אור ברסלב

מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין

דף מ"ט

דף מ"ח

ע"א ואר"א בר יברכיה שני ת"ח הדרין בעיר אחת וכו' אחד מת ואחד גולה וכו' עיי"ש, על פי מאמר זה פרשתי מכבר הא דאמר רב משרשיא במגילה (ל"ב ע"א) שני ת"ח היושבין בעיר אחת ואין נוחין זא"ז בהלכה עה"כ אומר וכו' ומשפטים לא יחיו בהם ע"כ עיין מהרש"א שם, דיש לפרש כפשוטו כיון דאין נוחין זל"ז בהלכה אחד מת ואחד גולה, וד' יזכנו להיות מת"ח שבא"י שנוחין זל"ז בהלכה כשמן זית (סנהדרין כ"ד), – שם לאו בריך אנא, כבר הביאו מכאן המקור למה שכתב הרמ"א יור"ד סי' ר"מ סעיף כ"ד דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו ע"כ עיי"ש בפ"ת וכבר קדמו באלי' זוטא על הלבוש אור"ח בסוף הספר עיי"ש וכן בביאור הגר"א ז"ל שם כ' ומסוטה ח"ט ע"א ראיה למהרי"ק ונ"ל דלאבי אמו פטור וכמש"כ בב"ר פ' צ"ד בני בנות עכ"ל ועי' הגהות יד אברהם יור"ד דפוס ווילנא וזה שכוון בגר"א ז"ל לדחות הראיה די"לדשם שהיה בן בתו שאני עיי"ש, ושו"ר כאן בת"ה בשם השבו"י עיי"ש ובזה ניחא דהלא היה ר"א ת"ח עיין בקדושין כ"ט ע"ב ומחיוב מדין כיבוד ת"ח, אלא משום דבזה שהוא עצמו נעשה ת"ח כבר פטור מזה עיין יור"ד רמ"ד, ועי' ש' שם סי' רמ"ה ס"ג דה"ה בן בתי, ועוד י"ל דכאן היה המעשה שיגיע לו חסרון ממון עי"ז ולכך אמר ליה לאו בריך אנא שגם בבנו אינו מחויב עפ"י דין בכיבוד עיין יור"ד סי' ר"מ ס"ה ואבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת וכדקיי"ל חו"מ סי' רס"ד ס"א ואעפ"כ יש לו לאדם ליכנס וכו' עיי"ש וא"כ בבן בנו אינו מחויב להחסיר ממון שלו עי"ז, לפנים משורת הדין:

שם דף מ"ט ע"ב אמר ליה רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא אמר ליה ר"נ לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא עכ"ל, בין כתבי אאמו"ר הרב הגאון המפו' צדיק תמים כקש"ת רבי ישעיהו עפשטיין זצ"ל זי"ע מצאתי פלפול בסיף מסכת זו וכנראה השתמש בזה בתור הדרן על מסכת זו, וע"כ הנני נותן לפני המעיינים לצאת י"ח הדרן למס' סוטה והוא שהמהרש"א ז"ל פירש בכאן מאמרי רב יוסף ורב נחמן בזה"ל אין דרך חכמים להתפאר ולהשתבח במעלתם כמ"ש יהללוך זר ולא פיך מ"מ כדי שלא יהא שונה הברייתא בטעות אמרו כן דלא בטלה משמת רבי גם לא היה לו שבח בדבר באותו הדור כמ"ש וירא חטא ימאסו עכ"ל, ויש להקשות דמה יענה בהא דאיתא בדף מ' אמר רב אבוהו מריש הוה אמינא ענותנא אנא וכו' עיי"ש משמע דהוה משתבח בזה גם בפני אחרים – גם צריך להבין מה דאמרינן בפסחים (דף ס"ח ע"ב) שאמר רב יוסף אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא דהא רב יוסף הוה עניו מכל אדם וכאן התפאר דמחמת נתינת התורה הוא עדיף משאר אינשי ואין זה מגדר ענוה וכן הקשה הבאר היטב אור"ח סי' תצ"ד עיי"ש, וכן יש להבין במה דאמרינן בקדושין ל"א ע"א ובב"ק פ"ז ע"ב דאמר רב יוסף מריש הוי אמינא מ"ד הלכה כר"י וכו' מ"ד לי אין הלכה כר"י עבדינא יומא טבא לרבנן מ"ט דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי ויש לדקדק וכי היה עובד רב יוסף לקבל פרס ח"ו וכן יש לדייק בהא דסוף נזיר דאמר ליה חטוף וברוך וכו' אלא שממהרין למברך תחילה משום הכי היו אימרין חטוף וברוך יע"ש וכי משים קיבול שכר היו עובדין להשי"ת חלילה ?

והנה נקדים בזה במה שמבואר בב"ק פ"ז ע"ב מחלוקת ר"מ ור"י אי סומא פטור ממצות ע"ש ופסקו שם כל הפוסקים דסומא חייב במצות, רק דעת יחידאי הוא רבינו ירוחם שפסק להלכה כר"י דסומא פטור מן המצות – א) והנה חקרו האחרונים בזה למ"ד דסומא פטור מן המצות אי פטור דוקא ממ"ע אבל בל"ת חייבין או אפילו במל"ת נמי פטורין, וראיתי בספר ארצות החיים הל' ציצית סי' י"ז באר"י ס"ק ג' שהביא ראיה דסומא פטור גם ממצות ל"ת אליבה דר"י ממה שמקשה הגמ' בפסחים (דמ"ז) ומי אמרינן הואיל והא תנן יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום ח' לאווין וכו' ואי אמרת הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור וכו' עיי"ש והשתא א"א דסומא פטיר ממ"ע וחייב במל"ת הול"ל דמשכחת שיתחייב משום ח' לאווין בסומא אליבה דר"י שחייב על לאו בחרישה ואין חזי לכיסו ד"צ דהא פטור ממ"ע דכיסו ע"ש ולדעתי יש להשיב על ראיה זו דבמו"ק דב' איתא דרבה אמר משום חורש ור"י אמר משום זורע וכו' איתיביה ר"י לרבה המנכש והמחפה לכלאים לוקה ר' עקיבא אומר אף המקיים בשלמא לדידי דאמינא משום זורע היינו דאסורה זריעה בכלאים אלא לדידך דאמרת משים חורש חרישה בכלא' מי אסירא א"ל משום מקיים וכו' כולה ר"ע היא וכו' דאף המנכש והמחפה משום מקיים הוא דלוקה יעוש"ה, וא"כ מתניתין דיש חורש תלם אחד מחייב משום כלאים ע"כ כר"ע אתיא דמחייב משום מקיים כדמוכח במכות דכ"א ע"ב שם עייש"ה, וא"כ רבה דאית ליה הואיל בפסחים שם מוכרח לאוקמי מתניתין כר"ע ולא כר"י כדמוכח ממו"ק הנ"ל, ואין שברא לאוקמה מתניתין כר"י דסומא פטור מכל המצות וגם אית ליה כר"ע דהמקיים לוקה, ולא כרבנן, וגם דוחק לאוקמה כר"ע ור"ע יסבור בהא כר"י דסומא פטור מן המצות ולא כהלכה דסומא חייב בכל המצות, וע"כ מתרץ הגמ' תיר' אחר מרווח טפי, – וגם מה שכתב שם בארה"ח זכר לדבר ממ"ש ביבמות ד"ט א"ל לוי לרבי וליתני ט"ז עריות א"ל מאי דעתך אמו אנוסת אביו בפלוגתא לא קא מיירי דהא ר"י אוסר באנוסת אביו וקשה הא גם לר"י משכחת י"ו עריות שנשא אחיו סומא את אניסת אביו דהא איני מצוה על ל"ת ונפלה אמו לפניו ליבום וכו' וע"כ שבמל"ת חייב גם לר"י את"ד שם, גם על זה יש להשיב דע"כ עיקר קושיתו מלקמן דף י' דאמ' לר"י נמי משכחת לה דאי עבר ונסיב ומשני דאי לא קתני, והשתא משכחת לה בסומא לר"י ואין זה הוכחה דהא אף אם פטור ממל"ת עכ"ז חייב מדרבנן כדכתבו התוס' בכמ"ק וא"כ אף באיסור דרבנן לא תני „דאי" כדמוכח לר"י נמי משכחת לה וכו' שכתבו „וי"ל דאסור לקדש מדרבנן וכו'" עיי"ש וא"כ ליכא ראיה לדינא דסומא חייב במל"ת מהך גמרא להנך פוסקים דסברי דחייב סומא מדרבנן, ומ"מ פטור אף ממל"ת עיי"ש באה"ח, ב) עוד ראיתי בהשמטות לחדושי רעק"א ז"ל ליור"ד סי' א' סי' ט' שכ' דהא דס"ל לר"י דסומא פטור ממצות היינו רק ממ"ע אבל על הלאווין מצוה, ואסור לאכול בלא שחיטה ומקרי ב"ז והביא ראיה מיבמות (ע"ח ע"א) דאר"י אי לאו דא"ר יודה הכתוב תלאן בלידהוכו' דאי לא כתיב קרא עיי"ש והא לר"י לשיטתיה דסומא פטור ממצות משכחת לה בהיתר דמ"ש סומא נשא מצרית שניה סומא דמותרים זב"ז אע"כ דעל לאווי מצווים וכו' עכ"ל וראיה גדולה היא, אמנם יש להעיר עלה מטעם אחר דיש להוכיח דר' יוחנן לא ס"ל דסומא חייב במצות ל"ת, דבירו' (סוטה פ"ב סוף הל' ה') איתא ונעלם מעיני אשה פרט לסומא שאין לו עינים הוא סומא היא סומא מתניתא דר' יודא דפוטרו מכל מצות האמורות בתורה ע"כ ופירש הקה"ע דהך ברייתא דתניא כשהוא סומא א"ש אתיא כר"י דפוטר אותו אפי' ממל"ת ולכך אינה שותה עכ"ל וידוע הוא דמי הוא בעל מסדר הירושלמי הוא ר' יוחנן וסתמא דירושלמי כוותיה, וא"כ ל"ל דר"י ביבמות הנ"ל ס"ל דסומא חייב בלאווין וא"כ הדרא קושית הגרע"א ז"ל לדוכתה אך באמת יש להקשות על הק"ע דמנ"ל לפרש כן דאף ממל"ת פטור בעלמא, דהא אפשר שפיר לומר דרק ממצות דין זה דשתיה פטורה מטעם המיעוט, ועכ"ז כיון שהיה לה קי"ס אסירה עליו אף שהם סומים כמו שיש כמה נשים שהם אסורים והם אינם שותים וכן פסק הרמב"ם פ"ב מסוטה הלכה ב' ג' שהם אסירים ואינם שותות – אך נראה דבאמת קשיא לר"י דסובר סומא פטור מכל מצות א"כ מאי צריך קרא ונעלם למעט סומא הא כבר ידעינן מזה דפטור מכל המצ' וכן הקשה הש"ק שם וע"כ גורס שם דמתניתא דצריך ונעלם למעט סומא דלא כר' יודן עיי"ש אך א"ל דמזה דמס' ב"ק אין מוכח דפטור רק ממ"ע, וגם נוכל לומר דאין מחייבן אותו מלקות אבל איסור הלאוין שייך גם בסומא, אבל כאן בסוטה מוכח שכתוב קרא ונעלם מעיני למעוטי סומא אצל האיסור ונטמאה, משמע דסומא אינו בכלל ונטמאה ואין עליו שום איסור גם מלאווין, אבל לרבנן דסברי דסומא בכל המצות חייב ע"כ האי ונעלם אינו למעט רק ממ"ע דשתיה לבד וע"כ פסק הרמב"ם כרבנן דסומא חייב בכל המצית רק אינה שותת, וא"כ נוכל לומר כגרסת הירושלמי שלפנינו דמתניתא כר"י דסומא פטור מכל וקמ"ל הכא יותר דאף איסור ונטמאה ליכא בסוטה, וא"כ שפיר מוכח מהאי ירושלמי דאף מח"ל פטור וסתמא דירושלמי הוא ר' יוחנן והדרא קושית הגרע"א ז"ל הנ"ל דלוקמא בסומא ל וע"כ אנו מוכרחין לומר וליישב דלר' יהודא ור' יוחנן דסברי עכו"ם הבא על ב"י הולד ממזר כאשר הובא בתוס' יבמות י"ו ע"ב ד"ה אמוראי נינהו וכו' ובד"ה קסבר עייש"ה, ואף דביאת עכו"ם היתר היא מה"ת בצנעא כדאיתא שם בתוס' ד"ה קסבר עכו"ם וכו' פיי"ש א"כ נוכל לומר דאף מצרי שני דבא על בת"י אף שהוא והיא סומים, מ"מ הולד ממזר דכ"ז שהוא בלא יבוא בקהל והיא בכלל קהל לר"י שק"ג איקרי קהל והוא בלא יבוא יש לו תורת עכו"ם שאין קדושין תופסין בו והולד ממזר, וגם אפשר לר"ע דסבר כל שאין לו ביאה בישראל אף מא"ע הולד ממזר, וע"כ שפיר קאמר ר' יוחנן אי לאו דאמר ר' יהודא הכתוב תלאן בלידה לא מצא ידיו ורגליו בבה"מ וכו' שאין הולד מותר בשום אופן אף בביאה המותרת, ומזה הירושלמי ראיה לסברת התוס' שם דהולד מעכו"ם הבא על ב"י ממזר מדאורייתא ולא כסברת התוס' שם בסו"ד דלא הוי ממזר רק מדרבנן, ולסברא זו מוכרח לומר הגירסא בירושלמי כהש"ך דמתניתא דלא כר' יודא עיי"ש וא"כ א"ש קושית רעק"א ז"ל – ויש לי להוכיח דהלכה כר"י דסומא פטור מכל המצות, מגיטין (כ"ג ע"ב) דאמר בשלמא חשו"ק וכו' נכרי נמי דלאו בר היתרא הוא אלא סומא אמאי לא אמר ר"ש וכו' אלא אמר רב יוסף וכו' ע"ש ואי אמרת דלר"י דסומא פטור מכל המצות אף ממל"ת כדמוכח בירושלמי הנ"ל א"כ הוא ג"כ לאו בר היתרא וכנכרי הוא דמי וכמו שהקשה רע"א הנ"ל שם לענין בר זביחה, אע"כ דגם רב יוסף פוסק דלא כר"י, וגם יש קצת ראיה מקדושין דף ס"ו מההוא סמיא דהוי מסדר מתנייתא וכו' ואסר עליו אשתו עיי"ש, אך יש לומר דאף שסומא פטור מח"ל עכ"ז הוא בר קדושין וגיטין דהא הוא ב"ר ולכן אין ראיה מסוגיא דגיטין שם, אך מסוגיא דקדושין שאסרו עליו אשתו יש קצת ראיה, וגם יש להביא ראיה משיטת רש"י ז"ל דסבר דאשה דפטורה ממ"ע שהז"ג עוברת על ב"ת, עיין עירובין צ"ז ובר"ה כ"ז וא"כ מאי שמח ר יוסף אי הלכה כר"י דלא מפקידנא ועבדינא הא יעבור על ב"ת אע"כ דפטור אף מלאווין ודו"ק, – והשתא אתי שפיר הא דאמר רב יוסף בפסחים הנ"ל, דהכוונה הוא דמי גרם לוה שהכל חייבין בכל המצות והוא פטור האי יומא דנתינת התורה ובזה קמשבח עצמו שהוא פטור ומ"מ עביד כל המצות ויש לי שכר הרבה וכדאמר בב"ק שם דגדול מי שאינו מצוה ועושה, והכל חייבין וכמה יוסף איכא בשוקא דחייבין, אלא שהוא פטור ועושה, ובזה רשאי להתפאר שהאי לאו מעשי עצמו רק קב"ה עשה לי כן שהוא סומא, (עיין בר"נ קדושין) וגם לפי הסברא שאין הלכה כר"י עכ"ז כיון שמסתפק אי הלכה כר"י או לאו, א"כ דואג ומצטער יותר ממי שמצוה כידוע שספק קשה יותר מודאי עברה ע"כ יש לו יותר שכר כסברת התוס' קדושין (ל"א) בד"ה גדול מצוה, ואתא נמי שפיר מה שהקשינו לעיל וכי היה עובד ע"מ לקבל פרס, דראיתי בספר ערבי נחל שכתב דלא נקרא ע"מ לקבל פרס רק אם באופן דבלא שכר לא יעשה מצוה, אבל אם עושה המצוה בכל אופן אף אם בלא שכר ואם יתן לו השי"ת שכר יקבל בשמחה רבה אז לא נקרא ע"מ לקבל פרס ואדרבה שבזה שמקבל השכר בשמחה עושה רצין הבורא ית"ש משום שרצון הבורא ית"ש לעשות טובות להאדם ושכר מצוה מצוה פירושו הוא מה שמקבלהשכר עבור המצוה נחשב למצוה ובעבור זה נותנין לו עוד שכר אין סוף עכ"ל, וזאת היתה כוונת רב יוסף שהיה שמח דכי מפקדנא אית לי אגרא טפי, וגם מה שאמרו חטוף וברוך היתה כונתם ע"ד זה כדי לעשות נחה רוח ורצונו ית"ש לקבל ממנו השכר – ומה שמתפאר רב יוסף דאיכא אנא בענוה נ"ל לומר כלל בזה, דכל דבר הידוע ומפורסם לכל אנשים והעולם שהוא עניו מותר לומר כן לאחר ועניוות דר"י היתה ידועה לכל כמעשה דאיתא בסוף הוריות שמלך רבה וכל שני דמלך רבה, רב יוסף אפילו אומנה לביתיה לא חליף, וכן מצינו בב"מ פ"ה כי הוו מינצי ר"ח ור"ח וכו' וכן ברב"א לעיל דף מ' ע"א הוי דבר ידוע לכל כדמוכח שם וכן ברב נחמן דאמר הכא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא הוא רנב"י כדאיתא ברש"י מגילה דף כ"ו והוא רב נחמן בר יצחק שהובא בשבת (קנ"ו) דאימיה דרנב"י אמרה לו כסי רישיך כי היכי דתהוי עלך אימתא דשמיא וכו' יע"ש ולפי שיטת רש"י בגיטין ל"ב דסתם ר"נ הוא רנב"י ואתי שפיר הכל על נכון בעז"ה ית"ש עכ"ל הרב אבא מארי זצ"ל זי"ע מכאן ואילך הערת בנו ותלמידו הצעיר, כי דברי אבא מארי ז"ל נכתבו קודם שנתפרסמו דברי האחרונים ובכלל לא היה מעיין בספרי אחרוני הזמן כידוע ובענין הזה עיין בס' תורת חסד להגאון דלובלין ז"ל (נדפס תרמ"ג) בס' ח' אריכות גדולה מכל המקומית והוא לא ראה ברעק"א הנ"ל וס' ארה"ח הנ"ל עיי"ש, גם אי סומא יכול להעשות שליח לגיטין וקדושין העיר שם המחבר תו"ח ז"ל אבל ג"כ אינו מביא שכבר ישב על מדוכה זו הפמג"ד בפתיחה כוללת לאו"ח בסוף חלק השלישי השאלה ותשובה בדין זה עייש"ה, ועיין מש"כ בספרי הנדפס או"ת דט"ו ע"ב עיי"ש, ובחדושי לעיל בסוטה ע"ד הירושלמי דסוטה דונעלם מעיני אשה ועיין תו"ח שם מש"כ בזה וקצרתי כי מ"מ אני לך וכאן מקום אתי לסיים בראיה חדשה שהבאתי זה רבות בשנים דסומא חייב במל"ת מהא דתנן במשנה דפיאה (פ"ו מ' י"א) הקוצר בלילה והמעמר והסומא יש להם שכחה ע"ש וכן פ' הרמב"ם פ"ה דין ח' ואי אמרת דפטור אף ממנ"ת אמאי יש להם שכחה ומאי נפ"מ בשכחתן, ע"כ דאסיר לחזור וליקח ואם אינו מצווה על הלאווין ע"כ בוודאי מותר לחזור וליטול וכי חשו"ק יש להם שכחה ?

פשיטא דלא, וכן מצאתי בחפשי במנ"ח מ' תקצ"ב בסוף עי"ש א"ו דאף לר"י על הלאווין חייב וישנו בלא תשיב לקחתו ושייך שפיר יש להם שכחה, אלא דאי עבר ולקח אף דבעשה אינו חייב א"כ לא הוי לדידיה לאו הנל"ע, מ"מ בוודאי דאינו לוקה כמבואר בדברי ר"י דפוטר אותו ממכות ועונשים ועיין בת"ת שם וע"ש עוד וקצרתי ולדעתי היא ראיה נצחת, בעה"ש ול"ל דמיירי בסומא באחד מעיניו דא"כ מאי רבותא, דהלא הוא רואה היטב ביום, ועוד דומיא דלילה נקטיה שאינו רואה כלל, ועיין כה"ג בחולין י"ג ע"ב ובש"ע יור"ד ס' א' ס"ט ובסומא באחת מעיניו לכ"ע כשר ועיין בס' ב"ד מהאחרו' בזה ואכמ"ל עוד, וד' יאיר עינו האפלות בתורה"ק להבין ולהשכיל בעמקי סודותיה בכל המקצעות ובזה נאמר הדרן עלך פרק עגלה ערופה וסליקא לה כולה מסכת סוטה בעזרת שמים כדוק נוטה והוא יזכני עוד לחדש חידושים בדעת תורה ודעת נוטה בהלי"כ ולא"א ע"י: הוספות במה שביארתי בדף קס"ב ע"א דכופין את הכהנים על מ"ע דבר"כ יע"ש אחר כותבי ראיתי בפסקי התוס' כאן אות מ"ז שכתבו בזה"ל „שני כהנים צריכין לברך בע"כ ולא ביחיד ע"כ" וכוונתו נעלמה, ומאין מקור מוצאו לדין זה, ולפי מה שביארתי א"ש דס"ל לפסק הלכה דעל יחיד אין עליו מ"ע כ"א מדרבנן וכמש"כ ר"ת במנחות, וא"כ בשנים מברכין בע"כ ולא ביחיד ומוכח זה משמעתין כמו שביארתי, וסעייתא גדולה מזה להפמג"ד ז"ל דכופין אותו ע"ז שיברך בע"כ וצ"ל עוד דפסקי תוס' כאן ס"ל כשיטת רש"י כתובות (פ"ו ע"א) דעל מצות דרבנן אין כופין, דהתוס' שם כתבו דאין נראה דאשכחן דכופין על מצות דרב' וכו' יעו"ש ובפ"ת שס פסקו דלא כרש"י עיי"ש וצ"ל ע"כ דס"ל דאפי' חיו' דרב' ליכ' ביחיד וע' פר"ח סי' קכ"ח וצ"ע: במנ"ח בהשמטות מ' תקכ"ו הקשה להרמב"ם דחשיב ללאו דלא יפחוד במלחמה וכו' א"כ קשה בהא דאמר דף מ"ד מאן תנא להא דת"ר שמע קול קרנות והרתיע חוזר כמאן כר"ע ודלא כריה"ג ולשיטת הר"מ דהוא ל"ת גם לריה"ג חוזר דהא עושה עתה עבירה דעובר על לאו דלא תיראו ולא תחפזו וחוזר מעורכי המלחמה וצע"ג עכ"ל ולענ"ד פשוט דע"כ אינו עובר בלאו זה אלא בשהוא דואג ומפחד משום חייו וכדומה ולכך אינו לוחם בלב שלם שמעלה על לבו אשתו ובניו ומבהיל בעצמו לכך עובר בלא תעשה וכמו שיש ללמוד ד"ז מפשטות לשין הרמב"ם פ"ז ממלכים דין ט"ז עייש"ה אבל אם חזינן בטבעי החלושה שמים שותתין על ברכיו א"כ מאי יעשה וכי על זה אפשר להזהיר לא תירא ולא תחפזו? (ועיין מש"כ הראשונים בלאו דלא תחמוד) ועוד מבואר שם ברמב"ם דזה הוא דוקא אחר שיכנס בקשרי מלחמה ואז ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וכו' עיי"ש וז"פ, ולפ"ז אפשר נמי לפרש שם בגמרא דמסיק בהא אפי' ריה"ג מודה וכו', והוא משום דבזה עושה עבירה דירא וכו' אחר שנכנס בקשרי המלחמה וכקושית המנ"ח באמת ודו"ק וקצרתי:קונטרס מנחת זכרון **(מוקדש לזכרון ולעילוי נשמת אשתי העדינה הצנועה היקרה מנב"ת מרת חי' פעסיל ע"ה בת הרב ר' ברוך שלאם הי"ו שנקטפה בדמי ימיה בעו"ה כבת ז"ל שנים ביום ה' ח"י שבט תנצב"ה.

)** והוא הוספות ומלואים לספרא בצירא מנחת ירושלם חלק א' א) בדף ל"ג ע"ב במה שנדפס שם שהביאו התוס' התוספתא דכהנים מטילים גורלות וכל מי שיעלה גורלו אפילו כ"ג יוצא ועומד בצד סוטה ואוחז בבגדיה וכו' עיי"ש בפנים, נ"ב עיין בילקוט ירמיה סי' רס"ב שאיתא בזה"ל אמר ירמי' למי אני דומה לכ"ג שעלה „בגורלו" להשקות מים המרים וקרבו את האשה אצלו ופרע את ראשה ופרסם את שערה נטל את הכוס להשקותה נסתכל בה שהיא אמו התחיל צוח אמר אוי לי אמי שהייתי משתדל לכבדך והרי אני מבזיך וכו' יע"ש ולענין הלכה אי הבן נעשה שליח להשקות לאמו ולבזותה בכה"ג לכאורה י"ל דהא קיי"ל (סנהדרין פ"ה ע"ב) לכל אין הבן נעשה שליח להכותו ולקללו חוץ ממסית שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו עיי"ש, וא"כ ה"נ הוי בכלל זה דאין הבן נעשה שליח לבזות את אמו הסוטה ועיין ביבמות (כ"ב ע"ב) גבי וחייב על מכתו דפריך הגמ' אמאי קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך וכו' ה"נ כשעשה תשובה ע"כ ובתוס' שם כתבו דהא דאמר לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו וכו' התם כשעשה תשובה עכ"ל עיי"ש וא"כ נמצא דמשכחת לה בסוטה דחזינן שלא קבלה תשובה על התנהגותה האסורה של יחוד וקו"ס, אז בודאי מותר הבן לבזותה ולהשקותה וע"כ אין כאן מקום קצת להוכיח מלשון המשל שבמדרש ילקוט הנ"ל כמובן, ובתוס' יבמות שם הקשו בשלמא מלקות משכחת דמחייב אע"פ שעשה תשובה אלא לקללו מי שעשה תשובה אין רשאי לקללו אפי' אחר וי"ל דאם הזכיר ש"ש לבטלה או עשה דבר שנתחייב בו נידוי אע"פ שעשה תשובה חייב ולא מיפטר עכ"ל ולפ"ז י"ל דהול"ל דמשכחת לה בסוטה דאע"ג דעשתה תשובה על איסור היחיד וכו' שעשתה מ"מ כ"ז שאינה מודית על הטומאה הרי מבזין אותה ומשקין אותה, ומקללין אותה, ואף שבברייתא נקט הלשון „לאביו" הוא רק לשון ההוה יותר, אבל הדין של „ולקללו" משכחת לה באמו סוטה וצ"ע בזה, ועיין תוס' מו"ק י"ד ע"ב ד"ה מהו וכו' והא לאו קושיא היא דהא נידוי דחי לאו דמקלל חבירו דאיכא לאו ושמא מסוטה ילפינן עכ"ל הצ"ל ודו"ק – וכ"ז היא לפי שיטת התוס', אבל עדיין יש עוד מקום לפלפל לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם כמבואר בש"ע סי' ר"מ סי' י"ח ובאחרונים שם וסי' רמ"א ס"ד ובמפרשים שם ועיין תפארת ישראל פסחים פ"ד אות נ' וא"ל יותר, ועיין בב"ת קכ"ג שאמרה רחל אמנו מיהו אבא רמאה הוא וכו' יע"ש:

ב) כתבתי בנדפס דף ט"ו ע"ב להעיר על דברי התו"ח שאמר דאם ישאל לחכם על קרבן ומשווי ליה למפרע חולין א"כ עבר על איסור מעילה בקדשים ששחט בהמת חולין בכ"ש דקיי"ל דמעל ע"כ ודנתי אני די"ל דכמו דמותר לשחוט בסכין של ע"ז משום דמקלקל הוא עי"ש וא"כ ה"נ איסור מעילה ליכא דמקלקל הוא וצריך בירור לדינא עיין שם, יש להוסיף ועיין ביור"ד סי' רכ"א סי"ב שפסק הרמ"א דהמודר הנאה מחבירו מותר לשחוט בהמה בריאה וכו' עיי"ש ובפ"ת שם וק', ואין מקום לטעות מדברי התוס' ב"מ (צ"ט ע"א) ד"ה וחבירו וכו' תימא דתניא בתוספתא בקע בקורדום של הקדש וכו' ול"ל דמיירי בקורדום כלי שרת ששוחטין בו שאין יוצא לחולין וכו' עיי"ש אין מקום לטעות מכאן די"ל דהכונה דהוא נטל הקרדום של הקדש כל"ש אבל לא ששחט בו אלא חתך בו בשר בזה הוי הנאה כמבואר בחולין דף ח' שם או ששחט בו בהמה מסוכנת וכנ"ל וקצרתי, (ואגב מה דפשיטא להו לומר דקורדום הוי כ"ש ששוחטין בו, ודבעינן כ"ש לשחיטה איני מבורר כ"כ דעתם בזה עיין מש"כ שם לקמן על דף י"ד): ג) כתבתי והבאתי בדף נ' ע"ב דברי אדם קדמאה מהר"ח א"ז ז"ל דמילה היא מצוה בכל עת כתפילין המונחים בראשו וציצית בבגדו עכ"ל נ"ב עיין מש"כ בגליון הגמרא נדרים ל"א ע"ב, ושם כתבתי בזה"ל על מה דמסיים במשנה שם גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו שנאמר כה אמר ד' אם לא בריתי יומם ולילה וכו ע"כ ודייקתי על מה דאמר „ולילה" כתבתי בגליון דא"ל דמילה שלב"ז נוהגת גם בלילה וק"ל, שוב באותה לילה שלמדתי וצינתי ד"ז למדתי בילקוט בשלח רמז רג"ל דאיתא ככה שמעון התימני אומר בזכות המילה אני קורע להם את הים שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וכו' אמרת צא וראה איזה ברית שהיא נוהגת ביום ולילה אין אתה מוצא לא מילה עכ"ל וי"ל הכונה הפשוטה דלאחר שנימול נוהגת אצלו המילה תמיד בין ביום ובין בלילה כמו שמצינו שאמר דוד וכמש"כ מהר"ח אור זרוע הובא בספרי מנח"י דף נ' ע"ב עיי"ש עכ"ל שם שוב אח"ז מצאתי שהתוס' יו"ט שם הרגיש בזה וכתב בזה"ל אע"ג דתנן דאין מלין אלא ביום, מ"מ הרי משעה שנימול הנה המצוה קיימת בגופו יומם ולילה עכ"ל וסייעתא לזה מהילקוט הנ"ל, ועיי"ש עוד בתוס' יו"ט פ"א בהפסוק דפסקינן ליה לקרא הכי אם לא בריתי, יומם, ולילה וחוקות שמים וארץ לא שמתי עיי"ש:

ד) בדף נ"א בד"ה ובפסוק וכו' כתבתי דכוונת דברי התוס' על התורה הוא כיון דאין אשה מתעברתמב"ר ע"כ משני בנ"א הוא וצע"ק עכ"ל נ"ב פשוט משום דעדיין י"ל דמאדם אחד הוא ב' פעמים וגם הא אמרי' ביבמו' שתמר באצבע מיעכה ונתעברה מיהודא בב"ר א"כ אפשר שנתעברה ע"י מיעוך, ונ"ב עוד, עוד יש לפרש דבזה כוונתם ליישב דאמרו בלשון רבים הנה הרה לזנונים והול"ל הרה לזנות או וגם הנה הרה, וע"כ פירשי דהיא הרה לזנונים הרבה משני בנ"א לכה"פ ומצינו כיו"ב להלכה דעת הראב"ד גבי קדשה דדוקא באיזה פעמים היא מופקרת ולוקה משום קדשה עיין ספ"ב מנ"ב והביא באמת ראיה מכאן שנאמר איה הקדשה היא בעינים על הדרך עכ"ל ועיין כס"מ שם: שם ע"ב ד"ה אתה הצלת וכו' וא"ל משום דזינתה וכו', נ"ב עיין לקמן ד' קכ"ב ע"ב ד"ה בתו' ד"ה מעוברת וכו' ובדף קכ"ג ע"ב ד"ה ומה וכו' ודו"ק: ה) בדף נ"ו ע"ב בד"ה ועוד שכתבתי דקודם לא הוי אז סגולה זו לשנות סדרי הטבע וימי בישול ההולדה ע"כ צ"ל כך לא הוי סגולה זו ביד בי"ד של מטה וכמו שמצאתי בילקוט פ' בא רמז ק"צ ארי"ב משל למלך שהיה לו אורגלין שלו והיה מביט בה ויודע איזה שעה ביום כיון שעמד בנו על פרקו מסר לו אורגלין שלו כדאמר הקב"ה עד עכשו חשבונן של חדשים ושל שנים בידי, מכאן ואילך הרי הן מסירים בידיכם שנאמר החודש הזה לכם וכו' יע"ש וזה סעייתא גדולה לסברתי בעז"ה וצ"ע על הרא"ם ז"ל: ו) שם בד"ה שהחזירהו וכו' ראיתי לח"א שהעיר וכו' הוא בתורה תמימה פ' שמות ובסוף הדיבור שם צריך להוסיף כך וגם תיכף היתה מצוה לה שתביא את אמו כיון שזה הבינה גם בתיה שאולי הוא מפני שמכיר את אמו, ולמה החזירהו על כל המצריות, ובזה ניחא מה שהחזירהו „על כל המצריות" דלשון זה מדיוק עכשיו", ועיין גם בילקוט שמות רמז קס"ו דקהת ומניקתו קראו לו למשה אבי סוכו וכו' והקשה בזית רענן דהא אמו מניקתו כדאיתא בקרא וי"ל ששכרה לו מינקת ג"כ עכ"ל א"כ מבואר היה להם בקבלה דינק מן שאר העבריו' ולא הקפיד על הכרת האם דוקא עכ"ל:

ז) הוספה, בדף י"ד ע"ב וי"א לא מת משה וכו' יע"ש בזה ניחא מה שיש לדקדק דלא ילפינן מת דאסיר מוימת שם משה דכאן ולא ממרים דכתיב ותמת שם ? ומשים דמלבד דבאמת לא מת משה, אלא דילפינן נמי מזה ובעינן „שם" לגז"ש דעומד ומשמש: שם מלאכי השרת אומרים צדקת ד' עשה ומשפטיו עם ישראל, נראה לומר דהודו עכשיו המלאכים על נתינת התורה לישראל על ידי שבתחלה לא הסכימו ואמרו תנה הודך על השמים ואמנם עכשיו הודו ואמרו שצדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל ולא עם המלאכים ועליו ראוי לספוד ולקונן זה שזכה להוריד התורה מן השמים לעם ישראל, – ומה שמציין הגרעק"א לתוס' מנחות ע"א ד"ה מכאן ואילך, לא זכיתי להבין מאי כוונתו הק' בזה ומאי רצה להבין בזה כי אין להם שייכות כלל ויל"ע אולי יש ט"ס כאן אח"ז נזדמן לי לעיין בהקדמת הספר נחל יצחק על חו"מ ח"א וראיתי שם אית ג' שפירש ג"כ הפסוק הנ"ל כמו שפרשתי ובאופן אחר קצת ויותר מבואר עיי"ש: שם דף ס"א ע"ב בד"ה שוב וכו' לענין הכשר ממון בעלים יש להוסיף וכן עיין היטב בשו"ע ח"ס חיור"ד סי' ל"ט עיי"ש שהביא דברי שו"ת בית אפרים, על טריפות יור"ד סי' ל"ט: ח) בדף ע"ו ע"ב ד"ה ונראה שחדשתי מסברא דאח"כ שנתקנה כבר כתובה אז כשכותב לה הוי דאורייתא מטעם התחייבות ועיין בתוס' ריש פ' אע"פ ודו"ק ע"כ נ"ב עיין לקמן בספרי קכ"ח ע"ב ד"ה שם בתוס' ד"ה איש שמה הבאתי שמצאתי ב"ה בקרית ספר הל' אישות שכתב מפורש היכי דכתב לה הוי מדאורייתא כשאר חוב דעלמא עיי"ש ונ"ב שם כעת ראיתי בשו"ת ברית יעקב חחו"מ סי' פ"ז שר"ל סברא זו דאח"כ שחייבהו חכמים והוא התחייב עצמו כתקנת חכמים תו הוי הממון חיוב גמור דאורייתא כמו כל חיוב ממון בשטר או היכי דשעבד גופו ליתן מנה לחבירו וע"כ שפיר גם בזה איכא חיוב שבועה דאו' משא"כ בדינא דגרמי אך הוא דחוק דבכולי דוכתי' משמע דכתובה דרבנן ות"כ דאורייתא וכו' א"כ אפי' היכי דכתב לה כתובה לא הוי רק מדרבנן וכן מצאתי בתומים סי' צ"ז שכ"כ עיי"ש ולא הביטו בהמבי"ט הנ"ל שדעתו להפך וי"ל הכל אאכמ"ל וב"ה שכוונתי בעיקר ההערה זו, – ועל מה שכתבתי שם דיש לחקור דכתובה היא דרבנן והאיך הו"ל שתי רשעות עם מיתה שהיא דאוריי' ולא קרב זא"ז ומאן דמחייב הא לא מחייב הא וכו' יע"ש, הערני ת"ח א' דיש סתירה לזה מגמרא דגיטין נ"ג ע"א דאמר ואי אשמעינן מטמא ומדמע משום דלא קלבד"מ אבל מנסך דקלבד"מ מיניה אימא לא וכו' עיי"ש והשבתי דאין משם שום סתירה משום שכתבו התוס' שם נ"ב ע"ב ד"ה מנסך קלבדר"מ ומטעם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרות של חבירו אין לחייבו דמהאי טעמא לא מחייבינן ליה טפי אלא כאלו הוא הזק ניכר עכ"ל עש"ה ודו"ק וא"כ הכוונה דכיון דאי הוי היזק ניכר הוי קלבד"מ ה"נ אין לחייבו מדרבנן ולהטיל עליו קנס היכי דקלבד"מ ודו"ק: וגם עוד צריך להעיר דמב"מ (צ"א ע"א) דפריך גבי החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבין וכו' והא איני לוקה ומשלם עיי"ש אין סתירה, דא"ל דחייב מזונות עבורה הוי ככל התחייבות דהוי מה"ת וכדמשני ר"פ שם משעת משיכה הוא דאיחייב לה במזונותיה וכו', ומה שפרש"י שם ד"ה ד' קבין כך שיערו חכמים אכילתו וכו' ע"ש היינו דשיעור זה הוא דשיערו אותו חכמים.

אבל עצם החיוב הוא כמו שאר חיובים דאורייתא וז"פ ועיין לקמן עמוד ז' הערה א'): בדף פ"ג ע"ב ד"ה ועיין מש"כ דיש להעיר מזה על ד' הט"ז הידועים, נשמט ממני אז כי הט"ז בעצמו הזכיר זה בסו"ד, וכן הערני לזה ת"ח א': ט) בדף פ"ט ע"א בד"ה שם בגמ' וכו' ובזה היה מקום צ"ל כך ובזה היה מקום ליתן טעם יפה לומר בס"ד כן דליקבליה לדם במנא אחריתא ולא על המים עיי"שובסוף דברי שם שסיימתי בכל מקום ובכל אופן מותר, נ"ב ומצאתי סעייתא לדברי בילקוט שמעוני פ' בא רמז קצ"ז בפסוק ולקחו מן הדם שומע אני בין ביד ובין בכלי ת"ל אשר בסף מגיד הכתוב שעוקה חוקק בצד האסקופה ושוחט בתוכה וכו' עיי"ש וכתב בעל מג"א בזית רענן דבאותו פעם לא היתה עדיין חק לע"ז, א"נ י"ל שהיו שוחטין חוץ לגומא והדם יורד לתוכה עכ"ל וכפי תירוצו הראשון הוי סעייתא לדברי כמש"כ בע"ה וגם י"ל דבשחיטת קדשים לא גזרו מעולם ובזה א"ש גם קושית הרש"ק וגם קושית המג"א ומצינו כה"ג כמה גזירות דבקדשים לא גזרו, ודו"ק: י) בדף קט"ו ע"א ד"ה הנה וכו' שהערותי דגבי שוטה וחרש לא שייך לומר כלל האי סברא דניחא ליה ושהוא מסכים על דעתם דאין כאן איש ודעת כלל וכו' יע"ש נ"ב ומצאתי עכשיו דרך למודי כה"ג בתוס' יו"ט סוף מס' טבול יום פ"ד מ"ז שפירש הר"ש בהא דאמר ר' יוסי אף מי שהיה בו דעת להתנות דהיינו חכם וב"ד שיודע שראוי להתנות וכו' אבל מי שאינו בר דעת אין תנאי ב"ד מועיל כלל עיי"ש וא"כ דברי נכונים: שם ע"ב בד"ה ושם וכו' במה שכתבתי אבל בעלמא גם ב"ד לא שייכי בגווה אם לא במקום שהפקר ב"ד הפ' עיי"ש נ"ב יש לעיין מהמרדכי סנהדרין פ"ק סי' תרפ"א שהביא לענין מחילה ג"כ הא דאדם מסכים ע"ד ב"ד והביא גם סוגיא דכאן יעוש"ה וצע"ק וקצרתי:

יא) בדף קכ"ה ע"א ד"ה שם שחוף וכו' עיי"ש, נ"ב יש לעיין במדרש תנחומא מגילת אסתר פ"ה ודכוות' על יד שעשגז סריס המלך שומר הפלגשים „שחוף היה" והיה ממונה על הנשים עיי"ש ובמ"כ שם: יב) דף קכ"ז ע"א מש"כ דלהכי לא נקט ומבהמה היינו אליבי' דר' יוסי דקאמר דאדני השדה מטמא באהל כאדם וכו' עיי"ש, נ"ב יל"ע אליבא דר"י מה שהשיב ריב"ז לצדוקים ימ"ש במס' ידים פ"ז מ"ו יע"ש ודו"ק – ועיין ב"ק נ"ד ע"א רש"י ד"ה שור ולא אדם, שאינו מין בהמה ע"כ, וכתבתי בגליון דלכוונה שניה י"ל דבא למעוטי אם נפל שמה אדני שדה אף לר"י דמטמא באהל כאדם מ"מ חייב עליו דהוי מין חיה עיין כלאים פ"ח מ"ה ואדני השדה חיה ר"י אומר מטמאות באהל כאדם, ע"ש אבל משמע דלא פליג ע"ז דזה הוי מין חיה וא"ל בזה: בדף קכ"ט ע"ב מה שהבאתי בשם המבי"ט דח"ד לא מהני אף בעדות אשה עיי"ש נ"ב כעת מצאתי כן בפ"ת לאהע"ז סי' י"ז שם שהרגיש בזה על הישיע"ק ומסיק דנראה לי כהיע"ק עיי"ש וכתוב אצלי שם בש"ע על הגליון נ"ב ראיתי בעזרת נשים מהר"מ ב"ח שכתב ד"ז דבע"נ ל"א ד"ז דדבר ולא ח"ד עיי"ש דבר שלם ע"כ וכן מצאתי כעת בשו"ת שו"מ חלק דברי שאול מהדורה חמישאה בסי' ע"ז שהאריך בע"ז וכ"כ עיי"ש שהאיר גם בעידי קו"ס ובזה מפרש לשון הרמב"ם פ"א הי"ד מסוטה שכ' ואפי' היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה עיי"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת כ"כ דלכך עד טומאה ל"ש ח"ד דהא אינו רק גילוי מלתא בעלמא לפי שכבר קינא לה ונסתרה ולפ"ז כאן שהוא עצמו מעידי סתירה שוב הוי ח"ד דהא ע"ס צריכין לע"ק וא"כ ניהו דע"ק א"צ לע"ס היינו לענין השתיה שפיר מקרי ע"ס עדים, אבל לענין הטומאה כיון דע"א לא מועיל על הטומאה רק בשביל דקו"ס והוי רגל"ד ולפ"ז שוב בעי הע"ק לע"ס לענין טומאה וא"כ לא יהי' נאמן דהו"ל ח"ד וקמ"ל דמ"מ מועיל לפי שנאמר ועד אין בה והרי כאן עד עכ"ל וי"ל בדבריו אך כיון שאין נפ"מ לאמיתות הענין קצרתי ויל"פ עוד הפעם בס' אור שמח מש"כ בזה:

יג) דף קל"ב בד"ה לדף כ"ו ע"ב וכו' נ"ב וכן עיין בתוס' יוכ"פ שם ביומא שהעיר שם ג"כ מהא דהנטען על הגוי' ונתגיירה ע"ש ותירץ דמיירי בעבר וכנסה ע"ש אבל לענ"ד מוכח כהטוטו"ד, וכן הארכתי בזה במכתב לחוברת שער"ת ועיין בחוברת התבונה: שם ד"ה ובמה לענין ההערה בקטן המופלא סמיך לאיש דיכול להקדיש א"כ יהי' לו נמי קדושין עיי"ש, נ"ב ועיין הערת הרב ברכת אברהם בחוברת ע"ס דף ט' ע"א וכ"כ לענין ברכת התור' דמהני דיבורו כשהוא מסל"א עיי"ש ושם י"ב ע"ב דברי הרב אדר היקר ז"ל: יד) דף קל"ג ע"א במשנה ואלפים אמה שדות ופרש"י שם, נ"ב כן מצאתי כעת בשו"ת מהרי"ל דיסקין זצ"ל סי' ק"ג בכתבים שנשאל בזה ג"כ והשיב לחלק בין השש ערי מקלט ובין המ"ב עיר ע"ש היטב: שם בד"ה וברש"י וכו' ומבזין על הספק וכו', נ"ב ושכחתי אז למסור לבהד"פ מה שציינתי לעיין בתוס' דמו"ק י"ד ע"ב ד"ה מהו וכו' והא לאו קושיא היא דהא נידוי דחי לאו דמקלל חבירו דאיכא לאו ושמא מסוטה ילפינן וכו' עיי"ש ודו"ק וקצרתי: טו) בדף קל"ד ע"ב ד"ה שם ומה סוטה וכו' כתבתי בשם התפארת דספק בשיערו לא אמרינן כיון דמסוטה ילפינן היינו דוקא כבסוטה ספק נטמאה או לא אלא במסופק בשיעורו וכו' עיי"ש, נ"ב אמנם אחר שנדפס זה נזכרתי כי נעלם ממני וממנו פאר ישראל ז"ל דברי פירוש הראשונים במשנה דמקואות (פ"ו מ"ז) דתנן ספק כשפופרת הנוד ספק שאינה כשפופרת הנוד פסולה מפני שהיא מה"ת וכן כזית מן המת וכו' עיי"ש ופירש הרע"ב והוא פירש הרמב"ם וכן כזית מן המת ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהם כשיעור ספקן טמא ודוקא ברה"י, אבל ברה"ר ספיקו טהור וכו' עיי"ש וכן פירש בתפא"י עי"ש אלמא דגם ספק בשיעור מטמאין ברה"י ולא ברה"ר וצ"ע בזה:

ט"ז) דף קמ"ו ע"א בהיתר הבמות בחו"ל והראיה מבית חוניו, נ"ב ומצאתי כעת בילקוט שמעוני בתהלים סי' תתפ"ג בזה"ל כי בחר ד' בציון עד שלא נבחרה ירושלם היתה „ארץ ישראל" כשרה למזבחות משנבחרה ירושלם יצאת ארץ ישראל שנאמר וכו' עיי"ש ודו"ק וגם עיין בספר דבריאמת בדרושים דרוש ט"ו מה שהביא כמה מדרשים דאף בשעת היתר הבמות אסורים בעבר הירדן דכתיב טמאה ארץ אחוזתכם וכמדומה שזה הובא בס"ט שם, – וראיתי עוד באבות דר"נ פכ"ו שאמר בזה"ל כל הקבור באר"י כאלו קבור תחת המזבח לפי שכל אר"י ראוי' למזבח וכו' עיי"ש ומצאתי שהרגיש שם בזה הגיעב"ץ ופירש דראיי' למזבח בשעת היתר הבמות עכ"ל וצע"ג דבריו לפי הנ"ל דא"כ גם חו"ל ראוי' למזבח בשעת היתר הבמות וצ"ע ולפי המבואר בדברי אמת שם יל"ק דקאי על עבר הירדן וצ"ע דהלא מדבר לעיל מזה מבבל וחו"ל עי"ש ויל"ע: יז) דף קנ"א ע"א שמה כתבתי וא"ל דכ"ז מפני חומרא דרבנן אבל מדאורייתא גם ב"ש מודה, נשמט כאשר כתב הר"ן נדרים כ"ב ע"ב ד"ה אמר רב אסי אין נזקקין עש"ה ולא"נ שם בר"ן צ"ע גם לב"ה: יח) דף קנ"ה ע"א בד"ה שם ברש"י הזאתו פסולה וכו' ועיין תוס' מגילה וכו' ודוק עכ"ל, נ"ב פירש ששם לא היה אשה מסעדתו, וגם יש לעיין היטב מש"כ התוס' ישנים יומא דף מ"ב ד"ה מה הזאה מימיה מיוחדין וכו' וא"ת אימא מה הזאה וכו' שהיסח הדעת פוסל בה וכו' וי"ל דהזאת מימיה גופה לא אשכחן שיפסל בה היסח הדעת שאם הזה על הטמא ולא נתכיון לטהרן שלא תועיל הזאה הר' יוסף עכ"ל וצ"ע מכאן ומרש"י: יט) לדף קס"ב ע"א אי צריך ב"ד דוקא לכוף למ"ע נ"ב ובעבירה לאפרושי מאיסורא מצאתי מפורש להלביש סף חו"מ ס' חכ"א שאמר בסעיף י"ג וכן מי שעושה דבר עבירה ויש לו כח להכותו לאפרושי מאיסורא רשאי להכותו ולייסרו כדי לאפרושי מאיסורא ואין צריך להביאו לב"ד וכענין שנאמר הוכיח תוכיח וגו' עכ"ל: כ) בדף קס"ג ע"ב בד"ה בדף קל"ד בהערה על דברי הח"ס עיי"ש נ"ב ואתי לידי כעת ספר קובץ תורה מציון ש"ה ס"ט שתמה כ"כ על הח"ס ומביא שהן אמת שכדעת הח"ס כתב רבינו יונה ז"ל מובא בשטמ"ק כתובות כ"ב ע"ב גבי הבא עליה בא"ת קאי עיי"ש ובשו"ת בית יצחק חיור"ד סי' צ' הביא בשם הירושל' רפ"ו דתרומות כרש"י ותוס' ז"ל, ושם בשנה ו' ח"ד סי' כ' חזרו ונשנו פליאה זו על הח"ס ז"ל ע"ש אמנם מצאתי אח"כ שמכולם נעלם דעת רש"י ז"ל שבמס' נזיר שפירש בהיפך ממש"כ בכריתות וסתרא"י נינהו ובוודאי על זה סמיך הח"ס ז"ל והוא דבנזיר דף כ"ג ע"א פרש"י דאבל בשתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן וכו' דאיקבע איסורא דהא מיהא הוי ידע דחדא מיניהו של חלב אימא לא תסגי ליה בכפרה וסליחה דכמזיד דמי קמ"ל דלא שנא עכ"ל וצ"ע ויל"ע ולומר דתליא בפלוגתא דחתיכה אחת מש"ח וק"ל: כא) לדף קל"ד ע"א על דברת הפנים מאירות ח"א סי' ל"ט דלכך אנו אומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב עיי"ש – נ"ב ומצאתי לענ"ד שיש לפרש בזה כוונת הילקוט שמעוני שמות רמז רי"ט וז"ל מנין שאומר' ב"א ה' אלקינו ואלקי אבותינו אלקי אברהם וכו' שנאמר ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלקי אבותיכם אלקי אברהם ואלקי יצחק ואלקי יעקב עכ"ל והוא מחוסר פירוש והסבר ונראה דכוונת פירושו דשאל המד' מנין שאומרים אלקי גבי כל אחד ואחד מהאבות ולא די לאמר אלקי אברהם יצחק ויעקב וכקושית השואל בפנים מאירות שם, ועל זה השיב דילפינן לה מקרא אלקי אברהם וכו' ואלקי מיוחד גבי כל אחד מהאבות הקדושים וע"כ הכוונה להורות כמו שמסביר לה הפ"מ בתשובתו וזה נחמד ה' שבט תרפ"ד, וכעת ראיתי בסדור הגדול שנדפס בווילנא ובהגהות הגרי"פ שם הביא לדבר שו"ת פ"מ הנ"ל.

והוסיף לומר שבזה ניחא דאומרים מקודם אלקינו ואלקי אבותינו עיי"ש: בדף קס"ו ע"א לענין אי גבי משוח מלחמה מעכב שמן המשחה, נ"ב ועיין ביומא ע"ג ע"א ובהגהות רש"ש שם ודו"ק ויש להאריך ולבאר הדברים, – שם ע"ב בד"ה שם ע"ב מאה פפי וכו', נ"ב ועיין בקול סופר על משניות מה שהביא בשם קיל הרמז מה שמתרץ בענין זה, ועיין בערוך לנר יבמות ריש פ' ד' ברש"י ד"ה הולד כשר שהוכיח מיבמות דף צ"ח דהש"ס דילן חולק אירושלמי וא"א לאשה א' להתעבר מב' אנשים יעו"ש, ועיין עוד בנדרים כ"ב בני ערבוביא ופירש הר"ן וכן לל"א שברש"י שם, אמנם פירוש הרא"ש א"ש שם טפי וקצרתי: כב) מה שכתבתי בדף קע"ג ע"א לישב קושית הפורת יוסף דאין דין זה עדיין ברור לומר דאסור בכה"ג שוב לקחתה כיון שבשעה שקידשה היה בהיתר גמור והוה כמו אירס את האלמנה ונתמנה להיות כה"ג עיי"ש, נ"ב עיין בהוריות י"ב ע"ב דבעי מיניה רבא מרב נחמן משיח שנצטרע מהו באלמנה מדחי דחי או מפטר פטור לא הוה בידיה וכו' ע"ש ופרש"י ז"ל מי אמרינן כה"ג מדחא דחי להאי מאלמנה או דילמא כהונה גדולה מפטר פטר ליה להאי מאלמנה וכו' יעש"ה, ואין לזה הסבר כלל ומחוסר הבנה ועיין בתוס' הרא"ש שם וכן נשאל בזה בשו"ת שו"מ מהדורא רביעא סי' ס"ז עי"ש ונ"ב דנראה להסביר קצת דברי רש"י ז"ל דהכוונה הוא אי כה"ג באלמנה מדחא דחי להאי פירוש שגופו נתקדש עד שנדחה גופו מאלמנה ועליו הוא האסור בעצמיותו, וא"כ תמיד עליו הוא באיסור אף שנעשה מצורע ג"כ הוא בעצמו כבר נדחה מאשה כזאת, או דילמא כהונה גדולה מיפטר פטר ליה להאי מאלמנה דהיא אינה ראויה לו כ"ז שהוא כ"ג מצד חסרונה שהיא אלמנה ומפטר פטור ליה מקדושתו כשהוא נושאה אבל איני נדחה מעצמיותו וע"כ כשנצטרע דירד מקדושתו מיתר באלמנה ודו"ק ומצינו ביבמות דאירס את האלמנה ונתמנה להיות כה"ג מותרת לו עיי"ש אשר מזה חזינן ג"כ רק שמפטר פטור ולא שהוא דחיו כלל דאל"ה מפני מה מותר אם האירוסין היה קודם ואף שילפינן ליה שם מקרא, וצ"ע ובירור עוד בזה, עכ"ל שם ויש להם קישור דברים עם מה שכתבתי כאן, ובזה יש לדון ג"כ בזה שראיתי קושיא מפולפלת דלוקמיה הגמ'הכי כגון שקידשה זה ע"מ שיחולו לאחר ל' יום ושוב בא אחר וקידשה בתוך ל' ואח"כ מת השני או שגירשה וא"כ היא אלמנה ואפ"ה לא עבר הראשון ע"כ ולמש"כ י"ל אצל אלמנה לכה"ג, ואחזמ"ר מצאתי בשו"ת שו"מ מהדורא ד' סי' ס"ז ח"ש שהביא שהוגד לו קושיא הנ"ל והשיב שזה טעות דממנ"פ האיך מיירי אם מת בתוך ל' וא"כ ממנ"פ לשיטת הסוברים דחלו ק"ר למפרע וא"כ למה ממעט מלא לקחה דמשמע למעוטי לקיחת איסור כמ"ש רש"י והרי אינו לקיחת איסור ומאי איכפת לן שהיתה אלמנה או גרושה ולשיטת הסוברים דלא חלו ק"ר שוב גם אם לקחה הרי יש עבירה ושפיר מקשה לכל השיטות ומכ"ש אם לא אמר עד לאחר ל' אסורה לראשון וז"פ וברור ע"כ, הארכתי עוד בפלפול בישוב קושיא זו, אך עתה בעו"ה אין אני מופנה לזה:

כ"ג) בדף קע"ד ע"ב בענין טעה בד"מ עיי"ש נ"ב ועיין מה שהקשו לו על זה ומה שהשיב בספרו עין יצחק חאור"ח סי' כ"ז אות ט"ו ט"ז וכמדומה שבס' נפש חיה ליבמות לא ראה „בעין" יפה: שם בד"ה אפילו חתן מחדרו, אי נשים יוצאות יוצאות לעזור למלחמה עיי"ש, נ"ב אך יש לעיין מלשון הרמבם בספר המצות שורש י"ד בזה"ל וידוע שאין הנשים דנות וכו' ולא נלחמות במלחמת הרשות וכו' עיי"ש משמע דבמלחמת מצוה נלחמות ממש ויל"ע וליישב בדוחק: כ"ד) בדף קע"ו ע"ב לענין בתוך העיר מחויב להביא ע"ע והערותי על המנ"ח, נ"ב חדאי נפשאי שבעז"ה היום ז' אד"ש פ"ד בא לידי בשאלה עוד הפעם ס' חמד"ש הנדמ"ח והופיע לנגד עיני בסי' כ"ד חאהע"ז וראיתי שהגאון רבינו יעקב מליסא ז"ל הקדמני כבר בזה וכ' בפשיטות בזה"ל ובזה ישבתי קו' התוס' בב"ת וכו' ולפמש"כ לק"מ דאיצטריך למעט היכי דנמצא ההרוג בתוך העיר דג"כ מביאה ע"ע כמבואר ביומא כ"ג עיי"ש ובתוך העיר קורבא עדיף מרובא וכמש"כ הרשב"א וכדמוכח במכשירין פ"ב דמצא בה בשר מצא בה תינוק דמוכח דבתוך העיר עדיף מרובא דעלמא את"ד ז"ל ובשה"ג שכוונתי לדה"ק, ולא העיר בכל שיש להסתפק לזה בעצם הדין דמביא ע"ע בתוך העיר, וק'.

– שם קע"ז ע"ב שהבאתי הירושלמי שנסים נעשה לו וחיה עיי"ש נ"ב ועיין בשו"ת ברית יעקב חלק אהע"ז סי' י"ז אודות ירושלמי זה ובהשמטות שם באריכות: כ"ה) במה שהבאתי כמה פעמים בספרי בדין זה אי מחויב למסור עצמו בעבור הלבנת פני חבירו ברבים.

מצאתי עוד בספר בנין שלמה מפרש למס' סנהדרין (נדפס בשנת תקמ"ד) ובסוף הס' שם בדף ק"ז כתב דבאמת מחויב למסור עצמו ונפשו על איסור זה והזכיר דברי התוס' דמכילתין עיי"ש ולא באתי בשביל זה. אלא אמרתי להעיר ולעורר עליו במש"כ שם עוד דין חדש בזה"ל דאין ד"ז צריך לפנים דעל ספק א"א ודאי יעבור ואל יהרוג כדקיי"ל בכ"ד ס"נ להקל עכ"ל, בזה אין אני מודה לו דפשיטא לי לאידך גיסא דעל אביזרהו דעריות אפילו על לאו יהרג כמו שמבואר בש"ע ובפרט בספק א"א דל"מ לדעת הרשב"א דסד"א מה"ת לחומרא, אלא אפילו לרמב"ם כתב הנו"ב ועוד אחרונים דבספק א"א מודה דאיתחזוק איסורא ואפילו באיסור חלוצה דרבנן מביא המל"מ בשם הרא"ם דצריך למסור נפשו וז"פ וברור, עיין מל"מ פ"ה הל' ב' מיסודי התורה עיש"ה דין ב' ולאו דוקא ג"ע בלבד אמרו אלא אפי' בפנוי' וכו' עייש"ה ולדעתי הוא טועה בד"מ ובנין זה לסתירה עומד, אך עיין בש"ך יור"ד סי' קנ"ז ססק"ו ומשמע דבערוה דרבנן לכ"ע יעבור ואל יהרוג ופשוט הוא עיי"ש, ועיין שם בחידושי רעק"א בשם שו"ת הרא"ם ח"א סי' נ"ט ובס' בתי כהונה ובגליון מהרש"א שם בשם ש"ת זרע אברהם ובפ"ת שם ס"ק י"ב וצ"ע ובירור בדין זה, אבל מ"מ בספק א"א אין כאן ספק כלל דיהרג ואל יעבור, וגם במה שהזכיר הסברא דאמרינן ס"נ לקולא, נעלם ממנו דברי הש"ך יור"ד ריש סי' קנ"ז בשם התה"ד סי' קצ"ט שכ' בזה וז"ל והיה נראה דבפלוגתא דרבותא אזלינן לקולא באיסור סכנת נפשות כדאמרינן בעלמא ס"נ להקל, אמנם י"ל הכא דלענין קידוש השם שלא הקפידה התורה על איבוד נפשות מישראל לא ילפינן לה משאר ספיקות דלית בהו משום קידוש השם וכו' עכ"ל שם וע"ש בש"ך ס"ק ז' שכתב וגם הג"א הניח זה בצ"ע ולכן י"ל דס"נ להקל ועיין בפסק מהרא"י סי' ר"ג ע"כ והנה שם בסי' ר"ג הוא ענין אחר וחידוש שלא ציין לתשובה שם ס' קצ"ט שהעתיק בסק"א ויל"ע, ואכמ"ל בזה: כ"ז) לענין כהנים הפסולים לנש"כ המבואר בגמ' ובספרי דף קנ"ה קנ"ו עיי"ש, היה מסופק אצלי אי כהן פצוע דכה הוה בקדושתיה לברך בנש"כ כיון דקיי"ל באהע"ז סי' ה' דכהן פ"ד מיתר לישא גיורת ומשוחררת לפי שאינו בקדושתו וכו' עיי"ש כן י"ל לענין ועיינתי שוב היטב בח"מ שם סק"א וראיתי שכתב מפורש בזה"ל ומשמע דה"ה גרושה וחללה וכן אין עליו שום קדושת כהן כגון לטמא למתים ולישא כפיו וכו' והוה כור בעלמא ע"כ, ועיין ב"ש שם דחולק בזה על הח"מ דכתב בפשיטות כן אלא דתליא בשיטות הראשונים עיי"ש וא"כ לפ"ד כהן פד"כ נושא כפיו ועיין פ"ת שם בשם הבית מאיר ויל"ע בפנים שם, ובדברי הב"ש וח"מ הנ"ל תרצתי דבר תמוה וחמור מאד שהניח הבה"ט בצ"ע על שו"ת הרדב"ז ז"ל והוא שם באהע"ז סי' ט"ו בבה"ט ס"ק ד' הביא שהכנה"ג העתיק תשובת הרדב"ז ח"ב בכתי"ק שכתב וה"ה לחייבי לאווין כגון אשה גרושה שנשאת ובא עליה כהן בעודה א"א ואח"כ מת בעלה אסורה לו עכ"ל והעיר ע"ז הבה"ט לא הבנתי דבריו דהא גרושה לעולם אסורה לכהן עכ"ל וכה הניח דברי הרדב"ז כחידה סתומה שאין פותר אותה.

ואחר העיון קצת אשכחנא פשר דבר בע"ה בכה"ג דא לפי דברי הח"מ והב"ש די"ל דמיירי שאח"כ נעשה האי כהן פד"כ ומותר מעכשיו בגרושה כזר, אכן אסורה לו מחמת איסור זה דאסורהלבועל וזה נכון, ואף שרחוק הוא לומר דכיוון לזה הרדב"ז ויל"ע בפנים שם כהיום שנדפס ויצא לאו"ע, ועיי"ש סי' ה' דע"י חילי כשר לבוא בקהל להרמב"ם ולרש"י והרא"ש לא מקרי בי"ש אלא ע"י רעמים וברד וכו' עיי"ש, ועפ"י דברי הפ"ת שם סק"א עוד יש לעיין קצת מזה, אך אין לי פנאי לנסך כעת בעזה"י: כ"ח) לענין דיש שאלה בהקדש בספרי דף י"ח י"ט עייש"ה, הערותי בזה במק"א מהא דאיתא בנדה דף ו' ע"ב ת"ש מעשה בשפחתו של ר"ג שהיתה אופה ככרות של תרומה ובין כל אחת ואחת מדיחה ידה במים וכו' ובאת ושאלה את ר"ג ואמר לה כולן טמאות וכו' קתני מיהת ככרות של תרומה מאי תרומה תרומת לחמי תודה וכו' ת"ש שוב מעשה וכו' יעש"ה, והשתא יש להעיר דלא מצינו שאמר לה עצה שלא להפסיד התרומה וקדשים שיוכלו לשאול עליהן ויחזרו לטבל, ואף למאי דמשני דהוה לחמי תודה ג"כ הא כתבי בתוס' שם דהוי רק קדושת הפה, וא"כ ישנו בשאלה אליבא דכ"ע, ואמרתי דאפשר דמיירי בתרומה שהפרישן ע"י שלוחו וכיון דהוי ההפרשה ע"י שליח אין לנו מי שישאול על זה וכסברא הזאת שהבאתי בשם רבותינו האחרונים שר"ל שאין שים אחד יוכל לשאול על זה ולכך לא הוה אפשר בשאלה, אכן שוב נתיישבתי דאפשר לומר דלא יועיל כלל מה שישאול אח"כ כיון שבעת הטומאה היתה תרומה וחל עלה שם טומאה, שוב לא מהני שום טהרה לזו ע"י שום דבר שבעולם וכך הסברא נוטית, אילם אין לי ראיה על זה.

אחרי הזמן רב, בקיץ תרע"ד הגיעני ספר אחד מחכמי גאליציען ומצאתי ראיתי שם שהביא חקירה כזו משו"ת שו"מ מהד"ת ח"ג סי' ע"ה שנסתפק בתרומה שנטמאת ונעשית שלישי לטומאה ואח"כ נשאל לחכם עליה והוי חילין למפרע אי פקעה הטומאה ממנה עי"ז דהא אין ג' בחולין ע"ש, ויש להביא קצת ראיה לזה מהא דקאמר בחולין ובסוטה באיזה שלישי אמרו בחולין שנעשו על טה"ק עי"ש והלא משכחת לה בחולין גמורה בכה"ג ודו"ק (אבל אין זה סתירה), אבל שוב הביא בשם שו"ת בית יצחק אור"ח סי' ק"ד שהביא בשם המשנת חכמים דמועיל שאלה לע"ז דכיון דנעשית חילין למפרע לא חלה הטומאה עליה כלל, אלא שנסתפק אם חזר אח"כ והפרישה לשם תרומה אי חוזרת עליה הטומאה הראשונה שנטמאה טרם שנשאל עליה או לא עי"ש וא"כ בשמעתין צ"ל כנ"ל ובזה יש להעיר בכמ"ק די"ל דהקדישו או הפרישו ע"י שליח ולא מהני ישוב שאלה בזה כנ"ל (ע"ל עמוד ז' הערה ב') כט) שייך לסוטה דף י"ז ע"ב בתוס' ד"ה כתבה על שני וכו' י' שבט תרפ"ד, ראיתי כעת דבר מתמיה הגהות הגאון המובהק וכו' מוהר"ר וואלף באסקאוויטץ זצ"ל למס' נדרים דף ל"ח ע"א בגמ' ד"ה אלא על גבור כתב ועיין תוס' סוטה דף י"ז ע"ב ד"ה כתבו על שני וכו' עכ"ל ונלאתי לפום רהיטא למצוא פתרון דבריו וכוונתי העמוקה לדברי התוס' הנ"ל שיהי' להם שייכות עם גמרא זו אם לא שיש ט"ס בדבריו והגהותיו ויל"ע, ואחר העיון אני חישב לומר שכוונתו היא לעורר על זה שאמרו בגמ' שם דגבור מנלן ממשה גבור דכתיב ויפרוש את האוהל על המשכן ואמר מר משה רבינו פרסי וכתיב עשר אמית אורך הקרש ע"כ והשתא קשה דמנלן דפרס האוהל כאחד בב"א דילמא פרס מעט ואח"כ עלה על דבר מה והשלים את פריסתו, א"ו מדכתיב ויפרוס את האוהל על המשכן משמע דכל האוהל כולו פרס כאחד בעמדו על הקרקע וכ"ז לשיטת רש"י דפסיל בשני דפים דספר אחד אמר רחמנא ולא שני ספרים, וה"נ אהל אחד אמר רחמנא ולא שני אהלים, אבל לשיטת התוס' דכל שמעורה ספר אחד קרינן, וא"כ ה"נ כל שמעורה אהל אחד הוא וא"כ שפיר י"ל דפרס חצי אהל ואח"כ חצי אהל ומ"מ שפיר כתוב ויפרוס „האהל" דכה"ג נמי אהל אחד קרינן ביה, כן א"ל שכוון בהגהה מראה מקום זו רק לעורר אף שיש לדחות ד"ז מכמה טעמים וצ"ע ואת הטוב אקבל (ומה שהקשה הרא"ש מהקמת הקרשים עיין מהרש"א מה שמישב): ל) מת"ח אחד הי"ו קבלתי מכתב עם איזה הערות ודיוקים המועילות וז"ל לכבוד מחבר ספר מנחת ירושלם הנקרא מנחה חרבה – שואלים בשלומו באמצע הפרק כבין הפרקים לוחם מלחמת ד' דורש על כל קיץ כמה וכמה אווירא דארעא דישראל חזינן הכא, שלום וברכה, הלאה אני כותב לי אי אלו הערות ודיוקים שעלו לי על דעתי על ספרו הנ"ל בדף נ"ה ע"ב ד"ה אותה שנה כבודו כתב שמה כך אמנם בסה"ד ב' א' תפ"ח הביא בשם הילקוט ע"כ והננו להעיר שזה הילקוט מביא המג"א ס' תק"פ סי' ק"ח ושם אומר המג"א אע"ג שבגמ' מוכח שאותה שנה לא היתה מעוברת: בדף ק"ו ע"א ד"ה מה שכתב שם בדף נ"ב לענין צואת ריה"ח ז"ל והנה בספר שבעים תמרים על צואת ריה"ח האריך הרבה על זה.

– דף קס"ח ע"א ד"ה „אלמנה לכה"ג" הרמב"ם בפ"ה מהל' כה"מ כתב שכה"ג אינו זז מירושלם לעילם: בדף קע"א ע"ב שם בענין בונה בית שחיזר ממלחמה כותב כב' בזה"ל נראה לפע"ד בבונה בירושלם עיר ד' אינו יוצא בצבא, – הנני להעיר לו שתיבת אינו טעות הוא וצ"ל שיוצא בצבא, – הלאה מביא בספרו עשרה דברים נאמרו בירושלם ע"כ וק"ל מדוע לא חשב התנא ג"ז של בינה בירישלם? בדף קע"ד ע"ב ד"ה אפילו חתן וכו' שם כתב כ' דנשים ג"כ יוצאות למלחמה וכו' ע"כ הנה לו העתקה מספר הון עשיר בנוגע לע"ז וכלה מחפתה מכאן נראה שאף על האשה מוטל חוב זה ואין ספק שאין זה אלא לעשות כמו שעשתה האשה לאבימלך או כשרח בת אשר ושבע בן בכרי או כיהודית לאלפורני בימי חשמונאים אבל לא שתתחייב לצאת לעמוד בקשרי המלחמה בכל זמן כמי האנשים ע"כ ובספר שושנים לדוד כתוב שנראה בהדיא מן הכתובים מכמ"ק דנשא ליתנייהו אפי' במלחמת חיבה, וכנראה מתנאי ב"ג וב"ר וכו' והוא פי' על כלה מחופתה פי' אחר: – באותו דיבור כתב כ' אי נשים חייבות בפ' זכר בשו"ת תו"ח וכו' ומסיק שפטורות – בשו"ת ב"צהחדשות סי' ח' כתב שם בשם רבו הגאון ר"א בינג בע"ז וגם מעבדים מדבר שם, – בדף קע"ב ע"ב ד"ה דמרא וכו' לא יפסוק בין תפלה לתפלה, בשו"ת גור אריה יהודה סי' כ"ט יש תשובה בזה, וכו': אגב אודיע לו שיש ספר בשם מנחה חדשה דפוס ירושלם ובו יש עשרים ושנים דפים על מסכת סוטה, ובכן תקבלו שלום וברכה מאלקי המערכה ויוסיף לכם פעמיים כנפשכם האהובה דורש שלומכם מ, ה,: וזה אשר השבתי לו מה שמביא דברי הרמב"ם שנ"ג אינו זז מירושלם לעולם, א"י מה מביא ומה רוצה בזה ולאו שמיה מתיא דמאן לימא לך שגם בעת מלחמה אינו יוצא, אם החיוב עליו לילך להצלת ישראל, ובפרט למה שמטעים המנ"ח בטעמא דמילתא דהרמב"ם הוא משום דצריך להביא חביתין בכל יום וכל שמביא קרבן טעין לינה בירושלם, א"כ משכחת לה בעת מלחמה שא"א להקריב כלל את החביתין וממילא שרי לצאת ובפרט אי נימא שכל זה הוא רק איסור דרבנן, שאין מדחה חובת מלחמה של כלל ישראל ודו"ק: מה שכ' שטעות הוא וצ"ל שיוצא וכו' כבר תקנתי בעצמי בספרי שצ"ל „אם" יוצא שזה ספק אצלי ככתוב להלן וכמה טה"ד יש שם מחמת רוב עיונו בעצם ההלכות, ומה שהעיר עוד שם, הלא מבואר הטעם בגמ' מפני שאינו שלהם" – ומה שמודיע לי מספר אחד בשם מנחה חדשה לא ראיתיו ולא שמעתיו מעולם ואתן לו תודה וברכה מרובה אם ימציא לו ספר זה.

ומי הוא המחבר ? והנני ידידו ד"ש ומבקשו בכל לב ונפש שילמוד ומעיין בספרי ולהערני עליו ולהעמידני על האמת בכבוד העלוב המחבר, ובמכתב השני הוסיף ליכתוב לי בזה"ל הלאה כותב לילך להצלת ישראל איזה הצלה שייכת אצלו וכי כה"ג בעצמו יקח חרב בידו ויעמוד בקרב בתוך חללי המלחמה ומתבוססי דמים, אלא מה שיתפלל עליהם א"כ יקריב החביתין ויתפלל שמה עליהם ועיין בשוש"ל שמפרש אלמנה לכה"ג ר"ל אלמנה למשוח מלחמה וקורא לו כה"ג שגם הוא נמשח כמותו ובמלחמה שאין שם כה"ג הוא במקום כה"ג ודינו כדין כ"ג ולא תני בהדיא משוח מלחמה וכו' ע"כ – על אודית הספר מנחה חדשה אשיב לו שהספר בעצמו אין לי ואיננו יודע שום מקום להשיג אותו ושם המחבר לא כתוב בפירוש כי אם ברמז ומכבר אמר לי איש שהמחבר הוא אחיו של הגאון ר' יהושע מידזיקוב בעל המחבר עמק יהושע, דר"ש מ, ה, על זה רשמתי על המכתב עיין נזיר מ"ז ע"ב דאמר מר זוטרא לענין להחיותו משוח מלחמה עדיף מ"ט דתלו ביה רבים ע"כ ופרש"י ז"ל דעביד מלחמה בשביל רבים עכ"ל ואף לפי' הרא"ש שם דכל ערך המלחמה נעשה על פיו ע"כ ג"כ אש"ר דצריך לצאת ומחויב לצאת ואין כאן כל ספק כלל.

ולעצם הענין אי כה"ג וכהנים יוצאים למחלמה הרגשתי זה לא כבר מהרשב"ם פרשת במדבר דכהנים לא היו הולכין למלחמה שפירש בפ' מ"ז והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם כמו שמפרש והולך אך את מטה לוי לא תפקוד וגו' ומפרש הטעם כי לא ילכו בצבא המלחמה אלא הפקד את הלוים על משכן העדות וגו' עכ"ל: (הערה א') ובעיקר הדבר שכחתי אז מלהביא שכיו"ב מצאתי בפמג"ד בפתיחה כוללת בחלק הראשון בחקירה הו' בענין מ"מ שחקר בזה"ל אם עבר עבירה שיש מ"מ מדברים ותשלומין באין כאחד אם נימא דאין עושין ב' רשעיות ופטור מממון ע"כ, ובתשובה שם אח"כ כתב ואם מכת מרדות פוטר ממון (אף ממון דאורייתא) הנה מבואר בר"מ (פ"א מנ"ב הי"ב) היתה מחייבי עשה או שנייה ומשלם קנס בין התרו או לא התרו שאין כאן חלקות, אלמא כל שאין כ"א מ"מ אין פוטר ממון וכ"ת דבהעראה קנס ומלקות בביאה גמורה הא בוכרא דכעין של תורה עשאו ולוקה מ"מ בהעראה, ואמר שאין כאן מלקות להורות שאין כאן מ"מ דב' רשעיות אין עונשים ומשלם קנס ופטור ממ"מ והטעם אפשר כמ"ש הש"ך יור"ד קי"ט אות כ"ז לענין ממון אוקמי' אדין תורה (ולא אסרו חכמים עיי"ש) ה"נ דכוותיה ומ"מ מפסל לעדות כמו ח"מ שניתן לתשלומין וכו' עכ"ל והנה הרבה יש לדבר בדבריו העמוקים, והמתבאר מדבריו הוא כך דמ"מ באמת אין פוטר ממון דאורייתא כמו קנס גבי שניות, ואיכא כאן שני חיובי עונשים, אמנם בכאן אמרינן ממונא משלם מלקי לא לקי ואין נותנים שניהם והטעם דבכה"ג לא אסרו חכמים, ומ"מ מפסל לעדות כיון שחיוב מלקות מדרבנן יש עליו, אבל בעלמא דליכא להאי טעמא אפשר דמ"מ אינו פוטר ממון דאורייתא, ואין זה מקרי ב' רשעיות, ועדין צ"ע בפירוש דבריו המזוקקים ז"ל מה שאין הזמן גורם כעת, ומ"מ אני לך:

הערה ב' ויש להוסיף דכן יש להעיר בהא דתנן בנזיר פ"ח מ"א שני נזירין וכו' וא"י איזה מכם וכו' מת אחד מהן אמר ר' יהושע וכו' ואמר לו בן זומא ומי שומע לו שידור כנגדו בנזיר וכו' ועיין שם והשתא הלא כל הטורח הזה למ"ל ישאל זה הספק על ספק נזירותו ובפרט אם הוא ספק זה גופא הוי חרטה או פתח (ויל"ע בזה) וד"ל דכל עיקר מחלוקתם הוא אליבא דר"ש או ר"א בר מחלוקתו דאין שאלה בנזירות וגם בזה אין הדבר ברור, עיין הגהות מהר"צ ברלין ומצפה איתן למס' נזיר ותיו"ט פסחים ומפרשים שם, ולפי מאי דמוקי שם בגמרא על הא דתני ומגלחין דע"כ מיירי דהם נשים או קטנים דאילו גדולים אין מגלחין ע"ש, י"ל דאם מיירי בקטנים י"ל דאף דמיירי בקטן המופלא הסמוך לאיש מ"מ יש סברא לומר דאינו בשאלה וכדחקרו האחרונים בזה על סמך דברי המל"מ פ"ב דנזירות דין י"ג עיי"ש, דלענין נדרים בפירוש רבי' קרא, אבל לא לענין שאלה ואכמ"ל בזה, וכן בנשים ג"כ י"ל דמיירי בהקים לה בעל ששוב אין לו הפרה, ואין לפנינו שישאל על הקמתו או שהיה אחר יום שמעו וגם שאלת חכם אינו שוב לשיטת כמה פוסקים ביור"ד סי' רל"ד סי' כ"ג בהג"ה אבל בלא"ה צ"ע:ביאור בדין ע"א קם לממון היכי שרגל"ד ואי א"ה בממון אה"ר הוי דאורייתא או דרבנן:

בסוטה דף ב' ע"ב סד"א שאני סוטה דרגלים לדבר וכו' ליתהימן בה ע"א וכו' עיי"ש ראיתי בספר תורת הקנאות על מס' זו שהעיר בכאן דלכאורה י"ל דבממון נמי מהני ע"א עם רגלים לדבר להוציא מהמוחזק כבנידון דתיבה פרוצה המוזכר בש"ע סי' ע"ה סי"ז בהג"ה ע"ש דכמו דילפינן דבר ערוה מממון דצריך שנים כן נילף ממון מערוה דבצירוף רגלים לדבר סגי בע"א כבעד טומאה דסוטה דאין גז"ש למחצה עיין שם ועלתה על דעתי דיש לדון בזה מדברי הר"ן בשו"ת סי' ע"ה שכתב בתוך שאלתי בזה"ל וכ"ש שאפילו לא היתה הכרעה לחבורת הקברים ויהי' דינה עם שאר החבורות בשודא דדייני, נראה שראוי להכניסה לזו בתוך השודא שהרי העיד ע"א שהמצוה אמר כי עזב להם דבר מה בצואתו וזה העד אע"פ שהיה קרוב למצוה כשר הוא וכו' ואע"פ שאין ע"א קם לממון אעפ"כ הדברים מראים שהדבר אמת ולפיכך יש לזכות חבורת הקברים כדין השודא אפילו לא היה רגיל בה וכ"ש שכיון שהיה רגיל בה זכתה עכ"ל והנה מלשון זה היה במשמע קצת דאע"פ שאין ע"א קם לממון מ"מ כיון שהדברים מראים אמת והוא רגלים לדבר לכך נאמן ולהכריע בזה ספיקו של הרב המחבר תוה"ק, אך כד מענינן היטב יש לדחות די"ל כוונתו דאף דאין ע"א קם לממון מ"מ בזה שהעיד מראים הדברים שאמת הוא כך ולכך יש לומר עכ"פ דנופלת תחת דין השודא וכן מבואר היטב כוונתו בסיף הסימן ששם חזר ושנה משנתו בזה"ל ומ"מ כבר כתבתי שאין זה מכריע לענין הדין הגמור לפי שאין עד אחד קם לממון אלא שהוא מראה פנים שהאמת הוא כך, שדעתו היה לחבורת הקברים וזה עוזר לענין השודא כאלו היתה חבורת הקברים נופלת בשודא עכ"ל הרי מבואר אמיתית הענין כאשר דחיתי לפום רהיטת לשונו – והנה מצינו כיוצא בזה שמענו הערת וספיקת רבותינו האחרונים אם כה"ג בממון היכי דלא הוה מוחזק כל אחד מהן וכמו לגבי קרקע, אי נאמן ע"א והרא"ש וראשון בזה ראיתי שהגאון בשער המשפט סי' ל"ג שחקר בזה ולבסוף כתב בזה"ל ולפ"ז לכאורה נראה אף בממון היכי דשנים חלוקים על איזה דבר ואין שום אחד מוחזק בה נאמן אף ע"א להעיד כדברי אחד מהן עיי"ש וכן מובא בספרים הבאים אחריו ועיין עמודי איר, ועיינתי כעת שם בפנים השער, ומצאתי שגם הוא ז"ל הרגיש לענינו הנ"ל משו"ת הר"ן הנ"ל והביא מקצת דבריו ומסיים בזה"ל וא"כ מדבריו נראה דלא זוכה לחבורת קברים אלא מדין השודא ולא מדין הגמור וזה דלא כסברתנו וכו', אך מ"מ לענין דינא יש לכאורה ראיה מדברי הר"ן לדברינו דהיכי שאין אחד מהם מוחזק בדבר ושניהם טוענים שמא מהני ט"א להחזיק את אחד מהן בממון וכו' עיי"ש ולפמש"כ בפשט דברי הר"ן יש להעיר על דברי השעה"מ, וקצרתי (די"ל היכי שאין אחד מוחזק וגם יש רגל"ד תרתי לטיבותא בזה מהני הע"א) ועיין בש"ש ש"ו פ"ג בזה הדין וע"ד שו"ת מהרי"ק שורש בזה יע"ש שוב ראיתי שספיקת הרב המחבר שנוגע לדינא מבואר הוא בדברי גדולי הדור שלפנינו, דהנה הנו"ב מהד"ק חאהע"ז סי' נ"ד פסק בדבר אשה שמת בעלה ונשארה זקוקה ליבם אלה ונתברר שהרב המסדר קדישין וכו' דיש רגל"ד להאמין ע"א וכו' עיי"ש וע"ז השיב באמרי בינה חו"מ דיני עדות סי' כ"ט, והדברים נפלאים וכו' האם נאמר דע"י אומדנא דמוכח אי עפ"י רוב דאין מוצאין ממון יהי' ע"א נאמן זה וודאי לא וכו' עייש"ה (ובחקירה זו נתעלם ממנו דברי הברית אברהם שהביא גם המחבר תוה"ק) עוד חקר שם באמרי בינה וז"ל ויש לחקור אם עד אחד מעיד על ראובן שחייב לשמעון ממון וראובן א"י ולא הוי ליה למידע דפטור, אם העד מהימן לגבי ראובן כבי תרי אם חייב ראובן לשלם עכ"פ בדיני שמים כמו במעיד על אשתו שזינתה דחייב להוציאה כמבואר בקדושין ס"ו וכו' או דילמא דוקא לענין איסור מחמרינן אבל לא לענין ממין, ולמה שכתב בספר תימה ישרים דהך סברא דמהימן כבי תרי הוא רק דרבנן י"ל דרק לענין איסור מחמרינן אבל לא נוכל ללמוד מזה לענין ממין יעו"ש וחידוש שלא הביא בזה דברי השער משפט הנ"ל בסי' הנ"ל שכבר חקר בזה והביא הך דקדושין ומסיים וא"כ כי דהא דבדבר שבערוה חייב להוציאה וכו' ה"ה לענין ממון נמי הדין כן ועוד ראיה מפרק חזה"ב דף נ"ב וכו' ושוב מצא הדין הזה מפורש בש"ג בז"ב דף רס"ב וכו' ונפשטה נמי ספיקת התה"ק, ושוב מצאתי ג"כ אריכות דברים בספק כעין זה בנחל יצחק ח"ש סי' ע"ה סעיף ל"ט והביא גם דברי השעה"מ והאריך בדבריו עיי"ש היטב:

כתב עוד בתה"ק לא לגמרי דמי דשב"ע לממון דהרי ריב מהני מה"ת בדבשב"ע וגם במים שאל"ס דאשתו אסורה הוא רק מדרבנן, ובממון קיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אה"ר ומשמע דמה"ת היא וה"נ י"ל כן ברגל"ד בצירוף ע"א ע"כ, והו"ל להזכיר בזה דברי התוס' ב"מ כ' ע"ב הידועים ד"ה איסורא מממונא, וא"ת טפי אנן מחמרינן בממונא וכו' ובאיסורא אזלינן בתר רובא וכו' וי"ל דמ"מ בא"א החמירו דמים שאל"ס לא תנשא לכתחילה אע"פ שרובם מתים ע"כ ואכתי תקשי לענין דאורייתא דבא"א מותרת ואם נשאת לא תצא, ובממון מה"ד א"ה אה"ר.

ועכצ"ל דתוס' ס"ל דמדרבנן היא וכן משמע לשין התוס' שהתחילו „טפי אנן מחמרינן" אבל באמת לכאורה לא כן משמע מכולי שמעתתא דב"ק ובב"ת ועיין גנת ורדים כלל ל"ט ועיין ברא"ש קדושין גבי מיחה האב בפ"ב סי' ח' וכן מקושית האחרונים מפדיון הבן וכדומה עיין תורת חיים חילין י"א ובשעה"מ והדברים עתיקים ואשר מהרא"ש קדושין הנ"ל נסתר ג"כ תירוץ של בעל הפלאה הידוע וקצרתי:ולפמש"כ הג"ו שם דהוא מטעם דאמרינן סמך מיעוטא לחזקה א"כ פשטא דמילתא דאינו אלא מדרבנן, א"כ יהי' נפ"מ דבממון דרבנן הולכין אה"ר ומוציאין מהמוחזק וזה לא שמענו ועיין שם בב"ת לענין כתיבה ואף אי כתיבה דרבנן, – וגם בזה מצאתי אחר חפשי בנחל יצחק ח"ב סי' ק"ו ענף ג' בד"ה והנלפע"ד דהביא כן בשם הג"ו הנ"ל וכעין זה כתב הפרי תבואה סי' כ' ועפ"י זה העלתי במק"א לדון דבמידי דרבנן גם לדידן הולכין בממון אה"ר בזה וכ"ז דלא כמש"כ התוס' סנהדרין ג' ע"ב ד"ה ד"מ וקצרתי עכ"ל והו"ל להביא סיעתא מפשט דברי התוס' ב"מ הנ"ל וברוך שכוונתי ועכ"פ יש מקום לדבר מזה ואאדא"ח ויש להאריך הרבה בכללים אלו ולא באתי אלא אגב גררא ועיין שם עוד בנח"י וכן כתב שם אח"כ וגם אף אי נימא דהא דאין הולכין אה"ר זהו מה"ת וכו' עיי"ש וכן מצאתי אח"כ בחפשי בספר שדי חמד בכלל זה אם הוא מה"ת או מדר' וראיתי שהביא בחלק ראשון מערכת הא' אות פ"ו חבל רבנים ספרדים ואשכנזים המתנבאים ומדברים בענין הזה אי הוי מדאורייתא או מדרבנן ומכללם הראש יוסף חולין דף י"א שם ארי' יור"ד סי' מ"ז ויש לעיין שם בפנים טעמם ונימוקם והאיך מפרשים הגמ' דבב"ת הנ"ל ותו לא מידי ומצאתי כתוב אצלי בגליון החומש בפ' שופטים פסוק י"ד דכתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך וכו' ואח"כ כתיב לא יקים עד אחר באיש לכל עון ולכל חטאת וכו', דרבינו בעל הטורים דריש שם סמוכים שאינו יכול להעיד ע"כ גבול תחומך והיינו ממון ע"כ, ונ"ב ואמינא בזה יותר רבותא דקמ"ל קרא דלא יקים ע"א לכל עוון וכפרש"י בין לעונש הגוף ובין לעונש ממון והוא אף ממון דקרקע שאין כל אחד מוחזק בה יותר מחבירו ובהסגת גבול נחלה אפ"ה אינו נאמן וכהנך פוסקים דבשו"א לא מהני ע"א לממון, ולא יקום ע"א לכל עון וק"ל, ויש עוד למצוא אסמכתא לנידון הראשון שלנו מהאי מרגניתא שמצאו כבר הח"ס חאהע"ז ח"ב סי' קל"א בד"ה ואמרתי וכו' ובסי' קל"ב שם ד"ה והנה עיי"ש שהביא הגמ' דגיטין י"ט דאמרינן דר"פ כי הוה אתי לקמי' שטרא פרסאה מקרי להו לשני כותים זה שלא בפ"ז במסל"ת ומגבי ביה ממשעבדי עיי"ש והקשה הח"ס שם הא לא מהימן מסל"ת אלא בנחיל של דבורים דהוא ממון דרבנן כמבואר ב"ק קי"ד ע"ב הנ"ל ואיך יאומן להוציא מחזקת ממין דאורייתא ובשגם שאידך טוען ברי נגד השטר וכו' ועוד ועוד וכו' עיי"ש דמתרץ לה עפ"י דברי הש"ך בי"ד סי' ס"ט ס"ק מ"ג ועפ"י דברי הש"ך סי' צ"ח ס"ק ב' יע"ש וע"כ בשטרי פרסאה אע"ג דהוי ממון דאורייתא מ"מ הואיל ומרתת שיראה השטר לחבירו ג"כ מהימן במלפ"ת וכו' ואע"ג דהוי ע"י שאלה מ"מ כיון שאינו יודע על מה היתה ההקפדה מקרי מסל"ת והואיל דעבידא לאגלויי מועיל אפי' בדאורייתא יעש"ה, ומזה יש ללמוד דע"א נאמן היכי דעבידא לאגלויי ואיכא אומדנא דמוכח אפי' להוציא מחזקת ממון דאורייתא וכמו גבי ר"פ בשטרי פרסאה דפסילים וע"א כהדדי נינהו, ויש להעמיק בזה יותר אך כעת לבי בל עמי:

לא) במש"כ לעיל אות י"ט נפל טעות המעתיק וצ"ל מצאתי מפורש ברמ"א ובלבוש וכו', וכוונתי להעיר על הח"ס חו"מ סי' קע"ז שהבאתי בפנים שלא הביא מזה, והוא מתרומות הדשן סי' רי"ח (וט"ס שם בח"מ שנרשם סי' י"ח) באשה שזלזלה באביה ואמה יע"ש שפסק דמותר להכותה וא"צ להביאה לב"ד: לב) במש"כ שם לעיל באות כ"ד עיי"ש הנני להעיר כי ראיתי כעת בימים האלו בערוך השלחן לחו"מ סי' תכ"ה אות ע"ו שכתב בפשיטות בזה ואם נמצא חלל בהעיר עצמה נ"ל דאין מביאין דנופל בשדה כתיב ולא בעיר וגם מדאמרו חכז"ל שאפילו נמצא בסמוך לעיר היו מודדין ולא קאמר אפילו בעיר ש"מ דבעיר אין מביאין עכ"ל ולא ראה מכל זה שהבאתי ודעת ה„חות דעת" גאון יעקב זצ"ל היא להיפך שגם בתוך העיר מביאין ע"ע ואכמ"ל עוד בזה והלכתא למשיחא: לג) במש"כ שם לעיל אות כ"ה לענין הלבנת פ"ח ברבים, יש לי לאמור סברא, ואף שיודע אני שהיא דחי' מעיקרא, אך מ"מ הנני לכותבה וכל פטפוטי דאורייתא טבין והוא דלפי מה שמתבאר מלשון הטור וש"ע חו"מ סי' ת"כ סי' ל"ט ולבוש שם שדייקו בהלשון וכל המלבין פני „אדם כשר מישראל" בדברים אין לו חלעה"ב ע"כ.

וא"כ באדם שאיני כשר לא נאמר דין זה דאין לו חלעוה"ב. והשתא האיך נאמר שהוא ימסור עצמו להריגה בשביל פלוני, הא יכיל לומר שמא איני כשר הוא ורק למראות עין הוא מוחזק בעינינו לכשר, ואף שכל אדם יש לו חזקת כשרות והורגין על החזקה, ופשיטא שאסור להלבין פניו איש שהוא רק מוחזק לכשר, אבל מ"מ הוא איני מחויב למסור נפשו אף מספק ספיקא ודו"ק בזה כי יש לזה קצת תפיסת מקום במוח, וכבר הבאתי בספרי דף קע"ח דברי התוס' ב"מ דאף דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן, מ"מ בכללות כמה גנבי איכא בשוקא ובכללות יש כמה רשעים צבועים ורמאים ועיין סוטה כ"ב חמשה פרושים הן וכו', ואולי משים זה יש לפסיק הדין דאיני מחיוב למסור נפשי, משים הרמאים שבאמת אינם כשרים ורק מרמים את הבריות ודו"ק וק', ובמאי שהסברתי כ"כ הוא כדי לסלק מה שיש לטעון על סברא זה דא"כ האיך אנו מצווים ליהרג ובל יעביר על ש"ד, הלא יש לספק דילמא טריפה הוא וההורג את הטריפה פטור וע"כ מטעם הרוב צריך למסיר גם נפשו על זה ועיין חולין י"א ומכות דף ז' ע"א ובתוס' שם ודו"ק ולפמ"ש יש לחלק הרבה אך קצרתי בדבר שאיני מכוון כהלכה, ומש"כ שם בשם הש"ך סי' קנ"ז סק"ו אחר תיבת ופשוט היא צ"ל וכמו שהעיר המגיה עצמו במל"מ שם הנ"ז:ל"ד) והנה בימים אלה הגיעני מכתבי הערות מחכם גדול א' מפעה"ק תי"א על ספרי, ואביא אחת לאחת ותשובתה בצדה, א) וז"ל בדף י"ז ע"א כתב וח"כ הרי למידין אנו מגמ' זו דהאשה יש בידה אף שלא בידיעת בעלה לצוות לחכם לתקן הכרי ולהפריש חלה עכ"ל אינני רואה שום מקום לימוד מכאן דדילמא איירי שנתן לה הבעל רשות שתלך אצל איתי כהן לתקן לה הכרי ואמרה שתיקן ואישתכח שיקרא ולהר"מ שם ומקורו מהתוס' דתרומות דאשה תורמת רק על מה שאוכלת לבד בעיסתה תורמת על הכל ההכרח לומר כן דנתן לה בעלה רשות דאל"כ האיך תוכל לתקן הכרי כולו עכ"ל החכם הנ"ל.

אמר המחבר, הנה בזה יודה כל איש מעיין בסוגיא שם דפשטות הגמ' משמע דזה היה הכל בלי ידיעתי דכאן שמע שהיתה חשודה בעיניו ולא ימסור לה רשות בפ"ע להפריש ולתקן וכמו שמשמע מהר"ן ועוד דמאכילתו שאינו מעושר משמע שהיתה רגילה וחשודה בכך בעיניו. ולכך כי קאמרה ליה פלוני תקן לי הכרי אזל – הבעל – ושייליה, ואילו היתה נאמנת בעיניו עד שימסור לה רשות פרטי וכללי, אז לא הוי אזל הבעל אח"כ ושיילוה, והיה סומך על דבריה, כמו בכל פרטי התנהגות הלכות שבבית שסומכין על האשה, א"ו פשטות הענין מוכח שזה שאמרה ליה פלוני תיקן לי היה בלי ידיעתו ורשותו ולכך „אזל ושאליה, אמנם אילו היתי בא להקשות מכח הדברים הנ"ל על מי שהוא אז יש מקים לומר איפכא ולדחות כדברי החכם הנ"ל אבל אני אדרבה באתי לקיים דברי חכמים ולהשוות זה עם הגמ' דיבמות ולסלק הערת הבאר יצחק על הרמב"ם, וע"כ סמכתי על פשטות הצורתא דשמעתתא: גם יש מקים להוכיח שהכי פירשו הראשונים שהובאו בר"ן ורא"ש שנחלקו מכח שמעתתא זו אם עד מפי עד שהוכחשו מי נאמן הראשון או השני יעש"ה, ואי אמרת דמיירי רק בשנתן לה הבעל רשות שיתרום לה פלוני חכם אבל לולי זה לא יועיל לנו כלל מה שאמרה היא בעצמה שפלוני תרם לה עפ"י דיבורה בלבד, וא"כ אח"כ כשמכחיש לה אותי החכם ואמר שמעולם לא הפריש לה, וא"כ אף שהיא מכחישתו ואומרת שהפריש, עכ"פ יפול בכאן נתינת רשותו של הבעל והוי כאילו אומר המתרים שמעולם לא קיבל רשות מהבעל לתרום ולא הסכים לשליחותו והוי כאילו תרם שלא ברשות ודו"ק בזה.

אמנם יודע אני שיש להתעקש עוד בזה ולפלפל בדחיתו וע"כ קצרתי, ומה שהביא מהרמב"ם והוא בפ"ד מהל' תרומות דין י"ב והיא מהתוספת' כמי שהביא הכ"מ שם, סתם הדברים וכ"ל של הרמב"ם הבן כשאוכל עם אביו והאשה בעיסתה תורמין מפני שהן ברשות ע"כ והייני בעיסתה שעושה בשביל כל ב"ב יכולה לתרום, ולאו דיקא על מה שהיא אוכלת וכמבואר בתיספתא שם, וכמו שהביא המל"מ שם על דין זה מהא דיבמות ע"ז דתניא ואכלתם אותי בכל מקום אתם וביתכם וכי' יע"ש וא"כ א"ל הכוונה בכתובות שם תקן לי הכרי שהזמינו בשביל עיסת כל הבית והוא רק לשין מישאל ולאו דוקא הכרי מכל הגורן, (ומע"כ החכם לא עיין במל"מ שם על אתר והעיר מה שהעיר עוד בהמכתב הנ"ל) ואין כאן הכרח כלל, וגם עוד יש מקום לחלק בין לכתחילה לדיעבד וכמו שמביא שם הכ"מ בשם הרי"ק לחלק כמו כן גבי אריס שפסק הר"מ שתרומתו תרומה, ואנן קיי"ל אתם ולא אריסין, וכמו שביאר שם בכ"מ הלכה י' ועיין רשב"א לגיטין שם, וה"נ יש לחלק כן גבי אשה ובזה יתיישב הגמ' דכתובות ברווחא, אך מפני כ"ט א"א לי להאריך עוד: ב) עוד כ' הנ"ל בדף מ"ט ע"א בהג"ה, ויש להעיר דבלא"ה בישראל שנשא כותית לא יתחייב וכו' דכיון דקנאין פוגעין בו דהוי קלבדר"מ וכמ"ש הגרע"א עכ"ל, הנה ההפלאה קאי על עכו"ם שנשא בת ישראל ומבואר במלחמות פ"ח מסנהדרין והכי קי"ל ביור"ד סי' קנ"ז דבת ישראל לכותי אין פוגעין בו (ט"ס וצ"ל בה, המחבר) קנאין ולא מקרי ג"ע עכ"ל הן לא נעלם ממני כל זה וכאשר אני מביא דברי הנובי"ת סי' ק"נ דף נ' ע"א בהגה"ה ובשם הגהות הגרי"ש נ"נ זצ"ל לנו"ב שם ושם הביא דעת מהרי"ק סי' קע"ה שהביא בשם הר"א מרעגינשבורג דקנאין פוגעין בנבעלת לארמאי והוי ערוה וא"צ חליצה יע"ש, אמנם אהבתי את הקיצור גרם לזה שאף שדייקתי בלשונו וכתבתי „בישראל שנשא כותית" ולא כתבתי סתם על דברי ההפלא"ה, אבל לא פרשתי יפה שכוונתי היתה להעיר על דברי הגהת הש"ג שהזכיר ההפלא"ה שם, ושז"ל שם ומז"ה אומר שלא אמרו אלא כשהיתה אשתו ב"י שכ' לה כתובה בעודו כותי אבל אם כתב כתובה לעובדת כוכבים ונתגיירה עמו אין כתובת העכומ"ז כלום ול"נ שאלו כתב כתובה לב"י הרי בעבירה נשאת לו וכו' יע"ש וע"ז היה כוונתי לעורר דמשמע מסתימת דברי השה"ג דאפילו ישראל שכ' כתובה לעובדת כוכבים ונתגיירה אין כתיבת העכומ"ז כלל ועיין בהפל"אה שם ובזה בלא"ה לא יתחייב מטעם קלבדר"מ אבל באמת י"ל דכוונת השה"ג בעכו"ם שנשא עובדת כו"ם וקצרתי:

ג) עוד כתב הנ"ל עו"ש בסוף כתב אך בעיקר הדבר י"ל הסברא דכל עיקר קלבד"מ הוא שאין ב"ד יכולין לעשות לו שני רשעות וכו' וא"כ הכא הלא הב"ד באמת אין מורים לו וכו' עכ"ל סברתו מבואר בחי' הר"ן סנהדרין פ"ב ע"א לענין נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג ע"כ, אהמ"ח המעיין שם יראה שלענין זה דקלבד"מ אין שם שום רמז רמיזא, אך אפריון נמטיה שהביא לי רק דוגמא לזה, והדברים נכונים בלא"ה, ב"ה: ד) עוד כתב לי, בדף ע"א כתב דיש לחקור דכתובה היא דרבנן והאיך הו"ל שתי רשעות עם מיתה שהוא מדאו' ולא קרב זא"ז וכו' עכ"ל מאי דפשיטא ליה דרבנן יוכלו לחייב ממון עם המיתה שחייב מדאור', לדעתי פשיט להיפך, ויעיין סס"י ת"כ בד"מ מובא בסמ"ע ס"ק נ"ו שכתב על המהרי"ו ונ"ל דכ"ז אינו אלא הוראת שעהאבל מדינא אינו חייב מלקות וממון, מדאצטריך לומר מטעם הוראת שעה, משמע דגם חכמים לא יוכלו לחייב תרתי היכי דאיכא חדא מדאורייתא דהרי שם אינו מלקות של תורה עכ"ל הנ"ל, הנה כפי הצעת לשונו, א"י מאי שח ומאי הביא מכאן דהרי כיון ששם אינו מלקות של תורה רק שהב"ד חייבו מעצמם א"כ אם הם בעצמם יחייבו ג"כ ממון שישלם החובל והו"ל שתי רשעות אשר ירשיעון אלקים האי ב"ד בעצמם, אבל היכי דזה מדאורייתא, ולהטיל עליו עוד חיוב מדרבנן, אפשר דלא הוי בגדר אשר ירשיעון אלקים, ולא פשיטא לי אלא מספקא לו, וכדרך ודוגמא שחקר הפמג"ד בפתיחה כוללות (הנ"ל) בהערה א' בגליון הראשון, אם עבר עבירה ד"ת שיש בה מלקו' מה"ת ועשה עבירה דרבנן ג"כ שיש בה מ"מ מדבריהם אי לוקה ב' או לאו – עי"ש מה שהשיב.

ובזה יהי' ניחא נמי שלא הזכיר זה הפמג"ד הנ"ל בחקירה הו', משום שכאן הם שניהם דרבנן ובזה פשיטא ליה אך מספקא ליה במ"מ אי פוטר ממון דאורייתא, וא"כ לאו שמיה מתיא מדברי הד"מ אלו שפס' מהר"ו בא' שחבל בחבירו להלקותו בב"ה וכו' וגם פסק ליתן לו זקוק כסף, עיי"ש וע"כ לא הוי מלקות של תורה חדא דבחובל קיי"ל ממונא משלם מלקי לא לקי, ועוד דאין מלקות בזה"ז, וגם לא הוי התראה והוי ח"מ שוגגין, ועיי"ש בביאור הגר"א ס"ק מ"ט ובלא"ה אין מלקות עכשיו ע"כ, עיי"ש וק"ל, עוד כתב החכם הנ"ל ועיין בנתיבות סי' א' סק"ג דממון דד"ג פטורין משום המלקות ודעת הש"ך בסי' שפ"ו סק"א דדה"ג אינו אלא מדרבנן ודו"ל דדבריו רק לשיטת הרמב"ן דהוא מדאורייתא ע"כ בזה שפיר העיר מקושית הנתיבות על דינא דש"ע שם ואחי היתה ושכחתי' ובחדושי לב"ק שכת' לפני כעשרים שנה פלפלתי הרבה על קושית הנתיבות הנ"ל והבאתי שמה, דבחידושי הרי"מ חו"מ שם השיג עליו דאישתמיט ליה דברי הש"ך דסי' של"ח ס"ק ב' וכן השיגו עליו במפרשי הים פ' הכונס אות ג' עיי"ש ואין בידי כעת הספרים הנ"ל, וא"כ אין קושית הנתיבות מכרחת לדון מזה להיפך, ואדרבה יש להשיב על קושיתו מלבד מה שהשיגו האחרונים הנ"ל, עוד י"ל כמש"כ דד"ג שפיר יש לחייבן אף שבני מלקות הם, וא"ש פסק המרדכי כפשוטו גם יש לי לחלק מסברא אי דד"ג קנסא או ממונא וכמו שהאריך הש"ך שם, ועיין סברת הש"ס בכתובות ל"ד ע"ב רבה אמר וכו' ור"מ לוקה ומשלם אי"ל מת ומשלם לי"ל ושאני הני דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם עכ"ל ועיין ברש"י וקצרתי, אך אין בידי כעת בעו"ה להאריך, וד' שנותינו יאריך בכל טוב, וכדברי הנתיבות הנ"ל תירוץ נמי הקצות בסי' ל"ח סק"א עיי"ש דדעתו ג"כ דאין צריכין לשלם משום דד"ג משום דהמלקות פוטרן עיי"ש, אך יש לדחות דכתב זה אליבי' הראשונים שס"ל דד"ג מדאורייתא ועיין בשו"ת בית אפרים חחו"מ סי' ו' שמפלפל ג"כ עפ"י דברי הקצה"ח הנ"ל, ולא העיר שדד"ג אינו אלא ממון דרבנן ויל"ע:

ה) עוד כתב, בדף ק"ג ט"א כ' ולפלא שכל בעלי הגהות (על הרמב"ם) לא העירו כלום העיר בזה המנ"ח במצוה קע"א בדף ק"ס ע"ג כ' וראיתי במ"ר שנענש יעקב עבור זה ושכחתי מקומו כעת, הוא במ"ר פ' וישלח פ' ע"ה סי' ב' ג' וי"א, ועוד יש לי הערות רבות ואינני מופנה כעת, ידי"ע הבעה"ח יז"מ, אה"מ ובזה הנני להעיר מה שהראני בר"ה זה ידידי הרב ר' חיים הירשבערג שו"ב הי"ו שהרגיש באמירת היוצרות ליום ב' של ר"ה בד"ה שבתי שאמר הפייטן ולששים נחנט במציק ומשעשע, ולשיבה כהה מאורו להשע, עבור שאתו פני הרשע, נא שימו על לב מוראות וכו' עיי"ש ובוודאי עפ"י המדרש יצר זה, ומדרשות חלוקות הן, ועיין רש"י על התורה שם, ולעיל ביוצרות מוסיף יום א' של ר"ה בד"ה אומץ אמר הפייטן, זך המשלים בעקד נפש בזוקן לא מצא נופש „ותכהין עיניו בעשן טפש" ע"כ, ואין להאריך בזה, תשרי תרפ"ה, כן הגיעני עוד מכתב עם הערות מאת ידי"ע הרב וכו' ר' רפאל ק"ב הי"ו וז"ל ער"ה תרפ"ד וכו' הנני מתכבד בזה להמציא לכתר"ה איזה הערות שיש לי על ספרו היקר מנחת ירושלם וכו' החותם בברכת כוח"ט וכו' ברגשי כבוד ויקר רפאל בלאאמו"ר הרה"ג רא"מ הכ"מ זצ"ל ק"ב: א) בדף ד' ע"ב בסופו מביא דברי הפ"ת דמביא ראיה מהמנ"ל דהיכי דקינא לה משנים די בשיעור טומאה של אחד וכתר"ה כותב על הפ"ת וא"י מה שח, ולדידי הם מובנים דאי נימא דצריך כדי טומאה של שניהם הרי חזינן דהיכי דנסתרה עם שנים צריך להיות גם השיעור טומאה של שניהם וכיון דהמנ"ל מיירי דנסתרה עם שנים ע"כ מיירי דשהתה כד"ט של שנים, והכא השהי' של שניהם הלא לא מעלה כאן דהשני איני חשוד אצלו והרי הוא שוב כמו השיעור טומאה של אחד דזה לח די היכי דנסתרה עם שנים, ול"ל טעמא דלא חשוב הסתר, אלא ע"כ דאפילו דנסתרה עם שנים די לן בשיעור טומאה של אחד, ולכן אי לאו טעמא דלא חשוב הסתר היתה נאסרה, קמ"ל טעמא דלא חשוב הסתר ודו"ק עכ"ל אהמ"ח עדיין יש לפקפק ושפתי ברור מללו שם, דאפילו אם שהתה כד"ט של שניהם מ"מ הוי סתירה בלא קינוי לגבי השני שהוא לא קינא לה רק מאחד וכו' עי"ש אבל אי נימא דהוי קינוי, דסגי הקינוי של האחד, ומכש"כ לגבי השנים וכמו שקינוי משנים מהני לגבי אחד כמבואר במל"מ שם אז הוי סתירה זו כדין שהיתה שיעור כד"ט שניהם ונאסרה, אלא משום דלא הוי סתירה לגבי כל אחד מהם, ולכך איננה שותה כלל, ואיני יורד גם לסוף דברי כ': ב) בדף ז' ע"א בד"ה דלאו וכו' קושיתו על הר"ח (משמעתין דקא פריך אלא מעתה לאחר לא תנשא דלא תסתריה לביתיה ואי כטעם הר"ח קשה מאי פריך לאחר לא תנשא דגבי לאחר לא כתיב לבנית וצ"עעיי"ש) נ"ל דההסבר הוא כך דהוה קשה ליה לר"ח אין ה"נ דהבית יסתר, אבל וכי בשביל זה תפקע מצות יבום ולא יקיים המ"ע, לכן פירש דרחמנא אמר לבנות ולא לסתור, וממילא לא יש כאן מצית יבום, אבל באיש אחר היכי דאין מצוה.

תוכן העניינים

מנחה חריבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה