מנות הלוי על אסתר· רבי שלמה הלוי אלקבץ
פרק א
פסוק א
ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המולך מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה:
ויהי בימי אחשורוש הטיבו אשר דברו כי למען דעת צדקות ה' ורב טוב לבית ישראל אשר גאלם מיד שר גדול מלך אדיר סופר הנה פרשת גדולתו. ואני אומר כי כלל בפסוק ראשון מעלתו וכי היה ראוי להיות מכובד במלכותו לד' סבות ראוי שיכובד כל מלך באחת מהן כ"ש בארבעתן. הא' כאשר המלוכה הזאת היתה לו ירושה מאבותיו אז הממלכה נכונה בידו. כי על כן אין מושחין מלך בן מלך אם לא מפני המחלוקת כשלמה מפני אדניה וכיהואש מפני עתליה ויהואחז מפני' יהויק' כדאיתא בהוריות פ"ג כי בזולת זה הממלכה חוזרת אחר אכסניא שלה. הב' אם המלך הזה הוא חכם אוהב משפט מואס בבצע מעשקות. הוא מרומים ישכון ותנשא מלכותו. הג' כאשר המלך הזה מלך עליהם בחזקה ועצם בכחו ותושע לו ימינו כל העם יראוהו ויכבדוהו. הד' כאשר יהיה מלך גדול ויצא שמו בכל המדינות כי הוא איש גבור חיל איש מלחמות אז כל גוי וכל ממלכה יבאו להשתחוות לו ויאמרו לו משול בנו ומלוך עלינו ספר הכתוב כי כלם היו במלך הזה וכי על כן נשא מלכותו. ועל הראשונה אמר ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהדו ועד כוש ולבאר זה צריך אני לחקור אם האיש הזה היה מלך בן מלך מזרע המלוכה אם לאו. כי יש פני ההראות לכל צד, אם אל הצד השולל יראה שלא היה בן מלך ולא מזרע המלוכה וראיה ממכלתין איתא בגמרא (מגילה פ"א). המלך מהודו ועד כוש אמר רבא שמלך מעצמו אמרי לה לשבח ואמרי לה לגנאי. אמרי לה לשבח דלא הוה איניש דחשיב למלכא כותיה. ואמרי לה לגנאי דלא הוה חזי למלכותא וממונא יתירא הוא דיהיב וקם ע"כ. ופרש"י שמלך מעצמו שלא היה מזרע המלוכה, הנה מבואר נגלה שלא היה מזרע המלוכה כי על כן נכתב המלך חסר כי אף למאן דאמרי לה לשבח הוא היה הגון מעצמו ולא היה בן מלך. ותו איכא התם ויקצוף המלך וגו' אמאי דלקה ביה כולי האי אמר רבא שלחה ליה בר אהורייריה דאבא אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי וההוא גברא אשתטי בחמריה מיד וחמתו בערה בו ע"כ. ופרש"י אהורייריה שומרי הסוסים. ובערוך פי' שומר אורות הסוסים וחמור אבוס בעליו תרגמו וחמרא אוריה דמארוהי הנה שהיה פקוד על אבוסי בלשצאר וכי לא הי' בן מלך ולא מזרעו וכן כתב הה"ר יוסף יחייא ז"ל. ואם אל הצד המחייב אומר כי יש ראיה וראיית כמו כן מורות כי היה בן מלך. מהם איתא בתרגום רבה דירושלמי דמגלת אסתר וז"ל ודריוש מדאה קביל מלכותא מיניה עד דאיתיליד אחשורוש רשיעא ונסבה לושתי בת בריה. הוא אחשורוש בר כורש דממלכות אשיא בר דריוש מדאה, הנה בפירוש אמר שהיה בן מלך. ועוד מצאתי (סי' תתרמט) בילקוט ז"ל ועוד שלחה לו שוטה טפש אם ביינך יצא לבך דע כי אני ושתי המלכה בתו של בלשצאר בנו של נבוכדנצר אותו שהיה מתקלס במלכים ורוזנים נעשו מאומה לפניו שכן הוא אומר והוא במלכים יתקלס ורוזנים משחק לו ולא היית כקוסדור לרוץ לפני מרכבת אבי. ולו היה אבי קיים לא נשאת לי ואתה מבקש להכניסני ערומה. ובשביל כבודך איני נכנסת שלא תעשה שקרן בפני גדולים שאם אני נכנסת ואיני נאה יאמרו המלך שקרן הוא ואם נמצאתי נאה הם אומרי' וכי זה משתמש בנאה זו והורגים אותך כדי ליטול אותי. ולמה עשה הב"ה כן בשביל שלא הניחה לאחשורוש ליתן רשות לבנות הבית. אמרה לו מה שהחריבו אבותי אתה מבקש לבנות. והיאך נטלה אחשורוש לאשה אמר רב אותו הלילה שנהרג בלשצאר והמליכו לדריוש אמר לו דריוש לכורש כבו את המנורה והוציאו מוחו של בלשצאר והיו מסובים שם כורש ודריוש. אמר לו דריוש לכורש עמוד וטול מלכותך שאתה ראוי למלכות שהיה דניאל אומר לך שאתה נוטל המלכות שהיה כורש באפיקון של נבוכדנאצר והיה דניאל שואל בשלומו של מלך אמר לו כורש לדניאל הצרת לי. למה אתה שואל בשלומי כך שלא ישמע המלך ויהרגני. אמר לו עתיד הב"ה ליתן לך מלכות שכבר נתנבא עליך ישעיהו שתמלוך ותתן רשות לבנות הבית שנאמר כה אמר ה' למשיחו לכורש וגו' אמר לו כורש דניאל אמר פריס פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס למדי תחלה ואח"כ לפרס. והיה דריוש מדי וכורש פרסי שכן הוא אומר ודריוש מדאה קביל מלכותא. וי"א אביו היה מדי ואמו פרסית וכשהמליכו דריוש אותו הלילה היה מיסב במקום שהיה בלשצאר מיסב ונפלה ערבוביא מביתו של בלשצאר שהיו אלו הורגים ואלו בוזזים. ושתי היתה נערה ורצתה בין המסובים כשראתה הבית בערבוביא שהיתה סבורה שאביה קיים ובאה לחיקו של דריוש וחמל עליה והשיאה לאחשורוש בנו. והב"ה אמר והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד. לפיכך נגזר עליה כך עכ"ל הנה מבואר נגלה שהיה בן מלך. אלא שנראה דברי המדרש ודברי התרגום חילקי' כי המתרגם אמר שהיה בן כורש בן דריוש. ובמדרש אמר שהיה בן דריוש. וזה ממה שלא יקשה כדאמרינן בגמ' ר"ה הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא כי כורש על שם שמלך כשר היה ומנין אותיות של כורש עולות למנין אותיות דריוש כמו שכת' רש"י בספר עזרא, וארתחשסתא על שם המלכות כדאיתא התם ובסדר עולם כי כל המלכות נקרא ארתחשסתא. והכא נמי נימא בן כורש בן דריוש הוא כרש הוא דריוש. ואי קשיא לי הא קשיא לי איך אמר דאחשורוש זה הוא בנו של דריוש כי אחשורוש הוא פרסי ודריוש מדי. ואפשר דסביר' ליה דפרסי פירו' מלך פרס והוא מדי תדע דאמרינן בגמרא (מגילה פ"ק) כתיב חיל פרס ומדי הפרתמים וכתיב למלכי מדי ופרס אמר רב חסדא אתנויי אתנו בהדי הדדי אי מיניכו מלכי מינן אפרכי. ואי מינן מלכי מיניכו אפרכי. ופרש"י חיל פרס ומדי הפרתמים סמך פרתמים אצל מדי. וכתיב למלכי מדי ופרס כאן סמך מלכות אצל מדי ע"כ. ומדקאמר שמעשה תקפו של אחשורוש הלא הם כתובים על ספר דברי הימי' למלכי מדי ופרס' וסמך מלכי למדי ש"מ מלכי ממדי הוו. ועוד תדע דכתיב שרי פרס ומדי רואי פני המלך. הנה דלאפרכי סמך פרס. לפי שמלכי הוו ממדי כדאתנו בהדי הדדי והשתא דאתינא להכי האי דאמרינן (שם) בגמ' דלא היה חזי למלכותא וכו' לאו דלא הוא מזרע המלוכה כדפרש"י אלא שלא היה ראוי אם מצד שהיה מושך ביין את בשרו ואל למלכים שתו יין כתיב, אם משום שהיה שטוף בזימה כמו שמתבאר (שם) במגילה וכמו שנכתב במקומו. וכן הא דאמר' בר אהוריייריה דאבא. לא שהיה כך אלא שלא היה ראוי בערך נבוכדנאצר להיות שומר אריו וכהא דאמרינן בדמרש דלעיל ולא היית כקוסדו' לרוץ לפני מרכב' אבי שביאורו בודאי לא היית כדאי להיו' ממונה על המרכבה בערך מעלתו ולעולם שהיה בן מלך הוא שאמ' הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש כי היה אחר לפניו שלא מלך כ"כ כמוהו וכדברי הראב"ע ועוד נוסיף לקח בסמוך בס"ד. ומתוך גנות ושבח הנדרש בהמולך נדע הב' והג' או דלא היה איניש דחשיב למלכא כוותיה. ואפי' היה בן ביקר ובולס שקמים הוא מצד עצמו לא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה. והיא המעלה הב' אשר זכרנו. ולמאן דדריש לגנאי מתוך גנותו למדנו שבחו שעצם עליהם בממונו וודאי שפזר נתן לשרים ולפרתמים ודלת העם עד לפניו יכרעו ויפלו והיא המעלה הג' ואין ספק כי משמעו' קרא איכא בינייהו וזה דרש הכתוב וזה הקרי וכלפי הד' אמר המלך מהדו ועד כוש וגו' איש מלחמות וגבר מוצלח במלחמותיו וכמו שיתבאר בס"ד. ונבא אל ביאור הכתוב ויהי בימי אחשורוש אמרינן בגמרא (מגילה פ"ק) א"ר לוי ואי תימא ר' יוחנן דבר זה מסורת הוא בידינו מאבותינו מאנשי כנסת הגדולה שכל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער ושקלינן וטרינן בה ואסיקנא אלא אמר רב אשי ויהי איכא הכי ואיכא הכי ויהי בימי ודאי לשון צער הוא. וידוע היות תיבת ויהי נחלקת לשתים וי" הי" ושניהם לשון אוי". כי וי" הוא לשון תרגום ובתורה בנביאים וכתובים מצינו שהקדוש ברוך הוא חולק כבוד ללשון ארמי כדאיתא (פמ"ד) בב"ר ואחרי שכן הוא וההפסד והכליון מיוחס אל הזמן א"כ באומרו ויהי בימי מן הראוי שיהיה צער האמנה בב"ר פמ"א ובויקרא רב"ה פי"א אמר ר"ש בר אבא בשם ר' יוחנן בכל מקום שנאמר ויהי משמש צרה ושמחה. אם צרה אין צרה כיוצא בה. ואם שמחה אין שמחה כיוצא בה אתא ר' שמואל בר נחמן ועבד פלגא בכל מקום שנאמר ויהי משמש צרה והיה שמחה. ונ"ל טעמו של דבר ע"ד הפשט אחרי שתיבת ויהי היא מלה מהופכת מעתיד לעבר כי יהי הוא עתיד והוי"ו מהפכו לעבר אין ספק כי זה מורה צער אחרי שמה שהיה להיות אמרו עליו שכבר היה ומה שכבר היה חלף והלך לו. וההפך בתיבת והיה. כי היה הוא עבר והוא"ו מהפכו לעתיד זה יורה על שמחה. אמנם היות תיבת ויהי לפעמים מורה על שמחה כדאמרינן בגמ' (מגילה פ"ק) אחרי שהיא נחלקת לשתים י' הי' כמו שקדם אפשר שהוא ע"ד אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. ואחר שיש בו ב' מיני צער אתא למעט לפעמים. האמנה עד"ה נטעו' טעם מן בטעמו של דבר. ואומר נודע מספר התיקונים בכמה מקומות היות ד' אותיות של שם ההויה ב' מהם במדרגת זכרים הלא הן י"ו וב' מהם במדרגת נקבות הלא הנה תרין ההין וכד שלטא נוקבא על דכורא הוי דינא כי ע"כ השם בהיפוך אותיות מורה על הדין דשלטא נוקבא על דכורא ושם אלהים מזה הטעם הוי דינא דשלטא ה' על י' ולכן ויהי דשלטא נוקבא ה' על דכורא י' הוי צער וצרה ור"ש בר אבא בשם ר' יוחנן אמר דויהי מצד דהיו תרין דכרין ו"י הוי רחמי. ומצד דשלטא ה' על י' הוי דינא ולכן משמש צרה ושמחה. אבל והיה דשלטא דכורא על נוקבא ו' על ה' י' על ה'. תמיד משמש שמחה דהוו ברא על ברתא ואבא על אימא ועמוד על זה כי הוא פלא. ועוד בדברי הה"ר יצחק הכהן ז"ל טעם אחר ע"ד הפשט. מפני מה אמרו שויהי הוא לשון צער לפי שאין מדרך התחלת הדבור בוא"ו המורה על המשך הדברים כמבואר לכן חלקו אותה לשתים הן ו"י ה"י. ושניהם לשון צער ע"כ. ודבריו כנים יותר מדברי מי שכתב כי להיות מגלה זו כתובה בין דברי הימים אשר לפרס ומדי שעל כן התחילה באות ו"או שקדמו לספור זה ספורים אחרים וזה נמשך אחריהם. ואין בדבריו ממש כי מגילה זו לא הועתקה מספריהם אבל כתבוה מרדכי היהודי וחכמי ונביאי הדור ההוא וחז"ל אמרו דברוח הקדש נאמרה והוכיחו זה (שם) בגמרא מכמה פסוקים. הוא אחשורוש אמרינן (שם) בגמרא הוא אחשורוש שהרג אשתו מפני אהובו והרג אהובו מפני אשתו. וכוונתם כי השי"ת כל אשר חפץ עשה והוא סבב מיתת ושתי על ידי המן להמלכת אסתר ואח"כ סבב מיתת המן על ידי אסתר והכל מאת ה' מן השמים ובא עוד במדרש רבתי (פ"א) דאחשורוש הוא אחשורוש הוא חמשה לרעה. וחמשה לטובה. ה' לרעה הוא היה גבור ציד. הוא עשו אבי אדום הוא דתן ואבירם הוא המלך אחז. הוא אחשורוש. ה' לטובה אברם הוא אברהם. הוא משה ואהרן. הוא אהרן ומשה. ודוד הוא הקטן. הוא יחזקיהו. הוא עזרא עלה מבבל. ר' ברכי' בשם רבנין אמרי אית לנא חד דטבא מכלהון הוא יי' אלהינו בכל הארץ משפטיו שמדת רחמיו בעולם ע"כ. ויש להשקיף בו השקפות. השקפה א' במה כחם גדול להודיענו שיש ה' הוא לרעה וה' לטובה ומה איכפת לן. השקפה ב' במה שמנה ה' לרעה האם היתה שכחה לפני כסא תורתם דהא כתיב הוא היה אבי אהל ומקנה הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב וחם הוא אבי כנען. הוא אבי מואב עד היום. הוא אבי בני עמון עד היום. כי הוא אמון הרבה אשמה הנה אלה רשעים ששה אחרים ויש כהם רבים ימצאו בעת החיפוש. ואולי יש צדיקים יותר מהם. השקפה ג' כי הוא אמר חמשה לטובה ומנה ששה השקפה ד' ששנה סדר הכתובי' במשה ואהרן כי מקרא הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם וגו' הם המדברים אל פרעה וגו' הוא משה ואהרן והוא שנה הסדר וזה לא יהיה בלי סבה. השקפה ה' ענין ר' ברכיה אית לנא חדא וכו' מה בא ללמדנו. ומה ענין שמדת רחמיו בעולם. והנ"ל כי הם ז"ל ראו החמשה הוא הללו מיותרי' לגמרי כי אחרי שכבר הקדים (בראשית י' ט"ו) וכוש ילד את נמרוד הוא החל להיות גבור בארץ. מה צורך לומר הוא היה גבור ציד לפני ה' וכיון דאייתר ודאי לדרשא קא אתי וראה אמיתת זה כי על כן לא דרשו הוא החל להיות גבור בארץ אשר הוא הראשון במקרא ודרשו הוא היה גבור ציד שהוא שני במקרא עם שיש לאומר שיאמר כי מפני שאמר כי תיבת הוא לרעה על כן הביא פסוק הוא היה גבור ציד לפני ה' שיודע את בוראו ומכוין למרוד כדאיתא בתורת כהנים ושהיה צד את הבריות בפיו כדאיתא בב"ר פל"ז וזה באמת בלתי מספיק דאי הכי אימא איפכ' כי כמו שהוא החל להיות גבור בארץ אינו לגנאי הכי הוא היה גבור ציד לפני ה' לאו לגנאי כ"ש דהא אמרינן בב"ר פכ"ג גביה אז הוחל לקרוא וגו' א"ר סימון בג' מקומות נאמר כלשון הזה לשון מרד אז הוחל הוא החל להיות גבור בארץ ויהי כי החל האדם אלא איברא הוא היה גבור ציד משום דאייתר דרשינן ליה. והוא החל להיות גבור בארץ לגופיה איצטריך כן הוא עשו אבי אדום (בראשית ל"ו מ"ג) למה לי כי כבר התחילה הפרשה אלה שמות בני עשו ואח"כ ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום. א"כ עשו אבי אדום דסיפא למה לי אלא ודאי לדרשא (במדבר כ"ו ט') וכן הוא דתן ואבירם למה לי הא כתיב ובני נמואל דתן ואבירם א"כ הוא דתן ואבירם אשר הצו על משה ועל אהרן למה לי. לימא ובני נמואל דתן ואבירם אשר הצו על משה ועל אהרן ולישתוק מהוא דתן ואבירם. וכן הוא המלך אחז למה לי כי כבר אמר כי חלק אחז את בית ה' וגו' (ד"ה ב' כח כ"ג) ובעת הצר לו ויוסף למעול בה' א"כ הוא המלך אחז למה לי אלא ודאי לדרשא. וכן הוא אחשורוש למה לי לימא ויהי בימי אחשורוש המלך מהודו ועד כוש שמע מינה לדרשא אמנם האחרים כלהו לגופייהו איצטריכו ולכן מנו אותם חמשה הוא לרעה לומר לך דאע"ג דאשכחנ' אחריני לאו לדרשא קאתו דאי לא תימא הכי מניינא למה לי. וכיוצא בו לענין הטובה (שם ד"ה א' א') אברם הוא אברהם למה לי וכי אכתי לא שמיע לן ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם שמע מניה לדרשא וכן היא משה ואהרן אשר אמר ה' להם מי איכא אחריני דלא אמר ה' להם וגו' דאיצטריך למעוטינהו וא"כ למה לי אלא ודאי לדרשא. וכן (שמואל א י"ו י"ד) ודוד הוא הקטן מיות' לגמרי דהא לעילא מיניה אמר ויאמר שמואל אל ישי התמו הנערי' ויאמר עוד נשאר הקטן וגו' וכתיב ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אותו בקרב אחיו ותצלח רוח ה' אל דוד מהיו' ההוא ומעלה א"כ אמאי כתיב ודוד הוא הקטן אלא ש"מ לדרשא. וכן הוא יחזקיהו (ד"ה ב' ל"ב י"ב) למה לי והא כתיב הלא חזקיהו מסית אתכם וגו' ואמאי תו הלא הוא יחזקיהו ושמע מינה לדרש' וכן היא (עזרא ז"ו) עזרא עלה מבבל למה לי והא כתיב ואח' הדברי' האלה במלכות ארתחשסתא מלך פרס עזרא בן שריה בן עזריה בן חלקיה וגו' ואמאי תו הוא עזרא עלה מבבל ש"מ לדרשא ואחר שתיבת הוא מורה על עצמית הדבר ואמתתו ומצאנו חמשה לרעה וחמשה לטובה מן הראוי שיהיו אלה כנגד אלה וראשונה אמ' הוא היה גבור ציד לפני ה' שהמריד הבריו' על הב"ה ועצמותו ואמתתו מתחלתו ועד אחריתו זה דרכו וההפך אברם הוא אברהם קורא בשם ה' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה הן כשהיה שמו אברם הן כשהיה אברהם כה משפטו כל הימים כי בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראי וגם עד זקנה ושיבה לא עזב חסדו ואמתו וכן הוא עשו אבי אדום המתנהג כל ימיו בגאה וגאון ודרך רע כמו שאמ' הנביא עובדי' לאדום (עובדיה א' ג') זדון לבך השיאך אומר בלבו מי יורידני ארץ. אם תגביה כנשר וגו' ומיום צאתו מרחם אמו התנה בה ומבטן אמו ינחנה כענין ויתרוצצו הבנים בקרבה לרז"ל בב"ר פס"ג עוברת על בתי ע"א עשו מפרכס לצאת זורו רשעים מרחם תעו מבטן וגו' עוברת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת הה"ד בטרם אצרך בבטן ידעתיך וכענין ופושע מבטן קורא לך וכדרשת שחת רחמיו כדאיתא בפסיקתא. ומה חטא חטא על אמו עם כשהוא יוצא ממעי אמו חתך מיטרין שלה שלא תלד הה"ד על רדפו בחרב אחיו ושיחת רחמיו שלא תאמ' אחר שיצא ממעי אמו אלא עד שהוא במעי אמו זירתיה מתיחא לקבליה ומה טעם זורו רשעים מרחם ע"כ. וההפך הוא משה ואהרן ענוים ושפלים והאיש משה ענו מאד וביען על משה בא עדות ה' נאמנה כאמור כי על כן הקדימו וס"ד כי לא היה אהרן מוכתר בכתר ענוה אלא נטפל למשה בלבד לכן אמר הוא אהרן ומשה באופן ששניהם שוים לטובה כי הנה אהרן שפל רוח וירא ובוש מחטאתו אשר חטא באופן ששניהם כאחד טובים במדת הענוה וכן הוא דתן ואבירם בעלי מחלוקת שונאי שלום כל ימיהם שני אנשים עברים נצים זה דתן ואבירם כדאיתא בשמות רבה פ"א ובדברי' רבה (פ"א) ובסופן ענין משה ואהרן בעדת קרח. וההפך ודוד היא הקטן בורח מהמחלוקת ואעפ"י שידע שיתכון מלכותו אמ' בכל זאת לא זחה דעתו עליו חלילה לי משלוח ידי באדוני במשיח ה' ופסוק מלא (תהלים ק"כ ז') אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. וכן הוא המלך אחז נער היה גם הזקין ולא סר מדרכו הרעה לאחוז בשערי בית המדרש חתם את התורה ובטל את העבוד' והתיר את הערוה כדאיתא בגמ' (סנהדרין פ' י"א) וההפך בחזקיהו כי הושיב מלמדי תורה והרבה והרביץ תורה וטהר את הבית ואת ישראל מכל טומאתם. וכן הוא אחשוריש אשר בטל בנין בית המקדש וכמו שיבא. וההפך הוא עזרא עלה מבבל חרף נפשו למות ליסד בית ה' ועשה והצליח. ור' ברכיה בשם רבנין אמרי אית לן חדא טבא מכלהון (תהלים ק"ה ז') הוא ה' אלהינו בכל הארץ וגו' אשר זה ג"כ אייתר כי ביה סליק וביה נחית התהללו וגי' ישמח לב מבקשי ה' דרשו ה' ועוזו וגו' זכרו נפלאותיו אשר עשה וגו' זרע ישר' עבדו וגו' ואמאי תו ה' אלהינו וגו' ועד השתא במאי משתעינא. אלא ודאי לדרשא הוי להורות כי אמתתו ועצמותו ומהותו הוא לרחם על הכל ומשום דבכל הארץ משפטיו לפי שהמשפט משמע כעס ורוגז בא ר' ברכיה ואמר שאין פירושו ככה במקום הזה אלא רצון וחסד ורחמים והדין עמו כי ככה נדרש בספר הזוהר במקומות רבים אספר' מחול ירבון כי צדק הוי דינא ומשפט רחמי עד שלפי דרך זו פירש ויש נספה בלא משפט על דמשפט לא אתדבק בצדק כדאיתא בפרשת מצורע ובפר' אחרי מות. ועל דרך זה (שם כ"ט) ה' למבול ישב כד"א בדד ישב דלא אתא עם דינא ויתי' בלחודוי כדאיתא בפרשת נח. וזה המושג אלי במאמ' הזה והותרו בו ההשקפות אשר עמדו לפנינו בתחילת ביאורו. ומורי החכם הכולל מהר"ר יוסף טאיטצאק ז"ל פי' בו פי' אחר אמר שבא להודיענו עקרי ויסודי התורה היותר כוללים אשר כל אחד מהרשעים הרס בעברתו אחד מהם וכל אחד מהצדיקים עמד כנגדו ויכוננהו ואמר כי תיבת הוא מורה על רושם פרטי והודעה מפורסמת אם לטובה שאין כמוהו בכל הארץ ואם לרעה שלא ראינו כמוהו בכל הארץ לרוע. והעקרים העצמיי' הנם ראשונה מציאות האל. שנית השגחתו בפרטים. שלישית מציאות הנבואה ובפרט נבואת מרע"ה וזה יתחייב בא' משני פנים אם מצד התורה מן השמי' והיא הרביעית ואם מצד בית המקדש והוא להורות כי לו לבדו יאתה העבודה והוא העקר החמשי. ואין ספק כי מצד התורה או העבודה הנעשית במקום הנכבד ההוא נודע מציאותו והשגחתו ונבואתו. והראשון היה נמרוד ועליו נאמר הוא היה גבור ציד וגו' וידוע שהוא כיחש בה' ויאמר לא הוא כמו שיראה מענין אור כשדים והוא היה מיוחד ומפורסם לכל בעקירת העיקר הזה וכנגדו אברהם הוא הידיע כי יש לעולם אדון ופטרון ונתוכח עם נמרוד והפיל עצמו באש להוכיחו על פניו כי שקר נסכו. ואז נודע ה' משפט עשה באופן שהוא היה מיוחד שבעם בדבר הזה. והשני הוא עשו וידוע כי מחשבותיו שבי' און כי אין ה' רואה ומשגיח לית דין ולית דיין ולית עלם אחרן וכמו שנדר' בפסוק ויבא עשו מן השדה והוא עיף בב"ר (כ"ח) א"ר יוחנן חמש עבירו' עבר אותו רשע בא על נערה מאורשה דכתיב ויבא עשו מן השדה וכתיב התם כי בשדה מצאה. והרג את הנפש כתיב הכא והוא עיף וכתיב התם כי עיפה נפשי להורגים. וכפר בתחיית המתים דכתיב הנה אנכי הולך למות וגו' וכפר בעקר כתיב למה זה לי בכורה וכתיב התם זה אלי ואנוהו ובזה את הבכורה דכתיב ויבז עשו את הבכורה ע"כ. ואין ספק כי שורש לכל אלה ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב והוא נתייחד בזה. וכדי לתקן עוותתו בא מרע"ה והודיע השגחתו בעולם באותות ובמופתי' ובשפטים גדולים ככל אשר עשה במצרי' לעינינו למען תדע כי לה' הארץ כי אני ה' בקרב הארץ כי אין כמוני בכל הארץ למען תדע אשר יפלא ה' וגו' וזה תכלית פרטיות ההשגחה ועליו נאמר הוא משה ואהרן כי הוא העקר בזאת ההודעה ואהרן אחיו הנלוה אליו. והג' היא דתן ואבירם הם המה המכחישים מציאות הנבואה ומה גם בנבואת משה ומודיעי' ומשמיעים כי משה מלבו בדה כל הדברי' הנזכרי' ונעשים עד היום ההוא כנודע ולהקביל לזה בא אהרן בענין המחתות והודיע אמתת נבואת משה ולכן נאמר בו הוא אהרן ומשה כי הוא העקר ומשה צניף טהור אליו, והרביעי הוא אחז וידוע שאחז בדלתות בית המדרש שלא יעסקו בתור' ואמ' אם אין גדיים אין תיישים כדאיתא בגמ' (סנהדרין פ' י"א) ובמדרש חזית. ולתקן זה בא חזקיהו המלך והעמיד כמה בתי כנסיות ובתי מדרשות ולימד תינוקות ולכן הוא יחזקיהו אשר פעל ועשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיו. והחמשי הוא אחשורוש שביטל בנין בית המקדש ואם אין בית אין עבודה ולתקן זה בא עזרא אשר בנה בית ה' והעלה עולות כנודע ואתא ר' ברכי' ואמ' אית לן חדא וכו' והטעם שבזה כולל כל החמשה הנזכרים אם כנגד מציאות האל הוא ה'. אם כנגד השגחת אלהינו ביחוד ובכל הארץ משפטיו לא לרצון לפניו אלא שרחמיו על כל העולם. אם כנגד הנבואה זכר לעולם בריתו וגו' אשר כרת את אברהם וגו' אשר כל זה נאמר להם בנבואה. אם כנגד לימוד התורה דבר צוה לאלף דור זו תורה כדברי ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי בב"ר. אם כנגד בית המקדש לך אתן את ארץ כנען וידוע כי העקר הוא בית המקדש אשר שם העבודה זה דעת מורי ז"ל במאמר הזה. והוא ז"ל פירשו כפי הגירסא אשר בב"ר. ואני פרשתיו כפי הגירס' אשר במדרש רבתי דאחשורוש (פ"א). והה"ר יואל ן' שועיב ז"ל פי' בו פירוש אחר במזמור ק"ה וז"ל יתכן לומר שדבר פשוט לפי הדת כי מלת הוא כאשר תחובר עם המתואר הנה היא להגביל ולאחדו' וזה דבר מבואר. וראוי לקבל עוד מה שנתנו לנו ז"ל במסכת (פ"ד) אבות ג' כתרים הם וכתר שם טוב עולה על גביהן. והנה יפול השבח והגנות בכל אלה הד' וזה מבואר. ונתחיל ונאמר כי מה שנמנה בנמרוד הוא היה גבור ציד הוא באמת מקביל לשם טוב אשר הכוונה בו התנהגות באופן נכון ונאות עם הקבוץ והשגיחו בתיקונו ותיקונם והוא היה נבדל מהם והיה משתדל בכל כחו בצידת הב"ח, ומקבילו אברהם אשר היה משתדל לא לבד להשלים עצמו אבל לתקן הקבוץ עד כי בעבור זה נקרא אברהם אב המון גוים ואמנם הב' המיוחס אל עשו אבי אדום הוא כנגד כתר תורה ומקביל לו כי הוא פירש מדרכי האבות במדות המעילות ונטה אל הדברים המורגשים והתענוגים כמו שיראה מאופן דבורו הלעיטני נא מן האדום וגו' ובעבור זה נקרא אדום, ומקבילים לו משה ואהרן אשר השתדלו בתיקון הדת ולמדה את בני ישראל בכתוב. ואמנם הג' המיוחס אל דתן ואבירם הוא מקביל לכתר כהונה אשר רבו עליה בכתוב. ומקבילו עזרא הכהן אשר השתדל לטהר ולזקק המשפחות ככתוב. אמנם כתר מלכות נמצא בב' פנים. אי במה שנמצא מלך נכרי שהשתדל להשמיד להרוג ולאבד בעלי דת אלהית ככתוב. ומקבילו בזה הוא השי"ת המעמיד את עמו נגד כל המלכים הקמים עליהם ואין מי שיוכל להושיעם בלתו כמו שנר' בענין אחשורו' עכ"ל ודע שפירושו זה הוא מיוסד על גירס' אחרת שהי' במדרש שוחר טוב ושם נאמר בדברי ר' ברכיה והב"ה נמנה עם הצדיקים שנאמר הוא אלהינו וגו'. הלא כתבתי לך המעיין שלישים במועצות ודעת במאמרי הזה כנגד ג' גרסאות הנמצאות בו במקומות שונים כאשר ראו עיניך ואם מעט ואוסיפה לך עוד דברי הה"ר בנימין בן מהר"ר מאיר הלוי ז"ל. ואתה תבחר, וזה אשר דבר בתחלה הוא מזכיר סבת גליות ישר' וצרותיהם וזה כי הנה בבית ראשון היה סבת הגלות ההמצא ביניהם ע"א וג"ע ש"ד ובית שני לסבת שנאת חנם, ואחר החרבן נמצאו כל אלה הד' ועוד אחרת כי אין לנו לא מקדש ולא כהן שיכפר בעדינו, והנה התחיל בע"א הוא היה גבור ציד כמ"ש רש"י ז"ל צד דעת הבריות בפיו ומכוין למרוד במקום. ואולם הע"א נמצאת בזמן הראשון בין כלל האנשים ובין המלכים כנגד הכלל הביא נמרוד ופסוק הוא היה גבור ציד על שמדבר על הכלל שהיה צד דעת הבריות. ואל המלכים הביא הוא המלך אחז. ואולם על ג"ע וש"ד הוא עשו אבי אדום שידועות בו אלה הב' תכונות רעות וכמו שדרשו על ויבא עשו מן השדה והוא עיף והיה אדמוני המורה על שטיפותו בזמה ולו נאמר ועל חרבך תחיה. ועל שנאת חנם הביא דתן ואבירם כי תמיד היו שני אנשים עבריים נצים. ואלו לא ידענו אלא מעשיה' בעדת קרח דיינו ועל חרבן בית המקדש הביא הוא אחשורו' שכל ימיו נתבטל הבנין עד מלוך בנו אשר ילדה לו אסתר המלכה כמ"ש ז"ל. אחר זה ביאר כי עם היות שיחסרו כל אלה מקהל עדת בני ישראל. עכ"ז לא יטוש ה' את עמו כי זכור יזכור להם מעשה אבותיהם אם נמרוד היה המעביר ע"א לכל ישראל. הנה אחד היה אברהם מכריז האמונה ומגייר את האנשים והוא אומרו אברם הוא אברהם אם מהע"א שהיה בין מלכי ישראל אמר הוא יחזקיהו איש צדיק ולא הלך אחרי הבעלים, אם מג"ע הביא הוא משה ואהרן המה הקדושים אשר מעולם ומרע"ה מיום דבר ה' אותו לא קרב אל אשתו. אם מש"ד הביא ודוד הואי הקטן יזכור לנו הדם אשר שפך דוד הוא הקטן והכל היה לרצון לחסד ולרחמים כי מלחמות ה' הוא נלחם. אם משנאת חנם. הוא אהרן ומשה הוא היה אוהב שלום ורודף שלום אם מחרבן המקדש אמר הוא עזרא אשר בנה את בית ישראל ור' ברכיה אמר יותר נרצה שהשי"ת ייטיב לנו ויראה בעניינו למען רחמיו וחסדיו והוא אומרו הוא ה' אלהינו בכל הארץ משפטיו עם היות שמשפטיו בכל הארץ הנה הוא מרחם עכ"ל. המלך מהודו ועד כוש כבר הקדמנו למעלה דברי רב שמלך מעצמו ביען דקדקו שהיל"ל אשר מלך מאי המולך עד שזה הביא להה"ר שמריה האיקריט ז"ל לדחוק עצמו ולומר כי מפני שנכתבה מגלה זו בימיו של אחשורוש לכן כתב המולך והם ז"ל אמרו דלדרשא קא אתי שמלך מעצמו ושבח וגנאי הוא קרי וכתיב והוא עבר לפנינו. והה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל כתב וז"ל המולך ב' המולך מהודו תחת יאשיהו אביו ויהויקים גוזל נשים ושוכב עמהן ולא היה מחזירן שנאמר וידע אלמנותיו וכן אחשורוש ויקבצו את כל נערה בתולה ואף הנשים היו מביאים לו ע"כ. נראה מדבריו שגם אחשורו' לא היה מחזיר האשה וכן מצאתי כתיבת יד ההר"ר יוסף בן ישועה ז"ל בספ' הליכו' עולם שחבר וז"ל יש לשאול מה נעשה בכל הבתולות הנקבצו' אחר שמלכה אסתר כי הכתו' סתם הענין וי"ל כי נשארו פלגשי' למלך והעד שנ' בערב היא באה וכו' אל יד שעשגז סריס המלך שומר הפלגשים הרי שכפל עליהם שם פלגשי' ואולי ששעשגז כבר היה קודם מות ושתי שומר פלגשי המלך ועתה היו הבתולות הנבעלות שבות אל מקום הפילגשי' הראשונות עכ"ל. מהודו ועד כוש פליגי בה בגמרא (מגילה פ"א) רב ושמואל חד אמר הודו בסוף העולם וכוש בסופו וחד אמר הודו וכוש גבי הדדי קיימי כשם שמלך על הודו וכוש כך מלך על כל העולם כלו. כתב הה"ר משה ן' תיבון ז"ל בספ' פאה וז"ל יש לתמוה מה להם לחלוק על זה ומה לשקר במקום עדים יחקרו ויידעו. וכן במחלוקת תפסח ועזה. והאמת כי לא נחלקו על זה. אבל דעת שניהם שהם בהדי הדדי אבל במשמעות איך כלל כל העולם בהם הם חולקים חד אמר כשם שמלך מהודו ועד כוש כך מלך על כל העולם. וחד אמר הודו בסוף כי דבר ידוע כי הארץ כדוריית ואין סוף לכדור כי אם במקום אשר יתחיל ממנו עכ"ל. וכוונת דבריו כי אם הודו הוא ההתחלה כוש הוא הסוף ושתיהן בהדי הדדי קיימי וכן מצאתי במדרש לקח טוב לר' טוביהו בר אליעזר ז"ל מהודו ועד כוש רב ושמואל וכו' והיאך אתה מקיים דברי שניהם אלא כך פירוש הדבר ביחד היו עומדים אלא כאדם שיוצא מהודו והולך למזרח אל כוש והולך וסובב לדרום עד שחוזר להודו אצל כוש. מגיד שכל העולם היה תחת ממשלתו ע"כ והא לך צורה להבין דבריהם. שבע ועשרים ומאה מדינה איתא במדרש רבתי דאחשורו' (פ"א) שבע ועשרים ומאה מדינה ר' יודא ור' נחמיא. ר' יודא אמר כבש שבע שהן קשו' כעשרי', כבש עשרים שהן קשות כמאה. ר' נחמיא אמר נטל אוכלוסין משבע וכבש עשרים נטל אוכלוסין מעשרים וכבש מאה כיצד כיבשן ר' יודא ור' נחמיא. ר' יודא אמר כחצי עטרה שאת מכבש את החצוניות הפנימיו' נכבשות מאליהן. א"ר פנחס העולם הוא עשוי כעטרה ור' אבין אמר כאפי קבאי. ור' נחמיא אמר כאמת המים אתה מכבש החצוניי' והפנימיים נכבשים מאליהן עכ"ל. והנה להטיב ההבנה במאמר הזה ראוי שיושקפו בו ד' השקפות. השקפה א' מה להם לר' יודא ולר' נחמיא לחלוק במה שאין בו מחלוקת יניחו הפסוק כפשוטו שכבש קכ"ז מדינה ומה קושי יש בזה אשר לסבתו בקשו חשבונות רבים, השקפה ב' במאי קא מיפלגי ר' יודא אמר כבש שבע שהן קשות כעשרי' וכו' ור' נחמיא אמר נטל אוכלוסין ולמאי נפקא מינה איך שיהי' מלך בשבע ועשרי' ומא' מדינה. השקפה ג' במחלוק' היאך כבשן מאי בינייהו ומה איכפ' לן סוף סוף כשאת' כובש החיצוניי' הפנימיי' נכבשים מאליהן יהיה כאמת או כחצי עטרה. השקפה ד' איך נכנס פה מחלוק' ר' פנחס ור' אבין בין הדבקי' כי לפי האמת מאמ' ר' נחמיא כאמת המים חוזר לראשונות ואדר' יודא דפליג עליה קאי ולמה הפסיקו בזה ומה בצע אם העולם עשוי כעטרה או כאפי קבאי.
והנראה אלי בפי' המאמר הזה הוא זה כי ר' יודא ור' נחמיא ראו בפסוק קושי לסבתו נעתקו לפרשו בפנים שונים והוא כי אחר דכ"ע לא פליגי באחשורוש שמלך בכל העולם א"כ מניינא למה לי יאמר המולך בכל העולם ואף אם שבע ועשרים ומאה מדינה הן אפרכיות כדברי ר' לוי במדרש רבתי דאחשורוש (פ"א) כל מקום שנאמר שדה הוא עיר. עיר מדינה. מדינה אפרכיה. בכל זאת אין להאמין כי כל אפרכיות שבעולם אינם אלא שבע ועשרי' ומאה וראייה מסוגיית דשמעתין דמגלה (פ"א) איתא התם, מהודו ועד כוש. רב ושמואל חד אמר הודו בתחלת העולם וכוש בסופו. וחד אמר הודו וכוש גבי הדדי הוו קיימין כשם שמלך מהודו ועד כוש כך מלך מסוף העולם ועד סופו. שבע ועשרים ומאה מדינה. אמר רב חסדא בתחלה מלך על שבע ולבסוף מלך על עשרים ולבסוף מלך על מאה אלא מעתה ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה מאי דרשת ביה שאני הכא דקרא יתירא הוא, מכדי כתיב מהודו ועד כוש. שבע ועשרי' ומאה מדינה למה לי ש"מ לדרשא. ת"ר ג' מלכו בכיפה ואלו הן אחאב ואחשורוש ונבוכד נצר, אחשורו' הא דאמרן. פרש"י הא דאמרן מהודו ועד כוש ע"כ ואם איתא דשבע ועשרים ומאה מדינה פירושא דמהודו ועד כוש הוי מ"ט דשמואל דקאמר כך מלך מסוף העולם ועד סופו ולא קאמר כך מלך בשבע ועשרים ומאה מדינה לישנא דקרא דחביבא ליה בכל דוכתא. ואין לומר דשמואל לישנא דקרא אתא לאשמעינן דשבע ועשרים ומאה מדינה היינו מסוף העולם ועד סופו דא"כ מאי האי דקאמר שבע ועשרים ומאה למה לי. טובא קמ"ל לרב דמסוף העולם ועד סופו שבע ועשרים ומאה מדינה הוי. ונפקא מינה לדריוש דבציר לה שבע וידעינן דלא מלך בכיפ'. ולשמואל לגופיה איצטריך דכשם שמלך מהודו ועד כוש כך מלך על על שבע ועשרים ומאה דהוו ליה מסוף העולם ועד סופו, אלא ודאי שבע ועשרים ומאה לדברי הכל לא היו כל העולם אלא לרב הוא מהודו ועד כוש ולשמואל חסר במקר' המלך בכל העולם כמו מהודו ועד כוש, ואיתר מהודו ועד כוש לדרב חסד'. וכן משמע מדברי רש"י ז"ל דקאמר הא דאמרן מהודו ועד כוש כלומר ולא תימא משבע ועשרים ומאה דלא הוי בכיפה אלא מהודו ועד כוש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, והא דקאמר שבע ועשרים ומאה למה לי הכי פירושו למה לי דבכלל מאתים מנה, והא דאמרינן בגמר' גביה דריוש ותו לא והא איכא דריוש וכו'. ומשני הא איכא שבע דלא קאי מלך עלייהו, ומשמ' דשבע ועשרי' ומאה הוי כל העולם ומשו' דלא קא מלך עלייהו דריוש לא מנינן ליה בהדי הנך דמלכי בכיפה י"ל דהכי פי' דהא באחשורוש כתיב שבע ועשרים ומאה ובדריוש בציר ליה שבע וא"כ הוא לא מלך כל כך כאחשורוש דקיימ' לן דמלך בכיפ' מדכתיב מהודו ועד כוש כדברי רש"י ז"ל ולעולם כדקאמרן. ובסגנון זה מצאתי במדרש רבתי דאחשורוש (פ"א) שבע ועשרים ומאה ר' אלעזר בשם ר' חנינא אמר והלא מאתים וחמשי' ושתים הן בעולם ודוד שלט בכלן הה"ד ויצא דוד בכל הארצות, שלמה שלט בכלן הה"ד ושלמה היה מושל בכל הממלכות וגו', אחאב שלט בכלן הה"ד חי ה' אלהיך אם יש גוי וממלכ' וגו', נבוכד נצר שלט בכלן הה"ד ובכל די דארין בני אנשא דריוש שלט בכלן דריוש מלכא כתיב לכל עממיא וגו' אחשורוש שלט בחציין למה בחציין רב הונא בשם ר' אחא אמר, אמר לו הב"ה אתה חלקת בנין ביתי רומיה אמין שתין פתייה אמין שתין חייך שאני חולק מלכותך. ויימר שש ועשרי' ומאה אלא כך אמר הב"ה אתה נתת עליה א' לביתי משלך שאמר' מי בכם וגו' ויעל אף אני נותן עליה תוספת אחת משלי שהוסיף לו מדינה אחת בחשבון הה"ד שבע ועשרי' ומאה מדינה ע"כ וכיוצא בשמות רב (פ"ט) כל רוחו יוצא כסיל הרשע הזה משהוציא כל עצתו אחר כן חכמו של עולם באחור ישבחנה שכן אתה מוצא באחשורוש שעמד יבטל מלאכת בית המקדש לפיכך לא מלך אלא על חציו של עולם ע"כ. הנה יראה משני מקומות הללו כי אפרכיות של עולם אינם שבע ועשרים ומאה בלבד אבל הם מאתי' וחמשי' ושתים ומה שיורה על אמיתה הדבר הזה שלא היה מולך בעת הזאת בכל העולם אמרי ז"ל ברבתי (פ"ו) דאחשורוש כששאל מרע"ה לאליהו ז"ל אם בדם היא חתומה מה שהיה הוא ואם בטיט הוא חתומה תפלתנו נשמע' וכמו שיבא ואם איתא שהיה מולך בכל העולם פסוק לא מאסתי' ולא געלתים לכלותם מאי עביד ליה כי לא חלק שם בין דם לטיט ובמסכת מגלה (פ"ק) ובת"כ איתא לא מאסתי' ולא געלתי' בימי המן אלא ודאי שלא היה מולך בכל העולם והיה אפשר לקיים הדבר באחרים אשר בממלכות אחרות, והמתרגם בפסוק ישנו עם אחד הרגם. איתי עמא חדא מבדר ומתפרש ביני עממיא ואימיא ולישניא. ומקצת מנהון דיירין בכל פילכי מלכותך. הורה על מה שאמרנו כי יש יהודים כהם וכהם בממלכות אחרות. כי על כן אמר קצת מנהון. וטעמו של ביאור זה ומה שהביאו לתרגם כן במקומו יבא בס"ד, ומזה נדחו דברי הרי"ע שכתב בתחלת המגלה כי השולח יד ביהודים אשר תחת ממשלתו כבר בקש לעקור את הכל ואתה הראית כי לא כן הדבר. ונחזור לראשונו' שהוקשה להם אחרי שאפרכיות של עולם אינם קכ"ז בלבד כמו שהוכחנו א"כ מאי שבע ועשרים ומאה דאמר לכן הסכימו ר' יודא ור' נחמיא דלדרשא קא אתא, ובא להגיד שבח המלך לר' יודא שכבש שבע שהן קשות כעשרים ועשרים שהן קשות כמאה ושקול זה כנגד כל העולם כלו כי בזה נראה כחו גדול ולר' נחמיא שנטל אוכלוסין של ז' וכו' וזה שבח יותר גדול שלא הוצרך לאוכלוסין דיליה אלא שנטל אוכלוסין של ז' וכבש עשרים ואוכלוסין של עשרים וכבש מאה, ובא אחר זה המחלוקת באופן הכיבוש, והנה להטיב ההבנה בדבריהם כפי מה שאומר צריך אני לרשום צורת הכבישה כפי דעותיהם. הנה ר' יודא אמר כי צורת הכביש היה על זה האופן כי הודו בראש המזרח אחרי ציון באוקלים הראשון וכוש הוא בראש הישוב לצד מערב באוקלים הג' כדברי הר' משה תבון ז"ל בס' פאה, ואמר ר' יודא שזה בא דרך העגולה הזאת וכבש תחלה השבע היושבי' במקום צר מקו' העיגול והנטיה, ואח"כ העשרים ואח"כ המאה היושבות במקום הרחב, והנה בא פה מחלוק' ר' פנחס ור' אבין דמיתקשי על הנאמ' אשר לסבתו לא בחר בו ר' נחמיא וברר לו דרך אחרת, וזה כי הם חלקו בצורת העולם זה אומר כעטרה והוא כדוריי עגוליי כאשר הסכימו כל חכמי גוים כלם. וזה אומר כאפי קבאי. והן אמת אין מגיד לי ענין קבאי מה הוא ולא יכולתי לעמוד יעל בירורו לא מפי סופרים ולא מפני ספרים ואפשר שהוא הבית הנקריא קוב"א בלעז שיהיה נוטה לב' צדדים ומתעקמת דומה קצת אל העגול לא שתהיה עיגולית כעטרה וא"כ אחר שהעולם כלו כעטרה ואתה אמרת שזה כבש כחצי עטרה בהכרח הוא שנכנס דרך ישרה לא בדרך העגול כאשר אמרתי גם נפל קושי אחר בדברי ר' יודא כי אם הוא בא דרך מקום הצר כאשר רשמנו למעלה והעולם כלו כעטרה א"כ מה המונע לאנשי המאה לבלתי לכת דרך חצי העטרה האחר והיאך היו נכבשין מאליהן ולכן אמר ר' נחמיא כי הוא הלך דרך ישרה כאמת המים והשבע היו במקום הרחב כצור"ה הזאת השנית באופן כי כשאתה כובש את החיצוניים אשר במקום הרחב העשרים והמאה היושבים אחריהם במקו' הצר הם נכבשים מאליהן. ובזה הותרו ונתחוורו ההשקפות כלם. ולדברי שניהם זה המלך מלך בכל העולם כענין מהודו ועד כוש אלא שפרט לך הכתיב שבע ועשרים ומאה מפני חידוש שהי' בהן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ואפשר עוד שהם סוברים שמלך מהודו ועד כוש דהיינו מסוף העולם ועד סופו, וזה כי היה החצי נכבש לפניו כשהמליכוהו עליהם אי משום דלא היה איניש דחשוב למלכותא כוותיה אי משום ממונא יתירא דיהב וקם כדאמרינן לעיל ואחרי כן כבש הוא שבע ועשרים ומאה מדינה וזה יראה ממה שהעתיקוהו מלשון מלוכה אל לשון כבישה, כבש שבע. כיצד כיבשן. והנכון אצלי בענין המנין הזה היא מה שפירש המתרג' כי ושתי הרשעה יעצה לבטל בנין הבית ולכן נגזר עליה שתהרג ערומ' ולאחשורו' כי שמע לקול אשתו נתקצרו ימיו ונחלקה מלכותו כי בראשונה היה מולך בכל עממיא אימיא ולישניא ועתה לא היה מולך כי אם על שבע ועשרים ומאה מדינה ושיעור הכתוב ויהי בימי אחשורוש לשון צער ווי ואוי ואבוי לו לאחשורוש כי בתחלה היה מולך בכל העולם והוא מהודו ועד כוש ועתה לא קמה בידו מלכותו ויקשרו עליו וימרדו בו ולא נשאר בידו כי אם שבע ועשרים ומאה מדינה, וכן נראה מדברי ר' אלעזר דמדרש רבתי דאחשורוש (פ"א) ומדברי שמות רבה (פ' כ"ה) שהבאנו למעלה. וכל זה הוא לדברי הגמ' דילן והמדרשות, אמנם בפרקי ר' אליעזר הגדול כתב, ואחשורוש מלך בחציו של עולם והלא אין חציו של עולם אלא קי"ו אפרכיותי בזכותה של אסתר נתוספו לו י"א שנ' הוא אחשורוש וגו' ע"כ. ואף גם זאת ביאור הכתוב כמו שביארנו גם לדבריו שהוא מקונן עליו על שנפסק מלכותו ולכן סר ממנו הוד מלכות ולא נקרא בשם מלך בתחלת זכרו כי לא כתב ויהי בימי המלך אחשורוש כי אחרי שבטל בנין הבית ויקשרו עליו אנשי מלכותו איננו ראוי ליקרא בשם מלך ואם לדבריהם ז"ל שהיה המשתה שנתיישבה דעתו כי אמר אנא מנינא ולא טעינא כמו שיבא בסמוך בס"ד, לכן לא נזכר בשם מלך כי לא היה הוא מחזיק עצמו למלך מפחדתו מהבטחת בני ישראל לשוב שבותם ואחרי שנתיישבה דעתו כי אמר אנא מנינא ולא טעינא נקר' בשם מלך כשבת המלך אחשורוש ואז עשה משתה מה שלא עשה קודם ולכן חזר ואמר בימים ההם וגו' אשר יראה מיותר עד שלפי זה פי' בו כי לפי שארכו הדברים הוצרך לחזור ולומר בימים ההם והוא כמו ויוסף הורד מצרימה ולפי דרך חז"ל אין צורך אבל פסוק ראשון הוא הודעת הפסק מלכותו ויקונן עליו ו"יה"י בימי ההדיוט אחשורוש אשר היה מולך בתחלה מסוף העולם ועד סופו הוא מהודו ועד כוש ועכשיו לא מלך רק בקכ"ז מדינה וכמו שביארנו ובפסוק זה בא להודיע הודעה אחרת והיא מה שעשה לאחר שנתיישבה דעתו ומלכותו.
פסוק ב
בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה: בשנת שלוש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות לפניו: בהראתו את עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום: ובמלואת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן משתה שבעת ימים בחצר גנת ביתן המלך:
ההם כשבת המלך וגו' כבר קדם צורך כפל זה בסוף פסוק ראשון, אמנם בטעם משתה זה כתב הראב"ע מפני ששקט ממלחמות הודו וכוש כי גבור היה, וכן נמצא בילקוט ז"ל (סי' תתרמ"ז) עשה משתה, י"א שעמדו עליו איפרכיות והלך לכבשן וכשכבשן בא ועשה משתה, ועל פי דברי המתרגם הכתובים למעלה. אומר אני כי אין ספק שהלך לערוך מלחמה נגד הבוגדים בו והקמים עליו לא מאנשי הודו וכוש כי אלו נאמנו בבריתו רק עם האחרים אשר מרדו בו. וכאשר נתיישב במלכותו אם מעט ואם הרבה אשר זה יורה כשבת כי לא נתיישב בעצם בכל זאת עשה משתה לסבה אזכרנה אחרי הציעי דברי מי שקדמוני, בגמרא (מגילה פ"ק) אמר רבא מאי כשבת לאח' שנתיישב' דעתו אמ' בלשצאר מנה וטעה אנא מנינא ולא טעינא. ובמדרש שעשה כסא ככסא שלמה כי לא יכול לשבת בכסא שלמה וצוה לעשו' אחר ועלתה להם שלש שני' לתיקונו ובשנה השלישי' ישב עליו ולכן עשה משתה ואפשר שדרשו כן ממ"ש אשר בשושן הבירה דאל"כ כשבת המלך אחשורו' על כסא מלכותו בשושן הביר' מיבעי ליה אשר למה לי אלא לאפוקי כסא דשלמ' שלא ישב עליו. ומצאתי כתו' למהר"ר יוסף בן ישוע שחבר ספ' פ' הליכו' עולם אשר בשושן הביר' ירמוז שהיה לו כסא מלכות בכמה מקומות אחרי' מדי עברו ישב עליהם ולכן אמר הכסא אשר בשושן מכלל דאיכא אחריני ואחרים אמרו שעשה משתה לפי שנשא את ושתי ובזה בחר הראב"ע ז"ל. ועוד מצאתי כתוב אשר בשושן הבירה הכסא היה מונח בשושן שהוא שם מקום ושם היה הבירה ר"ל הארמון והטעם שבחר מושבו שם משאר המקומות מפני שהיא היתה עיר בחירה לו ובה היו נטועים כל מיני שושנים וי"מ בבירה שהיתה מצויירת בציור שושן וכמוהו וכותרת על שני העמודים מעשה שושן. וכן כתב עליו בעל המסורת כל שושן הבירה דכוותיה וי"מ למה בשושן רמז לאסתר שהיתה עתידה להושיע את ישראל בימיה כמו שנאמר כשושנה בין החוחים שושנה בגי' אסתר כשושנ"ה בי"ן החוחי"ם רמוז המן כשומר ע"י אסתר יהרג המן ע"כ והה"ר יצחק הכהן ז"ל פירוש כי באו כל השרים הללו לסדר כל עניני המלכות עמו ולשים כתר מלכות בראשו ולכן עשה הוא המשתה ונפל פה הכתר כמו שנפל בדברי המן. והה"ר שמריא האיקריטי ז"ל כתב כי היה לדעת מספר מפקד עושר המלכות והכנסותיו ומספר חיילותיו לדעת אם יוסיף ואם יגרע ופי' הכתוב לפי דעתו בהראותו וגו' בי"ת בהראותו כבי"ת ויעבוד ישר' באשה ותיבת בהראותו שיראוהו הם לא שיראה הוא להם וכל א' משרי המדינו' יראהו עושר המובא אל אוצרות המלך, והפרתמי' הם שרי החיילו' יודיעוהו אם רב חילו ואם צריך יותר ע"כ כוונת דבריו, והאמ' כי הדעת הזה מתיישב לולי זרות שינוי תיבת בהראותו ולכן ראיתי להליץ בעדו ולישב דעתו זה כשתהיה תיבת בהראותו כפשטה, ואומר כי מדרכי המלכים ומנימוסיהם להיות כתוב אצלם כל ענייני המלכו' על ספר אחת מהנה לא נעדרה. ובבא לפני המלך אחד מהשויים והסגנים והפרתמים לתת חשבון יוציאו הספר ועל פיו ישאלו מאת הבא מספר מפקד הנרצה מאת המלך ולכן אחשורוש לאחר שנתיישב רצה לדעת אם כל א' וא' עומד על משמרתו ואם מדינה פלונית מעלה סך כך וכך. וסך אנשי הצבא היוצאים מכל מדינה ומדינה ועל פי הדברים ההמה הם נותנים חשבון נמצא כי המה מראים אליו והוא מראה אליהם. ושוב מצאתי כתוב, בהראותו וכו' י"מ שקבצם כדי שיראו לו כל שר ושר הכנסת מדינתו וכל פרתמי חיילי פרס ומדי להראות לו כל א' מספר חייליו ובכן ידע ההכנסות וההוצאות שהיה צריך לתת לחיילותיו ויוסיף עליהם או יגרע מהם וזה לא יוכל להשלים עד ק"ף יום עכ"ל. ובמדרש רבתי דאחשורוש (פ"א) מהיכן העשיר אותו רשע א"ר תנחומא נבוכד נצר שחיק טמיא סיגל כל ממונו של עולם והיתה עינו צרה בממונו כיון שנטה למות אמר מה אני מניח כל ממון זה לאויל, ובילקוט (סימן תתרמז) אמר כל הממון הזה איני מניח אחרי שלא יתכבד אחר בממוני. עמד וגזר ועשה ספינות גדולות של נחשת ומילא אותן ממון וחפר והטמינ' בפרת והפך פרת עליהם. ויום שעמד כורש וגזר שיבנה בית המקדש גילה אותן הב"ה הה"ד כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו וגו' וכתיב בתריה ונתתי לך אוצרות חשך ומטמוני מסתרי' ע"כ. ומזה נלמוד טעם אחר למשתה הזה לשמחת מציאת המטמון ההוא. ומה שהביאם לחקור מהיכן העשיר אותו רשע אשר יראה זר וכי המולך בקכ"ז אפרכיות לא יעשיר ולא יקום חילו. ומה גם בהיותו בן מלכי קדם כמו שהוכחנו למעלה וא"כ מה זו שאלה מהיכן העשיר. אומר אני כי הביאם לזה דברי הכתוב בהראותו את עושר כבוד מלכותו מה ענין עושר כבוד והיל"ל את עושרו או עושר מלכותו או כבוד מלכות. הלא תראה כמה הוקשה להם ז"ל פסוק זה עד שבגמרא (מגילה פ"ק) ובשמות רבה ובילקוט (סימן תתרמז) ובתרגום ירושלמי בקשו בו חשבונות רבים כמו שתראה בסמוך בס"ד. ולכן ביארו בו ביאור נפלא. וזהו כי רוב עושר המלכי' לא לכבוד הוא להם ביען רובו הוא מגזל מממלכות אחרות ולא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים וכבר סופר ששולל א' ההולך בים לשלול שלל ולבוז בז ולו שתי דוגיאות הביאוהו לפני הקיסר אלכסנדר וצוה להמיתו ויתחנן לראות פני הקיסר ולדבר עמו טרם יומת ויובא לפניו ויאמר לו אדני הקיסר הודיענו למה תמיתני. ויאמר לו אלכסדר בשביל שאתה גזלן, ויען השולל ויאמר ישתבח הגוזר על הכל כי אני לפי שאני גוזל מעט תקראני גזלן ותמיתני ואתה להיותך גזלן גדול יקראוך קיסר ויגדלוך ומה אאריך והנה רז"ל בפסיקתא אמרו כי לכן לא נבנה בית המקדש מאשר כנס דוד שלא יתלו חרבנו בסבה זו כמו שתראה באורך בפסוק אחר הדברים האלה בס"ד. ומעתה פה שטרח וכתב לן קרא עושר כבוד מלכותו צריך לחקור מהיכן נתעשר עד שיהיה עושר זה כבוד ולא גזל ולכן אמרו שהיה ממה שסיגל נבוכד נצר ומד' היתה לו. והוא ביאור נפלא. ועוד נוסיף לקח בזה בס"ד. ומדבריהם אני למד ענין נפלא בדבר בהראותו וכו' כי לא היה מראה להם את אשר כבש וכנס בגזל ועולה אשר לא לכבוד הוא לו ואפשר שכלם או רובם יודעים בו כי רוב השרי' יודעים כמה שכנס המלך במלחמותיו ואין צורך להראותו אבל הראה להם אשר לא סופר להם ואשר לא שמעו והוא כל ממונו של עולם אשר כנס הרשע ההוא אשר זה הוא לכבוד לאחשורוש כי נתנו לו אוצרות חשך ומטמוני מסתרים לא בחיל ולא בכח כי אם שירש אותם מאביו דריוש שנגלו לכורש והוא נתן המלכות לדריוש אבי אחשורוש כמו שקדם בפסוק ראשון מדבריהם ז"ל, ובתוספתא דתרגום ירושלמי דייק מדלא קאמר בהראותו את עושרו שהראה להם את עושר שלקח מבית המקדש אשר זה לו לכבוד ולתפארת, אשר שלח ידו בגנזי מלך מלכי המלכי' ויוכל, ועוד אני אומר כי הפסוק בעצמו נתן טעם למשתה כי להיות המלך הזה מלך גדול ולו מדינות רבות ורחוקות פחד שמא א' מהשרים הרחוקים ממנו יערב אל לבו לבגוד במלך בבוטחו ברוחק המקו' ויחשוב כי המלך לא יעצור כח לרדוף אחריו ומה גם את אשר כבר החלו לבגוד כמ"ש. ולכן הוצרך לשלוח לקרוא קרואיו שריו ועבדיו ולהראות להם את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו. וביאור הכתוב לדברי הה"ר יהודה ן' שוש"ן ז"ל כלומר בעבור הראותו את עושר כבוד מלכותו כלשון באשר את אשתו. ובפרט כדברי הה"ר יצחק עארמה (פ' א) והה"ר מאיר בנו זכרם לברכה כי במשתה ההוא היה מראה כל זה ע"י חור כרפס וגו' ועוצם סדר המשתה. ומה גם עם מה שאז"ל בגמרא בפסוק לעשות כרצון איש ואיש אמר רבא מלמד שלכל א' וא' השקהו יין של מדינתו. והרי זו עדות ברורה כי מי שלא עצר כח להביא יין כל הארצות ההן לא יעצור כח מלכת אחריהן ומלרדוף אותם עד כלותם מהר. וכבר יסכים עם זה ג"כ מאמר לאחר שנתיישבה דעתו כי להיות גלוי לכל העמים שעם בני ישראל מקוים ישועת אלהיהם ושמא איזה שר יאמר להם קומו ונקומה על המלך אחשורוש ואנכי אהיה לכם לראש לכן קבצם כלם כמ"ש. וכבר נתעוררו השלמים על זה בגמרא (מגילה פ"ק) רב ושמואל חד אמר מלך פקח היה וחד אמר מלך טפש היה. מאן דאמר פקח היה שפיר עבד דקריב רחיקי ברישא ובני מאתיה מיכף כייפי ליה כל אימת דבעי להו מקרב להו. ומאן דאמר מלך טפש הוה בני מאתיה איבעי ליה ברישא לקרובי דאי מרדו הנך קיימי הני והוו בהדיה ע"כ. הנה שכבר פחד מזה עד שנחלקו במי היה ראוי לפחוד יותר. ואומרו חיל פרס ומדי הפרתמים כתב הה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל חיל פרס ומדי שנתחתנו כורש ודריוש, הפרתמי' דוכסים היושבים על נהר פרת ע"כ. ומצאתי כתוב הפרתמים ר"ל גדולים וכן תרגום יונתן שלטונין והה"ר יוסף קמחי ז"ל פי' הפרתמים הם שרי נהר פרת והמ"ם נוספת כמ"ם פתאם שלשום ויו"ד ומ"ם סימן לרבי' ע"כ. והנה כל המפרשי' הסכימו כי היו אלה שתי משתאות כנראה משטחיו' הכתובים ופירסומ'. והוקש' להראב"ע פסוק בהראותו ואמ' שנכנס בין הדבקי'. ומצאתי כתוב לההר"י בן ישועה שפי' הפסוק כן וז"ל ושרי המדינות לפניו, ולא הזכיר שריו ועבדיו אנה היו הם. ועוד שהלשון קצר כי היה ראוי להיות ושרי המדינות היו יושבי' לפניו. ולזה פי' הוא שמלת ולפניו היא מוסבת על הכל והיא נקשרת עם עשה משתה כלומר עשה משתה לפניו כאותו בית שהיה יושב המלך. אמנ' לכל העם הנמצאי' בשושן עשאהו בחצר גינת ביתן המלך. וידמה שהגנ' היתה רחוק' מבית המלך כדרך המלכי' שיש להם גן ופרדס ושם בוני' חצר, והנה היה ראוי להיות בחצר גינת ביתן כי החצר יוחס לבית לא לגנה וידמה שהמלך עשה פרדס כפרדס של שלמה האמור בקהלת ובנה בצדו בית גדול והוא הביתן ועשה חצר מקיף והוא חצר גנת ביתן והנה המשתה הראשון למה שאמר שהיה לפניו לא הוצרך לומר שהיה הבית מקושט בבגדים מצויירים כי ידוע הוא, אמנם המשתה השני שהיה בחצר הוצרך להזכיר שהיה מקושט ומכוסה מלמעלה כדי שלא יכם שרב ושמש ע"כ להחכם הנז'. ועוד מצאתי כתוב ז"ל לכל העם הנמצאים ידמה שלא עשה המשתה לתושבי ואזרחי שושן לבד אבל לכל הנמצאי' שם מארבע כנפות הארץ כי להיות המלך בשושן היו נמצאים שם עם מד' כנפות הארץ והוא עשה משתה לכלם כדי לפרסם משתהו בקצוות כי יגידו זה כל הנכרים בשובם לביתם ובדרך בדרך מדי עברם לשוב והעד אומרו אח"כ להראות העמים ולא אמר להראות העם עכ"ל. ודברי רז"ל בחצר גנת ביתן יבארו בפסוק חור כרפס ענין נאה ומתקבל בס"ד. והומה לי לבי ואם מסתפינא מרבוותא דאמרי דשתי משתאות הם המשכותם אחרי פשוטי המקראו' ואני אומר במחילה מחכמתם שמשתה אחד הוא. ואמאן דבריהם לד' סבות. הא' כי עכ"פ מקום האחרונים טוב ממקום הראשונים כי היו בחצר גנת ביתן.
נראה ל"ע כי אין נר' כונתו רק שהמשתה אשר עשה לכל שהוא היה לפניו כלו' במקום אשר הוא יושב אמנם המשתה האחר לכל העם הנמצאי' בשושן הבירה לו"ק מש"י היה במקום אחר בחצר גינת ביתן המלך כמה רחוק פי' שמצאתי כתוב העתקתי לעיל שתהיה תיבת לפניו מושבת אל המשתה כלומר שהמשתה היה לפניו. ופשט הכתוב מבואר כי היו יושבים לפניו הפרתמים ושרי המדינות ואין לאומר שיאמר כי להיות המשתה הראשון לכל שרי המדינות היה צריך מקום רחב אשר לא יהיה די לזה בגנת הביתן עד שהיה צריך לכל עיר שושן מפני שכבר הקדמנו דברי רז"ל שהיו המסובים קכ"ז שרי המדינות. ואף שנאמר כי חיל פרס ומדי הפרתמים לחוד ושרי המדינות לחוד אין ספק כי כל העם הנמצאים בשושן היו יותר והנה עם בני ישראל הנמצאים שם רב ועצום י"ח אלף ות"ק וכמו שיבא במקומו בס"ד ועכ"ז הכילם חצר גנת ביתן המלך. ואז"ל הראוי לחצר לחצר. והראוי לגנת לגנת והראוי לביתן לביתן יראה שהיו אנשי שם ומעלה ולכן כבדם במקום הנכבד ההוא ולמה יעשה כה לעבדיו היושבי' בשושן ולא לפרתמים ושרי המדינות ואדרבה איפכא מסתברא כי יותר היה ראוי לכבד לרחוקים כי הקרובים מיכף הוו כייפין ליה. הב' למה לא שלח בעד ושתי במשתה הראשון כאשר היו שם הפרתמים ושרי המדינות שאין מנהגן של גדולים להתגדל ולהתראות לפני השפלים כ"ש כי אנשי מקומה בכל יום יראוה, הג' איך לא הטיב לבו בק"ף יום שאכל ושתה עם הפרתמים ושרי המדינות וייטב לבו כאשר אכל עם העם הנמצאים בשושן. ואף אם היו השבעה הללו במלאת שמונים ומאת יום אין להאמין שלא הפסיקו קצת ימים לשלח את השרים ולקרא בני שושן. הד' כי הכתוב מעיד שכלם היו שם כמאמר להראות העמים והשרים את יופיה וכן נראה ממה שהיו שם יודעי העתי' ויודעי דת ודין ושבעת שרי פרס ומדי ומאמר ממוכן קיים כל זה כמ"ש לא על המלך לבדו עותה וגו' כי על כל השרים ועבדי המלך כי יצא דבר המלכה וגו' והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי לכל עבדי המלך ולרז"ל דברים מורים על זה איתא בגמרא (מגילה פ"ק) ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אטו עד יום השביעי לא טוב לביה ביין אמר רבא יום שביעי שבת הוה שישראל אוכלין ושותין ומתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות אבל אומות העולם עע"א שאוכלים ושותים אין מתחילין אלא בדברי תפלות. וכן בסעודתו של אותו רשע, הללו אומרים מדיות נאות והללו אומרי' פרסיות נאות אמר להם אחשורוש כלי שאני משתמש בו לא מדי ולא פרסי אלא כשדאי רצונכם לראותה אמרו ליה אין ובלבד שתהא ערומה שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה את בנות ישראל ומפשיטתן ערומות והיתה עושה בהן מלאכה בשבת לפיכך נגזר עליה שתשחט ערומה בשבת והיינו דכתיב זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה כאשר עשתה כן נגזר עליה ע"כ. הרי שהיו שם כל השרים והסגנים ואיך אמר הכתוב כי לבני שושן לבד עשה ומאמר זה יתבאר במקומו בס"ד. גם אומרו הנמצאים בשושן יורה כי על הנמצאים שם כגר כאזרח דבר כי לא אמר היושבים בשושן אלא הנמצאים בשושן. גם מאמר רבא בגמרא (מגילה פ"ק) לא יצדק בעצם אם הם ב' משתאו' איתא התם אמר רבא שלח ליה בר אהורייריה דאבא אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי וההוא גברא אשתטי ליה מחמרא מיד וחמתו בערה בו. וכבר הקדמנו מאמר זה בפסוק ראשון ואם איתא דב' משתאות הם והראשון היה מהפלגתו ק"ף יום והשני שבעה. היכן מצינו שעשה בלשצאר ולא המלכים והמתאחרים משתה כזה, וכבר נמצא בפי' הה"ר יצחק כהן ז"ל כי לא יתכן שיהיה המשתה ק"ף יום רק הלכה כוותיה ולא מטעמיה כי הלא הוא אמר שמשתה היה לשרי המדינות ג' או ד' ימים אחרי ששמו כתר מלכות בראשו. ולמה יעשה כל כך כבוד ליושבי שושן שבעת ימים ולשרי המדינות לא יעשה כי אם ג' או ד' ימים. ושוב מצאתי אל הה"ר יהודה נתן ז"ל שכתב וז"ל אמנם אצלי יובן כי כן בשנה ג' למלכו עשה כלומר גזר לעשות משתה לכל שריו. והנה בתיקון בית המשתה להראות עושרו ויקרו עמד ימים רבים ק"ף יום כלומר ששה חדשים ובמלאת ונשלם הימי' מתיקון הבית עשה לכל העם הנמצאים בשושן משתה שבעת ימים והעד לפירושי כי אמר שעשה משתה לכל העם הנמצאים בשושן בין תושבים בין נכריים לא שמשתה הרחוקים היה ק"ף יום כי היה מטיל קנאה בסעודת בני העיר שלא היה רק שבעת ימים אך האמת כי לתיקון הבית עמד ק"פ יום והמשתה היה ז' ימים לכל העם הנמצאים בשושן, ועוד ראיה לדברי כי לא היה המשתה רק ז' יום אומרו ביום השביעי כטוב לב המלך וזה כי איך ידומה שלא יאכל המלך עם הרחוקים ואיך לא ייטיב לבו ביין ששה חדשים רצופים עכ"ל. הנה שהציג קצת מהרחקות שכתבתי להורות שלא היו ב' משתאות. ומצאתי כתוב להחכם הנז' ז"ל בהראותו וכו' המעלה הגופנית שיוכל האדם להשיג בעה"ז הוא שיהיה מלך כאחד המלכים ואחרי כן שיגדל על כל המלכים והנה ראשונה יקרא מלך ושנית יקרא מלך גדול, והנה אחשורוש ראשונה הראה עושר נפלא אבל אותו עושר לא היה מדברים יקרים מאד אלא כגון כסף וזהב משי וארגמן והיה רב עד שהיה כבוד מלכותו מצד שהוא מלך סתם ואח"כ הראה דברים יקרים מאד כגון אבנים יקרות ומרגליות שאינם נמצאים אצל רב המלכים וזה היקר היה תפארת גדולת מלכותו כי כנוי גדולתו מוסב על מלכותו וזה היקר היה לו מצד שהוא מלך גדול וזה פי' נפלא שאם לא תאמר שגדולתו מוסב על מלכותו, מה שבח הוא זה שאחר שקראו מלך חזר וקראו בתואר בפני עצמו גדול הלא כמה בני אדם גדולים ואינם מלכי' עכ"ל ואפרין נמטייה דלא חספא ואשכחנא מרגניתא תותא וצריך שתזכור כלל מה שהקדמנו בכתוב כי רב הוא ותטעום טעם מן כי בהראותו את עושר כבוד מלכותו הוא העושר אשר נגלה לו מאוצרות חשך ומטמוני מסתרים כמו שהקדמנו ממדרש רבתי דאחשורוש (פ"א). ומה גם עם מה שכתבנו בשם תוספתא דתרגו' ירושלמי שהיה עושר שלקח מבית המקדש כי כל זה כבוד מלכותו כמדובר. האמנה גדולת המלכות היה מה שהראה היות לבוש בגדי כהונה שכתוב בהם לכבוד ולתפארת כי בזה מלכותו מתיקר ומתגדל, והנה הה"ר יהודה ן' שוש"ן ז"ל תמה על מאמר זה וכה אמר ונענש פרעה נכה בעלותו על כסא שלמה שבא ארי מהכסא והכישו כלומר שנתנגף בו בפגישה ונדמה לו כאילו הכישו ולא נענש אחשורוש על בגדי קדש. אולי זכות מה תגין עליו כי שעה עומדת לו. והנכון אצלי שזה מתגדל ומתפאר בהם להיותם בגדי תפארת וזה מתכבד במה שאין ראוי לו לחשוב שהוא ראוי לישב על כסא דוד כי הם כסאות משפט כאלו יושב על כסא ה' והוא עון פלילי אליו זנ"ל עכ"ל. ובאמת ספקותיו טובים מוודאיו כי מ"ש אולי זכות תגין עליו אין מי שיוכל להקשות לו לא כן מה שכתב זה נ"ל כי למה יהיה רשאי להתפאר אחשורוש בבגדי כהונ' יותר מפרעה בכסא ומי הגיד לו שישב עליו בדבר המשפט ולא ישב עליו לכבוד כדרך ואת מלכים לכסא. גם מה שאמר כסא דוד לא ידענא מאי קאמר מאן דכר שמיה דדוד הכא ואולי נמשך אחר הכתוב כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד. האמנה התמיהא שתמה צריכה תיקון עד שאני אומר אולי מפני זה לא אמרו במדרש רבתי (פ"א) דאחשורוש שלבש אותם דאמרינן התם ר' לוי אמר בגדי כהונה גדולה הראה להם וכו' מפני שהוקשה להם מה שהוקשה אל החכם הנז'. האמנה בגמרא (מגילה פ"ק) אמר בהדיא שלבשם ונתעטף בהם איתא התם ואת יקר תפארת גדולתו א"ר יוסי בר חנינא מלמד שלבש בגדי כהונה ונתעטף ועמד ע"כ דסבירא להו דמאן דעביד הא עביד הא וכמו ששתה בכלי הקדש כן לבש בגדי הקדש, ואם על זה נתערבבה סעודתו ונענש אימא שנענש על זה ועל זה. ועל פי הדברים האלה לבי אומר לי כי משתה אחד הוא והימים הראשונים ק"ף יום היה בהראותו את עושר כבוד מלכותו כי הראם את כל בית נכאתו ואוצרותיו ונמשך זמן הראיה ק"ף יום, ובמלאת הימים האלה מהראיה עשה המלך לכל העם הנמצאי' שם לקול הקריא' למגדול ועד קטן משתה ז' ימים בחצר גנת ביתן המלך כי לענין הראיה לא נקראו אלא שריו ועבדיו חיל פרס ומדי הפרתמי' ושרי המדינו' לא דלת העם ודברי' הללו אינם נעשים ע"י קטני' או קצרי השגה. אמנ' לעת האוכל כלם נקבצי' באים מנער ועד זקן כל העם מקצה וכן כתב הה"ר שמריא האיקריטי ז"ל כי בק"ף ימים לא כל היום היה המלך יושב על חשבון היציאו' והכנסו' אמנם היה יושב מהבקר עד עת האוכל ואז היו כלם אוכלים בבי"ת המלכות. ואמרו לפניו כי הוא מתכסיסי המלכות לאכול העם לפניו לבדם לא עם המלך ע"כ. ונראין דבריו. וכן מצאתי סמך לזה בשמות רבה (פ' ט') אמרו רבותינו ז"ל ששה גוסים היה מראה להם בכל יום ויום ואין אחד מהם דומה לחבירו ואחר כך הוא משלח לכל גדולי המלכות. ור' חייא בר אבא אמר מיני יציאות הראה להם. רבי לוי אמר בגדי כהונה הראה להם נאמר כאן תפארת גדולתו ונאמר להלן ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת. מה תפארת האמור להלן בגדי כהונה אף תפארת האמור כאן בגדי כהונה עד כאן ובילקוט (סי' תתרמ"ח) ששה תסבוריית היה מראה להם בכל יום מאה ושמונים יום שכן הוא אומר עושר כבוד מלכותו יקר תפארת גדולתו הרי ששה וכן בתוספות דירושלמי ושיתא בי גנזי הוה מחזי להון בכל יומא מאה ותמנין יומין דכתי' עושר כבוד. מלכותו יקר תפארת גדולתו הא שיתא. והה"ר אליעזר מגרמיזא כתב גדולתו מלא וי"ו כי בכל יום היה מראה להם ששה תסבוריית וכן שמונים מלא מלמד שהיו מלאים להראות ששה אוצרות בכל יום עד כאן. וזה כדברי רבנין. ועוד אני אומר כי לא היו כלם כי אם מאה ושמנים יום וזהו שכיון בכתוב של ובמלאת הימים שכתיב בוא"ו ובמלואת הימים ר"ל בתשלום הימים והכי איתא במדרש רב ושמואל רב אמר שבעה חוץ ממאה ושמונים. ושמואל אמר שבעה עם מאה ושמונים ע"כ. הנה רב דרש הקרי ובמלאת אחר שנשלמו הק"ף עשה עוד שבעה ימים ושמואל דרש הכתיב ובמלואת כלומר כשהגיע לתשלום הק"ף ימים בשבעה האחרונים מהם עשה משתה והמתרגם פי' שהיו ב' משתאות הא' לכל שרי המדינות ק"ף יום. והב' לעם בני ישראל שבעה ימים וכן נראה ממה שכתבנו למעלה. וכן כתב הה"ר טוביהו בר אליעזר זלה"ה וז"ל ובמלאת הימים האלה כיון שראו ישראל שנמצאו שם כלי בית ה' לא רצו להסב עם שאר שרי המדינות ועשה להם מסיבה לעצמן ומהו לכל עם הנמצאים מלמד שגדולי הדור ברחו להם ולא אכלו שם מפני בשולי נכרים ע"כ. וכן בילקוט (סי' תתרמ"ח) אבא גוריין. א"ר חנינא בר פפא מלמד ששמעו גדולי ישראל וברחו. אמר רשב"י מכאן שאכלו בשולי נכרים בעל כרחם ע"כ. וז"ל כי דברי רשב"י על שאר העם הם כי גדולי הדור ברחו להם. וז"ש מכאן שאכלו בשולי נכרים בע"כ. כי אחרי שהוצרכו גדולי הדור לברוח נראה כי היו מכריחים אותם לאכול בשולי נכרים ובכלל דברי כלם כי בק"ף יום הראיה והאכילה היה לפרתמים ושרי המדינות. ובמלאת הימים כלומר בסוף הימים עשה שבעה מהם משתה לכלם כקטן כגדול דל והלך כתאר בני המלך. ועל מה שכתוב במדרש לקח טוב שגדולי הדור ברחו משם יש לי לעשו' סמך לדבריו מהמסור' שכתב הנמצאים תרין. ויפקוד שאול את העם הנמצאים עמו. ודין. וכמו ששם נאמר הנמצאים על כי נפוצו מעליו העם ואלה הם הנשארים ותיבת הנמצאים כמו הנשארים. כן הדבר פה כי אלה הם הנשארים וגדולי הדור ברחו להם ולא אכלו מפני בשולי נכרי' והנשארי' הכריחו' לאכול, ועל שלא ברחו נתחייבו. ואומ' בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו יראה דברים מיותרי' כי די שיאמר בהראותו את עושרו או עושר מלכותו וכן את יקרו או יקר תפארתו או יקר גדולתו וכן נראה מדדרשינן בגמ' (מגילה פ"ק) א"ר יוסי בר חנינא מלמד שלבש בגדי כהונה ונתעטף ועמד כתיב הכא ואת יקר תפארת גדולתו וכתיב התם לכבוד ולתפארת נראה דמיתורא דרשו, והה"ר יהודה ן' שוש"ן ז"ל כתב וז"ל דקדק בכאן כי אין כבודו מפני עושרו רק העושר בא לו מצד הכבוד הראוי לו וזהו עושר כבוד מלכותו כלשון מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו אבל בהמן פיו הכשילו שספר כבוד עושר כי אין כבודו רק מפני עושרו כי העושר מכסה מומיו עכ"ל. ואני אומר כי העושר והכבוד אצל החכמים אינם מעלה להיותם נדרשים לזולתם זה להוצאה וזה לאחרים כי הכבוד אצל בני אדם תלוי במכבדים יותר מן המכובדים אשר על זה אמרו המאמתים להכזיב דבריהם איזהו מכובד המכבד את הבריות כי הכבוד שופע ממנו. הגיד פה כי הראה להם העושר בכבוד כי לא היה עושרו שמור אליו רק להשפיעו ולהזילו לזולת וכמו שקדם לפניך ממאמר שמות רבה (פ"ח) ששה גוסים היה מראה להם בכל יום ויום ואין א' מהם דומה לחבירו ואח"כ הוא משלחו לכל גדולי המלכות ע"כ. כלומר שהיה נותן להם מתנות ממנו לגדולי המלכות וכן אתה מוצא בדבר המשתה כי כל מי שהיה שותה בכוס איננו שונה בו אלא מכניסו והוא שלו כמו שיבא שמה ממדרש (סי' תתרמח) הילקוט בס"ד באופן שהוא משפיע מהודו לאחרים וזהו את עושר כבוד כי העושר ההוא הנה הוא לו לכבוד וכן היקר לתפארת גדולתו כי בהיותו חולק מכבודו להם הנה היקר ההוא מפואר וגדול. ואם תביט אחריך בתחלת פסוק זה תמצא ביאור נפלא בדברי עושר כבוד מלכותו ותשמח בו ואומרו ימים רבים שמעתי ממורי הנז' זלה"ה שהיו בימי החמה שהם רבים ר"ל גדולי' לא בימי הגשמים שהם קטני' וכן כתב הה"ר יצחק כהן ז"ל. וכתב הר' אליעזר מגרמישא ז"ל. ימי' רבי'. ימים שנים. רבים שלשה ששנת הפרסיי' ש"ס כמנין השנה וחצי שנה ק"ף ושל ישראל שס"ה יום ו' שעות וחציה קפ"ב וט"ו שעות ולאומה ששנתה ש"ס יום עשה ק"ף יום ולאומה ששנתה שס"ה עשה קפ"ג זהו ג' ימים יותר. ימים שנים רבים שלשה והוא חצי שנה משס"ה ושש שעות בקירוב. לפי שעשה המשתה בימות החמה מניסן ועד תשרי והם לא אכלו ג' ימים י"ז בתמוז וט' באב ויום הכפורים. אבל הוא עשה המשתה קכ"ג יום חצי השנה שלימה כדאיתא בפרקי ר' אלימזר ולכך ובמלואת מלא ע"כ. עוד שם ובמלואת כתיב כן לפי שלבש בגדי כהונה שכתוב בהן מלואת אבן. ובמלאת תרין ובמלאת הימים האלה. ובמלאת ימי טהרה ואל המקדש לא תבא וכתיב בתחלת מלכות אחשורוש כתבו שטנה. עוד שם בחצר גינת ביתן חצר שהיה פתוח לגינת ביתן גן בשמים וירקות שמריחים ריח טוב שעומדים כנגד ביתן גן הפנימי לפי שהיו ב' חצרות חצר החיצונה וחצר הפנימי והיו ישראל אוכלים שם ו' ימים ו' חדשים שאין גשמים יורדים בהם והיו יכולים לשבת בחצר גינת אבל בשבת לא ישבו לפי שהיו יראים פן יתלשו מן המחובר את העשבים לכך שמונים מלא ו'. ועוד שמונים כי מתחלת מלכותו ו' פעמי' ק"ף יום הם ג' שנים. ובמדרש אמרו ימים רבים שמוני' ומאת יום יום אחרון כיום ראשון. הנה דקדקו כפל יום להורות כי היה יום אחרון כיום ראשון וענין רבים כלומר כלם גדולים כמו רבי המלך וזה באמת דבר גדול ומתמיה שיהיה אחרון כיום ראשון לעם רב כמוהו. ומצאתי כתוב בחצר גינת ביתן המלך י"מ בחצר הגן הסמוך לבית המלך כי הגן היה סמוך לבית המלך מוקף חומה סביב וחצר גדולה סביבות הגן ויהיה ת' של גינת כת' של ושכורת ולא מיין. אל תתני פוגת לך וזולתם עכ"ל, אבל המתרגם פירש ביתן פנימי שהיה גן פנימי וגן חיצוני'. ומצאתי כתוב גינת ביתן גינת של ביתו שיש לך גנות ופרדסים שהם בשדה וגנה זאת היתה בפנים אצל החצר ביתן לשון פנים כמו מבית ומבחוץ וכו':
פסוק ו
חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי־בוץ וארגמן על־גלילי כסף ועמודי שש מטות זהב וכסף על רצפת בהט־ושש ודר וסחרת:
חור גו' ותכלת וגו', הרבה נחלקו המפרשים בפי' מקרא זה והפני מציע דברי כלם בקצר', ואחוה דעי אף אני, מהם אמרו שהם מיני בגדים יקרים פירושי' מלמעלה עשויי' לאהל להגין על ראשם. מכללם במדרש לקח טוב וז"ל כאשר הושיבם בחצר גינת ביתן פירש להם יריעות של מיני צבעונין חור יריעות לבנות כדאמר שמואל מלת לבנה לשון לבושיה כתלג חיוור. כרפס ירוק ככרתן ותכלת דומה לדמות הרקיע, אחוז כל א' וא' מהבגדים קוצותיו בחבלי בוץ וארגמן בחבלי משי וארגמן ולבן נמשכים על גלילי אדני כסף ועמודי שש. מטות זהב וכסף הן מכסף ורגליהם של זהב שהרגלים נראים מבחוץ והמטות היו מכוסות באלו היריעות כעין כילות חתנים והעמודים הם היו רגלי הכילות מתוחות היריעות עליהן. על רצפת בהט ושש מיני מרגליות הן. ודר וסחרת אילו מיני אבנים טובות שמאירות בצהרים ע"כ. וביאור דבריו פי' גלילי כסף כמו אדני כסף ועמודי שש מונחים בתוכם לקרשי המשכן באדנים ולפי דברו ו' של ועמודי שש במקום ב' כאשר מצינו ב' במקום ו' כתיבת לקצבי הרים וכן לדברי קצת קווצותיו תלתלי' כמו קבוצותיו שהוא בהתאסף השערות שיהיו מקובצים. וכן על גלילי כסף בעמודי שש, וגלילי כמו אדני לפי שהם עגולים, וכן מצאתי אל הה"ר אברהם ן' עזרא ז"ל ואיננו בן עזרא רק אחר הוא וכתב וז"ל על גלילי כסף ארוכים ועגולים כמו הקנים וכן ידיו גלילי זהב על כן לא אמר על גלגלי ע"כ, וכן כתב הרלב"ג שהיו לאהל ולמכסה עליהם וז"ל חור הוא בגד לבן. כרפס הוא בגד ירוק כצבע הירוק הנקרא כרפס. ותכלת הוא בגד צבוע כתכלת ואלה הבגדים היו אחוזים באויר בחבלי פשתן להיות לאהל ולמכסה וארגמן היא בגד צבוע בצבע אדום והיה נתלה כדמו פרוכת על גלילי כסף ועמודי שש, והנה גלילי כסף הם עגולים כדמות כדים מעמוד לעמוד ובגלילים הם נתלים בגדי הארגמן והיו נאחזים בהם בגדי האהל שהיו מצבעים מתחלפים עד כאן לשונו, ואנכי לא ידעתי אחרי שבין בוץ לארגמן הוא שופר הולך היאך יבדיל הוא בפרכת אשר המציא ופשט הכתוב המוסכם ומפורסם בפי הכל והוא האמת בעצמו שתיבת וארגמן היא מוסבת אל תיבת חבלי והוא חבלי בוץ וארגמן שהיה החב"ל משזר מבוץ וארגמן לא שיהיה ארגמן בגד כמו שכתב, נקוט מהא כי דעתו שבגדי חור כרפס ותכלת הם לאהל ולמכסה עליהם וכן כתב הה"ר מאיר ן' עראמה ז"ל. וכן כתב הה"ר יוסף גאקון ז"ל, והסכימו כשהמטות היו לשכיבה ושינה, ומהמפרשי' מי שפי' שהבגדים האלה היו למצע תחתם לישיבה ולשכיבה כמו כרים וכסתות וכיוצא, במכלתין (מגילה פ"ק) חור כרפס ותכלת מאי חור רב ושמואל חד אמר חורי חורי וחד אמר מילת לבנה הציע להם, כרפס א"ר יוסי בר חנינא כרים של פסים. מטות זהב וכסף תניא א"ר יהודה הראוי לכסף לכסף הראוי לזהב לזהב אמר לו ר' נחמיא אם כן קנאה אתה מטיל בסעודה אלא הן של כסף ורגליהן של זהב. רצפת בהט ושש מאי בהט א"ר יוסי בר חנינא אבנים מתקוטטות על בעליהן וכן הוא אומר כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו, ודר וסוחרת רב אמר דרי דרי ושמואל אמר אבן טובה יש בכרכי הים ודרה שמה, והניחה להם בסעודה והאירה להם לכל בעלי סעודה. דבי ר' ישמעאל תאנא שקרא דרור לכל בעלי סחורה ע"כ, ופירש"י חרי חרי מלאכת המצעות היתה עשויה נקבי'. נקבי' מילת לבנה, חור לשון חוור הראוי לכסף וכו'. מטות זהב וכסף קא דריש שר הראוי לזהב לזהב והגרוע לכסף מתחוטטו' על בעליהן רצפה עשה להם באבנים חוטטות כלומר שלא בא לידי אדם, אלא בטורח שמחטטין ומחזרים בעליהן אחריהן עד שמוציאים אותם בדמים בדמים יקרים ע"כ פי' רש"י, ובערוך שמתחוטטות על בעליהן פי' ענין עינוג פ"א של ר' גרשום שמקריבים אצלו כמו חטה. פ"א של ר"ח מחטיאות בעליהן כלומר מי שנמצאת בידו מתחייב למלכות שאינן ראוין להדיוט אלא למלכות בלבד וכן בעליהן כיון שנמצאת בידם נסים ובורחין שמתיראין מן המלכות ע"כ, נחזור לפרש"י וכן הוא אומר שהמקרא משבח אבנים יקרות ואומר שעל ידי נסיונות הרבה הן באין כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו, והכתוב מדבר על ישראל לעתיד לבא שיהיו חשובים ויקרים בין האומות כאבני נזר המתנוססות דרי דרי שורות שורות סביב, וסוחרת לשון סחור סחור' כצהרי' והאי וסוחרת לשון סיהרא הואי. שקרא דרור לכל בעלי סחורה שעשה נחת רוח לבני מלכותו להעביר מהם מכס של סוחרים עכ"ל. הנה לרב ושמואל ור' יוסי בר' חנינא הכל הוא מצעות וכרים, ור' יהודה הוקשה לו סדר זהב וכסף כי אחרי שהיה הדבר להראות עושר גדול דרך העולם להראות הפחות החלה ואח"כ החשוב והי' לו לומר מטות כסף וזהב וזהו שדקדק רש"י ז"ל מטות זהב וכסף קא דריש ומי לא ידע בכל אלה אלא שהכונה לו ז"ל שדריש הסדר וכן סיים למלתיה שר הראוי לזהב לזהב והגרוע לכסף. כי הסדר להראות ראשונה לחשובים ואח"כ לגרועים כל א' כפי מדרגתו. ור' יהודא לא בחר בזה דא"כ אתה מטיל קנאה בסעודה אשר למה יקרא' יחד להראות גרעון הגרועי' לפני החשובים דבשלמא למ"ד לעיל הראוי לגנה לגנה הראוי לחצר לחצר איכא למימר דכיון שלא היו רואים זה את זה ליכא קנאה כמו שכתבו התוספות אלא הכא איכא קנאה ולכן אמר הן של כסף ורגליהן של זהב ומה שהקדים זהב לכסף וכן לא יעשה כמו שכתבנו כבר תרגמה במדרש לקח טוב דלעיל שהרגלים היו נראים מבחוץ והמטות מכוסות וביארו בהט כמו בחט שבאות לבעליהן ע"י טורח גדול שמחפשין עליהם כמו מחטט אחריו דגיד הנשה, ולפי' הערוך שהוא ענין ענוג ביאורו כמו (תענית פ"ג) שאתה מתחטא לפני המקום כבן שמתחטא לפני אביו כלומר שיש לו געגועין על אביו וכן כי הילדים רכים תרגם יונתן ארום טליא מתחטיין והוא כמו רך ויחיד כלומר מעונג וביאור הדבר שבעליהן עושין להם שמירה מעלייתא וכבוד גדול כאלו מתגעגעות ומתעגנות עליהם ומהמפרשים עוד מי שפירש כי הבגדים האלה הם דמות מכסה לכסות כותלי הגן כמשפט בארמוני המלכים והשרים לכסות הכותלים בבגדים יקרים מאד, כל שכן כאן שהיה בגן שהיה צריך זה ביותר מה שהוא מבואר, מכללם הה"ר יצחק עראמ' ז"ל שכתב ז"ל אמ' כי ברוב עושרו עשה המחיצו' אשר סביב החצר ההוא מקום כותלים מבגדים יקרים מאד מחור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן הנתלים על גלילי כסף שהם קבועים ועמודי שש שהם סביב החצר כלומר שהיו נצבים רצופים כמו שהיו סביב חצר המשכן, ג"כ עשה להם סביב החצר כלו מטות זהב וכסף לישיבה כי לא היה ראשונה מקום ישיבה בחצר ושם קרקע מרוצף רצפת בהט ושש ודר וסוחרת שהן אבנים יקרות לא ידע אנוש ערכן עכ"ל, וכן כתב הה"ר יצחק הכהן ז"ל וכן כתב הה"ר יוסף גאקין ז"ל וכה אמר, או יאמר כי היו היריעות פרושות על כתלים עשויות מגליל כסף הרצון שהיו מעשה רשת כסף והיו היריעות חשובות כ"כ עד שמכסים בהם דבר חשוב נורא מאד כותלים עשויים מעשה רשת כסף וכן מטות זהב וכסף החשובות בציורים ובתבניתם עד שאין נחשב כנגדם רצפת מאבני יקר בהט ושש ודר וסוחרת עכ"ל, וכן מצאתי כתוב למפרש לא נתפרסם שמו וז"ל חור כרפס ותכלת יריעות הפרושות סביב החצר קורטי"נאש בלע"ז היו עשויות ממיני צבעונין, אחוז מרוקם בבגדי צבעוני' בחבלי בוץ במטות של פשתן וארגמן, שש משזר מתרגמינן בוץ שזיר. גלילי כסף גולות הכותרות ענין אופן המה, ועמודי שש עמודים של שיש על הגלילים ועל העמודים היו היריעות פרושות, ומטות זהב וכסף שהיו אוכלים בהסבה על המטות כמנהג הקדמוני', על רצפת בהט ושש המטה מלמטה תחת כפות רגליהם היתה מאבנים יקרות הללו בהט ושש ושיש עכ"ל, ומה שכת' שפי' אחוז בחבלי בוץ וארגמן ביאורו מרוקם בפתילי בוץ וארגמן כן כ' גם רש"י ז"ל ורחוק הוא שניתק החבל ונעשה פתיל, והה"ר שמריה האיקריטי זצ"ל כ' כי בבגדים הללו היו עושים מחיצות להפסיק בין גבול לגבול דמות חדרים וכל אחד היה לו חדר לבדו והוא יותר נכון מכל הנאמר, וגם הוא הסכים שהם כמו יריעות להפסיק לא למעלה ולא למטה, וכ"כ המפרש אבן העזר אשר הזכרתי למעלה, וז"ל חור כרפס ותכלת הם מכסים על הקירות על כן כ' אחוז בחבלי בוץ והוא שש הנמצא במצרים ע"כ, וכן תרגם המתרגם על דרך אחרת. וכה אמר ומן אילנא לאילנא הוו פרישן יריען דבוץ גוון חיור כספירין וירוק ככרתינין ותכלא אחידן באשלי מטכסין צביען בארגוונא דליין עילוי אונקלוון ודשרין סגלגלין דכסף כפיסין עילוי עמודי מרמרין סמקין ירקין וברקין ומרוקין וחיוורין אותיב יתהון עילוי ערסין דמלתין דמחתין על דרגשין דנקליטיהון די דהב טב וכרעיהון די כסף שדיין על סטיו כבש קורוסטיליגין ומרמרין ודורא די בכרכי ימא רבא ואיטונין דמצרים מקפן להון חזור חזור ע"כ, וראשונה נבאר ביאור המלות ואח"כ ביאור הענין, ככרתינין נ"ל שהם אבני' נקראים וירדוטי"ש בלע"ז לפי שהם ירוקין ככרתי ולכן אמר ככרתינין ולא אמר ככרתי כי הוא כינוי אל האבני' כמ"ש גוון חיור כספירין. באשלי מטכסין ביאור בחבלין של משי, אשלי כדאמרינן בפ' הישן (סוכה פ"ב) תחת הסוכה דמתיחא באשלי מלעילא. מטכסין בסוף ב"ק (ב"ק פ"י) ההוא גברא דאחוי מטכסא דר' אבא ופי' בערוך פי' משי מובחר הוא ובלשון רומי מטכס ע"כ. וכן בלשון יון קורין למשי מטכיס. אונקלוון פי' מזלנות כדאמרינן בפ"ג דתמיד ואונקליות של ברזל קבועים בהם ושירין סגלגלין פי' וטבעות עגולים תרגוני' אצעדה שירין ותרגום עגול סביב סגלגל סחור סחור, רפיסן פי' פרושות או פשוטו' ויטוש על המחנה תרגום ירושלמי רפש במשריתא והוא שהשליו נתבשט במחנה דרגשין מטות קטנות עשויות לכבוד על ערש ת"י דרגשא. ובפ' הנודר מן הירק (נדרים פ"ו) מאי דרגש אמר עולא ערסא דגדא, ובערוך מטה עשויה לכבוד שר הבית ואין אדם ישן עליה דנקליטיהון פי' עמודי' שבמטה כדאמרינן בריש סוכה אנקליטין שנים פי' עמוד בראש המטה ואחד בסוף המטה ומשימין יתד ארוך מזה לזה ומשליכין סדין עליו ונעשה אהל בלא גג, על סטיו פי' איצטבה, פ"ק דשבת המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב פרש"י דרך סטיו מקום אצטבואות, כביש פי' דבוק ומהודק וחשוקיהם תרגומו כיבושיהון, קרוסטליגין נראה לפי עניינו שהוא אבן הנקרא קריסטא"ל בלע"ז. זהו ביאור המלות, ומעתה נבאר המכוון ממנו בכתוב ונאמר נמצא בילקוט (סימן תתרמ"ח) הביאם לחצר גינת ביתן המלך והיתה נטועה אילנות ובשמים ועשויה כיפין, עד חצי האילנות ומחופה באבנים טובות ומרגליות והאילנות מצילות עליהם ע"כ, ופשר הדבר כי מקום מושבם בגן ההוא הנטוע אילנות ומיני בשמים לרוב היה מרוצף מלמטה מאבנים טובות בהט ושש וגו' מאילן לאילן והיקף הגן היה כיפין עד חצי האילנות, ועתה הוצרך להשלים המחיצות אשר מחצי' ולמעלה ביריעות חור כרפס ואומר שהיריעות היו של בוץ בא עליו מדרך סברא כי אחרי שדירה זו דירת עראי לימים שבעה צריך שיהיה דבר קל ההנחה וההסרה ונכבד עד מאד וכן אמרו ברבתי (פ"א) בחצר גנת ביתן המלך ר' יהודא ור' נחמיא ר' יהודא אמר גנה מבחוץ וחצר מבפנים, ור' נחמיא אמר גנה מבפנים וחצר מבחוץ א"ר פנחס מקיים אני דברי שניהם כשהוא היה רוצה עושה אותה חצר וכשהוא היה רוצה עושה אותה גינה, הא כיצד פורש את הוילון ועושה אותה חצר, קופל את הוילון ועושה אותה גינה ע"כ, הנה הם ז"ל ראו קושי בכתוב והוא כי חצר הוא מקום פנוי לפני הבתים אשר הבתים פתוחים אליו ותשמיש הבתים בו. וגן הוא מקום נטיעה אם לאילנות אם לעשבים או לזרעים ואחרי שכן הוא לא יצדק אומרו בחצר גינת שיהיה דבר אחד והיה הקושי הזה בעיניהם כ"כ עד שבגמרא (מגילה פ"ק) חלקו בו רב ושמואל חד אמר הראוי לחצר לחצר והראוי לגנה לגנה והראוי לביתן לביתן וחד אמר הושיבן בחצר ולא החזיקתן עד שהושיבן לביתן, במתניתא תנא הושיבן בחצר ופתח להם שני פתחים א' לגנה וא' לביתן ע"כ, הנה כי מפני קושי זה הוצרכו להעלים עין מהסמיכות אשר לגנת כתי"ו שנת לעיני ושכורת ולא מיין וכיוצא ושהיו ג' מקומות, וכמו שקדם בסוף פסוק ובמלאות הימים, ואפשר שמזה למד רש"י ז"ל מה שכתב בביאור המגילה גינת מקום זרעוני ירקות, ביתן הוא נטוע אילנות שלא מצאנו דבר זה לזולתו ולא מצאנו לו סמך לדברים הללו אלא זה שאחרי שלדברי כלם הם ג' מקומות צריך שיהיו מובדלים בניינם כאשר הם בשמם. ולכן אמר כי גנת הוא מקום זרע ירקות וסימנך כגן הירק מצרכי הסעוד' הן הירקו' ואין ראוי שישוטטו אחריה' רק שימצאו שם וגם כי יש עשבים שם ריחניי' יתענגו בהם, וביתן הוא מקום אילנות וביען שם נטועים האילנות בסדר בקוים ישרים ומקום רחב בין אילן לאילן כדי שיגדלו כנודע לכן נמצאו בקצת המקומות כמין בית אחרי שהוא מוקף וענפי האילנות חופפים עליהם כמו שקדם במאמר הילקוט (סי' תתרמ"ח) ולכן נקרא ביתן, ונחזור לענין כי יראה מדבריה' היות הביתן גדול שבכלם אחרי שהחזיק מה שלא החזיקו החצר והגנה, ובמתניתא אמרו שהושיבן בחצר ופתח להם וכו' כדי שיתענגו בראיית אילנות טובים וריח קצתם וריח העשבי' והירקות. ונחזור לדברי ר' יהודה ור' נחמיא, ואומר כי לפי דבריה' אין ביתן גן כמו שביארנו בדברי רב ושמואל ומתניתא רק הוא מלשון בית ולהבין דבריהם אציע שמצאתי כתוב כלשון הזה בחצר גנת ביתן שלשתן דבוקים זה בזה בחצר של גנת המלך ושל ביתן המלך כי החצר היתה בין הגנה ובין הבית ומנהג המלך היה לטייל מזה לזה וזה שנאמר למטה והמלך קם בחמתו ממשתה היין אל גנת הביתן גינת של ביתן שיש לך גנות ופרדסים שהם בשדה וגנה זו היתה בפנים אצל החצר, ביתן לשון פנים כמו מבית ומחוץ תצפנו ועל שם שהחצר אחורי הבית קרוי ביתן. בחצר שם היה משתה היין שבעת ימים עכ"ל, ומעתה נאמ' כי בדבר הזה חלקו ר' יהודה ור' נחמיא כי ר' יהודה סבר שהמשתה היה בגן כדי שיהנו יותר במיני האילנות והעשבים הריחניי, והוא גדול מהחצר כי החצר אינו אלא לתשמיש לגן כמו שהוא דרך החצר להיות תשמיש אל הבתים וכדאמרינן בגמרא הושיבן בחצר ולא החזיקתן הנה שגן היא גדול מחצר ולכן אמר גנה מבחוץ אשר הוא מקום רחב גדול להכיל עם רב וחצר מבפנים מחום קטן אחרי שאינו אלא לתשמיש בלבד כאמור וביתן לשון בית כמדובר, ור' נחמיה סבר שחצר גדול מהגן וכי שם היה המשתה וכן משמע פשטיה דקרא שהיה בחצר והיה החצר גדול מאד, ופתח להם פתח לגן ולביתן כדברי מתניתא. וביתן לשון גן אלא שהוא נטוע אילנות כדברי רש"י ז"ל אינו שקדם אמנם דברי ר' פנחס קשים בתחלת העיון כי הוא אמר שהיא מקיים דברי שניהם והוא באמת מבטל דברי שניהם כי הם אמרו כי חצר וגן הם שני דברים וחלקו במי הוא הפנימי או החצון והוא אמר שאינו אלא דבר אחד אלא שהיתר דבר זה וביאורו הוא כי כמו שהקדמנו אחרי שהם שני דברים נפל המחלוקת באי זה משני המקומות היה המשתה שאם היה בחצר לא היה בגן ואם היה בגן לא היה בחצר ופנים לכאן ולכאן כמו שהתבאר, לכן אמר יכול אני לקיים דברי שניהם כי כשפורש את הוילון מלמעלה עושה אותה חצר כי כבר היא עשויה כיפין עד חצי האילנות והענפים הם מלמעלה להשלים המחיצות ואין צורך עוד אלא לפרוש הוילון מלמעלה. לסכך עליהם ואז הוא חצר וכשהוא רוצה קופל את הוילון ועושה אותו גן כי דרך הגן להיות מגולה לאויר השמים נמצאו אוכלים בחצר ובגן כדברי שניהם ואפשר שבבקר ובערב שאין השמש מזיק היה קופל את הוילון ובשאר היום הי' פורס אותו שלא יכם השמש. ונחזור לראשונות כי מחיצו' הללו אם למעל' אם למט' די שתהיינה יריעות מאי זה דבר וביען הבוץ ההוא יקר הערך אמר שהיו ממנו רק שהמתרגם רצה שתהיינה מחיצות לא מכסה ולכן אמר ובין אילנ' לאילנא כי זה שהי' ריקם מטבע הנטיעה הוא כדי שיגדלו האילנות ושיצליחו כמו שהקדמנו וצריך למלאו ולהשלימו ביריעות האלה וחור כרפס ותכלת הם גווני היריעות ואמר שהיו אחוזות זו לזו בחבלי משי צבועות בארגמן ולא ידעתי אחרי שהכתוב אמר בחבלי בוץ הוא הפשתן למה תרגם הוא של משי וגם לפי דבריו ו' של וארגמן הוא מקים בי"ת וכמו שזכרנו למעלה ואמר שהיו אחיזו' מלמעל' באונקליות וטבעות של כסף וזהו על גלילי כסף והיו פרושות על עמודי שיש ונקרא שש לפי שבהם שש גוונין מרמרין סמקין ירקין ברקין ומרוקין וחיוורין, אחר זה ביאר מטות זהב וכסף ואמר שהושיבם על מטות וביאר שהן המטות העשויות לכבוד הנקרא' דרגש כמו שהקדמנו' ואחר ששני העמודים אשר באמצע הדרגש א' בראש וא' בסוף היו של זהב טוב לכבוד היושבים בתוכו כי על היתד אשר באורך הדרגש מעבר אל עבר יפרשון סדין של משי והמטות בעצמן היו של כסף, ופי' על רצפת בהט ושש על מקומות אשר המטות מושמים בו שהיתה איצטבא גדולה חשוקה ומדובקת מהאבנים האלה בהט ושש ותרגם ודר כשמואל בגמ' (מגילה פ"ק) שאמר אבן גדולה יש בכרכי הים ודרה שמה. והנחה להם בסעודה והאירה להם לכל בעלי סעודה באופן שתיבת ודר אינה נמשכת לבהט ושש כי בהט ושש הם רצפה ודר היא אבן טובה להאיר, ומדברי רש"י בגמ' משמע שתיבת וסוחרת נמשכת לתיבת ודר ופירושו מאירה וסוחרת בח' תמורת ה' כאילו אמר סוהרת כמשפט אותיות שהן ממוצא אחד שהן מתחלפות זו בזו כדברי קצת מהמדקדקים ואחה"ע אחד מהם ופירושו מאירה שכן כתב מאירה להם כצהרים, והאי וסוחרת לשון סיהרא, והמתרגם לא בחר בזה רק שתיבת וסוחרת הוא דבר אחר כי היו המטות הללו מתוקנות ומסורבנו' במיתרי שש העשויוה במצרים שהם חשובות עד מאד, זהו דרך המתרגם בכתוב הזה, ולה"ר יוסף יחייא ז"ל דרך אחרת תקון נפש המעיין בה, ואני אומר בביאור הכתוב כי לכל א' וא' היה לו ולאנשי בריתו מטה אחת לאכול ולשבוע וננוח והיא עשויה מאבנים יקרות בהט ושש וגו' והיו ד' עמודי שיש אשר הפליגו במדרש רבתי דאחשורוש (פ"ב) במעלתו, איתא התם א"ר לוי המחצב הזה לא נגלה לבריה אלא למלכות בבל הרשעה, איתיבון והכתיב וכל אבן יקרה ואבני שיש שלמה היה נותן מרגלית מכאן ומרגלית מכאן ואבני שיש באמצע, ונוח היה לאחשורוש לעשות לו עמודים של כסף וזהב מלהביא עמודים של שיש מיפרק אונסיה למדי, וא"ת דהיו זעירין א"ר מתנה אני ישנתי על פרחו של א' מהם פי' הרוחב של מעלה והיה מלא קומה ופשוט ידים ורגלים ע"כ הנה שהיה הדבר הזה נפלא עד מאד, ובכל עמוד ועמוד היה בסוף העמוד מלמטה חקוק וחרוץ חריץ יכנס בו גלגל של כסף וכן לד' הפיאות להסיע ולהוליך המטה ממקום למקום אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת וכך נוהגים במלכות יון שעושים למטות גלגלים ואופנים יוליכם מזוית אל זוית וממעל לעמודים יפרשו בגדי חור כרפס ותכלת לאהל והיו הבגדים ההמה אחוזי' בחבלי בוץ וארגמן כלומר שהיו מהדקים אותם בחבלי בוץ וארגמן ושיעור הכתוב בגדים מכרפס ותכלת היה למעלה מראשיהם והשכל יורה כי לא היה צל האילנות מספיק להצתולל תחתיו אם לא יעשו צל אחר במטות בעצמן כמדובר. והיו הבגדים האלה נאחזים בחבלי בוץ וארגמן על גלילי כסף ועמודי שש שהיו העמודים על הגלגלים כמו שנאמר, ומטות זהב וכסף ר"ל בגדי המטות כדברי הרלב"ג והיו הבגדים האלה על רצפת המטה העשוי מבהט ושש ודר וסוחרת ובאופן זה היתה הישיבה לכבוד ולתפארת ויותר נכון הוא זה כפי הסברא ממה שנאמר שעשה קרקע הגן מרוצף מבהט ושש וגו' אבל בפרקי ר' אליעזר (פ' מ"ט) כתוב וכל רצפת פלטרין שלו אבנים טובות ומרגליות שנאמר על רצפת בהט ושש ודר וסוחרת, וכדברי המתרגם המובאים למעלה, ובמסרה ח' של חור מאותיות גדולו' וההפך ח' חף אנכי ולא עון לי מאותיות קטנות והטעם לדעתי כי עד עתה היה חטאו מכוסה וחפוי כי לא נודעת חטאתו אחרי אשר צורם מכרם ועתה בגודל המשתה וכוונתו הרעה בו כמו שהקדמנו תגלה רעתו ויגדל עונו, ושוב מצאתי סמך לדברי שהיו המטות לכל א' עם בני ביתו במדרש רבתי (פ"ב) בפ' והשתיה כדת, א"ר שמואל בר נחמני בא וראה שלותו של אותו רשע שהיה ביתו מיוסד באבנים טובות ומרגליות לעשות לגדולי המלכות שיהא כל א', וא', רשאי לצחק עם בניו וב"ב ע"כ והה"ר אליעזר מגרמיזא ז"ל כתב חור ח, רבתי שלבש ח' בגדי כהונה שאין חור כמוהו שהביא המעיל מבית המקדש ולכך ח' מיני מלבוש של בשת וכלימה. ילבשו בשת וכלימה המגדילי' עלי. כסתה כלימה פני כל היום כלימתי. יעטו חרפה וכלימה. העטית עליו בושה סלה. וילבש קללה כמדו. ילבשו שוטני כלימה ויעטו כמעיל בשתם. אויביו ילבשו בשת. ח' מיני בשת וכלימה כתלים וח' בגדי כהונה להושיע מהם לכך בפסוק לבשי עוזך ציון לבשי בגדי תפארתך נעלם ח', וח' דברים נאמרו בישועה. ידין עמך בצדק. א'. ישפט עניי עם. ב'. יושיע לבני אביון. ג'. כי יציל עני משוע. ד'. ואביון ואין עוזר לו. ה'. יחוס על דל. ו'. ואביון. ז'. ונפשות אביונים יושיע. ח'. ע"כ, ובא במסרה בחבלי ד', בחבלי בוץ ילכדון בחבלי עוני. הוי מושכי העון בחבלי השוא. בחבלי אדם אמשכם. וחד ובחבלי חטאתו יתמך. הורו על הכוונה הרעה בעוצם המשתה הזה כי ענין התפארות זה בחבלי בוץ ללכוד עם עני ודל עם בני ישראל ולכן תקולל חלקתם שילכדון בחבלי עוני והגיד הלכידה הוי מושכי העון וכמו שקד' למעל' מדברי רבותינו הקדושי' ז"ל שאכלו ושתו ונשתכרו ונתקלקלו כי זנות יין ותירוש יקח לב כתיב באופן שמשכו עון הזנות בחבלי שוא האכילה ושהיה כי על כן נאסרה כד"א וקרא לך ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו והגיד שאף גם זאת הב"ה יקרבם אליי ע"י יסורין וזהו בחבלי אדם אמשכם כענין אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם וכדרשת השלמים ופרעה הקריב הקריב את ישראל לאביהם שבשמים וכן עשה פה וכמו שקדם למעלה בפתיחה י"ב בקום עלינו אדם אדם ולא מלך, והזכיר עוד כי הנה אלה רשעים המן יועץ בליעל ואחשורוש הנועץ עכ"פ יפלו בנופלים ואם יראה בתחלה שיתמהמה הדבר. בחבלי חטאתו יתמך כל א' מהם רומו מעט להכניעם ולהשפילם ולהפילם עד עפר.
פסוק ז
והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים ויין מלכות רב כיד המלך:
והשקות כמה הגדילו רז"ל בעושר האיש היה, אמרו בפרקי ר' אליעזר (פ' מ"ט) וכל כלי תשמישו של אחשורוש לא היה בכלי כסף אלא בכלי זהב וכן במדרש, ועוד הפליגו בילקוט (סי' תתרמ"ח) ולא היה משקה בהם פעם שניה אלא כוסות של זהב מי שהיה שותה בכוס לא היה שותה ושונה אלא כיון שהיו שותים היו מכניסים אותם ומוציאים אחרים וכן בתרגום ירושלמי, ועוד שם במדרש הילקוט (שם) מי שהיה שותה בכוס זה לא היה שונה בו אלא מכניסו והוא שלו וזה דבר מבהיל עד מאד. שאין כסף נחשב במשתה ההוא מאומה רק שיהיה הכל של זהב ושיהי' רבוי הכוסות במעשיהם ובציוריהם כ"ס בשפע עד שיהי' די לעם כבד כ"כ ימים ולא ישנה א' לשתות בכוס אשר שתה לא הוא ולא אחרים אלא יגנז, ומה גם כאמור שכל א' שהי' שותה בו מכניסו והוא שלו, וזה באמת דבר לא נשמע כמהו, ופי' הכתוב והשקות בכלי זהב. ועוד צוה להשקות בכלי זהב לא בדבר אחר, ועוד צוה שלא ישנו בכוס ששתו פעם אחת אלא שישנוהו לטוב ממנו, ועוד הגדילו בדבר זה במדרש רבתי (פ"ב) ז"ל והשקות בכלי זהב כל השקיותיו של אותו רשע לא היו אלא בשל זהב איתיבון והכתיב וכל כלי משקה המלך שלמה זהב וכל כלי בית יער הלבנון זהב סגור, ר' פנחס בשם ר' יצחק אמר והלא נפשו של אדם אותה לשתות בשל זהב אלא אלו כוסות דיוטידיטא של כלי זכוכית שרואים על פניהם בהם יפין ויקירין ככלי זהב, ואומרו ויין מלכות רב כיד המלך תרגם המתרגם והוו שתו חמר עסיס דייאי למשתי מלכא דסגי ריחיה ובסים טעמי' ולא בחיסרנא אלהין כמיסת ידא דמלכא ע"כ. הורנו פי' נאה בכתוב והוא כי מדרכו הסעודות והמשתאות להביא יין ריחני ומתוק כמו קונדיטון וכיוצא בסוף הסעודה ישקו ממנו בספוק לא בהעדפה וספר מהפלגת עוצם ידו עד שמיין המלכות החשוב היו משקי' לכל בהעדפה גדולה כיד המלך, ובשערי בינה אל הה"ר אליעזר מגרמישא זלה"ה והשקות בכלי זהב גי' א"ל בי"ת המ"קדש, צוה להביא כלי בית המקדש שכלים שלו מלוכלכים והללו יפים היו. ומצאתי כתוב "מכלים "שונים "ויין "מלכות "רב ראשי תיבות משומר להודיע שהשקם יין ישן שהיה ישן ממנו וזהו כיד המלך כי המלך יש לו כח לעשות כן שמשים אוצרות יין לרוב ועד שיכלה הישן בא החדש ונשאר עוד מן הישן וכן כל שנה ושנה עד שימצא יין ישן מאד עכ"ל. והוא פרפרת נאה להא דאמרינן בגמרא (מגילה פ"ק) ויין מלכות רב אמר רבא מלמד שלכל א' וא' השקהו יין שהוא גדול ממנו בשנים, ופירש"י שהיין היה גדול מן השותה בשנים שהוא יין ישן הרבה, רב גדול והוא דבר נאה להציל מן השכרות הנראה מתיבת רב ושיהיה מוסב לפי רוב השנים לא אל השתיה והוא דבר גדול כי על כן לא הזכירו בו שהיה שכור כנבל וכאלה בן בעשא וכבן הדד. רק כטוב לב המלך ביין, ודברי הארורה ושתי האמורי' בדברי רז"ל דברי עזות ופריצות מהארורה הם, דיקא נמי דקאמר אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי וההוא גברא אשתטי ליה מחמרא ואלו רוי דהוי לישנא דשכרות לא קאמרה ליה, ומה שתרגם יונתן בן עוזיאל (שמואל א' א') עד מתי תשתכרין עד אימתי את משתטיא, מפני שני דברים הרגם כן' א' מדלא קאמר תשכרי כמו תשכרי ותתערי דאיכה גם את תשכר דנחום, וקאמר בלשון התפעל תשתכרין לכן ביארו כמו יש מתעש' מראה עצמו עשיר, מתרושש מראה עצמו רש, כן תשתכרין מראה עצמך שכורה שאת עושה שטויות כשכורה. ב' מהענין כי לא היתה היא בעת ההיא שותה ומשכרת שיאמר עד מתי תשתכרין, אלא עד אימתי את מראה עצמך כשכורה במה שאת עושה תנועו' משובשות. וכן כתב הרד"ק עד מתי תראי עצמך כאילו את שכורה שאת מתנועעת בשפתי פיך ואין דבריך נשמעים עכ"ל. ואפשר שהפליגה בעזות כי איננו כשכורים הישנים מתוך שכרותם אשר לא ירעו ולא ישחיתו ולא ידברו רק מהמשתטים ביינם מראים עצמם שוטים בדבריהם ובעניניהם כי אין זה נעשה בהפלגת השכרות כי אז ישכב וירדם ולא ידע בשכבו ובקומו כלוט אבל משמחת השתיה עושים דברים כאלה ודיקא נמי דאמרינן בגמרא (מגילה פ"ק) והשתיה כדת אמר רב ענן משום ר' מאיר כדת של תורה מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה אף סעודתו של אותו רשע אכילה מרובה משתיה ופרש"י דת של תורה אכילת מזבח מרובה משתיתו פר שלשה עשרונים סולת לאכילת המזבח ונסך חצי ההין יין ותו איתא התם (שם) אין אונס אמר רבא מלמד שלכל א' וא' השקהו יין ממדינתו ופרש"י ממדינתו יין שרגיל בו ולא ישכרהו ולא ישתהו אלא לפי רצונו. ראה כמה השתדלו להרחיק השכרות הנראה מהמשתה הזה, לא להקטין בגנות הרשע הזה אלא להגדיל בכבוד שמי' שלא יהיה הנס כ"כ גדול אם יהיה נעשה ע"י שכרות וכמו שאנו עתידים לומר בפסוק שלאחר זה מדבריהם ז"ל, ועוד אני אומר להגדיל הנס אמרינן במדרש רבתי (פ"ב) כטוב לב המלך ביין אמר להם בטוב לב המלך אין כתיב כאן אלא כטוב' טובה שאינה טובה, אבל טובתן של ישראל טובה שלימה שנאמר וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה ע"כ' הנה כי אפי' תיבת כטוב מיעוטה לפי שאינה בב"ית נראה שעדיין לא הגיע לכלל שכרות אלא שמידו ית' היתה זאת. תדע שכן הוא דכתי' בנבל ולב נבל טוב עליו והוא שכור עד מאד. הנה שלא הספיק דבר לב טוב להורות על שיצא מדעתו עד שהוסיף והוא שכור עד מאד. ומה גם כאמור פה כטוב ב"כ אף אשר איננו מורה על השכרות בלי ספק, ומכל זה באנו לדבר ויין מלכות רב כי לא על רב היין נאמר רק על פי השנים, ועוד אני אומר דהא דאמרינן בגמרא (מגילה פ"ק) גבי אין אונס אמר רבא שלכל א' וא' השקהו יין ממדינתו שיתיישב יותר בזה הפסוק ויין מלכות רב כיד המלך כלו' בכל מקום אשר יד המלך תקפה ומושלת בו אשר הם קכ"ז מדינה מכלם יביאו יין ופי' ויין מלכות מהמלכות שלו יהיה משקה לכל א' וא' מיין מדינתו אשר גדל והורגל בו כדי שלא יזיקהו בשנותו את טעמו כי כל שינוי רע כנודע ובשתו' כל א' מיין מדינתו יהיה מההשקט והרצון שיעור רב. עוד איתא בגמ' (שם) וכלים מכלים שונים משונים מבעי ליה אמר רבה יצאתה בת קול ואמרה להם ראשונים כלו מפני כלי' ואתם שונים בהם, ופרש"י ראשונים בלשצאר וחבורתו. וכתב הה"ר יהודא ן' שושן ז"ל ופי' הכתוב לדעתם וכלים שהם מכלי' את לוקחיה' אתם שונים פעם אחרת לקחתם והדין עמו שתיבת מכלים יתירה היא ודי שיאמר וכלים שונים, והה"ר אליעזר מגרמיזה ז"ל כתב והשק"ות בכל"י זה"ב גימ' א"ל בי"ת המק"דש, צוה להביא כלי בית המקדש שכליו מלוכלכים אבל הללו יפים הם שונים שנים בקריאה, ועם שונים אל תתערב ראשונים כלו מפני כלים ואתם שונים בהם לפי' נהרגה ושתי ע"כ.
פסוק ח
והשתיה כדת אין אנס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש:
והשתיה כדת אין אונס. במדרש רבתי (פ"ב) אין אונס כדת כל מקום ומקו' אית אתר דבעי מיגס פי' אוכל יבתר כן שתי ואית אתר דשתי ובתר כן מיגס. כדת כל אומה ואומה כאילן כותאי דלא שאתן חמרא דזיקין פי' נאדות של עור אייתי להון חמרא דקולין פי' כדים של חרס, אין אונס באנפקא פי' כוס שמכיל רביעית ההין. רב אמר אין אונס ביין נסך, בילקוט (סי' תתרמ"ח) אמר ר' לוי כך היה תכסיס של אנשי פרס היה להם כוס גדול מחזיק מ' שמציו' והוא הנקרא פוס"קא והם משקי' בו לכל א' וא' אפי' הוא מת אפי' הוא משתגע הוא שותה ומי שהוא שר המשקי' היו גדולי פרס מעשירין אותו שהגדולים של מסובי' רומזים לו ונותנים לו כמה דינרי זהב שלא להשקותו בו, אבל אחשורוש לא הכניס אותו הכוס בסעודתו אמר מי שהוא רוצה לשתות ישתה לכך נאמר והשתיה כדת אין אונס ע"כ, ובמדרש (לקח טוב) קצת שינוי בלשון יש אוהב לשתות בתוך הסעודה ויש אוהב לשתות אחר הסעודה כוס גדול מחזיק שמיניות ונק' פתקא יש אוהב לשתות כל הכוס ויש שמחזירו חציו יש שותה בכוס גדול ויש שותה בכוס קטן הכל לפי דעתו היה משקהו כי כן יסד המלך כי כן תקן המלך לעשות כרצון איש ואיש כפי כחו וכפי וסתו ישתה ע"כ. ואנחנו בגלותנו במלכות הזה אנחנו רואים אונס זה, ובפסוק הקודם הרבינו לדבר בענין הזה דברים של טעם שים עינך עליו, והה"ר יצחק עארמה ז"ל כתב והשתיה להיות כדת אין אונס כי לא היה שם דת וחק לשתות הבכור כבכרתו והצעיר כצעירתו כמנהג. שאם היה כן כבר ימעטו פעמי השתיה כי יצטרכו להתחיל מהגדולים שבמסבה ואולי ישתו מעט ובזה יתמעטו שינוי הכלים ולכן נתן רשות במשתה הזה שישתה כל א' כאשר ירצה מבלי שיוכרח ויאנס אל הדת ולפי שיש בזה חילול כבוד לגדולים אמר כי כן יסד המלך על כל רב ביתו כי כדי לפרסם עושרו על זה האופן בקש מהגדולים שבביתו על כך ויאותו לו והוצרך להסכמתם כי זולת זה לא יהיה כרצון איש ואיש עכ"ל, ומצאתי כתיב, כי כן יסד המלך פי' כן יעץ המלך על רב ביתו אשר הפקיד השרים על הסעודה שלא להשקות אלא לפי רצון השותה שכן יעצוהו יועציו לפי שנקבצו שם חיל פרס ומדי ואם יכריחום לשתות שלא במדה תתבלבל הסעודה ויחזיקו איש ביד רעהו ומתוך הבלבול ימרדו בו וכל זמן ששתו במדה לא עמד שום בלבול, אבל ביום השביעי כטוב לב המלך ביין וגו' ע"כ, ופחדת המרד דברים של טעם הם, אך דבר יום השביעי אנו עתידים להראות שאין עניינו כמפורסם שנעשה בשכרות וכי אין משמעות דברי כטוב לב המלך מורה עליו, ובמקומם יתבררו ויתלבנו הדברים בס"ד, ועוד מצאתי כתוב וז"ל ויין מלכו' רב כיד המלך אמר כי לא עשה זה בהביטו אל אשר נעשה בעבורו המשתה רק בערך אל העושהו וז"א כיד המלך כי עשה כל זה להראות יד המלך ולא לעשות להם גדולה למעלת' והנה עשה לב' סבות הא' מה שאמרתי עתה והוא להראות יד המלך, והב' למה שזה המשתה ראוי שיהיה בשביל שיצורף אל העושה ולא ימשך מזה שכרות כלל כי אפשר בהמון העם ימצאו קצתם או רובם משתכרים ויחטיאו הכוונה לזה ההכרח שישימו סדר לבלתי השחית המשתה ולזה עשה שישימו להם דברים במקום שבתם ואכלם שיזכיר להם באי זה מקום הם יושבים ושישבו בסדר וביראה כי הם יושבים בבית המלך ובראותם חור כרפס ותכלת וגו'. יתמהו לראות אלו הגדולות ויהיה בלבם תמיד לא ימעד להשגיח במה שיעשו, וספר כי זה הסדר ראוי שיושם בעקר והוא היין האפשרי להיות סבת החטא ואמר כי ישקו בכלי זהב למה שיעשה רושם בלבם בראותם כלי המלכות ולמה שהדברים המורגלים לא תתפעל הנפש מהם צוה שיהיו הכלים שונים שלא ישתה הפעם הב' במה ששתה הפעם הא' או שלא יהיה הכלי במה שישת' הוא דומה למה שישתה חבירו וכל זה לעשות רושם בהם יזכרו באי זה מקום הם יושבים, וגם היין שיהיה יין מלכות שיתמהו כשישתו אותו כ"כ הוא' ואמר אח"כ כי מיראתו להמשך זה החטא לא הספיק עד ששם סדר ביין עצמו כי אחר ששם במקום שבתם וגם בכלים וגם בטוב היין וחשיבותו לרוב מעלתו כמו שאמרתי כי שם סדר בכמו' שתיתו ואמר והשתיה כדת אין אונש שפי' אצל' עם שנתפשט פשט הכתוב לפרשו באופן אחר. לפי דעתו יתיש' באר היטב ויתיישבו עמו דברי רבינו והוא כי הנה צוה לאנשי ביתו ועל כל רב ביתו שיתנו היין כסדר וכדת להוציא לאור שמחת המשתה וטובו ותהיה השתיה בסדור מופלג והסבה כדי שלא יהיה איש אונס כי מי שאין שכלו עמו אינו בעל בחירה והוא אנוס במעשיו, או יהיה פי' אין אונס שלא יהיה איש אונס את חבירו מצד השכרות שיעשו עמו התולים ומעשקות איש לרעהו ובעבור שלא ימשך זה המכשול צוה שיהיה כדת, וראה איך הפליא לומר כי כן יסד המלך כי בזה נותן טעם למה הוצרך ללוות זה ואמר כי כן יסד המלך ואינה סבה תכליתית לצואה אבל סבה מניעה ואמר הסבה שבעבורה הוצרך המלך לצוות זה ביין ולא בדבר אחר כי הסדר לא שמו רק ביין לבדו לסבה שקדמה כי בשאר הדברים שם יסוד מוסד למשתה שיתנו הכל בהעדפה עד שיוכלו לעשות כרצון איש ואיש שכמו שמזגי האישים הם מתחלפים כן תאותם הם מתחלפים כי כל איש ישאל המאכל הראוי לו ולזה צזה שיהיה הכל בהעדפה עד שיוכלו למלאת חפץ ורצון איש ואיש, ולמה שכבר צוה זה בכללו הוצרך לומר עתה כי השתיה כדת לא תהיה בכלל זה אמנם תהיה בסדר מופלג וזה הפי' נ"ל כפתור ופרח עכ"ל. והיותר המחוור אצלי ומה שהאמינהו אמיתת הכתוב הוא מ"ש רב במדרש אין אונס מיין נסך כי לא יאנס כל א' שיעבור על מה שתגזרהו דתו ויגדל עון ישר' וידל כבודו בזה, וכן כתב הה"ר אליעזר מגרמיזה ז"ל והשתי"ה כד"ת גימ' זה מנהג כדת התורה ע"כ, ואין ספק כי עצה זו מהמן הרשע יצאה להכשיל את בני ישראל ככל אשר אמרנו למעלה ואם הם אנוסים לאכילה ושתיה לא כבדה חטאתם כ"כ כמו עתה שהיו ברשותם מבלי אונס וביררו ובחרו להם דרך רעה וחייבו את ראשם למלך מלכי המלכים הקב"ה. ואחשוב כי הכתוב כיון להודיענו היות הענין הזה מעורב מאונס ובלתי אונס כי על כן באה תיבת אין אנס חסרה להורות כי היה בענין ההוא קצת אונס כי באמור המלך מי שירצה יהנה מפת בג המלך ומיין משתיו ומי שלא ירצה יעשה כאות נפשו מי לא ידע שכוונהו שישתו ביין משתיו ומי שלא ישתה יודע כי הוא מבטל רצון המלך והוא כמחשיב מאכל המלך לחם מגואל ויינו יין תרעלה ויהיה ירא לנפשו פן יפגעהו בקשת או בחרב ויתגולל ויתעולל עליו והרי זה אונס ולכן כתב אנס חסר כי אונס קצת יש ועל כן אמרו במסורת (דניאל ג ל"ט) וכל רז לא אנס לך כי הוא ית' יודע תעלומות לב אין נסתר מנגד עיניו והוא יודע תעלומות לב ואם נרצה להעמי' עון זה על צואר המן הרע הזה נאמר כי הוא שאל מאת המלך להעבירם על דת ולהשקותם יין נסך והמלך לא שמע אליו וצוה לעשות כרצון איש ואיש מרדכי והמן איש יהודי איש צר ואויב כדבריהם ז"ל בגמ' (מגילה פ"ק) והביאו מאכל כשר ומאכל המלך והשקו' יין נסך לאשר ירצה כרצון המן ולא יאנס שום א' עליו כרצון מרדכי, והה"ר מאיר ן' עראמה ז"ל כתב דברי צדיקים בזה הכתוב ובענין הזה וכה אמר במעט השתדלות יושג איך נתחכם להמציא במשתה ההוא ערבות כל חוש מה' חושים עד שלא יחסר כל בו כדרך שהיו מברכים על המוגמר אחר האכילה לשמח גם הלב ולעורר הרוח אבל עשאו בחשבו מחשבו' יועיל לכל העם הנמצא אתו כי רב הוא ולא יזיק לשום א' וזה כי המציא והסכים שיהיה מקום הסעודה בחצר. גינת ביתן המלך אשר אין ספק שימצאו בו כל מיני המורחים הנאים כריח שדה אשר ברכו ה' לצורך חוש הריח. וכן תיקן יריעות נאות בכל מיני גווונים חור כרפס ותכלת וארגמן והן מראות ערבות לרואה השמש וימתחם כאהל לשבת לחוש הראות, ועוד תיקן וסידר מטות זהב וכסף כדי לעשות הנאה לחוש המישוש, והשקות בכלי זהב ויין מלכות רב כיד המלך אשר לא יסופק כי יערב לגוף ולנפש ולחוש הטעם הרי כאן הנאת די חושים, והשתיה וגו' יראה כי אחרי ששמה ישבו כל העם הגדול ההוא אשר בשושן והקפיד שיהיו נמצאים שם כלם למקטנם ועד גדולם הנה הוא ראוי שיתקן להם מטעמים רבים מאד ומחולפים כי א"א שיהיו כלן שם למגדול ועד קטן בעלי חיך אחד שוה. שזה יתאוה המתוק, וזה יתאוה החמוץ, וזה העפוש, וימר לזה מה שימתק לזה, כי על כל כיוצא בזה נאמר וחיך אוכל יטעם לו. וכן א"א להיות כלם בריאים וכח הבריא. ובפרט החזק החום יצטרך אל המאכלים הקשים כבשר השור ודומיה', והדק לא יעכלהו, וכח החולה הפכיי לזה וגם זה החילוף נמצא בין המאכל הנאו' לגדולים ובין המאכל הנאות אל הקטנים אשר בפי' נמצאו שניהם שם שנ' למגדול ועד קטן, א"כ צריך שיתחכם בעל הסעודה להועיל באופן שלא יזיק לאיש מאנשיו כלל כאמו' ולהוציא הוצאה ימצא כל א' הראוי לו לפי אכלו הראוי לזקן ולנער ולבחור ולחולה ולבריא. וזהו שפי' ואמר והשתיה כדת. ירצה המשתה וכל הבא בו הכל היה לפי צורך כל א' מבני הסעודה ולפי רצונו מבלי שיאנס או יוכרח לאכול ממה שיזיקתו לבלתי ימצא מה מועיל לו, ואין דעתי נוחה במפרשי' מלת והשהיה הזאת ביין עצמו וכפירוש רש"י ז"ל וגם הרלב"ג שאמר כי לא היה שם לכל הבא בסעודה דבר יאנוס אותו או יעכבהו מלשתות בכת הצורך כי תמיד היה מוכן היין לפני כל איש ואיש אבל השתיה שם לכל הבא בסעודה כמו שנקראה למעלה משתה גדול ולהלן את משתה אסתר והמלך והמן ישבו לשתות, לשתות עם אסתר המלכה, וגם רש"י פי' להלן בפסוק יבא המלך והמן אל המשתה אמר כל סעודה נקרא על שם היין כי הוא עקרי, ולדעתי זאת היתה הסבה שלא היו שם כלי זמר כי כל אותם הדברים הנזכרים הבאים שם יוכל המלך לתקנם שלא יבא שום נזק מהם כי המורחים הטובים טובים לכל ובפרט הרחת ריח הפירות כי על כן בחר בכל מיני המורח היושבת בגנים כי זולתה אפשר להזיק בחומם או קורם היוצא מן השווי לקצת כ"ש לחולים הצריכים הפכם, ואותם הגוונים הם טובים לכל עין אדם וכן ג"כ המטו' הנזכרים לחוש המשוש אשר הם תפארת אדם לשבת בית, ישארו שני' אפשר, והם המטעמים במה שיאכל וישתה והקולות אשר לחוש השמע וע"כ נתחכ' במאכלם לתקן אותם כאמור וזהו והשתיה כדת אין אונס, אבל הקולות א"א לתקנם כי מי יוכל לעצור את הקול אשר הוא ערב לזה שלא ישמע חבירו המזיק לו ולכן נפקד משם הוא לבדו ואם הוא הפך המורגל עכ"ל ושפתים ישק, ואני שמעתי מפי זקן טעם נפלא לאשר נפקד הניגון בסעודה ההיא, ואציגנו הנה בתוספת טובה על הנשמע באופן יושג טעם הפקד מושג המנגנים הערבים אבי כל תופש כינור ועוגב אשר על הרוב יהיו הקולות ההם ערבים לשומעיהם וזה כבר הקדמנו היות כוונה עצמי' למשתה הזה שיתגאלו עם בני ישראל בפת בג המלך וביין משתיו. ולמה שהיו הניגון והמושי"קה דבר יערב לנפש לסבת היותה מורגלת בשמע זה בהיותה במרו' כנודע למי שלא יכחיש פשוטן של מקראות ואמתתן ומלאכי מרום פותחים את פיהם מברכין משבחין מפארין וכו', בשפה ברורה וכו' ואשמע את קול כנפיהן וגו' ויש אנשים יערב עליהם כ"כ עד אשר יתבטלו חושיהם לבל ידעו איפה הם, ויש מהם תקפוץ עליהם שינה כי תתבודד הנפש לשמוע אל הרנה עד שתנוח הגוף כפגר מת כי רועה היא אותו וכשתפרד מהשגיח בו יהיה כלא היה וישן וירדם כמו בקטנים יונקי שדים כי לא ישנו תם לא ישמעו את קול הרנה וכשומעם יניחו על משכבותם וערבה שנתם להיות צלצול הקול והנועם עדיין נקבעת בנפשם למיעוט זמן הפרדם ממנו וכן יקרה לחולים כי בהחלש הכחות החומריים ינשאו הנפשיים לעומת' וכ"ש שישב האדם הבריא מבלי אכול ושתה בשומעו את הקול לכן נפקד התענוג הזה מן הסעודה הזאת ואם רב הוא לבל ימצא מי שימנע מלאכול ויורה היתר לעשות באמור המלך אמר לעשות כרצון איש ואיש ושערב לו שיונע מאכול ונמצאת מחשבת הצר בטלה, ועמוד על זה.
פסוק ט
גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות אשר למלך אחשורוש: