אור ברסלב
מנחת אלעזר חלק א סימן י › תשובה

מנחת אלעזר חלק א· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן י · תשובה

שאלה

הנה בראותי כזה בס"ת א' בפ' ויחי נשתוממתי על המראה כי פשוט שאין צריך להיות שם שום הפרש בין תיבת מאד (סיום פ' ויגש) לתיבת ויחי רק כמו שיש בין תיבת ויחי לתיבת יעקב שלאחריו (כמו שנבאר להלן בס"ד שגם בין פסוק לפסוק אין להניח הפרש לכתחלה יותר מבין תיבה לתיבה) ומי למד והתיר להם לעשות הפרש גדול כ"כ שם. וכן בתנ"ך וחומשים עזרת הסופר ושאר ס' המדויקים כ' פרשה זו אין בה פיסקא כלל כ"א ריוח הפרש אות א' והפי' בפשיטות היינו אות א' שצריך להיות בין תיבה לתיבה בכל מקום וכן כאן יהי' כן בלי שינוי הפרש, ונצמח מנהג בורות של הסופרים שחשבו כפי הנראה שפירשו שצריך להיות עוד אות א' ריוח יותר מכפי שיש בין שארי תיבות זל"ז וכן הגיד לי סופר א' אף שהוא ת"ח. ואמרתי לו שהוא טעות. וכן הגיד א' חכם בעיניו שאולי הפי' אות גדולה כגון ר' וד' ולפעמים מרחיבין ומאריכין אותה וממילא יוכל להיות מחמת זה הפרש גדול חלק. וזהו טעות שאינו כדאי להשיב עליו כי א"כ שמשערין באותיות יוכלו להאריך להרחיב האות וא"כ אין שיעור לההפרש, א"ו פשוט דהיינו כמלא אות קטנה דהיינו כמו בכ"מ בין תיבה לתיבה, ובא לומר כי אם ריוח אות א' היינו שאין בו פיסקא כלל רק שדינו כמו בין שאר תיבה לתיבה. וראיתי בספרי המסורות בס' אור תורה למהר"מ די לונזאנו ז"ל ריש ויחי כ' בכל הספרים ראינו פסוק זה דבוק וסמוך עם סוף פ' ויגש אין ביניהם אפי' כמלא נימא גם הרמב"ם ז"ל לא מנהו לכך טעו המדפיסים ששמו בראש פרשה זו פיסקא כדין פרשה סתומה כי אין לעשות בו פיסקא כלל לא פתוחה ולא סתומה וכו' עכל"ה ובס' אם למסורת (ד' מנטובה תק"ח) העיר בזה על מ"ש באור תורה אין ביניהם פיסקא כלל אפי' כמלא נימא דלאו דוקא קאמר דהא צריך להניח בין תיבה לתיבה כמלא אות אחת ע"ש וכונת האור תורה פשוט שלא יניחו יותר אף כמלא נימא מבשארי בין תיבה לתיבה ודלא כמנהג טעות של איזה סופרים בזה כנז' [וכמעט חשבתי אולי נמשכו בזה ונשתרבב המנהג בזה להם מבור א' שחשב הפי' ברש"י פרשה זו סתומה היינו סתומה ולא פתוחה ע"כ הניח ג' יודין כדין סתומה ממס' סופרים כמו שנזכיר בזה בעהי"ת. וע' פי' מהרז"ו במדרש ד' ווילנא שכ' צ"ע מחמת קס"ד לפרש כן פ' זו סתומה שיש שם סתומה אך אח"ז נתיישב ופי' כראוי וע' מזרחי שם וגור ארי' למהר"ל מפראג ז"ל ושפתי חכמים שרצו ג"כ בקס"ד לפרש כן וכתבו דז"א. רק פשוט הפי' היינו דאין בה ריוח כלל]. וכן בזוה"ק ויחי (כט"ז ע"ב) אמאי פרשתא דא סתימאה וכו' ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד וכתיב ויחי יעקב דלא אתחזי לאפרשא בין דא לדא וכו' עכל"ה מפורש כדברינו שלא לעשות הפרש בין וירבו מאד לויחי יעקב. וע' בכלי יקר פ' ויחי שם שכ' וז"ל וכאן אין ריוח כלל ודאי שכונת עזרא הסופר להסמיך פסוק ויחי יעקב לפסוק שלפניו וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד ויחי יעקב וגו' כאלו הי' הכל פסוק אחד עכ"ל נראה מזה דגם לדעת הרמ"א שיש להניח מעט בין פסוק לפסוק של מקום (כנז' להלן) אבל בזה אין להניח כלל כיון שצ"ל כאלו הי' הכל פסוק אחד. אך ממילא גם בכ"מ אין אנו נוהגין בזה כהרמ"א כנזכר להלן ע"כ בודאי אין להניח שום ריוח בזה:

והנה מה שמניחים בזה בריש פ' ויחי, וכן בכל המקומות שיש סיום פרשה הנרשם בחומש לז' קרואים גם במקום שאינו פתוחה וסתומה כלל ומניחים הפרש כמו ב' או ג' יודין לפעמים ולפי"ד ר"ת והרא"ש והטור וכן הוא מפורש במס' סופרים להדיא דשיעור סתומה ג' אותיות כמובא בב"י סי' ער"ה וע' דרישה שם מ"ש על הטור שפסק כהרא"ש בשם מס' סופרים בשיעור סתומה ג' אותיות והקשה שם ממה דמשמע דגם בפתוחה השיעור רק ג' אותיות ולמה פסק הטור כהרא"ש דבפתוחה צריך להיות ט' אותיות ותי' דאפשר בזה סמך הטור על מה שמביא ר"ת בשם סידור הקדמונים דפתוחה היא כשיעור ג' תיבות של ג' ג' אותיות והניח בצ"ע בדרישה. ולפע"ד עדיין קשין דברי הטור לפי"ז ביותר דהא אם נאמר דסמך אדברי סידור הקדמונים שהביא ר"ת דפתוחה צריכה להיות ט' אותיות א"כ הא שם מבואר דסתומה היינו שם של ב' אותיות ולמה פסק הטור דסתומה צריכה להיות ג' אותיות, ועל כרחך נדחק לומר דהטור מחמיר כתרויי' הן מה שמבואר בסידור הקדמונים מענין פתוחה והן מ"ש במס' סופרים דסתומה ג' אותיות, וזה יונח רק כשנאמר דאין להניח בין פסוק לפסוק כלל משא"כ אם נאמר דיש להניח מעט בין פסוק לפסוק כפי דעת הרמ"א שנביא להלן בס"ד רק שלא יניח כשיעור סתומה א"כ חומרא דאתי לידי קולא הוא דהא באמת שיעור סתומה לדעת סידור הקדמוני' (שפסק הטור כותיי' לענין פתוחה כנ"ל) היא רק ב' אותיות וכאשר נאמר דסתומה היא ג' אותיות א"כ מותר להניח ב' אותיות הפסק בין פסוק לפסוק (וכמו שהביאו באמת גי' במ"ס לדעת הברוך שאמר) ובאמת זה יהי' סתומה וא"כ חומרא של קולא היא, אלא ודאי שלא היו נוהגים כלל להניח בין פסוק לפסוק וראי' לדברי המ"א שחולק על הרמ"א בסי' ל"ב כנזכר לה להלן ועל כן לא חש הטור שיביאו לידי קולא ע"י חומרא זו כיון דלא שכיח הוא שיניחו כשיעור ב' אותיות באמצע ולהפסיק בחנם וכן מ"ש הב"י סי' ער"ה שם לדעת הרמב"ם שהצריך ט' אותיות גם בסתומה שכ' שם הרמב"ם בעצמו דיש דברים שלא נאמרו בתלמוד וקבלה ביד הסופרים איש מפי איש וכמו הריוח של ט' אותיות אשר כל אלו הדברים למצוה מן המובחר ואם שינה לא פסל עכ"ד הרמב"ם ועפי"ז כ' שם הב"י דהיינו דוקא דלא פסל היינו שלא שייר פחות מג"פ אשר אבל כל שאין בו שיור ט' אותיות אפי' קטנות אז פסול נמי הוי עכ"ד הב"י. ולפע"ד לא זכיתי להבין דברי קדוש מרן הב"י במ"ש שם דהרמב"ם כ' דלא כמ"ס שכ' דשיעור פתוחה וסתומה הוי ג' אותיות נראה מזה דס"ל דמ"ש במ"ס סתומה כדי לכתוב שם של שלש אותיות זהו עיקר ולא כמ"ש הרא"ש שם בשם מ"ס סתומה ג' תיבות של ג' אותיות וא"כ הרמב"ם שהצריך ט' אותיות כ' אח"כ שזהו רק המקובל מפי הסופרים ואינו פוסל עי"ז וא"כ מנין לנו לפסול לפי דעתו של הרמב"ם כשאין בו ט' אותיות קטנות כיון שאין לזה מקור כלל במס' סופרים לט' אותיות כלל, רק מפורש ג' אותיות לדברי הב"י דלא כגי' הרא"ש. והמרדכי כ' שאין לפסול בדיעבד כשלא נמצא כן שאינו מדינא א"כ מנין לנו לפסול ס"ת מקדושתה שהה ול"ש לומר דמחמירין דהא לפעמים כשאין באפשרי למחוק ולהרחיב הסתומה כגון שכ' בסמוך לה איזה שם עי"ז תבא הס"ת לידי פסול. ע"כ לא זכיתי להבין כלל דעת הב"י אם לא שנאמר שנטה לספק כד' הרא"ש והמרדכי שהביא ממ"ס שהיינו ט' אותיות ולא נראה כן מלשונו אך ממילא להקל להלכה נגד מרן הב"י מי זהו יהין ח"ו, יהי' איך שיהי' עכ"פ להקל להיפך ולומר כשהניח פנוי במקום א' לומר כיון שאין בו ט' יודין לא הוי סתומה ולא מיפסל זהו בודאי ל"ש כיון שבמס' סופרים מפורש ג' אותיות א"כ מניין לנו ע"י המנהג המקובל עפ"י הרמב"ם שבעצמו כ' הרמב"ם עליו שאין להעמיד עליו יסוד לענין דיעבד כ"ש להקל עי"ז נגד דין מס' סופרים המפורש ואף שהרא"ש הביא בשם מ"ס שיעור סתומה כט' אותיות ובדברי המ"ס חלופי גירס' ולא נדע איזה עיקר אבל עכ"פ ספק הוי וא"כ יש לתמוה על מה שלא הביא זאת בש"ע שלא יניח שיעור ג' אותיות במקום שאינו סתומה דזהו הוי שיעור סתימה לדעת מ"ס ולחומרא בודאי ל"ש לנטות משיעור דינס כנז'. וע' בס' באר יעקב סי' ל"ב באו''ח (דף ד' ע"ב בד"ה אחר כתבי זאת) מה שיישב לד' הט"ז שם ובאמת לא נחה דעתי למה לא הוזכר זה בש"ע שלא יניח כשיעור ג' אותיות דהא הביא שם בב"י בשם הרא"ש רק דהירושלמי עיקר נגד מס' סופרים במקום שהירושלמי חולק אבל במקום שאין חולקים עלי' רק, המנהג שהביא הרמב"ם בעצמו כ' שאינו מעכב א"כ להקל עי"ז נגד מ"ס מנין לנו ש וראיתי בשכנה"ג סי' ער"ה בהגה' הטור ס"ק ב' מ"ש בענין סתוינה או פ' במקום שאינו צריך וכבר השיג עליו בשו''ת דבר משה (ח"א) למהר"מ אמראלייאוו ז"ל סי' ס' מיו"ד דזה שכ' הכנה"ג מדעת עצמו הנה הוא מפורש יוצא ברמב"ם (פ"ח מה' ס"ת הל' ג') דאם הניח פנוי במקום דאין בו פ' כו' ה"ז פסול. ובכנה"ג הביא שם להרדב"ז ע"ש מ"ש ע"ז בדבר משה שם [והוא ברדב"ז בח"ד סי' פ"ב (אלף קנ"ג)] ונראה מהרדב"ז דיוכל לשייר בין תיבה לתיבה שיעור ג' אותיות והפלא שלא החמיר לחומרא כד' המים כנ"ל ואם נאמר כדברי הב"ח בסי' ער"ה שדקדק מדברי הריב"ה שחולק על הרמב"ם וס"ל דאפי' הניח ריוח שיעור ס' או פ' במקום שאינו סתומה ופ' כלל לית לן בה וכשרה ועפ"ז יתיישב מה שלא הביא בש"ע לענין שיור ג' אותיות וגם ד' הרדב"ז כיון דבדיעבד כשרה אמנם ז"א דהט"ז דחה דבריו וכ' דאין שום פוסק חולק על הרמב"ם בזה וכ"כ הש"ך ס"ק א' שם דאין דברי הב"ח מוכרחים ובפנים מאירות (ח"א סי' י"ג) כ' ג"כ וסיים לענין דינא הדעת מכרעת כדברי הט"ז שחולק על הב"ח בזה, א"כ עדיין צ"ע מ"ש לעיל. עכ"פ בודאי אסור להניח לכתחלה מקום ג' אותיות דזה הוי מקום סתומה לדעת מ"ס והראשונים והטור שפסקו כן וגם לא שיעור ב' אותיות דזהו שיעור סתומה לדעת הר"ת בשם סידור הקדמונים וכ"כ בס' מלאכת שמים על סת"מ (סוף כלל י"ב) ליזהר בזה שלא להניח אפי' כשיעור שתי אותיות לי"ג (כנראה כונתו לדברי סידור הקדמונים) וכ"פ בס' קסת הסופר סי' ט"ז ס"ק ז' ובשאר ספרי סת"מ –

וכן אפי' בין פסוק לפסוק אף שהרמ"א באו"ח סי' ל"ב סעי' ל"ב פסק להניח מעט חלק בין פסוק לפסוק וכן פסק בש"ך יו"ד (סי' רע"ד ס"ק ו') מ"מ המג"א שם סי' ל"ב חולק ע"ז דהא הרמ"א הביא זאת רק מהריב"ש (סי' רפ"ו) ובריב"ש מבואר שרק אם עשה כן לא פסל בדיעבד ע"כ פסק המג"א שאין להניח כלל בין פסוק לפסוק רק כמו בשארי תיבות וכן בבני יונה כ' שלא להניח בין פסוק לפסוק כדעת רוב הפוסקים וכגי' מס' סופרים שלפנינו ספר שפסק ושנקד ראשי הפסוקי' אל יקרא בו היינו שנפסק בין הפסוקים, וכן בש"ע התניא ובביאור הגר"א פסקו כהמג"א דלא כהרמ"א, ואף שבאלי' רבא נטה ליישב דעת הרמ"א מחמת שבס' ברוך שאמר פסק כן הנה כבר כ' בבני יונה שזהו שכ' בברוך שאמר היינו לפי הגירסא שהי' לפניו ממ"ס וכן מובא הגירסא ההוא באגודה ספר שנפסקו ואוקרעו וכו' ובסמ"ק כ' בין פסוק לפסוק כמלא תיבה קטנה. אבל לגירסא דידן שפסקו כן כל הפוסקים בודאי אין להפסיק כלל אף בין הפסוקים כמו שהבאתי לעיל ראי' מדברי הטור דאל"כ קשין דברי הטור כנז' (וגם:

בלא"ה הוא חידוש מ"ש בסמ"ק שבין פסוק לפסוק כמלא תיבה קטנה והבני יונה כ' די"ל דהי' להם גירסא כן במ"ס ועל כרחך לומר דהיינו תיבה קטנה ב' אותיות לכל הפחות והנה סתומה לדברי המס' סופרים הוא ג' אותיות א"כ כמעט אין היכר לסתומה כיון שבכל פסוק ופסוק יש הפסק ב' אותיות לכה"פ וכמעט אין ניכר ההפרש ומה גם לדברי הר"ת בשם סידור הקדומונים דגם סתומה אינו רק ב' אותיות ואף שעל הסמ"ק אין זה קושיא מוכרחת כ"כ מ"מ חידוש הוא וצ"ע) ע"כ בודאי אין להפסיק גם בין פסוק לפסוק רק כמו בכל בין תיבה לתיבה מלא אות קטנה:

וממילא לפי"ז דאסור להניח גם במקום סיום הפרשה דז' קרואים (הנרשם בחומשים) שום הפרש והיכר, וחלילה לעשות כזאת בס"ת, והמשנה ידו על התחתונה כי מי התיר להם לעשות הפסק ושינוי לכתחלה במקום שאין פתוחה או סתומה חלילה לעשות כן בס"ת והוא לע"ד קלות העושה כן בימינו. וגם כי הפסק פרשיות אלו אינם כלל מקובלים בידינו וכנודע דעת הגר"א מווילנא כמ"ש בס' שערי רחמים בשמו שאין לסיים לז' קרואים היכא דאפשר רק במקום שיש פתוחה או סתומה ולא דוקא כפי שהועמדה הפרשה בחומשים:

הן אמת כי שמעתי מת"ח א' שראה בק"ק קראקא (בביהכ"נ הרמ"א ז"ל) בס"ת הישנה המיוחסת להרמ"א ז"ל ראה שם בפ' בחקתי בפ' ונתתי שלום בארץ שם הפרש מעט שהוא קודם פרשת שני כך שמעתי (ואני לא ראיתי' כי אין מוציאין הס"ת ההוא רק לפרקים מיוחדים לרוב חשיבותה) והשבתי לו דמזה אין ראי' דהרמ"א לשיטתו שפסק באו"ח סי' ל"ב שיש להניח הפרש בין פסוק לפסוק ע"כ שפיר נמצא כן בס"ת שלו הפרש מעט וגם יוכל להיות שאינו שם שיעור ג' אותיות רק הפרש הניכר מעט לעין המדקדק ע"ז אבל הלחם חמודות והמ"א והאחרונים בספרי סת"מ שמפיהן אנו חיין בדורותינו בהלכות אלו פסקו בזה כולם דלא כהרמ"א ע"כ בודאי אין להניח שום הפרש כלל:

והנה אף שכ' לעיל דהמרדכי הביא ממס' סופרים לשיעור סתומה ט' אותיות. הנה במ"ס שלפנינו לא נמצא כן רק מפורש שיעור סתומה ג' אותיות וגם הגר"א שמדייק ומגיה לא הגיה במ"ס נוסחא אחרת שם. וגם הנוסחא שהביא במרדכי ממ"ס שכ' ריוח בין פרשה לפרשה או ריוח הפרשה ג' תיבות של ג' אותיות אין ראי' דקאי גם על סתומה וי"ל דכונתו פרשה פתוחה צריך ט' אותיות והיינו כמסקנת הרא"ש והטור דפתוחה ט' אותיות וסתומה ג' אותיות ובפרט שבנוסחא דידן בכל הדפוסים דמ"ס נמצא מפורש כנז' דסתומה ג' אותיות ע"כ בודאי כן הוא לחומרא שאסור להניח הפרש כזה במקום שא"צ להיות סתומה כנז':

סיומא דפסקא בעה"י להזהיר הסופרים שלא להניח שום הפרש רק כפי הצריך בין תיבה לתיבה אבל לא יותר, לא באמצע ולא בסוף הפסוק ולא בסיום הפרש' להעולה וכן בריש פ' ויחי לא יעשו הפרש והיכר כלל. ואם נמצא כך בס"ת צריכין לתקן אם נמצא הפרש ג' אותיות שהוא סתומה במקום שא"צ עפי"ד המס' סופרים שלפנינו כנז' (זולת אם נמצא כך בס"ת ישנים מכתי"ק צדיקי וגאוני עולם שנהגו כן עפ"י פסק הרמ"א אשר יראים לשלוח יד לשנות בס"ת כתי"ק שלהם ויש להם על מה שיסמוכו ולא ישנו כלל. וע' בש"ך סי' ער"ה ס"ק ו' בשם תשו' מהר"ם מינץ כעין זה] ולכתחלה נכון ליזהר שלא להניח גם שיעור ב' אותיות שהוא סתומה לדעת ר"ת בשם סידור הקדמונים ותהי תורת ד' תמימה, בפתוחה וסתומה, שלמה וחתומה, בלי שינוי מאומה, ממקומות שצריכים להפסיק המקובלים מסיני אמירה נעימה, מימים ימימה:

ובדיעבד אם נמצא כן בעת הקריאה שא"א לתקן בודאי אין להוציא אחרת (אף בס"ת חדשה) כי יש בזה כמה ס"ס להקל וכן אם צריכין לגנוז עי"ז יריעה כי יש שם בסמוך משמות שאינן נמחקין אז אולי יש לסמוך על דעות שסוברים (וכד' המרדכי שלמד כן עפ"י מ"ס) דהשיעור ט' אותיות אבל זולת זה החיוב לתקן בכל הס"ת כנז':

אח"ז זכיתי לראות בעצמי בס"ת של הרמ"א ז"ל (בביהכ"נ הרמ"א בקראקא) הנ"ל ביריעות הישנות שבו שהם עוד מכתי"ק הרמ"א ז"ל. ונמצא כן שם הפרש בכל הפסוקים בין פסוק לפסוק. והיינו דהרמ"א כפי שיטתו כנז'. אבל לדידן דפסקי' כהל"ח והמ"א כנ"ל בודאי אין לעשות שום הפרש בכ"מ זולת בסתומה כמו שביארנו לעיל בס"ד:

עתה בעת ההדפסה הגיענו שו"ת אדמת קודש (למהר"ם מזרחי ז"ל) וראיתי בח"ב סי' ב' מיו"ד שכ' בסופר א' שטעה בחשבו במארז"ל למה פ' זו סתומה בפ' ויחי שצ"ל סתומה ועשאה סתומה (כמ"ש לעיל מזה) ונוטה להתיר לקרות בו בשעת הדחק כשאין ס"ת אחרת מטעם כיון דעכ"פ פיסקא דפרשה הוא והנלע"ד לאסור ומשנה לא זזה ממקומה ממקומות ש ש שהבאתי לעיל מספרי המסורות ומזוה"ק נראה דאינו פיסקא כלל וגם שם באדמת קודש נטה לומר להיפך דגם לדעת המתיר אם עשאה סתומה במקום שא"צ הכא יש להחמיר יותר לכ"ע כיון דכך קבלו רז"ל שיהי' בזה מוכח מתוכו שאין בו הפרש סתומה א"כ אם שינה ועשאה סתומה מעכב גם בדיעבד זה נראה יותר מוסבר להלכה וכמ"ש בס"ד:

תוכן העניינים

מנחת אלעזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה