אור ברסלב
מנחת חינוך מצוה לב

מנחת חינוך· רבי יוסף באב"ד

מצוה לב

מצוה לא

סעיף א

שלא וכו' הנה בכלל הזה הן הל"ט מלאכות חוץ תולדות השייכים לכל אב ויבוארו לקמן בקונטרס מוסך השבת וחייב על זדונו כרת ואם הי' התראה נסקל ושוגג חייב חטאת ובספק אשם תלוי. ע' כריתות ור"מ הלכות שגגות. והנה מד' הר"מ ה' שבת פ"ז וכן מד' הרהמ"ח נראה דעל כל הל"ט מלאכות חייבין סקילה דלא כאיסי בן יהודה שבת וא"ו ובכ"מ דסובר דמלאכ' א' יש בין המלאכות דא"ח סקילה ואנן לא ידעינן איזה מלאכה רק קצת יש דלא מספקינן כגון הוצאה ע"ש ובפ' הזורק ועתו"ס שם דאיסי מודה דחייב כרת וחטאת על כל המלאכות רק סקילה איכא חד דלא מחייב והר"מ והרהמ"ח נראה דפוסקי' דלא כאיסי אלא חייב סקילה על כל המלאכות אף דהברייתא בשבת מסייע לו לאיסי וגם בפ' הזורק גבי מקושש מאי שהי' נראה דסברי כאיסי עפמ"ג פתיח' לה"ש נראה שעמד בזה וכתב טעם הר"מ ממ"ש בסנהדרין דהמחלל שבת בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת חייב סקילה הוא דלא כאיסי דלאיסי א"ח סקילה על א' אעפ"י שזדונו כרת ואף שהתוס' עמדו בזה ותי' הר"מ לא ניחא ליה בתי' זה ע"כ דחה להא דאיסי ע"ש. והנה כל הל"ט מלאכות הן בכלל לאו זה דל"ת כל מלאכה ואם עשה א' ממלאכות אלו לפמש"ל כ"פ בשם רש"י שבועות ד"כ דצריך להתרות בו ממקרא של הלאו אם כן ה"נ צריך להתרות בו דעובר על הלאו דל"ת מלאכה אבל להתרות בו משום איזה מלאכה מהל"ט הוא עובר נראה דס"ל דא"צ משום איזה מלאכה דב"כ וב"כ איזה מלאכה שעושה עובר משום ל"ת מלאכה. אך לכאורה בשבת קל"ח מבואר שומר משום מאי מתרינן ביה ר"א משום בורר ר"ז אומר משום מרקד נראה דצריך להתרות בו ג"כ משום איזה מלאכה שהוא עושה דאל"ה מאי פליגי נימא דמתרינן משום לאו דמלאכה. אך ע' תוס' שם ק"ג ע"ב ד"ה משום זורע כ' שם דוקא אם מתרינן בו משום מלאכה אחרת פטור דל"ה התראה כיון דמתרהו משום דבר שא"ד לו סבור שהוא מלעיג בו ופטור אבל אם התרה בו סתם אל תשמר חייב עכ"ל. אם כן מבואר להדיא בדבריהם דוקא משום אחרת דסבור שמלעיג בו אבל אם מתרה בסתם משום לאו דמלאכה חייב אף דהתוס' כ' דאם התרו בו אל תשמר חייב נראה דעכ"פ צריך להזכיר לו המלאכה נראה דלאו דוקא אלא אפילו אם התרו בו סתם דזהו מלאכ' ואתה עובר על הלאו סגי כיון דאינו מלעיג בו מן התורה לא יהיה התראה ודוקא אם א"ל משום אחרת הוא סבור שמלעיג עליו. אך התוס' ב"ק ד"ב ד"ה לר"א כתבו ג"כ בתחלה כמ"ש בפכ"ג דוקא אם התרו משום מלאכה אחרת נראה כמלעיג וכו'. אך כתבו עוד תי' דזה דמשני הש"ס הך דהוי במשכן וצריך להתרות התולד' בשם האב וכן כתב פ' הזורק אם כן משמע דצריך להתרות משום איזה מלאכה וכן התולדה בשם האב ואם התרו בו סתם דהוא מלאכה ואסור בשבת לא מהני ואפילו התרו משום התולדה ל"מ וצ"ע בזה. וער"מ פי"ב מה' סנהדרין כתב דהתראה הוא להתרות בו שהוא עבירה ושחייבים עליו מיתת ב"ד או מלקות ולא כתב אפילו התראה מאיזה לאו. אך אפילו לדעת רש"י מדוע לא יהני אם מתרים אפילו על תולדה סתם שהוא עבירה ועובר על לאו דלא תעשה מלאכה וחייבים עליו מב"ד למה צריך לפרט שם האב אך בהתרו משום מלאכה אחרת ודאי א"ח דהוי כמלעיג אבל בהתרו בו סתם צ"ע וכן מד' הר"מ פ"ז שכתב מה הפרש יש בין האבות ובין התולדות אין ביניהם הפרש אלא לענין קרבן וכו' ולא כתב ג"כ דתולדה צריך להתרות משום האב נראה דא"צ להתרות בשם האב ע"כ נראה דא"צ להתרות משום התולדה ג"כ רק סתם זה שאתה עושה הוא מלאכה וחייבים עליו ועוברי' משום לאו דל"ת כל מלאכה וצ"ע רחב בענין זה. וערש"י שבת דקנ"ח מבואר ג"כ בדבריו דאם התרו בו משום מלאכה אחרת לאו התראה הוא אבל אם התרו בו סתם מסתבר דהוי התראה ועיין במ"ק ד"ב ע"ב גבי מנכש ומשקה מים לזרעי' משום מאי מתרינן בי' ר"א משום חורש ור"י אמר משום זורע והנה להתו' פכ"ג ג"כ הפשט דאי אתרו בו משום מלאכה אחרת אינה התראה כמו הפשט בשבת קל"ח גבי שומר משום מאי מתרינן וכו' ובתוד"ה משום מאי כתבו וז"ל דאין אדם לוקה ולא נהרג אלא בהתראה שמתרין בו לא תעש' הך איסור' כדמפקינן בסנהדרין ד"מ דצריך לפרש שם האיסור בהדיא עכ"ל ואיני מבין דאם מתרינן בו שזה חילול שבת ואסור משום שבת למה ל"ה מפרש האיסור דזה הוא האיסור דאסור לעשו' מלאכה בשבת ולמה אינו די בהתראה כזו ומ"ש תוס' מסנהדרין ד"מ ע"ש דאינה הוכחה כלל לזה רק אם מתרין בו דזה אסור וחייבים עליו די ובפרט אם הוא מזכיר לו בפירוש הלאו וכל המלאכות בשבת הם מלאו הזה למה לא יתחייב וגם צ"ע שלא כתבו ג"כ כמו בשבת פ' כלל גדול וב"ק דהפשט דאם התרו בו משום אחרת אין זה התראה ולא הביאו דבריהם כלל וצ"ע. ונראה פשוט לפמ"ש בשם רש"י דצריך להתרות בו מאיזה לאו אם עבר על מלאכת הבערה בשבת בין אם התרו בו משום לאו דמלאכה או משום לאו דלא תבערו אש וכו' ג"כ חייב דמוזהר מזה מחמת הלאו הזה ג"כ [ל"מ] לפ"מ דפסקינן הבערה לחלק יצאה אם כן הזהיר הכתוב בזה הלאו ממלאכת הבערה אלא אפילו לפי מה שמנה הר"מ דהוא לאו שלא לענוש בשבת מכל מקום גוף הבערה נמי בכלל ע' יבמות ד"ז אם כן אם התרו בו משום לאו זה גם כן מהני כנלע"ד פשוט.

והנה בכה"ת אם עובר עבירה כ"פ משם א' כגון אכל חלב או דם כ"פ בהעלם א' א"ח אלא חטאת א' אבל כאן אף שאלו הל"ט מלאכות הם כולם משם א' מלאו דל"ת מלאכה מכל מקום אם עשה הל"ט מלאכות בהעלם א' חייב ל"ט חטאות כאלו הם משני שמות ודוקא בזדון שבת ושגגת מלאכות אבל בשגג' שבת א"ח אלא א' וגם העלם זה וזה גם כן א"ח אלא חטאת אחד וכ"ז ילפינן מקרא בפכ"ג ובכריתות ומבוארים דינים אלו בר"מ פ"ז מהלכות שגגות דהתורה ריבתה כאן דיש חילוק מלאכות לשבת כאילו היו שני שמות אך באב ותולדה דילי' או עוש' מלאכות הרבה מעין מלאכה א' א"ח אלא א' וכן אם עושה מלאכה שנתוסף הרב' מלאכות כגון עושה חבית עיין שבת פ' כלל גדול דחייב חטאות הרבה כמנין המלאכות ע' בה' שבת וה' שגגות. והנה במלאכות הללו יש מהן שא"צ שיעור כגון החורש והמבעיר וכדומה דהוי בכ"ש ויש מהם שצריך שיעור עש"ס ור"מ ה' שבת באריכו' כל דין ובאותן מלאכות שצריכים שיעור אם ח"ש אסור מן התורה ככל האיסורים דעת הח"ץ סי' פ"ו דאינו אסור מן התורה ודוקא באיסורי אכילה ח"ש אסור מן התורה מחמת הריבוי דכל חלב וטעמא דחזי לאצטרופי לחוד ל"מ ע"ש ועפח"י בר"מ במ"ל הביא מפורש מרש"י שגם בשבת אסור ח"ש מן התורה ובמגי' שם מביא ד' הח"ץ ומשיג עליו ועפמ"ג בפתיחה לה' שבת וה"ד עתיקין.

והנה דין זה דחילוק מלאכות נפ"ל מקרא ואי לאו קרא הי' כל הל"ט מלאכות משם א' בכלל מלאכה ול"ה חייב אלא א' כאוכל חלב וחלב וכדומה והנה הלימוד הוא רק על שגגת מלאכות אבל זדון מלאכות ושגגת שבת א"ח אלא א' כי הוי משם א' ולפי זה נ"ל לפ"מ דקיימא לן במעילה ור"מ פ"ב מהמ"א דאם אכל משני מינים מ"א והם נכללים בשם א'. כגון נבלת שור ונבלת חמור וכדומה ואכל מכל א' ח"ש מצטרפין לכשיעור הואיל הם מש"א אבל מב' שמות אין מצטרפין והוי כח"ש כמו חלב ודם וכדומה ע"ש אם כן ה"נ כאן באותן המלאכות הצריכין שיעור כגון קצירה וטחינה וכדומה דשיעורן כגרוגרת ודאי אם הי' בשגגת מלאכה דאם הי' עושה כ"א כשיעור הי' חייב שני חטאות דהוי כב' שמות עתה דקצר כחצי גרוגרת וטחן ג"כ כחצי גרוגרת א"ח כיון דהוי כב' שמות וא"מ שני ח"ש לשיעור כמבואר שם במעילה ור"מ. אבל אם הי' בשגגת שבת או שהי' מזיד לענין סקילה אם כן אפילו ח"ש ממלאכה זו וח"ש ממלאכה אחרת מצטרפין כיון דכולם הם ש"א אמאי לא יצטרפו והוי בכלל מלאכה דאסרה התור' בכשיעור דהוי עבודה אם כן שני ח"ש מצטרפים ג"כ ועיין שבת ע"א וע"ב וכן ביוה"כ אם נאמר דאין חילוק מלאכות כמבואר ב"ה לקמן מיוה"כ וכן ביום טוב מבוא' להדיא בש"ס דאין חילוק מלאכות ביום טוב אם כן כל המלאכות הוי מש"א כמו נבלת בהמה וחיה וכדומה אם כן מצטרף שני ח"ש מכל מלאכה ועמש"ל היו"ט מרצ"ב להיפוך ע"צ הסברא ועתה נ"ל כמ"ש דמצטרף שני ח"ש דדמי לגמרי לשני מיני נבלות דמצטרפין כיון דהם מש"א ה"נ. ודוקא אם שיעורן שוה כגון קצר וטחן דהוי כגרוגרת ע' עוד כמה מלאכות בר"מ ה"ש אבל אותן שאין שיעורן שוה כגון קוצר ח"ש וכותב ח"ש כגון אות א' ודאי א"מ כמבואר במעילה וביומא דפ"ח דכל שאין שיעורן שוה א"מ אפילו אם הם מש"א אם כן ה"נ והענינים עמוקים. ואפילו במלאכה א' כגון הוצאה אם הוציא שני מינים שוים בשיעורן א"מ לחמור רק לקל ע' פכ"ג ור"מ פח"י מה"ש וכאן בשיעורין חלוקים לגמרי ל"ש צירוף כלל דל"ש קל ע"ש.

והנה כאן מצטרף אפילו לזמן מרובה לא כמו במ"א דבעינן תוך כא"פ דזה אינו רק באיסורי אכילה אבל כאן אם עשה ח"ש מלאכה בתחלת השבת וח"ש בסוף השבת מצטרף וכ"ה בשבת ק"ה דהכותב אות א' שחרית ואות א' בה"ע בשני העלמות ר"ג מחייב דאין ידיעה לח"ש וחכמים פוטרין דיש ידיעה לח"ש ומחלקות לחטאות אבל במזיד כ"ע מודים דמצטרפין או בהעלם בלי ידיעה ע"ע בתוס' וכן ח"ש בשבת זו וח"ש בשבת אחר במזיד ג"כ מצטרף ובשוגג אי הימים מחלקים ע"ש פכ"ג וכ"ה בפתיחה לפמ"ג ה"ש וע"ש שחקר דבהוצאה מבואר פ' המוציא ור"מ פח"י מה"ש דאם הוציא ח"ש ונשרף או הגביה ואח"כ הוציא עוד ח"ש פטור דבעינן בעידן גמר הוצאה יהי' מונח כל השיעור ע"ש אם בשאר מלאכות ג"כ כגון קצר כגרוגרת ונאכל או נשרף וחזר וקצר ח"ג דבגמר הקצירה ל"ה בעולם ח"ש הראשון אם חייב דאפשר דוקא גבי הוצאה הדין כך דמלאכה גרוע הוא ואין לך בו אלא חידושו אבל בשאר מלאכות כגון קצירה וכדומה למה לא יתחייב כיון דעשה מלאכה אף דח"ש הראשון אינו בעין א"ד שבכל המלאכות הדין כן ובכתיבה ודאי אם נמחק אות הראשון קודם שנכתב השני פטור דבעינן כתובות לפנינו אבל בשאר מלאכות מסופק כנ"ל ע"ש ומכל מקום אני לך. ולאו זה נוהג בכל ישראל הן זכרים הן נקבות ובכל אישי ישראל חוץ מחרש שוטה וקטן דלאו בני מצות נינהו רק אסור לנו להאכילם כמו כל האסורים ויבואר בסמוך בעזה"י ובעכו"ם אינו לאו זה אדרבא מחויב לעשות מלאכה דעכו"ם ששבת ח"מ:

והנה ראיתי ונתון אל לבי לבאר הל"ט מלאכות אבות חוץ תולדות שחייבים עליהם בשבת סקילה וכרת במזיד ובשוגג חטאת קבוע ועל לא הודע א"ת והעושה הל"ט מלאכות כולם בהעלם א' בשגגת מלאכה חייב ל"ט חטאות וכן אם עושה אב ותולדה של אב אחר חייב שנים וכן שני תולדות של שני אבות חייב שנים עיין ר"מ ה' שגגות כי התולדות כאבות לחייב על התולדות ג"כ אך אם עשה אב ותולדותיו בהעלם א' א"ח אלא א' דהוי כעשה מלאכה א' ב' פעמים בהעלם א' דא"ח אלא א' ויש הרבה מלאכות דהוי מעין מלאכת האב ועדיף יותר מתולדה ג"כ דינו כנ"ל ועל אלו המלאכות אם נתקבצו בעשי' אח"ז מעין הרבה אבות או תולדות מחולקים חייב על עשי' א' הרבה כמנין המלאכו'. ובעזהשי"ת אבאר אחד לאחד כמו שחשבם רבינו הגדול הר"מ פ"ז מה' שבת האבות והתולדו' נחשבים בפרקים הבאים. וביוה"כ ויו"ט אבאר במקומם אי"ה והאבות נחשבים ג"כ במשנה פכ"ג בשבת דף ע"ג והתולדות נתבארו בש"ס הרבה בפי"ז ובפרקי' אחרים ואצרפם כ"א בס"ד וקראתי שם הקונטרס מוסך השבת וזה החלי בעזרת השי"ת:

א) החרישה כ"ה בר"מ פ"ז ובמשנה נחשב הזריעה בראשונה ופרכינן בגמרא מכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש ברישא והדר זורע ואמרינן תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי והנה הר"ם מדבר כפי מנהג רוב העולם דמכרב כרבי ברישא ע"כ חושב החרישה בראשונה וערש"י דע"ג ע"ב ד"ה בא"י כ' קשה הוא ואינו יכול לכסות בלא חרישה ואשמועינן דהא נמי חרישה הוא נראה מד' דודאי בא"י חורשין ג"כ ברישא ככל העולם אך אחר הזריע' חורשין עוד הפעם ואשמועינן המשנה שעל פעם ב' נמי חייב משום חורש וכ"כ הרע"ב כאן במשנה דאם הי' קרקע קשה וחרשו וזרעו ואח"כ חזר וחרשו מחייב אחרישה שני' וכו' אם כן מסידור המשנה מסתעף דין דחרישה שני' אם כן למה לא כ' הר"מ ד"ז דאחרישה שני' נמי חייב וצריך ללמדינו גם דינים הנוהגים בא"י ובפרט דמלמדינו דינים הנוהגים בימי בית השלישי תובב"א ומכ"ש הדינים הנוהגים גם עתה. אך באמת דהמשנה משמיענו זה וכפי המבואר בש"ס דחורש וחופר מלאכה א' דהם לרפויי ארעא אם כן הר"מ שכתב זה דהחורש וחופר כאן וכן בפ"ח כתב המנכש וכו' המשוה חייב משום חורש ופשיטא דחרישה שני' לא גרע מדברים אלו ובודאי חייב דהוא לרפויי ארעא אם כן ממילא משתמע זה והוא דבר פשוט ע"כ לא הוצרך הר"מ לפרש וז"פ. וראיתי ברש"י פסחים מ"ז ע"ב גבי יש חורש חרישה א' ד"ה ושביעית כ' דעובר משום שדך לא תזרע וכו' וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות הזריעה מבואר מדבריו דחורש חרישה שני' לכסות הזרע הוי תולדת זורע וכאן בשבת פירש"י דא"י לכסות בלא חרישה ואשמעינן דהא נמי חרישה היא. אך באמת בודאי הוי חרישה אך חרישה כזו לכסות הוי תולדת זורע ג"כ וחייב משום זורע ג"כ אם כן יש חילוק בחרישה ראשונה כ"ז שלא נזרע א"ח רק משום חורש אבל חרישה שני' כדי לכסות אחר שנזרע הוי תולדת זורע ג"כ וחייב משום חרישה ומשום זריעה. אך באמת א"י מי דחקו לרש"י ז"ל לפרש כן משום קושיא דאחרישה א"ח בשביעית הא במכות מבואר דאיירי במחפה דהוי זורע וכ"כ התוס' כאן וכפירש"י ד"ה וכלאים בכרם ומנ"ל לרש"י דחרישה כדי לכסות הו"ל תולדה דזריעה וגם לפ"מ דמסקינן במ"ק דבשביעית א"ח על תולדה אם כן חייב כאן ע"כ משום מחפה דהוי זורע ממש ולא תולדה וצ"ע ד' רש"י ז"ל. אך על כל פנים לדינא סובר רש"י כן דחרישה לכסות הו"ל תולדת זורע וחייב שנים משום חורש ומשום זורע דודאי על חורש ג"כ חייב כמבואר כאן והר"מ סתם ולא כתב רק חרישה ויבואר עוד לקמן במלאכת זורע בע"ה ומבואר בגמרא תנא החורש החופר החורץ כולם מלאכה א' הם וכ"כ הר"מ כאן והיינו שאינן תולדות רק הוו אבות כחרישה כי כל אלו הוי חרישה:

והנה מלאכה זו דחרישה היינו דחורש כדי שיהי' ראוי לזריעה ע' פ' הבונה חרישה כ"ש למאי חזי לביזרא דקרי דכוותא וכו' אבל החורש בצונמא שא"ר לזריעה א"ח משום חורש רק עיקר דמרפי ארעא וראוי לזריעה והמשוה גומות בשדה חייב משום חורש ובבית חייב משום בונה היינו דבבית אינו לזריע' ל"ש חרישה וכ"כ בספ"י ע"ש. אחר כתבי זה מצאתי להגאון מהר"מ בנעט בספר מגן אבות שמביא מה שכתבתי למעלה דבארץ ישראל יש שני חרישות ומבי' בשם הריטב"א דה"א דאחרישה שניה א"ח אפשר כיון דהיא לאחר זריעה או עפר תיחוח ועמד על הר"מ שאינו מביא חידוש זה דחרישה שניה חייב ולפי עניות דעתי כמ"ש דמשמע מהר"מ פ"ח גבי מנכש ומקרסם וממילא משמע ויתבאר עוד לפנינו בס"ד. ואם שייך חרישה בעפר תחוח ע' שבת ל"ח תוד"ה מפני דעת ר"ת שחייב משום חורש אך בעפר תחוח כל כך אם עושה גומא אינה מתקיימת כי דופני הגומא נופלים א"ח ועיין ביצה דף ח' תוספות ופ"י ואין להאריך במה שהאריכו הראשונים והאחרונים. ואם חרש בעציץ שאינו נקוב אם חייב משום חרישה אינו מבואר בש"ס ור"מ רק גבי תולש מבואר שיש חילוק ובעציץ שא"נ פטור אבל כאן ובזריעה אינו מבואר ועיין בס' מג"א נסתפק בזה דכתב דתלוי אם זורע חייב בעציץ שא"נ חייב חורש ג"כ ואם זורע פטור גם החורש פטור ולפני זה בזורע הניח בספק ג"כ דין הזורע אם חייב בעציץ שא"נ. ובספר חיי אדם גבי זריעה הכריע דעל זריעה חייב אף בעציץ שא"נ וכאן בחרישה לא דיבר מזה וצ"ע ואי"ה עוד יבואר במלאכת הזריעה ודיני עציץ נקוב ושא"נ עיין ר"מ ה' בכורים במ"ל האריך בדינים אלו מאי זה א"נ. והחופר גומא וא"צ אלא לעפרה הו"ל מלאכה שאצל"ג ולהרבה ראשונים דפסקו כר"ש ודאי פטור אך לר"י ור"מ פ"א פוסק כוותי' דמלאכה שאצל"ג חייב מכל מקום מבואר בש"ס כ"פ ור"מ ספ"א דפטור דהו"ל מקלקל ועיין בהה"מ היינו במקום דהוא מקלקל כגון בבית אבל במקום דאינו מקלקל חייב לר"י ע"ש וכ"כ הרמ"ך מובא בכ"מ שם. ואם א"צ לא לגומא ולא לעפרה ע' סי' שי"ד בשו"ע במג"א השיג על הת"ה שדעתו שחייב בכה"ג והשיג עליו עסק"ה. ועבסמג"א פלפל למה הוי מקלקל בצריך לעפרה הא הו"ל כמו חובל וצריך לדם או מבעיר וצריך לאפרו ומבואר לקמן בר"מ דחייב דלא הוי מקלקל ה"נ כיון דצריך לעפרה למה הוי מקלקל ע"ש הפלפול ומחלק. והנה חרישה נקרא אב ומבואר בגמר' כל מלאכה דהוה במשכן הוי אב והי' במשכן חרישה לצורך הסממנים. ולכאורה במדבר היאך הי' חרישה וזריעה הא עפר מדבר אינה מצמחת ע' תוס' פ' כיסוי הדם כ' דבזמן שהיו ישראל במדבר היו זורעין ומצמיח אך יותר נראה דודאי לא היו חורשין אז לצורך סממנים כי הי' מוכן בידם אך הפירוש מלאכ' שהיתה במשכן אותן דברים שהיו נצרכים במשכן כגון לסממנים היו צריכים לחרוש ולזרוע זה הוי במשכן וכ"כ פ"י דף ע"ה וז"ב:

ואלו הם תולדות לאב חשבם הר"מ פ"ח המנכש בעיקרי האילנות. ומנכש מבואר במשנה דק"ג ולא כ' הר"מ מאי זה מנכש ובפי' המשניות כתב מנכש החופר סביב עיקרי הגפנים והצמחים והחרישה בשוה וכ"פ הרע"ב בפי' א' וכ' דהוא מעין חרישה. וקצ"ע למה חשיב תולדה הא הוי חרישה ממש כמש"ל החופר וכו' מלאכה א' הם ועלח"מ. ובמ"ק ד"ב מבואר אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים משום מאי מתרינן בי' רבה אמר משום חורש ר"י א' משום זורע וכו' ובהלכ' שאח"ז מביא הר"מ דין משקה מים לזרעים וכ' דחייב משום זורע היינו כר"י כ"כ הה"מ. והק' הכסף משנה אמאי גבי מנכש כאן פסק כרבה דחייב משום חורש הא פלוגתא אחת היא ואם פוסק כר"י הו"ל לחייב גבי מנכש ג"כ משום זורע ותי' דתרי גווני מנכש יש, כאן מיירי בחופר בעיקרי האילן לכ"ע הוי חורש ובמ"ק מיירי מנכש שעוקר עשבים רעים מתוך טובים וזה סיבה שיצמחו ביותר העשבים הטובים זה הוי זורע לר"י. אך הניח בצ"ע אמאי השמיט הר"מ מנכש דמ"ק ע"ש. והנה מ"ש דמנכש דמ"ק היינו שעוקר עשבים כפירש"י שם במ"ק להדי' ובודאי דבריו ברורים דמנכש דמ"ק אינו כמנכש דכאן דדברי הר"מ הם מבוארים במשנה כאן דק"ג החורש והמנכש מבואר דהוי בכלל חורש והיאך יחלקו האמוראים ור"י סובר משום זורע נגד משנה מפורסמת ע"כ מנכש דמ"ק מין אחר והר"מ העתיק כאן המשנה. אך זה קשה למה לא הביא הר"מ מנכש דמ"ק ויבואר בסמוך בס"ד. והרע"ב כאן במשנה מביא פי' זה על המשנה ג"כ דמנכש היינו דעוקר וכו' וצ"ע היאך נוכל לפרש כן היאך יחלוק ר"י על משנה שלמה ולמה לא מותבינן תיובתא ממשנה זו לר"י ע"כ כפירוש הר"מ וכפי' שהביא הרע"ב ג"כ דחופר וכו' וער"מ פ"א דכלאים פוסק שם דמנכש בכלאים לוקה והיינו מנכש דמ"ק כמבואר שם בברייתא ופוסק כר"י גבי מנכש דמ"ק. אך כאן קשה דהשמיטו כאן וע"ש בכ"מ שהקשה הא כאן פוסק כרבה משום חורש ולמה יתחייב גבי כלאים וכו' ודבריו תמוהין הא כאן כ' הוא עצמו דמנכש דכאן לכ"ע הוי חורש ואינו מנכש דמ"ק וכבר כתבתי לקמן במצות כלאים ע' בסוגיא ותבין ולשון הר"מ כאן המנכש בעיקרי האילנות נראה כפירושו בפה"מ דחופר בעיקרי אילן. עוד כתב הר"מ והמקרסם עשבים מבואר ג"כ במשנה שם המנכש והמקרסם ורש"י פירש מקרסם קוצץ ענפים יבישים מן האילן לתקנו והר"מ שינה וכתב המקרסם עשבים וע' מ"ק ד"ג מנין שאין מקרסמין פירש"י היינו זומר אלא שקרסום שייך באילנות עכ"ל והיינו בגפנים מיקרי זמירה ובאילן הו"ל קרסום. ולכאורה צ"ע על רש"י כיון דהו"ל כמו זריעה אם כן הו"ל תולדת זורע כמבואר לקמן זומר ובמשנה חושב אותו לחורש. ולומר דחייב גם משום חורש צ"ע ע"כ כ' הר"מ כאן דמקרסם עשבים ואינם רעים מתוך הטובים שיצמחו דזה הוי מנכש דמ"ק דחייב ג"כ משום זורע רק תולש עשבים ליפות הוי חורש ולא מתוך הטובים ועיין ברע"ב שפי' ג"כ מקרסם כפירש"י וכ' התי"ט בשם הר"מ דחייב משום זורע וד' הר"מ בפה"מ כאן לא זכיתי להבינם ואין כאן מקומו להאריך השי"ת יזכני לעמוד על דעתו. והרב המגיד העתיק המשנ' והגמרא ומביא פירש"י דמקרסם קוצץ מן האילן וצ"ע האיך השוה אותם הלא הר"מ כתב בפירוש מקרסם עשבים וצ"ע. עוד כ' הר"מ והמזרד את השריגים כדי ליפות הקרקע ה"ז תולדת חורש וחייב בכ"ש ורש"י פי' פעמים שהם מכחישים האילן וכו' וקוצצין וכו' אם כן הוא סיבה לאילן שיצמיח ויהי' חייב משום זורע וכ"כ התוי"ט דמזרד חייב משום זורע ואפשר דגם כוונת הר"מ כאן ובמקרסם דחייב משום חורש ג"כ ועל זורע חייב כמ"ש אח"ז זומר ולא קשה למה לא כתב שחייב שתים דכיו"ב מצינו בר"מ כ"פ אף על מלאכה דחייב אינו מביא רק מביא בכל מלאכה דזה ממלאכה זו ג"כ וממלאכ' אחרת נשמע מן דינים אחרים שכתב. ע' בהה"מ פי"ב ובר"מ גבי מבשל סממנים אף דחייב שתים לא כתב הר"מ רק א' היינו דהוא בכלל מלאכה זו ג"כ ה"נ אשמועינן דהוי חרישה וזריעה נשמע ממ"ש אח"ז הזומר וכו' דכל דהוא להצמיח חייב משום זורע ומכל מקום קו' הכסף משנה גבי מנכש אינו מתורץ בזה. ומה שמסיים הר"מ כדי ליפות קצ"ע דסתם בדבר דנראה מדבריו דכוונתו צ"ל ליפות ועש"ס דק"ג מבואר אף דאינו מתכוין ליפות מכל מקום הו"ל פס"ר וחייב רק מיירי באגם או בארעא דחברי' ע"ש וצ"ל דגם כוונת הר"מ כן היכא דשייך יפוי וקיצר בדבריו ובדין בארעא דלאו דילי' דהו"ל פ"ר דלא ניחא לי' והד' עתיקין ומה דעת הר"מ בזה אין כאן מקומו. עוד כתב וכן המשוה את פני השדה שהיה תל והשפילו או מילא הגיא וכן כל המשוה גומות בשדה ה"ז תולדת חורש והוא מהש"ס ומלאכה זו אין לה שיעור וחייבים עליה בכ"ש כ"ה במשנה ור"מ כאן וכל התולדות כמו האב שחייבים בכ"ש ועיין בח"א מביא בשם ירושלמי דהמזבל שדה או מסקל מאבנים חייב ג"כ משום חורש והר"מ לא הביא זה בפירוש והוא בכלל ליפות הקרקע כמ"ש ע"ש:

ב) הזריעה לשון הר"מ פ"ז הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך או המרכיב או הזומר כ"א מאב א' הם וענין א' וכו' היינו שאינן תולדות רק נחשבים לאבות והוא מהש"ס דע"ג. והנה מלאכת הזריעה אם זורע במקום שראוי לצמוח וז"פ. וכבר בררנו לקמן היו"ט דעל הזריע' שזרע חייב אף בלא השריש ונקלט כלל כגון שנתקלקל תיכף ע"י איזה סיבה או שתיכף הגביה מן הקרקע חייב על מעשה הזריעה ול"ד לאפילו דקודם שנאפה א"ח כמבואר בש"ס התירו לרדותה קודם שתאפה כדי שלא יבא וכו' דהתם האפיה הוא המלאכה וחייב בשעת אפיה אבל הכא המלאכ' היא הזריע' וחייב תיכף על הזריע'. וגם כ' שם דעל הקליטה חייב בפ"ע אם זרע בשבת ונקלט בו ביום כי קודם השבת מותר לזרוע אף שנקלט בשבת ע' שבת פ"א והדברים ידועים א"צ לפרש רק בזרע בשבת ונקלט בו ביום ומשכחת לה ע"ש חייב על הקליטה ג"כ ואם היה ידיעה בין הזריעה לקליטה ידיעות מחלקות וחייב שני חטאות וא"צ לכפול הדברים וע' תוס' שבת נו"ן ע"ב ד"ה מקצת כ' על הקושיא דזריע' מעלי וכ' דמיירי בלא השריש וכ' היינו דל"ה תולש אבל משום זורע חייב בלא השריש כמש"ל ה' יום טוב ועשו"ע סי' שי"א והד' ברורים כמש"ל. ונ"פ אפילו אם זרע אדעתא להגביה תיכף מן הקרקע ולא יצמח כלל מכל מקום מעשה הזריעה במקום צמיחה אסרה התורה וזה הו"ל מלאכ' אם כן הו"ל כבונה ע"מ לסתור או כותב ע"מ למחוק דודאי חייב על המעשה ה"נ כנ"ב. ותולדות לאב זה מבואר בר"מ פ"ח המשקה מים לצמחים בשבת ה"ז תולדת זורע עכ"ל. ובמ"ק ד"ב ע"ב מבואר המנכש והמשקה מים לזרעים ר"א חייב משום חורש בלבד דלרפויי ארעא וכו' ור"י סובר דחייב משום זורע לבד ואביי אמר לרבה לדידך קשיא ולר"י קשיא למה לא יתחייב משום שניהם משום חורש ומשום זורע כדרב כהנא אם איכא תרתי חייב תרתי דסובר הזומר כו' חייב ב' ואסיק בקושיא ואח"ז מבואר דר"י אקשי' לרבה מבריית' ורבה תי' דכולה ר"ע הוא והגי' שר"ע אומר ע"ש. והנה הרב המגיד כ' דהר"מ פוסק כר"י היינו משום זורע לחוד וק' כיון דאביי אסיק בקושיא למה לא יתחייב שנים כדר"כ הזומר והר"מ פוסק כר"כ לקמן בה"ז אם כן למה לא חשש לקושיא דאביי אך זה ידוע מכללי הש"ס היכי דאסיק בקושי' ולא בתיובתא לא נסתר הדין כי קושיא יש לה תי' אך ק' על אביי או על סתם גמרא הא תיובתא גדולה הי' דבכ"מ מבואר דהיכי דאיכא תרתי חייב ב' וגם קשה היאך פ' הר"מ כר"י נגד רבה הא רבה ור"י ה' כרבה בר משדה וכו' והרבה סוברים דבכל הש"ס כ"ה ולא בב"ב לחוד והד' עתיקין. שו"ר בנוב"י ת' סי' ל"א עמד בכ"ז שכתבנו והנה מה שפסק לא כרבה יש ליישב בנקל כיון דר"י אותבי' לרבה מברייתא ורבה צריך לדחוק ולהגי' ולר"י הברייתא כפשטא ע"כ פוסק כר"י וער"מ פ"א מה' כלאים אך קשה למה לא יתחייב שתים. ולע"ד נראה ליישב כ"ז דקושיא דאביי לרבה היא באמת תיובתא גדולה אך לר"י הוא קושיא בעלמא והדאמר אביי לרבה לדידך קשיא וכו' כיון דדיבר עמו א"ל בדרך כבוד גם הי' סובר אביי דיתרץ לו איזה תירוץ אבל סתם גמרא דאסיק בקושיא היינו לר"י אבל לרבה הוא תיובתא והיינו לרבה אין שום טעם דלא יתחייב משום זורע ג"כ כיון דמצמיח עי"ז אבל לר"י אינו קשה למה לא הוי חורש דהלא הבאתי במלאכה הקודמת פירש"י פסחים מ"ז ע"ב שכ' דחורש לכסות את הזריעה הו"ל האי חרישה תולדה דזורע ונוכל לומר דחרישה הוא דוקא קודם הזריעה אבל חרישה בזרעים שנזרעו אינו חרישה רק תולדה דזורע אם כן שפיר סובר ר"י דרק משום זורע דגם החרישה זריעה והו"ל משם א' אף די"ל דחייב משום חורש ומוכח מן הגמרא דשבת דתנא בא"י קאי דחייב על החרישה השני' ג"כ ז"א מוכרח כ"כ דאפש' ר"י לא ס"ל כן וקו' הש"ס מכדי מכרב כרבי ברישא אפשר יש לו תירוץ אחר או דסובר דאין קושי' כל כך דהתנא נקט שלא כסדר כמו המכבה והמבעיר עתו"ס שבת אם כן אינו תיובתא רק קושיא אבל לרבה היא קושיא גדול' ע"כ פוסק הר"מ כר"י ולא כרבה כיון דאיתותב ולפי זה ניחא נמי ד' הר"מ שהבאנו לעיל דחושב חרישה וזריעה והקשינו למה לא אשמועינן דאחרישה שני' חייב כמבואר בגמרא ולפמ"ש ניחא דבאמת הר"מ אינו סובר כן כיון דר"י כאן סובר דא"ח משום חרישה ואביי וסתם גמרא אקשי ליה ולא התיבו נ' שדעתם שא"ח משום חרישה ע"כ חושב חרישה ואח"כ זריעה דדוקא על חרישה ראשונה קודם שנזרע חייב משום חרישה ולא על אחר שנזרע ומכל מקום הוא מודה דחרישה שני' הוי תולדה דזורע כי ז"פ כיון שמועיל לצמיחה כנ"ב והד' נכונים הפוך בה וכו'.

עוד כתב הר"מ דהשורה חטים ושעורין וכיוצא בהם במים ה"ז תולדת זורע והרב המגיד הרשים ע"ז זבחים צ"ד ומג"א של"ו תמה ע"ז דאדרבא שם מוכח להיפך דאמרינן התם ר"א זרק פשתן למים חייב ואמרינן מ"ט אילימא משום דמקדיח (פי' שצומח) אפילו חיטי ושערי נמי אלא משום לש וכ"ה בר"מ ספ"ז הנותן זרע פשתן וכו' חייב משום לש אם כן משמע דא"ח משום זורע ומחלק המג"א בין זמן קצר לזמן ארוך ובפשתן חייב תיכף משום לש ואין מובן החילוק כ"כ. ולענ"ד לפמש"ל ובהיו"ט דהזריעה בקרקע הוי מלאכה אף שלא נקלט ולא צמח כלל וגם הקליטה הו"ל זורע כמ"ש בשביעית דפחות מל' יום קודם שביעית אסור לנטוע דנקלט בשביעית והו"ל זריעה ובשבת לא משכחת לה זריעה וקליטה ביום א' כי על כל פנים צריך ג' ימים ובזורע תוך ג"י לשבת אף שנקלט בשבת א"ח כי קודם שבת מותר לעשות מלאכה אף שנעשה בשבת כידוע אך באופן דמשכחת לה ע"ל היו"ט דיש מינים שנקלטים בו ביום. והנה נהי דאם הי' בהעלם א' א"ח אלא א' דעושה כמה מלאכו' משם א' א"ח אלא א' אבל אם הי' ידיעה בינתיים דידיעות מחלקות חייב ב' חטאות דהו"ל כמו זורע ונודע וחזר וזרע כי הקליטה ה"ל ג"כ זריעה וה"ה הצמיחה ודאי הו"ל זריעה וער"מ פ"ז כ' דהתולדה דומה לאב היינו אף שא"ד לגמרי כמ"ש לפ"ז על כל פנים צריך דמיון גדול לאב. והנה הזריעה דאסרה תורה שהי' אב ובמשכן היו זורעים כדרך כל העולם על הארץ אין שייך לומר הזורע במים הו"ל תולדה כי אין דמיון כלל לקרוא זורע דל"ש זריעה כלל במים אם כן על הזריעה בעצמה במים א"ח כלל ואם זרע במים ולא צמח או שלקחה תיכף מן המים ודאי פטור דל"ש תולדת זורע כלל כי מה ענין מים לאדמה וא"ד האב לתולדה כלל אבל השורה במים עד שצמח חייב על הצמיחה דהצמיחה שפיר הו"ל תולדת צמיחה בדבר הגדל מן הארץ דשם צומח וכאן נמי צומח הוי"ל דמיון אם כן בשורה במים א"ח עד שצמח ובלא צמח על הזריעה עצמה במים א"ח דשם זריעה במים לזריעה על הארץ אין לו דמיון כלל אם כן במים א"ח עד שצמח והו"ל כמו אפיה. והנה בשורה עד שצומח הדבר פשוט דחייב דה"ל תולדה ובזה מיושב ד' הר"מ דבש"ס דא"ר זרק פשתן למים חייב ומקשה אי משום דמצמיח אם כן א"ח עד שמצמיח א"ה חיטי ושערי נמי דפשוט אם מצמיח חייב ומסיק דרבא דאסר פשתן משום לש וחייב תיכף שנתנו במים מחמת לש וא"צ שישהה כלל ובחיטי וכו' צריך שישהה עד שיצמחו והר"מ דכתב השורה ולא כ' עד שיצמיח הי' ז"פ בעיניו ולא הי' צריך לפרש ועיין בח"א נ' דדרך קצת בזה הדרך ועדיין לא הבאתי בכור הבחינה וגם אפשר הצמיחה ל"ה זריעה כמ"ש תוס' בר"ה דכל הזרעים גדלים בשביעית ע"ש ואי"ה אשנה פ"ז:

והנה הזורע בעציץ שא"נ אינו מבואר הדין ובמג"א מסתפק בזה ובח"א דעתו לחייב גם בעציץ שא"נ ומביא פירש"י שבת שכ' דלאו היינו רבותא לענין עציץ שא"נ פי' דאין זריעה בכך וכ' דכוונתו לענין תלישה אבל לא לענין זריעה ואינו מוכרח וצ"ע. ומבואר בר"מ לקמן ה"ד גבשושית של עפר שעלו בה עשבים אם היתה ע"ג יתידות הניחה על הארץ חייב משום זורע ועיין בשבת דפ"א ע"ב ונראה דאף רש"י מודה בזה אף דלענין תלישה פירש"י שם דהוא מדרבנן דגם ע"ג יתדות יונק מהקרקע ע"ש מכל מקום כאן מודה דעכ"פ יונק יותר וממהר להצמיח הו"ל תולדת זורע כמו משקה מים וכו' וז"ב ע"ל במלאכת קוצר. שוב מצאתי בהג"א פ' המוציא כ' בשם ר"י דגם הניחה ע"ג קרקע א"ח רק מדרבנן ובטלה דעתי מכל מקום צ"ע כי הדברים שכ' נכונים המה. ושיעור מלאכה זו היינו הזריעה כ' הר"מ דהוא בכ"ש וכן התולדות ובפתיחה כוללת לפמ"ג מביא פירש"י במשנה דע"ג שכ' להדיא ושיעורן של אלו כגרוגרת חוץ מחורש מבואר להדיא שדעתו ז"ל דזריעה צריך שיעור כגרוגרת וע"ל ברש"י קודם המשנה ד"ה משכחת אך כאן ד"ה האופה כ' להדיא דצריך שיעור ודעת התוס' כהר"מ דהיא בכ"ש ע' תוס' פסחים מ"ז גבי יש חורש תלם א' ד"ה במוקדשין כ' דל"ת לאו דמעילה דל"ת רק דומיא דחרישה דבכ"ש אם כן קשה מאי מקשה הש"ס במכות על משנה זו דלחשוב זורע ביום טוב הא זורע יש לו שיעור ול"ח אלא דברים שאין להם שיעור ע"כ גם זריעה א"צ שיעור וכן הוכיח בשער המלך לענין זריעה בנחל איתן מקושית הש"ס ולחשוב הזורע בנ"א דאין שיעור וחייב בכ"ש ע"ש ה' רוצח דיני ע"ע ורש"י דס"ל יש שיעור לזריעה לשיטתו מקשה הש"ס שפיר ולחשוב הזורע אף דצריך שיעור דרש"י חושב שם ללאו דמעילה אף דיש שיעור אם כן מקשה שפיר ולחשוב זריעה ע"ש. והנה הוכחת השעה"מ לענין זריעה בנ"א דהוי בכ"ש היינו לשיט' התוס' ע"ש שמביא ד' התוס' אבל לרש"י אכתי הס' של המוצל מאש במקומו אפשר דצריך שיעור. ובעיקר הדבר שנסתפק המוצל מאש כפי שהביאו בשער המלך גבי נ"א דכתיב לא יזרע (מה"ת) אם דומה לשבת דא"צ שיעור היינו לדעת הר"ם או אפשר דצריך שיעור. א"י צד הספק כיון דכתיב לא יזרע מן התורה דצריך שיעור דל"מ כלל בשום מקום דזריעה צריך שיעור כמו מ"א וכדומה ובכלאים ג"כ כתיב לא תזרע ומבואר כ"פ הזורע חטה ושעורה חייב ואין שיעור כלל וכן גבי שמטה ל"מ שיעור. ונ"ל ברור אף לרש"י דסובר זריעה צריכה שיעור היינו גבי שבת דבעינן מלאכת מחשבת וצ"ל המלאכה חשובה אבל בנ"א ובכלאים ובשביעית דכתיב לא יזרע ודאי בכ"ש משמע דל"מ שיעור כנ"ב ובעזה"י יבואר עוד במקומות הללו וגם לפי מסקנת הש"ס ביומא דשיעורין הל"מ וכאן ל"מ כלל ודאי נ"א וכלאים ושמטה בכ"ש בלי שום פקפוק. שו"ר לפמ"ש הר"ם פ"א ממעילה גבי לאו דלא תגוז יראה לי שאינו חייב אלא כשיעור הסיט דלא יהי' חמור זה משבת ע"ש אם כן ה"נ לענין שביעית וכלאים לשיטת רש"י וע"ע לקמן במצות לא תגוז יעש"ה. והמחפה זרעים בעפר מבואר להדיא במכות גבי כלאים וי"ט דחייב משום זורע והר"מ מביא זה גבי כלאים פ"א מה"כ וכאן ל"ה אבל הדין דין אמת דהוי זורע וז"פ. ונלענ"ד דאף דלרש"י דעל זריעה בעינן שיעור בשבת מכל מקום אם עבר באותה זריעה עוד לאו והוא בכ"ש כגון שזרע בשבת כלאים כיון דחייב על כלאים בכ"ש חייב על שבת דאחשבי' ע' ס' זו כ"פ באחרונים ובזה אפ"ל דגם התוס' ס"ל כרש"י דזריעה צריך שיעור מ"ה מקשה שפיר ונחשב זורע ביום טוב דשם כ"ע סוברים דחייב על כ"ש כיון דחשיב זריעה לענין כלאים בכ"ש ה"נ משום זריעה לענין יום טוב ובזה נדחה נמי הוכחת שעה"מ דאפשר גם בנ"א צריך שיעור אך שם כיון דחייב משום כלאים בכ"ש חייב נמי משום נ"א בכ"ש וק"ל. שוב הערני א' מש"ס שבת ד' צ"א ור"מ פח"י משבת ומ"ל שם ואין להאריך. ואם זרע ח"ש דא"ח לשיטת רש"י אבל אסור מן התורה ככל ח"ש עש"ס דע"ד וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ופירש"י דח"ש אסור מן התורה ודעת הח"צ דאינו אסור מן התורה רק במ"א והד' עתיקין. ואם עשה ח"ש שחרית וח"ש בה"ע מצטרף ע' בשבת ור"מ ה' שגגות ובפרי מגדים חקר בקצר ח"ש בב' פעמים אי צריך שיהיה החצי הראשון בעין בשעת קצירת החצי השני ה"נ יש לחקור אם דר"מ הגביה ח"ש הראשון מהקרקע קודם שזרע הח"ש השני אם מצטרף ע"ש:

ג) הקוצר לשון הר"מ כאן פ"ז הקוצר תבואה או קטנית או הבוצר ענבים או גודר תמרים כ"א אב מלאכה א' הם שכ"א לעקור דבר מגידולו ולשון הר"מ פ"ח הקוצר כגרוגרת חייב ועיין בהה"מ דקוצר סתמא לאכילה וצריך כגרוגרת דכל שיעור אכילה כגרוגרת כמבואר כ"פ ואם קצר לדברים אחרים יש שיעורין אחרים עיין ר"מ כאן ה"ה אם לבהמה כו' ואם להסקה וכ' כאן דתולש תולדה דקוצר וקוצר היינו בכלי ותולש היינו ביד ומבואר בגמרא דע"ג האי מאן דשדי פיסא לדיקלא ואתר תמרא וכו' אין דרך תלישה בכך ועיין מגן אברהם סי' של"ו דתולש בפיו ג"כ אין דרך תלישה בכך לענין חיוב ומביא פירש"י סוכה ועיין בספר ת"ש והר"מ אינו מביא זה מאן דשדי פיסא וכו' וצרור שעלו בו עשבים כו'. ועשבים שצמחו ע"ג חביות התולש ממנו חייב שזה דרך גדילתו וכן התולש מעציץ נקוב, ומעציץ שא"נ פטור שאין זה דרך גדילתו ודין עציץ שא"נ עמ"ל הלכות ביכורים באריכות ולשון הר"מ וכל העוקר דבר מגידולו חייב וכו' לפיכך צרור וכו' ועשבים שצמחו ע"ג חביות וכו' ואינו מבואר בר"מ להדיא דאין קצירה אלא בגדולי קרקע כמ"ש אח"ז בעימור ובדישה בפירוש ונראה דסובר דבכ"מ שייך עוקר דבר וכו' ול"ד בגד"ק ולכאורה עשבים שצמחו בחביות דמבואר בגמרא דק"ח דג"כ לאו ג"ק ומבואר בש"ס להדיא דחייב ועיין קודם לזה גבי כשות ולהמסקנא דמארעא קרבי ואפשר דמ"מ מארעא קרבי והרשב"א כאן בסוגיא מביא בשם הרמב"ן דא"ח משום עוקר דבר רק בג"ק וה"ר ויתבאר עוד מזה בס"ד. עכצ"ל דעשבים בדלי הוי ג"ק. על כל פנים נראה דעת הר"מ דבכ"ע שייך עוקר דבר וכו' אף דלאו ג"ק והרשב"א כתב דכן נראה דעת הר"מ פי"א דדוקא בג"ק ואינו מוכרח כאשר יבואר לקמן בס"ד אדרבה נ' דבכ"ע מחייב משום עוקר דבר וכו' לדעת הר"מ. והנה ד' הרשב"א אין מובנים לי מ"ש שכ"מ מד' הר"מ פי"א דהנה הרשב"א כתב על הגמרא שם דאמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב מ"ט כו' מי לא אמר כו' ה"נ הו"ל עוקר דבר וכו' והרשב"א כ' דל"ד הטעם משום עוקר רק משום נט"נ דל"ש עוקר וכו' רק בג"ק וזה אינו ג"ק ופי' ד' הש"ס בדרך דחוק קצת ע"ש וכ' שכ"מ מר"מ פי"א היינו שמביא ד"ז דהושיט וכתב דחייב משום נט"נ ולא כ' משום עוקר כו' וצ"ע ולדידי' מי ניחא ד' הר"מ דאף אם נאמר דאין עוקר כו' רק בג"ק מכל מקום הרי הוא עצמו כ' פרק זה דחולב וכן חובל בבהמה חי' ועוף חייב משום תולדה דדש וכתב הרב המגיד אף דהר"מ בעצמו סובר דאין דישה אלא בג"ק סובר דבהמה הו"ל ג"ק כמ"ש התוס' אם כן בהושיט ידו למה א"ח משום עוקר הא ה"ל ג"ק ואפשר דכוונת הרשב"א דשייך נט"נ וע"ז כ' דכ"נ מד' הר"מ אבל לשון דכ"נ ל"ש דמבואר להדיא שם בר"מ מדמחייב משום נט"נ. ואל יקשה לך ע"ד הר"מ למה לא כתב בפי"א דחייב שתים משום עוקר ג"כ דזה מבואר כ"פ בר"מ דלא כתב חייב שתים כמ"ש הרב המגיד כ"פ ומ"ש הרשב"א דהגוזז יהי' חייב שתים משום עוקר ג"כ והר"מ מביא דינים אלו דגוזז בפ"ט בודאי להר"מ חייב דה"ל ג"ק לפי שיטתו אך ל"ק כמ"ש דכ"פ דרכו של רבינו בזה אבל ז"ב דהר"מ מחייב משום עוקר דה"ל ג"ק וכיון דל"מ מד' הר"מ דאף בג"ק לא כתב אם כן הדרינן דנ' דעת הר"מ אף באינו ג"ק חייב דלא כ' זה כמו גבי עימור ודש. עוד כ' הרשב"א דכ"מ בכורות כ"ה דאמרינן תולש לאו היינו גוזז לענין בכור וכנגדו בי"ט מותר דלית ביה משום עוקר דבר וכו' ודברים אלו של רבותינו הרמב"ן והרשב"א תמוהין מאוד אדרבה מבואר שם דאי תולש לאו היינו גוזז כנגדו בי"ט אסור דהו"ל עוקר. אח"ז מסיק דהו"ל עוקר כלאחר יד אבל בלא לאחר יד מבואר בהיפוך דחייב משום עוקר וכו' בבהמה וע"ש תוד"ה ואת"ל ובסוגיא ותראה שד' רבותינו הנ"ל תמוהים ולא זכיתי להבינם כעת. ולאחר החיפוש מצאתי במהריט"א מביא ד' הרשב"א בשם הרמב"ן ותמה כמו שתמהתי דאדרבה מבואר בסוגיא להיפוך רק מחמת כלאים. ולאח"י פטור אפילו בג"ק ממש כמ"ש האי מאן דשדי פיסא וכו' וכן בכל מלאכת שבת כידוע.

והרש"ל הובא במג"א סימן תצ"ו כתב דבדגים אין חייב משום צידה רק משום עוקר ד' מגידולו משום קוצר ע"ש ודגים אינם ג"ק ע' שבת ע"ה גבי חלזון ובתוס' דע"ג ע"ב ד"ה המפרק ס"ל גם כן דקוצר שייך אף באין גידולו מן הקרקע וברשב"א מביא בשם ירושלמי כ"ד שהוא מבדילו מחיותו חייב משום קוצר וכ' דלא אתי כש"ס דילן ולפמ"ש אין הוכחה בש"ס אפשר דס"ל כהירושלמי ג"כ בזה אם כן לפי שיטת הירושלמי בכל נט"נ מחייב משום קוצר ג"כ ובגמרא דידן אמרינן שוחט משום מאי חייב ר"א משום צובע וש"א משום נט"נ ול"א שום א' משום קוצר נראה דהש"ס דילן לא ס"ל כהירושלמי בזה ואל יקשה לך לר"מ דס"ל שוחט חייב משום מפרק היינו דישה ולא אמרינן כאן דחייב משום זה ע' בספ"י הטעם דא"ח משום מפרק רק בצריך לדם וסתם שחיטת חולין א"צ לדם כמבואר אי"ה במקומו אבל משום קוצר הו"ל להש"ס לומר ע"כ דהש"ס אינו סובר כהירושלמי בזה דנט"נ יהיה חייב משום קוצר ג"כ. והנה לשיטת הירושלמי דמפסיק דבר מחיותו הוי קוצר ולהר"מ דחייב בחולב וחובל משום דש דהוי ג"ק אם כן השוחט בשבת חייב שלשה חטאות משום נט"נ ומשום קוצר ומשום מפרק אם צריך לדם ועמש"ל בס"ד. ולכאורה בשחיטה להירושלמי דחייב משום קוצר אם כן ביום טוב הותרה קצירה לצורך אם כן היינו שחיטה ושייך מתוך גבי קצירה ושיטת הירו' מלישה ואילך והד' ארוכים אין כאן מקומו עפ"י ביצה סוגיא דמתוך. ובמהריט"א שם מביא בשם ירושלמי דגם חולב חייב משום קוצר ורש"י בשבת דצ"ה מביא זה ודחה דחלב בהדד פקיד ועקור ואינו מחובר ולפי זה החובל בבע"ח דקיימא לן דם חבורי מחבר ע' כתובות ופ' ר"א דמילה אם כן חייב בחובל משום קוצר גם כן ואי"ה יבואר עוד ולשיטת הירושלמי דחובל חייב משום עוקר דבר מגידולו חזרה קושית הש"ס פרא"ד ממהל היכי מהלינן דלמא נפל הוא ותי' הש"ס דאם הוא נפל הו"ל מחתך בשר מכל מקום הו"ל קוצר הדבר מגידולו כי הדם יוצא ולומר כיון דנפל היא ל"ה עוקר דבר וכו' דאינו גדל הדם זה דבר שהשכל ימאן דודאי כ"ז שהוא חי הדם גדל באברים ועמש"ל במלאכת מפרק ומלאכת גוזז עוד קושיא על זה.

כתב עוד הר"מ כל זרע שקצירתו מצמחת אותו ומגדלתו כגון אספסתא וסילקא הקוצרו בשגגה חייב ב' חטאות משום קוצר ומשום נוטע עכ"ל וזה מבואר בגמרא ע"ג ולא כתב הר"מ הקוצרו וצריך לה דאי א"צ לדבר שקוצר הו"ל מלאכה שאצ"ל דהר"מ פ"א פוסק כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב עליה ולא כ' קוצר כגרוגרת אפשר סמך אדלעיל דשיעור קצירה כגרוגרת אף דאין צריך כלל לדבר הקוצר וא"ר לאכול כלל אם כן ל"ש שיעור כלל אך פשוט כיון דקצירה הרבה שיעורין יש לאכילה כגרוגרת וכו' לבהמה כמלא פי גדי להסקה וכו' אם כן השיעור הוא למה שצריך ואמרו חכמינו זכרונם לברכה דבר הנצרך עד כמה הוא חשוב לאכילה כו' אם כן בצריך שישבח הגידולים והוי צריך לזריעה או לנטיעה ה"ל השיעור כדבר הצריך ונוטע וזורע חשוב בכ"ש לשיטת הר"מ אם כן קוצר וצריך לנטיעה חייב בכ"ש על הקצירה ג"כ כמו קוצר לאיזה דבר חייב אם לפי חשיבותו של אותו דבר כי אדעתא דהכי קוצר הכי נמי קוצר אדעתא דזריעה וזריעה חשובה בכל שהו דו"ק והבן כי הוא פשוט וברור וגם לרש"י דסבירא ליה זריעה צריכה שיעור ובודאי הזריעה בעצמה צריך שיעור היינו כגרוגרת דזה הוי מלאכה ולא אמרינן דמשערין לשיגדל והוא שיעור, חדא דלא ידעינן כמה יגדל וגם כיון דזה בעצמה הוי מלאכה צריך בהזריעה עצמה שיעור אבל לענין הקצירה אם קצר מלמעלה מעט ואין כגרוגרת בהקצירה אך למטה מקום שיגדל יש כשיעור חייב אף על הקצירה כיון דהוא אדעתא דנטיעה והנטיעה הוא חשוב כיון דאין שיעור קבוע לקצירה רק כפי מה שצריך וכאן צריך לנטיעה כגרוגרות חייב על הקצירה בפחות כיון דבדבר הנצרך יש בו שיעור חשוב והד' ברורים. עוד כ' הר"מ וכן הזומר וצריך לעצים חייב שתים משום קוצר ומשום נוטע והנה לר"מ דס"ל משאצ"ל חייב למה כתב וצריך לעצים וגבי אספסתא וסילקא לא כ' וצריך מה"ט ולמה כ' כאן וצריך לעצים כבר כ' התוס' דע"ג ד"ה וצריך דאף לר"י מכל מקום אינו חייב רק בצריך לעצים דאם א"צ לעצים לא הוי מלאכה כלל כמו כבשים ודוקא בעצים ולא באספסתא וסילקא כמבואר להדיא עצים וכ"כ בח"א דוקא עצים הדין כך אבל באספסתא חייב בכ"ע ודקדק כמו שדקדקנו מלשון הש"ס דרק גבי עצים מבואר זה ואם א"צ לעצים נהי דא"ח משום קוצר אבל משום נוטע חייב וז"פ ומכל מקום ד"ז דבעצים א"ח רק בצריך לעצים אינו מובן כעת וראיית התוס' אינו מובן ואם יזכני השי"ת לעמוד ע"ז אכתוב וכעת צ"ע ועיין בח"א שהניח בצ"ע דאפשר דרק בקוצר ע"מ להצמיח צריך שיהיה צריך לעצים אבל אם אין כוונתו להצמיח רק לחתוך עצים אפשר אף בא"צ לעצים חייב וה"ר מעירובין ד"ק והא קנתרי קינסי והניח בצ"ע. עוד כ' הר"מ גבשושית שעלו בה עשבים הגבוה מעל הארץ והניחה ע"ג יתדות חייב משום תולש עבהה"מ דשיטת רש"י דא"ח אלא מדרבנן דאכתי הוי מחובר וכ"ד תוס' גיטין ומביאין ראי' מגיטין ל"ז דכותבין פרוזבל בע"נ ע"ג יתדות והר"מ אינו מביא ד"ז גבי פרוזבל פ"ט מה' שמו"י דלשיטתו אזל דסובר כאן דהוי כתלוש כפשטא דגמרא כאן וצ"ע על המחבר ח"מ סי' ס"ז מביא בפשיטות ד"ז דע"נ ע"ג יתדות כותבין פרוזבל והיאך לא הביא דעת הר"מ דאין כותבין דהו"ל כתלוש ולומר מחמת שהוא דבר קל מדרבנן פוסק כרש"י וכתוס' מכל מקום אין דרכו להשמיט דעת הר"מ כידוע וצ"ע ואין כאן מקומו.

עוד כ' הר"מ תאנים שיבשו באיביהם וכן אילן שיבשו פירותיו בו התולש מהם בשבת חייב אף שהם כעקורים לענין טומאה ומקור ד"ז בחולין קכ"ז והנה מימרא זו שמואל אמרה ומבואר בלשונו תאנים שצמקו באיביהן והנה יש חילוק בין צמקה ליבש כמבואר בחולין ויו"ד סי' ל"ו לענין ריאה אם כן אפ"ל דוקא צמקו דאינו יבש לגמרי אבל יבש לגמרי אפשר הוי גם לענין שבת כתלושים. אך באמת שם מבואר בברייתא יבשו הרי הם כמחוברים ומסקינן הא כדאיתא וכו' היינו לענין שבת הוי כמחוברין מבואר לשון יבשו והיינו אף יבש הוי כמחובר לענין שבת ע"כ כתב הר"מ יבשו וצמקו דאמר שמואל קים להו לבעלי הש"ס דהוי יבשו וכפירש"י בדברי שמואל צמקו שיבשו ע"ש וער"מ פ"ב מהאה"ט כ' הר"מ ג"כ יבשו והראב"ד כ' ואפילו צמקו וכ' הכסף משנה דהר"מ סובר דצמקו היינו יבשו ומביא התוס' ע"ש. והנה הר"מ לא כ' ביבש האילן מה דינו נראה דאין חילוק ובש"ס בחולין אינו נזכר דין דיבש האילן ופ"ב מהל' ט"א מביא הר"מ דאם יבש האילן הרי הפירות כתלושין וכאן לענין שבת אינו מביא ויכול להיות דשם הוי כתלושים ומקבלים טומאה וכאן הוי כמחובר כמו פירות שיבשו כמבואר כאן ודעת הראב"ד כפי מה שהניח המ"ל בדבריו נראה דסובר דגם לענין טומאה הוי ליה כמחובר בנפשח האילן לחוד אם כן מכ"ש בשבת ולדעת הראב"ד שכתב דהר"מ למד דיבש האילן הו"ל כנקצץ אפשר לדעתו דעת הר"מ דאף בשבת פטור דה"ל כאילו נקצץ ואפשר לדקדק מלשון הר"מ פרק ב' מהט"א דגבי תאנים שיבשו כ' מטמא' ט"א (היינו כתלוש לענין טומאה) ובה"ד כתב אילן שנפשח ובו פירות הרי הם כתלושין וכן אם יבש האילן ובו פירות הרי הם כתלושין ושינה לשונו ולא כ' דמטמא ט"א רק הם כתלושין נראה דהוי כתלושין לגמרי אף לענין שבת וגם דכלל דין דיבש האילן עם אילן שנפשח ובאילן שנפשח הוי לענין שבת ג"כ כתלוש כמבואר בחולין שם אך אין דרכו של הר"מ לסתום שנלמד מדיוק וגם למה לא כ' כאן לענין שבת במקומו ע"כ צ"ע בדעת הר"מ מה דעתו בזה. ובש"ס דעירובין ד"ק גבי אין עולין באילן בין יבש כו' והא קנתרי קינסי ופירי ע"ש מבואר להדיא דיבש האילן אינו כמחובר ולא הוי תולש ע"ש בסוגיא והמג"א סי' של"ו סק"א על ד"ז בין ביבש היינו האילן כ' דביבש ל"ש תלישה כ"כ רש"י בעירובין דף ק' וכ"כ בחולין פ"ט אבל דעת הר"מ דביבש שייך תלישה כמ"ש סי"ב וצריך ליישב הש"ס דעירובין והא קא נתרי פירי ולא קאמר שמא יעלה ויתלוש וכו' עכ"ד:

והנה מ"ש בשם רש"י בעירובין כ"ה ברש"י שם אבל מ"ש בשם רש"י חולין פ"ט שם לא מיירי כלל ביבש האילן ע"ש ע' ראב"ד פ"ב מהט"א כ' על הר"מ ד"ז דיבש האילן לא נמצא בשום מקום וכו' ולא בגמרא חולין ומ"ש על הר"מ מסי"ב שכתב דהוי מחובר מסוגיא דעירובין דבריו תמוהים דבסי"ב מעתיק המחבר לשון הר"מ דתאנים שיבשו או פירות כמ"ש הר"מ כאן אבל מיבש האילן לא מיירי כלל והעתיק כמו שהוא במסכת חולין ואפשר באמת ביבש האילן ס"ל להר"מ דהוי כתלוש ג"כ לענין שבת כמו שדקדקנו מד' הר"מ בהט"א שכ' בד"ז דהוי כתלוש עיין לעיל וד' המג"א צ"ע. גם לדברי הראב"ד לפי מה שהגיה המ"ל דהשיג על הר"מ דלא נמצא דין דיבש האילן ודעתו דהוי כמחוברים אף לענין טומאה אם כן מכל שכן לענין שבת דבריו תמוהים מסוגיא דעירובין דמבואר דיבש האילן הוי תלוש לענין שבת ומכל שכן לענין טומאה ולמה כ' דלא נמצא דבש"ס דעירובין מבואר להדיא דין של הר"מ דיבש האילן הוי כתלוש לענין שבת ומכל שכן לענין טומאה וצריך עיון גדול. והנה רש"י בחולין שם בסוגיא גבי יבשו הם ועוקציהם דפריך הש"ס פשיטא ופי' הוא ז"ל דאף לענין שבת הוי כתלושין וכן פירש קודם לזה בד"ה חייב חטאת ע"ש והוא מבואר בחולין על כן צריך עיון דברי המג"א. ובר"מ לא נזכר זה נראה דבכל ענין חייב משום תולש וראיתי בשבת דף ק"נ ע"ב תוספות ד"ה במחובר וכו' שכתבו גבי קש דאמרינן שם דמשכחת לה במחובר אומר רבי דלא משום תלישה נקט לה דאף על פי שמחובר וכו' כיון שיבש ואינו יונק מן הארץ אין בו איסור תלישה כדמוכח בחולין וכו' דוקא צמקו אבל יבשו הן ועוקציהן אין דינו כמחובר וכו' והנה המעיין בסוגיא מוכח הוכחה זו דבלאו הכי אם הוי כמחובר ל"ש פשיטא לענין ט"א אך הדקדוק מצמקו איני מבין דבברייתא גבי אילן שנפשח וכו' יבש הרי הם מחוברין מבואר הלשון יבשו היינו הם ועוקציהם לדעת התוס' ומכל מקום מבואר דהם כמחובר לענין שבת אך בלא דקדוק זה נראה מדפריך על יבשו הם ועוקציהם פשיטא נראה דהוי כתלוש ביבשו הם ועוקציהם אף לענין שבת דבלאו הכי ל"ש פשיטא ע"ש. עוד כ' התוס' והא דפריך בעירובין ד"ק אאילן יבש והא קא נתרי פירי משמע שיש איסור תלישה ביבש וצ"ע דאדרבה שם משמע דאין איסור תלישה ביבש דאל"ה הל"ל גזירה שמא יעלה ויתלוש כמו שהקשה המג"א על הר"מ דאי חייב בתולש הי' להש"ס לומר שמא יעלה ויתלוש אם כן אדרבא מוכח משם דאין איסור תלישה. עוד כ' תוס' בשם ר' דבעירובין מיירי ביבשו בלא עוקציהם ובאמת שם לא מיירי כלל ביבשו הפירות לחוד רק האילן ע"כ צ"ע ד' התוס' והעיקר להשוות גמרא דחולין דמבואר דהוי מחובר ובעירובין מבואר דהו"ל כתלוש כמ"ש דבחולין מיירי שיבשו הפירות ובעירובין מיירי שיבש האילן וכן דקדקתי מד' הר"מ הט"א ומכל מקום צ"ע על הר"מ שלא כתב דיבש האילן א"ח וגם ד"ז שיבשו הם ועוקציהם מבואר בחולין דהוי כתלוש והר"מ לא הביא זה גם ד' הר"מ הט"א דנראה מדבריו דיבש האילן הוי כמחובר קשה עליו מש"ס דעירובין ואפשר מחלק כסברת התוס' דמיירי ביבשו הם ועוקציהן דאינו מבואר שם כמ"ש ע"ד התוס' וצ"ע בכ"ז. שו"ר בס' ח"א ובס' מחצה"ש פלפלו בזה ואין לי פנאי לעיין בד'. וכתב המג"א סקי"ד וז"ל ונ"ל דבעשבים יבשים כ"א מודים דכתלושים דמי וכו' נראה דמחלק בין אילן לעשבים וצ"ע הסוגיא דחולין דמביא מירקות ועיין בתוס' שבת שהבאתי לעיל ולא עיינתי כעת ובאתי רק לעורר. והזורע ולא השרישו בקרקע א"ח משום תולש עסי' ש"י.

עוד כ' הר"מ התולש עולשין המזרד זרדין אם לאכילה שיעור כגרוגרת ואם לבהמה שיעור כמלא פי גדי והוא בשבת ק"ג וע"ש דאם ליפות הקרקע כ"ש היינו משום חרישה וד"ז דליפות מבואר בר"מ כאן ה"א. ושם מבואר אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו ופי' ל"ל שיעור הא מתיפה הקרקע והו"ל פס"ר ולחייב תמיד בכ"ש ומתרץ באגם דל"ש ליפות או דקעביד בארעא דחבריה ע"ש אם כן למה סתם הר"מ כאן ולא פי' באגם או בארעא דחבריה דבשדה דידיה א"צ שיעור דחייב משום חרישה בכ"ש ומצאתי בנוב"י ת' סי' ל"ד שחכם א' הקשה לו ק' זאת וכ' הוא ז"ל דקשה על הש"ס מאי מקשה אטו כולהו וכו' ול"ל שיעור הא משום חרישה חייב בכ"ש הא חרישה וקצירה שני אבות אם כן מבואר שפיר דלאכילה כגרוגרת היינו משום קוצר ופחות מהשיעור א"ח משום קוצר וחייב משום חורש והברייתא אשמועינן דהשיעורים לחייב משום קוצר וכ' דהש"ס מקשה על לשון הברייתא ע"ש והקושיא עצומה ותי' דחוק קצת. והנלע"ד בס"ד כ"ה דהגאון הנ"ל חושב דקושית הש"ס משום חרישה וגם אם ליפות את הקרקע גם כן משום חרישה [וכ"נ ג"כ מהר"מ כמבואר בסמוך] ולא כן עמדי ונקדים לשון הגמרא ת"ר התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרת ואם לבהמה כמלא פי גדי אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה אם ליפות את הקרקע כ"ש אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו ופירש"י הרי הקרקע מתיפה מאליו רבה ור"י דאמרי תרווייהו באגם שנו ופירש"י א"צ ליפות אביי אמר אפילו תימא בשדה וכגון דלא מכוין והא וכו' מודה ר"ש בפ"ר ל"צ דקעביד בארעא דחברי' ופרש"י לא איכפת לו ליפות עכ"ל הגמרא והנה הדינים אם לאכילה וכו' היינו בשעורים הללו מחייב משום קוצר ומיירי כאן במלאכת קוצר דוחק לומר מה דתני ואם ליפות הקרקע בכ"ש היינו משום חורש דע"כ מיירי משום קוצר ועתה סתם חייב בכ"ש נאמר דהוא משום מלאכה אחרת היינו חורש והו"ל להש"ס לפרש או ליפות וכו' חייב משום חורש בכ"ש ול"ש כלל לחלק הפשט בברייתא בדבר שאינו מפורש וגם קושית הגאון הנ"ל קשה מה שמקשה אטו כולהו וכו' הא התנא מיירי וכו' מטעם קצירה וקצירה צריכה שיעור. וז"ל התוס' אם לבהמה כמלא פי הגדי ואם להיסק פי' שא"ר לאכילה דאל"ה מחייב אשיעורא זוטא כדאמר לעיל המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב עכ"ל וקושייתם היינו דשיעורים אלו של קוצר והרבה שיעורים של שבת נלמד מהוצאה כמ"ש הרב המגיד בה' אלו כ"פ והנה גבי הוצאה קבעו חכמינו זכרונם לברכה דדבר זה זה השיעור וד"ז זה השיעור וכ"פ מבואר פ' המוציא כ"א לפי דבר הנצרך אם הוא חשוב ע"כ ד"ז זה כך חשיבתו וזה כך חשיבתו ה"ה גבי קצירה מבואר כאן אם צריך לאכילה כגרוגרת דבזה המלאכה חשובה ואם לבהמה המלאכה חשובה לפי הנצרך כמלא פי גדי ואם להיסק כ"א לפי שיעור דקים להו לחז"ל דברים אלו והנה מבואר לעיל המוציא תבן כמלא פי פרה דראוי לפרה עצה כמלא פי גמל דעצה ראוי לגמל ואמרינן דאם מוציא תבן בשביל גמל אף דגמל צריך הרבה יותר מכל מקום כיון דראוי לאכילה לפרה גם כן משערינן בשיעורא זוטא וחייב בשיעור פרה ה"נ אם ראוי לאכילה אף דהוא קוצר להסיק ה"ל השיעור חשוב בכדי אכילה דהוי שיעור זוטא ע"כ מיירי דא"ר לאכילה והקשה המהרש"א למה צריך התוס' לה"ר דחייב בשיעורא זוטא מלעיל הרי יכולים להביא מגמרא דכאן דמקשה אטו כולהו לאו ליפות הקרקע וכו' ולחייב בכ"ש אם כן מוכח דחייב בשיעורא זוטא והתי' יבואר בסמוך בס"ד והנה אם הפשט בגמרא אטו וכו' דיתחייב משום חורש דהיא בכ"ש אין התחלה לד' המהרש"א ומה ענין דמחייב בשיעורא זוטא לקושית הש"ס דיתחייב אחרישה וא"צ לפרש בד' פשוטים אלא האמת הברור בפשט הגמרא כ"ה התולש דחייב משום קוצר קבעו חכמים שיעור אם לאכילה חשוב כגרוגרת דהחשיבות כגרוגרת כמו בהוצאה ואם לבהמה השיעור כמלא פי גדי ואם להיסק כו' ואם ליפות הקרקע שיעורו בכ"ש דכך קים להו לחז"ל דזהו החשיבות אם כן אם קוצר ליפות הקרקע חייב בכ"ש משום קוצר ולא מיירי מחרישה כלל רק מפרש שיעורים דקוצר וע"ז מקשה הש"ס דהנה לעיל דף ע"ח דשכיח וכו' עמ"ל פח"י דמברר הדברים והיינו אם דבר א' ראוי לשני דברים וא' יש לו שיעורא זוטא וא' יש לו שיעור גדול ושני הד' שכיחים אזלינן לחומרא ומחייב בשיעורא זוטא בהוצאה אם כן בקוצר נמי אם כן מקשה הש"ס שפיר אטו כולהו לאו ליפות אם כן הקצירה ראוי' לשני דברים לאכילה וליפות או לבהמה וליפות או להיסק וליפות ושניהם שכיחים אם כן איך משכחת השיעורים הנ"ל והו"ל להיות בשיעור' זוטא ולחייב בכ"ש וע"ז מתרץ הש"ס באגם או בארעא דחברי' דלא איכפת ליה ביפוי הקרקע וה"ל ליפות ל"ש ולאכילה שכיח ובשכיח ול"ש אזלינן בתר שכיח אפילו לקולא ע"כ צריך השיעורין הללו לקולא ולא סגי בכ"ש ולפי זה מקשה המהרש"א שפיר דמקושית הגמרא כאן מבואר דבראוי לב' דברים ושניהם שכיחים אזלינן בתר שיעורא זוטא להחמיר ויש להתוס' ראיה מכאן ותי' כמבואר. אך לכאורה זה ניחא לד' המ"ל שם פח"י בריש דבריו דשכיח ושכיח אזלינן בתר שכיח [לחומרא] אפילו אם כיון לשיעור הגדול ע"ש גבי דבש אבל לפמ"ש אח"כ דהא דשכיח ושכיח הולכים להחמיר היינו דוקא בסתם אבל במכוין בפי' לשיעור הגדול א"ח רק בשיעור הגדול ואזלינן לקולא ואם כן כאן בברייתא מבואר אם לאכילה היינו בפירוש לשיעור הגדול אם כן מאי פריך הש"ס אטו כולהו וכו' נהי דהוי שכיח ושכיח כיון דמכוין בפירוש לשיעור הגדול ע"כ צריך שיעור הגדול אך באמת ד' המ"ל תמוהים דכתב בשכיח ושכיח אזלינן לקולא בכוונתו לגדול ומוציא תבן לגמל דחייב על מלא פי פרה אף דמוציא לגמל דתבן ל"ש לגמל ושכיח לפרה ע"ש אם כן מאי מקשי התוס' כאן אם להיסק וכו' ניזל בתר שיעורא זוטא להחמיר כמו דאמרינן לעיל מוציא תבן לגמל מאי קושיא מנא ידעי התוס' דעולשין וזרדין יותר שכיחים לאכילה אפשר דלאכילה ולהסיק עומדים והוי שניהם שכיחים וכוונתו בפירוש להסיק אזלינן בתר שיעור הגדול היינו להסיק ומאי ראיה ממוציא תבן וכו' דהתם ל"ש לגמל ושכיח לפרה אבל כאן שכיח לשניהם ע"כ בכיון בפי' אזלינן בתר שיעור הגדול ע"כ ד' המ"ל צ"ע. אך אפילו אם נאמר כסברת המשנה למלך מכל מקום פריך הגמרא שפיר על פי דברי מהרש"א ז"ל שהבאנו לעיל שהקשה אמאי אין מביאין התוס' ראיה דמתחייב בשיעורא זוטא מקושית הש"ס כאן אטו כולהו ותי' דמכאן אין ראיה דמלאכת השיעורא זוטא נמי נעשה ממילא שהרי הקרקע נתייפה מאלי' מה שאין כן אם להיסק דשיעורא זוטא כמלא פי גדי לא נעשה ממילא ע"כ הוצרכו לראיה מלעיל אם כן אף לסברת המשנה למלך דאזלינן בתר שיעורא רבה בכוונתו בפירוש דשם לא נעשה השיעורא זוטא ממילא אבל כאן דנעשה השיעורא זוטא ממילא פריך הש"ס שפיר דנלך בתר שיעורא זוטא והבן:

והנה הדברים הללו דכל הסוגיא מיירי מקוצר הם דברים ברורים ואמיתיים ולא מיירי מחרישה כלל ולא מקשה כלל מחרישה וז"ב ואמת בס"ד וגם רש"י לא הזכיר כלל בסוגיא זו חרישה. והנה מה דהש"ס מאריך ולא מכוין פס"ר בארעא דחבריה לד' המ"ל דבמתכוין בפי' לשיעור הגדול אזלינן בתר שיעור הגדול אך בנעשה ממילא אזלינן בתר שיעור הקטן אם כן תי' הש"ס דל"מ רק לגדול ופריך הא הוי פס"ר היינו דנעשה ממילא וה"ל לילך אחר שיעורא זוטא ומתרץ בארעא דחבריה וגם רוצה לתרץ קושיא זו ג"כ דמשטחיות הברייתא נראה דהחיוב אינו אלא משום קוצר דה"ל להברייתא לומר אם לאכילה כגרוגרת וחייב שתים משום חרישה גם כן ועל כל שהו חייב משום חרישה ולמה סותם הברייתא אך בתירוצו מתורץ גם זה דעביד בארע' דחברי'. והנה בקוצר ליפות דחייב בכ"ש על הקצירה הוא דבר פשוט כמו דקים להו לחז"ל דלאכילה כגרוגרת דזה הוי חשוב והנה על חרישה חייב בכ"ש דהוי חשוב כ"ש ע"כ הקוצר ליפות דהיינו דקוצר בשביל חרישה הוי דבר דעושה בשביל דבר חשוב וחייב ולפי זה הפשט במשנה ג"כ כ"ה וז"ל המשנה החורש כ"ש חייב המנכש והמקרסם והמזרד כ"ש חייב ע' ברש"י מקרסם ומזרד כדי לתקן האילן אם כן כיון דהוי חרישה או זריעה מכל מקום החיוב כ"ש קאי על קוצר גם כן דחייב משום קוצר ואח"ז במשנה מבואר המלקט עצים אם לתקן כ"ש אם להיסק כדי לבשל וכו' ג"כ הפשט אם לתקן חייב על הקצירה גם כן בכ"ש ואם להיסק שאין האילן מתוקן בכך עיין תוס' ד"ה באגם אינו חייב אלא כדי לבשל משום קצירה ואח"ז המלקט עשבים אם לתקן בכ"ש היינו משום קוצר גם כן ואם לבהמה כגון באגם דל"ש תיקון או בארעא דחברי' צריך שיעור כמלא פי גדי. הכלל בקיצור בהרבה פעמים בעינן שיעור אך אם עושה בשביל חרישה או זריעה חייב בכ"ש על הקצירה כמ"ש וא"צ לכפול הדברים. והנה הר"מ כ' כאן בהלכה א' המקרסם עשבים או המזרד זרדים שריגים כדי ליפות הקרקע חייב בכ"ש משום חורש ולפמ"ש ג"כ חייב משום קוצר אך הר"מ לא כ' בשום מקום דחייב שתים כמש"ל רק משמיענו שחייב משום חורש דקאי בחורש רק כאן דקאי בקוצר וכתב התולש עולשין וכו' אם לאכילה וכתב השיעורים הגדולים כגרוגרת וכו' דברים תמוהים דז"א רק בארעא דחברי' או באגם אבל בשדה חייב בכ"ש משום קוצר כמ"ש דזה השיעור בקוצר רק באגם אבל היכי דמיפה חייב על הקצירה בכ"ש ולא משכחת ד"ז דבעינן שיעורים בקצירה רק באגם או בארעא דחברי' גם לא הביא דאם ליפות בכ"ש על הקצירה והדר' קושיתי על הר"ם שכתבתי בתחלה והוא קושית החכם בנוב"י אלא שהחכם לא העמיק שאלה והגאון השיב לו לפ"ד ולא העמיק בסוגיא מהתנצלות שכתב שם וכל הדברים שכתבנו ברורים בס"ד וד' הר"מ צ"ע מאוד:

ד) המעמר כ' הר"מ פ"ח המעמר אוכלין אם לאכילה כגרוגרת ואם לבהמה כמלא פי גדי ואם להסקה כדי לבשל ביצה קלה וכו' היינו גרוגרת מביצה וכו' והרב המגיד כתב דלמד זה מדין מנכש וקוצר לעיל ומנכש שכ' הוא אשגרת ל' הוא דלא נזכר זה גבי מנכש רק בקוצר. והנה התוס' דק"ג הבאנו לעיל גבי התולש עולשין וכו' ואם להסקה שא"ר רק להסקה וא"ר לאכילה דאם ראוים לאכילה משערין בשיעורא זוטא וכוונת הר"מ לעיל גבי התולש ג"כ כוונתו כן וכפירש"י בד"ה זרדין למים ראוים וכו' יבשו מעט ע"ש ואיני מבין כוונת הר"מ בתיבה שהוסיף כאן וכ' המעמר אוכלים אם לאכילה וכו' לאיזה ענין כתב תי' אוכלים הו"ל לכתוב סתם המעמר אם לאכילה וכו' ואם לבהמה כו' ואם להסקה כו' דמעמר ל"ד באוכלין ה"ה בעצים וכדומה ומסיים ואין עימור אלא בגד"ק וכל גד"ק בכלל ולאיזה ענין כ' כאן תי' אוכלים וגם משטחיות לשונו שכ' אוכלים נראה אף שהם אוכלים יש חילוק בין לאכילה וכו' ובין לבהמה כפי גדי ולהסקה כדי לבשל ובאמת משערינן בשיעורא זוטא כמ"ש התוס' ואפשר דהר"מ אתי להשמיענו דאין משערין בשיעורא זוטא היכי שהוציא בפירוש לשיעור הגדול כמ"ש המ"ל שהבאתי לעיל פי"ח בפיסקא המתחלת עוד נ"ל ומכל מקום דחוק קצת וגם הו"ל לכתוב יותר מפורש. ומסתפינא לומר דבר חדש דאפשר דעת הר"מ דמלאכת עימור ל"ש רק באוכלים ולא בעצים ואפשר אפילו במאכל בהמה דסתם אוכלים היינו מאכל אדם ע"כ כ' תיכף בתחלת דין של מלאכה זו תי' אוכלים להורות דעימור ל"ש רק באוכלים אף דבפי' המשנה כ' דבעצים שייך עימור מכל מקום כאן חזר בו וידוע דכ"פ חזר רבינו ממ"ש בפי' למשנה בחיבורו ואף דלא נדע מהיכן יצא זה לרבינו אפשר שמצא באיזה מקום כמבואר כ"פ ותיכף בענין זה בהלכה שאח"ז כתב המקבץ דבילה וכו' ויבואר בסמוך בס"ד והרב המגיד לא הרשים מוצא ד"ז וכיון שלא נסתרו ד' הר"מ מהש"ס לא נוכל לדחות מחמת שאין א"י מוצא הדין כי ראתה עין רבינו יותר מאתנו. ולפע"ד יצא לרבינו ד"ז ממשנה ביצה דל"א ע"א דמבואר שם מביאין עצים וכו' ומן הקרפף אפילו מן המפוזר ותמהו התוס' דהא הוי מעמר והוי אב מלאכה ותי' דל"ש עימור אלא במקום גדילתו כדמוכח פכ"ג וכו' וגם בגמ' שם דל"ג ע"ב מגבב מן החצר כו' תמה שם הר"נ הא הו"ל מעמר וכ' דזה ראי' להר"מ דא"ח משום מעמר רק במקום גדילתו כדמוכח בפכ"ג דנקט האי מאן דכניף מלחא ממלחתא דוקא ממלחתא והר"מ לא כ' ד"ז כמבואר בסמוך דהר"מ סובר אף שלא במקום גידולו חייב ומדקדוק זה לא רצה הר"מ לחדש דין דאפשר דאורחא דמלתא נקט כן הדרך במלח על כן מכאן יצא לו דמעמר אינו רק באוכלין וכתב גם כן בסמוך המקבץ דבילה וכו' אם כן המשנה והש"ס שם מיירי בעצים כמבואר להדיא ל"ש מעמר ומחמת המשנה והברייתא הוכיח חילוק זה דמעמר ל"ש רק באוכלין. הכלל דחילוק זה למקום גדילתו לא נראה דחזינן דאינו מחלק בזה ומחלק חילוק אחר בין אוכלים דבהו שייך מעמר ולא בדברים שאינם אוכל אדם ומכ"ש בעצים ומבואר בשבת דצ"ו ע"ב אר"י א"ש מקושש מעביר ד"א בר"ה הי' במתניתא תנא תולש הי' ראב"י אמר מעמר הוי וז"ל רש"י ד"ה מעמר תלושין וכו' ועמרן כדאמרן האי מאן דכניף מלחא חייב משום מעמר עכ"ל וד' רש"י תמוהין מאי צריך להביא ממאן דכניף וכו' וכי לא ידעינין דמעמר הוי אב מלאכה דמבואר במשנה להדיא בכלל הל"ט מלאכות וה"ל לרש"י לומר כמבואר במשנה לעיל וגם אפילו זה לא הי' צריך רש"י לכתוב כמו דח"א תולש וח"א מעביר ד"א לא פי' רש"י כלל היכן מבואר מלאכות אלו כי הם ידועים ומפורסמים במשנה וכאן על מעמר מביא רש"י ממאן דכניף מלחא וכו' הלא ידוע ומפורסם דהוא בכלל ל"ט מלאכות וצריך עיון גדול בד' רש"י ול"מ בשום ספר שעמד בד' רש"י אלו אבל בעזה"י כוונתי האמת בדבריו. ודרש"י עלה על דעתו דממשנה דביצה מוכח דבעצים ל"ש מעמר ואם כי יש לחלק למקום גידולו כמו שמחלקים התוס' מכל מקום מנ"ל זה דאפשר החילוק בין אוכלים לעצים ע"כ כתב רש"י כדאמרינן האי מאי דכניף מלחא חייב ואביי פליג מפני שאינו גד"ק אבל זה כולם סוברים דשייך מעמר במלח רק דרבה סובר דגם באינו ג"ק ואביי סובר דוקא ג"ק הא מלח לאו אוכל הוא כמבואר להדיא ברש"י ב"ב ד"כ ע"א ד"ה המלח לא מקבל טומאה דלאו אוכל הוא וכ"כ התוס' שם ד"ה והמלח ע"כ מוכח דמעמר הוא אף באינו אוכל ע"כ סובר ראב"י דמעמר הוי ומפורש בתורה מקושש עצים ואינו אוכל ע"כ מוכיח רש"י דבכ"ע חייב אף דאינו אוכל והמשנה דביצה מתורץ כס' התוס' דאינו מקום גידולו אבל הר"מ ס"ל מראב"י אין ראי' דאפשר מה"ט פליגי עליו הברייתא ור"י א"ש והם סוברים דל"ש עימור בעצים ע"כ סוברים דמקושש הי' תולש או מעביר ומכאן מאן דכניף אין ראי' דאפשר סוברים אלו האמוראים דמלח הוי אוכל עיין ר"מ פי"ג מהט"מ ובפט"ו אין הכרע מד' הר"מ בעצמו מה דעתו אם מלח הוי אוכל ע' נוב"י בשם ת' בנו הגאון בתחלת הספר ואין כאן מקומו על כל פנים אפשר דסוברים דהוי אוכל ובפרט דאביי חדא נקט דאינו אלא בג"ק והי' יכול לומר ג"כ דאינו אלא באוכלים אך זה לא ברור ע"כ חולק ר"מ ממשנה דביצה דא"ח משום מעמר רק באוכלין כנלע"ד ברור דכ"ה דעת הר"מ ועיין בשבת דע"ד ע"ב א"ר האי מאן דעביד חילתא וכו' ופירש"י עימר הקנים חייב משום מעמר הוא לשיטתו דחייב בקנים ג"כ כמש"ל אבל הר"ם מפרש משום בונה עתו"ס וערוך שם דפירשו כן הכלל מפורש יוצא מד' רבינו דאין עימור אלא באוכלין וז"ב. וכתב הר"מ דאין עימור אלא בגד"ק וע' רמ"ך הובא בכ"מ הקשה למה הניח רבא ופסק כאביי והכסף משנה כ' דגרסינן רבה וכ"כ הרב המגיד ועיין מגן אברהם סי' ש"מ כתב שלד' הר"מ המקבץ דבילה ועשה עגולה או שהכניס החבל בתאני' עד שנתקבצו גוף א' ה"ז תולדת מעמר והרב המגיד והכסף משנה לא הראו מוצא ד"ז וכ"כ פכ"א המדבק פירות עד שנעשו גוף א' ה"ז מעמר ונראה מדבריו דמעמר ל"ה קיבוץ נפזרים לבד אלא שמדבקם היינו לפ"ד שנטלו כ"א כמו עומר גם נראה לפי דעת הר"מ לקמן גבי דש דסובר דגם בהמה וכו' מיקרי גד"ק אם כן אם מדבק בשר איזה חתיכות חייב ג"כ ומכ"ש חתיכות לחם ואין סברא לומר דקיבוץ נפזרים הוי מעמר אם כן אסור לקבץ על השלחן חתיכות לחם או בשר לדעתו וזה דבר שאין הדעת סובלתו ולשיטת הראשונים דאין עימור אלא במקום גדילתו ניחא אבל הר"מ דאין סובר כן דלא הזכיר זה וכ"ה להדיא פכ"א דעימור שייך בחצר ע"ש ע"כ נראה דא"ח רק כמו מדבק על כל פנים שינטל כ"א כמו עיגול דבילה ותאנים בחבל ועיין מגן אברהם סי' ש"מ הקשה אמאי א"ח משום בונה כמו מגבן פ"ז ע' מה שמחלק וגם מצד מסברא שייך בונה דגוף א' גבי גבינה יותר מכאן ועיין כסף משנה מביא דהרמ"ך הקשה על הר"מ דאינו מצריך במקום גדילתו ממס' יום טוב דמעמיד ערימה א"ח בשבת ולא הקשה בסוגיא דביצה דל"א גבי מגבב דמשם הוכיחו התוס' והר"נ ד"ז ונראה דהרמ"ך הי' מסיק בדעתו החילוק שכתבתי דהר"מ סובר דוקא באוכלים ע"כ הקשה רק מסוגיא דביצה גבי העמדת ערימה וגוף קושית הרמ"ך אינה קושיא גדולה על הר"מ דשם די"ג ע"ב העמדת ערימה דעושה כמין כרי לא מיירי שם אפילו בקיבוץ נפזרים רק מניח עומר ע"ג עומר וזה לא הוי מעמר כנ"ב. ובמה שמחולקין מקושש ח"א תולש ח"א מעמר ל"ק להסוברים דבעינן מקום גידולן ובמדבר הי' ארץ מליחה כבר כתבנו בשם התוס' דבעת שהיו ישראל במדבר הי' גדל שם אוכלין וע' תוס' פ' כיסוי הדם עוד תירוץ:

ה) הדש שם דע"ג הדש והמנפץ והמנפט כולם מלאכה א' הם ופירש"י המנפץ פשתן בגבעולין והמנפט צ"ג וכו' להכי קרי ניפוט דילי' תולדה דדש ולא קרי לי' תולדת מנפץ דצמר ע"כ וצ"ל דמנפץ הצמר אינו בענין זה כלל והר"מ פ"ט כ' המנפץ את הצמר ואת הפשתן חייב משום מנפץ אך כאן נ' דמנפץ מגבעולין לא הוי מנפץ כלל רק דש ועיין בס' ח"א כ' דחייב כאן משום מנפץ ג"כ וברש"י כאן לא משמע כן וכבר כתבתי דבמידי דבעינן שיעור ח"ש אסור מן התורה כ"ה הסכמות אחרונים דלא כח"צ ואם עשה ח"ש בשחרית וח"ש בה"ע חייב ואם צריך שיהי' ח"ש הראשון קיים בשעה שעושה ח"ש השני' עפמ"ג בפתיחה הכוללת מסתפק בזה אם שוה להוצאה בזה ואני מסופק כאן במעמר דר"מ שדיבק חצי גרוגרת דבילה ואח"ז הפריד אותם וחזר ודיבקם אם חייב כיון דעימר כגרוגרת והו"ל כמו אכילה דאם אכל ח"ז והקיא וחזר ואכל חייב כידוע או אפשר שם על כל פנים הנאת גרון איכא בכזית עיין ר"מ פק"ז מהמ"א אבל גבי שיעורי שבת דהתורה אמרה שיעור דזה הוי דבר חשוב אם כן כיון דאינו כגרוגרת ל"ש חיוב אף דכפל הח"ש שני פעמים וצ"ע וכצד הזה נ"ב דא"ח בכה"ג דכופל ח"ש דא"ד לאכילה דהתם איכא הנאת גרון ע' חולין ספגה"ג ור"מ פט"ו מהמ"א כתב הר"ם הדש כגרוגרת ואין דישה אלא בגדולי קרקע והנה השיעור כגרוגרת ככל שיעורי שבת לאכילה וסתמא לאכילה כמ"ש הר"מ לעיל גבי קוצר ע' בהה"מ ויבואר בסמוך בס"ד. ומאי זה דש לא פי' הר"מ ועיקר שם דש הוא בתבואה ומנפץ ונפט ג"כ דש דכולה מלאכה א' הם כמש"ל וראיתי בערוך ערך דש כ' פי' המפרק מן האוכל פסולת שהיא מחוברת לו ומכין אותו לזרי' או שהוא מפרק מן האוכל דבר שהוא מחובר והכין אותו לאכילה אם כן התולש חיטים וכדומה מן השבלים אף שהשבלים נתלשו מכל מקום הגרעינין מחוברים בשבולת כידוע התולש מהן בדרך דישה חייב משום דש שמפרק האוכל מהפסולת המחובר לו ונראה דאף שהגרעינין עדיין מונחים בלבוש כידוע מחיטין וכדומה מכל מקום כיון דמפרק מפסולת המחובר היינו מן השבולת הוי דש ובגמרא כאן דע"ג ע"ב אר"פ האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים משום תולש ומשום מפרק ר"א אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך ופירש"י דאין כו' ע"י זריקה אלא ביד או בכלי נראה דאם הי' ביד או בכלי שפיר חייב משום מפרק כיון דפירק מן הפסולת המחובר דהיינו הענפים והר"נ הקשה ע"ז למה לא נקט בוצר ואורה וכדומה אלא דוקא בתמרים חייב תרתי שהן באילן כעין אשכול וכשהאשכול יתלש מעל האילן חייב משום תולש וכשנחבט בקרקע ונפרקים התמרים מן האשכול חייב משום מפרק עכ"ל ואיני מבין אם נתלש האשכול ואח"כ נתפרקו התמרים חייב לדבריו משום מפרק ולמה אם מוציא מן המחובר עדיין והוא תולש התמרה בעצמה מן האשכול דנתפרקו התמרים מן האשכול למה לא יתחייב ולמה יגרע מחובר מתלוש בודאי אם קוצר כל האשכול ועדיין מחוברים אין זה מפרק אבל כשתולש מן האשכול דמפריד מן האשכול למה יגרע מחובר מתלוש ולשון הגמרא או דשדא כו' ואתר תמרי היינו התמרים בלחוד ורש"י פי' דמפרק התמרים מן המכבדות על כל פנים למה א"ח וד' הר"ן אינם מובנים והתוס' שם מביאין בשם רש"י מפרק דמפרק האילן ממשאו וא"נ לר"י וברש"י דידן לא מוזכר בלשון זה וכתבו בשם רבינו שמואל שיש על התמרים קליפה עליונה וכשהוא מכה בתמרים מפרק את הקליפה מן התמרים והוי כמו דש שמפרק התבואה מן השבולת ואי ששם התמרים מכוסה בקליפה והמפרק מן הקליפה דה"ל מפרק מה ענין למפרק תבואה משבולת דשם הוא מחובר לפסולת ואפילו מפרק עם הלבוש מן השבולת ה"ל דש ואין דמיון זל"ז וע' פ"ק דסוכה מכבדות ובהם תמרים פירש"י מכבדות ענפים וכאן פירש"י שמפרק תבואה מן השבלים ואף זה מפרק תמרים מן המכבדות והיינו דומיא דתבואה דשם עוקר מהשבולת וכאן מן הענף שוים הם אבל ד' ר"ש איני מבין וקצ"ע שרש"י פי' כאן מפרק תולדה דדש שמפרק וכו' ולמה הוי תולדה הלא בענין א' הם ולמה לא נקרא אב כמו לעיל הזורע והנוטע מלאכה א' הם עיין ר"מ פ"ז דהם אבות ולא תולדות.

אך איני מבין אם זה הוי מפרק אם כן התולש מן הענפים התלושים חייב חטאת והא בחולין דקכ"ז מבואר אילן שנפשח וכן פירות הרי הם כתלושין ג"כ לענין שבת ע"ש אך זה ל"ק דהם כתלושין וא"ח משום תולש אבל אפשר שחייב משום מפרק אך קשה שבהגהת רמ"א סי' של"ו מביא בשם רבינו ירוחם דאילן שנפשח מותר לתלוש ממנו הפירות והוא מגמ' הנ"ל הא הו"ל מפרק והוי דש לפי' שהבאני לעיל. והנה לכאורה קשה ג"כ לחייב משום בורר אך אפשר דמיירי לאכול מיד ויתבאר במלאכת בורר בס"ד אבל זה קשה דה"ל מפרק ונראה דזה דעת התוס' דלא נראה להם פירש"י דאין סברא אצלם דזה יהי' מפרק ע"כ כ' בשם הר"ש שיש על התמרים קליפה עליונה וכשהוא מכה בתמרים מפרק את הקליפה מן התמרים והוי כמו דש שמפרק את התבואה מן השבלים והיינו דסברתם דמפרק שייך באוכל המכוסה בפסולת וטמנו בפסולת וכשמפרק האוכל ה"ל מפרק כמ"ש בסמוך בס"ד שכ"נ מד' רש"י כ"פ ומה שמסיים כמו וכו' התבואה מן השבלים היינו כמו שהדרך שחובטין התבואה מהשבלים ויוצאין החטים מן הלבוש שלהם גם כן היינו מהקליפה שלהם כידוע ממנהג העולם וגם זה כן אבל באינו טמון בקליפה בפסולת רק מחובר לפסולת בגלוי אינו מפרק לשיטת התוס' ע"כ אילן שנפשח מותר לתלוש הפירות אך לשיטת רש"י כאן ולפי' הערוך אסור לתלוש וצ"ע על הרמ"א של"ה שיטתם להחמיר בשבת וזה לכ"ע הוי מפרק במפרק אוכל מתוך פסולת הטמון בתוכו כאשר יבואר לקמן בס"ד וצ"ע בסי' שכ"א מבואר דאסור לקלוף שומים ובצלים להניח רק לאכול מיד דאיסורו משום בורר הא הו"ל מפרק ואיך מותר לאכול מיד ואפשר דגם הקליפות הו"ל אוכל והו"ל אוכל מאוכל דל"ש מפרק ויתבאר בסמוך בס"ד ומבואר כאן בגמרא הדש והמנפץ והמנפט כולם מלאכה א' הם היינו שכולן אבות כמ"ש בר"מ פ"ז דהאי לישנא בגמ' היינו דהם אחת וערש"י כ' מנפט תולדה דדש וצ"ע דהא מבואר דמלאכה א' היינו שהוא אב אך ערש"י לעיל גבי זורע נוטע וזומר כולם מלאכה א' הם ופירש"י גם כן דזומר ה"ל תולדה ועמ"מ מביא דיש שיטה אף דמבואר דמלאכה א' הו"ל תולדה וזה דעת רש"י לעיל גבי מפרק ובגמרא דע"ד ולחשוב נמי כותש ופירש"י חטים במכתשת להסיר קליפתן דדמיא לדש דהא נמי מיפרקא מלבוש הוא ובדיבור שאח"ז כ' ומיהו ודאי אב מלאכה הוא ובכלל דש ומבואר דהסרת האוכל מתוך הקליפה הוי דש והוי אב והוא א' עם דש ונראה דמ"מ קצת חילוק הוא דדש התבואה הוא מסיר החטה מעל הקליפה העליונה שנקרא מוץ וכותש הוא מסיר הקליפה של החטה עצמה אבל באמת הם א' שמסיר האוכל מתוך הפסולת שנכסה בו ועי' בדצ"ה רש"י ד"ה מפרק כ' כמו שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו והוי תולדת דש וזהו עיקר דש ותולדותיו כי"ב והנה דש מתבואה היינו שמפרק ממקום שנתכסה כמש"ל וגם נתכסה בפסולת כמו דישה של התבואה וכותש בחיטין אבל אוכל שנתכסה באוכל ומפרק זה מתוך זה לא מצינו דנקרא מפרק דהו"ל רק מפריד אוכל מאוכל חוץ משקה מאוכל ויבואר בס"ד בסמוך וכתב רש"י דצ"ה גבי חולב דחייב משום מפרק דהוי תולדת דש וי"א דהוי קוצר ודחה רש"י ד' דהחלב לאו מחובר הוא אלא פקיד ועקור בעטיני הדד וכו' ומבואר בדבריו דמשום דש חייב אף בפקיד ועקור כיון שנתכסה והתוס' כאן ד"ה מפרק כ' פירש"י דהוי תולדה דדש וק' לר"ת דבדצ"ה אמרינן דחולב חייב משום מפרק ואי הוה תולדה דדש הא רבנן ס' אין דישה אלא בג"ק וכו' והנה א"צ לדייק מכאן דרש"י פי' בהדיא לקמן בדף הנ"ל גבי חולב דחייב משום דש וקשה ק' התוס' וא"צ להוכיח מד' רש"י כאן וכתב הר"מ כאן והמפרק ה"ז תולדת דש כו' הי' חולב את הבהמה חייב משום מפרק דעתו כרש"י דחולב חייב משום דש והרב המגיד הביא ק' התוס' כאן הא אין דישה אלא בג"ק וכ' דבהמה חי' ועוף נקראים ג"ק כמ"ש התוס' וזה דעת הר"מ ורש"י והתוס' כ' דרש"י פוסק כר"י דיש דישה באינו ג"ק אזלי לשיטתם ע' כאן בתוס' אבל אפשר דסובר כהר"מ דבהר"מ אנו מוכרחים לומר דהוי ג"ק דפוסק בפי' כחכמים דכ' אין דישה אלא בג"ק והרי"ף כ' כאן להדיא כד' הר"מ דחולב חייב משום דש וכן הרא"ש כ' כן אם כן חבל נביאים הרי"ף ורש"י ור"מ והרא"ש כולם סוברים כן אך אפשר דסוברים ה' כר"י או כהה"מ דבהמה הוי ג"ק על כל פנים כולם סוברים דבפקיד ועקור שייך גם כן דש דלא יחלקו במציאות דרש"י כ' להדיא דחלב הוי פקיד ועקור והנה בחולב מפורש דצ"ל כגרוגרת וכ"ה בר"ם כאן כיון דהוי תולדת דש ודישה כגרוגרת וחולב מפורש דהוא כגרוגרת:

וכתב עוד הר"מ החובל בבהמה חיה ועוף וצריך לדם כדי שלא יהי' מקלקל חייב ובחובל באדם אף שא"צ לדם חייב דהוי מתקן דנתקררה דעתו וצ"ל בדם ובחלב כגרוגרת והחיוב משום מפרק וכתב הרב המגיד דהר"מ לשיטתו דסובר דבהמה חיה או עוף הוי ג"ק והנה צ"ל דאדם הוי נמי ג"ק שמחייב בחובל באדם ג"כ מטעם זה והר"מ אינו מחייב משום נטילת נשמה דא"צ כגרוגרת דסובר דנט"נ ל"ה רק בהורג לגמרי לא כרש"י ותוס' עלח"מ וק"ל דבריש פ' ש"ש פירש"י דחובל חייב משום נט"נ או משום צובע ולמה לא כ' משום מפרק ג"כ כיון דס"ל דחולב חייב משום מפרק אם כן חובל נמי ואפ"ל כמ"ש תוס' דרש"י פוסק כר"י ולרבנן א"ח דאינו ג"ק אם כן רש"י רוצה לפרש המשנה אף לרבנן ע"כ כותב טעמים אלו גם דבמשנה אינו מבואר שיעור ומטעם מפרק צריך שיעור כגרוגרת אך רש"י פי' שם ג"כ משום צובע וצובע צריך שיעור ע"כ מ"ש תחלה עיקר וגם קשה דפראד"מ אמרינן האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ומעברינן לי' ואמרי' פשיטא מדקא מחללינין שבת והיינו דמבואר במשנה דמוצצין בשבת ואמרינן מ"ד דם מפקד פקיד וא"ח משום נט"נ וגם צובע ל"ש בל"ז מכל מקום ה"ל ח"ש מחמת מפרק ומפרק חייב אף במפקיד פקיד כמש"ל ד' רש"י דחלב מפקד פקיד בהדד ומכל מקום חייב משום מפרק אם כן מוכח דסכנה היא אך נ"ל ג"כ דממשנה אין ראי' דאמרינן מפקד פקיד דאתי' כרבנן דל"ש מפרק באינו ג"ק ע"כ אמר האי דלא מייץ ודעת הר"מ מבואר לקמן בס"ד וגם הסוגיא בכתובות ד"ה ע"ב דאבעיא אי דם מפקד פקיד או חבורי מחבר קאי אליבא דרבנן דל"ש מפרק באינו ג"ק אבל אליבא דר"י אף דמפקד פקיד חייב משום מפרק דלדידי' חייב משום מפרק אף באינו ג"ק וכל הסוגיא שם בפקיד ועקור הכל אליבא דרבנן לדעת רש"י דל"ש משום מפרק גבי אדם אבל אליבא דר"י שייך מפרק וחייב אף במפקד פקיד. עוד קשה לרש"י הא אמרינן במפיס מורסא אם לעשות פה חייב דהו"ל בונה ואם להוציא ממנו ליחה פטור ואמאי פטור הא הו"ל מפרק אף דמבואר בכתובות דליחה ה"ל פקיד ועקור הא חלב הו"ל ג"כ פקיד ועקור כפירש"י דצ"ה אך באמת ל"ק דאוקמינן מימרא זו כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור ע' פ' ש"ש אם כן בליחה בא"צ לליחה פטור מטעם שאצ"ל וחולב א"ח רק בצריך לחלב לר"ש:

תוכן העניינים

מנחת חינוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה