מנחת אלעזר חלק ב· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן א
מנחת אלעזר בעזה"י לידידי המופלג וכו'
בדבר השאלה שאירעה בגבולכם בפ' זכור שהיה הס"ת נקרעה ונתפרדו היריעות בעת הגלילה קודם המפטיר ומחמת כי פ' זכור דאורייתא ע"כ חיברו היריעות זל"ז ע"י עניבה וגם עשו זה איזה אנשים כדי להיות שנים שעשאוהו וע"ז העירות יפה דממ"נ לא עשו כהוגן אם מהני ע"י עניבה לתקן בזה הס"ת ולהכשירה א"כ הוי מתקן ואסור לענין שבת. ואם לא מהני העניבה להיות קשר לחבר היריעות א"כ לא יצאו בקריאת פ' זכור מתוך ס"ת כשירה עכת"ד:
א) הנה אם מותר לתקן הס"ת בשבת לחבר היריעות ע"י עניבה בלי תפירה ובשעת הדחק שאין ס"ת אחרת. והנה לכאו' הי' נראה היתר פשוט מדברי המחבר (סי' שי"ז סעי' א') דלצורך מצוה מותר לקשור קשר שאינו של קיימא וכ' שם במג"א (ס"ק ג') דאפי' מעשה אומן מותר לצורך מצוה במקום שאינו של קיימא וא"כ ה"נ בעושים עניבה לע"ע בש"ק וביום מחר יוכלו לתקנה ולקשרה היטב ואף שהרמ"א כ' להחמיר דאין אנו יודעים איזו נקרא קשר של קיימא ע"כ יש להחמיר בכל קשר מ"מ הוא בעצמו כ' שם דבמקום צער לא גזרו להחמיר בזה (כיון שהוא רק דרבנן בקשר שאינו קיימא לזמן ארוך מאוד או לעולם רק בכה"ג לזמן ארוך מאוד או לעולם הוא דאו' כמ"ש בב"י ובמ"א שם בתחילת הסי') ע"כ יש להקל גם בשני קשרים זע"ז וא"כ לכאו' כ"ש בעניבה ולצורך מצוה דמקילין בלא"ה כמ"ש המחבר כנז' ע"כ בודאי יש להתיר בעניבה על דעת שביום מחר יתירה ויקשור היטב אז הוי בודאי קשר שאינו של קיימא ואינו אסור מדאו' לכ"ע רק ספק מדבריהם ובכה"ג התירו לצורך מצוה או במקום צערא כנז'. אולם לענין תפירת ס"ת בודאי לא מהני ע"י עניבה דבין להט"ז ובין להש"ך בנקה"כ (סי' רע"ח מיו"ד) חמיר הך בס"ת מכלאים דלדעת הט"ז צריך להיות בס"ת חיבור שיהי' הכל ספר א' ואם נקרע רובו בטל ממנו שם ס' א' אף דבכלאים אסור בשני תכיפות בלבד היינו משום דבכלאים אסור שלא יהיה שום צד חיבור בעולם משא"כ בס"ת עכת"ד הט"ז וכ"כ הנקה"כ דאף דלענין שבת ושעטנז סגי בב' תפירות דהוי חיבור היינו לחומרא אבל ודאי לקרות בס"ת כזו לא שפיר דמי למיעבד הכי עד שיהיו מחוברות בה' או ו' תפירות כמ"ש התה"ד ופסק המחבר כותי' שם בסעיף ג' עכת"ד הנקה"כ וא"כ כיון דבכלאים פסקינן (ביו"ד סי' ש') דרק בעושה נקבים בבגד וקושרם בקשר של קיימא אסור אבל בעניבה מותר ואף שהפת"ש הביא שם בשם שו"ת לחמי תודה דגם בעניבה יש לאסור בכלאים היינו לכתחלה מחמת גזירה שמא יקשור כמבואר שם טעמו אבל מדינא אין בזה שעטנז כלל בעניבה וא"כ כ"ש דלא מהני לענין ס"ת בהכשר דיבוק היריעות דס"ת חמיר יותר הן להט"ז והן להנקה"כ כנז'. וא"כ אין הכשר לס"ת בעניבה רק שיעשה קשרים ע"מ לפותחן אח"כ ביום א' ולסמוך במקום מצוה על דעות היש המקילין ברמ"א שם דעד שבעה ימים לא מיקרי קשר של קיימא. ואין לומר בזה ס"ס לחומרא ספק כהפוסקי' שמביא הרמ"א דכל קשר שאינו עשוי להתיר בו ביום עצמו מיקרי של קיימא ואת"ל כהיש מקילין דעד ז' ימים מיקרי אינו של קיימא ספק דילמא הוא קשר מעשה אומן ואסור אף בשאינו קיימא כמ"ש הרמ"א דאין אנו בקיאין איזו של קיימא. ז"א דהא הספק את"ל קשר דלאו קיימא הוא שמא הוא מעשה אומן ל"ש בזה דבמקום מצוה מותר אף מעשה אומן בקשר שאינו של קיימא כמ"ש המ"א כנ"ל ואינו ספק לאסור וא"כ אין כאן ס"ס להחמיר וגם הרמ"א מיקל במקום צערא. ובודאי י"ל כן להקל גם במקום מצוה כנ"ל. אך מטעם אחר אתיין עלה לאסור דהוי מתקן מנא כשתופר היריעות להכשיר הס"ת וה"ז דומה למ"ש הר"ן (פ"ב דסוכה) והובא במ"א (סי' שי"ז שם ס"ק כ') דאסור לאגוד הלולב ביו"ט משום דכיון דבלא"ה לא מתכשר הוי מתקן מנא ומה"ט אסור לתלות ציצית בשבת אפי' בכריכה בלבד ע"ש במ"א וא"כ כ"ש בנידון דידן דהוא מחבר ומתקן הס"ת לקרות בו דהוי מתקן מנא ואסור ועוד י"ל דהוי איסור דאורייתא בזה לא מיבעיא לדעת המאירי בשבת דמה דאמרינן בסוכה (דף ל"ג) בליקט לענבים מההדס דפי' מה דאמרינן בגמ' והא מתקן מנא ביו"ט דהיינו מתקן מנא ממש איסור מדאורייתא א"כ כ"ש בזה. אלא גם דעת רש"י שס"ל שם בסוכה דהוי רק שבות שדומה למתקן כלי ולהכי באית לי' הושענא אחריתי לא שייך פסיק רישא ע"ש שאני התם דאינו כלי ממש רק בצריך למצותו ע"כ באית לי' הושענא אחריתי וא"צ לו אין אסור כשליקטן לאכיל' דל"ש פסיק רישא אבל בספר תורה כשחיברו כדי לקרות בו בהכשר הרי הוי פשוט מתקן מנא ממש והס"ת הוא נצרכה תמיד לקרות בה שלא יהיו נפרדו היריעות א"כ י"ל דהוי מתקן מנא ממש מדאורייתא גם לדעת רש"י גם באית לי' ס"ת אחרת. וגם דהתם בההדס ליקטן לאכילה משא"כ בס"ת דהוי מתקן ממש לצורך תיקון הס"ת בלי צורך אחר והוי מתקן מנא וי"ל לכ"ע מדאורייתא בזה כנז'. והנה בנידון דידן הי' העובדא שנקרעו לגמרי ונפרדו זמ"ז היריעות. ואם הי' אירע שנשארו שני תפירות בקיומן רק שצריך להיות ה' או ו' תפירות לדעת המחבר וכבר כ' בנקה"כ שזהו רק לכתחלה אבל מדינא כשר בשני תפירות כמו בכלאים שאסור בכה"ג א"כ י"ל דדמי למ"ש שם במ"א סי' שי"ז דאם נעשה כבר הקשר עליון דאו' י"ל דשאר הכריכות שאינן אלא מנהג אפשר מותר לעשותן בשבת ולעונבן ע"ש דלא הוי מתקן מנא בזה א"כ גם בזה שאר התפירות עד ה' או ו' הוי רק לכתחלה ולא לעכב ויוכלו לעשותן בשבת בקשר שאינו של קיימא ע"מ להתירו ביום א' ז"א דגם שם מיירי רק כשמכניס השבעה חוטים יחדו דזה בודאי לא הוי קשר של קיימא משא"כ הכא. וגם אם כשר לדעת הש"ך מדינא ורק לכתחלה עביד שפיר להיות ה' או ו' תפירות קיימים. נמצא דבשבת שצריכין לפ' זכור לקרות ואין ס"ת אחרת בודאי אין לך דיעבד גדול מזה ומותר לקרות גם בב' תפירות קיימים לדעת הנקה"כ. ואם לדעת הט"ז הרי צריך מדינא רוב התפירות קיימים וא"כ הוי מתקן מנא יאסור בשבת כנז'. וגם מלבד זה מ"ש לעיל להסתפק לעשות בשני קשרי' שלא ע"מ להתקיים (דהא בעניבה בודאי לא מתכשר הס"ת כנז') היינו להתירן ביום א' יש להסתפק אם זה לא מקרי ג"כ קשר של קיימא כמ"ש המ"א בס"ק כ' דכל קשר שלפעמים נמלך ומבטלו אף שתחלת עשייתו לא היה ע"מ להניחו שם אסור ע"ש ואף שאולי יש לחלק בנידון דהכא די"ל דיזכור להתיר הקשר כדי שלא יעבור למפרע על איסור שבת עכ"ז צ"ע:]
ב והנה לדעת הרא"ש (פ"ז דברכות) דקריאת פ' זכור מדאורייתא כמו דמשמע שם מתוך דבריו וז"ל ולא מסתבר לי דמיירי בעשרה דאורייתא כגון פ' זכור שהוא מן התורה דמשמע בכל ענין איירי עכ"ל וכן כ' התוס' ברכות (דף י"ג) דקריאת פ' זכור מדאורייתא וכן בש"ע (סי' תרפ"ו סעיף ז') וע"ש בט"ז בשם תרומת הדשן ובמג"א נראה מהם פשוט דמדאורייתא החיוב לקרות בס"ת דוקא ולפי"ז הי' נראה לכאו' בעובדא כזו שהצריכו לקשור יריעות הס"ת גם לפי מה שכתבנו דבכה"ג י"ל מודה גם רש"י שאסור מדאורייתא משום מתקן מנא מ"מ אם עשאוהו שנים פטורים אבל אסור מדרבנן וכיון דבעשאוהו שנים לא הוי רק איסור דרבנן א"כ ידחה אותי העש' דפ' זכור שם לקרות בס"ת. ואין לומר דהוי שלא בעידני' כיון שמתקן מקודם הס"ת ועוברים השנים על דרבנן ואח"כ קורים בו ז"א דהא כתבו התוס' בפסחים (דף נ"ט) ור"י תי' דבעשה דחמיר לא בעינן בעידני' והביא ראי' (מנידון דידן דהביא הרא"ש הנ"ל כמו הך דר"א דשיחרר עבדו אף דלא הוי בעידניה משום דהיא עשה דרבים ול"ב בעידנא. ועוד נלע"ד דהנ' הך דבעינן בעדל"ת בעידנא כבר נודע הטעם משום שאם לא יעשה בעידני' שמא יאנס ולא יוכל לקיים המ"ע אח"כ ויעבור על הל"ת לחנם וא"כ בנידון דידן כיון דהאיסור רק משום מתקן מנא הוא הס"ת לקרות בו וא"כ לכאו' ממ"נ מותרים שנים לתקנו כנ"ל דאם יקרא בו פ' זכור הרי דחי העשה כנז' ואם לא יקראו בו הרי לא תיקנו מנא כלל כמי דאמרינן בסוכה דף ל"ג באית לי' הושענא אחריתי דא' למצותו אז לא הוי מתקן מנא כלל וע"ז יש לחלק ולפלפל עוד דבס"ת הוי מתקן מנא גם אם לא יקראו בו עתה על אתר וי"ל דשאני מלולב. עכ"פ לדעת התוס' הנ"ל לא בעינן כלל בעידני' בעשה דרבים כהך דפ' זכור כנז'. ואין לומר כיון דגם שבת הוא מ"ע דרבים כמ"ש הרא"ש בברכות פ"ז שם דיו"ט היא עשה דרבים וא"כ ל"ש לומר דדחי עשה הקל גם שלא בעידני' כיון דהוא ג"כ חמיר דהוא דרבים מ"מ הא המג"א בסי' תמ"י ס"ק ב' כ' דחמץ לא הוי מצו' דרבים רק שופר שא' תוקע והאחרים יוצאים ולפי"ז לא הוי שבת ויו"ט מצוה דרבים וקשה על המ"א מדברי הרא"ש הנז' בברכות שכ' שמחת יו"ט הוי מ"ע דרבים יאכ"מ להאריך. והנה אם כי התוס' בפסחים דף נ"ט שם לא כתבו רק דעשה החמור דוחה עשה הקל אף שלא בעידני' דדוקא בל"ת החמור בעינן בעידנא וכוונת דבריהם פשוט דדוקא בל"ת החמור בעצם ממ"ע דהוא בעונשין וגם עובר בקום ועשה ואעפ"כ דוחה העשה את הל"ת היא רק מחמת גזה"כ ללמוד מכלאים בציצית וכיוצא ע"כ בעינן דוקא דומיא דהתם שיהי' בעידנא וז"ז אינו דוחה באמת אבל עשה החמור דדחי עשה הקל הוא מכח סברא וע' בנודע ביהודא מהדורא קמא בסוף הס' תשו' המחבר לחתנו] דל"ש לומר מה אולמי' דהאי עשה מהאי עשה דהא באמת אלים הוא עשה החמור ממ"ע הקל ע"כ שפיר דוחה אפי' שלא בעידני' אבל באמת ל"ת לא נדחה אפי' ממ"ע החמור אף שלא בעידני'. אמנם זהו רק בל"ת דאו' אבל באיסור דרבנן פשיטא מסברא דנדחה מפני מ"ע החמור אף שלא בעידני' ומלבד זה הנה זה רק לר"י בתוס' בפסחים אבל לר"ת כ' בפי' בשבולי הלקט בשמו דגם ל"ת נדחה שלא בעידני' מפני עשה דרבים וא"כ י"ל דדחי המ"ע דקריאת פ' זכור כנ"ל. אך ז"א דהא בשנים שעשאוהו מי שגומר תיקון הקשירה הוא חייב משום מכה בפטיש דהיינו מתקן מנא ע' בס' ערוך לנר (סוכה ל"ג) שם וא"כ עושה הגומר איסור דאו' בשבת דהוא עשה ול"ת שיש בו מיתה ובודאי לא דחי. וגם מלבד זה הנה כ' הר"ן בר"ה פ"ד בהך דשופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל וכו' דאף שבות לא התירו בשופר כיון דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וא"כ גם כאן י"ל דל"ש דידחה העשה דרבים דפ' זכור ואת האיסור דרבנן בשבת בתיקון הס"ת שיעשוהו שנים כנז' כיון דעכ"פ אסור מדרבנן ע"כ בודאי תקנוהו חכז"ל כמו דאורייתא וחזקוהו שלא לדחותו כהך דהתם בשופר ואין להאריך:
ג) ובדברי ר"ת הנז' בשבלי הלקט דמ"ע דרבים דוחה ל"ת גם שלא בעידני' ראיתי בס' מהאחרונים (בן אורי על שבת. בהסכמה) שהקשה על דברי ר"ת מש"ס שבת (דף קל"ב) דאמרינן דעבוד' נדחית מפני צרעת דלא דחי העבודה הצרעת לקוץ הבהרת משום דהוי שלא בעידני' שיקוץ קודם הבהרת ואח"כ יעשה העבודה וקשה לפי"ד ר"ת הא בעשה דרבים דעבודה א"צ בעידני' וידחה גם שלא בעידניה עכ"ד. ונלע"ד ליישב דהנה הך דבעינן בעידנא דוקא י"ל הסברא דאם שלא בעידנא חיישינן שמא יאנס באיזה ענין ולא יעשה אח"כ המ"ע יעבור בחנם על הל"ת והנה גמירי דרבים לא מאינסי ע"כ שפיר כ' ר"ת דעשה דרבים דוחה אפי' שלא בעידנא משום דרבים לא מאינסי וזהו ניחא שפיר רק בשופר שאיירי שם שבולי הלקט בשם ר"ת דהוי מ"ע דרבים שאם יארע אונס לא' מהם יוכל האחר לתקוע וכולם לא יאנסו ע"כ דוחה שלא בעידני' אבל בעבודה דעל כרחך מיירי דליכא כהן אחר דאל"כ הוי כאפשר לקיים שניהם וממילא לא דחי וכיון דליכא כהן אחר איך שייך לומר שידחה שלא בעידני' דהא אם יאנס ולא יוכל לעשות העבודה אין מי שיעשה בשבילו דלישראלים אסור לעשות עבודתו וע"כ אף דנקרא מ"ע דרבים ל"ש לומר שדחה שלא בעידני' גם לדברי ר"ת. ונכון:
וראיתי בשו"ת קנאת סופרים להגאון מהרש"ק זצ"ל (בשו"ת שבהקדמה) שכ' דמצוה דרבנן ל"ב בעידני' ולכאו' יפלא דבריו דהא במ"א סי' תמ"ו שם כ' להיפך בשם השל"ה דגם אמירה לעכו"ם אסור בשופר משום דהוי שלא בעידני' מ"מ יש ליישב דבריו בנידון דידי' דמיירי במיל' שהוא מ"ע שי"ב כרת וממילא יש דעת התוס' בזבחים (דף ל"ג) דמ"ע שי"ב כרת דוחה אפי' שלא בעידני' רק דשם בנידון דידיה הוי מכשירי מילה רק כיון דהוי רק איסור דרבנן כמ"ש שם ע"כ י"ל דנדחה גם שלא בעידני' מפני מ"ע שי"ב כרת ואכמ"ל:
ד) אך הנה לא מיבעיא לדעת הרא"ה בס' החינוך דא"צ לקרות דוקא בכל שנה אלא מ"ע לזכור מזה הענין פ"א בשנה או פ"א בשתים או שלש שנים א"כ הרי אין מה"ת לקרות דוקא בכל שנה ויוכל לצאת המ"ע פ"א בשלש שנים כנז' א"כ בודאי ל"ש לומר לדחות אפי' איסור דבריהם כיון שאין הכרח דוקא לקרות אז ביום ההוא. אך גם לשאר פוסקים כנ"ל דמשמע מהם דהחיוב מה"ת לקרות בכל שנה כבר ביאר הגאון שר התורה מלובלין זצ"ל בשו"ת תורת חסד (עי' ל"ז) דאין הכרח לומר דהחיוב לקרות בס"ת דוקא ומה דאמרינן במגילה (דף י"ח ע"א) הא מה אני מקיים זכור בפה וכן בתורת כהנים (פ' בחוקותי) ובספרי (פ' תצא) מ"מ היינו בפה אבל אין הכרח דמה"ת בס"ת דוקא. אמנם זה ודאי מתקנת חכמים לקרות פ' זו בפ' זכור קודם פורים כי היכא דתיקדם זכיר' לעשיי' אמנם גם בקריאת פורים ויבא עמלק יוצאים ג"ב ומקדימים זכירה לעשיי' וכמ"ש המג"א בסי' תרפ"ה:
ה) ובגוף דברי המג"א (בסי' תרפ"ה) הנז' שיוצאין מה"ת בקריאת ויבא עמלק בפורים. הנה באמת יפלא עליו מלשון הרא"ש ברכות הנז' דאם לאמר שיוצאין בקריאת ויבא עמלק למה לא המתין ר"א עד פורים אולי ימצא אז עשרה בלי שחרור העבד שלא יצטרך לעבור על לעולם בהם תעבודו אלא ודאי דס"ל להרא"ש דהחיוב דוקא בשבת פ' זכור ואין יוצאים בקריאת פורים. ונרא' לתרץ לכאו' כדי דהמ"א לא יחלוק על רבינו הרא"ש וי"ל דהרא"ש ס"ל ג"כ באמת דיוצאין בקריאת ויבא עמלק ג"כ אכן כיון שאין לו רק ב' זמנים האלו פ' זכור ופורים ואז בפ' זכור הי' לו עשר' רק שחסר א' ויוכל להשלים עם שחרור העבד א"כ לא הי' ר"א רשאי לסמוך ולהמתין עד יום הפורי' כי אולי לא ימצא אז עשרה כלל דבבה"ג ל"ש לומר אפשר לקיים שניהם שלא ישחרר עבדו וימתין עד פורי' כיון שאין תלוי בו ואולי לא ימצא אז עשר' כלל ולא הוי אפשר דתלוי בי' ע"כ לא הי' רשאי להעביר הזמן משבת פ' זכור כיון שאין לו השלמה רק בזמן א' עוד ביום הפורים ואולי לא ימצא אז עשר' להצטרף ועתה כבר מצא אלא שחיסר השלמת העבד כן י"ל בהכרח כדי לתרץ דברי המ"א וצ"ע בזה אם רשאי להמתין בכה"ג. אך באמת יפלא על גוף הענין כי היכן מצינו בדרז"ל שיהי' קריאת פ' זכור מה"ת רק בשני זמנים האלו פ' זכור ויום הפורים וממה שאחז"ל בש"ס מגילה ובת"כ ובספרי כנ"ל פשוט דהיינו רק בפה (ולא נזכר כלל ס"ת ולא עשר') ולא שום זמן מיוחד ונראה פשוט שאינו מה"ת בזמנים האלו דוקא ורק חכמים תקנוהו לב' זמנים האלו לקריאת התורה כנ"ל ע"כ שפיר כ' המ"א דיוצאין מה"ת בקריאת א' מהם או בשבת זכור או בפורים כיון דמה"ת יוצאין בהזכיר בפה מעשה זו רק פ"א בשנ' וכיוצא כנז' מס' החינוך וכשהזכירו אז בודאי יצא מה"ת אבל ל"ש לומר דמה"ת היא לזמנים האלו דוקא בשבת זכור או בפורים כיון דלא הי' אז יום הפורים קודם מעשה אחשורוש והמן ואינו מה"ת רק מדברי קבלה וכמ"ש המפרשים במגיל' דף י"ח שם ובמחצית השקל סי' תרפ"ה ע"ש. ובאמת י"ל דגם כונת הרא"ש כמ"ש בשו"ת תורת חסד שם (במוסגר) דגם הרא"ש כוונתו י"ל קריאת פ' זכור בס"ת דהוי רק מדרבנן אלא שרצ' הרא"ש להוכיח דאין לומר דמיירי דוקא בפ' זכור דיש לו עיקר מה"ת עכ"פ אלא מיירי הש"ס סתם גם בשארי דברים שאין להם עיקר מה"ת כיון דהם מצו' דרבים אף שהיא דרבנן דוחה למ"ע דאורייתא דיחיד כמ"ש שם הרא"ש וע"ש עוד בתורת חסד מה שיישב דברי הר"ן מקו' המ"א בסי' צ' ע"ש וכיון דהמצו' דרבנן הוא לקרות פ' זכור בשבת זה דוקא א"כ ל"ש לומר שהי' לר"א לדחות' על פורים בקריאת ויבא עמלק כיון דהמצו' דדבריהם (גם שניהם) לקרות בשבתא וגם עוד הפעם בפורים ויבא עמלק וכמו שהוכיח הרא"ש למסקנא דבאמת גם מ"ע דרבי' דדבריהם דוח' מ"ע דיחיד מה"ת דלעולם בהם תעבודו ושפיר שחרר ר"א עבדו ולא קש' מה שהקשתי לעיל וזהו מתקנת חז"ל לקרות בשבת זו וגם בפורים כנז'. אבל מה"ת יוצאין זכיר' בפה בפ"א בשנ' או בזמן ארוך יותר ע"כ אם קוראה בפ' זכור או בפורים פ"א בודאי יצא מה"ת ושפיר כ' המ"א ע"ד הסמ"ק שכ' שיותר צריכין ליזהר בקריאת פ' זכור ממקרא מגילה בזמנה אלא שאין העולם נזהרים בזה ור"ל כיון שפ' זכור מה"ת ומגילה אינו רק מדברי קבלה א"כ יותר צריכין ליזהר בפ' זכור שהוא מה"ת וע"ז כ' המ"א שפיר דמה"ת יוצאין גם בקריאת ויבא עמלק כשבאים להמגילה בפורים כיון דמה"ת ל"ש לומר אלא פ"א זכיר' בפה א"כ יוצאין העולם שפיר בקריאה א' (ויבא עמלק) של פורים ג"כ. רק מדבריהם תקנת חכז"ל לקרות בפ' זכור ובפורים כנז'. והכל נכון בס"ד. [ואגב ארשום מה שראיתי מדי עברי בשו"ת תורת חסד בענין זה דברים שלא הבנתי לע"ד. מ"ש שאין מהראוי להחמיר כדעת הרב השואל שהנשים מחוייבות ג"כ לשמוע קריאת פ' זכור. כי אין זה דרך ישר כלל שיבואו הנשים על האנשים לביהכ"נ דאנשים לשמוע קריאת פ' זכור בשבת זו וכן אין לטלטל הס"ת לתוך העזרת נשים ולהשמיעם שם וכו' עכ"ל ולא ידעתי מנ"ל לומר דאם החיוב לשמוע נשים ג"כ קריאת פ' זו אז המה מחוייבות לבא דוקא לביהכ"נ של אנשים או להביא הס"ת לעזרת נשים שלהם הלא במקרא מגיל' בודאי המה מחוייבות לכ"ע ואעפי"כ יוצאים בשמיעתם בעזרת נשים מה שקוראין בביהכ"נ על הבימה ושומעים גם המה שם בעזרת נשים. ויוצאים י"ח כמנהג בכל תפוצות ישראל. גם מ"ש באות ב' שהוכיח בתחלה דלדעת הרא"ש הוא דאורייתא וז"ל ואי נימא דמדאורייתא אין חיוב לקרות פ' זכור בכל שנה ואין לה זמן קבוע א"כ אכתי וכו' ועל כרחך משום דהמצוה ''דרבנן'' לקרות פ' זכור ע"כ שיחרר עבדו לזכות במצי' ''דרבנן'' עכ"ל מלת ''דרבנן'' כנראה ט"ס וצ"ל ''דאורייתא" בשני הפעמי' וכן נראה ברור שם מהמוסגר שכ' מיד אח"ז בד"ה ויש לדחות קצת וכו' וז"פ ע"ש:]
ו) עוד ראיתי לעורר (בשולי היריעה) כי לפע"ד נראה שאיתן שאין אומרים זכירות בכל יום יוצאין בקריאת פ' זכור צריכין לומר עם הקורא בע"פ כ"א וא' הפ' זכור כדי שיצאו י"ח מד"ת (אי שיכוונו לצאת בעת קריאתן הפרשה שמו"ת ממחיית עמלק) כיון שמקורו מהספרי והת"כ וש"ס מגיל' כנ"ל דאמרי' זכירה בפה דוקא וא"כ י"ל דל"ש בזה שומע כעונה שזה לא תיקנו רק בברכי' קדיש וקדוש' ובק"ש דאורייתא באמת דעת מהר"ם אלשקר ז"ל דלא יצא י"ח בשומע כעונה רק צריך שיאמר בפיו כמבואר בשו"ת הר"א מזרחי (ח"א סי' מ"א) ומובא ג"כ בעולת תמיד ובבטה"ט סי' ס"ב והר"א מזרחי ז"ל שם דעתו דיוצא גם בק"ש בשומע כעונה ולפי"ז הי' נראה דגם כאן בפ' זכור יוצאין בשומע כעונה כיון דבחדא מחתא מחתינהו שם בספרי עם יציאת מצרים וזכירת שבת שצ"ל בפה דוקא וכיון דדעת הר"א מזרחי דיוצאין בק"ש בשומע כעונ' אם כן גם יציאת מצרים בכלל ויוצאין בע"כ ג"כ בשומע כעונה לדעתו וע"כ ס"ל דכונת הספרי בפה היינו בשומע כעונה הוי ג"כ בפה א"כ גם בפ' זכור כן. אבל להר"ם אלשקר דאין יוצאין י"ח בק"ש רק כשאומר בפה א"כ י"ל באמת כונת הספרי הן ביציאת מצרים והן בשבת והן בפ' זכור שיהי' בפה דוקא ולא בשמיעה והא דיוצאין בקידוש ליל שבת בשמיע' י"ל דהיינו מחמת שכבר התפלל תפלת שבע של ערבית והזכיר שבת ובזה ל"ש הש"ץ מוציא י"ח בערבית שלא תקנו להש"ץ חזרת התפלה בערבית וכיון שהתפלל ערבית יצא כבר זכירת שבת מה"ת כמבואר בפוסקים ומדרבנן הוא קידוש על הכוס ע"כ שומע כעונה כמו בכל ברכות דרבנן. אבל בפ' זכור מנ"ל דיוצאין בשומע כעונה. וצ"ע. וע' בס' יד דוד במגיל' שם ובשאג"א סי' י"ג שכ' אולי י"ל דהך ספרי הנ"ל הוא שלא אליבא דהילכתא ע"ש לעניינו וצ"ע
נחזור לענינינו למה שהתחלנו. בודאי לא יפה עשו בקשירת הס"ת דאם בעניבה לא מהני להכשיר הס"ת ובקשירה אסור כנ"ל והי' להם לקרות ברבים מתוך החומש או מתוך הס"ת כשהוא נקרע דהוי ס"ת פסול ועדיף יותר מחומש דיש דעות לקרות מס"ת פסול בברכה ויוצאים י"ח דקריאת זכור מה"ת ובפרט שיקראו עוד הפעם בפורים ויבא עמלק מתוך הס"ת כשירה. ומה שכתב כת"ה אם הי' עצה נכונה לקשור ע"י תינוק הנה מלבד האיסור דספינן לי' בידים שאין ענינינו להאריך בזה הנה הוי מתקן ס"ת ע"י קטן וע' מה שהאריך בס' מאיר עיני סופרים בקונטרס דברי תור' לענין הנשים שמסייעות בתפירת הס"ת ע"ש בודאי אין עצה זו ראוי רק כמו שכתבתי כנ"ל:
וחיים ושלום וכט"ס. ידידושו"ט