אור ברסלב

מנחה חריבה· רבי פנחס אפשטיין

דף ב'

ע"א משנה המקנא וכו' נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה וכו' ופרש"י משום ספק כדילפינן לקמן וכו' ואינו מדוקדק דשם אמרינן דהכתוב עשאו כוודאי. ועיי"ש בתוס' ר"ה מה ת"ל וכו' יש לומר הכתוב אוסרה קודם שפיה כאילו היא וודאי וכו' ומדברי התוס' יבמות דף פ"ו ד"ה ולר' מתיא בן חרש נראה דגם לאו נמי איכא בספק סוטה עיי"ש ועיין במנל"מ הל' אישות פ"א הלכה ח' מזה ואכ"מ.

ועיין בתוס' שאנץ שהביא לשון הקונטרס והעיר דה"ה דהוי מצי למימר דאסורה לבועל אלא אגב דתנא לעיל ומותרת לאכול בתרומה תנא נמי ואסורה לאכול בתרומה וכו' יע"ש ונראה דאגב אורחין קמ"ל מתניתן במאי דקא מספקא ליה למרן המנל"מ ז"ל פ"ב מהל' סוטה סוף דין י"ב באשת כהן שנאנסה מהו שתהי' מותרת לבועל מי אמרינן כיון דאסירא לבעלה אסורה לבועל או דילמא כי כתב רחמנא ונטמאה ונטמאה לומר דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל באשת ישראל דזינתה ברצון מיירי קרא דהא כתיב והיא לא נתפשה וא"כ אין לך בו אלא חידושו דהיינו כשהיתה היא מזידה אבל כל שהיא שוגגת אף שנאסרה לבעלה כהן מותרת לבועל ע"כ, וא"כ יש לפשוט ממתניתין כוותיה דהאי סברא.

וגם בבא זו דאסורה לביתה מיירי באשת כהן אך בשוגגת והיינו דהקינוי היה על שוגג וכדומה ובוודאי דבאשת כהן אוסרתה קינוי כי האי ועיין במנל"מ פ"ג דהל' סוטה הל' כ"ד בסוף שכתב ודע וכו' יע"ש נשמע מזה דבא"כ דנאסרת באונס ובשוגג אוסרה קינוי כי האי אלא דלענין בדיקת המים מסתפק שם מקודם בביאור כוונת הגמ' דדף כ"ו פיי"ש היטב.

ולכך אסורה לביתה ומותרת לבועלה ומ"מ אסורה בתרומה וכדאמרינן בסוף נדרים (דף צ' פ"ב) יע"ש, אמנם המנל"מ מדייק שם מדברי התוס' יבמות (דף ל"ה) דבאשת כהן שנאנסה דאסורה לבועל וכן הביא בשם הבית שמואל אהע"ז (סימן י"א ס"ק ג') דאסורה לבועל יע"ש וגם יש להביא קצת ראיה כסברא זו דאסורה לבועל משום שנאסרה על הבעל.

מהא דבסנהדרין (דף מ"א ע"א) קאמר רב חנן עירי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו והא אתרי בה דלא אתרי בה ואי לא אתרי בה היכי מיקטלי באשה חבירה ואליבי' דריבר"י וכו' אלא באשה חבירה דקיי"ל דמיקטלה אליבי' דרבי יוסי בר"י היכי משכחה לה כשזינתה וחזרה וזינתה והא יכולין לומר לאוסרה על בועלה שני באנו שזינתה מבועל ראשון ע"כ לשון הגמרא.

ובתוס' שם (דף ט' ע"ב) ד"ה עידי האב נהרגין הקשו דאמאי נהרגין דמצי אמרי לחייב הבעל ממון קאתינא וכו' וכה"ג אמרינן לקמן (מ"א) למ"ד חבר אין צריך התראה עידי נערה המאורסה אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו וי"ל דהכא שאני כיון שיודעים דבאים להרוג את האשה יודעים שיהרגו אותן אם יוזמו דא"א להיות זה בלא זה אבל התם לא ידעי שהיתה חבירה וכו' יע"ש והשתא לפי תירוץ זה יש לדייק קצת אם לא ידעי שהיא חבירה ובאו רק לאוסרה מאין היה פשיטא להו שיכולים לאוסרה דילמא שוגגת היתה שסברה שמותר לזנות ומותרת לבעלה ישראל לפי דעת הרשב"א בשו"ת ועיין שו"ת ושב הכהן (ועיין אהע"ז סי' קפ"ח שלא כך פסקינן ועיין נוב"ת יור"ד ס' קס"א.

ושו"ת שבות יעקב ח"ב חאהע"ז סי' קי"ז יע"ש ודו"ק) וגם אף בידעו שהיא חבירה מ"מ טועים היא מדבר מצוה וכמו מעשה נורא שאירע המובא בשו"ת בגב ח"א קהע וע"כ א"ל דהכא מיירי באשת כהן שנאסרת אף בשוגג וא"כ יכולים לומר שפיר לאוסרה על בעלה באנו ופ"ז משני שזנתה וחזרה וזינתה ופריך הגמ' והא יכולים לומר לאוסרה על בועלה שני באנו.

אלמא דאף היכי שנאסרת על בעלה רק משם כהונה אסורה גם על בועלה:אמנם א"א לומר כלל דמיירי באשת כהן דהלא בזו ליכא למימר כלל דלאוסרה על בעלה באנו דהלא אשת כהן מתסרה לבעלה אף כשנאנסה ומדהעידו שזינתה ברצון בוודאי באו להורגה. וכבר הקשו זה האחרונים ז"ל ועוד יותר מאי דפריך אשה חבירה דקיי"ל דמיקטלה היכי משכחת לה דהלא משכחת לה באשת כהן וכנ"ל אך לאחר הישוב י"ל דמיירי באשת כהן ומ"מ שפיר יכלו למימר לאוסרה על בעלה באנו ואי דא"כ הו"לל שזינתה באונס דיכולים לומר דגם להפסידה כתובתה באנו דאמרינן בנדרים (דף צ' ע"ב) הנ"ל דאשת כהן שנאנסה אף שאסורה לבעלה לא הפסידה כתובתה (ועיין תוס' כתובות דף ט' ע"ב ד"ה אי) מש"ה העידו שזינתה ברצון להפסידה כתובתה א"כ אכתי לא משכחת לה דמיקטלי ועיין במהרש"א שם דבלא"ה הקשה דמשכחת לה במת הבעל ותירץ משום להפסידה כתובתה באנו וכנ"ל יע"ש ועיין נוב"י מהד"ת אהע"ז ס' כ' ואכמ"ל.

ומזה יש להקשות על שיטת המהרי"ק דס"ל דשוגגת באומרת מותר אסורה לבטלה עיין אהע"ז (ס' קע"ח) משום דמ"מ מעלה בו מעל א"כ אף אי לא נוקמיה באשת כהן מ"מ יש להקשות על הגמ' דאמאי יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו דא"כ הו"לל דשוגגת היתה באומרת מותר דג"כ אסורה על בעלה.

ואי דרצו להפסידה כתובתה. הלא הדעת נותן דבכה"ג הפסידה כתובתה ג"כ ולא דמי לאשת כהן דלא מפסדה כתובתה משום טעמא דקאמר התם ולא מעלה בו מעל, אבל בשוגגת דמעלה בו מעל כדכתב המהרי"ק מה"ט לאוסרה ה"ה דהפסידה נמי כתובתה מה"ט ועדיין צריכא עיונא רבה בזה הדין וזכרוני אומר לי שראיתי זה עשרה שנים בק' וואלקאוויסק בשו"ת ברית יעקב חאהע"ז שעמד על חקירה זו והאריך בה.

ואין בגבולי כעת ואין הפנאי מסכים לחפש אחריו. ושוב נזכרתי שהגרע"א ז"ל זי"ע כתב דין זה בין השיטין בסימן קי"ד דכה"ג אין לה כתובה והוכיח זה מסוגיא דנדרים שם דלא מוקי לה למתני' בכה"ג יעו"ש וכן בפ"ת אהע"ז שם וגם אכמ"ל בזה ולא באתי בזה אלא אגב גררא לסייע להמל"מ דאשת כהן באונס אסורה לבועלה.

ומ"מ על המהרי"ק צע"ק. וגם על מאי דפריך שם והא יכלו למימר לאוסרה על בועלה שני באו.

קשה לפי מאי דחקר המנל"מ בפ"ב מהל' סוטה דין י"ב באשת ישראל שזינתה בשוגג אלא דהבועל היה מזיד אי נאסרת עליו יע"ש באריכות וא"כ יהי' מוכרח דהבבלי לשיטתו בפ"ק דכתובות שהביא המנל"מ שם דכל שהיא שוגגת או אנוסה אף שהוא מזיד מ"מ מותרת דא"א אסורה א"כ מאי פריך בסנהדרין שם דהו"ל לאוסרה על בועלה שני באנו.

דא"כ הו"ל למימר דרק הוא הבועל היה במזיד אבל היא היתה אנוסה דג"כ אסורה לשיטת הירושלמי המובא שם במנל"מ א"ו כנ"ל ועוד יש להאריך בזה ולא באתי אלא אגב גררא. מ"מ הדרן לדידן דא"א לומר מש"כ בכוונת המשנה לפום מאי דמסקינן דעת רבוותא דאשת כהן באונס אסורה על בועלה.

אלא לפלפולא בעלמא נוכל לומר כן ואין הדברים יגעים ואולי נרוויח עוד מזה דהשתא אתי שפיר מש"כ רש"י דאסורה מספק שעמדתי לדייק כנ"ל. דמספקא לי אולי באשת כהן בספק סוטה מחמת אונם.

אולי לא עשאו הכתוב ספיקו כוודאי ואף שבעלה לוקה עליה משום טומאה. מ"מ בספק סוטה רק מספק אסורה ולא מתורת וודאי ומטעם שכתב המל"מ הנ"ל בראש דברינו דהכתוב לא קאי רק באשת ישראל.

ובאמת דברי המל"מ צע"ק מגמ' דיבמות נ"ו ע"ב דקאמר דאשת כהן כדקיימא קיימא עיי"ש מבואר דקאי אף על אשת כהן הך פסוקא דונטמאה וצריך אני לרב בזה ומדברי התוס' פ"ק דיבמות דף י"א ע"א ד"ה צרת וכו' משמע דגם באשת כהן ובאונס הכתוב עשאו כוודאי יע"ש. וצ"ע למיעוט בקיאותי והבנתי.

ובמש"כ בסוגיא דסנהדרין באשת כהן. מצאתי בח"ס חחו"מ (סימן ל"א) לענינו שם כתב לאמור ועדיין נ"ל באשת כהן דבאונס נמי אסורה לבעלה א"כ אם זינתה במזיד ויעיד כן לא יכול לומר לאסרה על בעלה באתי (אם מלך יעיד על סוטה שזינתה יע"ש) דא"כ היה לו לומר זנתה באונס וכה"ג כ' תוס' סנהדרין שם עכ"ל וכוונתו דע"כ בא להפסיד כתובתה וע"כ אמר שבמזיד זינתה.

ומתבאר דה"ק הא שלא הרגיש להקשות כן בגמ' דסנהדרין שם דלוקמה באשת כהן דיכלי למימר דזינתה באונס ואי אמרי ברצון שפיר נהרגין. וכנ"ל ע"כ משום דרצו להפסידה כתובתה וכנ"ל המתבאר לעיל.

ועוד אמינא משכחת לה דאסורה לבעל ואינה אסורה לבועל במקנא לה מקטן יותר מבן ט' לשיטת הרמב"ם דמקנא לה מקטן כי האי א"כ אינה אסורה עליו השתא ואף לאחר שיגדיל מסתפק חכם אחד בפ"ת סי' קע"ח ס"ק ל"ב יע"ש ונאריך בזה לקמן אי"ה: שם בגמ' המקנא דיעבד אין לכתחילה לא קסבר תנא דידן אסור לקנאות ע"כ יש להעיר לשיטת הט"ז הידוע אשר החזיק דבריו בשלשה מקומות ביור"ד (ר"ס קי"ז) ובאו"ח (סי' תקפ"ח) ובחו"מ (סי' ב') שבדבר המפורש היתרו בתורה אין יכולת ביד חכמים לאוסרו א"כ הכא דכתיב היתרו בתורה וקנאאת אשתו בין למ"ד וקנא רשות ובין למ"ד חובה.

עכ"פ היתירו מבואר מפורש והאיך נימא דחכמים אסרו לקנאות. ול"ל דגזרו חכמים אף למ"ד חובה.

ועיין לקמן ג' ע"א דקאמר. אלא אי אמרת רוח טומאה רשות וחובה לעיולי לאיניש רוח טומאה בנפשיה ע"כ וה"נ וכן מוכח מהתוס' לקמן ג' ע"א ד"ה רבי וכו' דהקשו לפי הירושלמי דר"א ס"ל חובה מהא דתני המקנא יע"ש ודו"ק וי"ל דהך מ"ד דס"ל דאסור לקנא את אשתו הרי מפרש וקנא את אשתו היינו מכעס כדאמר לקמן ג' ע"א וא"כ אינו מרומז כלל פשוטו של התירו בתורה.

אך מ"מ גם לכעס זה נתנה לו התורה רשות וצע"ק. וי"ל עוד דאף אי נימא דהיתרו מפורש בתורה אי רשות או חובה מ"מ גזרו רבנן משום גדר וסייג בשלום הבית שלא יקנא וכן כתבו התוס' לקמן (ח' ע"א) ד"ה ואם גבי הא דאר"י אם היה שערה נאה לא היה מגלהו אע"ג דגזה"כ הוא ופרע את ראש האשה משום דבשוא"ת לאו מפקר הוא יע"ש וכן בכמ"ק מצינו כי האי ועיין בענין זה דשיטת הט"ז הנ"ל באריכות בכל הפרטים ומבואר מכמ"ק בשו"ת תו"ח להרב דלובלין זצ"ל חאור"ח סי' י"א ע"ש והדברים עתיקים.

ובגליון הנוב"י מהד"ת חיור"ד סו' ס"ב במה שהקשו על הט"ז מהא דמצינו בריבית לנכרי דמפורש בתורה לנכרי תשיך ואפ"ה אסרו חכמים כתבתי עיין בשו"ת חו"י וח"ס ועוד אך כולם לא ראו דברי השל"ה הקדוש בחלק תורה שבכתב בהקדמה שם יע"ש היטב כי לפ"ד יתיישב מה שהקשו על הט"ז ודו"ק ע"כ, ואין בידי כעת לבוא על הגלוי ולא על הפחום כי אין הספר תח"י ע"כ יהי' דברי מעטים וגם כי אין כאן מקומו: וראיתי בהמאירי דבר מתמי' שכתב זה שאמרו במשנתנו המקנא לאשתו שמשמעו לשון דיעבד לא ללמוד הימנה שלכתחילה מיהא אסור לקנות אלא כך פירושו כל שבא לקנות כך הוא עושה ומ"מ כל שרואה את אשתו וכו'.

והוא היפך מה שהגמ' דייק מהמשנה דאסור לקנאות. ופירוש המאירי ז"ל, היא קושיית התוס' כאן ד"ה המקנא וצ"ע.

ואולי הוא מדחה מהלכה זאת הסוגיא מכמה סוגיות שהביאו התוס' דלא דייקינן כה"ג פיי"ש. ועיין במשנה א' (פ"ד דמע"ש) המוליך פירות מע"ש ממקום היוקר למקום הזול וכו' ופירוש הרע"ב דוקא עבר והוליך דלכתחילה אסור וכו'.

והוא מן הירושלמי דדייק מן מה דתני המוליך לשון דיעבד. הא בתחילה אסור עיי"ש.

א"כ מצינו גם כה"ג: בע"ה ג' לחודש טבת תרס"ט שם גמרא אבל בטומאה פד אחד מהימן ותנן נמי עד אחד אומר אני ראיתי שנטמאת לא היתה שותה. ודייק רש"י ז"ל שנטמאת באותה סתירה וכן בד"ה מנלן וכו' בטומאה של סתירה אחר הקינוי וכן לקמן בע"ב פרש"י כן עיי"ש.

וכבר מדייק מזה המל"מ פ"א מסוטה הלכה י"ד דדוקא כשמעיד שנטמאת באותה סתירה שיש בה שני עדים הוא דנאמן אך אם העיד העד שנטמאת פעם אחרת אינו נאמן משום דבזה ליכא רגלים לדבר דזה הוא עיקר יסוד נאמנותו. אך הרמב"ם ס"ל דכל שהעיד העד שנטמאת עם אותו שקינא לה אף שאין לנו בטומאה זו עידי סתירה ה"ז אסורה וזה לדברי הכל בעינן שיעיד שנטמאת מאותו שקינא לה אבל לא בנטמאת עם אחר פשיטא דאינו כלום יע"ש במל"מ בשם הב"י והב"ש ועיין עוד בתשובת הח"צ סימן ק"נ על שו"ת הרשב"א שהביאו גם המל"מ ועש"ה.

ועיין בשו"ת עמודי אור ס' צ"ד ד"ה אך והנה לעיל מזה בפרש"י ד"ה אבל בטומאה כתב אם יש עדים בקינוי וסתירה ויש עד אחד שקלקלה בסתירתה נאמן ואינו שותה וכו' לא דייק רש"י ז"ל לכתוב "באותה" סתירה (ואף שהמ"ל רצה ללמוד גם מזה אבל אינו מוכרח כלל כמובן. ) ולולי דמסתפינא היה נ"ל.

דהנה המנל"מ בפ"ג מהל' סוטה דין כ"ג על מה שכתב הרמב"ם דאם בא עד אחד והעיד שהיתה טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה שהרי שתתה מ"כ כתב המל"מ דזה הוא סברת רבינו לחלק דע"כ לא מהני פד אחד אלא קודם שתיה דגזה"כ הוא שלא תשתה וכיון דליכא שתיה להתירה נשארה באסורה דומיא דנשים דאינם ראוים לשתות מגזה"כ והם אסורות משום דליכא שתיה שיתירום וכו' חבל אם כבר שתתה וכו' ואם היה בא זה העד קודם שתיה היתה נאסרת לא מפני העד אלא מפני שהיתה נמנעת השתיה מגזה"כ את"ד.

(ועיין תוס' רעק"א במכילתין פ"ו אות כ' עייש"ה) והנה כבר הקשה עליו העונג יו"ט סו' ק"ע דאיך א"ל דע"א בסוטה הוא רק לעכב השתיה ונשארת בספק איסור דהרי אמרינן בירושלמי ופסקה הרמב"ם דהמקנא ונסתרה ובא ע"א והעיד שנטמאה והיה בעלה כהן לוקה משום זונה. ואי אמרת דנשארת בספק.

איסור מלקות מניין א"ו הא ליתא ופ"א משווי לה כוודאי וע"ש וכן מסתבר משמעתתא הדין. וכן כתב מזהבקרן אורה לקמן פרק כשם.

וע"כ אפשר לומר דיש לחלק דהיכי דהעד העיד שנטמאת מאותה סתירה אז היא בוודאי טמאה ולוקין עליה דכאן הלא יותר מבורר יסוד נאמנותו וכמש"כ לעיל בשם המשל"מ פ"א מסוטה. אך אם העיד שנטמאת אך לא מסתירה זו אלא מסתירה זו אלא מסתירה אחרת אז לא ניתן לו מעלת הנאמנות רק לעכב השתיה ונשארת בספק איסור דכיון דליכא בירור המברר וכנ"ל.

ולכך הארוך רש"י ז"ל לפרש לעיל דנאמן ואיני שותה אלא יוצאה בלא כתובה וכו'. דרק לענין זה נאמן היכי דהעיד שנטמאת שלא מאותה סתירה שבאו ע"ז העדים לעשותה ספק עולמית משום שמעכב השתיה אבל היכי שהעיד שנטמאת "מאותה סתירה" אז הוי וודאי ולוקה עליה משום זונה.

ונוכל להשוות בזה דעת רש"י לדעת הרמב"ם. דגם הרמב"ם יחלק בהכי דאין ה"נ שהעד נאמן לומר גם מסתירה אחרת אבל זה רק לעכב השתיה.

ולא לעשות כוודאי. זה הנראה לפי ענ"ד.

ולתרץ בזה דברי המל"מ מקושית העונג יו"ט ולומר דהרמב"ם שם פ"ג דין כ"ד מיירי דוקא בכה"ג שהעיד מסתירה אחרת. דוחק הוא.

אבל לעיקרא דמילתא נראה נכון. ויש להאריך בסברא זו ותן לחכם וכו' אך אין לי פנאי לנסך.

ועיין בנוב"י קמא חאהע"ז ס' ע"ב שם בדברי הרשב"א הנ"ל ויעיון גם בעמודי אור סי' צ"ח שיש לו שיטה אחרת בזה ומיישב לנכון כל דברי הרמב"ם יע"ש ורצה לומר דעד אחד נאמן לומר שזינתה אפי' מעיד שזינתה עם אחר יע"ש: ראיתי בקרן אורה שהאריך לחקור עפי' עצמו מנ"ל דאסר ומפסדת כתובתה וע"ש וכתב דלא ראה זה מבואר.

ולדעתי נוכל להעמיד דבר זה בקרן אורה וללמוד דבר זה מהגמרא דכתובות דף ט' ע"א דפריך ומי אמר ר"א הכי והאמר ר"א אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה וכו' משמע דעפי' עצמו אחר קינוי וסתירה בוודאי נאמן. ועיין שם בתוס' ע"ב ד"ה נאמן דגם לר"א נאמן להפסידה כתובתה ואף לדעת רש"י שם י"ל דדוקא בפ"פ דמ"מ איני מבורר כל כך.

אבל בהוא אומר שראה שנטמאת בוודאי נאמן אף להפסידה כן נראה נכון ומבורר ועיין בתוס' רעק"א כאן אות א' בשם הרמב"ם וכן כתב המאירי בשמעתין ונראה דמקורו הוא מכתובות הנ"ל ואף לר"י הוא: שם גמרא ת"ל לא יקום עד אחד באיש ממשמע וכו'. עיין פי' המשניות להרמב"ם ז"ל שכתב וראוה לזה שהעיקר אצלינו שכמ"ק שאמרה תורה עד אמנם הכוונה בו עדות שהוא משני עדים כמו עד שקר העד גבי ע"ז ולא תתקים הזמה אלא בשני עדים וכו' וזה יסוד שבכמ"ק שאמרה תודה עד וכו'.

והוא תמוה שזה נגד הגמרא. וגם הוא בעצמו פירש לקמן פרק מי שקנא הלמוד כמו שאמרו כאן בשמעתין.

גם עוד קשה שהרי רבינו ז"ל בעצמו פסק בפרק כ"א מהל' עדות הל' ה' דשייך הזמה בע"א דסוטה וז"ל בא ע"א והעיד שזנתה אחר קינו וסתירה ונמצא אותו העד זומם משלם כתובתה עכ"ל ומקור מקומו טהור הוא מן הירושלמי דכאן פ"א הל' א' ע"ש ורבותינו האחרונים השיגו מזה על הקצה"ח סי' ל"ח ס"ק ה' שחקר בזה היכי דמחייב ממון בעדותו כגון גבי משואיל"מ והוזם אי שייך ביה כאשר זמם עי"ש והרי מבואר מהרמב"ם הנ"ל ואף דקרא דכאשר זמם גבי שנים כתב אפ"ה אמרינן היכי שבא לחייב ממון בעדותו כגון בעד טומאה שייך ביה כאשר זמם.

וא"כ מצינו הזמה גבי ע"א ואין ראיה מע"ז שמביא הרמב"ם ל אלא שזה יש ליישב דקודם שידענו דע"א נאמן הרי לא מצינו הזמה רק בשני עדים ודו"ק אבל עכ"פ זה קשה על הרמב"ם דהרי הא דלא מצינו הזמה רק בשנים הוא משום דאצל שנים שייך הזמה דקמחייבי ממונא. משא"כ בעד אחד הא דלא איתא בהזמה.

הוא משום דלא שייך ביה דין הזמה משא"כ היכי דמחייב ממון בעדותו אולי איתא בתורת הזמה. ועיין ב"מ (דף ד' ע"א) ובתוס' שהביא הקצה"ח שם.

וע"כ מוכרח מהר"מ דאף בכה"ג ליתא בדין הזמה ונפשטה בעית הקצה"ח. הנ"ל ויקשה א"כ מעד סוטה וממ"נ הדבר צע"ג והפסוק עד שקר העד נוכל לפרש גם בעד אחד היכי דמוכח וכמו שכתבו התוס' בע"ב ד"ה כל מקום גבי והוא עד דשבועת העדות דמשום דבהפסד ממון תליא מילתא וה"נ בהפסד ממון תליא מילתא.

והתוס' הי' יכולים להעדיף קושיתם מהא דאמרינן בשבועות ל' ע"א דהכל מודים בעד סוטה יע"ש אלא דממשנה מפורשת עדיפא להקשות. שו"מ בעז"ה בתוס' רעק"א פ"ו דמכילתין אות כ"ב שעמד בזה ועיי"ש מש"כ לתרץ קושית התוס'.

ברם ראיתי שטעיתי בפירושו הפשוט של דברי הרמב"ם וכוונת הרמב"ם הוא על האי דינא דאין העדים זוממים נהרגין ולוקין עד שיזומו שניהם (מכות ה' ע"ב) וכדכתב הרמב"ם כמו שיתבאר במס' מכות ופירושא שפרשתי לעיל איני מבואר במס' מכות. וכן אין העדים זוממים משלמיןממון עד שיזומו שניהם (שם דף ג' פ"א) ושם בדף ה' פרש"י משום דכתיב והנה עד שקר העד ואמר מר כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים וכו'.

והא דכתיב ועשיתם "לו" צ"ל. והנה גם זה למד מכאן וא"כ לא נוכל לומר שזה יסוד לדבר אחר.

וההכרח לפרש בדברי הרמב"ם שהעיקר אצלינו דעד הוא שנים למד ממה דיליף בגמרא. אלא דהוסיף לבאר דכמו עד שקר העיד נמי כן הוא.

אבל דוחק הוא מאוד בלשונו הזהב של הרמב"ם ז"ל וההכרח לא יגונה. ומשנה לא זזה ממקומה.

לכך כתבתי כל אריכת הדברים: שם ע"ב גמרא לא לימא איניש לאיתתיה בזה"ז לא תסתרי בהדי פלוני דילמא קיי"ל כריבר"י דאמר קינוי עפ"י עצמו ומיסתתרא וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה וכו' בתוס' יו"ט הקשה דאמאי אמרינן בגמ' בזה"ז הרי אפי' בזמן שבהמ"ק קיים יש לחוש שמא תסתר עפ"י עד אחד או שהוא יראה הסתירה והאסור עליו שלא יוכל להשקותה דלריבר"י בעינן דמשקה עפ"י שנים.

ומ"מ מתסרא גם עפ"י עד אחד כדפסק הרמב"ם בפ"א מהל' סוטה. ותירץ דבזמן שיש מי המרים למ"ד רשות וכש"כ למ"ד חובה הואיל ואפשר שיכול להיות שתסתר עפ"י שנים ואז יועיל הקינוי שלפניו להשקותה לפיכך לא נמנענו מן החובה או לא נאסור עליו הרשות אע"פ שאפשר שאם תסתר עפ"י עצמו או עפ"י עד אחד תאסר עליו עולמית משא"כ בזה"ז שאי אפשר שתשיב להתירם אסרו לקנאות כלל.

ומה שהעיר הגאון רע"א ז"ל שם דאף אם תסתר הב"ד לא ישקנה כיון דההלכה דבעינן גם הקינו עפ"י שנים. לק"מ דה"ק דילמא איתרמי ב"ד טועים דפסקי הלכה כריבר"י ועיין כתובות כ"א ע"ב או דסברי באמת כן ועיין רש"ש שהעיר באמת מדוע ניחש לדריבר"י פי"ש ועיין רמב"ם פכ"ד מהל' אישות ובכ"מ שם שעמד על דברי הרמב"ם ז"ל ואולי א"ש לפי מה דכייל המהרי"ק שורש קס"ה דכל הכללות שנאמר בש"ס הלכה כפלוני.

הן בתנאים והן באמוראים לא נאמרו אלא בדברים הנהוגים בימי האמוראים אבל בדברים שאינם נהוגים בימיהם לא נכללו בזה והביאו התוס' יו"ט במסכת כלים פ"ג מ' ב' יע"ש הביאו הנוב"י מהד"ת חאהע"ז סי' קמ"ח ועיין שם הגהות מהרי"ש הגאב"ד דלבוב זצ"ל. וא"כ לא פסיקא כולי האי אי הלכה כר"י.

[אגב ראיתי שהנוב"י שם כתב דבג' פלוגתות שנחלקו בריש סוטה לה יטמא וכו' וקנא אה אשתו בכלם פסק כר"ע ע"כ אינו מדוקדק דבזה וקנא את אשתו לא פסק כר"פ אלא כר"י ונדבר מזה לקמן אי"ה] ועיין הגהות מצפה איתן שמתרץ קושית התוס' יו"ט משום דתסתתר בכוונה כדי לבדקה. וכן הוא בחידושי זרע יצחק שעל המשניות: וראיתי בתוס' חדשים שכתב על דברי הגמרא אלו "ואם קנא לה ימחול לה מיד הקינוי דקיי"ל דיכול למחול כדאיתא בגמ' אבל אחר סתירה אינו יכול למחול" והוא כפסק הרמב"ם פ"א הל' ז.

הנה יעוין בתוס' סנהדרין (פ"ח ע"א) ד"ה קיניו מחול כתבו היינו דווקא קודם שנמחקה המגילה אבל לאחר מכן אין יכול למחול ע"כ משמע דגם לאחר סתירה יכול למחול אך שיהי' קודם מחיקת המגילה. ומשום דפסקו כמ"ד לקמן (כ"ה פ"א) אף לאחר סתירה וא"כ יקשה באמת מדוע לא יכול למחול על קיניו ואין כאן איסור עולם.

ואפשר דבאמת צע"ק דמדוע ניחוש למה שמחל על קיניו והאיך קינוי מחול. והלא חובה עליו לקנות ועביד איסורא אם לא עשה קינוי ומכש"כ למחול אח"כ והאיך הב"ד מקבלים מחילתו.

וע"כ אפשר דזה דאמרינן ופשטינן לקמן כ"ה דקינויו מחול הוא רק למ"ד רשות אבל למ"ד חובה באמת אינו יכול למחול דהוא נגד רצון התורה והתורה לא תלתה כל כך בקפידתו. רק שמחיוב להקפיד ודו"ק (גם יש לדון מחמת אעל"מ ואכ"מ וכמו שטרחו האחרונים למ"ד לעולם בהם תעבודו חובה ואכמ"ל) וא"כ י"ל דר"ח מסורא קאמר זה למ"ד חובה ולדידיה אינו יכול למחול וא"ש אך צ"ע ובירור עוד בזה.

אלא שדברי התוס' שם צ"ע דהם נגד מסקנת הגמ' לקמן כ"ה דלאחר סתירה אינו יכול למחול. אלא דאף לפ"ז דאינו יכיל למחול אחר סתירה.

רק קודם סתירה. ג"כ קשה קצת.

דאף דאחר הקינוי לבד לא יחוש למחול. דאדרבה מצוה קעביד.

מ"מ אם יראה דמיסתרא ויודע הוא שבזה יבוא לידי קלקול שתאסר עליו עולמית בלא שום בירור. מיד קודם שיעור שהית כדי טומאה יאמר שמוחל על קינויו ולא הוי קינוי כלל.

ואולי י"ל דמכאן ראיה למה שכתב רבינו דוד ערמאה ז"ל בחידושיו על הרמב"ם שכתב דאפילו תיכף שנסתרה קודם ששהתה שיפור טומאה לא מהני מחילה ולא כתב ראיה לזה. כך כתב בשמו המנ"ח מצוה שס"ה ואולי יש קצת ראיה מכאן [מה שהבאתי בשם תו"ח.

ראיתי שכבר נתן עצה זו משה רבן של ישראל בסי' קפ"ח סעיף ז' על האידנא מסיים ואם שכח וקינא לה ימחול לה מיד על הקינוי ע"כ]:שם ד"ה כל וכו' אבל קשיא. עיין גליון הש"ס ושם בב"ק מאריך יותר ובתוס' רעק"א לקמן פ"ו שהזכרתי לעיל ועיין בחדושי לב"ק שם הארכתי בזה.

והבאתי דברי העטרת חכמים מה שעמד בזה ואין כעת לפני חידושי להעתיק: ד' ג' ע"א גמרא ומסתברא כמאן דאמר רוח טהרה דתניא וכו'. נראה דמאן דס"ל רוח טהרה ס"ל מותר לקנאות ומאן דס"ל רוח טומאה ופרש"י דבא להחטיאו להקניט את אשתו.

א"כ ס"ל דאסור לקנאות. ופשיט דרוח טהרה דבין למ"ד רשות ובין למ"ד חובה לא ס"ד דרוח טומאה הוא ומכש"כ דאסור לקנאות.

ועיין לעיל דף ב' מש"כ בזה. ועיין תוס' יו"ט ריש מתניתן דכתב דלכך לא פסקו הרמב"ם והרע"ב כמתניתין דאסור לקנאות משום דבברייתא פליגי ר"י ור"ע ר"י ס"ל רשות ור"ע ס"ל חובה וכיון דלתרוויהו מיהו לאו איסורא הוא הלכך לית הלכתא כמתניתן ובאנו לכלל הלכה כר"ע מחבירו ע"כ ומבואר.

דלשניהם לאו אסור לקנאות. ועל מה שכתב דהלכה כר"ע השיגו בספר מים חיים להפר"ח דהרי הרמב"ם פסק ספ"ד מסוטה דהלכה כר"י דרשות ורק מצות חכמים ושם הרגיש בזה הכסף משנה לשון (הכ"מ אינו מדוקדק יע"ש) וכתב דפסק כר"ע דאמר חובה ואיני יודע למה כתב רבינו שהיא מצות חכמים והא קרא כתיב ואפשר לומר דס"ל קרא אסמכתא בעלמא היא ע"כ ואיני יודע להבין דהרי ר"ע יליף לה מיתורא א"כ מאי שייך זה לאסמכתא.

והגמרא כיילי להו בהדדי דלעולם בהם תעבודו ואינך דמ"ע גמורה היא. וע"כ נראה יותר דהרמב"ם פסק בזה כר"י.

וכן מצאתי לחד מן קאמיא בהמאירי ז"ל שכתב בזה"ל ולענין פסק אין המדה שוה בכולם אלא וקנא את אשתו הלכה שהיא רשות שאין הקינוי מצוה מה"ת אלא מדברי סופרים כמו שביארנו ועיקר המצוה היא שכל שקינא ותסתתר אחר הקינוי יעשה לה כסדר האמור בתורה אלו הוה קינוי מצוה היה הקינוי מצוה אחרת ועשיית הסדר מצוה אחרת וכו' עכ"ל וכן מבואר מהחינוך מצוה שס"ה וכן מהרמב"ם פתיחת הל' סוטה.

ועיין מנ"ח שם באות ב' מהנשים שאינן שותות. וכן מוכח לפסוק לפי הירושלמי המובא בתוס' ד"ה רבי ישמעאל דרבי אליעזר ס"ל חובה ס"ל ע"כ כב"ש דב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערוה.

ור"י ס"ל רשות ס"ל כב"ה וע"כ דהלכה כב"ה ורבי יהושע דס"ל רשות ולכך פסיק נגד ר"ע. והרמב"ם בלא"ה פסק כהאי ירושלמי דתליא קינוי בגרושין כמש"כ הפר"ח ליישב מה שהקשה התוס' יו"ט על הרמב"ם שסידר סוטה אחר גיטין דלא כדאמר בגמ' ריש שמעתתין.

וכתב דאין כאן תימה שהרב נמשך אחר הירושלמי דתלי קינוי בגרושין הביאו התוס' דף ג' ע"א וכו' ותמהו דא"כ הו"ל למיתני סוטה בתר גיטין והרב סבור שכך הוא האמת לפי הירושלמי ע"כ וא"כ פסק נמי בזה כהירושלמי דרב"י ס"ל רשות וכב"ה דהלכה כוותיהו ועיין בנוב"י מהד"ת חאהע"ז שהבאתי לעיל דף ב'.

והרמב"ם שם בהלכה י"ח מסיים בדין הירושלמי שהביא גם התוס' לעיל דף ב' ע"ב ד"ה מאי טעמא וכו'. דלא יקנא לה מתוך שחוק וכו' ואם עבר וקינא לה בפני עדים מתוך אחד מכל הדברים האלו הרי זה קינוי ע"כ ותמה הכ"מ דהרי בירושלמי קאמר כל מקום שנאמר חוקה תורה מעכב יע"ש מה שמיישב.

והמאירי ז"ל כתב ושאלו שם עבר וקינא לה מתוך דברים הללו וכו' ולא הובררה שם ויראה לפסוק שכל שהוא כן לא יה' המים בודקין אלא שגדולי המחברים כתבוה דוקא למצוה והרי זו קינוי ע"כ. וכוונתו לדברי הרמב"ם ועיין ברמב"ם פ"ד הל' ח' ובכ"מ שכתב דהכי משמע דבספר לעיכובא הוא ע"כ ודו"ק.

ועיין שם במראה הפנים ובשירי קרבן עיי"ש לנכון. והא דקא פשיט מדר"י ור"ט.

דילמא דתנא דבר"י סברי דאסור לקנאות וכמתניתן דידן. הוא משום דתנא דבר"י ור' ישמעאל תנא אחד כדהקשו התוס' שבועות (ה' ע"א) ד"ה דתנא מתנא דבר"י על ר' ישמעאל.

וכן כתבו ספרי הכללים ועיין במבוא התלמוד לר"ש הנגיד ומפרשיו ז"ל. מהגמרא (זבחים נ"ב ע"א) והא דקאמר בלשון מסתברא כמ"ד וכו' ולא בלשון קשיא דלפי מה שפרשתי יש נפ"מ לדינא צע"ק: שם בתוס' ד"ה רבי וכו' תימה לרבי וכי לית להו הא דאמר תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני וכו'.

ע"כ ועיין במאירי והנה בהקדמת ידי משה על המדרש והובא גם בשו"ת שיבת ציון סימן ל"ד כתב בשם הגאון רבינו דוד אופנהיים זצ"ל ליישב קושית התוס' עפ"י מה דבמנחות דף כ"ח ע"א פליגי במשנה הת"ק ור"י ת"ק סבר ד' ציצית מעכבין זא"ז ר' ישמעאל אומר ארבעתן הם ארבע מצות וא"כ י"ל דהת"ק הוא ר"ע דסתם בר פלוגתיה דר"י הוא ר"ע וא"כ אזלי לשיטתהו וכל אחד על מקומו יבוא בשלום דלר"י דסבר בכל הנך ג' רשות אזיל לשיטתו דסובר דד' ציצית הם ד' מצות א"כ לדידיה נשלם מנין תרי"ג במצות ציצית.

ולר"ע דסובר דהן ג' הם חובה אזיל לשיטתו דד' ציצית מעכבין זא"ז וכל מצות ציציתלמצוה אחת תחשב עכ"ל. וכתבתי בגליון יש לי הערה עצומה על זה דבגיטין ל"ח פ"ב קאמר ר"י אמר שמואל המשחר עבדו עובר בעשה וכו' ומשום ס"ל חובה וכר"ע ומסתמה בכל הני ס"ל דהוי חובה.

ובמנחות שם פסק אר"י אמר שמואל דהלכה כר' ישמעאל: וא"כ טפי להו ב' מצות לפי החשבון וע"כ כתירוץ הרב המחבר ז"ל ע"כ ויש עוד להעיר על דברי הר"ד דעדיין תקשה לפי הירושלמי דקאמר דפליגי בזה ר"א ור"י אי רשות או חובה וכן סבר דלעולם בהם תעבודו חובה. מאי איכא למימר.

וע"כ כתירוץ התוס' והשיבת ציון מדחה שם דברי הרד"א ז"ל משום דא"כ תקשה לרבא בר אהינא שם במנחות דקאמר איכא בינייהו בעלת ה' כנפות דמרבינן מקרא דאשר תכסה בה לרבות בעלת ה' ופרש"י דלר' ישמעאל דאמר ארבעתן ד' מצות כי מרבה רחמנא בעלת ה' נמי להטיל לכולהו רבייה דהא כל חדא מצוה באפי נפשה ע"ש ומעתה לפי דבריו טפי ליה לר"י מצוה אחת על תרי"ג מצות דהא מצות ציצית יעלה במספר לחמש מצות למי שיש לו טלית בעלת ה' כנפות את"ד.

ואי משום הא לא אריא די"ל ור"י ס"ל דגם וגאל את ממכר אחיו רשות או ורצח גואל הדם רשות וכר"ע ויעלה שפיר החשבון. והנה ראיתי מקשים דלר' ישמעאל דס"ל שם דארבעתן ד' מצות א"כ היכי יליף ברפ"ק דיבמות דעשה דוחה ל"פ מכלאים בציצית דשם דוחה העשה לל"ת דכלאים.

דילמא שאני התם משום דעושה בזה ארבעה מצות ושפיר דוחה לחד ל"ת דכלאים. והרבה הארכתי בזה בפלפול להדרן על הש"ס משנה שאמרתי בשנת תר"ע.

ואכ"מ ולפי הש"צ הנ"ל י"ל קצת אבל בלא"ה לק"מ דוודאי היכי דיהי' לו ג' ציצית של צמר בטליה של צמר רק דצריך לעשות בכנף א' ציצית של פשתים בוודאי דמותר לעשות של כלאים אפילו בציצית אחת כיון שאין מעכבין זא"ז וכמו דקאמר שם במנחות סדין בציצית א"ב ופרש"י סדין דפשתן בציצית בתכלת לת"ק דאמר מצוה א' הן אי חסר הסדין ציצית אחד ליכא מצוה והוי להו אינך כלאים ולר"י לא הוי כלאים דהשלש שנשארו שלשה מצות הן ע"כ וא"כ ה"ה איפכא דרק מצוה אחת הוא של כלאים לר"י מותר דמצוה בפ"ע הוא.

ולת"ק הוי כלאים כיון דמצוה אחת הן והשאר אינו של כלאים. וצ"ע בד"ז משום דלא פרש"י כן שם וא"כ מצינו כלאים בציצית אף במצוה אחת ואכמ"ל בזה: שם בא"ד דר' אליעזר כב"ש ור"י דאמר כב"ה ונסתעף מזה גם לענין מחלוקת כ"ש וב"ה בגט ישן בגיטין דף פ"ט ע"ב דכתבו שס התוס' ד"ה ב"ש דבירושלמי מפרש דאזלי לטעמייהו דב"ש אית להו לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערוות דבר וב"ה לשיטתייהו ואינה מזוהמת בעיניו וכו' יע"ש א"כ ר"א ור"י נמי בהא ס"ל כב"ש וב"ה.

והנה לפי גמרא דילן ל"ל הכי דהרי ר"ע סבר חובה וסבר התם דאפילו מצא אחרת נאה הימנו וכדהרגישו התוס' ז"ל וגם מדסידר רבינו הקדוש סוטה אחר נזיר וכקושית התוס' על הירושלמי. ועיין משנה למלך הלכות גירושין פרק י' הל' כ"א בדברי הרב המגיה שם עייש"ה ודו"ק: שם גמרא לעולם בהם תעבודו חובה.

עיין לשון המאירי ז"ל שכתב מפי השמועה למדו לעולם בהם תעבודו מצוה. ומכל מקום כל ששחררו משוחרר על הדרכים שהתבארו במקומן פ"כ ולשון זה „דמ"מ" אינו מובן.

ונראה דכיון למה שהקשו האחרונים דנימא כל מה דא"ר ל"ת א"ע ל"מ וקמ"ל דמ"מ אם שחררו משוחרר וכדתירצו האחרונים ז"ל. ועיין נוב"ק ותפא"י וחדושי רע"א גיטין ובתשובה.

ובשושע"ה.

כלל כ"ד ועוד וכן הוא לשון הרמב"ם פ"ט הל' ו' וכן אסור לשחרר עב"כ וכו' ואם שחררו משוחרר פ"כ. ובזה יש לבאר לשון הרמב"ם ז"ל המוקשים דכתב שם האשה קונה שפחות ואינה קונה עבדים אפילו קטנים מפני החשד ואם קנתה אותם ה"ז קנתה גופם כאיש וכו' וכן אסור לאדם לשחרר עב"כ ע"כ וכתב הכ"מ דתיבת וכן שכתב איני נוח לי שנראה דאין לו קשר עם מה שלמעלה ע"כ ונראה לקשר הדברים הוא במה שכתב הרמב"ם דאם קנתא אותם ה"ז קנתה גופם ומקח שנעשה באסור מהני.

וה"נ בשחרור אף דאסור לשחרר מ"מ אם שחררו משוחרר וכטעם האחרונים ז"ל משום דאפשר לעשות בהתר וכדומה והרמב"ם פסק דלא מהני עיין בפ"א מה' גזילה ומבואר באחרונים מזה ואכ"מ ועוד נראה לפרש דקמ"ל הרמב"ם דאשה מותרת לשחרר את עבדה היכי דקנתה משום דכיון דלכתחילה אסורה לקנות משום חשד.

א"כ עכ"פ עושית מצות דרבנן בשחרורה משום שלא יחשדוה ומשום כך הביא הרמב"ם דמשום מצוה דרבנן מותר לשחרר. אבל לא כן כתב הרא"ה בספר החינוך ס' שמ"ז וז"ל דנוהגת בזו"נ אע"פ שהנקבות אסורות להן לקנות עבדים מפני החשדמ"מ אם קנו אותן אסור להן לשחררן אלא ימכרו אותן ועיין בהגהות המל"מ שם ובסי' מ"ב.

ונראה דהצדק אתו משום דמשום מצוה דרבנן אינו מותר רק לצורך מצוה דרבים דוקא וכמבואר בברכות ואף שלטעם הר"ן צ"ע וכבר העיר שם המג"א ז"ל ואכמ"ל בזה ועיין בטעם החינוך שם מש"כ בזה ואכ"מ בזה ועיין גם בקרן אורה כאן ומש"כ לענין הפקר במעשה דר"א ששיחרר עבדו עי"ש (אין כעת לפני) א"ל דעבדו היה כל נכסיו ואסור להפקיר כל נכסיו ור"א לשיטתו בערכין כ"א ע"א דאסור להחרים כל נכסיו ואף מין אחד כולו דהיינו כל עבדיו אסור יע"ש (אך עיין בברכות שם דתרי עבדי היה לו ועיין בשו"ת יד אליהו דמתרץ בזה קושית המג"א) ועיין בשו"ת החת"ס חאור"ח (סי' קכ"ד) מש"כ לתרץ קוש' הגאון ר"ד דייטש ז"ל: שם לה יטמא לה מטמא ואין מטמא לאיבריה.

עיין בפרש"י. משמע מזה דאברים חייבים בקבורה.

מדאיצטריך למעוטי איבריה. דאל"ה למה צריך ליטמא כלל.

וי"ל ופשוט. ויעיון בנוב"י מהד"ת חיור"ד סי' ר"ט שכתב ועוד דכל זה לענין קבורת המת שיש מצוה בקרובים וגילה הכתוב כשהוא חסר לא יטמא לקבורתו היה מקום לומר דוקא לאביו גילה והוצרך הרמב"ם להודיע שאין חילוק אבל באמה"ח שאין שם מצוה של הבורה פשיטא שאין שום היתר כלל עכ"ל.

ואין הדבר פשוט כ"כ עיין מג"א ועיין כתובות כ"א ובהגהות ועיין בבינה לעתים על הל' יו"ט מאדמו"ר האו"ת ז"ל בשאלה כזו שנשאל הנוב"י יע"ש. בסוף פ"א מהל' יו"ט ועיין בשו"ת חתם סופר חאור"ח סי' קמ"ד ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ק"י שחקר בזה והביא מההיא דכתובות ומסנהדרין וב"ק דף פ"ה ע"א האי צער ובושת איכא דכסיפא ליה מילתא למשקל מבשריה למשדיי לכלבים ע"ש הרי להדיא דאינו מחויב לקברם עיי"ש:

תוכן העניינים

מנחה חריבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה