מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין
דף ד'
ע"א וכמה שיעור סתירה כדי טומאה. הנה קיי"ל ברמב"ם וטוש"ע מהירושלמי דיכול לקנות לה משנים כאחד ואף ממאה.
ונסתפק שם בפ"ת סי' קע"ח אם בעינן כדי טומאה של אחד או של שניהם יע"ש ועיין בעמודי אור סי' צ"ו שכתב דפשוטו משמע שלא שהתה בסתירה כ"א כ"ט אחת יע"ש וכ"כ במנ"ח מ' שס"ה בפשיטות עיי"ש באורך. (במה שכתבתי בשם הפ"ת.
והנה כתב שם ראיה מדברי המל"מ שכתב דדוקא באומר לה שלא תסתרי עם פ' ופ' אבל אם אמר שלא תסתרי עם פ' והלכה ונסתרה עם שנים פשיטא דאינה שותה דלא חשיב הסתר כיון דהיו שנים ודוקא היכי שמקפיד חשיב הסתר כך נראה בעיני עכ"ל ומזה מוכח שמפרש בפשיטות הכוונה ששהתה כד"ט של אחד ע"כוא"י מה שח דאפילו אם שהתה כד"ט של שניהם מ"מ הוי סתירה בלא קינוי לגבי השני דהוא לא קינא לה רק מאחד וגם מזה שקינא לה לא הוי סתירה רק שהשני רואה ואיני חושדה מאתו ועיין שם בס"ק י"ד בשם הח"ס ח"ב סי' צ"ו ואיני יורד לסוף כוונתו): דף ד' ע"ב תוס' ד"ה היא תצודנו לדינה של גיהנם וכו' וק"ק מפרק הזהב דאמר הבא על א"א מיתתו בחנק ויש לו חלק לעה"ב וכו'.
וא"ל דדוקא התם בחגיגה שאסרה על בעלה נטרד מן העולם. והתם בהזהב דיש לו חלק לעה"ב מיירי בלא אסרה על בעלה ומיירי דהוא היה מזיד והיא אנוסה דאינה נאסרת על בעלה ישראל.
ועוד יותר דהתם קאי בדוד והתם הכי הוי עיין כתובות דף ט' ע"א ועיין מנ"ל בהל' סוטה והגהות ציון וירושלים לירושלמי סוטה ושו"מ במלא הרועים כאן שהעיר בזה באופן אחר. וראש דבריו לא הבנתי כלל.
וביתר דבריו מה שהעיר דב"ש קטנה היתה האריכו בזה האחרונים ואכ"מ. וע"ש בהגהות ציון וירושלם לירושלמי פ"ה הל' א' בשם הגאון מוה"ר אבי עד שר שלום פכ"ד ע"ש.
ועיין בהגהות הנ"ל לירושלמי פ"ג הל' ד' בשם הגאון המקובל הנ"ל פירש התוספתא יע"ש והנה התוס' מביאים מההיא דיבמות דבלא הוליד ממזר דבר תשובה הוא. ועיין בענין זה בשו"ת מהרי"ט ספר שני חאור"ח סי' ח' אריכות אם מהני תשובה עיי"ש הלכה למעשה: דף ח ע"א ד"ה כל אדם וכו' תימא אמאי לא קחשיב האי במשנת חלק וכו'.
עיין בשו"ת נוב"י מהד"ת סי' ר"ה מחיור"ד שהגאון העצום מהר"י ברלין זצ"ל האריך להקשות על דברי התוס' אלו. ועל מה שהקשה דילמא תני ושייר.
השיב הנוב"י כלל חדש דלא שייך תני ושייר כי אם דשייר מקצת אבל להיות פרוץ מרובה על העומד שישייר יותר ממה שחשב לא שמענו ות"ק לא חשב שם רק תלת ושפיר תמהו התוס' דשייר ד' שהתוס' שם בסוטה חשבו ד' עכ"ל. והארכתי בזה במק"א וכמדומה שראיתי בס' אחד לבן המשכיל לאיתן ז"ל שמיישב בזה כ"ק בגמ' דהזהב במשנה דחמש פרוטות הן ושכחתי שמו וענינו.
ועל מה שתמה דהאיך יאמרו דבר זה הלא עצמותיהם הקדושים קבורים בח"ל. והשיב דילמא לא היה באפשרי לעלות לא"י.
ובן המחבר אמר דלכך לא עלו לא"י. כמבואר בדבריהם בתוס' כתובות דף ק"י פ"א ד"ה הוא אומר וכו' דעכשיו אינו מצוה כלל לדור ג בא"י דאין אנו יכולין ליזהר במצוה ועונשים התלוים בא"י ע"כ כתבתי בגליון הנה כ"כ המהרי"ט בחדושיו שם דתלמיד טועה כתב זה יע"ש וברמב"ן בספר המצות והדברים עתיקים.
ועל זה אנו מצטערים. אלא שבא להוסיף לנו כל רבותינו שבגולה ע"כ.
ועיין בשו"ת מהרי"ט ספר שני חיור"ד סי' כ"ח. שם ע"ב גמרא אל תדברי עם איש פלוני זה.
מלשון זה ומשאר לשונות כזה לעיל דף ב' משמע דבעינן בקינו שיאמר לה בפירוש עם מי שלא הסתר עמו. ואף אם קינא לה ממאה בני אדם (כלשון ירושלמי) מ"מ צריך שיאמר ויפרש שמותיהם.
אבל אם אסר לה סתם על כל באי עולם לא הוי קינו. אבל לא כן כתב הרב המנ"ח מ' שס"ה וכתב שאין סברא לחלק דאף אם מקנא לכל באי עולם בוודאי הוי קינו ואח"כ הסתירה עם כל אחר מב"ע אוסרתה ושותה המים וזה דבר פשוט וקצת ראיה מסוטה דף ב' פ"ב דאמר רשב"ל מאי קינו דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים וכו' מאי דקא בדלה וכו' ופרש"י שבודלה מן האנשים.
ואם באיש פרטי היא בודלת רק מזה ולא משאר אנשים פ"כ מיירי בקינא לה עם כל אנשים ואם כי יש לדחות אך לפענ"ד הוא דבר פשוט עכ"ל. ולדידי אין זה דבר פשוט.
וכן ראיתי באיזה ספר וכמדומה בספר תפא"י על משניות שחלק עליו מסברא. ובזה יש לפרש בירושלמי הל' ב' דקאמר רבי יוסי בעי מקנא לה ממאה בני אדם אמר רבי יוסי בי רבי בון אמר לה אל תכנסי לבה"כ ע"כ עיין בפ"מ וק"פ.
ולפי הנ"ל י"ל דרבי יוסי בר"ב מפרש דהא דבעי ר"י ממאה בני אדם היינו בפרט שמותיהם אבל אמר סתם הוי כאילו אמר אל תכנסי לבה"כ דוודאי אינו סתירה ולא הוי קינוי' קינו. דעכ"פ בעינן שהתיחדי עמהם לשם זנות ויחוד: ושוב עיינתי בפ"ת לאהע"ז סי' קפ"ח וראיתי שם ס"ק י"ד מעתיק תשובת הח"ס סי' צ"ו וכתב שם וז"ל וכן הקינוי של השליח ב"ד שלא אמר לה אל תסתרי עם הנכרי הזה אלא אמר לה שלא תשכב לבדה בלי שתשכב אשה זקנה עמה אפילו בנה בן ח' שנים עמה בבית.
אין בלשון זה ממש חדא מי יכריחנה ליקח זקנה עמה וכי מכ"ע קינא לה והיה לו לומר לא יכנס הנכרי אצלה אם לא אשה זקנה עמה וכו'. משמע דיכול לקנאות לה מכ"ע אלא דהוא לא קינאלה.
או דיש לפרש דא"י לקנאות לה מכ"ע וע"כ כוונתו רק מהנכרי. ובס"ק ט"ו שם ראיתי שהביא דין זה מבואר ונגע גם מהירושלמי שהבאתי וז"ל משם הבית דוד סי' כ"ה.
מ"מ נראה דהרמב"ם דוקא נקיט משני בנ"א אבל יותר משנים לא הוי קינוי משום דהוי רבים ואין כאן סתירה וכו' וכן משמע בירושלמי שם בהא דאמר ר"י בר"ב אמר לה אל תכנסי לבה"כ נכנסת לפי פירוש הפ"מ שם וכו' (מש"כ שם וליכא לפרושי דטעמו של הירושלמי משום דקינא מסתם בנ"א כו' עד ועיקר הדין ג"כ צ"ע.
הנה לא ראה בפרישה ס"ס זה ויובא לקמן ס"ק ל"ד דמבואר שם להדיא דאם אינו מזכיר לה שום איש מיוחד אלא שמקנא לה שלא תסתרי עם שום איש לא הוי קינו עיי"ש ולפ"ז צ"ע פירושו בהירושלמי דלפ"ז לא הוי זה פשיטות להא דבעי ר"י קינא לה ממאה בני אדם עכ"ל ולפי מה שפרשתי א"ש דדברי ר"י בר"ב הוי פירש להא דבעי רב יוסי או להא דאמר רבי יוסי לפי מה שפירש הכ"מ פ"א מהל' סוטה עיין במה"פ ושירי קרבן שהביאו דבריו דפירש דבעי היינו רצון ואבעל קאי יע"ש.
גם יש עוד סברא לומר דקינא לה מכל העולם לא תהני משום שאם מקנא לה מכל העולם דהיינו כל איש מבאי עולם הרי בהם נכלל כמה קטנים ועוד מסוג האישים שאינם ראוים לקנאות. וא"כ א"ל דכיון דבטל כבר אמירתו לגבי מי שאינם ראוים לקנאות.
בטלה נמי לגבי אחריני. וקצת יש ללמוד דין זה מדברי הח"ס סי' צ"ו הנ"ל עיי"ש בפ"ת: בירושלמי הלכה ב' אמרינן נכנסת עמו אמר רבי מנא לא אמר אלא עמו הא זאח"ז לא רבי חבין אמר אפילו זאח"ז מ"מ יש רגלים לדבר ע"כ וכפירש הפני משה ז"ל עי"ש ובפ"ת סי' קע"ח ס"ק י"ד בשם הח"ס כתב דע"כ לא פליגי בירושלמי פ"ק דסוטה בנכנסו זאחז"ז אלא כשעכ"פ שניהם נכנסים למקום זה לפלטיא או לחורבה אפי' זאח"ז אבל אם היא יושבת במקומה והוא בא בגבולה לא וכו'.
ע"כ וכן מזכיר סברא זו הגרעק"א ז"ל בתשובה צ"ט לענין כיעור דאם א' כבר היה שם לעשות צרכיו ואח"כ נכנס הב' לשם הוי רק יחוד בעלמא ולא כיעור וכו' יע"ש. ובזה ניחא לפרש הא דמסיק כאן בירושלמי אח"ז לפלטיא בלילה לחורבה ביום למבואות אפילות ביום ע"כ פירש דהא דאמרינן לעיל דנכנסו זאח""ז מ"מ יש רגלים לדבר היא דוקא דנכנסו למקום זימה ונועדו לזנות.
אבל בביתה או בשאר מקום שהיתה שם מקודם לא וכנ"ל. ועיין שם בפ"ת ס"ק ט"ו בשם הבית דוד דבלא רגלים לדבר לא הוי סתירה כלל ולא אסרה תורה יעו"ש.
וע"ש ס"ק י"ד בשם הח"ס סי' ק"י שכתב ואפשר לשון לא תתיחד נמי לא הוי לשון סתירה כי יחוד על פתח פתוח לר"ה ואינה סגורה לא הוי סתירה האוסרת וכו' ע"כ והפ"ת מבאר כוונתו כיון דעיקר לשון קינוי הוא אל תסתרי והיינו אפילו בפ"פ לר"ה וכאן שאמר לא תתיחד הרי היקל עליה שאיני מקפיד רק על יחוד ממש א"כ לא עשה כדין קינוי וממילא דאפילו נתיחדה ממש אין אוסרין על היחוד אבל צ"ע מנ"ל הא וכו' והנה לכאורה משמע מלשון הירושלמי כאן הל' ב' דקאמר לשון נקי הוא מתניתא אל תתיחדי עם איש פלוני.
וכפירוש התוס' דף ה' ע"ב ועיין פ"מ וק"ע ומפשיטות הלשון משמע דאם אמר אל תתיחדי הוי לשון סתירה וקינוי ממש כדינו ודלא כהח"ס ועיין: שם אל תדברי ונסתרה וכו'. בתוס' רעק"א ז"ל אות ד' הקשה דמדוע באמר אל תדברי ונסתרה דטהורה לביתה הא למאי דמבעי בסוגיא דכ"ה ע"א עוברת על דת אם רשאי לקיימה והיינו ע"כ אף בלא אתרו בה וכו' וא"כ אף בלא קינו כלל תאסר בנסתרה דעברה על דת דאיסור יחוד דאורייתא וכו' ע"כ.
והנה כבר ציין המגיה שם לעיין בתשובת רבינו ז"ל סי' קי"ד בהא דכתב אם עע"ד אסורה לקיימה אף בלא התראה יע"ש. ועיין גם בתשובתו שבחלק דרוש וחדוש בענין זה בשם המהר"מ פאדווע יע"ש.
ועיין בפ"ת אהע"ז סי' קט"ו סק"י וס"ק י"ד והנה לפי המבואר שם ס"ק י"ג דאין כופין אם רצה לקיימה. אף בהתרה בה ועיין תוס' לקמן כ"ה ע"א ד"ה ש"מ.
י"ל קצת דמותרת לביתה אם רצה. ובתפארת ירושלם מתרץ דעוברת על דת לא הוי כ"א שרגילה בכך או שהתרו בה ועברה פ"א אבל בפעם אחת ובלא התראה אינה נאסרת משום עוברת על דת ונראה דהגרע"א הקשה זה לחיזוק הקושיא אבל באמת מדוע לא נקרא זה דאל תדברי התראה לענין עוברת על דת.
וכי לענין עוברת על דת צריכה התראה בלשון קינוי. וודאי לא.
וא"כ מקשה שפיר דאף בלא התראה כלל נאסרה וכש"כ בהתראה כזו אף דלא הוי קינוי לעלין שתיה ותירוץ של התפאר"י א"ש רק על הקושיא שהניח הגרע"אעבירה ואפ"ה לענין סתירה מהני צע"ק מהירושלמי הנ"ל דקא מקשי מה טיבה להסתר. הלא י"ל בכה"ג הנ"ל דליכא איסור יחוד.
ועיין בפסקי תוס' לקמן דף כ"ה אות כ"ג שפסק פ"פ לר"ה אין בו משום יחוד או אם בעלה בעיר ע"כ ונראה דלמד כן מסוגיא שם ובא ליישב קושית התוס' שאנץ וכמו שתירץ התוס' שאנץ. ולפי כל הנ"ל א"ש מאי דקאמרינן בברכות (דף ל"א ע"ב) דקאמרה חנה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי וכיון דמסתתרה משקו לי מי סוטה ואי אתה עושה תורתך פלסתר וכו'.
ותמהו כולם והיכי עברה צדקת הזאת על איסור יחוד. אך לפי הנ"ל א"ש דתסתתר בפ"פ לר"ה או באם בעלה בעיר דליכא בזה משום איסור יחוד.
ובזה יהי' מדוקדק מה שאמרה „ואסתתר בפני אלקנה בעלה" שכבר הרגיש המהרש"א שם דהלא בעינן עדים בסתירה יע"ש ולפי הנ"ל י"ל הכוונה דתסתר בפני אלקנה בעלה היינו בבעלה בעיר דליכא בזה משום איסור יחוד.
או מ"ל דתסתר עם אחי' ואבי' או בשני בני אדם כשרין דליכא בזה משום איסור וככל המתבאר לעיל. אך באמת לק"מ וכמו שמסיק המל"מ פ"ב מהל' סוטה דבירורן של דברים דכל אותן ששנינו בהמדיר דיוצאות בלא כתובה לאו משום איסור דידה אלא כיון שעשתה דבר פריצות איסור זונה היא וזנתה תחתיו ולפיכך בהתברר לנו דטהורה היא ע"י שתיה פשיטא דאינה מפסדת שהרי לפי שעשתה איסור לא מפני זה תפסוד כתובתה ע"כ ונראה עוד יותר דלא מקרי בזה עוברת על דת באיסור יחוד כיון שעומד להתברר וזה שטענה חנה וכיון דמסתתרה משקו לי מי סוטה דלכאורה אריכת דברים אלה למותר דמי לא ידע דבזה"ב תצטרך לשתות מי סוטה.
א"ו הכוונה כנ"ל דכיון דתתברר ע"י מי סוטה אמרה שלא תעבור על איסור יחוד כלל. ועיין תוס' רעק"א הנ"ל ראש דברינו שהזכיר בקצרה דברי המל"מ ומשמע ג"כ דס"ל דלא הוי עוע"ד ודלא כמשמע מהמל"מ וע"ש ועיין בתשובתו סי' קי"ד.
שוב ראיתי בפ"ת אהע"ז סי' קט"ו ס"ק י"א שהביא ג"כ דברי המל"מ הנ"ל ושוב הביא דברי הבית מאיר שכ"כ כנ"ל דבזמן שהיתה יכולה להבדק והיא נשואה לית לחושבה לעוע"ד ביחיד משום דהוי כמתיחדת במקום שיש רואים ולכן שפיר דלא הפסידה כתובתה ומדייק זה מדברי התוס' יבמות ל"ח ב' ד"ה בש"א יע"ש ומסיק ובדבריהם נמי מיושב מה שטענה חנה אילך ואסתתר וכו' עכ"ד עיי"ש ואין בידי הב"מ לעיין שם מסקנת הדברים.
וברוך שכוונתי במש"כ די"ל בפ"פ לר"ה אפשר לדחות די"ל נמי כדרך שכתבתי בשם הב"ח דכיון דמקפיד על זה א"כ אסורה להתיחד עמו אף בפ"פ ובעלה בעיר וכן מורה לשון הש"ע אהע"ז סי' כ"ב סעיף ח' דאם קינא לה בעלה עם זה לא יתיחד עמה אף ע"פ שבעלה בעיר והוא הדין הנזכר ברמ"א סי' קע"ח הנ"ל.
כן יש לעורר בנידון דידן מהא דקאמר בירושלמי דאפילו ממאה מקנין לה יע"ש ובזה וודאי ליכא איסור יחוד ואכמ"ל עוד: ובמה שהבאתי בשם התוס' שאנץ שכתב דבחצר שרבים נכנסין לה בזו ויוצאין לה בזו רה"י לשבת ור"ה לטומאה משמע דוקא היכי דאיכא תרתי פתחא אבל היכי דליכא אלא פתח אחד הוי רשות היחיד לטומאה.
ע"כ מבואר דלענין טומאת סוטה הוי נפ"מ בין תרי פתחא לחד פתחא. אבל לענין יחוד הוי ר"ה ואע"ג דהוי רשות היחיד לשבת.
ומזה יש לעיין בפ"ת סי' כ"ב ס"ק י' בשם החכמת אדם במה שחקר בפ"פ לחצר שיש שם ג' בני אדם דנחשב ר"ה לטומאה אם הוא הדין לענין יחוד יע"ש ובבינת אדם שם. וכן ראיתי בהגהות חשק שלמה בדף כ"ה שהעיר ג"כ בזה דילמא מיירי שקינא לה מב' בני אדם וגם א"ל דמיירי בבעלה בעיר דאין בו משום יחוד יע"ש ולא חידש מידי):