מנחת חינוך· רבי יוסף באב"ד
מצוה ד
סעיף א
לקדש חדשים וכו'. עיין מס' ר"ה ור"מ ה' קה"ח עד פ"ו ובמסכת סנהדרין וקצת דינים אכתוב בקיצור. עיקר מצוה זו לכתחלה מסורה ביד הסנהדרי גדולה שבא"י או למי שיתנו הם רשות אך ג' סמוכים בא"י ג"כ כשרים ע' סנהדרין ור"ה והמצוה היא דוקא בא"י דהיינו קה"ח. ועיבור שנה אכתוב לקמן ב"ה ואם סמוכים בא"י יצאו לח"ל ולא הניחו כמותם בא"י מותרים לקדש חדשים בח"ל אבל אם יש בא"י כמותם אסור להם לקבוע בח"ל ואם עברו וקבעו אין במעשיהם כלום וז"ל הר"מ פ"א ה"ח אין מחשבין וקובעין חדשים ומעברים שנים אלא בא"י שנאמר וכו' ואם הי' אדם גדול ולא הניח כמותו וכו' ה"ז מחשב וקובע חדשים ומעבר שנים בח"ל ואם נודע לו שנעשה אדם גדול בא"י ה"ז אסור לקבוע ולעבר ואם עבר וקבע ועיבר לא עשה כלום עכ"ל הנה מתחלת דבריו שכתב אין מחשבין וכו' נראה דגם החישוב הן של חדשים או של שנים אסור בח"ל ואח"ז כתב ג"כ אם היה גדול וכו' מחשב וקובע ומעבר נראה דוקא אם היה אדם גדול ובלאו הכי אפילו החשבון אסור בח"ל ובסוף דבריו כתב ואם נעשה גדול בא"י ה"ז אסור לקבוע ולעבר ואם עבר וקבע ועבר לא עשה כלום נראה דבדיעבד החשבון כשר דלא כתב ואם עבר וחישב רק אם קבעו או עיברו אינו כלום אבל אם קבעו בא"י החשבון כשר אף אם היה בח"ל אף שכתב ג"כ אסור לקבוע ולעבר אם נעשה גדול בא"י ולא כתב חשבון נראה דאף לכתחלה יכולין לחשוב בח"ל זה א"א לומר דהרי התחיל בפירוש דאין מחשבין עכצ"ל דהחשבון צריך להיות לכתחלה בא"י ובסוף דבריו שלא כתב רק לקבוע ולעבר אסיפא קאי דהיינו אף בדיעבד אינו כלום אך לכאורה אינו מבואר בש"ס דברכות דהחשבון צ"ל ג"כ בא"י דשם מבואר במעשה דחוני הי' קובע חדשים ומעבר שנים בח"ל ושלחו אחריו דאסור דכתיב כי מציון וכו' וכן בסנהדרין י"א ע"ב ת"ר אין מעברין את השנה אלא ביהודה וכו' נראה דוקא העיבור אסור אבל החשבון מותר וע' תוס' ד"ה אין מעברין הקשו מפז"ב דר"ח בן זרניקי ור"ש בן יהוצדק קאזלו לעבר שנים בעסיא ועסיא ח"ל הוי והם הניחו גדולים בא"י ותירצו דעיבורא דהתם היינו חושבנא אבל הב"ד ישבו וקבעו בא"י ע"ש אם כן מבואר להדיא דחושבנא שרי בח"ל ג"כ אך אפשר דהר"מ מצא איזה ברייתא דגם החשבון צ"ל בא"י ואנחנו לא נדע וכ"נ מתוס' יבמות קט"ו ד"ה אר"ע בסה"ד כתבו ג"כ כמו בסנהדרין דר"ח ורשב"י חשבו בח"ל וסיימו ושום אונס היה שלא חשבו בא"י וכו' נראה דוקא אם היה קצת אונס אבל לכתחלה גם החשבון מצוה להיות בא"י ונראה דאם יש אדם גדול בח"ל שלא הניח כמותו בא"י לא יקדשו הב"ד שבא"י כי מצוה על הגדול לקדש בח"ל והגם דמצוה לקדש בא"י מכל מקום כיון שהאדם הגדול הוא בח"ל מצוה בו יותר כמבואר כ"פ החודש הזה לכם מסורה לכם היינו לגדולי הדור כמבואר בר"מ כ"פ.
והנה אם יש גדול הדור בא"י אך שאינם יכולים לקבוע שם מחמת איזה אונס אינו מבואר בר"מ אם יוכלו הקטנים מהם לקדש בח"ל או על כל פנים השוים כמותם אך בתוס' סנהדרין שם כתבו וז"ל ובירושלמי אמרינן בהדיא דאם אינם יכולים לעבר בא"י מעברין בח"ל ירמי' יחזקאל ברוך בן נרי' עיברו בח"ל עכ"ל נראה מדבריהם דעל כל אונס שא"י לקבוע בא"י קובעים בח"ל ולכאורה נראה דאין ראי' מהנביאי' ההם שעיברו בח"ל דנ"ל פשוט דהא דהמצוה היא בא"י היינו משנבחרה א"י אבל קודם שנבחר' כשר בכ"מ ובודאי מרע"ה וב"ד קידשו חדשים ושנים עפ"י הראי' במדבר וכה"ג מבואר במס' מגילה גבי הלל על נס שבח"ל דעד שלא נבחרה הארץ כל הארצות הוכשר' אך משנבחרה הארץ לא הוכשר אלא בארץ אם כן ה"נ וע"ש במגילה דאמרינן כיון שגלו חזרו להכשירן הראשון והיינו בגלות בבל דפסקינן דקדושה הראשונה ל"ק לע"ל כמבואר בכ"מ בש"ס ובר"מ פ"א מה' תרומות אם כן בגלות בבל לא הי' א"י קדוש כלל והנביאים הללו קידשו בבבל אם כן היו רשאין לקדש כי הי' אז א"י ככל הארצות ובודאי שאין לקדש אם אין א"י קדוש אם כן אין ראי' לזה"ז שא"י קדוש דקדושה שני' של עזרא לא בטלה שיהיו יכולים לקדש בח"ל אם א"י לקדש בא"י ואפשר דהוי כמו בזמן שאין סמוכים דהל"מ הוא דקובעין עפ"י החשבון המקובל עיין ר"מ פ"ה ולא עפ"י הראי'. אך מכל מקום ראיית הירושלמי נכונה כיון דעיקר הדין שיהי' הקידוש והעיבור בא"י נפקא לן מפסוק כי מציון תצא תורה או מלשכנו תדרשו ע' ברכות וסנהדרין אם כן תלוי זה במקום הקדוש בקדושת השכינה ולא בקדושת תו"מ עיין ר"מ פ"ו מה' בית הבחירה פ' דירושלים ובהמ"ק נתקדש בקדושה הראשונה ל"ב בגלות בבל אם כן הי' אז ירושלים בקדושה ומכל מקום קידשו ועיברו בח"ל ע"כ מוכח דאם א"י לקדש בא"י מקדשין בח"ל ובדין קדושת א"י וירושלים הארכתי לקמן ב"ה ע"ש:
והנה מצוה זו של קה"ח היא מצוה על הב"ד שיחשבו וידעו אם תראה הירח או לא ומחשבין כדרך שמחשבין האצטגנינים עד שידעו אם אפשר שתראה הירח בזמנו שהיא ליל למ"ד אם ידעו שאפשר שתראה הירח בזמנו יושבים ומצפים כל היום שלשים אם באו עדים ודרשום וחקרום ונאמנו דבריהם מקדשין אותו ואם לא באו עדים עד הלילה החודש מעובר דהיינו ר"ח ביום שלשים ואחד ואם ידעו עפ"י החשבון שאינה נראית ביום למ"ד אין יושבים יום ל' ואין מצפין לעדים כלל ואם באו עדים הם עידי שקר וכ"ז מבואר בר"מ בשינוי לשון קצת וע"ש במפרש כתב הטעם דאם עפ"י החשבון הוא יום ל' מכל מקום אין משגיחין בחשבון עד שיבאו עדים שנראה הלבנה ואם נראה להם בחשבון שא"א שתראה אין סומכין על העדים וסומכין על החשבון והוא משום שאין אנו סומכין אלא על שניהם כאחד החשבון וגם עדי הראי' ע"כ ברישא אף שעפ"י החשבון נראית מכל מקום צריכין להמתין על העדים ובסיפא אעפ"י שיש עדים כיון דאי אפשר להיות כן עפ"י החשבון ע"כ אין מקדשין וזה מבואר בר"ה כ"פ דמצוה לקדש על הראי' היינו שיבאו עדים שראו הלבנה ע"ש דף כ'.
והנה אם באו העדים יום ל' מקדשין את החודש והראב"ד אומר מקודש וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש ואין מקדשין אלא על החודש שנראה בזמנו אבל אם לא קידשו ביום ל' ממילא מעובר החודש וזה מבואר בר"מ פ"ב ה"ח והוא פלוגתא בר"ה כ"ד דת"ק סובר בין שנראה בזמנו בין של"נ בזמנו מקדשין אותו ופלימו סובר בזמנו אין מקדשין אותו ושל"ב מקדשין אותו וראב"ש סובר בין בזמנו בין של"ב וכו' דוקא שנים אתה מקדש ולא חדשים וראב"צ סובר בזמנו מקדשין אותו ושל"ב אין מקדשין אותו ואר"י א"ש הלכה כראב"צ ע"כ פוסק הר"מ כוותי' ולכאורה להתנאים דסברי דביום ל' אין מקדשין וראב"ש דסובר דאין מקדשין כל החודש אם כן לא ס"ל כלל ד"ז דמצוה לקדש על הראי' וא"כ לדידהו אין יושבין הב"ד כלל יום ל' ומצפין על העדים רק משגיחין עה"ח ובאמת מבואר כ"פ דמצוה על הב"ד לקבל עדות החודש כמו שדרשו החודש הזה לכם כזה ראה וקדש ובודאי אין חולק ע"ז ועיין בר"ה כ' דמוקי להמשנה שראו ביום ל"א דמצוה לקדש על הראי' ואינו מבואר שם דאתיא כהאי תנא דביום ל"א ג"כ מקדשין דאל"ה דיום ל"א אין מקדשין מאי מצוה לקדש על הראי' איכא א"ו דאינו תלוי כלל בזה, דזה שיאמרו הב"ד מקודש הוא מצוה בפ"ע וילפינן לה מפסוק תקראו אותם, ובזה פליגי ח"א דמצות אמירת מקודש דוקא בזמנו וח"א דוקא שלא בזמנו אבל המצוה לקדש עה"ר הוא מצוה שיקבעו הב"ד החודש עפ"י עדים שיראו את הלבנה כמו שדחז"ל כזה ראה וקדש וזה נקרא קידוש היינו לקבוע החודש ביום ל' או ביום ל"א והיינו שיסכימו הב"ד שזה הוא ר"ח וכפירש"י שם ד"כ מצוה לקדש עה"ר שיבאו עדים וכו' שנאמר כזה ראה וקדש וזה שיאמרו הלשון של מקודש החודש הוא מצוה בפ"ע לכל חד כדאית ליה ובהא כ"ע מודים דהב"ד יושבים ומצפים על העדים. אחר זה מצאתי לרמב"ן בספר המצות מצוה קי"ג שכתב להדיא דאין קידוש ב"ד מעכב אלא הוא מצוה והראיה דראב"ש סובר דאין מקדשין כלל אלא הב"ד עושים את החשבון והסכמתם אם זה יום ר"ח או יום מחר ע"ש ובעזה"י כוונתי לדבריו וע"ש באריכות ועיין בס' יערות דבש ח"ב דרוש י"א בסוף הדרוש שהקשה מאי מתרץ הש"ס דאיקלע ל"א בשבת דמצוה לקדש עפה"ר אם כן לראב"ץ דסובר דבחודש מלא אין מקדשין המשנה דעל שני חדשים לא אתי' כוותי' וע"ש ולפמ"ש אין ענין זל"ז ואפילו למ"ד אין מקדשין היינו שאין הב"ד אומרים מקודש אבל מכל מקום מצוה להם לקבוע החודש ע"פ ראיית העדים וזה הוי מצוה לקדש עה"ר [ואתי' ככ"ע אפילו למ"ד שום] חודש א"מ מכל מקום זה הוי מ"ע בפ"ע לקדש עפ"י עדים ואין הא' תלוי בחבירו כלל כנלע"ד ברור ב"ה.
והנה לפמ"ש דקידוש עה"ר ולומר מקודש אין תלוי זב"ז אפילו אם אצ"ל מקודש מכל מקום מצוה על הב"ד לקבל עדות החודש ולקבוע ע"פ ולא בחשבון לחוד קשה לי מ"ט ביום ל' אף שעפ"י חשבון הי' נראית הלבנה מכל מקום ממתינין על העדים כי מצוה לקדש על ראיית העדים שיאמרו ולא בחשבון לחוד ואם לא באו עדים ביום שלשים או שידוע לב"ד שא"א לראות ביום שלשים החודש הוא מעובר תיכף בליל ל"א כמבואר בר"מ פ"ג דעושין סעודת העיבור ביום ל"א קודם עלות השמש וע' סנהדרין פ' בן סורר ואי"ה יבואר לקמן וכ"נ מדברי הר"מ בפרקים אלו כ"פ ומדוע לא ימתינו ג"כ על העדים ולקבל עדות שראו ביום ל"א כדי שיקדשו הב"ד על הראיה נהי דאין נ"מ דביום ל"א הוא תמיד ר"ח אף אם אינם באים כמבואר בר"מ פ"א ה"ג מכל מקום אמאי לא ימתינו לכתחלה על העדים כדי לקבוע החודש עה"ר ועיין רמב"ן שם דגם לקדש עה"ר הוא מצוה ואינה מעכבת ועיקר תלוי בחשבון והסכמת ב"ד ולזה צריך מומחין ע"כ אנו סומכין על הילל ב"ב של ר"י הנשיא שחישב אז להסכים על החדשים עד ביאת משיח ב"ב וע' פ"י בסוגיא בר"ה דאדר הסמוך וכו' כתב כ"פ דהיא מצוה בעלמא להמתין על העדים אבל אם הב"ד רוצים מקדשי' לפי חשבונם אף ביום ל' על כל פנים לכתחלה מצוה איכא להמתין על העדים וא"כ אמאי לא ימתינו ביום ל"א כדי לקיים המצוה לקבוע ע"י עדים ועוד הדבר מפורש להדיא בש"ס דף כ' דגם ביום ל"א מצוה לקדש עפ"י הראיה דמבואר שם אר"נ אף אנן נמי תנינא על שני חדשים מחללין את השבת וכו' בשלמא אי אמרינן לעולם חסר מחללין מפני שמצוה לקדש עה"ר אא"א זימנין מלא וכו' נעברי' האידנא ונקדשי' למחר. ומתרץ כגון דאיקלע יום ל"א להיות בשבת דמצוה לקדש עה"ר ופירש"י דאם לא יבאו העדים היום יקדשו הב"ד בל"ז יום ל"א כי אין חודש יותר ע"ז ע"כ מחללין את השבת כדי שהב"ד יקדשו ע"י העדים מבואר להדיא דגם ביום ל"א מצוה לקדש עפ"י עדים ונהי דאיתותב שם דהמשנה לאו משום מצוה לקדש עה"ר היינו מטעם אחר ואין מחללין שבת מפני כך אבל דין זה הוא דין אמת דגם ביום ל"א מצוה לקדש עפ"י עדים ובסנהדרין גבי עיבור ובר"מ מבואר כ"פ דתיכף בלילה הוי מעובר:
והנה מבואר במשנה דראוהו ב"ד ונחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה ה"ז מעובר וכ"ה בר"מ וע"ש בר"מ דעל יותר ממהלך לילה ויום אין הולכין העדים שאין עדותן מועלת שכבר נתעבר החודש יע"ש בלחם משנה דאף בחול אין הולכין והא לא קשיא למה לא ילכו גם ביום ל"א כדי לקבוע עפ"י עדותן דנ"ל ברור דל"ש מצוה זו לקדש עפ"י ראיית העדים רק אם רוצי' לקדש יום זה שראו העדים הירח המכוון לחשבון בב"ד ורק אם רוצי' לקדש יום ל' עפ"י החשבון מצוה לקבל העדים לשמוע מפיהם שראו הירח בליל למ"ד או אם רוצי' הב"ד לקדש יום ל"א עפ"י החשבון או לאיזה צורך לקצת שיטות מצוה על הב"ד לשמוע מפי עדי' שראו הלבנה ביום ל"א דאותם העדי' מכווני' לדעת הב"ד אבל אם הבית דין רוצי' לקדש יום ל"א ויהיה המצוה עליהם לשמוע עדים שראו הלבנה ביום ל' דסותרי' דעת הב"ד אין סברא כלל שיהיה זה מצוה לקדש עפ"י הראיה כיון שראו הלבנה רק המצוה לקדש ביום שרוצי' לקדש עפ"י העדי' שראו ביום זה אבל לא שיהיה מצוה עליהם לקדש היום עפ"י ראיית העדים יום אתמול ל"מ לשיטת הר"מ פ"ג דמקדשין למפרע אם כן יקדשו יום למ"ד ויבואר לקמן בעזה"י אלא אפילו החולקים על הר"מ מכל מקום אין סברא כלל שיהיה מצוה לקדש יום זה על עדותן שראו ביום אחר ע"כ כולם מודי' דיותר ממהלך לילה ויום א"צ לילך כיון דהם ראו ביום ל' והב"ד יקדשו יום ל"א אין מצוה לקדש על הראיה הזאת.
ועוי"ל יותר דאף להמתין ביום ל"א על עדים דלמא יבאו עדי' שראו הלבנה ביום ל"א והוא מכוון לדעתם שרצונם לקדש יום זה מכל מקום אם עפ"י החשבון היה נראה הירח ביום למ"ד ל"מ אם יש עדי' ג"כ שראו ביום ל' אך שבאו ביום ל"א ויש עדי' ג"כ שבאו ואומרים שראו יום ל"א אין סברא שיהי' מצוה לקבל עדותן שראו ביום ל"א כיון דבאמת נראה הלבנה ביום ל' והם שראו ביום ל"א אינן בגדר עדות כלל אלא אפילו אם אין כאן שום עדות מיום למ"ד רק אם היה החשבון של הב"ד שתראה ביום למ"ד אין סברא שיהיה מצוה על הב"ד אפילו ביום ל"א לקדש על עדותן כי מצד הסברא דעיקר העדות שמצות התורה לשמוע מפיהם ג"כ היינו אם מכווני' לחשבון דרואי' ביום הראוי להיות, אבל מה שרואין אח"ז אין סברא כלל שיהיה מצוה לקדש ע"פ. ע"כ לא קשה מכל הנ"ל כיון דבאמת נראה הלבנה ביום ל' אין מצוה להמתין כלל ביום ל"א על עדי' שיעידו שראו ביום ל"א כיון שבאמת היתה ראויה לראות בזמנה אך אם ע"פ החשבון לא היה נראה הלבנה רק ביום ל"א אז מן הראוי שיהא מצוה ג"כ להמתין על עדים שראו ביום ל"א כדין ולקדש ע"פ. ובר"מ אינו מבואר כלל דין זה וצריך טעם. וכ"נ מפרש"י כ' ד"ה הכא כגון דאיקלע יום ל"א בשבת ול"נ החודש אתמול אלא היום דא"נ לא ילכו יקדשו הב"ד היום ע"כ מצוה שילכו כדי לקדש ע"פ הראי' ע"ש בשינוי לשון קצת נראה מרש"י שהאריך בלשונו ולא נראה אתמול אלא היום היינו כמ"ש דוקא אם לא נראה אלא היום ביום ל"א מצוה לקדש עה"ר אבל אם נראה אתמול אין מצוה לקדש עה"ר ביום ל"א. וחוץ לזה נראה ברור מצד הסברא וכמ"ש אך ברש"י שם ד"ה אמאי מחללינן כתב וז"ל ליתקנו ב"ד שימתינו עד יום ל"א שלא לחלל את השבת וילכו ויעידו למחר ויקדשו עפ"י ע"ש ודבר זה שפרש"י שילכו ויעידו למחר ל"ל לרש"י כיון דעיקר הקושיא דא"א זימנין מלא מכדי בב"ד תליא מלתא כדפירש"י שם דאתם וכו' אם כן ליתקנו שלא ילכו בשבת וממילא יהי' החודש מעובר ביום א' וזה עיקר הקושיא אבל הליכתם שמה א"צ כי ביום ל"א למה לי הליכתם דבלא הליכתם הי' ר"ח ביום ל"א דהיינו ביום א' אע"כ כיון דמצוה לקדש עה"ר צריכין לילך למחר ג"כ אף שיעידו שראו ביום ל' דבאמת ראו ביום ל' מכל מקום מצוה להם לילך לקדש ע"י ראייתם ביום ל' את יום ל"א כי החודש עושים מעובר כמבואר שם מכל מקום דעת הר"מ באמת שא"צ לילך אפילו בחול וגם מצד הסברא הדברים ברורים וכמ"ש בעזרה"י.
ונראה לומר הטעם שא"צ להמתין על עדים ביום ל"א שמצינו כמה דברים שצריך עדים מכל מקום בדבר הידוע לכל העולם הוי אנן סהדי שהוא כן עיין תוס' יבמות מ"ה ע"ב ד"ה מי לא טבלה הקשו נהי דטבלה לנדותה מכל מקום הא גבי גר צ"ל ב"ד של שלשה בשעת טבילה ותי' כיון שידוע לכל שטבלה הוי כאילו הב"ד עומדים בשעת טבילה וער"נ פ' המגרש בסוגיא דע"ח כרתי שכתב שם דאף ר"א דס"ל עמ"כ מודה דסגי בע"ח כיון דע"י חתימה ידוע שנמסר לידה הוויין ע"ח בעצמם ע"מ אעפ"י שלא ראו המסירה ע"ש ועי"ש ה' קדושין דאיש ואשה הדרים יחד הוי כאילו יש עדים דידוע לכל ע"ש אם כן ביום ל"א דידוע לכל דהלבנה נראית כי אין חודש יותר מזה וכל העולם יודעים הוי כאילו העידו בפני הב"ד וגם הוי כאילו הב"ד עצמם ראו כמו גבי גר אם כן א"צ עדים להעיד דהוי כאילו העידו וכאילו הב"ד בעצמם ראו, ובראו בעצמם נמי מקיימים מצוה לקדש ע"פ הראי' ע"פ ראיית ב"ד ע"כ ביום ל"א אין אנו צריכין להמתין על עדים דהוי כאילו באו וכאילו הב"ד ראו וסגי בכך כנלע"ד בעזה"י ומכל מקום צריך עיון גדול ועיין ב"ש ס"ס ל"א וח"מ שם וב"ש סי' מ"ב גבי קדושין דסגי בידיעה בלי ראי' וא"ד לד"נ ע"ש אם כן ה"נ הוי כמו עדות בידיעה שלא בראי' ומהני ואפשר דעדיף כיון דהוי דבר ברור לכל העולם ואין כאן מקומו להאריך ודומה יותר לסברת תוס' יבמות שהבאתי שכתבו לענין ב"ד דהוי כעומדים שם וקצת דברים אלו למדתי ממעין החכמה להגאון מהאמבורג:
סעיף ב
שני ישראלים וכו'. ער"מ פ"ב שאם הב"ד ראו הלבנה בסוף יום כ"ט ועדיין הוא יום יכולים בעצמם לקדש בעוד יום ומקדשין להבא דהיינו ביום כ"ט מקדשין יום שלשים ואם הב"ד עצמם ראו ביום א"צ לקבל עדים דלא תהי' שמיעה גדולה מראי' ועיין בסוגיא שם וע"ע שם בר"מ דאין מקדשין החודש בלילה ואם ראו הב"ד או העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה ה"ז מעובר ולכתוב כל הדינים אין צורך עיין בר"מ בפירקין אך איזה הערות אכתוב. הנה דעת הר"מ סוף פ"ג דאם הב"ד ישבו כל יום למ"ד ולא באו עדים והשכימו בנשף ועיברו את החודש כמו שביאר שם ואחר ד' או ה' ימים ואפילו בסוף חודש באו עדים רחוקים והעידו שראו את החודש בזמנו היינו ליל ל' מאיימים עליהם ומטריפין אותם בשאלות וכו' ומשתדלין ב"ד שלא יקדשו את החודש וכו' ואם עמדו העדים בעדותן אחר האיום חוזרים ומקדשין ומונים מיום שלשים הואיל ונראה הירח בליל למ"ד ואם הוצרכו ב"ד להניחו מעובר מניחין וכו' שמעברין את החודש לצורך ויש חולקין דאין מניחין אותו מעובר וכו' יראה לי שאין מחלוקת חכמים אלא בשאר החדשים חוץ מניסן ותשרי או שבאו העדים בניסן ותשרי לאחר שעברו המועדים שכבר נעשה מה שנעשה אבל בניסן ותשרי אם באו העדים קודם חצי חודש אין מאיימין עליהם וחוזרין ומונים מיום שלשים שאין מאיימין על העדים שנראה בזמנו כדי לעברו אבל מאיימין על עדים שנתקלקלה עדותן וכו' מאיימין עליהם כדי שיתקיים עדותן ויתקדש החודש בזמנו וכן אם באו עדים אחרים להזים את העדים וכו' הרי אלו מאיימין עליהם שלא תתקיים הזמה ויתקדש החודש בזמנו ע"ש בלשונו הזהב ובלחם משנה מאין הוציא הר"מ דינים אלו.
ולפע"ד ד"ז דמקדשין למפרע יצא לו מסוגית הש"ס דלשיטתו מיושב היטב הסוגיא בלי שום קושיא ע"ש בר"ה כ"א ב' במשנה על שני חדשים מחללין את השבת על ניסן ועל תשרי שבהם שלוחין יוצאין לסוריא ובהן מתקנין את המועדות וכשהי' בית המקדש קיים מחללין אף על כולן מפני תקנות הקרבן עכ"ל המשנה ופירש"י ד"ה שבהם הלכך חשיבי ומה"ת מחללין על כולן אבל רבנן אסרו לפי שאין תיקון המועדות תלוי בהן ולא אכפת למלאן ולחסרן על פי עדים אך בשני חדשים אילו העמידו על ד"ת שכל המועדות תלויין בהם עכ"ל ובד"ה תקנת קרבן פי' של ר"ח שיקרב בזמנו ובגמרא על שני חדשים וכו' והתנן על ששה חדשים השלוחין יוצאין אמר אביי ה"ק על כולן שלוחין יוצאין בערב על ניסן ועל תשרי עד שישמעו מפי ב"ד מקודש תנ"ה וכו' ופירש"י הילכך על שאר חדשים אין חילול של עדים ממהר יציאת השלוחין וכשלא יבאו עדים היום ויתעבר החודש וכו' השלוחים יוצאים תיכף משתחשך אבל בניסן ותשרי אם העדים יחללו שבת ויתקדש החודש יצאו השלוחים תיכף בערב ואם לא יבאו ויתעבר החודש לא יצאו השלוחים עד מחר וכו' וא"ת וכו' כדי ליפות טעם החילול עיין היטב בסוגיא שם והנה לפי פשוטו דאם יחללו העדים את השבת יהי' ר"ח ביום שבת דהיינו ביום למ"ד ואם לא יחללו יהיה החודש ביום א' יום ל"א ויהי' החודש מעובר כפירש"י והתוס' קשה טובא א' למה בכל ר"ח אסרו רבנן לחלל את השבת כיון דהתורה התירה ומצוה איכא לקדש עפ"י הראי' כאשר דרשו כזה ראה וקדש ולמה אסרו חכמינו זכרונם לברכה במקום מצוה ולא מצינו בשום מקום שיהיו עוקרין ד"ת במקום מצוה אם לא משום סייג וגדר וכאן למה עקרו ולא הוי כמו מילה דהתורה התירה בשבת ול"ג חכמינו זכרונם לברכה נהי דגם במקום דהתירה התורה יכולין לאסור [עט"ז יו"ד סי' קי"ז וחו"מ סי' ג' וא"ח ה' ר"ה והד' עתיקין ואפילו אם נימא שלא כדבריו] מכל מקום במקום מצוה למה יאסרו כמו דלא אסרו הקרבנות ודומיהן ואי דמש"ה אסרו חכמינו זכרונם לברכה כיון דהמצוה תוכל להתקיים ביום א' דיבאו ביום א' ויתקדש החודש ביום א' זה אין סברא כלל דזה הוי מצוה שהחודש יהי' מעובר ומצוה שיקבלו העדות שיאמרו שראו ביום ל' סותר לעיבורם כמו שהארכתי לעיל דזה בודאי לא הוי קידוש על הראי' ע"ל ועוד אם מצאו איזה סייג מ"ט לא גזרו על ניסן ותשרי גם כן ואי מפני תיקון המועדות מה קלקול יש אם לא יחללו ויהי' החודש מעובר הלא בהב"ד הדבר תלוי אתם אפילו מזידים וכו' ומכ"ש משום סייג וגדר מותרים לכתחלה לעשות החודש חסר או מלא כי הקב"ה מסר להם ואין לך מועדים אלא אלו ומה קלקול שייך בזה וזה הוא קושית הגמרא עצמה ד"כ אי אמרת זימנין מלא וכו' נעברי' האידנא ונקדשי' למחר ולמה מחללין על ניסן ועל תשרי ואף דאמרינן שם מתיב ר"כ א"א זימנין מלא היינו דמחללינן וכו' מכל מקום קשה אדרבה דאכתי קושית הש"ס לא מתרצא דלמה מחללין נעברי' האידנא וכו' ועוד כשהי' בהמ"ק קיים מחללין על כולם מפני תקנת הקרבן מה קלקול יש אם יתעבר ויהי' ר"ח ביום א' ויקריבו ביום א' והנה לדעת רש"י כל התקנה הוא שיקריבו ביום ל' וגם המועדים יהיו מנוים מיום ל' וא"י למה יהי' עדיף יום ל' מיום ל"א כיון דהתורה מסרה לב"ד ואי משום מצוה לקדש עה"ר בשאר חדשים נמי וגם מבואר שם ד"כ דאמרינן משום תקנת קרבן ש"מ דלאו משום מצוה לקדש עה"ר ועוד קו' התוס' שם ד"ה על ניסן שהקשו ל"ל הטעם דמחללינן מפני השלוחין כדי למהר יציאתן ותפ"ל דע"כ צריכין לבא בשבת בחודש תשרי דאם לא יבאו ויהי' החודש מעובר היינו יום ל"א ביום א' בשבת אם כן איקלע יום ערבה בשבת ולא אד"ו ראש ע"כ צריכין לבא בשבת ע"ש עוד הקשו מ"ט אין השלוחין יוצאין על ניסן ועל תשרי עד שישמעו מפי ב"ד מקודש בשלמא היכי דנראה בעליל בליל למ"ד אף דהשלוחים יודעים דודאי יקדשו ב"ד מחר את החודש מכל מקום אינם יוצאין דלמא הב"ד ימלכו ויעברו את החודש ויהיו המועדים מקולקלים על ידם אבל היכא דלא קדשוהו ביום ל' למה לא יצאו תיכף במ"ש דהוא ל"א דהב"ד לא יכלו לדחות את החודש יותר וע"ש שתירצו בדוחק מזה יצא להר"ת שיטה זו דמקדשין למפרע ויהי' הסוגיא מיושב בריוח וס"ל דאם נראה הלבנה ביום ל' אם יש עדים אפילו אח"כ מקדשין יום ל' וזה הוי קידוש עפ"י ראי' דהב"ד מקדשין יום ל' כמו חשבונם וגם העדים מעידים כן אם כן שפיר דהתורה ציותה לחלל שבת בזמן המקדש דיש קרבן דאם לא יבאו ביום ל' בשבת לא יקריבו בשבת קרבן מוסף כי החודש מעובר ויקריבו ביום ל"א ובאמת העדים יבאו אחר כך ויעידו ויהי' למפרע ר"ח ביום ל' דהיינו בשבת ולא הקריבו קרבן מוסף כלל בר"ח וגם בזמן שאין בהמ"ק התורה התירה לחלל השבת דכן גזירת הכתוב אך חכמינו זכרונם לברכה בזמן המקדש לא היו גוזרין שלא יחללו את השבת דע"י הגזירה יתבטל קרבן מוסף אבל בזמן שאבהמ"ק ראו חכמינו זכרונם לברכה שאין שום סרך מצוה ונ"מ בחילול שבת ואי משום מצוה לקדש עפ"י ראי' דהיינו עפ"י עדים מכל מקום אם לא יחללו שבת העדים יבאו אחר כך ויהיו מעידין ויתקדש החודש ביום השבת דהיינו יום ל' ויעשו גם כן המצוה לקדש עפ"י הראי' כי הם יקדשו יום ל' כפי חשבונם וגם העדים מעידים כן אם כן אין שום מצוה בחילול שבת אסרו חכמים וזה בכל החדשים אבל בניסן ותשרי העמידו ד' על ד"ת שבהם השלוחים יוצאין כדי למהר הליכתן וסובר הר"מ דזה טעם נכון כיון דהוא גזירת חכמינו זכרונם לברכה ובמקום תיקון למהר השלוחין והיא תיקון המועדות לבני הגולה לא העמידו דבריהם.
ואיני מבין מפני מה צריך רש"י לדחוק כדי ליפות הטעם כיון דבאמת הוא רק דרבנן והם אמרו והם אמרו והעמידו על ד"ת ואפשר היה קשה לרש"י קו' תוס' דיש טעם מרווח דלא העמידו ד' מחמת יום הערבה ע"כ פירש דטעם זה הוא סעד ויופי וברש"י לא משמע כן אבל הר"מ ס"ל כן ע"כ מחללין את השבת דאם יבאו עדים ביום א' ולא יחללו את השבת נהי דיהי' ר"ח ביום שבת מכל מקום אם יבאו בשבת ילכו השלוחין תיכף לצאת משתחשך אבל אם יבאו ביום מחר לא ילכו העדים עד יום מחר עד שישמעו מפי ב"ד מקודש דכן הדין בניסן ותשרי ע"כ מחללין את השבת ולשיטת הר"מ ל"ק קושית התוס' דבלאו הכי מחללין דיום ערבה מיקלע בא' דז"א לשיטת הר"ם אם לא יחללו שבת ויבאו ביום א' באמת יתקדש ר"ח ביום שבת ויהי' יום הערבה בחול וליכא קלקול בשופר דבלאו הכי אף דאין מחללין מכל מקום הב"ד עושין יום ל' ג"כ ר"ה כי שמא יבאו עדים קרובים בלא חילול שבת ע"כ עושים תמיד ר"ה ביום ל' ג"כ כמבואר במס' ר"ה וא"צ להאריך. ולשיטתו ל"ק נמי קושית התוס' למה החילול ממהר יציאת השלוחים ולמה לא יצאו תיכף משתחשך הא אין הב"ד יכולים לדחותו יותר ז"א להר"מ דהיאך יכולים לילך תיכף בליל ל"א דלמא יבאו מחר עדים שראוהו בזמנו אם כן יקדשו יום הל' או אפשר לא יבאו עדים ויהי' מעובר אם אינם יודעים מתי ר"ח אם ביום ל' או ביום ל"א ע"כ אם יתקנו חכמים שלא לחלל שבת אם כן אפשר למחר יבאו העדים ויהי' החודש ביום ל' ע"כ צריכין להמתין על הב"ד. ואל תקשה לך תמיד היאך הולכין שלוחין על חודש העיבור דלמא יבאו עדים אחר ג' או ה' ימים ויהי' מקודש למפרע זה לא שכיח כי ראיית הירח הוא סמוך לירושלים ולמקום הוועד עיין ר"מ ומ"פ ותמיד ל"ש כלל אפילו לבא ביום ל"א כמבואר במשנה פ"א נשתהו העדים לבא אבל מכל מקום היו באותו יום אבל אם אין מחללין את השבת בודאי יבאו העדים ביום א' היינו יום ל"א כי לא יוכלו להלוך ביום שבת ואם כן הב"ד יקדשו את היום למ"ד ע"כ אין הולכין השלוחין עד שישמעו מפי ב"ד. וזה שמבואר בש"ס מפי ב"ד מקודש לאו דוקא הלשון מקודש כי לדעת רש"י ביום ל"א ממילא אינו אומר הראב"ד מקודש אך זה נקרא הסכמת הב"ד כמש"ל.
ולשיטת הר"מ מיושב הפשט בגמרא דף כ' דמקשינן שם ממשנה זו דמחללין את השבת אא"ב לעולם חסר היינו דמחללין דמצוה לקדש עה"ר ואם לא יבאו יקדשו הב"ד שלא עפ"י ולא יקיימו המצוה לקדש עפ"י עדים אא"א זימנין מלא וזימנין חסר נעברי' האידנא ונקדשי' למחר וקשה היאך יעברו הא מצוה לקדש עה"ר וע"כ פירש"י דהעדים יבאו ביום א' ויעידו וכ"כ לעיל דזה אין סברא כלל דהעדים יעידו על יום ל' ויעשו ר"ח ביום ל"א ויהי' זה בכלל המצוה ע"כ נראה דהר"מ לא ניחא לי' כפירש"י וגם לשון הגמרא שפת יתר נעברי' האידנא ונקדשי' למחר הל"ל בקיצור נעברי' לירחא וגם הלשון נקדשי' כיון דבאמת אין מקדשין בל"א אף על פי שכ' לעיל דל"ד לאמר מקודש רק הסכמת הב"ד מכל מקום אם יש ליישב שיהי' בדקדוק מה טוב ולשיטת הר"מ ניחא מאוד דהגמרא הכי מקשה בשלמא א"א דתמיד חסר אם כן יקדשו היום בלא העדים ע"כ מחללין כדי לקדש עפ"י הראי' אא"א זימנין מלא וזימנין חסר ל"ל לחלל נעברי' האידנא היינו יום זה של שבת נעברי' ונקדשי' למחר היינו ביום מחר יקדשו את השבת לר"ח והעדים יבאו ביום מחר ויקדשו למפרע ויהי' המועד כתיקון ביום ל' וגם יקיימו מצות קידוש עה"ר כי העדים מעידים על יום ל' והם יקדשו את יום הל' ומתרץ דאיקלע וכו' והפשט לשיטת הר"מ מתוק מדבש.
אך קשה לשיטת הר"מ דבשלמא לרש"י דאם אין מחללין את השבת הוי החודש מעובר אם כן הטעם שמחללין את השבת מבואר במשנה שבהם מתקנים את המועדות היינו מכל מקום תיקון המועד שיהי' עפ"י הראי' ובזמנו עכצ"ל לרש"י כן ומ"ש השלוחים יוצאין הוא רק לסעד כפירש"י אם כן ניחא מה דמקשה הש"ס א"א זימנין מלא או חסר נעברי' וק' הא מבואר הטעם מפני השלוחין אע"כ ז"א טעם גמור רק סעד אם כן מקשה הש"ס שפיר אבל לשיטת הר"מ המשנה שאמרה מתקנים את המועדים אינו טעם כלל כי אף אם יבאו ביום ל"א יהי' החודש ביום ל' ונקבע החודש בזמנו אם כן עיקר הטעם מחמת יציאת השלוחין ול"ג חכמינו זכרונם לברכה ול"ק קושית רש"י דהשלוחין בעצמם אינם מחללין כמש"ל כיון דמן התורה מותרים לחלל רק חכמים גזרו וכל היכא דאיכא טעם ל"ג אם כן מאי מקשה הש"ס הכא נעברי' האידנא ולמה יחללו אי זימנין מלא וכו' דע"כ מחללין מחמת השלוחין אם כן קשה לשיטת הר"מ. אומר אני לך ולטעמיך לשיטת רש"י דהשלוחין אינו טעם גמור אבל לדידי' מפני תיקון המועדים הוא טעם גמור כדי שיהי' המועד ביום ל' אם כן ג"כ קשה קו' הנ"ל מאי מקשה דנעברי' הא מבואר הטעם במשנה שבהם מתקנים המועדים עכצ"ל דכאן סברת ר"נ דהמשנה אינה נותנת טעם כלל וזה אך מונה המעלות שיש לחדשים והוא דעת הרז"ה בס' המאור ע"ש שבהם מחללים את השבת ומתקנים את המועדים דהיינו דהב"ד רואים תמיד שיהי' בזמנו וגם השלוחים יוצאין בבוקר וכו' ובאמת לפי מסקנת הש"ס דאיתותב אלא תמיד זימנין מלא או חסר נוכל לפרש דהם טעמים ור"נ לא ס"ל כן כנלע"ד שיטת הר"מ בעזה"י והם דברים טובים ונכוחים רק עניני האיום שכתב הר"מ לא פרשתי עדיין ובאתי רק לעורר.
והנה לשיטת הר"מ דמקדשין למפרע נראה לומר הא דפליגי תנאי במשנה בר"ה כ"ד ת"ק סובר בין שנראה בזמנו ובין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו וראב"צ אומר אם ל"נ בזמנו אין מקדשין אותו והלכה כראב"צ והטעם של ראב"צ שכבר קדשוהו שמים ועבתוס' סנהדרין יו"ד ד"ה שכבר דהפירוש שכבר קידשוהו שמים דביום ל' ממתינין ב"ד שלמעלה על ב"ד שלמטה ואינם מקדשין בשמים דלמא הב"ד שלמטה יעברו החודש אבל ביום ל"א דא"א שלא יקדשו היום מקדשין ב"ד שלמעלה בשחר ע"ש אם כן לדעת הר"מ דוקא אם על פי החשבון לא נראה ביום שלשים וא"ל דאפילו בראוים לראות רק באופן שגלוי וידוע למעלה שלא ראו עדים הלבנה (אך צ"ע דהבחירה ניתן ודלמא יבאו עדים בבוקר והב"ד שלמטה יעשו כפי המסור להם) אם כן ודאי ב"ד לא יקדשו ביום ל' רק יעברו דאפילו יבואו עדים מכל מקום אם על פי החשבון אינו נראה מכחישים העדים עיין ר"מ פ"א אם כן שפיר א"צ ב"ד שלמטה לקדש יום ל"א דמה"ט היו מקדשין ביום ל"א בשחר אבל אם על פי החשבון נראה ביום שלשים אם כן אם יבאו עדים ביום ל"א או אח"ז ויעידו הב"ד מקדשין את יום ל' אם כן ודאי אין הב"ד שלמעלה מקדשין יום ל"א דלמא הב"ד שלמטה יקדשו יום שלשים אם כן אם אפילו ביום ל"א רוצים הב"ד לעבר כיון דלא באו עדים עדיין מכל מקום צריכים שיאמרו מקודש כי הב"ד שלמעלה לא קידשו כמו שאין הב"ד שלמעלה מקדשין ביום ל' דלמא יעברו הב"ד כן ה"נ אין מקדשין יום ל"א דלמא הב"ד דלמטה יקדשו יום ל' וכן אפ"ל הכוונה בלשון ראב"צ אל"נ בזמנו אין מקדשין שכבר וכו' היינו אם באמת לא נראה על פי החשבון אבל אם באמת נראה אך העדים לא באו ביום ל' ויום ל"א רוצים הב"ד לעשות מעובר צריכים לקדשו כי הב"ד שלמעלה ל"ק בשחר כמ"ש והדברים נראים נכונים.
אך בר"מ לא משמע כן חדא דה"ל לר"מ להשמיענו ד"ז ובפ"ג ה"ז כ' כשמעברין ב"ד החודש מפני שלא באו עדים כל יום ל' וכו' משכימין קודם עה"ש ועושין סעודת עיבור החודש וכו' ולשון מפני שלא באו עדים נראה דהחודש הי' נראה ביום ל' רק העדים לא באו אז עושין סעודת העיבור נראה דאין מקדשין וגם ספ"ג כתב כשהב"ד יושבים כל יום ל' וכו' והשכימו בבוקר וכו' והב"ד אין יושבים רק כשהלבנה נראה עפה"ח כמבואר פ"א מבואר דאף בכה"ג אין מקדשין דה"ל לר"מ לכתוב אם קידשו אלא מבואר דאין מקדשין בכ"ע ונלע"ד דלכך א"מ בכ"ע יום ל"א דאם ל"נ עפיה"ח א"מ שכבר קדשוהו שמים ובנראה ביום ל' ולא באו עדים כיון דלא קידשו יום ל"א עפי"ח ולא על פי עדים ואחר כך כשיבאו עדים יקיימו המצוה לקדש על פי הראי' כי יקדשו יום ל' עפ"י עדים המסכימים לחשבון ע"כ אם הב"ד יקדשו יום ל"א כיון דכתיב אשר תקראו וכו' דתלוי בהב"ד אפילו מזידים ומכ"ש דאם מעברין כדין בלא באו עדים והב"ד יאמרו גם כן מקודש ודאי אין סברא כלל אם יבאו עדים לחזור מהקידוש של ל"א ולחזור ולקדש יום ל' כיון דקדשו יום ל"א ע"כ א"מ אם כן אין עושין שום דבר ויכולים לחזור ולקדש ביום ל' אף על פי שעושין סעודה לעיבור מכל מקום אינו כמו הקידוש שאמרה תורה תקראו אותם שתלוי בהקריאה שלהם ע"כ אין מקדשין ואעפ"י שמבואר בר"מ דמאיימין על העדים מכל מקום אפשר דהעדים יעמדו בעדותן או בניסן ותשרי אין מאיימין ע"כ כשאין מקדשין הברירה יהיה ביד הב"ד אם ירצו יקדשו אז יום ל' ואם ירצו מכל מקום יהיה מעובר כמבואר בר"מ אבל אם יקדשו לא יוכלו לחזור בשום אופן ע"כ א"מ כי אין מצוה כלל (כי) במה שמקדשין עפה"ר כי הוא יום ל"א והלבנה נראית ביום ל' כמש"ל ע"כ מחזיקים הברירה בידם כדי שיוכלו לחזור ולקדש ובפרט בניסן ותשרי דמצוה לחזור מפני תיקון המועדות אבל אם יקדשו ודאי א"י לחזור ע"כ אין מקדשין אם כן א"מ יום ל"א בשום ענין כנלע"ד בעזה"י. ולפמ"ש נראה דאף לשיטת הר"מ מכל מקום בל"נ החודש יום ל' עפ"י החשבון אז יוצאים השלוחים תיכף משתחשך כי בודאי מחר ר"ח ועיין בבעה"מ ברי"ף:
ולשיטת הר"מ דמקדשין למפרע ניחא נמי הא דאמרינן בר"ה דכ"א לוי איקלע לבבל בחד סר בתשרי אמר בסים תבשיל דבבלאי ביומא רבה דמערבא א"ל אסהיד א"ל לא שמעתי מפי ב"ד מקודש והנה המעשה היה דאצל ב"ב הם חשבו אלול חסר כי רוב שנים אין אלול מעובר ולוי בא ואמר כי בא"י עיברו הב"ד את החודש והוי היום יוה"כ ועיין בתוס' דהיה יוצא ביום ל' סמוך לחשיכה מהב"ד וכו' וידע שלא יקדשוהו אלא למחר מכל מקום כיון שלא שמע בב"ד מקודש לא רצה להעיד כמבואר דעל ניסן ותשרי אין השלוחין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש והקשו עוד והיאך הניחם לאכול ביוה"כ שהוא ודאי איסור כרת ותירצו דאתם אפילו שוגגים והנה תי' התוס' תמוה מאוד דזה דנאמר על הב"ד יש בידם לקבוע החודש באיזה יום שירצו יום ל' או ל"א אבל לאחר שקבעו הב"ד ודאי כל ישראל מוכרחים לעשות יום טוב עפ"י קביעותם וכי כל מדינה ומדינה ח"ו יעשו יום טוב כרצונם וברשב"א הטעים קצת הדבר וצ"ע וגם מה שאמר לוי לא שמעתי מפי ב"ד מקודש דבחודש מעובר אין אומרים הב"ד מקודש אף שכתבתי לעיל דמקודש לאו דוקא רק הסכמתם ג"כ נקרא קה"ח מכל מקום אם נוכל ליישב הלשון מה טוב ולדעת הר"מ ניחא מאוד דבאמת כיון דברוב שנים אין אלול מעובר בודאי עפ"י החשבון נראית הלבנה ביום ל' וכך מחשבין הב"ד בתחלת השנה וגם בני בבל ג"כ בודאי היו חושבים ולפי חשבונם הי' יכול הלבנה להתראות ביום ל' של אלול ג"כ עשאו יוה"כ כדין יום יו"ד ליום ל' של אלול אך לוי הי' יוצא ביום ל' משחשיכה מהב"ד ולא באו עדים כ"ה ע"כ היה משער בדעתו שהחודש יתעבר וכן היה בודאי דליל ל"א הי' יום טוב אך הוא לא שמע מפי ב"ד מקודש לא רצה להסהיד כי אפשר באו עדים ביום ל"א והעידו על יום ל' וא"כ החודש באמת חסר והי' אתמול יוה"כ דבני בבל כיון דע"פ החשבון היה נראה הלבנה ביום ל' א"ל לא שמעתי מפי ב"ד מקודש וכבר כתבתי דבכה"ג דב"ד קובעים ביום ל"א גם כן יקדשו כיון דלא שייך שכבר קידשוהו שמים אך דאין הב"ד מקדשים כדי שיוכלו לחזור מכל מקום בודאי אם הב"ד רוצים לא יקבלו כלל עדים כי הם רוצים להיות מעובר דוקא אף על פי שמהר"מ נראה דבניסן ותשרי צריכין לקדשו ואין מאיימין מכל מקום נראה דהיא מצוה וא"צ לאיים אבל מכל מקום אם רוצים שיהי' מעובר תלוי בידם ואם כן בכה"ג צ"ל מקודש ביום ל"א כדי שלא יוכלו לחזור ע"כ אמר ל"ש מקודש וי"ל שקידשו למפרע את יום ל' והי' אתמול יוה"כ ונראה בודאי גם לוי הי' מתענה אתמול מפני חשש זה ואפשר הי' מתענה היום ג"כ כי לפי שכלו הי' נראה דעיברו ב"ד אבל מכל מקום לא ידע בבירור ע"כ לא אסהיד וב"ה הד' נכונים. אח"ז ראיתי בטו"א הקשה ג"כ על תי' התוס' והאריך מאוד וכ' ד"ז דלהר"מ ניחא דמקלמ"פ והביא ג"כ בשם השאלתות מפורש דלא רצו שני תנאים להעיד דלמא אמלוכי ולא יקדשו למחר ושוי' חסר ע"ש דדעת הגאון ג"כ כד' הר"מ דמקלמ"פ אך שכ' שם דדעת הר"מ בהא דקידוש למפרע תמוה ולפמ"ש בעזה"י דברי הר"מ נכונים וברורים וכמה שיטות הש"ס שהבאתי אתיין בריווח ע"פ דבריו:
והנה המפרש פ"ב ה"ח הק' על הר"מ מהא דמבואר בר"ה ראוהו ב"ד וכל ישראל או נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה ה"ז מעובר וכ"פ הר"מ ואי אמרת דמקדשין למפרע אם כן למחר מקדשין יום ל' ע"פ העדים והיאך מבואר כאן דה"ז מעובר ע"ש מה שתי' ובאמת ל"ק דהמשנה משמיענו כמבואר בגמרא דס"ד כיון דאפרסמא מילתא לא לעברוהו או כיון דנחקרו העדים תהוי מקודש כגמ"ד ולקדשי' בלילה קמ"ל ע"ש אם כן כוונת המשנה ה"ז מעובר היינו תיכף בליל ל"א החודש מעובר ואין לו דין מקודש ביום ל' וה"ל כמו שלא באו עדים היום כלל ויש הרבה נ"מ דאלו אמרינן הואיל ואפרסמא מלתא הוי מקודש או דהוי כגמ"ד והוי מקודש אם כן אין לאחר מעב"ד כלום ולא יוכלו לעברו דהב"ד שקידשו החודש ביום ל' שאמרו מקודש ודאי לא יכלו לחזור עיין ר"מ אבל כאן הו"ל כאילו לא באו עדים היום כלל וביום מחר תלוי ברצון הב"ד אם רוצים מקבלין עוד הפעם העדים ומקדשים יום אתמול ואם רוצים מעברים בשאר חדשים כמבואר בר"מ שאם יראו שהחודש צ"ל מעובר מניחין אותו מעובר וזאת משמיענו המשנה דאינו מקודש בודאי אלא מעובר כמו בכל חודש דל"ב עדים כלל כי אין עדותן נחשב כיון דלא קידשו ביום ולמחר הברירה ביד הב"ד מה שא"כ אי הוי אמרינן שנתקדש לא היו יכולים לעברו אם כן בשאר החדשים בודאי ניחא אלא אפילו בניסן ותשרי לשיטת הר"מ דאין בידם רשות לעברו מכל מקום גבי נחקר העדים יש נ"מ גדולה אי אמרינן דהוי כגמ"ד והוי מקודש אם כן הוי מקודש בודאי ואילו באו מחר עדים שפוסלים הראשונים בגזלנותא או שמזימין אותן ל"ה מועיל כיון שנתקדש עיין ר"מ פ"ב ה"ב דאם קדשו החודש על פי עדים ונמצאו זוממין מכל מקום החודש מקודש דאתם אפילו מוטעין ע"ש אבל לכתחלה אין מקדשין אם פוסלין את העדים כמבואר שם אם כן אמרה המשנה דהחודש מעובר ונ"מ אם באו עדים למחר ופוסלים עדות אלו אם כן הוי כאילו לא באו עדים אלו ביום שלשים והוי ר"ח ביום ל"א אבל אי אמרינן דהוי כגמ"ד ונתקדש בלילה לא הי' מועיל אף על פי שנפסלו ביום ל"א מכל מקום כיון דנתקדש אין לאחר מעב"ד כלום אם כן עיקר רבותא דאין החודש מתקדש עד שיאמרו הב"ד מקודש אבל לפ"ז הו"ל דין מעובר כמו בכל חודש שלא באו עדים ביום ל' ה"נ וגם הברירה ביד הב"ד.
וגם בראו ב"ד וכל ישראל אף דמצוה שיקדשו למפרע למחר מכל מקום יש נ"מ אי הוי אמרינן דהוי מקודש כיון דאפרסמא מילתא אפילו דבראו ב"ד וכל ישראל אצ"ל מקודש כלל דל"צ חיזוק אם כן הוי יום ל' ר"ח ואשמועינן תנא דמתניתין דל"ה מקודש עד שיקדשו וכ"ז שלא קידשו החודש מעובר ונ"מ דנהי דמצוה על הב"ד קודם חצי חודש לקדש למפרע אבל אם הב"ד הם מזידין ואינם מקדשין למפרע או אנוסים אם כן מונין המועדים מיום ל"א אבל אי אמרינן דהוי מקודש היו מונין המועדים מיום ראשון ע"כ משמיענו דעדיין כיון דל"ק הוי החודש דין מעובר ואם למחר עד חצי חודש עברו הב"ד ולא קידשו יום למ"ד או שנאנסו מחויבים אנחנו למנות המועדים מיום שני אם כן ל"ק כלל על הר"מ וזה נכון ואמת בעז"ה ולזה העירני בני יחי'. וכ"נ מלשון הר"מ שם בה"ח שסיים שאין הראי' קובעת אלא הב"ד שיאמרו מקודש הם שקובעין עכ"ל וזה משמיענו המשנה דס"ד דהראי' היא קובעת אם כן ר"ח ביום ל' אלא הב"ד וכיון שלא אמרו מקודש הוי מעובר ואם הב"ד ל"ק למפרע צריכין אנו למנות המועדים מיום השני כי כ"ז שאין ב"ד מקלמ"פ הוי מעובר כנלפע"ד ברור ב"ה.
אך קשה על הר"מ דלפי דבריו בניסן ותשרי מקדשין למפרע אף על פי שלא הקריבו מוסף ר"ח ור"ה אלא ביום ל"א וכשמקלמ"פ יום ל' אם כן הי' ר"ח ביום ל' מכל מקום לא משגחינן מה שנתקלקלו בקרבנות וגם להר"מ קודם חצי חודש מקל"פ ונתקלקלו ביוה"כ גם שעשו יוה"כ י"א לחודש ולא עשו התענית והקרבנות ביוה"כ כלל מכל מקום אין משגיחין ע"ז כדי שיתקדש החודש בזמנו ובאמת משנה מפורשת להיפך ע' ר"ה דף ל"ב בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום פ"א נשתהו העדים לבא ונתקלקלו הלוים בשיר ע"ש בסוגיא ולדעת הר"מ פ"ג דנתקלקלו ולא ידעו אם להקריב מוספים ע"ש ע"כ התקינו שלא יהיו מקבלין אלא עד המנחה אם כן עשו ר"ה ביום ל"א ולדעת הר"מ גם לאחר מנחה וגם ביום מחר ולאחר עשרה ימים היו מקדשין החודש ביום ל' אף על פי שנתקלקלו ובמשנה מבואר שהתקינו דלאחר אותו יום לא יהיו מקבלין עדות רק שיהי' ר"ח ביום ל"א וכ"פ הר"מ שם והיא קושיא עצומה. ואח"ז מצאתי בצל"ח על ביצה ד"ו הקשה קושיא זו וע"ש שכתב דווקא באותו יום שהוא שכיח שיבאו עדים ויהי' קלקול ע"כ התקינו שיהי' ביום ל"א ר"ח אבל שיבאו עדים רחוקים ל"ש ע"כ לא התקינו חכמינו זכרונם לברכה ונשאר הדבר על ד"ת שיקבלו עדות אף על פי שנתקלקלו ומכל מקום צ"ע ותמהני על המפרש והלחם משנה שלא הרגישו בזה וע"ש בצל"ח שהאריך.
והנלע"ד לפי חומר הנושא דבאמת לכאורה תמוה מאוד דאם באו עדים אחר יוה"כ מקלמ"פ ולא עשו ר"ה ויוה"כ כלל ואין לך קלקול גדול מזה אלא נראה כיון דתוה"ק מסרה המועדים לבית דין אתם אפילו מזידים ואפילו מוטעים אם כן אין לך מועדים אלא אלו כי כן גזירת הכתוב אם כן כשלא באו ביום למ"ד ונעשה החודש מעובר על פי ב"ד כי כן הדין אם כן הקריבו קרבנות של ר"ח ביום ל"א וכן עשו יוה"כ ביו"ד לל"א ובאמת כדין עשו כיון דהב"ד מסכימים ואח"ז אף דהב"ד חוזרים ומקדשים יום ל' מכל מקום מה שהיו עושין הקרבנות יום ל"א וגם היו עושין יה"כ לחשבון כדין עשו כי כך גזרה תוה"ק וא"כ אף שמקל"פ אין כאן קלקול כלל ומכאן ולהבא צריכים לחשוב כמו שקידשו הב"ד את יום למ"ד אבל ע"כ [היכא] שקידשו הב"ד יום ל"א הוי החשבון יום ל"א ואף שמקל"פ מכל מקום אין כאן קלקול כלל ע"כ במשנה דפ"א נשתהו לבא ונתקלקלו ניחא מאוד דאם היו מקבלין היום העדים אם כן היום ר"ח ובאמת לא הקריבו מוספין וגם נתקלקלו בשיר ע"כ התקינו שלא יהיו מקבלין היום כלל אם כן החודש לע"ע מעובר ומקריבין יום ל"א קרבנות של ר"ח ובאמת אח"ז ביום ל"ב יכולים לקבל העדים ולעשות ר"ח ביום ל' מכל מקום הקריבו קרבנות כדינם אבל אם יקבלו העדים היום אם כן לא יקריבו כלל כי אין שהות מן המנחה ולמעלה ע"כ אין מקבלין היום ומקריבין למחר ואח"ז באמת קובעין ר"ח ביום ל' ומכל מקום אין כאן קלקול כי כ"ז שלא קבעו יום ל' הוי יום ל"א ר"ח. וגדולה מזו כתבו התוספות ר"ה כ"א ע"א ד"ה לוי שהבאנו ד' למעלה דבני בבל כיון דלפי חשבונם הי' אז יוה"כ מכל מקום אתם אפילו מזידים וכו' ונהי דתמהתי לעיל וכי היאך יכולים מדינה לעשות לפי חשבונם והלא תלוי בב"ד וכן תמה בס' ט"א ע"ש באריכות על כל פנים הב"ד בעצמם יכולים לקבוע אימת שירצו אם כן עד חצי חודש קבעו לפי חשבונם והיו כ"י צריכי' לעשות המועדים ע"פ קביעתם ואח"ז אף שחזרו וקידשו יום אחר מכל מקום ע"כ נעשה הכל כדין ע"כ מקדשין למפרע ואין כאן קלקול כלל, אבל אם יקבלו ביום ל' לאחר מנחה וא"כ נתוודע היום שהוא ר"ח והיום הוא לאח"ז ולא יוכלו להקריב ומחר הוא יום שלאחר ר"ח ולא יקריבו כלל ע"כ אין מקבלין היום אם כן למחר יקריבו קרבנות של ר"ח ואח"ז באמת מקבלין והוי ר"ח למפרע אתמול מכל מקום הקריבו כדין כמ"ש דהכל תלוי בב"ד כנלפע"ד לפי חומר הנושא. ובעזה"י אשנה פרק זה ולא מנעתי לכתוב לעורר ואם שגיתי ה' הטוב יכפר.
ונראה ג"כ לפמש"ל אם באו עדים והב"ד רוצים להניח החודש מעובר דמבואר בר"מ דהרשות בידם בשאר חדשים חוץ מניסן ותשרי צריכים לקדש ולומר מקודש על יום ל"א ג"כ כי ל"ש הטעם שכבר קידשוהו שמים כיון דהברירה ביד הב"ד וגם הטעם שכתבתי דאין מקדשין ביום ל"א אם לפי החשבון נראה ביום ל' כדי שיהיה הברירה בידם לקדשו ביום ל' אבל עתה שהסכימו שיהי' מעובר ושמים לא קידשו ע"כ הם צריכים לקדש את היום ל"א כנלע"ד וער"מ פ"ג ה"ז כתב כשמעברין ב"ד את החודש מפני שלא באו עדים יום ל' וכו' היו עולין למקום מוכן ועושים שם סעודה וכו' ובהט"ו שם כ' ב"ד שישבו כל יום ל' ולא באו עדים והסכימו בנשף ועיברו וכו'. וד"ז דסעודת עיבור חודש הוא בסנהדרין ע' ע"ב. ונראה מדברי הר"מ דוקא אם עיברו את החודש מפני שלא באו עדים דהיינו שהי' ראוי להתראות הלבנה ביום ל' אך העדים לא באו וגם בהט"ו כתב ב"ד שישבו כל יום ל' וכו' ובאם עפיה"ח א"נ ביום ל' אין ב"ד יושבין כלל ביום ל' כמבואר פ"א ע"כ דוקא אם עפ"י החשבון היה נראה רק עברו מפני שלא באו עדים אז עושין סעודה אבל אם א"ר לראות ביום ל' אין עושין סעודה כלל כ"נ מבואר להדיא מדברי הר"מ ובאמת בגמרא שם אינו מוזכר חילוק ואפ"ל הטעם כיון דעיקר הסעודה לפרסם שהוא מעובר אם כן בכה"ג צריך פרסום כיון שרואים העולם שב"ד יושבין מבינים שהוא ראוי להתראות עפ"י חשבון אם כן סוברים שבאו עדים וקידשו ב"ד החודש וגם הרבה אנשים בקיאין בחשבון ע"כ צריך פרסום להודיע שהוא מעובר אבל אם עפ"י החשבון ל"נ ביום ל' אם כן הב"ד לא ישבו כלל ואין לך פרסום גדול מזה ע"כ ס"ל להר"מ דבכה"ג א"צ פרסום וא"צ סעודה ואפשר מצא הר"מ איזה ברייתא דמבואר כן ועיין בסנהדרין שם רמי שני ברייתות אהדדי דבאחד מבואר דאין לסעודה זו אלא בלילה ובא' מבואר דאין עולין לה אלא ביום ומשני כדאר"ח בר"א לבניו אחריפו ועולו אחריפו ופוקו וכו' ע"ש ברש"י מבואר דהיו הולכין לסעודה זו יום ל' קודם הלילה ויושבין שם בלילה והר"מ אין דעתו כן אלא היו משכימין בנשף קודם עלות השמש ובזה מקיים שני הברייתות דהוא יום לענין כל הענינים של תורה שצריכים להיות ביום מכל מקום הוא לילה ג"כ דלכתחלה מצוותם דוקא בנה"ח וגם לענין קריאת שמע הוי לילה אך לא הביא הר"מ דין זה דאחרופי ופוקו וגם למה נטה מדרך רש"י שהיו עולין קודם הלילה וע"ש וצ"ע על הלחם משנה שלא הרגיש בזה.
והנה הדינים הללו שכתבנו דמקלמ"פ ושאר עניני' זה דוקא לכתחלה מצוה על הב"ד לעשות כך לקדש עפ"י עדים ושאר דברים אבל בדיעבד מה שעשו הב"ד עשו בין שקידשו או עיברו שלא כדין ער"ה אתם אפילו מזידים אפילו אנוסים או שוגגים אין לך מועדים אלא אלו וכ"מ בר"מ ספ"ב ב"ד שקידשו בין מזידים וכו' חייבים הכל לתקן המועדים על היום שקידשו בו ואפילו אם יודעים שטעו שאין הדבר מסור אלא להם ומי שציוה לשמור המועדים הוא ציוה לסמוך עליהם. והנה יש עוד הרבה הערות בעניני' אלו וזה כמה שנים החילותי לחבר קונטרס מיוחד על הפרקים אלו ולא גמרתיו ונאבדו העלין ומגמר בעתיקא וכו' וכתבתי כאן למזכרת לעורר לבות המעיינ' ישמעו ויוסיפו לקח ויגדיל תורה ויאדיר:
סעיף ג
לפניהם וכו' קובעים ר"ח וכו'. ער"ם פ"ב ה"ב כ' ד"ת שאין מדקדקין בעדות החודש שאפילו קידשו את החודש ונמצאו העדים זוממין ה"ז מקודש וכו' והטעם דאתם אפילו מוטעים עיין בלחם משנה ובספ"ג הי"ט כתב אבל מאיימין על העדים וכו' וכן אם יבאו עדים להזים את העדים שראוהו בזמנו קודם שקדשוהו ב"ד הרי אלו מאיימין על המזימין עד שלא תתקיים הזמה ויתקדש החדש בזמנו וכו' והיינו דהמזימין באו להזים הראשונים קודם שאמרו ב"ד מקודש מכל מקום מאיימין עליהם כיון דעפ"י החשבון נראה בזמנו ואם לא יועיל האיום בודאי כיון שהעדים המזימין עומדים בעדותן נפסלו הראשונים והוי כאילו לא באו כלל עדים ואין מקדשין ביום ל' בלא עדים ובפ"ב שכתב שאפילו נמצאו זוממין ה"ז מקודש היינו אם נמצאו זוממין לאחר שאמרו הב"ד מקודש אז הוי מקודש דאתם ואפילו מוטעים. הכלל מה שהב"ד עשו בדיעבד עשו ובפ"ג מיירי שהוזמו קודם שאמרו הב"ד מקודש וכ"מ בדברי הר"מ אם באו להזים קודם שקידשוהו ב"ד וז"נ פשוט. ועי' לח"מ פ"ג ה"א בסה"ד הקשה ד' הר"מ אהדדי דבספ"ג כ' עד שלא תתקיים הזמה ויתקדש החודש בזמנו משמע דאם נתקיימ' הזמה הוי החודש מעובר והא בפ"ב כ' דאפילו נמצאו זוממין ה"ז מקודש ותי' דמה"ת ה"ז מקודש אלא שחז"ל תיקנו לסתור הקידוש ע"ש. וא"י מי דחקו לזה ודאי בדיעבד ה"ז מקודש ולא תיקנו חכמינו זכרונם לברכה כלל ובפ"ג מיירי קודם שקידשו הב"ד בודאי אין מקדשין אם נמצאו פסולין אבל אם לאחר שאמרו מקודש בודאי ה"ז מקודש דאתם אפילו מוטעים וכבר כ' דהב"ד מה שעשו עשו הן שקידשו או עיברו שלא כדין כי כן גזירת הכתוב כנלע"ד פשוט.
והנה עידי החודש מבואר בש"ס דר"ה ור"מ פ"ב דבעינן עדים כשרים כמו בכל התורה כול' וקרובים ופסולים אפילו פסולי דרבנן פסולים לעדות זו וגם צריכין דו"ח ע"ש בלחם משנה ור"מ ספ"א כי עדיף מד"מ כי שם עקרו רבנן הדו"ח מפני נעי"ד עיין ה' עדות סי' ל' וגם בעינן ב"ד סמוכין כדיני קנסות. ונראה פשוט כיון דהר"מ כתב דאין כשרים אלא עדים הראוים להעיד בכ"ד אם כן גם נוגעים בעדותן פסולין ומשכחת כאן נוגע ד"מ כגון ע"ע דנמכר קודם שש שנים בר"ח ניסן דשלמו השש שנים בתחלת ליל ר"ח ניסן ע' ש"ס ור"מ ה' עבדים והוא בא ביום שלשים לאדר להעיד שראה את החדש ואם יתקדש היום החודש יצא לחירות תיכף ואם עשה מלאכה בליל ל' כיון דלמפרע נשלם זמנו בלילה צריך הרב לשלם לו כפועל אבל אם לא יתקדש היום החודש אם כן צריך לעבוד את רבו כל היום אם כן ה"ז נוגע בעדות. וגם אם אמר ביום ל' אדר לרבו בעוד שהי' עליו לעבוד עד הלילה אהבתי את אדוני וכו' נרצע ועובד עד היובל אבל לאחר שש אם אמר אהבתי אינו נרצע עיין ר"מ פ"ג מה' עבדים ה"ט ונרצע באותו היום בסוף שש והוא אמר היום לאדון ונרצע ואח"כ אם יתקדש החודש אם כן הוי אחר שש כי נמכר בר"ח ניסן ותחלת ליל ר"ח נשלמו השש אם כן אינו נרצע ואפילו נרצע אינו כלום כיון דאמר לאחר שיצא לחרות אם כן ה"ל נוגע בעדות כי עתה חוזר וא"ר לעבוד וכשיתקדש היום החודש יצא לחרות. ועוד יש כמה גוונים דהנאה לאדם שיתקדש החודש היום כמו בשכירות וכה"ג נראה ודאי דהם פסולים דבין אם נוגע מטעם משקר ובין אם נוגע מטעם קרוב פסול והד' עתיקים ע' בח"מ סי' ל"ז וכאן קרובים פסולים וחשש משקר ג"כ פסולין דחז"ל עשו יותר תקנה כאן שלא לקבל אלא במכירין ואפילו קודם התקנה הו"ל כשאר עדות אבל לא גרע אם כן בודאי נוגע גרע ופסול והוא בכלל ד' הר"מ דאין כשר לעדות החודש אלא שני אנשים כשרים הראוים להעיד בכ"ד וא"צ לפרש דממילא משתמע כנלפע"ד פשוט. אך ז"פ דמיירי דידעינן שהיה לו הנאה אבל מן הסתם שבאו עדים ל"ח להו למשקרים ולנוגעים כמו בכל דוכתי רק אם ידעינן שהם נוגעים כנלפע"ד פשוט.
ונראה דבעינן כאן גם עדות שיהיו יכולים להזימם אף דבדיעבד אם קידשו ב"ד עפ"י המוזמים המעשה קיים היינו משום אתם ואפילו מוטעים ואפילו מזידים ואם קידשו בלא עדים כלל ג"כ מעשיהם קיים אבל כיון דמה"ת בעינן שיהי' עדות כשרה צריך ג"כ עדות שאי"ל. וע' ש"ך ח"מ סי' ל"ג הכריע דגם בד"מ צריך עשאי"ל ואפילו להפוסקים דבממון א"צ אבל כאן שוה לדיני קנסות דבעינן סמוכין ודו"ח וכ"ז מן התורה אם כן צריך בודאי עשאי"ל. אמנם י"ל דזה יהי' תלוי בשני תי' התוס' ריש מכות גבי ב"ג שהקשו הא הוי עשאאי"ל ותי' כיון דלוקין שפיר הוי י"ל אם כן גם כאן נהי דל"ש דין הזמה לעשות להם כאשר זמם כי הם רצו שיהיו היום ר"ח ומה יוכל לעשות להם מכל מקום לוקין ארבעים אם כן הו"ל י"ל. אך י"ל דל"ש כאן כלל דין זה דמלקות דילפינן לה במכות ב' ע"ב מן והצדיקו את הצדיק שהעדים הרשיעו את הצדיק והמזימין הצדיקו את הצדיק דמעיקרא וכו' והיה אם בין הכות הרשע וכאן ל"ש כלל שהעדים הרשיעו את הצדיק ואפשר לא נוכל ללמוד כלל מלקות דהוא גזירת הכתוב דוקא בהרשיעו את הצדיק וכאן אינם באים להרשיע כלל לשום ב"א ומלאו דלא תענה מבואר שם דאין לוקין דהוי לאו שאב"מ ע"ש. אך קשה לפ"ז איך משכחת לה עדות החודש כלל כי הוא עשאאי"ל וכללא כייל הש"ס דכל עדות שאאי"ל אינו עדות כלל משמע בכ"מ דצריך עדים וכאן לא משכחת כלל. ואפשר דמ"מ לוקין מ' אף דל"ש והצדיקו מכל מקום ילפינן דבכל דוכתא עדים זוממין לוקין מ' אם כן שפיר הוי עשאי"ל. אך לתירוץ הב' של תוס' היכא דל"ש לקיים כאשר זמם א"צ עשאי"ל אם כן כאן נמי כיון דל"ש לקיים כאשר זמם א"צ עשאי"ל כלל אם כן נ"מ כאן דבעינן דו"ח עיין ר"מ סי' פ"א וא' אמר על איזה דו"ח א"י דמבואר בסנהדרין דבחקירות אם אמר א' א"י עדותן בטלה והטעם דהוי עשאאי"ל אם כן כאן אם נתפוס תי' הא' של תוס' בעינן עשאי"ל ואם א' אומר על החקירות א"י עדותן בטלה ולתי' הב' של תוס' דא"צ עשאי"ל אם כן אף שא' אומר א"י עדותן קיימת רק במכחישין זא"ז. וא"צ להאריך ע' סנהדרין וח"מ סי' ל' ובנוב"י ק' סי' ע"ב לענין אחר ע"ש שמבואר כן וה"נ כאן ויבואר עוד נ"מ לקמן ב"ה:
ונסתפקתי אם באו עדים שנולדו בר"ח ניסן והיום בר"ח ניסן שלמו י"ג שנים ונעשים גדולים תיכף בתחלת ליל ר"ח עמ"ל פ"ב מה' אישות וש"ך סי' ל"ה ואו"ח סי' כ"ג והם באו ואמרו שראו הלבנה היום והיום הוא ל' לאדר היאך הדין אם צריכין הב"ד לקבל עדותן כיון דאם יקבלו עדותן ויקדשו ב"ד את החודש אם כן ר"ח היום וגם אתמול בלילה הי' ר"ח וכשהוא ר"ח הם גדולים כי בר"ח הם בני י"ג ומקדשין שפיר על ידן ושפיר מתקיים מצות קידוש עה"ר כיון דיתקדש החודש וה"ל גדולים ראו את החודש א"ד כיון דעתה הם עדיין קטנים ובשעת דו"ח הם עודם קטנים כי עתה עדיין אינו ניסן והם קטנים וקטנים אינם כשרין להעיד ונראה לפמש"ל לתי' א' של תוס' דבעינן כאן עשאי"ל ונתקיימה הזמה במלקות אם כן כאן אין מקבלין עדותן של אלו נהי דלאחר קידוש יהיו גדולים למפרע מכל מקום הוי עדות שאאי"ל כיון דאם יזימו אותן ועיקר הזמה הוא בגמ"ד קודם שנעשה מעשה כי לאח"ז הוא כאשר עשה ואין עושין דין הזמה כידוע אם כן צריך עשאי"ל בגמ"ד קודם שעשו מעשה וכאן אם יוזמו קודם שיאמרו הב"ד מקודש ולא יתקדש החודש הדר הו"ל קטנים ולא ילקו מ' כי קטנים אינם בני עונשים אם כן לא יתקיים כלל דין הזמה והו"ל עשאאי"ל אם כן אין מקבלין עדותן כלל אך לתי' הב' של תוס' שכתבנו דכאן א"צ עשאי"ל אם כן היאך הדין. ונ"ל דהברירה ביד הב"ד אם רוצים מקבלים עדותן ומקיימי' מצות קידוש עה"ר כיון דנעשים גדולים למפרע בשעת ראי' והגדה אך אם הב"ד רוצים לא יקבלו עדותן דלע"ע קטנים הם וזה אינם מצווים לקבל עדים שע"י הקידוש יהיו למפרע עדים והחיוב הוא על עדים כשרים אבל כאן שלע"ע אינם עדים וכי מוטל על הב"ד שיעשו עדים זה אין סברא כלל ומכל מקום אם רוצים יקדשו ומקבלין אותם כיון דלמפרע הם עדים כשרים והו"ל שפיר מקדשים ע"פ הראיה כנלע"ד. וז"פ דאף אם הב"ד רוצים לקבל עדותן כיון דנעשים גדולים למפרע היינו דוקא אם ראו הלבנה ליל ל' דנעשה ר"ח והלילה גם כן ר"ח והוי גדול בשעת ראיה אבל אם ראו הלבנה כ"ט סמוך לערב אף דבעדים כשרים מקדשים בכה"ג עיין ר"מ פ"ב ה"ט מכל מקום בעדים אלו ראיית כ"ט לא מהני דשעת ראייתם כ"ט לא יקבעו החודש ואיך נאמן להעיד בגדלו מה שראה בקטנו ועדות החודש היא דאורייתא עח"מ סי' ל"ה איזה דברים נאמן להעיד מה שראה בקטנו וכאן ודאי א"נ וז"פ עוד י"ל דאם הקטן עבר עבירה באותו יום שנפסל לעדות ודאי אין מקדשין על פיו דעתה הוא קטן ואם יקדשו נעשה גדול ויופסל למפרע אם כן אין כאן עדות ולא הוי קידוש ע"פ ראיה כנ"ל ברור.
עוד אני מסתפק אם ביום ל' של אדר באו עדים כשרים שראו את החודש כדי לקדשו היום ובאו עדים שנולדו קודם י"ג שנה בר"ח ועתה בר"ח ניסן נעשו גדולים ומזימין את העדים כשרים או שפוסלין אותם באיזה עבירה שראו היום שעשו העדים הכשרים האיך לידון בזה אם יקבלו הב"ד את העדים הכשרים מטעם זה כיון דאיכא עדים שפוסלין אותם הא אם לא יקדשו אם כן היום עוד אדר ולא ניסן ולא נעשו הפוסלין גדולים וקטנים א"י לפסול עדים וא"כ עוברים על המצוה שיש בכאן עתה עדים כשרים ואין מקבלין אותם ואם יקבלו הב"ד העדים ויקדשו החודש אם כן המזימין והפוסלין נעשו גדולים למפרע ואיפסלו להו הכשרים וקדשו עפ"י עדים פסולים והיאך יקבלו אותם הב"ד דיודעים דכשלא כדין יקדשו דהם עדים פסולים נהי דבדיעבד מקודש מכל מקום היאך יעשו לכתחלה לקדש ע"י פסולים ואם באמת לא יקדשו דהעדים פסולים הלא כיון שלא יקדשו אותם פוסלי' והמזימין קטנים והמעידים כשרים לכל עדות שבתורה והיאך לדייני' דייני להאי דינא. ונלע"ד כיון דבשעה שהעדים הכשרים באים ודו"ח אותם הם כשרין גמורין כי מצוה על הב"ד לקבל עדותן והוא מ"ע מן התורה לקבל עדות החודש ואי משום דיודעים דאם יקבלו עדותן יהיו פסולים ויקדשו שלא כדין ז"א דהא באמת אם יקדשו אף שהעדים יפסלו מכל מקום אין לב"ד שום מכשול כי החודש מקודש בדיעבד אפילו ע"י ניזומי' ופסולים כמבואר בר"מ וא"ד לשאר עדות שיש מכשול ע"פ עדים פסולים אבל כאן בדיעבד אין מכשול ועתה בשעת קבלת עדות הם כשרים וראוי לקדש ע"פ אף שלאח"ז יתגלה למפרע דהיו פסולים מכל מקום מקודש החודש כדינו אם כן כיון דבדיעבד כשר ולכתחלה כשרים ומצוה לקבל אותם נראה דמקיימים המצוה ויקבלו אותן ואח"ז אף שיפסלו אין כאן שום קלקול ע"י עדותן ודוגמא לזה מבואר בר"ן בכתובות פרק הכותב דאמימר סבר היכא דאיכא עליה כתובת אשה ובע"ח וליכא אלא חד ארעא לבע"ח יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר ממה שהאיש רוצה כו' ובבע"ח משום נע"ד והיינו באין בהם דין קדימה כגון דזמן שניהם שוה אבל אם יש לאשה דין קדימה גובאת כדינה וע"ש ובאה"ע סי' ק"ב וכ' שם הר"ן וא"ת כיון שהדין נותן שיחלקו איך גוזלים האשה משום הך סברא וי"ל דלוה ולוה אם קדם הא' וגבה מה שגבה גבה וכו' הלכך כיון שאילו הקדים עצמו וגבה היה הכל שלו אנו מגבין לבע"ח תחלה מפני הטעם הזה ותיכף שבא לידו אין זה גזילה כי מה שג"ג הוא מן הדין ע"ש וזה הטעם דאם יש לאשה דין קדימה דאף אחר שבא ליד הבע"ח היא נגזלת לא תיקנו חכמינו זכרונם לברכה שיגזלו האשה אבל באין ביניהם דין קדימה דבדיעבד אין כאן גזילה ע"כ מצד הסברא יכולים חכמינו זכרונם לברכה לתקן לכתחלה ואח"ז בדיעבד לא יהיה גזילה כלל וכ"כ הרא"ש שם ע"ש ואין כאן מקומו להאריך. אך על כל פנים יכולים חכמינו זכרונם לברכה מצד איזה סברא שנראה להם שיהיה ד"ז שיעשו כן אם לא יהי' מכשול אח"ז כמו התם דבדיעבד אין גזל ומצד הסברא יפ"כ של הבע"ח אם כן גם כאן לכתחלה מצד הסברא ודאי מצוה לקבל כיון שהם עדים כשרים אך לאחר שיקבלו נעשים פסולים מכל מקום בדיעבד החודש מקודש ואין שום מכשול כלל ע"כ עושים מצד הסברא שהוא עתה מצוה ומקבלין עדותן ומקה"ח והוא מקודש בדיעבד בכ"ע כנלע"ד וא"א להטעים יותר בהקולמוס וד' נכונים ב"ה הפוך וכו'. וד' הר"ן והרא"ש הבאתי רק לדוגמא ורק לעורר.
וע' פ' ראוהו ב"ד וכתובות פ"ב וכ"מ מבואר דבקה"ח אין עד המעיד נעשה דיין דהוא דאורייתא וכ"פ הר"מ פ"ב ה"ט וע' תוס' כתובות כ"א ותוס' ב"ק צ' ותוס' סנהדרין ט' ור"נ ורא"ש וטוש"ע ה' עדות מביאים די"א הטעם דאין עד נ"ד דהוי עשאאי"ל דלא יקבלו הזמה ע"ע וכן עדים הקרובים לדיינים פסולים מה"ט דלא יקבלו הזמה על קרוביהם ועיין בראשונים ואחרונים והד' עתיקין. ולפמ"ש לתי' הב' של תוס' מכות א"צ כאן עשאי"ל אם כן למה אין ענ"ד וגם עדים הקרובים לדיינים יהיו כשרים אך יש עוד טעמים בזה ויש להאריך בזה וצריך קונטרס מיוחד להאריך בראשונים ואחרונים.
ולענין עדות מיוחדת כגון שהשני עדים לא ראו כא' הלבנה או שאין אומרים העדות כאחד עב"י ח"מ סימן ל' וכמה דיעות דוקא בד"נ פסול עדות מיוחדת ולשאר עדיות כשר אם כן ה"נ כשר ולכמה דיעות דוקא בד"מ כשר עדות מיוחדת ולא בשאר עדות אם כן הכא פסול כי זה א"ד לד"מ וע' אה"ע סי' י"א והד' ארוכים בראשונים ואחרונים ובשו"ת.
ואם בעדות החודש נצטרפו קרובים ופסולים עם עדים כשרים ודאי הדין כמו בכל עדות דנמצא א' מהם קאו"פ העדות בטל לכל חד כדא"ל או בראיה לחוד או דוקא אם הגידו כא' גם כן ע' שיטות אלו במס' מכות סוגיא דקו"פ וטוש"ע ח"מ סי' ל"ו. והנה בימי חורפי הקשיתי ק"ע בדרך החריפות אם נאמר דעדות מיוחדת וגם צירוף קו"פ פוסלים בקה"ח ואפילו לא ידעו זמ"ז ע' סי' ל"ו והנה בכל העדות אם היה צירוף קו"פ מבואר דוקא אם הפסולים נתכוונו להעיד פוסלים ושואלים אותם אם למחזי אתו או להעיד וע' ש"ך סי' ל"ו כ' דהא דאמרינן דאם הקו"פ באו לראות אינם פוסלין דוקא אם הכשרים נתכוונו להעיד אז אין הקו"פ שנתכוין לראות מבטל עדות הכשר שנתכוין להעיד אבל אם הכשרים ג"כ לא נתכוונו להעיד אף דבעדים כשרים א"צ כוונה להעיד מכל מקום כיון דיש קרובים ע"י צירוף פוסלים את הכשרים אף דהקו"פ לא נתכוין להעיד ג"כ יעו"ש, אם כן קשה בהא דמבואר במשנה ר"ה כ"ב ת"ק סובר קרובים פסולים לעה"ח ור"ש סובר כשרים ואר"י מעשה בטוביה הרופא שראה את החודש בירושלים הוא ובנו ועבדו משוחרר וקבלו הכהנים אוא"ב ופסלו את עבדו דסברי קרובים כשרים רק מיוחסים בעינן וכשבאו לפני ב"ד קבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו דקרובים פסולים ועבד משוחרר וגר כשרים ע"ש ולפי זה קשה דהב"ד של כהנים שקיבלו אוא"ב ופסלו את עבדו דעבד פסול אם כן איך קיבלו אוא"ב הא נפסלו בצירוף הפסול שהעבד נצטרף עמהם בראי' שראו כאחד דבקה"ח ג"כ בעינן ראו כאחד אם כן כולם פסולים אף הכשרים לפי דעתם נפסלו מחמת צירוף הפסול היינו העבד ועכצ"ל דשאלו אם להעיד בא ונתברר דהעבד לא אתי אלא למחזי אם כן לא נפסלו הכשרים בצרופו כיון שלא בא אלא לראות אם כן קשה כשבא לב"ד וקיבלו אוא"ע ופסלו בנו והאיך קיבלו אוא"ע הא נפסלו בצירוף קרוב דהיינו בנו ואי דחקרו דבנו לא נתכוין להעיד ולא בא רק לראות אם כן אין בנו פוסל הא לשיטת הש"ך אם הכשר גם כן אתי למחזי נפסל בצירוף הפסול אף שהפסול גם כן לא בא אלא לראות וכאן ע"כ העבד גם כן לא נתכוין אלא לראות דאל"כ לא היו הכהנים מקבלין אותו ואת בנו וכמש"ל וא"כ עתה אצל הב"ד דהעבד כשר מכל מקום לא נתכוין להעיד אם כן אף דהבן ג"כ לא נתכוין להעיד פוסל בצירופו להכשר שג"כ לא נתכוין להעיד להש"ך וכיון דהעבד ודאי לא נתכוון להעיד כיון שהכהנים קיבלו אותו ואת בנו נהי דלדעת הב"ד העבד כשר עכ"ז נפסל ע"י צירוף הבן ועיין באו"ת דעתו דעבד דאינו בתו"ע כלל א"פ בצירוף מכל מקום כאן מיירי במשוחרר דהו"ל עד כשר לכה"ת וע"כ דלא נתכוין להעיד אם כן אף דהב"ד הכשירו אותו נפסל מחמת צירוף הבן וב"ה נתפרסם הקושיא הזאת בין הלומדים ולא מנעתי לכתבו בח"ז אף שאין דרכי בכאן לבא בדרך החריפות אך לעורר ישמעו וכו' ועיין בנוב"י ק' א"ע סי' ע"ב האריך בזה ובדין עשאי"ל בד' התוס' מכות הנ"ל ולפום ריהטא נראים דבריו שם סותרים לד' לעיל והד' ארוכים וצריך חיבור מיוחד לברר וללבן. עיין ר"מ פ"ב ה"ח כ' אין מחשבין אלא בג' ואין מקדשין אלא בג' וחישוב נמי צריך ג' והיינו כר"א בסנהדרין י' ע"ב ואע"ג דלדידיה אתיא המשנה שם דאין מקדשין החודש כלל והר"מ פוסק כמ"ד בזמנו מקדשין אותו מכל מקום פסק כר"א בזה ע"ש בגמ':
סעיף ד
קה"ח וכו' וע"ש וכו'. ער"מ דגבי קה"ח כתב דאין מקדשין אלא בא"י משמע דכל א"י כשר אף דנלמד מפסוק כי מציון תצא תורה מכל מקום כשר כל א"י ובפ"ד גבי עיבור שנים כתב דלכתחלה אין מעברין אלא ביהודה ולא בגליל וכ"מ בסנהדרין דוקא ע"ש יש לו מעלה זו דדוקא בא"י וקה"ח אינו מוזכר וצע"ק כיון דמפסוק כי מציון תצא משמע דגם קה"ח הוא בירושלים דוקא ועיין בצל"ח סוף ברכות מפלפל בענינים אלו וכ' ג"כ דדוקא ע"ש לכתחלה ביהודה אבל קה"ח כל א"י כשרה ע"ש. והנה הארכנו לעיל בדין דאתם אפילו מוטעים ונראה דאם הב"ד קידשו החודש והראב"ד אומר מקודש א"י לחזור בו אפילו תכ"ד אף דבכל התורה בכ"ד יכול לחזור חוץ ממקדש וממגרש ע' ב"ב מכל מקום כאן אי"ל אף תכ"ד דמבואר בסוגיא דנזיר רפ"ב גבי הריני נזיר מן הגרוגרות ע"ש דכל היכי דל"מ שאלה לחכם א"י לחזור תכ"ד דתכ"ד הטעם דמשוי לדיבור קמא טעות אבל אם לא מהני שאלה דהקדש טעות הוי הקדש לב"ש ל"מ חזרה תכ"ד ע"ש וע' קצה"ח סי' רפ"ה סק"ב וא"כ כאן דקיימא לן אתם וכו' דקידוש בטעות גם כן מהני אם כן ל"מ חזרה אף תכ"ד כיון דקידוש בטעות מהני כנלע"ד:
סעיף ה
שנחשוב וכו'. עיבור שנים היינו שמצוה על הב"ד לעבר שנים בעת הצורך ודינים אלו עיין ר"מ פ"ד שם דבעת הצורך מוסיפים ב"ד חודש על השנה ואין מוסיפים אלא אדר וער"ה וסנהדרין דאם רצו מוסיפין ל' יום ואם רצו מוסיפין חודש היינו כ"ט יום וער"ה כ' העיד ר' סימאי משום חגי זכרי' ומלאכי דשני אדרים אם רצו לעשות שניהם מלאים וכו' וכן הלכה בזמן שהיו עושין ע"פ הראיה ע' במפרש פ"ח ה"ה. ולכאור' קשה איך תלוי ברצונם ור"ג כתב איגרתא לאחינו שבגולה ושפר באנפנא להוסיף על שתא הדא תלתין יומין וכן רשב"ג ע' סנהדרין י"א ע"א וע"ב הא צריכין לעברו בכ"ט אדר לכל היותר כי ביום ל' אין מעברין כמבואר לקמן וא"כ היאך יודעין הב"ד כמה הוי ההוספה דלמא בחודש זה היינו אדר השני לא יבואו עדים ביום ל' ויהי' אד"ר מלא וגם באד"ש יבאו העדים ביום ל"א ויהי' אד"ש ג"כ מלא אם כן אם מוסיפים כ"ט יום היאך יודעים דלמא יהיו מעוברים ואם מוסיפים ל' דלמא יבואו עדים ביום ל' ויהי' אד"ש יום ל' וגם באד"ש יבואו יום ל' ויהיה ר"ח ניסן יום ל' ואין הוספה אלא כ"ט יום ע' ר"ה י"ט ב' ותוס' שם ד"ה אדר ועכצ"ל כיון דהרשות ביד הב"ד לקדש חדשים כרצונם אפילו בלא עדים ורשות בידם לקדש על הרבה חדשים כאשר עשה הלל ב"ב של ר"י הנשיא והב"ד כשמעברין השנים עושים בשביל איזה דבר ע' ש"ס ור"מ ובדברינו לקמן אם כן קודם אד"ש כשמבינים לפי חשבון שהשנה צריכה הוספה כ"ט יום לא יעברו את אד"ש אף אם לא יבואו עדים שראו ביום ל' (אף דבניסן אין מאיימין עליהם מכל מקום כשצריכין לצורך גדול שאני) מכל מקום הרשות בידם לקדש בלא עדים לצורך וכן אם מבינים לפי החשבון שהשנה צריכה הוספה ל' יום לא יקבלו עדות החודש יום ל' של אדר ויהי' ר"ח ניסן יום ל"א אף דבניסן תמיד מקבלין עדים על יום ל' ע"ל ובר"מ מכל מקום כיון דהוי לצורך גדול אין מקבלין והכל תלוי ביד הב"ד מזידין ושוגגין וכו' ועכצ"ל כן דכתב איגרת לגולה דהוסיף ל' יום וסמכו בה"ג הרחוקים ובודאי עיברו את אדר ואנן פסקינן דאדר הסל"נ פעמים מלא ופעמים חסר ע' בסוגיא והרשות ביד הב"ד לקדש אפילו בלא עדים רק מצוה לקדש עפ"י הראיה ולצורך גדול מקדשין ומעברין וע"כ צריכין לדחוק כמ"ש.
וז"ל ר"מ פ"ד הי"ז כשמעברין ב"ד את השנה כותבין אגרות לכל המקומות הרחוקים וכו' והוספנו על שנה זו כך וכך רצו כ"ט רצו ל' שחודש העיבור רשות לב"ד להוסיפו מלא או חסר לאנשי' הרחוקים שמודיעין אותם אבל הם לפי הראי' עושים אם מלא או חסר עכ"ל, וצ"ע במ"ש דלהרחוקים מודיעים כ"ט או ל' והם בעצמ' עושין ע"פ הראיה למה חילוק יש בין הרחוקים לקרובים אטו הרחוקים יחשבו מלא ויעשו פסח לחשבון מלא והב"ד יקדשו ניסן חסר ויעשו פסח לפי חשבון חסר וגם חודש העיבור הוי אדר ראשון עיין בר"ה הללו יחשבו כך והב"ד כך, אלו יעשו פורים ביום זה ואלו יעשו ביום אחר, וכי הרשות לב"ד לקבוע חדשים לרחוקים ביום א' ולקרובים ביום אחר, ע' תוס' ר"ה גבי לוי כ' דהרחוקים הוי בכלל מועטים ותמה עליהם בטו"א ומכ"ש להב"ד עצמם היאך יודיעו לרחוקים כרצונם יום כ"ט או ל' והם יעשו ביום אחר ואי דאח"כ ישלחו הב"ד שלוחים אם כן למה מודיעים כמה הוסיפו א"צ להודיע אלא שהשנה מעוברת ואח"ז ישלחו שלוחין היאך קידשו את החודש אם מלא או חסר ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים וה' יאיר עיני. והנה כבר כ' סק"א ובסק"ד דאין מעברין את השנה אלא בארץ יהודה ובדיעבד אם עיברוהו בגליל מעוברת אבל בח"ל אינה מעוברת כלל ע' ברכות ור"מ פ"א ואם לא הניח כמותו בא"י מעברין אפילו בח"ל ודוקא לעבר אבל לחשוב מותר אף בח"ל עתו"ס סנהדרין י"א ע"ב וכ"ו ודוקא בעת הצורך אבל שלא לצורך מצוה אפילו לחשוב בא"י ועמש"ל סק"א לענין קידוש החודש:
סעיף ו
נמצא וכו' ועל מה מעברין וכו'. כ"ה בר"מ פ"ד ועל איזה סימנים מעברין את השנה לידע איזה שנה יעברו ע' סנהדרין י"א ע"ב על ג' דברים מעברין את השנה על התקופה ועל האביב ועל פירות האילן ובדף י"ג יש סוברים דבעינן כל חג הסוכות בתקופה חדשה ע"כ אם רואין הב"ד שתקופת תשרי תפול באמצע החג מעברין את השנה ור"י ס"ל דאפילו מקצת תקופה חדשה בתוך החג די וע"ש אם יום תקופה מתחיל או גומר והיא סוגיא עמוקה. ומבואר שם דעל תקופה לבד או אביב לבד או פה"א לבד אין מעברין רק על ב' סימנים והא דפליגי אם כל החג בעינן או מקצת חג היינו לצרף התקופה עם עוד איזה סימן להת"ק אם חל תקופת תשרי י"ז בתשרי ויש עוד סי' אחד מעברין ולר"י דסובר מקצת החג סגי אפילו נופלת התקופה יום כ"א אין זה סימן רק אם נופלת בכ"ב הוי סי' ומעברין כשיש עוד סימן ובאין סי' אחר אף אם תפול התקופה לאחר החג אין מעברין דהוי סי' אחד וכל אלו סימנים דרשינן מקראי והן מן התורה וער"מ סוף ה"ד כ' אלו הדברים הם עיקר שמעברין עליהם ויש דברים אחרים ע"ש וכ"מ בסוף הפרק וע"ל.
והאביב היינו שרואין שאין התבואה אביב בחג הפסח או פה"א כדרכן בעצרת זה הוי סימן פה"א וברש"י כ' הטעם דאביב הוי סימן דאם אין אביב בפסח אין להם ממה להקריב העומר ודחה זה אלא הטעם שנאמר שמור את חודש האביב אבל הר"מ כ' טעם זה וע"ש בסנהדרין י"ג ובר"ה כ"א שלח ר"ה ב"א לרבא כד חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברי' להשנה ולא תחוש לה שנאמר שמור וכו' שמור אביב של תקופה שיהיה בחודש ניסן דהיינו התקופה יהיה קצת בחידוש הלבנה של חודש ניסן אבל אם התקופה הוא בשיתסר כבר הלבנה ישנה בשעת אביב של תקופה ע"כ צריכין לעברו לשתא וכן ס"ל לאחרים בסנהדרין ועתו"ס דכאן מבואר דעל סי' זה לבד מעברין ובסנהדרין מבואר דב' סימנים בעינן לסי' דתקופת תשרי צריך עוד סימן ותקופת ניסן לחוד מעברין וע"ש שהקשו ע"ד והר"מ כתב דבהגיע תקופת ניסן בשיתסר מעברין השנה על אותו סי' לבד כדשלח ר"ה ב"א והנה אם תקופת ניסן נופלת בשיתסר בשחרית אז ממילא נופלת תקופת תשרי כ"ב לחודש עיין תוס' סנהדרין י"ג ד"ה ט"ז וכו' צא וחשוב ואם תקופת ניסן נופלת תחלת ליל שיתסר או בחצות ליל שיתסר נופלת תקופת תשרי כ"א לחודש והנה לדעת הר"מ אף אם נופלת תקופת ניסן תחלת ליל שיתסר מכל מקום מעברין אף דיהיה התקופה כ"א תשרי ואיכא מקצת החג בתקופה חדשה מכל מקום גזירת הכתוב דשמור וכו' וער"מ לא הביא הא דתקופת תשרי ועוד סימן מעברין כי לא משכחת לדידיה דיעברו על תקופת תשרי דאם תקופת תשרי נופלת אחר החג ועכ"פ בכ"א ממילא היה תקופת ניסן בשיתסר ועיברו על האי סימן לחוד ואם תקופת ניסן נפלה קודם לשיתסר ממילא תקופת תשרי בחג וא"מ אפילו עם עוד סימן דודאי הלכה כר"י ור' יהודה בברייתא ס"ל כוותי' אם כן אם התקופה נופלת ט"ו ניסן תקופת תשרי נופלת תוך החג ויום תקופה מתחיל כי כן ס"ל לר"י שם אם כן א"מ ואם תקופת תשרי נופלת לאחה"ח ממילא הי' תקופת ניסן בשיתסר ועיברו ע"ז לחוד וכיון דבגמרא הפלוגתא על תקופת תשרי עם עוד סימן וסובר ר"י דאם התקופה נופלת קודם כלות החג א"מ אפילו עם עוד סימן וה' כר"י והר"מ פסק בזה דתקופת ניסן עד שיתסר ממילא דאם התקופה קודם וזה הוי מקצת החג בתקופה חדשה ע"כ א"מ על תשרי אפילו עם עוד סימן א' ואם התקופה לאחה"ח א"צ סימן אחר דתקופת ניסן הי' בשיתסר ועיקר הפלוגתא בש"ס אי לא ס"ל כאחרי' ואפילו תקופת ניסן בשיתסר לא איכפת לן ועיקר הקפידה הוא על תקופת תשרי עם עוד סימן כי על תקופת תשרי לבד אין מעברין אבל לפסק הלכה כדשלח ר"ה וכו' ובתקופת תשרי פסקינן דמקצת החג די לא משכחת כלל שיעברו על תשרי עם עוד סימן דאם נופלת לאחר החג מעברין בלא שום סימן משום ניסן ואם תקופת ניסן היתה קודם שיתסר נופלת תקופת תשרי תוך החג די וא"מ אפילו עם סימן אחר.
ועי' בהשגת הרמ"ה שם על הא דכתב הר"מ על ג' סימנים מעברין וכו' דהא ליתא דבהדיא תניא על ב' מהם מעברין ואי משום דשלח לי' ר"ה ב"א אי חזית דמשכת וכו' האי בתקופת טבת מיירי וכו' ואיני מבין השגתו הלא גם בר"מ מבואר דין זה של תקופת טבת ע"ז מעברין ואי השגתו על לשון הר"מ שכתב כלשון הברייתא והברייתא מיירי בתקופת תשרי אינה השגה דהר"מ נקט לשון הברייתא ומפרש היטב. ולומר דקו' היא אמאי לא הביא הר"מ דתשרי עם עוד סי' מעברין כבר כתבתי דלהר"מ אפילו בתחלת שיתסר מעברין אם כן אין נ"מ מתקופת תשרי וכמו שהארכתי לעיל וגם מ"ש אי משכא תקופת טבת עד ט"ז משכא ת"ת עד אחר החג היינו ט"ז בבוקר אבל הר"מ ס"ל אפילו אם חל בתחלת ליל שיתסר דאז התקופה נופלת בכ"א בחג ואיכא מקצת תקופה אם יום תקופה מתחיל מכל מקום מעברין משום תקופת ניסן דהוא גזה"כ. ס"ד השגת הרמ"ה אינו מובן לע"ד.
אך יש להקשות על הר"מ שכתב דאי משכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן מעברין שתא דכתיב שמור וכו' דאביב יהי' בחידוש של לבנה ובאמת מבואר בסנהדרין דגם אם נופלת תקופת טבת ט"ו בניסן אין האביב בחידוש הלבנה דהש"ס מקשה נעברי' לאדר ותהי' התקופה בי"ד ומוקי בשיתסר דאף אם נעברי' לאדר תפול התקופה בט"ו ואין האביב בחידוש הלבנה ע"כ מעברין שתא וכ"מ ברש"י ר"ה אם כן אמאי לא כתב הר"מ דין זה דצריכין ליזהר שלא תפול תקופת ניסן בט"ו ואם משכה עד ט"ו צריכין לעבר אדר והיא מצוה מן התורה דשמור את חודש האביב אף דהר"מ אינו מביא לשון זה מכל מקום ודאי דין זה דאחרים הוא ובש"ס מבואר להדיא ד"ז. והנה דעת רש"י דעד י"ד יום וי"ד בכלל הוא חידוש הלבנה ואם התקופה נופלת בט"ו אם כן אין אביב נכנס בחידוש מעברין החודש ויהי' התקופה בי"ד ויום התקופה מתחיל ושייך יום י"ד לתקופה חדשה היינו תקופת ניסן אם כן התחילה התקופה בחידוש הלבנה ודעת תוס' דעד ט"ו וט"ו בכלל הוי חידוש הלבנה אך אם נופלת התקופה בט"ו ס"ל יום תקופה גומר ושייך לתקופת טבת ע"כ מעברין החודש ותהי' התקופה י"ד ונהי די"ד שייך לתקופת טבת דיום תקופה גומר מכל מקום ט"ו שייך לתקופה חדשה וט"ו הוא בחידוש הלבנה ע"ש רש"י ותוס' בסנהדרין ור"ה דכ"א. על כל פנים בנופלת בט"ו צריכין לעבר החודש אם כן אמאי לא הביא הר"מ ד"ז. וא"ל דהר"מ ס"ל כשיטת התוס' דט"ו בכלל נקרא חידוש הלבנה וס"ל ה' כר"י דיום תקופה מתחיל אם כן כשחל התקופה יום ט"ו א"צ לעבר אדר כי תקופת ניסן הוא בחידוש כי ט"ו שייך לתקופה והוי התקופה בחידוש הלבנה. אי אפשר לומר כן דא"כ בחל בשיתסר אמאי צריכין לעבר השנה נעברי' לאדר ותהי' התקופה בט"ו ודי בזה כי הוי התקופה בחידוש ע"כ צ"ל או דס"ל יום תקופה מתחיל ומכל מקום ס"ל כרש"י דעד י"ד הוי חידוש ולא יותר או אם ס"ל יום תקופה גומר וס"ל כתוס' דגם ט"ו הוא בכלל חידוש ומסתמא ס"ל ביום תקופה כר"י דהלכתא כוותי' וכפירש"י בר"ה דהלכה יום תקופה מתחיל אם כן סובר כרש"י דרק עד י"ד הוי חידוש הלבנה אם כן ט"ו כשחל התקופה מצריכין לעבר אדר וצ"ע אמאי לא הביא הר"מ ד"ז.
ונראה דבאמת קו' הש"ס נעברי' לאדר אינו קושיא כ"כ ע"ש בסנהדרין בתוס' תמהו הא אחרים ס"ל בר"ה דאין מעברין חודש לצורך רק שנה מעברין לצורך וער"מ ספ"ג מבואר דעתו דגבי ניסן ותשרי אם נראה הלבנה ביום ל' אין מעברין בשום אופן ואפילו אם עיברו מקדשין למפרע ואפילו בשאר חדשים דוקא אם בדיעבד עיברוהו והוצרכו מניחין מעובר ע"ש בלחם משנה וע' פי"ח הי"א כ' וז"ל וכן זה שאחז"ל מעברין את החודש לצורך הוא בחדשים אלו שעושין לפי חשבון וכו' אלא בעת שיראה הירח בזמנו וכו' מקדשין לעולם עכ"ל אם כן ס"ל להר"מ דקו' הש"ס אליבא דכולהו תנאי כדעת ר"ת והיינו אם מעברין לצורך אבל לפסק הלכה דאין מעברין החודש מוטב לעבר השנה וצריכין לעבר השנה ולא יוכלו כלל לעבר החדש וס"ל כמש"ל בשיטת התוס' דט"ו הוי עוד חידוש הלבנה ויום תקופה מתחיל ע"כ כשחל בט"ו א"צ כלום אבל כשחל בשיתסר צריכין לעבר אף דדי בעיבור חודש מכל מקום א"מ החודש לצורך אם נראית הלבנה ואפילו על פי החשבון מכל מקום מוטב לעבר השנה דתמיד מעברין לצורך ובפרט דמעברין קודם יום ל' ואז א"י דאפשר לא יקדשו על פי חשבון כי תתראה הלבנה ביום ל' עיין ר"מ פח"י ותבין ע"כ מעברין השנה ובט"ו א"צ כלל כנלע"ד כעת וכ' רק למזכרת כי איני לומד כעת בעיון.