אור ברסלב
מנחת אלעזר חלק א תרעא זעירא

מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא

תרעא זעירא

בעזר צור ישועתי ובחסדו ית"ש ויתעלה אשר הפליא עלי הצעיר, אבא בדברים אחדים, לפני אהובים וידידים, לבל יפלא בעיני הרואה, מי אנכי כי באתי עד הלום, בהיותי רך בחכמה ובשנים, לעמוד במקום חכמים ונבונים גדולי הרבנים, ומחברים הגאונים, לחבר מחברת, ולקובעו בעט ברזל ועופרת, אכן באמת נודעו דברי הס' חסידים מריה"ח מדידיה (שהוא רבן של רבותינו הפוסקים אשר מפיהן אנו חיין הסמ"ג והאור זרוע) שהחיוב לכתוב ח"ת אשר חננו ה' לכל א' וא' [וגם נודעו דברי הגאון הצדיק מ' חיד"א זצ"ל (בשה"ג, ערך ס' נשאל דוד) לעורר לבות המחברים שידפיסו חיבורם בחייהם פן יקרם אסון ויאבדו ח"ו כאשר קרה לכמה חיבורי טהרה מרבותינו הקדושים הראשונים והאחרונים אשר גדלו עד לשמים. והיו לנו לעינים. אם הי' לפנינו, להורות הדרך לנו, ולאשר לא נדפסו אדרא חסרנום בעו"ה, חבל על דאבדין ולא משתכחין, כמה היו באבידה, וכמה עלו בלהב המוקדה, כאשר ספרו לנו בספרים. ימס לב כל שומע הדברים. ואם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר, שומע זאת ידאג וישים אל לבו לזרז ולקבוע חידושין בדפוס בלי איחור, כי מי יוכל ל לידע איזה סיבה חלילה יקרה לאבני חפץ (דת) אשר אין להם חמורה] וע"י דבר חידוש א' לאמיתה של תורה, החיוב להציל כולו מן המדורה, ושושן או פרח, יגן על כל הכרך. וקישוט נאה מקישוטי כלה, כדאי להציל על המחברת כולה. וגם מאויבי תחכמני, וכי לא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם של המסכילים המתחדשים הכופרים, המפיצים חיבורים, נאלחים ונתעבים, בדברי עגבים, וידיחו בהם רבות מבנ"י ילכו אחריהם כצאן לטבח וכעכס אל מוסר אויל ועל כן תפוג תורה ואמונה, מיודעי בינה, ואינהו נפישי מינן בעו"ה ברוב הספרים, אשר יוציאו חדשים לבקרים, ובני הנעורים יהללום בשערים, ולעומת זה החובה ומצוה עלינו להרבות בחיבורי תורה בדרך אבותינו, ולא להטמינם באמתחותינו, רק לעשות במלאכת שמים כונים, בדברי חכמים כדרבונים. (וגם לאשר מאתי הצעיר נעלמו כמה חידושים ורבים מהם אשר לא רשמתים מעולם על ספר ועברתי על דברי הס"ה והיו לבער כי לא תמצאנה עוד, ועוד מאיזה טעמים) מכל אלה נתתי אל לבי אני הצעיר באלפי ישראל גם בהיותי עתה בן שלשים שנה ולא הגעתי עודנה לבינת נבונים, לאסוף ולחבר קובץ מעט מחידושי בעהי"ת, וזה יצא ראשונה שו"ת (חלק ראשון) אשר לקחתי מכתבים שלי המונחים כעמיר גורנה. אחת הנה ואחת הנה. והיו לאחדים בידי. קמא קמא דמטי לידי, (לא לפי סדר הזמנים, ולא לפי סדר הענינים) תשובות ופלפולים נכונים, ושמתי להם ציונים, בסדר סימנים, ובאתי רק לעורר והנני כדן בקרקע לפני הלומדים והרבנים הגאונים בכל אתר ואתר ה' עליהם יהיו ואקוה בעהי"ת אשר דורשי האמת מהחכמים ונבונים, ימצאו בו טעם זקנים, כמה חידושים נחמדים, כפתור ופרח משוקדים, ואם שגיתי ח"ו באיזה ענין בהלכה יודיענו נא בטובם והנני מודה על האמת. אך יעיינו נא בדרך ישרים, ולא כקורא בהרים, כי בעהי"ת שקלתי דבריי כפי האפשרי בפלס מאזנים, וכמה פלפולים אשר מצאתים חידודם קודם לליבונם וכביסתם במימי הדעת האמת ומקוה קו הישר לא שמתים בתוך הס' ולא חסתי על מיטב הפלפול וקראתי שמו בישראל מנחת אלעזר על שמי, כשמו כן הוא מנחה קטנה מאתי, ולקחתם מנחתי מידי אשר הבאתי לכם בתחנה, והי' לכם למנה. וה' יעזרנו להגות בתורה לשמה בהתמדה בלי מניעות ולחדש חידושים נכונים מתוך הרחבה ושמחה וישועה וכה יוסיף לטובה לעזרנו להוציא לאורה שארי חלקים וכל חי' בעה"י ויראו רבים וישמחו ויתענגו על רוב שלום:

שמות השואלים ודורשים השמטתי כי הוא רב הנזק ומיעוט התועלת מחמת ריבוי או מיעוט התוארים (כאשר כתב בהקדמת תשו' רעק"א) א) ע"כ טוב יותר לפי דעתי ההשמטה לגמרי כי יש ארי נעשה שוא"ל, ומחמת חביבות הוא אשר הואל, לדרוש מאת ידידו, ואולי אינו למען הודו אשר בין השואלים ממני תחד כבודו, ע"כ הדעת נוטה, לעשות דבר השמטה, וכן עשו כבר כמה גדולים ומחברים בספרי תשובותיהם:

ואך למותר להזהיר שלא יסמכו עלי בהלכה למעשה עד אשר יביאו הדברים בכור הבחינה כי ע"כ כתבתי פעמים רבות בסיום הלשון ''צ"ע'' שהנני רק כמעורר, ותן לחכם ויחכם עוד ואבקש מטי מאיזה רבנים וגאונים גדולים אשר כתבתי נגדם לפעמים בהלכה איזה דברים גם בעניי והוא למען האמת למען לא ילמדו בדבר הזה לעשות כמותם בשגנה היוצאה מלפני השליט, והאמת בתוה"ק אהוב מן הכל, ע"כ את כבודם הרמה הסליחה בטובם וה' יעזרנו להרבות כבוד התורה ועיננו תחזינה בהרמת קרן התירה וישראל, ובנין אריאל, בלי חבלי משיח, רק בשובה ונחת רוח, נושע לנצחים במהרה דידן:

והנה לקיים צאו לך בעקבי הצאן קדשים רועי העדרים, ראשי המחברים, המדפיסים ספרים, הקדימי אמרים, בדברי אגדה. ידם הדה, וטעמם בזה נראה עפמשאחז"ל (באדר"נ פס"ה) כל מי שלמד הלכה ואין בידו מדרש (אגד"ה) לא טעם טעם ירא"ת חט"א ונודע בתזה"ק כי ירא"ת ה' היא אדנ"י במילואו תרע"א, ע"כ רמזו חכז"ל בשבת (ל"ב ע"ב) כל מי שיש בו תורה ואין בו ירא"ת שמים וי למאן דאית לי' דרתא ותרע"א לדרתא לא עביד כינו ליראת שמים תרע"א רמוז כנז', לזה בפתחם שער (תרע"א) לה' אשר צדיקים יבואו בו בספרם ספר החכמה בד"ת וראשית חכמה יראת ה' עשו תרע"א לדרתא, ממילי דאגדתא, שהיא יראת ה' (כנז' מדחז"ל באדר"נ) והוא ראשית חכמה שע"ר הכניסה החכמה בגוף הספר, לזאת גם אנא זעירא, אפתח תרע"א זעיר"א וארשום קצת מענינא הדפסת האי חיבורא. וה' יזכנו לבא ליראתו ואהבתי, ולהשגת תורתו:

הנה יש מעלה יתירה לענ"ד בהדפסת חי' תורה אשר חנני ה' בדעה ישרה לכ"א וא' כאשר אבאר בזה בעה"י בדרך דרוש. עפי"מ שפירשתי כבר עה"כ בחקותיך אשתעשע לא אשכח דבריך דהנה אחז"ל במדרש קהלת (פרשה א') ר' אבוהו אמר זה שיפוטו של תורה שאדם למד תורה ושכחה רבנן דתמן בשם ר' יצחק דהכא ור' טובי' בשם ר' יצחק לטובתו אדם לומד ושוכח שאילו הי' אדם לומד תורה ולא שכחה הי' מתעסק בתורה שתים שלש שנים וחוזר ומתעסק במלאכתו ולא הי' משגיח בה לעולם כל ימיו אלא מתוך שאדם לומד תורה ושכחה אינו מזיז ואינו מזיע את עצמו מדברי תורה עכ"ל המדרש. הנה לכאו' זה סותר מאחז"ל בש"ס עירובין (כ"ד ע"ב) עה"כ דדיך ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא טעם חלב אף ד"ת כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם וכו' וא"כ למה צריכין השכחה (לפי"ד המדרש הנז' שהוא לטובתו של אדם כדי שלא יקוץ בד"ת כיון שלמדם כבר וע"י השכחה יחזור על משנתו תמיד) דהא ממילא יחזור עלי' (גם כשלא ישכח ממנה) כיון שכל מה שימשמש יותר ימצא טעם חדש בה ואין קץ לטעמים ופנים לתורה אשר ימצאו בה אך י"ל דלא סתרי זל"ז דהמדרש מיירי מי שלומד כפשוטו בלי עיון ע"כ אמר שהשכחה לטובתו כדי שלא יקרא שתים שלש שנים ויתעסק במלאכתו ואינו משגיח בה עוד כיון שלמד כבר הכל אבל הגמ' מיירי מי שלומד בעיון כראוי כמ"ש הט"ז על ברכת לעסוק בד"ת וזהו שדייקו בגמ' שפיר בלשונם אף ד"ת כל זמן שאדם הוגה בהם (בדרך הגיון ועיון הלב). הוא מוצא בהם טעם בכל עת ונמצא לפי"ז דהלומד בעיון א"צ לשכחה דגם בל"ז יחזור עלי' תמיד ובכ"ע ימצא בה טעם חדש בעומק עיונו בה כנז' וזהו שאמר דהע"ה בחקתיך אשתעשע (אשתעשע בשעשועים בפלפולים ומסלסל בה ע"כ) ''לא אשכח דבריך'' אין מהצורך להשכחה כיון שמעיין ומסלסל בה אז ממילא ימצא בהם, טעם, חדש כל זמן שמשמש ויעיין בה עוד הפעם ויחזור עלי' עי"ז תמיד כנז' אמנם זהו אופן (א) להנצל משכחה הנגזרה על דברי תורה לטובת אדם (כדי שלא יקוץ בד"ת ויחזור עליהם בכ"ע תמיד) כנז' מהמדרש וכ' בלשונו זהו שיפוטו של תורה היינו כך משפטה של תורה ע"ש בפירושי המדרש וע"י שיעסק בעיין לפלפל ולסלסל בה ולהשתעשע בה אז יפטר עי"ז מהגזירה דשכחה שנגזרה על התורה דזיל בתר טעמא כנז'. אבל השכחה הטבעיות שבאדם כשארז"ל (בעירובין נ"ג ע"א) אמר רב אשי אין כאצבעיתא בבירא לשכחה היינו שזהו הטבע רע המוטבע אתנו בני אדם כמו שהאצבע נוח לכנוס בפי הבור כן מהירין לשכוח ע"ש בפירש"י. ומזה אף שהם למדו בעיון ורב אשי מסדר התלמוד בפלפול וסברא מ"מ לא נצולו מהשכחה הטבעיות השוררת (ה' יצילנו). והנה נחלקו הפוסקים אי שכחה הוי אונס או פשיעה והנה אם השכחה היא טבעיות הרי הוא אנוס בזה בטבע ב"א וניחא בזה דעת הפוסקים דשכחה הוי רק אונס. ועפ"ז י"ל שפיר המשך דברי הג"מ במס' ברכות (ח' ע"ב) דאמר ריב"ל לקרות הפרשה שנים מקרא וא' תרגום והזהרו בורידין כר' יהודא דתנן ר' יהודא אומר עד שישחוט את הורידים והזהרו בזקן ששכח תלמודו וצריך ביאור שייכות הדברים זל"ז וי"ל דהנה הך בזקן ששכח תלמודו אם צריך לכבדו עדיין תלוי בפלוגתא הנז' אם שכחה אונס או פשיעה דאם שכחה הוי פשיעה והלא הוא פושע דאפסיד אנפשי' ולמה החיוב לכבדו א"ו דשכחה הוי אונס ומה ששכח תלמודו אנוס הוא ע"כ צריך לכבדו. והנה בורידין דא"ר יהודא בהשוחט עד שישחוט את הורידין לא קאמרה ר' יהודא מדיני שחיטה ומודי דמהלכות שחיטה סגי בשחיטת רוב הסי' ואמרי' בגמ' לא אמר ר' יהודא אלא בעוף משום דם שבאברים שדרך לצלותו שלם ולא יאמר לכתחלה לא אחתוך הורידין בשעת שחיטה ואנתחנו העוף אח"כ לאברים ז"א משום דחיישינן שמא ישכח לנתחו כיון שהדרך לצלותו שלם ע"ש בב"י סי' כ"ב בשם הרשב"א והרא"ש. וניחא מה דקאמר זה ר"י במתני' דהשוחט דצריך לשחוט את הורידין ואסור לסמוך שינתח העוף אח"כ דמשום שהדרך לצלותו והשכחה שכיח ע"כ צריך לשחוט אז את הורידין כנז' וזה יתכן רק אם שכחה הוי אונס אבל אם נאמר דשכחה הוי פשיעה תקנתא לפשיעה לא עבדינן ולמה התקין ר' יהודא לשחוט את הורידין מטעם זה שמא ישכח ויצלנו שלם א"ו דשכחה הוי אונס ע"כ שעיר התקין ר' יהודא לשחוט את הורידין לכתחלה כדי להנצל ממכשול בטעות וזהו יובן הסמיכות דתלוי זב"ז הזהרו בורידין כר' יהודא ועל כרחך דשכחה הוי אונס א"כ הזהרו בזקן ששכח תלמודו לכבדו כיון דאונס הוא מה ששכח תלמודו דשכחה הוי אונס וניחא מה דמתחיל הזהרו בשנים מקרא וא' תרגום היינו לחזור המקרא ב"פ כדי שיזכרנו ולא לסמוך על קריאתו פ"א וגם לתרגמו כדי להבינו שעי"ז יוקבע בלבו יותר ד"ת וכ"ז הטעם כדי שיזכרו ולהנצל מהשכחה הטבעיות השוררת כנז'. והנה לשכחה הטבעיות לא מהני אופן הא' הנ"ל להנצל ע"י פלפול ועיון בהלכה כנז' והעצה לנגד זה נ"ל (באופן ב') ללמד לאחרים ובזה הדין ניתן שיצילו ה' משכחה הטבעיות שלא ישכח כלום מתורתו אשר למד דהנה ארז"ל (יומא דף פ"ז) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו והיינו שמזכה אותם באיזה מצוה או ענין טוב להצילם מחטא וכיון שהוא עוד מזכה אחרים ומצילם מן החטא בדין הוא שיטול שכרו שלא יהי' לו בעצמו שום חטא במעשיו והנהגותיו שלא יחסר מכל מצות ה' וכן הלומד תורה לאחרים א"כ זאת שכרו מאת ה' שגם מתורתו אשר למד בעצמו לא יחסר לו מאומה ולא ישכח ממנה. ואח"כ ראיתי שכן י"ל באמת בש"ס עירובין שם אחרי מה דקאמרי' ואנן כאצבעתא בבירא לשכחה רבינא אמר בני יהודא דגלי מסכת פירש"י למדו לאחרים נתקיימה תורתם בידם בני גלילא דלא גלי מסכת לא נתקיימה תלמודם בידם והיינו מטעם זה שלמדו לאחרים ע"כ זכו בעצמם שנתקיימה תלמודם בידם ולא שכחוה – ובאלו ב' האופנים שכתבנו י"ל שפיר שזה הי' פלוגתת ר' חנינא ור' חייא (בכתובות ק"ג ע"ב) א"ל ר' חנינא לר' חייא בהדי דידי קא מנצית דאם ח"ו נשתכחה תורה מישראל הדרנא לי' בפלפולא א"ל ר' חייא אנא עבידנא דלא תשתכח דאתינא כיתנא ושדינא וכו' ומאכילנא בישרא ליתמי ואריככא מגילתא ממשכא דטביא וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי וכתיבנא חמשה חומשי לחמשה ינקי ומשנינן שיתא סידרא לשיתא ינקי לכל חד וחד אמרי לי' אתני סידרא לחברך והיינו דאמר רבי כמה גדולים מעשה חייא עכ"ל הש"ס והיינו דכל א' נתחכם בעצה ותחבולה נגד השכח"ה שלא תשתכ"ח תורה מישראל וזהו שאמר ר' חייא דאם ח"ו נשתכחה תורה מישראל הדרנא לי' בפלפולא כמ"ש לעיל עה"כ בחקתיך אשתעשע (באופן א') היינו שע"י הפלפול ינצל מגזירת השכחה שנגזרה עה"ת ת שעי"ז דדיך ירווך בכל עת ויסלסל בה ממילא ולא יצטרך לשכחה וע"כ בטל הגזירת שכחה ממנו שנגזרה על התורה. וע"ז השיב לו ר' חייא דדידי עדיפא שהוא לקח לו דרך לעמוד נגד השכחה באופן (הב') הנז' משום דר' חנינא (כאופן הא') לא מהני רק נגד גזירה שנגזר עה"ת לשכחה אבל לא נגד השכחה הטבעיות כשארז"ל בעירובין כנז' אנן כאצבעיתא בבירא לשכחה אף שהם למדו בפלפולא ועיון. אבל (באופן ב') ע"י שילמדה לאחרים ומזכה את הרבים מהני בע"כ גם נגד השכחה הטבעיות וזהו שחשב ר' חייא מעשיו הגדולים לזכות את הרבים בינוקי שילמדם תורה ומסיים דא"ל לכל ינוקי אתני סידרא לחברך כדי שיהי' כח מעשיו לזכות את הרבים הולך ומתרבה כמעיין הנובע כ"א מזכה את חבירו ומלמדו וכ"ז נעשה על כחו. ומלמד לאחרים ומזכה את הרבים כזה בודאי אין שכחה בא על ידו ואינו שוכח מלימודו בעצמו וע"ז שפיר אמר רבי גדולים מעשה חייא משום דכזה מהני יותר (היינו נגד השכחה הטבעיות ג"כ) מפלפולא דר' חנינא דלא מהני רק נגד גזירת השכחה שעל התורה כנז' וא"ש ונכון בעהי"ת:

ובזה אופן הב' שמלמדה לאחרים ינצל עי"ז משכחה. פירשתי במס' נדרים (ל"ח ע"א) וא"ר יוחנן בתחלה הי' משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה ולכאו' היא פלא מפני מה שכח מרע"ה בתחלה. אמנם י"ל שזהו מתאים עם האי דאמרינן שם מקודם באותו עמוד א"ר יוסי ב"ר חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעם שנא' כתב לך מה פסולתן שלך אף כתבן שלך משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך עכ"ד הנה אשמעינן בזה דמשה למד תורה ושכחה מחמת טבע השכחה בב"א והוא רשת פרוסה על כל החיים והוא ג"כ ילוד אשה ואין עצה לזה רק כשמלמדה לאחרים ובזכות זה גם הוא לא ישכח מתורתו כלום כנז' אמנם זהו רק לשאר בנ"י בזכות הטובת עין שיזכו את אחרים בלימוד תורתם והיינו בני יהודא דגלי מסכת ולא העלימוה בדין הוא שגם בעצמם לא יחסר כנ"ל אבל מרע"ה כיון שהי' שליח מחוייב ובא רק ללמד התורה לישראל א"כ אין זה רבותא מה שלמד לאחרים ולא העלימה לעצמו בלבד כיון שזהו שליחתו מאת ה' על ככה רק ללמדה לאחרים ולא הוי זכות יתירה מה שלמד לאחרים ג"כ כיון שזהו חובתו ושליחתו. אולם באמת אמרינן שם בגמ' כנז' שהתורה לא ניתנה אלא למשה ולזרעו. שנא' כתב ל"ך כו' משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל וכיון שניתנה לו רק לו ולירשיו והוא נהג בה חסד וטובת עין ומלמדה לאחרים ע"כ שייך שפיר בדידי' דהמלמדה לאחרים תלמודו נתקיים בידו כמו בני יהודא דגלי מסכת (וזהו שמסיים עליו בגמ' טוב עין הוא יבורך היינו יבורך בתורתו בעצמו עי"ז הטובת עין שמלמדה לאחרים יתברך הוא שלא יחסר לו מתורתו ולא ישכח כלום) וזהו דאמר ר' יוחנן בתחלה הי' משה למד תורה ומשכחה (כדרך הטבע המצודה פרושה על ב"א) עד שניתנה לו (ל"ו דייקא לבדו ניתנה) במתנה, כנז' מדברי ר"י ב"ר חנינא שלו ולזרעו בלבד ניתנה התורה והוא נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ומלמדה לאחרים ולא העלימה והסתירה לעצמו בלבד א"כ בזכות זה לא ישכח עוד מתורתו כנז':

– ובזה יש להבין שם בגמ' עירובין (נ"ד ע"א) תנא תלמיד א' הי' לו לר' אליעזר שהי' שינה בלחש לאחר ג' שנים שכח תלמודו, היינו כיון שצריך לקרות בקול כדי שיעורר אחרים שילמדו כמו שפירש האריז"ל עה"כ תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד שמפני זה צריך להיות תהלת ה' ידבר פי (להתפלל בפה ובקול) אף שהקב"ה יודע מחשבות ג"כ. רק בדין ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד לעורר אחרים בקולו להתפלל ג"כ לה' ולברכו. וזה התלמיד שלמד בחשאי ולא הי' בכלל מזכה את הרבים לעורר אחרים בקולו ללמוד ג"כ שעי"ז יזכה שלא ישכח מלימודו כנז' ע"כ אף שחזר על למודו מ"מ כיון שהשכחה טבעיות ע"כ שכח תלמודו:

ובזה פירשתי בפ' נח עה"כ את האלקים התהלך נח פירש"י ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו נח הי' צריך סעד לתומכו אבל אברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו. וי"ל דהנה נודע החילוק בין אברהם לנח שנח לא תיקן בני דורו (כי על כן הוכרח אח"כ להתגלגל במשה לתקן בני דורו וללמדם תורה כמשהארז"ל) משא"כ אברהם כל עניניו הי' את הנפש אשר עשה בחרן שגיירם והכניסם תחת כנפי השכינה וכל מה שהרבה הכנסת אורחים הי' בסוף שהמציא להם שיברכו ויודו לה' כמשאחז"ל וכיון שהוא מזכה את הרבים אין חטא בא על ידו אבל נח שלא הי' מזכה את הרבים אף שהי' צדיק גדול בפ"ע מ"מ כל מה שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יוכל להנצל מחטא. וזהו שאמר נח הי' צריך סעד לתומכו סעד מאת ה' להיות עוזרו נגד היצה"ר להתחזק בצדקו וזהו רק מחסד ה' עליו לחזקו ולהצילו אבל אברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו היינו בכח זכותיו שהי' מזכה את הרבים בדין הוא שיטול שכרו שאין חטא בא על ידו והתחזק בצדקו מאלי"ו היינו בכח זכותו בעצמו – והנה החילוק היא בין מי שמתחזק בצדקו מאליו כמו אברהם היינו בכח זכותו שהוא מזכה את הרבים ע"כ אין חטא בא על ידו בזכותו. אבל למי שהקב"ה עוזרו רק בחסדו שאין חטא בא ע"י דכיון שאינו בזכותו ע"כ הוא בבחי' אכיל דלאו דילי' וכו'. וארז"ל בשבת ק"ד למה מהדר אפי' דדל"ת משום דמקבל מגמ"ל כי היכא דלא ליכסוף מיני'. ובזה י"ל בפסוקי משלי אשת חיל וכו' כאשר נקדים החילוק בין מ"ע לל"ת דמ"ע הוא אהבה ול"ת הוא יראה כמ"ש הרמב"ן בפ' יתרו ועל כן עשה דוחה ל"ת דאהבה גדולה מיראה עכ"ד והנה עוד מעלה למ"ע משום שע"י עשיית המצוה ועבודתו באהבה כיון שניכר פעולתו לה' בפועל ממש ע"כ גם אחרים ילמדו ממנו לשמור את מצות ה' ולעבדו וא"כ הוא מזכה את הרבים ואין חטא בא על ידו משא"כ העובד מיראה בלבד היינו בשמירת הל"ת כדברי הרמב"ן שנזהר באימה וביראה מלפניו ית' כל היום וכל הלילה בלי הפסק רגע משמירת הל"ת בזכרון בלבו אבל כיון שהוא שוא"ת ואינו פעולה נעשית באברים לא ילמדו אחרים ממנו אבל העובד מאהבה היינו במ"ע ג"כ מלבד שמירת הל"ת הוא מזכה את הרבים ואין חטא בא ע"י בזכות עצמו בזה וא"כ יוכלו להסתכל בו פא"פ ואינו אכיל לאו דילי' כנז'. וזה י"ל בפסוקי אשת חיל וכו' שקאי על כנסת ישראל בטח בה לב בעלה (כביכול ית' בטח בה בכנס"י שהוא קשורה אליו ולא תחטא למעול מעל באשה ית' חלילה באיזה חטא נגד מצותו וזהו אינו במתנת חנם בלבד כי אז הי' לאו דילי' ול"צ לאסתכולי באפי'. אך בכח זכות עצמם, ע"כ) ושלל לא יחסר (שלל גי' ב"פ פני"ם כמ"ש האריז"ל במ"א היינו פני"ם אל פני"ם כביכול ית' כיון שבזכות עצמם הוא יכול לאסתכולי באפי' ומפרש הכ' באיזה זכות היא) גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חיי' (היינו שכל ימי חיי' נזהרה בשניהם דהיינו שעשו טוב (מ"ע) ולא רע (וגם שמרו שלא לעשות רע הל"ת. ולא הסתפקו א"ע בשמירת הל"ת בלבד, מחמת) דרשה צמר ופשתים (שדרשו הסמיכות גדולים וכו' צמר ופשתים יחדיו שנא' בתורה ומזה למדין דעשה דוחה ל"ת בכל מקום ומזה ראי' בע"כ דמ"ע גדולה מל"ת כמ"ש הרמב"ן ע"כ) ותעש בחפץ כפי' (עשו חפצי שמים בפועל כפי' ממש בעשיית המ"ע ולא הספיקו א"ע בשמירת הל"ת בשוא"ת בלבד כנז') וכיון שקיימו גם מ"ע בפועל ממש עי"ז זיכו את אחרים ג"כ כנז' ע"כ מה שבטח בה לב בעלה ית' שאין חטא בא לידן הוא ושל"ל לא יחסר פני"ם בפני'ם דל"ש דאכיל לאו דילי' דמהדר אפי' שאין מסתכל בפניו, דכיון שבזכות עצמו הוא מה שמזכה את הרבים ע"כ הוא שפיר פנים בפנים וא"ש ונכון. וע' מ"ש בעה"י בהס' בפנים (תשו' ל"ה בד"ה בסמיכה לחיים) עה"כ גמלתהו טוב ולא רע בד"א:

היוצא לנו מזה דהמזכה את הרבים בדברי תורה. והי' זאת שכרו מאת ה' שאין משתכח מאתו כלום מה שלמד וכנ"ל והנה אין לך לימוד לרבים גדול מזה אם מדפיס אדרא מח"ת אשר חננו ה' וגם בחידוש א' לאמיתה של תורה וממנו ישקו העדרים. זקנים ונערים. בכל פינות. ובכל המדינות. והמה נשארות ונזכרות. בכל הדורות. ע"כ זאת המעלה יתירה. אשר החילותי לבארה, בעזרתו ית':

ואחתום בברכה בן יה"ר מלפניו ויזכרנו בזכרון טוב ויאיר עיני בתורתו ובפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם יפקדנו, ויצליחנו בכל עניננו, וזכות אבותינו הקדושים יעמוד לנו בכל משאלותינו, בקרוב בימינו א"ס וחיים ושלום:

ר"ח כסלו תרס"א לפ"ק המחבר.

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה