מנחת אלעזר חלק ב· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן עא
לידידי וכו' מ"ש על מה שבס"ת הקטנים שכותבים שאין הגליונות מחזיקי' ד' אצבעות בגודל למטה ולמעלה ג' כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' רע"ג סעי' א' ומקורו מברייתא דמנחות ל' ע"א ואם שכל אלו הדברים אינן מעכבין בדיעבד כמ"ש שם המחבר בסעי' ג' ומקורו מהרמב"ם עכ"פ למה נעבור ע"ז לכתחלה ולא ראינו לדקדק כן בס"ת הקטנים גם לגדולי עולם וגם מה שכתבום גדולי עולם ז"ל וכל הס"ת כולה אינה מחזקת ד' אצבעות. ושמעתי כבר בשם גדול א' שתמה כבר ע"ז והזהיר לדקדק בדבר זה:
הנה לכאורה עוד יותר יפלא ממ"ש מע"ל. דהא הך ברייתא דמנחות שם דחשיב הרבה דברים ובתוכם דבין שיטה לשיטה כמלא שיטה וע"ז כתב רבינו ירוחם וז"ל שיעור גליון מלמטה טפח ומלמעלה ג' אצבעות ובין דף לדף וכו' ובין שיטה לשיטה כמלא שיטה וכו' ויזהר הסופר בכל זה כי הוא פסול אם שנה עכ"ל ונראה דקאי במ"ש כי הוא פסול אם שינה גם על מה דהתחיל ששיעור גליון מלמטה טפח וכו' וכמ"ש שם דכ"ז פשוט בברייתא דמנחות הנז' וע"ז סיים שהוא פסול אם שינה בכל זה וכן פסק כהר' ירוחם בכל בו ובראבי' הובא במרדכי דאם בין שיטה לשיטה אין ריוח כמלא שיטה ה"ז פסול ומשמע שם דה"ה כששינה בשאר הדברים השנויים בברייתא דמנחות וכדברי רבינו ירוחם ונמצא גם שיעור גליון בכלל זה לפסול גם בדיעבד. ולא לכתחלה לבד (ובס' משנת אברהם הביא דעת ר' ירוחם ודעימי' רק לענין בין שיטה לשיטה דפסול אף בדיעבד ובאמת ז"א דהר' ירוחם כ' על כל הנך דחשיב בברייתא דפסול בדיעבד וגם הך דגליון בכלל כנז') אך בב"ח כתב דלא קיי"ל הכי ונקטינן כדעת הרמב"ם והטוש"ע הנז' דהס"ת כשירה בכ"ז בדיעבד כנז'. וראיתי בס' האשכול להראב"ד בהל' ס"ת כ' וז"ל אכלו עכברים מגליוניו עד שחסר ארכו מוי"ו טפחים או שנפחת מג' אצבעות של מעלה ומטפח של מטה אין קורין בו אכלו דבר מועט ונשתייר כשיעורין הללו מותר לקרות בו וכו' עכ"ל הרי גם הוא אוסר גם בדיעבד כשנחסר שיעור גליוניו ובנחל אשכול כ' ע"ז שלא הביאיהו הפוסקים וגם הרמב"ם כ' שאינו מעכב. ונעלם ממנו כנראה לשון רבינו ירוחם שהבאנו שגם הוא פוסל בזה בדיעבד וגם שאר הפוסקים הנ"ל דעימי'. ושמעתי מסופר מומחה שמקובל הוא מפי סופרים ומורים כהלכה דהך שיעורא לא איתמר רק הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו דהיינו במה שאחז"ל בארכו כהיקפו בשיעורו ו' טפחים בארכו ע"ז צריך טפח למטה וג' אצבעות למעלה לגליון אבל הקטן לפי קטנו. והנה אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה דמנ"ל זה דהא לפימש"כ בנימוקי יוסף ומובא שם בטו"ז ס"ק א' דמשום שאין דרך משמוש יד למעלה כמו למטה ע"כ צריך למטה יותר דהיינו טפח ולמעלה ג' אצבעות משמע לכאורה דבמשמוש יד האדם תלוי וכ"כ באשכול בדף הקודם שם שיעור גליון טפח כיון שממשמש בו עכ"ל כיון שתלוי במשמוש האדם ולא בהספר א"כ אין חילוק לפי"ז בין ס"ת גדול לקטן דגם בקטן צריך טפח כדי משמוש יד האדם. וגם הלא הוא פסול בדיעבד לדעת ר' ירוחם ודעימי' כנז' וגם לדעת הראב"ד בס' האשכול וגם לדעת הרמב"ם והש"ע עכ"פ לכתחלה צ"ל כן א"כ מאן פלג לן חילוק הנז'. אולם נפתח פיתחא דהיתרא מהך דס' האשכול שהבאנו לעיל במקום שכתב אכלו עכברים מגליוניו עד שחסר ארכו מו' טפחים או שנפחת מג' אצבעות של מעלה וכו' וכ' שם ע"ז עוד וז"ל וכ' הנגיד אמר חד מרבנן מכאן אתה למד שאין לפחות משיעורים אלו. אבל להוסיף מותר. ואני אומר בגויל אתאמרו שעורי ואי דייק מהאי דמותר להוסיף קשיא עלי' מהאי דשאלו לרבי עכ"ל ע"ש בנחל אשכול דקאי אארכו כהיקפו ו' טפחים דזהו שיעורו הגויל וגם מ"ש הראב"ד על דברי הנגיד דאני אומר דגם להוסיף אסור דאם להוסיף ושרי להאריך א"כ למה שאלו לרבי והשיב דבגויל לא מזדמן ארכו כהקיפו אלא בו' טפחים ע"ש ועכ"פ הרי לפנינו דמה שדקדק הראב"ד שיהיו כל אלו השיעורים בגליון מיירי הראב"ד רק בו' טפחים לא יותר וכ"ש לא פחות דלפחות אסור בודאי כמ"ש בשם הנגיד ג"כ ועל כן שפיר שיעורי' דגליון רק כמו שכתב ואם חסר ממנו פסול אבל אם הס"ת קטנה מו' טפחים וכמו שנוהגין אנחנו להכשיר ושלא לדקדק על ארכו כהיקפו דוקא אז יוכלו להיות הגליונות קצרים ג"כ כפי ערך הקטן לפי קטנו ואתי שפיר המסורה שקבלו הסופרים ונכון מנהג העולם וגם גדולי עולם ומנהג ישראל תורה:
ב) ואשר שאל בענין אחיו המנוח ע"ה אשר של"ח זה כשתי שנים ומחצה בכפר סט' איוואני סמוך לעיר ס' אויוואר במדינת ז"ב וצוה קודם פטירתו להוליכו העירה לס' אויוואר כי אינו רוצה ליקבר שמה בכפר ההוא כאשר הראה באצבעו טעמו ונימוקו הגיד בראותו את הסוסים רועים שם על מקום קברות היהודים המעטים בכפר ההוא ושדה פרוצה הוא אין חומה וגדר. למרמס והפקר. וגם אחותו העידה שהגיד גם אם יצטרכו לפנותו אח"כ להוליכו העירה יעשו ככה. וגם הי' לו מקום אחוזת קבר קנוי בהעיר ס' אויוואר ובעת פטירתו ל"ע אז עשו ב"ב לרצונו והשתדלו כמצוא רשיון מהפקודה להוליכו העירה אמנם בני הכפר היהודים נתקבצו ולא הניחו להוליכו משם כי הי' חביב אצלם לאיש ירא ה' ונכבד ורצו שיהי' כבודו במקומם מונח והבטיחו אז לגדור המקום ביה"ח שם בהכפר וקברוהו שם ועתה אין דעתם של משפחתכם נחה מזה אם קיימו צוואתו. (והוא כמע"ל רחוק ממעונו ולא ידע אם גדרו המקום ביה"ח כאשר הבטיחו.) וגם אם יוכלו עתה לקיים צוואתו לפנות עצמותיו העירה כאשר צוה שגם אם יצטרכו לפנות כנז'. ונפשו בשאלתו אם מותר זה:
תשובה
הנה דבר זה נפתח היתרו בטוש"ע סי' שס"ג בב"י בשם תשו' הרשב"א ובש"ע שם בכמה מיני היתרים לפנותו כמו אם צוה קודם פטירתו לקוברו במקום אחר או להעלותו לא"י או נתנוה שם ע"מ לפנותו מותר בכל ענין וכן עוד שם להוליכו לקברות אבותיו אפי' בחו"ל וכיוצא. והנה פשוט דגם בחד מיניי' סגי להיתרא לפנותו כמו אם צוה להוליכו לעיר ההוא אף שאינו קברות אבותיו או כיוצא בחד מיניי' די להתיר לפנותו וכמ"ש במג"א סי' תקכ"ו ס"ק י"ח ע"ד היש"ש דאם לא צוה קודם מותו להוליכו לקברות אבותיו אז אסור לפנותו מקברו ע"ז ציין המג"א לסי' שס"ג ביו"ד כנז' דגם בחד מניי' היינו להוליכו לקבר אבותיו סגי להתיר לפנותו ע"ש במחצה"ש וכ"כ בשו"ת כנסת יחזקאל סי' מ"ג ביו"ד דאף דבנידון דתשו' הרשב"א הי' ג' למעליותא מ"מ נראה בלשונו דגם בחדא מיניי' סגי להיתרא היינו מחמת מצוה לקיים דברי המת לבד או בשביל טעם הב' לבדו ע"ש וכן נראה פשוט מהש"ע ורמ"א שם:
והנה נחזי אנן ההיתרים שימצא בנידון דידן דאין בהעיר ההוא (שצוה להוליכו שמה) שום קברות אבותיו או משפחתו כלל. ויש ההיתר רק (א) מחמת צוואתו לקיים דברי המת שזה ג"כ כדאי בפ"ע לפנותו כנז' אמנם הגיד טעמו כדי שלא ירעו שם הסוסים על קברו במקום הפקר ונפרץ במילואו השדה כולו. במקום קברות הפקר כנזכר. ומעתה אם יגדרו גדר סביב השדה בוכים שלא יוכלו לבוא שם הנכרים והבהמות כלל וכיון שהגיד טעמו רק בשביל זה הרי לא עדיף הך דמצוה לקיים דברי המת ממצות עשה דאו' שצוה הבורא ית"ש ושנחלקו בש"ס (סנהדרין כ"א ע"א) ר"י ור"ש דר' שמעון דריש טעמא דקרא גם לקולא ור"י לא דריש לקולא עכ"ז היכא דמפרש טעמא דקרא מ"ט לא ירבה לו נשים משום לא יסור לבבו אז גם ר"י מודה דדרשינן טעמא דקרא גם לקולא א"כ גם אנן דפסקינן כר' יהודא בכה"ג דמפרש טעמא דקרא כ"ע מודה דאזלינן לקולא היכא דלא שייך הטעם שהגיד הכתוב על מצוה זו. ואם כן הוא במצוה של תורה. מכ"ש במצוה של בו"ד שמצוה קודם פטירתו אף שאחז"ל מצוה לקיים דברי המת מ"מ כיון שהגיד טעמו בצדו כדי שלא יהי' מונח בכפר במקום שמרעים הסוסים ע"כ יוליכוהו לעיר ואם יגדרוהו שם במקומו בכפר הרי ל"ש טעמו המפורש כנז'. ושוב אין היתר להוליכוהו מכ"ש לפנותו עתה ואין לומר אולי הי' לו להנפטר המצווה עוד טעם אחר מה שלא גילוהו זולת טעם שרועים שם הבהמות וממילא אף כשיגדרו הביה"ח יהי' שייך טעם אחר נעלם שהי' לו. ז"א דכיון שהגיד טעם זה לא עדיף בודאי מהיכא שאמרה תורה הטעם בפירוש אף שבודאי מלבד טעם הפשוט כשנאמר בקרא יש עוד אלפי אלפים טעמים למצות התורה עד אין שיעור ועד אין חקר אעפי"כ אנו דנין גם לקולא עפ"י טעם שכתבה התורה בפירוש מכ"ש בבו"ד המצווה שהגיד טעמו בודאי אזלינן לקולא היכא דל"ש טעמו כנז'. וגם י"ל דהוי בזה לחומרא שלא לפנותו שלא להקל באיסור פינוי מחמת חרדת הדין וניוול וכיוצא והיכא שהוא לחומרא כ"ע מודי דדרשינן טעמא וגם ר"י מודה מכ"ש במצווה שיש לדין עפ"י טעמו לחומרא שלא לפנותו באם יגדר כנז'. וגם בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קס"ח) כ' דהך דמצוה לקיים דברי המת הוא רק בענין סדר ירושת נכסיו אבל לא בשאר מילי והביא שם בין הראיות מהך דהוצרך יעקב להשביע את יוסף להעלותו ממצרים משמע דזולת השבועה לא הי' מחוייב לקיים דברו בזה עכ"ד השבו"י אם כי אני פקפקתי והעירותי להשיג על דברי התשו' הנז' בדברינו במ"א בס"ד (בח"ב בזה סי' ס"ג) מ"מ כתבנו שם ג"כ סייעתא לדברי השבו"י ממ"ש בס' חסידים (סי' תש"כ) דהך דמצוה לקיים דברי המת הוא רק כששמצווה בממון אבל לנהוג בזיון בגופו לא ע"ש בהפי' שם וא"כ בנידון דידן אם יגדרו גדר דל"ש טעמי' שהגיד וגם אם נאמר שעכ"ז צוה לפנותו משם מ"מ הרי הוא עתה כבר הפינוי בזיון וצער לעצמות המת וכמ"ש בנוב"י קמ"א דגם בעצמות שייך חרדת הדין כשיפנום. ובמקום שיש צער ובזיון לגופו א"צ לשמוע דברי המת לפי"ד ר"י החסיד:
אמנם יש עוד היתר (ב) דלתוך שלו מותר לפנותו אפי' מבזוי למכובד כדאמרי' בירושלמי ומובא בטוש"ע שם ואף שהפוסקים פירשו הך דלתוך שלו היינו לקברי אבותיו כמ"ש הטור שם וכן הט"ז והש"ך ובאה"ג. מ"מ בלשון הירושלמי מ"ק שם שלפנינו נראה דאין הכרח לדחוק ולומר דתלוי זב"ז דהך שלו היינו רק לתוך קברי אבותיו כי בירושלמי אמרינן וז"ל אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד ולא וכו' ובתוך שלו אפי' מן המכובד לבזוי ערב הוא לאדם שהוא נינוח אצל אבותיו מזה י"ל הפי' בפשיטות דתרי עניני אשמעינן הירושלמי בקצרה הדרך לשונו דעל האי דקאמר אין מפנין וכו' ע"ז קאמר דלתוך שלו מותר והך ערב הוא לאדם שהוא נינוח אצל אבותיו הוא ענין אחר דאשמעינן דגם לקבר אבותיו שרי לפנות משום דנינוח וערב לאדם וכו' אבל גם לתוך שלו בלבד אף שאינו מקום קבר אבותיו מותר כמו דמדמי הך שם לאדם שמותר לפנות ביתו בחוה"מ לתוך שלו משום דשמחה הוא לאדם בשעה שהוא דר בתוך שלו וע"ז קאמר מיד הך דאין מפנין וכו' הרי דמדמי המתים לחיים בזה דלתוך שלו הוא נוח לו ולאו דוקא לתוך בית אבותיו ורק שיהי' שלו וה"נ במתים כ"נ שם וכן נראה ממה דאמרי' במס' שמחות פי"ג אין מפנין את המת כו' ובתוך שלו אפי' ממקום מכובד למקום בזוי מותר שכך כבודו (ובנוסחת הגר"א. שכן ערב לאדם להניח בשלו) ולא הזכירו כלל מקברי אבותיו הרי דגם לתוך שלו בפ"ע כדאי לפנותו ולא לקברי אבותיו וכן בירושלמי הוא ענין בפ"ע הך לתוך שלו וא"צ לערבו עם הך דנוח לאדם ליקבר אצל אבותיו וכנ"ל. ולפי"ז הי' היתר בנידון דידן אף שאינו לקברות אבותיו מ"מ כיון שהי' לו מקום קנוי בביה"ח בהעיר וה"ז לתוך שלו דמותר לפנות אך מי יבא אחרי רבותינו הטור והפוסקים שנמשכו אחריו ובטור כ' הלשון ובתוך שלו אפי' ממכובד לבאי שנוח לו וכו' ותלה הדברים זב"ז דהך לתוך שלו רק לקבר אבותיו ואולי גי' היתה לו כן בירושלמי שנו"ח (בשי"ן) דמשמע שהוא טעם על תוך שלו ותלוי זב"ז ע"כ נדחקו שם וגם בבאה"ג ליישב מה שתלוי זב"ז וכן בתשו' מהר"ם שיק זצ"ל חיו"ד סי' שנ"ה המציא ליישב ד' הטוש"ע מה שתלו תוך שלו רק בקברי אבותיו. ע"כ האיך נוכל לעמוד נגדם חלילה. בפרט שלפימש"כ החת"ס בסי' של"א ושל"ד מחיו"ד דאם משלמים בעד הקרקע קברו אז הוי שלו, וא"כ אם ישלמו היורשים לבני הכפר בעד מקום קברו או שבודאי הי' נמנה בין החבורא של הכפר ג"כ מקום דירתו שהי' החשוב והעשיר שבהם וא"כ גם מקום מנוחתו הוי שלו ואין לפנותו מטעם זה. זולת אם המקום קברות של הכפר אינו שלהם רק של הקאמיטאט וכיוצא שנותנים להם חנם לקבור שמה וכפי החוק שלהם אחרי כ"ה או שלשים שנים יש רשות להשרים לפנות הקברים ושדה תחרש תשוב לבעלי' וכבר כתבתי מזה במ"א (בח"ב הלז סי' מ"א) כי לא תהא כזאת בישראל בזמנינו. ובשנים קדמוניות היו מוכרחים לזה באיזהו מקומן כי לא ניתן רשות ליהודים לקנות שום אחוזת שדה בשום מקום ורק לאחוזת קברות ניתן להם מאת הממשלה או מהגראף אבל בזמנינו שיוכלו ליקח היהודים באשר יבחרו בודאי אסור לעשות כן ומבואר בש"ע בסי' שס"ג שם שאם אינו משתמר שיש לחוש שיוציאוהו עכו"ם מקברו אח"כ מצוה לפניתו וכן פסקו בכל השו"ת ואחרונים וכיון שידענו מעשים כאלו כ"פ בשדה קברות ישראל שהיו אחוזת הממשלה ופלך ואח"כ נהיו (בעת ישנם) למרמס. שדה תחרש בעו"ה כפי חוקם. ע"כ בודאי מצוה לפנותו מקודם עד שב"ב וקרוביו קיימים וזהירים לפנותו בכבוד. ואם כי בתשו' נו"ב קמא חיו"ד סי' פ"ט ומובא ג"כ בפת"ש לענין ביה"ח שניתן רק על מאה וחמשים שנה לא התיר לפנות הקברים משם כי אולי במשך הזמן רב יחיו המתים בביאת ג"צ או שיוכלו לקנות הקרקע לחלוטין מ"מ לנידון דידן וזהו שכתבנו כי אינו של היהודים דהכפר רק דהקאמיניאט ישתדלו לקנותו היהודים דכפר הנז' שיהי' להם לאחוזת עולם ושיקויים בהם אף בשרי ישכון לבטח (וכי זוטר משאחז"ל צדיק קבור בקבר שאינו שלו) ואם באמת ישתדלו ולא ימלאו בקשתם (למכור להם השדה) הרי אנו רואים מזה דאחרי שלשים שנה יוכלו לעשות בו פרעות כפי חוקם כנזכר ע"כ בודאי צריכין לפנותו עתה מקודם כדי לקיים צוואתו ובכה"ג שצווה כן ג"כ גם הנו"ב יודה בודאי
ועתה ראיתי בשו"ת דברי משה תניינא להה"ג מהאראדענקא ז"ל (סי' נ"ג) העיר קצת ממ"ש בדברי הירושלמי דנראה דגם לתוך שלו לחוד ג"כ סגי ולא לקברות אבותיו אמנם לא דק להביא יפה לשון הירושלמי ע"ש:
עוד יש בזה לכאורה היתר (ג) עפ"י המבואר בש"ע שם דאם נתנוהו ע"מ לפנות מותר לפנותו ויוכל להיות שקרוביו וב"ב של הנפטר אחיו ע"ה הגידו אז בעת קבורתו כי ירצו לקיים צוואתו לפנותו אח"כ עכ"פ העירה ורק שעתה אז המה כמוכרחים לקוברו במקומו עפ"י הפצרת ותקיפות אנש' שהתעסקו עמו אז כנז' ועפימש"כ בחת"ס חלק ששי סי' ל"ז די אם התנו א' מקרוביו כגון בניו ומשפחתו בעת קבורתו אמנם קשה להאמין שידעו אז זה לומר במו פיהם ולהתנות קודם קבורתו בפרט שלא הודיעו זה לכמע"ל מקרוביכם בודאי לא ידעו כלל זה ולא הגידו כן. והנה נפלא נפלאתי על הגאון מהר"ם שיק ז"ל חיו"ד סי' שנ"ד שהביא בשם רבו הגאון חת"ס בתשו' ל"ז הנ"ל שכתב דבעינן שיתנו שניהם בעל הקרקע וגם מי שמוטל עליו לקברו (ע"ש בד"ה ואמת הדבר) וע"ז תמה המהר"ם שיק וכ' שלא הבין דעת החת"ס ז"ל מדוע הצריך שיתנו שניהם והאריך בזה לידחק וליישב דעת רבו כפי שהביא הוא שם. ובאמת בחת"ס לא כתב זה ואדרבא כ' בפירוש שם דבחד מיניי' סגי וז"ל ונ"ל דהך תנאי תליא או במי שהקרקע שלו ומתנה ע"מ לפנותו או בהקובר שמוטל עליו לקוברו כגון בניו ומשפחתו עכ"ל החתם סופר:
ובמהר"ם שיק ז"ל בתשו' שנ"ד שם חידש לומר דמה דהתירו בש"ס ופוסקים ראשונים לפנות היינו רק עצמות אבל עדיין לא ידענו במת שיש עליו בשר אם מותר לפנותו לתוך שלו או לקברות אבותיו ועפי"ד החכ"צ סי' נ' ע"ש מה שביאר מחשש ניוול מרקב הגלד מהבשר. ולפי"ז יש לחוש קצת בנידון דידן שלא עברו עוד רק כשתי שנים ויותר בערך ואולי לא נרקב עדיין הנ"ל שיש לאסור לפנותו לפי"ד המהר"ם שיק ז"ל. וע' שו"ת עין יצחק להג' מקאוונא ז"ל חיו"ד ענף א' בתחלתו מזה. ובתשו' כת"ס חיו"ד סי' קפ"ג בד"ה המורם מדברינו:
תמצית היוצא מדברינו נ"ל להלכה. אם כי בני הכפר עשו שלא כהוגן. פחז כמים אל תותר במה שלא הניח את ב"ב לקיים צוואת המת להובילו העירה כנז' וזכר לדבר ממה שאחז"ל ופירש"י בפרשת ויחי עה"כ ואני בבואי מפדן וכו' ואקברה שם פירש"י ולא הולכתי' אפי' לבית לחם להכניסה לארץ וידעתי שיש בלבך עלי אבל דע לך שעפ"י הדבור וכו' והוא פלא במ"ש "להכניסה לארץ'' דהא גם שם במקום קבורת רחל בשדה הוא ארץ ישראל ופירשו המפרשים דלארץ היינו ישוב העיר בין האנשים ובע"כ הפי' כן. ואף שהי' אז כל יושבי' נכרים בבית לחם ול"ש לומר להכניסה בין קברי ישראל אעפ"כ הי' נוח יותר והי' צריך יותר להכניסה לבין קברות העיר מחמת שקברות העיר גדורים ומשומרים יותר ממרמס ופינוי וכיוצא לולא שהי' עפ"י הדבור כדי שתעורר רחמים על בני' בדרך עברם לגלותם (ובחי' אגדה אמרנו עוד מזה ואכמ"ל) ומכ"ש בזמנינו וכשצוה בפירוש כן (וע' בחת"ס סי' של"ד לענין מקום הקברות שאינו מוקף חומה ואינו משומר וכן בתשו' בנו הכת"ס סי' קפ"ג שם מה שצירף ג"כ להתיר לפנות ממקום שמרעים שם בהמות ע"ש) אעפ"כ כיון שכבר נקבר שמה ע"כ אם יקיימו בני הכפר הבטחתם ויגדרו היטב את שדה הקברות שמונח שם ובאם המקום קברות הוא של בני הכפר היהודים (ולא של פקודת הממשלה כנ"ל) אז אין רשאין לפנותו רק ילכו שם לבקש מחילה ממנו (וכמ"ש במהר"ם שיק סי' שנ"ד) שם ויאמרו למחול להם על שלא הוליכוהו העירה וגם כי קיימו טעם צוואתו לגדור מקום הקברות לכבודו. וגם מהנכון שיתנו ב"ב סך מעט לבני הכפר בעד המקום שלו (אם לא נתנו עוד בעת קבורתו). כדי שיהי' קבור בשלו לכ"ע וינוח בשלום על משכבו עדי יקוצו ישני עפר ב"ב. אמנם אם לא קיימי לגדור המקום ביה"ח. וגם אם אולי אין המקום שלהם רק של הממשלה והנכרים כנ"ל ולא ישיגוהו לקנותו לאחוזת עולם. אז בודאי מצוה לעיין ולהשתדל לקיים צוואתו לפנותו משם ואז יוכל להודיענו מזה ונתיישב בעה"י למעשה אם להתיר לפנותו וגם זה בצירוף א' מגדולי המדינה הע"י כי היכא דנמטי שיבא מכשורא ובהסכמת הרב מרא דאתרא דשם. הנלע"ד כתבתי. ואחתום בברכת אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לנו ולכ"י בכט"ס ונזכה לגאולה וישועה ב"ב ברחמים והצלחה:
ידידושו"ט באהבה ולונ"ח
(בשולי היריעה) בענין מה שכתבנו לעיל דלתוך שלו מותר לפנותו. והנה בחת"ס כתב כנ"ל דאם קונין הקרקע בעדו אז הוי לתוך שלו. וראיתי בשו"ת נהרי אפרסמון חיו"ד סי' מ"א שתמה על החת"ס דאיך אפשר לומר דע"י מה שהיורשים משלמים בעד הקבר אחר מיתתו הוי קבר שלו. האיך יקנה אחר מותו שאין לו עוד קנין בממון ואין קנין למת ולא זכות במעות כדאמרינן בנדרים דף מ"ב ע"ש ופלפל שם בזה, ונ"ל דלק"מ דבאמת בעיקר הדבר אם נאמר כן דבכל קבר גם בשדה שהוא שלו ויורשום אח"כ בניו נימור דהוי צדיק קבור בקבר שאינו שלו עפימש"כ בתשו' מהר"ם שיק חיו"ד סי' שנ"ה שם (והוא להה"ג בעל נהרי אפרסמון ז"ל בדבר השאלה הנז' דספרו בסי' מ"א ע"ש) דמה שייך לפנותו לתוך שלו מותר הא כיון שמת אדם מה הוא שלו ומה אינו שלו הלא אין לו שום קנין בעולם והכל ליורשיו וקרא אמר ערום יצאתי וכו' וערום אשיב שמה ובמהר"ם שיק תי' שם לדרכו דמה שהוא של יורשיו זה נקרא שלו של המת לגבי זה ע"ש אולם בפשיטות נ"ל יותר שכיון שפסקינן שמת מצוה קנה מקומו וכן כל שאר מת הד' אמות שקבור בהם ואף שמת אינו קונה כדאמרינן שם בנדרים היינו שאר שדות וכל נכסיו הרי הם ליורשיו כבר משעה שמת אבל אלו הד' אמות המה שלו כמו חי בשאר שדות וע"כ שפיר יכולין לקנות בעדו הד' אמות ולשלם בעדם וכיון שיהי' קבור בהם אז יהיו שלו שיקנום ול"ק קו' המהר"ם שיק מ"ש שהכל ליורשיו דכ"ז מלבד אלו הד' אמות בודאי הם שלו ולא ליורשיו כנז' ואלו הם ברשותו וקניינו של המת וע"ז אמרו (בב"ב דף קי"ב) נמצא השדה חוזרת ביובל וצדיק קבור בקבר שאינו שלו ע"ש:
עוד אזכיר לפלא כי בשאגת ארי' (בתשו' החדשות סי' י"ג) מה שהשיב לפאריז להגאון בעל ד דוד ז"ל ע"ד הביה"ח שהצרכו לפנות בעיר פאריז וכ' וע"ד ששאל מעכ"ת איך לנהוג עם הארונות הישנות אם לקוברם או לשורפם נראה שצריך לשורפם וכו'. ולא:
ידעתי האיך להגאון שאג"א התייר הגדול זצ"ל אישתמטתי' המפורש להדיא במס' שמחות (פי"ג בסופו) וז"ל ארון שפינוהו אסור בהנאה ואם היתה של אבן חרס תשבר ושל עץ תשרף עכ"ל המס' שמחות. וארונות שלנו הם של עץ והרי מפורש דישרף ולמה כ' בלשון נראה לי וגם מהגאון השואל נעלם אז זה כאשר נדפס שם מכתב השאלה ע"ש. וה' יעזרנו ונזכה לישועות הניבאות ויקוצו וירננו שוכני עפר ב"ב:
וחיים ושלום ידידו הנ"ל