכהן מעל ע"ש ובמש"ל פ' אמור אי"ה. ואינו מבואר בר"מ אם ע"ע נמכר לשני שותפים ויעבוד לזה יום ולזה יום כמו ע"כ של שני שותפים שעובד לזה ולזה אך לכאורה הוא דבר פשוט דמה"ת דלא יהי' נמכר לשותפים אך לפמ"ש הר"ן פ' השותפים דראב"י סובר שותפים שנדרו הנאה זמ"ז רשאים לכנוס לחצר השותפים והטעם דכ"א בשעה שהוא משתמש בו יש לו קנין הגוף בכול' ולא שעבוד בלבד על חצי השני והו"ל כמו נכסיי לך ואחריך לעצמי והובאו דברים אלו בח"ז כ"פ אם כן כאן בשעה שמשתמש כ"א אי"ל שזה יש לו קה"ג ואח"כ יש לשני קה"ג בשעה שהוא משתמש בו דכ"א מקנה חלקו הא באמת ע"ע אסור למוכרו ואין המכירה של האדון חל כמש"ל ומבואר בר"מ וגם א"ל דהב"ד שמכרו ה"ל כאילו מכרו לזה ולזה דהיינו אחריך לפלוני דזה הוי כמוכר לחצאין דלכ"א מכרו פחות משש וכבר כתבנו דאין ע"ע נמכר לחצאין כלל אך באמת ע"כ לא כתב הר"ן זה אלא כיון דמשכחת לה קה"ג יש להם לכ"א קה"ג אבל כאן דלא משכחת לה באמת כ"א יש לו ע"ח רק קנין שעבוד כמו בע"כ בח"ע וחב"ח דעובד את רבו ואת עצמו דאין לאדון קנין הגוף על חב"ח דאין משוחרר חוזר ומשתעבד עקצה"ח קע"א וסי' רמ"ט אם כן ה"נ. על כל פנים נ"מ דבאם שני האדונים מודרים הנאה זה מזה אסורים להשתמש בעבד הזה כי החצי השני שיש לו רק קנין שעבוד נפקע דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ע"ש בר"נ ותבין. וגם לענין למסור לו ש"כ יש להסתפק בשני שותפים ואי"ה יבואר לקמן דיני מסירת שפ"כ ע"ש. ולפמש"ל דזה ברור דא"י למכור ע"ע לחצאין כמו חצי אשה דאשה ולא חצי אשה ה"נ נמכר כולו ולא חציו אם כן אפשר בע"ע של שני שותפים שעמד א' ושחררו לפי המבואר בגיטין שם פלוגתא אם גמרו או פקעו הקידושין וע' תוס' שם ד"ה גמרו שכתבו כיון דא"י להיות חצי' מקודשת דחצי אשה א"מ עכצ"ל או גמרו או פקעו אם כן ה"נ כיון דא"י להיות חצי נמכר או נגמר המכירה לא' או נפקע לגמרי. אך לפירש"י שפי' הטעם דפקעו דכקטן שנולד דמי אם כן כאן ל"ש זה ואפשר אע"ג דאינו נמכר חצי מכל מקום כיון דבתחלה נמכר כולו עובד את רבו ואת עצמו ול"ד לאשה ומכל מקום בש"כ אסור כי חלק הב"ח שבו אסור בשפ"כ כי אינו עבד בצד השני כמש"ל.

והנה הקנין של ע"ע מבואר במשנה קדושין י"ד ור"מ כאן פ"ב מה"ע דנקנה בכסף ובשטר וש"כ הרי הוא ככסף ושיעור הכסף הוא פרוטה כמו בכל התורה ועיין בפ"ד כאן דפוסק הר"מ דאמה עבריה אינה נקנית בפרוטה רק יותר מפרוטה דראוי לגרעון ובכ"מ הקשה על הר"מ אמאי ל"צ בע"ע ג"כ יותר מפרוטה כיון דקנין כסף נפקא לן בע"ע מאמה העבריה אם כן הו"ל למפסק דגם בעבד צריך יותר מפרוטה ע"ש מה שתי' וע' לח"מ ומ"ל מה שפלפלו בזה ולקמן במצות אמה יבואר אי"ה. ובקנין שטר כתב הר"מ א' מכרוהו ב"ד ואחד מ"ע וכו' כיצד בשטר כותב על הנייר או על החרס הריני מכור לך והריני קנוי לך ונותן לו השטר ועיין כסף משנה שהר"מ פוסק כמ"ד האב כותבו וה"ה בעבד ע"ש וי"ל דלשון השטר שמבואר כאן הריני מכור לך היינו במצות עשה אבל מכרוהו ב"ד כיון שנמכר בע"כ והב"ד הם הבעלים שמוכרים ודאי צריכים לכתוב בלשון שמוכרים הם כגון איש פלוני קנוי או מכור לך כמו הקונה קרקע או ע"כ מחבירו דכותב לו שדי וכו' ה"נ כותבים לו איש פלוני וכו' כנ"ל פשוט אעפ"י שאינו מבואר להדיא. והנה מבואר כאן דגבי ע"ע אין שום קנין בעולם כגון משיכה או חליפין רק שני הקנינים הללו כסף או שטר ועיין בסוגיא קדושין די"ד עד סוף הסוגי' שם ועספ"י ומקנה שהאריכו והסכמות כולם כהר"מ דרק באלו השני קנינים נקנה הע"ע. וע"ע זה הנמכר מחויב לעבוד לרבו ומעשי ידיו לרבו וער"מ פ"א איזה מלאכות שהרב אסור לעבוד בו ויתבאר בעזה"י במקומו אבל מציאתו לעצמו וכן יכול לזכות ע"י לאחר כי אין ידו כיד רבו כמו ע"כ כמבואר כ"פ בש"ס אף דאמרינן בקדושין דע"ע גופו קנוי לו היינו לענין שצריך ג"ש כמבואר לקמן בס"ד אבל לענין זיכוי ושאר דברים אין ידו כיד רבו וכ"ה בחי' רשב"א ע"ש. והרב חייב במזונות וכסות ומדור לע"ע עיין ר"מ ספ"א ה"ט וחייב להשוות לו במאכל ומשתה וכסות ומדור שנאמר כי טוב לו עמך שלא תאכל פת נקי והוא פת קיבר אתה ישן וכו' אתה דר וכו' ובתוס' קידושין כ' הביאו ירושלמי דאם האדון אין לו אלא כר א' אסור לישן עליה כי העבד לא יהיה לו במה לשכב ואם גם הוא לא ישכב ה"ז מדת סדום. ע"כ מחויב האדון ליתן להעבד והוא ישן ע"ג קרקע. מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו והר"מ כאן לא הביא דברי הירושלמי ומסיים כל הקונה וכו'. ואפשר סובר הר"מ דהירושלמי סותר ש"ס שלנו ב"מ פא"נ ונדרים דמבואר שם ב' אנשים יש להם קיתון של מים ואם ישתה הא' וחבירו ימות חייו קודמים שנאמר וחי אחיך עמך חייך קודמין. אם כן כאן דילפינן מן כי טוב לו עמך אם כן הוא קודם. וכבר תמהו על הירושלמי הזה מהש"ס זה בס' מהרי"ט ואינו ת"י ובס' תו"ח ב"מ ע"ש מה שתירץ. ומכח קושיא זו לא הביא הר"מ הירושלמי וסובר שאם אין לו אלא כר א' באמת האדון קודם וצ"ע.

ואם העבד יש לו אשה בשעת מכירה או לקח אח"כ דוקא מדעת רבו האדון חייב במזונותיה ודוקא אשתו הנשואה אבל לא ארוסה ודוקא אשתו הכשרה אבל הפסולה לו אפילו מדרבנן כגון שני' אין הרב חייב במזונותיה. ומבואר בר"מ פ"ג ונלמד מקראי. ועיין בכסף משנה ונראה אף על פי שאינו מבואר בר"מ אלא מזונות אשתו מכל מקום חייב ג"כ בכסות ומדור כיון דהעבד אין לו לפרנס ע"כ חייבה התורה שיכנס האדון בחיובו לאשתו אם כן ה"ה כסות ומדור. ע' רמב"ן על התורה פ' משפטים. וז"פ דאין העבד יכול לומר לרבו איני ניזון ואיני עושה דהעיקר שקנה אותו הרב למע"י ול"ד לאשה עם איש. וכן הרב אי"ל איני זנך ואיני נוטל מע"י דגם באשה אין הבעל יכול לומר כן אף דיש פוסקים סוברים דמזונות אשה הוא רק מדרבנן ומכ"ש כאן דלכ"ע דאורייתא. ואני מסופק אם יכול הרב לומר לו צאי מע"י במזונותיך ומספיק לו או שרוצה להשלים מה שחסר לו דגבי אשה מהני ע' באה"ע סי' ס"ט דהרבה פוסקים ס"ל דמהני אף בע"כ של אשה ואפשר כאן נמי. אך לפי מה שמבואר בש"ס ור"מ פ"א דחייב הרב להשוות לו במאכל שלא תהי' שותה וכו' וילפינן מכי טוב לו עמך אם כן יכול העבד לומר כי זה הטבה שלו שיעשה לרבו ויאכל עם הרב מה שהוא אוכל ושותה אף שיעלה מע"י הרבה מכל מקום כיון דרוצה העבד לאכול עם האדון הו"ל בכלל כי טוב לו עמך ע"ש בר"מ. וחייב הרב גם כן לזון בניו ובנותיו של העבד כ"ה בר"מ שם ועיין כסף משנה מסופק בדעתו אם חיוב לזונם כשהם יותר מבני שש שנים שגם האב א"ח יותר מב"ש כמבואר בכתובות. ובמ"ל הביא בשם הרמב"ן דחייב לזונם עד י"ב שנים כיון דהאב נהוג לזונם ע"ש. ודעתו בדעת הר"מ דאף בנים גדולים אם אין להם במה להתפרנס חייב הרב לזונם אך אם יש להם לפרנס משלהם א"ח לזונם אך בקטנים אפילו יש להם להתפרנס חייב ע' אה"ע סי' ע"א ובודאי ג"כ כסות ומדור כמו שהאב חייב עד ב"ש או יותר מב"ש דנהוג לזונם וז"פ:

ואע"פ שהרב חייב במזונות אשתו ובניו מכל מקום מע"י אינו של הרב אלא מע"י אשה ומציאתה וכן מהבנות הכל של העבד כ"ה בר"מ והוא מהמכילת' ובמ"ל הביא בשם הרמב"ן דכ"ז שהרב זן מע"י שלו רק כוונת המכילתא דאינם משועבדים לו דיכולים לומר אין ניזונים ואין עושין אבל אם הרב זן נכנס תחת הבעל ומע"י של הרב אף על פי שמע"י של אשה לבעל אינו רק מדרבנן ועיין בפי' רמב"ן עה"ת ואין כאן מקומו להאריך. וכ"ז שהוא עבד יכול למסור לו שפחה כנענית וכופהו ע"ז שיהי' לו בנים ויהיו ע"כ לרבם כ"ה בש"ס. ובמ"ל פ"ב פלפל להסוברים דדעת הר"מ דשפ"כ אינה אסור' לישראל רק מדרבנן כנראה מדבריו פי"ב מהא"ב ועיקר חידוש בע"ע דהרב מוסר לו בע"כ דקשה ע"ז מכמה סוגיות דמבואר בש"ס דילפינן מקרא מיוחד דכופו ע"ז ול"ל קרא תפ"ל דלהיתרא א"צ קרא דבלאו הכי מותר מן התורה אם כן ע"כ קרא דאדוני' וכו' הוא על הכפיה וגם מסוגיא דקדושין דאבעיא דעבד כהן מהו בש"כ חידוש הוא ל"ש כהן ול"ש ישראל וא"א דאין שפ"כ אסורה לישראל מן התורה אם כן לאו חידוש הוא וכהן בודאי אסור בה מן התורה ע"ש והדברים עתיקין. על כל פנים כאן מותר בש"כ ורבו כופו ע"ז ואפילו אם העבד כהן ודוקא אם יש לו להעבד אשה ישראלית ובנים אז מוסר לו ש"כ אבל אם אין לו אשה או בנים אין רבו מוסר לו שפ"כ וממילא אסור בשפ"כ. ועמ"ל פלפל דדעת קצת ראשונים נהי דבכה"ג אין רבו כופהו מכל מקום מותר בשפ"כ וע"ש שהק' קו' עצומה מש"ס דתמורה דמבואר שם דהאומר לחבירו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי דרבנן סוברים דהוי אתנן. ומקשה הש"ס הא שפחה לע"ע משרי שרי. ומתרץ כגון שאין לו אשה ובנים וא"א דגם באין לו אשה ובנים מותר בשפ"כ. אם כן הדק"ל היאך הוי אתנן הא משרי שרי והוא תמיה גדולה. וגם אם נא' דישראל אינו אסור בשפ"כ רק מדרבנן ג"כ צ"ע אמאי הוי אתנן. וקושיא זו הוא בס' יהושע לאא"ז הגאון ז"ל ובשער המלך מפלפל בענינים אלו ואין כאן מקומו.

וע"ע שם במ"ל מסופק אם הי' לו לעבד בשעה שנמכר אשה ובנים ואח"כ נתאלמן אם יכול הרב למסור לו אח"כ ש"כ וכן אם בעת המכירה לא הי"ל אשה ואחר כך נשא אם יכול הרב למסור לו שפ"כ ועיין בס' אוה"ח עה"ת בפרשה זו כתב אף דיש לו אשה פסולה מח"ל מכל מקום הוי יש לו אשה ורבו מוסר לו ש"כ וא"ד לדין מזונות דהרב א"ח במזונות אשתו פסולה דשם גלי קרא עמו וכו' אבל לענין ד"ז רבו מוסר לו ש"כ וע"ש שכתב אפילו אם יש לו ארוסה וש"י ובנים יש לו ג"כ מאשה אחרת רבו מוסר לו ש"כ ע"ש. ואפשר ג"כ אם יש לו אשה ח"ש וחב"ח אף דאין על אחרים עליה חיוב א"א רק אשם ש"ח מכל מקום הוי כיש לו אשה ורבו מוסר לו ש"כ דלא גרע מש"י דגם אינה אלא איסור לאו לעלמא מכל מקום רבו מוסר לו ש"כ ה"נ ואף שהיא אסורה עליו קודם שנמכר מכל מקום אינו תלוי באיסור כמו ח"ל לדעת האוה"ח. אם כן ה"נ אם יש לו ח"ש וחב"ח ה"ל כמו שיש לו אשה ורבו מוסר לו ש"כ כנלע"ד. ודעת מהרש"א גיטין סוגיא דח"ע וחב"ח כו' הא דרבו מוסר לו ש"כ דוקא שפחה של רבו אבל שפחה שאינה של רבו אסור בה ורבו אסור לו למסור שפחה שאינה שלו ובשער המלך תמה עליו מסוגיא דתמורה תלין שפחתך אצל עבדי הוי אתנן. ומקשה הש"ס שפחה לעבד עברי משרי שרי. ולדעת מהרש"א אסורה לו שפחה של אחרים ע"ש. ונ"ל לדעת מהרש"א אם שני שותפים יש להם ע"ע כמש"ל דאין לכ"א רק קה"ג בחצי שלו ובחצי האחר אין לו קה"ג רק שעבוד אם כן א"י למסור לו ש"כ כי הש"כ של א' אסור צד השני של חבירו כי אסור לשפחה שאינה לרבו כמו ח"ע וחב"ח ואפילו אם יש להם שפחה בשותפות מכל מקום אתי צד זה ומשתמש בצד זה ע' חגיגה וגיטין ובפרט גבי ש"כ דכ"א יש לו קה"ג בכולו כדברי הר"נ נדרים עיין לעיל. ואם ע"ע נמכר לקטן לפמש"ל דלהרבה פוסקים יש לקטן קנין בד"א מקנה עח"מ רל"ה ורמ"ג וקצה"ח באריכו' דהוא מטעם זכיה והקטן יכול לחזור מהמקח דאין חבין כו' רק אם הקטן רוצ' אין המוכר יכול לחזור אם כן אסור הקטן למסור לו ש"כ דלמא יחזור בו הקטן ונתבטלה המכירה למפרע ועושה איסור ול"ש לומר שמעמידין על החזקה כמ"ש תוס' גיטין ל"ג גבי נזיר חזקה שלא ישאל ובקטן ל"ש זה ואפשר כאן דנמכר ע"י ב"ד אין הקטן יכול לחזור ע' קידושין סוגיא דנשיא א' וכתובות גבי גר קטן וביו"ד ש"ה גבי פדיון בכור בט"ז ונה"כ.

וע"ע הנמכר אם מת האדון ת"ז עבדותו קודם שש ויובל והניח האדון בן עובד את הבן כל המשך אבל אם לא הניח בן רק בת או אח אף דהם יורשים מן התורה מכל מקום גזירת הכתוב דאינו עובד את היורשים רק לבן קדושין י"ז ור"מ פ"ב. והנמכר לגר צדק אף שב"ד מוכרים אותו לג"צ כמש"ל מכל מקום אינו עובד אפילו את הבן של ג"צ ואפילו היה הורתו ולידתו בקדושה דכן גזירת הכתוב עיין ר"מ ובכ"מ. ומ"ע ונרצע יבואר לקמן כי ע"כ דברנו רק במכרוהו ב"ד. ונ"פ דאם הניח הרב בנים כולם יורשים ועובד להם בשותפו' כיון דעובד את הבן אם כן לכולם יש חלק בו גם אם יש בכור ופשוט נוטל בכור פ"ש. עח"מ רע"ח דע"ע גופו קנוי ועדיף ממשכנתא דמסלקי. ולכאורה קשה בב"ב קכ"ח יכיר ל"ל שנאמן אביו שהוא בכור תפ"ל אי בעי ליתבי' במתנה ומשני בנכסים שנפלו כשהוא גוסס. ובאמת אי נימא דבעבד עברי נוטל בכור פי שנים צריך יכיר שיקח בכור פ"ש בע"ע ול"ש לומר אי בעי ליתן לו במתנה הא ע"ע אין האדון יכול למכרו לאחר ולא ליתנו במתנה כמ"ש הר"מ כאן פ"ד והבאתי לעיל דאף אם עבר ומכר ונתן לא עשה כלום. ואפשר לומר דיכול לצייר בכה"ג וחדא מתרתי נקט. וזה ימים כבירים תירצתי ק' בדרך חידוד ואין כאן מקומו. אבל הנלע"ד דבכור שנוטל פ"ש הוא מדין נחלות [ער"ם ה' נחלות] ובסמ"ק לרבינו אם כן התורה שציותה דיני ירושה לבן או לבת או לשאר יורשים ג"כ גזירת הכתוב דבכור יורש פי שנים אבל כאן בעבד עברי דחזינן דאינו בתורת ירושה כלל דאינו עובד שום יורש ובג"צ אף הבן אינו עובד רק בן ישראל דגלי קרא ועבדו וכו' ע' בקדושין אם כן זה אינו בתורת נחלה כלל ל"ש גם כן דין בכור דהוא דין מדיני נחלות אבל כאן אינו מנחיל כלל מדחזינן דאינו מנחיל לשום יורש דאוריית' ובג"צ אינו מנחיל לבנו אם כן מה שעובד לבנו אינו בתורת נחלה רק מגזירת הכתוב אם כן ל"ש דין בכורה כלל דהוא דין נחלות ואין הבכור נוטל פי שנים בע"ע וע' נזיר ל' גבי מגלח ודין בכור יש ג"כ להקשות כן ועמש"ל מצוה שע"ז. ולפי זה י"ל לפי מה דפסקינן בב"ב דק"ל כריב"ב ובש"ע ח"מ סי' רפ"א דאם אמר על בן בין הבני' שיירש הכל או ריבה לא' דדבריו קיימין וילפינן לה מדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו כו' התורה נתנה רשות להנחיל למי שירצה זה דוקא בזכרים שלו שהם בני נחלה כי זה ג"כ דין מדיני נחלה אבל בעבד עברי דאין דין נחלות כלל אם אמר פלוני בין הבנים ינחול את העבד אין בדבריו כלום כי זה אינו בתורת נחל' וכל הבנים שוים וג"כ אינו במתנה לא' מהבנים דא"י למכור וליתן רק בתורת נחלה וזה אינו נחלה כלל כנלע"ד ברור ואמת בעזה"י. וכבר כתבתי דלהמהרש"א עבד של שנים אין רבו מוסר לו ש"כ וא"צ לכפול הדברים. ונראה דאם הניח האדון טומטום או אנדרוגינוס באופן שהוא ס' זכר כמ"ש כ"פ בודאי מס' אינו עובד כי הוא מוחזק בעצמו ואפילו להקצה"ח סי' פ"ח וסי' רמ"ח דספק משוחרר הוא בחזקת רבו מחמת חזקת מ"ק כשורו וחמורו אם כן כאן נמי כיון דגופו קנוי לו מכל מקום כאן ל"ש חזקת מ"ק כיון דהאדון מת והיורשים אינם באים בתורת נחלה ל"ש שהוא עומד בחזקת משפחה ואין כאן מקומו להאריך.

והנה בה' דרכים יוצא העבד הזה לחירות עיין ר"מ כאן ויבוארו לפנינו אחת לאחת אי"ה.

א) יוצא בשש אם שלמו ש"ש ממכירתו ולא שנות עולם יוצא לחירות ועמ"ל פ"ב מה"א שהאריך ומסיק להלכה דל"ב ש"ש מעל"ע דשעות רק ד"מ שנמכר בר"ח ניסן ביום תיכף שמגיע ליל ניסן שלמו לו השש שנים וכ"ד רה"פ. ונ"ל בעת שמקדשין עפ"י הראי' ובפרט דד"ז דע"ע רק בזמן היובל ואז מקדשין החודש בב"ד וכבר כתבתי לעיל במצות קד"ה אבל הב"ד מקדשים או יום ל' או אם לא באו עדים מקדשין יום ל"א אם כן תיכף בכ"ט באדר תחלת ליל ל' בניסן דיש ספק אפשר דיקדשו הב"ד למחר אם כן עתה ר"ח ויוצא לחירות. אם כן א"י לכופו לעבוד לו בלילה דלמא הוא ב"ח דאפשר הוא ר"ח. ואם למחר באמת לא קידשו ב"ד אפשר דמשלם לו העבד מה שביטל ואין כאן מקומו לדין זה. וכן אם עשה מלאכ' וביום נתקדש החודש בודאי בעה"ב צריך לשלם כשכיר יום בעד היום והלילה וגם כן תיכף בתחלת ליל שלשים נאסר בשפ"כ דלמא יקדשו ב"ד את החדש ואינו עבד כנלע"ד פשוט. ול"ש לו' חזקת מ"ק מספק וג"כ חזקת היתר בש"כ כמ"ש האחרונים דספיקא דדינא ל"ש חזקה המכרעת דבשביל חזקה לא ישתנה הדין וכי בשביל חזקה לא יקדשו ב"ד את החודש וגם חזקת מ"ק הוא רק חזקה המכרעת ואין כאן מקומו. והנה מה שיוצא בשש אפקעתא דמלכא הוא מלך העולם ב"ה אף שהאדון אינו רוצה כי הוא משוחרר ממילא ומכל מקום מצוה על האדון לומר לו צא בשעת יציאתו ואף שלא א"ל יוצא בחנם עיין ר"מ פי"ב הי"ב ואם ברח תוך שש חייב להשלים השש שנים ואם חלה אם פחות מד' שנים א"ח להשלים ואם ד' שנים חייב להשלים בין רצופים בין מקוטעים ואם היה יכול לעשות אפילו מעשה מחט אפילו חלה כל שש א"ח להשלים. ובמ"ל הביא ירושלמי דחלה ואח"כ ברח חייב להשלים דיכול הרב לו' אילו היית גבאי אינשמת. ברח ואח"כ חלה משלים דיכול לומר אילו היית גבאי לא אבאשת ופשוט דבדין הראשון דחלה ואח"כ ברח נהי דצריך להשלים ימי הבריחה מכל מקום מה שחלה אצלו א"צ להשלים ובברח ואח"כ חלה צריך להשלים כולו דאומר לו דלא היית חולה אם היית אצלי והר"מ השמיט הירושלמי ועיין שם במ"ל.

ב) יוצא ביובל אם פגע בו שנת היובל אפילו נמכר שנה אחת לפני היובל היובל מוציאו ול"ד שנה א' אלא אפילו יום א' ע' קדושין ט"ו מבואר דאם נמכר ב' וג' שנים לפני היובל היובל מוציאו ע"כ ל"ד ואפילו יום א' קודם היובל דמ"ש דבכ"ע היובל מוציאו וז"פ ואפילו ברח ופגע בו יובל היובל מוציאו וא"צ להשלים כ"ה בש"ס שם די"ז וכ"פ הר"מ ועיין כסף משנה מביא בשם הסמ"ג דפוסק כהירושלמי דברח אין היובל מוציאו ותמה עלי' למה פסק כהירושלמי נגד הש"ס דילן ועלח"מ שהסמ"ג פירש הש"ס דילן להסכים עם הירושלמי. ואינו מבואר בר"מ כאן מתי יוצא ביובל אם תיכף בר"ה של שנת היובל או אם ביוה"כ דכתיב בקרא פ' בהר ביוה"כ תעבירו שופר וקראתם דרור וכו' וד"ז הוא פלוגתא בר"ה ד"ח ע"ב רבנן סוברים מיוה"כ חייל יובל ורי"ב של ריב"ב סובר דמר"ה חייל יובל ומר"ה ועד יוה"כ לא היו העבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים לאדוניהם אלא עטרותיהן בראשיהם כיון שהגיע יוה"כ תקעו בשופר נפטרו העבדים לבתיהם וכ"פ הר"מ כר"י בנו של ריב"ב בפ"י מה"ש ויובל ע"ש ובס' ט"א שם כתב הטעם דלא נפטרין לבתיהם אע"ג דמר"ה מתחיל יובל היינו טעמא כיון דמבואר בש"ס שם בדף אח"ז וכ"פ הר"מ דשלשתן מעכבין את היובל היינו אם לא תקעו ב"ד בשופר או לא החזירו השדות או שלוח עבדים ע"ש ע"כ מר"ה ועד יה"כ מתלי תלי וקאי דלמה לא יתקעו או לא יחזרו השדות ולא יהי' יובל כלל ואח"כ ביה"כ כשעושין שלשתן חל יובל למפרע ע"כ לא משתעבדין דלמא יהי' יובל ואינן נפטרין לבתיהם דלמא יבטל היובל דהיינו דלמא לא יעשו א' משלשתן וא"כ פשוט דמר"ה ועד יוה"כ אסורים העבדים בש"כ דלמא יהיה יובל אם כן יצאו לחירות מר"ה ואסורים מר"ה.

והנה היובל גם כן אפקעת' דמלכ' הוא דהעבד קנה עצמו והוא גזירת הכתוב ולא בלבד דחייב האדון לשחררו וכופין ע"ז כמו כל מ"ע ונ"מ אם הוא עבד של קטן דלאו בני מצות נינהו לא יצא אלא הוא אפקעת' דמלכ' וכ"ה כאן בלשון הר"מ ואי"ה בפ' בהר יבואר באריכות. אך יש בזה תנאי לפ"מ דקיימא לן שם בר"ה דשלשתן מעכבים ואם ידוע דאין ע"ע בישראל אין יובל נוהג כלל וע"ש ברש"י זו מסורה כו' דלר"י אין שלוח עבדי' מעכבת דאי מעכב אם אין ע"ע בישראל אין יובל נוהג וכן אם יש ע"ע והרב ממאן לשלחו אין יובל כלל ע"ש בסוגי' אם כן לחכמים דבאמת מעכב הוי הדין כך אם דר"מ ידוע לנו שיש כך וכך עבדים ואין האדונים רוצים לשלחם אם כן ל"ש לומר אפקעת' דחזינן דמעכב היובל ואין יובל כלל ולא אפקע רחמנא כלל רק בכה"ג הוי מ"ע דצריכים ישראל שיעשו מצות היובל ואם עושים איזה דבר המעכב כופין עד שת"נ לקיים זה אבל אינו אפקעתא דמלכ' דאל"ה הי' תמיד יובל אע"ג דאינ' מסורה לב"ד ע"ש בש"ס ורש"י ותבין. ואימתי מעכב היובל דאין סברא דאם הרוב משלחים עבדים יעכבו המיעוט שלא שלחו כגון שא"א לכפות אותם ואפשר דתלוי ברוב אנשים אם הם משלחין העבדים חל היובל או אפשר אפילו אם המיעוט עושין כדין חל היובל אם כן ממילא כיון דחל ה"ל לשאר האנשים אפקעתא דמלכא וכשמשעבד אותו עובר על לא תגזול וגם אפילו של קטן יוצא לחירות אבל אם אין בישראל רק עבדים של קטנים אם כן כ"ז שאין משלחים אינו חל כלל היובל שיוצא לחירות כי מעכב ורק שהב"ד יכופו אותם לעשות מצוה וקטנים לאו בני כפיה נינהו על מצות וה"ל כמו שאין עבד כלל בישראל דמעכב היובל ול"ש אפקעתא דמלכ' כיון דאין יובל כלל. הכלל פעמים הוא מ"ע כגון דכולם אינם רוצים לשלח אין כאן אפקעת' דמלכ' רק כופין אותם לקיים מ"ע של יובל אבל אם קצת משלחים אם כן חל היובל וה"ל לשאר העולם אפקעת' דמלכ' ונ"מ נמי לענין קטנים כמ"ש וב"ה יבואר בארוכה במצות היובל לקמן פ' בהר. ואם יכולים למכור אותו בשנת היובל עצמו אינו מבואר כאן אך במוכר שדה בשנת היובל הוא פלוגתא בערכין רב סובר מכורה ויוצאה ושמואל סובר אינה מכירה כלל דהשתא מכורה כבר יוצאה כו' והר"מ פי"א מה' שמיטה ויובל פוסק כשמואל אם כן כאן נמי דאין חילוק ובעזה"י יתבאר במצות יובל וכאן ל"ב רק להזכיר. ומ"ע ונרצע יבואר לקמן כי דברינו אלה הכל במכרוהו ב"ד.

ג) אם מת האדון ולא הניח בן רק בת או יורש אחר אינו עובד ויוצא לחירות דכך הוא גזירת הכתוב דאינו עובד רק לבן עד משך שש או יובל אבל לשאר יורשים א"ע ויוצא לחירות והנמכר לגר צדק א"ע את הבן ג"כ ויוצא לחירות עיין ר"מ וכ"מ שם וגם אפילו לבן הבן אם מת הבן בחיי האב א"ע את בן הבן דהוי בכלל יורש וכ"ה במקנה ע"ש אבל כשירש הבן אחר מיתת האב ואח"כ מת הבן בודאי יורש בן הבן ג"כ ואפילו כמה דורות הוי הכל בכלל בן שיורש וז"פ.

ד) יוצא בגרעון כסף כיצד כגון שקנה את העבד בס' דינרים על שש שנים אם כן כל שנה עולה בעד י' דינרים ועבד אצלו ד' שנים נותן העבד לרבו כ' דינרים בעד השני שנים הנשארים ויוצא לחירות ויכול ליתן לו אפילו ש"כ וכאן עסקינן במכרוהו ב"ד לרבו ישראל או לג"צ כי חוץ לאלו אין הב"ד מוכרים אותו כאשר כ' לעיל ובמ"ע לעכו"ם יבואר לקמן אי"ה. ויציאה זו דגר"כ הוא אפילו בע"כ דאדון ע' קדושין ט"ז דאין שילוחו מעמך וכן בר"מ כאן וכ"ה שם דט"ז ע"א גבי שטר שחרור ובתוס' שם וזה מוכרח כיון דילפינן דיוצא בג"כ מוהפדה ואי ברצון הרב א"צ קרא דל"ג מע"כ דיוצא בכסף וא"צ ג"ש ע"ש גבי שטר בפירש"י אע"כ הא דילפינן מקרא היינו אפילו בע"כ דאדון ואפילו בש"כ יוצא בע"כ דאדון ע' ב"ש לאה"ע סי' כ"ו סק"ב וז"פ הא דיוצא בגרעון דאין מעניקין לו היינו בע"כ כיון דאין שילוחו מעמך אבל ברצון האדון בודאי מעניק לו דשילוחו מעמך וגם אינו בכלל גרעון כלל רק הוא כמו שטר שחרור דלא גרע מע"כ ובעזה"י יבואר לקמן דיני הענקה. וגם נ"פ דדוקא אם נותן לרבו המעות בע"כ ויוצא לחירות אבל אם אינו לפניו א"י דלא מצינו תקנת הילל כמו בבתי ע"ח שיהי' חולש מעותיו ללשכה עיין גיטין ע"ה ור"מ פי"ב מה"ש ויובל וז"פ. וגרעון כסף דוקא אם השיגה ידו אבל אינו לוה וגואל וכן אינו נגאל בקרובים ע' קדושין ט"ו ודכ"א וכ"פ הר"מ כאן פ"ב כרבי שם ובכ"מ שם כ' בדעת רבינו דאין כופין את קרוביו נראה מדבריו דדעת רבינו דאם הקרובים רוצים יוצא בע"כ דאדון ודבריו תמוהים ע' בסוגי' שם דאין כח בקרובים לפדותו בלא רצון האדון כי התורה לא נתנה רשות לצאת בגר"כ רק בהשיגה ידו בעצמו וכן בר"מ אין הכרע ואדרבא נראה מדבריו דאינו נגאל כלל בקרובים שו"ר בלחם משנה עמד ע"ד הכסף משנה ועמ"ל שם ויבואר במצות אמה. ופשוט דדוקא בתורת גרעון אינו נגאל בקרובים ואינו לוה דהיינו בע"כ דהאדון אבל אם הוא ברצון האדון עמש"ל דזה אינו בתורת גרעון רק לא גרע מעבד כנעני אם כן בודאי יוצא לחירות ואסור בש"כ וז"פ. וגם אינו נגאל לחצאין רק כל דמי' שנשאר עליו צריך ליתן והנ"מ יבואר לקמן ב"ה בנמכר לנכרי.

וג"כ מחשבין להקל על העבד כגון שקנאו במאתים ונכחש ועמד על מאה א"צ ליתן על השנים הנותרים רק בערך מאה ואם קנאו במאה ונשבח ושוה ר' מכל מקום א"צ ליתן אלא לפ"ע מאה ע' דינים אלו בש"ס ור"מ כאן וכן נ"פ אף דהעבד שוה הרבה וקנה אותו כמו ששוה דצריך ליתן לו לפ"ע השנים דוקא בע"כ של האדון אבל ברצונו יוצא לחירות בש"פ כמו ע"כ שקונה עצמו אפילו בש"פ ה"נ דלא גרע מע"כ דכל הדינים דגר"כ הם דוקא בע"כ דאדון וגם ז"פ אבל בלא כסף כלל אינו יוצא כי הרב שמחל על גרעונו לא מהני כמבואר בסמוך בעזה"י אבל על כל פנים בכסף בש"פ אף בפחות משוויו יקנה כמו ע"כ דיוצא בש"פ עש"ס דגיטין פ' השולח וקדושין גבי ע"כ ובר"מ כאן. והנה בע"כ אם א' נותן להאדון מעות שישחררו והוא שלא מרצון העבד עיין בראשונים דדעת הרי"ף והר"מ דיוצא לחירות מחמת דזכות הוא לעבד אבל בעומד העבד וצווח א"י לחירות עיין ר"מ כאן פ"ה ולחם משנה ויו"ד סי' רס"ז אם כן כאן אפ"ל דאף שלא מדעת העבד א"י לחירות אף דאינו עומד וצווח דאפשר לא הוי זכות כ"א חובה כיון דהאדון חייב במזונות אשתו ובנים וגם מותר בש"כ דזילא לי' ע' גיטין ד' י"א סוגיא דתן גט זה וכו' אך להפוסקים גבי ע"כ דאפילו העבד עומד וצווח יוצא לחירות כיון דקבלת רבו גרמה לו ע"ש אם כן ה"נ אפילו בע"כ דעבד יוצא לחירות כיון דקבלת רבו גרמה לו ע"ש ברש"י וראשונים. ואם יוצא בתורת גר"כ בע"כ דאדון דוקא אם נותן לו כסף או ש"כ אבל אי כותב לו שטרא אדמי' ל"מ וזה מבואר להדיא בדי"ח הוא נקט מרגנית' ויהבינ' ליה חספא ע"ש אבל מרצון האדון דהוי בתורת כסף כמ"ש אי מהני שטר על עצמו לכאורה כאן בדט"ז מבואר דשטר' אדמי' היינו כסף נראה דהוי כמו כסף וכן בכל קניני כסף אך עיין בראשונים שיש שיטות אי שטר הוי ככסף ובמח"א קנין מעות סי' ה' האריך בזה ועקצה"ח סי' ק"צ ובעה"ע סי' כ"ט ויבואר במק"א אי"ה.

ואם גר"כ הוא בכ"ע יש פלוגתא דעת ר"ת הובא בתרי"ד דכ"א דדוקא אם נקנה בכסף או בש"כ יוצא בגר"כ אבל אם נקנה בשטר א"י בגר"כ ודעת רבינו ישעי' דבכ"ע יוצא בגר"כ עמ"ל כאן פ"ג ה"ז והמ"ל כתב שם בשם תוס' רי"ד דאפילו נותן במתנה שייך גר"כ אך זה ל"ש כאן כי מכרוהו ב"ד אינו רק נמכר ולא ניתן אך מתנה שייך גבי מ"ע או אמה העבריה ויבואר במקומו וגם נראה דדוקא בתורת גר"כ סובר ר"ת דאינו יוצא אם נקנה בשטר אבל בכסף ברצון האדון שכתבנו לעיל דאינו בתורת גר"כ רק לא גרע מע"כ דיוצא בכסף מודה ר"ת דאף אם נקנה בשטר יוצא בכסף אך לכאורה לפי המבואר בד' ר"ת הובא דבריו בתרי"ד דהראי' שלו מדילפינן דאמה העבריה נקנית בכסף מוהפדה דהיינו מדחזינן דיוצאת בכסף מוכח דנקנית ג"כ בכסף ואי אמרינן דגם אם נקנית בשטר יוצאת בכסף אין ראי' דנקנית בכסף ע"ש דזה ראית ר"ת ולפמ"ש דר"ת מודה דיוצאת בכסף ברצון האדון בכ"ע אם כן הדק"ל מנלן דנקנית בכסף אך באמת בהס"ד דלא ידעינן כלל דנקנה בכסף והטעם דאפשר ע"ע הוי כמטלטלין עתו"ס די"ג ע"ב וברשב"א שם אם כן כיון דא"ד כלל לע"כ א"י ג"כ בכסף אבל כיון דילפינן דנקנה בכסף כע"כ אם כן נהי דדין גרעון ל"ש בנקנה בקנין אחר אבל על כל פנים יוצא בכסף כע"כ דלא גרע וק"ו הוא וגבי ע"כ מבואר להדיא דהכסף גומר עיין בהשולח דאיתקש כסף לשטר אם כן בע"ע נמי ובאתי רק לעורר ואיני לומד כעת בעיון היטב.

ה) יוצא בשטר שחרור שכותב לו האדון והוא בש"ס קדושין ט"ז דקונה עצמו בש"ש ופירש"י דלא גרע מכנעני דנפיק בשטר דכתיב כי חופשה וכו' וכ"ה כאן בר"ם. ואני מסופק כי לא ראיתי ד"ז בהא דידוע בש"ס ור"מ כאן פ"ו ויו"ד סי' רס"ג דשחרור צריך שיכתב לשמה וכדומה. ולכאורה כיון דמסיק דצריך ג"ש דגופו קנוי וכבר הבאנו בשם הרמב"ן הטעם דגופו קנוי דיש לו שני קנינים אחד למע"י וא' כמו קנין אישות שמותר בש"כ כמו ע"כ דפטור מקצת מצות ע"ש. אם כן כיון דצריך שטר ומהני שטר אע"ג דאינו מבואר בתורה גבי עבד עברי מכל מקום ק"ו מעבד כנעני אם כן דין שחרור זה כמו שחרור כנעני דבעינן לשמה ותלוש וכו'. אך עיין בפ"י גיטין וקצה"ח סי' ר' תמהו ע"ז דשחרור שלא לשמה דנראה דלא הוי שחרור כלל אף לענין ממון הא גופו של שחרור הרי את לעצמך או את קנוי לך ואם כן אפילו נכתב שלא לשמה למה יגרע משטר קנין כמו דע"כ יכול האדון למכרו לחבירו בשטר קנין כמבואר בש"ס ואם כן מ"ל מכרו לאחר או מכרו לעצמו ויהי' העבד קונה עצמו בשטר קנין ואפילו אם נימא לענין איסור אינו מועיל מכל מקום כיון דמועיל לענין ממון אם כן לשמואל דסבירא ליה המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך ג"ש דלא הוי עבד איש אם כן למה בעינן לשמה. ותי' בקצה"ח דבאמת על ג"ש מקשה הש"ס היאך מקבל הג"ש הא ידו כיד רבו. ומתרץ דידו וגיטו באין כא' וזה שייך בג"ש או בגט אשה דאין צריכין לזכות בהגט דאפילו בע"כ מתגרשין ומשתחררי דגזירת הכתוב הוא ונתן בידה שייך לומר גיטו וידו באין כא' אבל בשטר קנין דהקונה צריך לזכות בהשטר קנין ולא מהני בע"כ. אם כן ל"ש גיטו וידו באין כא' כמו הכותב שטר קנין על חצרו והניח השטר בחצירו ודאי לא קנה הלוקח כיון דלא זכה בשטר ול"ש לומר שטרו וחצרו באין כא' ע"ש אם כן כאן דבעבד עברי אף על פי דגופו קנוי לו מכל מקום אין ידו כיד רבו דמזכין ע"י כמבואר בב"מ אם כן א"צ לבא לידו וגיטו באים כא'. אם כן אף על פי שהוא שלא לשמה מכל מקום לא גרע משטר קנין שמוכרו לעצמו ויוצא לחירות. אך באמת כיון דמסקינן דגופו קנוי דהיינו קנין איסור גם כן אם כן לפי מה דפסקינן בע"כ דהמפקיר עבדו צריך ג"ש. אם כן ה"נ דנהי דקונה עצמו מכל מקום אינו אסור בש"כ לשיטת הסוברים במצות עשה אף דרבו אינו מוסר לו ש"כ הוא בעצמו מותר בה עמ"ל ובמש"ל אם כן להפקיע קנין איסור צריך ג"ש כדינו בע"כ לשמה וכדומה. אך באמת נלע"ד ברורן של דברים כ"ה דיש שני מיני שטרות כמ"ש שטר קנין וזה א"צ לשמה ותלוש ושאר דברים אך גט אשה וג"ש דבא להפקיע איסור צריך לשמה ותלוש דהוא גזה"כ. ויש חילוק גם כן דשטר קנין שאדם מקנה לחבירו א"י להיות בע"כ של חבירו כי אין אדם יכול לכוף לקנות או לקבל מתנה מאתו וגם אם אין זוכה בשטר מרצונו אין הדבר נקנה לו כי הוא בע"כ לא זכה בשטר וכ"ז בשטר קנין אבל גט ושחרור גזירת הכתוב אפילו בע"כ מתגרשת ומשתחרר אם בא לידם הגט אף שאינם זוכים בגט כלל כ"ה גזה"כ. אם כן כאן הדין כך דבאמת אם הרב משחרר את העבד מרצון העבד אז ל"צ כי הוי כמו שמקנה אותו לעצמו. ונראה מדהתו"ס דט"ז שם כיון דפקע מיני' קנין ממון אסור בש"כ אבל אם משחרר אותו בע"כ של העבד אם כן מחמת שטר קנין ל"מ אבל אם נכתב לשמה ובתלוש כדין ש"ש יכול לשחררו אף בע"כ דילפינן מע"כ כמו שפירש"י. וגם נ"מ אם נימא דאף אם נפקע קנין הממון מכל מקום מותר בש"כ כסברת המהרי"ט אף דאין רבו כופו מותר בעצמו אם כן כיון דלא נפקע קנין אישות כמו מפקיר מותר בש"כ ומדהתו"ס שכתבו ל"ל להש"ס לומר לימא באפי תרי זיל נימא דיפקירנו אפילו לשמואל דסובר המפקיר עבדו צריך ג"ש היינו להפקעת איסור להתירו בב"ח וכאן בלאו הכי מותר עכ"ל. ולכאורה זה ג"כ ה"ל ענין איסור לאסרו בש"כ ומ"ל היתרא ומ"ל איסורא אע"כ סברת התוס' כיון דנפקע לענין ממון אסור בש"כ. ובאמת אין ראי' דלפי הס"ד הי' פשיט' להש"ס דהוא שטר קנין ע"כ מקשה שפיר דלימא או יפקירנו כי אין גופו קנוי כלל אף כשעובד לרבו רק מותר בש"כ אם כן כיון דאינו עובד אסור בש"כ אבל לפי המסקנא דגופו קנוי לו ה"ל שני קנינים אם כן אפשר אף דנפקע קנין ממון קנין אישות ל"נ ומותר בש"כ וע' תוס' גיטין אם המפקיר מותר בשפחה וקצרתי. שוב מצאתי בריטב"א להדיא דלהמסקנא דגופו קנוי מהני הפקר בדברים כמו מפקיר ע"כ. וכמו שצריך שם ג"ש לענין היתר ה"נ צריך ג"ש לאסרו בש"כ ואם לא נתן לו ש"ש מותר בש"כ ע"ש. הכלל לפע"ד דלא מהני מחילה על הגרעון בדברים כיון דגופו קנוי לו ואפילו בלא קנין אישות כסברת הרשב"א דהשיג על הרמב"ן ממוכר עצמו דאסור בש"כ ומכל מקום ל"מ מחילה ע"כ צריך שטר אם כן כיון דעבד עברי נקנה בשטר ה"ה דרבו מוכרו לעצמו בשטר ואף דלא נכתב לשמה כי אין זה מחמת שטר שחרור רק הוי שטר קנין אך בשטר כזה צריך רצון העבד ובע"כ דעבד א"י כלל וגם לסברת ריטב"א דלעיל רק קנין ממון נפקע כי הוא שטר קנין ומותר בש"כ אבל שטר שחרור כדינו לשמה ותלוש וכו' דאהני גם בע"כ מגזירת הכתוב אם כן עבד עברי הוא ק"ו כפירש"י אם כן אפילו בע"כ דעבד יוצא לחירות כמו ע"כ וכן אסור בש"כ דהוי משוחרר גמור כמו ע"כ. והנה בתחלה דהש"ס מקשה לימא לי' באפי תרי זיל. ולכאורה הי' יכול לתרץ דשטר הוא אפילו בע"כ ומחילה אינו בע"כ. אך באמת בהס"ד דלא ידעינן דע"ע גופו קנוי רק דהוא קנוי למע"י אם כן בודאי שטר שחרור גם כן לא מהני כי לא מצינו שטר רק בגט או בשחרור רק בתורת שטר קנין אם כן גם בשטר ל"מ בע"כ. אבל לפי המסקנא דע"ע גופו קנוי לענין איסור כמו ע"כ ואשה אם כן שוה כמו ע"כ וק"ו אם כן מהני שטר שחרור בע"כ ג"כ. אך על כל פנים צריך שיהי' לשמה וכו' כמו שטר שחרור ובלאו הכי ה"ל רק שטר קנין ולא מהני בע"כ. וגם לדעת הריטב"א מותר בש"כ כי רק החלק ממון נפקע ולא חלק האיסור אבל בשחרור כדינו בודאי ק"ו מע"כ דמשוחרר גמור. ולקמן ב"ה יבואר לענין נרצע גם כן דשטר שחרור גמור מהני כנלע"ד ברורן של דברים ב"ה דיש שני מיני שטרות והדברי' ברורים הפוך בה. ולכאורה יקשה לך לפמ"ש דיש שטר קנין בע"ע דמקנה אותו לעצמו מ"ל מכרו לאחר או לעצמו הא באמת אין האדון יכול למכור ע"ע וא"ע כמש"ל בשם הר"מ פ"ד ה"י. אם כן אפשר א"י למכרו גם כן לעצמו. ז"א לפע"ד דמלשון הר"מ מהפסוק שהביא לעם נכרי לא ימשול כו'. נראה דוקא לאחר דהוא בדרך ממשלה א"י למכרה אבל לעצמו ובפרט שצ"ל ברצון כמ"ש דשטר קנין ל"ש בע"כ בודאי רשאי וזה נראה מצד הסברא. ואי"ה לקמן דיני אמה עבריה יתבאר עוד בזה דמוכרח שבשטר שחרור כדינו יכול לשחרר בע"כ של העבד ואמה ע"ש. וכבר כתבנו דכסף אם נותן העבד לרבו ברצון רבו לא הוי בתורת גר"כ רק כמו שע"כ יוצא בכסף וכו' אף להתירו בב"ח ה"נ ק"ו מע"כ וקונה עצמו בכסף רק בע"כ דאדון זה הוי בתורת גר"כ דגילתה התורה כאן. ובזה יש דינים דאינו לוה כו' ואינו נגאל בקרובים ושאר דינים אבל מרצון האדון יוצא כמו ע"כ וכן נרצע ויבואר לקמן ב"ה ות"ל הם דברים חדשי'. וכבר הזכרתי לעיל דנלע"ד דגבי עבד עברי חוב הוא לו שיוצא מת"י רבו לחירות כי הוא אדון לרבו כמבואר כל הקונה עבד עברי וכו' וחייב במזונות אשתו ובניו ומותר בש"כ דזילא לי' אם כן א"י לזכות לו הש"ש על ידי אחר בלא דעת העבד כי אינו זכות לו ול"ד לע"כ בזה כנלע"ד פשוט. ומצאתי בחידושי מכבר הבאתי דברי ריטב"א דשטר שחרור בעבד עברי בעינן לשמה. ומהרי"ט הקשה על זה דא"ד בעבד כנעני בא להתירו בב"ח וכאן בא לאסרו. ובאמת אין זה קושיא דגם שטר קדושין בעינן לשמה אף דבא לאסרה ובפרט דאם אינו לשמה ל"ה לי' דין גט רק שטר קנין ולא מהני בע"כ ועמש"ל ראי' לד"ז דגם בע"כ משתחרר וכעת לא מצאתי זה בריטב"א וס' מהרי"ט אינו ת"י.

ו) מבואר בתוס' קדושין ט"ז דיוצא בהפקר אם הפקירו רבו כמו ע"כ ואפילו אם נאמר בע"כ דמפקיד עבדו יוצא לחירות וצריך ג"ש היינו להתירו בב"ח וכאן ל"ש זה וכ"כ בסה"ד דהפקר מהני רק מחילה לא מהני והוא בתוס' ד"ה לימא לי' ובר"מ אינו מבואר זה ומדהתו"ס מבואר אף דבע"כ צריך ג"ש להתירו מכל מקום כאן בהפקר סגי לי' לאסרו ג"כ בשפ"כ. אבל הריטב"א כתב כאן דמחילה ג"כ מהני למע"י או הפקר ואך לענין לאסרו בש"כ צריך ג"ש וכ"ז שלא בא לידו השחרור מותר בש"כ. וצ"ע על המהרי"ט הביאו המ"ל שמסופק אם לא מסר לו רבו ש"כ אם הוא בעצמו מותר בש"כ. ובאמת כאן בריטב"א מבואר להדיא אף דנפקע למע"י אם כן אין רבו יכול למסור לו ש"כ מכל מקום מותר בעצמו ומדהתו"ס נראה דאסור בה ואפשר מהאי טעמא כיון דאין רבו מוסר לו אסור בעצמו. וא"כ הוא פלוגתא של גדולי הראשונים והמהרי"ט אינו ת"י.

ז) מחילת הגרעון אינו מבואר בר"מ. אך דעת הריטב"א להדי' דמהני מחיל' ג"כ למע"י רק לענין ש"כ ל"מ מחילה אך הר"מ לא הביא זה כלל וגם מדהתו"ס מבואר דל"מ כלל דאי היה נפקע למע"י ממילא היה אסור בש"כ כמ"ש מד' הר"מ פ"ב הי"א שכתב דאם מחל לו לא נפטר משעבודו וכו' מבואר להדיא דאף מהשעבוד לא נפטר כדעת התוס'.

ח) קנין חליפין עמ"ל פ"ב ה"א מביא בשם התוס' דאין ע"ע נקנה וכן אין קונה עצמו בחליפין ודעת המהרי"ט דאף דאינו נקנה בחליפין מכל מקום קונה עצמו בחליפין ואינו ת"י. ודעתו נראה ג"כ כמ"ש דלענין לקנות עצמו ק"ו מע"כ דקונה עצמו וגומר שחרורו להרבה שיטות ע' סי' רס"ז יו"ד סעיף כ"ו. ונ"פ דחליפין בתורת חליפין להחזיר הסידור ודאי צ"ל מדעת הרב אבל בע"כ של הרב אינו מועיל דהוא נקיט מרגנית' כו' כמו אם רוצה לכתוב שטר אדמי'. ולשיטות הסוברים שם ביו"ד דחליפין ל"מ אלא להפקיע שעבודא אבל לא לענין איסורא ע"ש בש"ך. אם כן כאן בחליפין תלוי בשיטות שכתבנו לעיל אם נפקע לענין ממון נפקע ג"כ לענין איסור להיות אסור בש"כ עיין לעיל וכ"ז דוקא מדעת האדון כמ"ש וז"פ. ועמש"ל בשם הר"מ דאין אדם יכול למכור ע"ע ולא ליתנו לאחר וכו' שנאמר לעם נכרי לא ימשול וכו' נראה דוקא בע"כ של העבד אבל אם העבד מסכים לזה לא נקרא ממשלה אצל האדון. אך לכאורה ז"פ דה"ל כמוכר עצמו. אך נראה כיון דרבו מכרו בהסכמתו ואין זה נקרא ממשלה אצל האדון לא נפקע מעליו אפילו אצל רבו שני דין מכרוהו ב"ד דמותר בש"כ ונרצע ושאר הדינים דיש חילוק בין מכרוהו ב"ד למ"ע עיין ר"מ פ"ג כנ"ל לכאורה ומכל מקום צ"ע. ועמ"ל פ"ד ה"ב האריך אם יש לו לעבד מעות אי כופין אותו לפדות עצמו מהאדון משום פגם משפחה ע' קדושין י"ח ודעתו דכופין את העבד ע"ש.

תוכן העניינים

מנחת חינוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה