מנורת המאור· רבי ישראל אלנקאוה
ב; פרק התפילה · הלכות חג המצות
בענין הגעלת הכלים
הלכות חג המצות
נחלקים על שמונה חלקים וזה סדרן:
החלק הא', בענין הגעלת הכלים הראויין להשתמש בהן בחג המצות.
החלק הב', בענין בדיקת החמץ.
החלק הג', בענין יום ארבעה עשר.
החלק הד', בענין דברים שעוברים בפסח מפני שיש בהן תערובת חמץ.
החלק הה', בענין לישת המצה ושמירת העסה מלהחמיץ.
החלק הו', בענין איסור מלאכה בי"ט חוץ מלבשל ולאפות לצורך יום טוב.
החלק הז', בענין המלאכות שהתירו רז"ל לעשותן בחולו של מועד.
החלק הח', בענין תפלות כל שמונת ימי החג והפרשיות וסדר ליל הפסח.
החלק הראשון
בענין הגעלת הכלים הראויים להשתמש בהן בפסח. קדרות של חרס שמשתמשין בהן בחמין כל ימות השנה אסור להשתמש בהן בפסח. ואין להם תקנה להשתמש בהן בפסח, בין שנשתמש בהן בחמץ בחמין, בין שנשתמש בהן על ידי האור, כגון קדרות, בין שעירה לתוכן חמץ רותח, כגון קערות. ואפי' הכניסם באש, ואפי' מלא אותם גחלים, אינו די להם, שחוששין שמא יחוס עליהן שישברו ואינו מלבנן באש כראוי. אבל אם הכניסן לתוך כבשן האש שמצרפין בו כלי חרס חדשים, הואיל ומכניסן להיסק גדול כזה, ודאי אינו חומל עליהן שישברו, ופסק הרא"ש ז"ל שמותר להשתמש בהן בפסח על ידי היסק גדול כזה. אבל אם הכניסן לתוך התנורים שלנו, אסור להשתמש בהן בפסח, גזירה שמא יחוס עליהן שישברו. וסוף סוף כלי חרס אינו די להם בהגעלה ולא בדבר אחר, ואסור להשתמש בהן בפסח. כדגרסי' במ' פסחים וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. ומה שהתירו הרא"ש ז"ל על ידי הסקה גדולה בכבשן שמצרפין בו כלי חרס חדשים, דין הוא, מפני שנעשה על ידי הסקה גדולה כזו כחדש הוא.
השפודין והאסכלאות שמשתמשין בהם על גבי האור בלי מים, בהכשר כלי גוים. השפוד והאסכליא מלבנן באור. והכלים המשתמשין בהן בימות השנה בצונן, כגון כלי חרש ששותין בהם או הכלים שנותנין בהם שמן או דבש וכיוצא בהן, די להם בשטיפה יפה יפה ובהדחה בצונן. סכינין צריכין הגעלה בכלי ראשון, וכלי ראשון הוא היורה שהרתיחו בו מים על האש להגעלה, אפי' אינו עתה על האש רק עוד המים שבתוכו רותחין. וקודם ההגעלה צריכין השחזה באבן או במשחז להעביר כל זוהמא שעליהן. ואם יש גומות בסכין אין די לו בהגעלה וצריך ליבון באש, וצריך להכניס הסכין ביורה של הגעלה, הסכין והקתא שלו, דתניא סכיני אידי ואידי ברותחין בין פרזילהו בין קתיהו. כלים שנשתמש בהן בחמין, כפי תשמישן כך הכשירן, אם תשמישן בכלי ראשון, כגון המגרפה שמכניסין בקדרות, צריך להכשירן בכלי ראשון, ואם תשמישן בכלי שני, כגון קערות של עץ או של מתכות או של גללים, מכשירן בכלי שני. ועירוי שמערה עליהן מכלי ראשון חשוב ככלי שני, וכך צריך להכשירו. אבל כלי שנשתמש בו על ידי האור, האור לא די לו בעירוי שמערה עליו מכלי ראשון, אלא צריך להגעילו בכלי ראשון.
זה הכלל בהגעלה ובליבון, מגעילין ומלבנין הכלים כדרך שנשתמש בהן, אם על גבי האור מגעיל אותן במים רותחין בתוך היורה על גבי האור, ואם נשתמש בהן על גבי היורה בלי מים, מלבן אותן באש, דקיימ' לן כבולעו כך פולטו. וכלי אבנים דינן בהגעלה ככלי מתכות. כדגרסינן בהלכות גדולות הני בוכני דגללי ככלי מתכות דמיאן. מדוכות של עץ ואבן שדוכין בהן כל השנה, ולפעמים דכין בהם פרגים שומין ופלפלין, אע"פ שנבלע בהן הפת על ידי השומין והפלפלין שהן חריפין ונבלע בתוכן ביותר, כתב ר' יצחק אלפסי ואבי העזרי ובעל הערוך והר' יצחק ן' גיאת והרא"ש זכר צדיקים וקדושים לברכה, שמותר להשתמש בהן בפסח אחר שמגעילן, ובלבד שיהיו חלקים ולא יהיו בהם בקעים, אע"פ שרבי שלמה ור"ת ז"ל לא התירום.
כל הכלים, אפי' של חרס, שנשתמש בהן חמץ בצונן, מותר להשתמש בהן במצה, אפי' בחמין, חוץ מבית שאור ובית חרוסת. פי' בית שאור, הוא הכלי שמשימין בו השאור ונבלע בתוכו שאור הרבה, ובית חרוסת הוא הכלי שמשימין בו החרוסת, והוא פירורין מדוכין עם שומין ופלפלין, ומפני שדברים אלו חריפין ביותר נבלעין הרבה בכלים. אע"פ שלא נשתמש בהן בחמין אלא בצונן, אסור להשתמש בהן בפסח בחמין, אבל בצונן, להניח בהן מצה אפויה, מותר. אבל אסור ללוש בהן, אע"ג דצונן הוא, מפני שממהר להחמיץ. בד"א בלא הגעלה, אבל בהגעלה אפי' בית שאור וחרוסת מותרין, אם אינן של חרס, אבל אם הם של חרס, אין הגעלה מועילה להן, אפי' לא נשתמש בהן בחמץ אלא בצונן, לא ישתמש בהן במצה אלא בצונן.
מאני דקוניא, פי' כלי חרס המוצפין, דינן ככלי חרס לענין חמץ בפסח ושאר איסורים, חוץ מלענין יין נסך, דחיוארי ואוכמי שרו אם הן חלקין, אבל אם יש בהם בקעים או הם ירוקים, אפי' הם חלקים אסורים. הלוח שעורכין עליו כל השנה והערבה שלשין בה כל השנה, אם העריבה של עץ, צריכה הגעלה, ואם העריבה של חרס, אין די לה בהגעלה. והלוח שעורכין עליו דיו בהגעלה. השולחנות שאוכלין עליהם, והתיבות שמצניעין בהן פת כל השנה, רגילין לערות עליהן רותחין, שפעמים נשפך המרק לתוכן, סלין שמולחין בהן הבשר, כתב אבי העזרי שצריכין הגעלה.
מחבת שמטגנין בו, כתב הרא"ש ז"ל שדיו בהגעלה, ואם היא ארוכה מכניס חציה ביורה במים הרותחין, והופך ומגעיל חציה האחרת, ואם היא ארוכה ביותר מלבנה באמצע. וכל כלי שאינו יכול להכניסו בפעם אחת, מכניס חציו ומגעילו וחוזר ומכניס חציו השני. ולא חיישינן שצדו הנגעל בולע מצדו השני שלא נגעל. וכל הכלים שצריך להגעיל, מגעיל ידותיהן כמותן. מכסה של ברזל שמכסין בו את הקדרה בימות השנה, צריך הגעלה, כיון שמזיע בכל שעה מחום הקדרה. ואם נתנוהו בפסח על הקדרה בלא הגעלה, כל התבשיל אסור, שזיעת המכסה מתערבת בתבשיל. ואם אפו עליו בצק, צריך ליבון.
כלים של ברזל, שאין דרך להשתמש בהן בחמין, אלא שחושש שנשתמש בהן בחמין, ורוצה להגעילן, כתב אבי העזרי שאין להגעילן עם שאר הכלים, שמתוך שלא בלעו הרבה ממהרין לפלוט, וחוזרין ובולעין מימי ההגעלה האסורין. וכן כל כלי שנשתמש בו בכלי שני, לא יגעילנו עם כלי שנשתמש בו בכלי ראשון, מהאי טעמא. וכתב הר' יעקב זצ"ל בן הרא"ש ז"ל שאין לחוש במי שמגעיל קודם שש שעות, אם יבלע הכלי ממי הגעלה, אין צריך לדקדק בכל זה.
קדרות וקערות של חרס, שנשתמש בהן בחמץ בימות השנה ואין להם תקנה לפסח, כמו שאמרתי, ושאר הכלים שלא הגעיל אותן להשתמש בהן בפסח והיה רגיל להשתמש בהן בחמץ, גורר אותן יפה יפה, ואם היו בהן סדקים, בודק אותן יפה יפה, וגורר מעליהן החמץ, ומצניע אותן במקום שאין היד מגעת להן עד לאחר הפסח. וטוב לסגור אותן בחדר ויצניע המפתח, שמא יבא להשתמש בהן בפסח. ויש שמכסין אותן בטיט מבית ומחוץ, כדי שיהיו נכרים, ואע"פ שאין היד מגעת להן. ומנהג יפה הוא. צריך לרחוץ כל הכלים שיש לו להגעיל, קודם ההגעלה, וצריך לחכך אותן בחול או בעפר, כדי להסיר מעליהן הזוהמא.
דין ההגעלה. יקח מדה גדולה וימלאנה מים, ויתן אותה על גבי האש עד שירתיחו המים, והיא הנקראת כלי ראשון. ויכניס בה, כשהיא על גבי האש, כל הכלים שצריך להשתמש בהן בפסח ונשתמש בהן בחמץ, חוץ מכלי חרס שאין די להם בהגעלה ולא בדבר אחר, כמו שאמרתי. וצריך להוציא את הכלים מן היורה מיד, קודם שיבלע בהן מהמים שביורה. ואחר שמוציאין אותן מן היורה, צריכין שטיפה והדחה בצונן, כדי שלא יחזרו ויבלעו המים הרותחין שעליהם. והמפשפשין אחר שטיפה והדחה, הרי זה משובח.
יורה גדולה שאין לו אחרת גדולה ממנה שיכניס בה בתוכה להגעילה, ישים עליה שפה של טיט סביב על שפתה, וימלאנה מים, וירתיח אותה על האור. ותהיה מלאה, כדי שיצופו המים על שפתה ברתיחה. או מלבן אבנים באור ומכניס בה, או לפיד אש וישליכנו לתוכה, ומתוך כך ירתיחו המים יפה עד שיעלו על שפתה. כדגרסי' בהכשר כלי גויים, כיצד מגעילין, מביא יורה קטנה לתוך יורה גדולה, ויורה גדולה מאי, עביד לה גדנפא דטינא ומלייא מייא ומרתח להו.
היתה היורה שהגעיל בה בת יומא, פי' שנשתמש בה אותו היום בחמץ, ההגעלה מותרת. כך פסק הרא"ש ז"ל. ולא חיישינן דכלי בן יומו לענין שמגעילין בו. בד"א שהגעיל בה קודם שעה ששית בארבעה עשר בניסן, אבל אם הגעיל בה משעה ששית ואילך, והיא בת יומה צריך להגעילה קודם, מפני שבהגעלה ראשונה נאסרין המים, שאין בהם ששים לבטל פליטת היורה דבכולה משערינן, ונמצא שהמים כולן נאסרין ונבלעים בכלים הנגעלין בתוכה, אם משהה אותן בתוכה עד שתגמר פליטתן. אבל קודם שעה חמישית, אע"פ שהמים חוזרים ג"כ ונבלעים בתוכה, אין לחוש, מפני שהיא שעת היתר, ודמי לנותן טעם בדנותן טעם, ומתבטלין. וגם נזהרים לשופכם קודם שינוחו מרתיחתן, דהשתא לא בלעו. כך פסק הרא"ש ז"ל. והגעלה בתוך המועד אינה מועלת כלום, שאיסור חמץ בפסח במשהו.
בענין בדיקת החמץ
החלק השני
בענין בדיקת החמץ. הואיל וביעור חמץ הוא זכר ליציאת מצרים, שנא' (דברים טז, ג) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, וכתי' (שמות לד, כה) לא תשחט על חמץ דם זבחי, ופירשו חז"ל לא תשחט הפסח והחמץ בבית. והמודה ביציאת מצרים מודה באלהות הב"ה ובמציאותו ובהשגחתו, כדגרסי' בספרי אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, כל המודה ביציאת מצרים מודה בהב"ה וכל הכופר ביציאת מצרים כאלו כפר בעיקר. לפי' החמירו ז"ל באיסור חמץ בפסח יותר משאר איסורין, והזהירו הכתוב שלא יראה לנו ולא ימצא ברשותנו שנא' (שמות יג, ז) ולא יראה לך חמץ, ולא ימצא בכל גבולך שבעת ימים, וכתי' (שמות יב, יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. וכל האזהרה הזאת שמא ישכח אדם ויאכל ממנו בפסח. ולמה הזהירנו כל כך על חמץ בפסח, יותר משאר איסורי מאכלות, כגון נבלות וטריפות וחלב ודם ושאר איסורין, מפני ששאר איסורין הם אסורים כל ימות השנה, ולפיכך נזדרז אדם ליזהר בהן וישמר מלאכלן, ולפיכך אין מבערין אותן. אבל חמץ בפסח, שמותר לאכלו כל ימות השנה ואינו אסור אלא בפסח בלבד, אין אדם יכול ליזהר בו כל כך, הואיל והוא רגיל לאכול ממנו, ולפיכך הזהירה עליו תורה בבל יראה ובל ימצא, וחייבה עליו כרת למי שאוכלו בפסח במזיד, שנא' (שמות יב, טו) כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו'.
זמן בדיקת חמץ הוא ליל ארבעה עשר בניסן, דתנן אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. ופי' אור לארבעה עשר, לילה שמחרתו יהיה ארבעה עשר. שכח ולא בדק ליל ארבעה עשר, בודק יום ארבעה עשר לאור הנר, כדגרסינן במ' פסחים אין בודקין לאור החמה ולא לאור הלבנה. ומקשי בירושלמי וכי יש חמה בלילה, לא קשיא, לא אמרן אלא בשלא בדק ליל י"ד יבדוק יום י"ד, לא בדק ביום י"ד, יבדק בחולו של מועד, לא בדק בחולו של מועד, יבדוק לאחר המועד. מפני שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. ועל בדיקה של אחר המועד לא יברך. וחייבו רז"ל בדיקת חמץ בלילה לשני דברים, האחד לפי שבלילה בני אדם מצויין בבתיהם ואין להם שום דבר שמעכב אותן, והשני שבלילה צריך לאור הנר, והבדיקה יפה לאור הנר בחורין האפלין יותר מלאור היום, ואפי' יבדוק אדם בחורין האפלים ובסדקין האפלים ביום לאור הנר, יותר יפה הוא אור הנר בלילה מביום. וכך מפרש בגמ' אמ' רב נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה. ומנין שאור הנר יפה לבדיקה, שנא' (בראשית מד, יב) ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא, הא למדנו שהמחפש מוצא. הא ניחא חיפוש, דמשכח לאור הנר מנא לן. למדנו חפוש מחפוש, כתי' הכא (פסחים ז:) ויחפש וימצא, וכתי' התם (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. מה התם יפה נר לחיפוש, אף כאן נר יפה לחיפוש. הא למדנו שהחיפוש בנר יפה לחפש חדרים וחדרי חדרים. ועוד כתי' (צפניה א, יב) והיה בעת ההיא אחפש את ירושלם בנרות, הא למדנו שהבדיקה לאור הנר יפה.
חל להיות ליל י"ד בליל שבת, יבדוק ליל שלשה עשר, ומבער כל החמץ קודם שיחול השבת, דתנן ארבעה עשר שחל להיות בשבת, מבערין את הכל מלפני השבת, ומניח מזון שתי סעודות וכו'. וליל י"ד משתחשך, לא יאכל אדם עד שיבדוק. ואפי' אם יש לו זמן קבוע ללמוד, לא ילמוד עד שיבדוק, ואם התחיל, פסיק ובודק. ואם שח בין הברכה לבדיקה, כתב הרא"ש ז"ל וכך לשונו, יש אומ' שאין לבודק לדבר עד שיגמור כל הבדיקה, ויש מוסיפין עוד לומר שאם שח בדברים בעלמא, שלא מעין הבדיקה, שצריך לחזור ולברך. וכל זה איננו שוה לי אלא שיש ליזהר שלא לדבר בין הברכה לתחלת הבדיקה, אבל משהתחיל לא הויא שיחת הפסק ע"כ. ומ"מ טוב ליזהר שלא לעסוק בשיחה בטלה לכתחלה עד שיגמור כל הבדיקה, כדי שישים אל לבו לבדוק בכל המקומות שמכניסין שם חמץ. ואם אין יכול לבדו לבדוק, יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך, ויתפזרו לבדוק איש איש במקומו, על סמך הברכה שבירך בעל הבית, שעשרה עושין מצוה אחת, ואחד מברך לכולן. ומצוה מן המובחר לבדוק בנר של שעוה. ואין בודקין לאבוקה, מפני שאין יכול להכניסה לחורין ולסדקין. וכתב הרא"ש ז"ל וזה לשונו, על כן נוהגין באשכנז שאין בודקין אלא בנר של שעוה אבל לא בנר של חלב, שמא יטיף על הבגדים, וגם לא בנר של שומן, שמא יטיף החלב, וגם לא בנר של שמן, שמא יטיף על הבגדים, וגם שאינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין ע"כ.
מקומות שצריכין בדיקה הם כל מקום שרגיל להכניס בו חמץ, אבל חורים שהם עליונים ביותר, שאין היד מגעת להם, או מקום שהוא משופע ביותר, שלא יעמוד בו דבר, או בתי תרנגולין או בתי התבן או כיוצא בהן, ושאר המקומות שאין רגיל להכניס בהן חמץ, אינן צריכין בדיקה, דתנן כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. וכל מקום שרגילין להכניס בו חמץ, אבל נסתפק אם הכניס לתוכו חמץ או לא, צריך בדיקה, וג"כ מקום שתינוקות רגילין להכנס לשם צריך בדיקה. ועוד כל מקום שמכניסין בו חמץ, אע"פ שסבור שלא הכניס לשם כל חמץ אותה השנה, הואיל ורגיל להכניס שם חמץ, צריך בדיקה, שאיפשר שהכניס לשם חמץ ושכח, דארז"ל כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עבד ולא מדעתיה. מקומות המאוסין, שאינו ראויין להכנס בהן לאכול, כגון רפת בקר, אינן צריכין בדיקה. כל מקום שהשמש רגיל להכנס לשם, כגון אוצרות יין ושל מלח ושל עצים ושל תמרים, אע"פ שלא הכניס בהן חמץ צריכין בדיקה, שמא נכנס לשם השמש ופתו בידו. אוצרות של דגים קטנים צריכין בדיקה, שאיפשר שנכנס לשם השמש בתוך הסעודה ופתו בידו, אם לא הספיקו מה שהוציא לסעודה קודם סעודה, ומפני שהם קטנים לא שיערו כראוי כמה הם צריכין לסעודה. אבל אוצרות של דגים גדולים אין צריכין בדיקה, שאין דרך להכנס לשם בתוך הסעודה, מפני שידוע כמה צריכין לסעודה ומביאין הכל קודם הסעודה. כל חדרי הבית והעליות צריכין בדיקה, כי לפעמים אדם נכנס לשם ופתו בידו. חור שבין יהודי לחבירו, כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו כל אחד בלבו, וחור שבין יהודי לגוי אינו צריך בדיקה כלל. בתי כנסיות צריכין בדיקה, מפני שהתינוקות מכניסין לשם חמץ ואוכלין.
הכל נאמנין לבדיקה, נשים ועבדים וקטנים, כולם אם אמרו בדקנו נאמנים בדבריהם, ואין חוזרין ובודקין פעם אחרת.
הבודק צריך ליטול נר בידו, ויהיה של שעוה, כפי שאמרתי, ומברך קודם הבדיקה, בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ, ואח"כ בודק, דאחז"ל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. פי' קודם. ואחר הבדיקה יטול כל החמץ שבידו וישים בארון או במקום שאין עכבר מגיע לו. כדגרסינן בירושלמי כיצד הוא עושה, כופה עליו את הכלי, כפה עליו ולא מצאו, אני אומר יד נוטלתו, לא כפה ולא מצאו, צריך לבדוק את הבית פעם אחרת. ואחר כך מבטל כל החמץ שברשותו שאינו יודע בו. והביטול צריך להוציא מפיו דברים שמבטל אותו בהם, באיזה לשון שרוצה. אבל נהגו לבטל בלשון הגמ', והוא, כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ולא ידעית ביה, ליבטיל וליהוי חשיב כעפרא דארעא.
בענין יום ארבעה עשר
החלק הג'
בענין יום ארבעה עשר, אמ' קרא שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, וכתי' (שמות יב, יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. ודרשו חז"ל שאך ביום הראשון, שהוא יום שלפני שבעת הימים, שהוא י"ד בניסן, נמצא שהוא יום ארבעה עשר בניסן, מותר לאכול חמץ במקצתו ואסור במקצתו. ואיני יודע אימתי מותר ואימתי אסור, אלא שלמדנו מהפסוק, שאמ' לא תשחט על חמץ דם זבחי, ופירשו ז"ל לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים. לפיכך נתחייב ביעור חמץ קודם שחיטת הפסח, בעת שתפנה השמש לערוב, שהוא אחר חצי היום מיד. למדנו מכאן שזמן ביעור חמץ מן התורה, משש שעות ומעלה ביום י"ד בניסן. ועוד חמץ דם זבחי בגימטריא מאתים ותשעה, כמנין מחצי היום. וחז"ל הוסיפו על זמן האיסור שעה אחת, כדי לעשות סייג לתורה. ואסור החמץ באכילה ובהנאה בשעה הששית, והוא חצי היום והשמש בחצי השמים. דתניא חמץ דאיתסר משש שעות ולמעלה מנא לן. אמ' אביי תרי קראי. כתי' (שמות יב, יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, וכתי' (שמות יב, טו) שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. הא כיצד. לרבות י"ד בניסן לביעור, ואימא מצפרא, אך חלק דהות ליה מתחלת שבע, ועבדו רבנן הרחקה יתירתא דלא ליגע באיסורא דאוריתא.
ועוד חשו רבנן ביום המעונן, שמא יטעה ויאכל בשעה השביעית כסבור שהיא החמישי. ולפיכך אסרו חז"ל אכילת חמץ אף בשעה הה', והתירו ליהנות ממנו כל שעה חמישית, למכור אותו לגוי, או להאכיל אותו לבהמתו או לעופות, ובלבד שיראה אותה בשעת אכילה. שלא יצניעו ממנו, ואם שיירו ממנו יבער אותו קודם שתחול שעה ששית. מתחלת שעה ששית ומעלה אסרוהו אפי' בהנאה, ואם קידש בו אשה אינה מקודשת, כיון שאסרו בהנאה. ואכילתו אסרו מסוף שעה רביעית ואילך. ולא חיישינן רבנן שמא יטעה אף בשעה שביעית ויאכל, כסבור שהיא השעה הרביעית, מפני שהכל בקיאין בשעה הרביעית שהוא זמן האכילה לכל, דתנן ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש, והלכה כותיה. ומפרש בגמ', מאי טעמא לא אוכלין כל חמש. גזירה, משום יום המעונן, דכיון דליכא חמה, אתי למטעי, ומיחלף ליה חמש בשבע, ושעה שביעית אסורה לדברי הכל. אי הכי אפי' ארבעה נמי לא ניכול. אמ' רב פפא ארבעה זמן סעודה לכל היא ולא אתי למיטעי.
הא למדנו שצריך לבער החמץ מרשותו עד סוף השעה החמישית, קודם שתחול השעה הששית, ויבטל השאר שאינו יודע בו, כמו שאמרתי. ואם חלה שעה ששית ולא ביער אותו, צריך לשרוף אותו, או מפרר אותו וזורה לרוח, או מפרר אותו וזורק לים, ואפי' לשם לא יזרקנו שלם עד שיפריר אותו. ואע"פ שאמ' ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שרפה, הגאונים פסקו כחכמים, דאמרו מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, א"כ השבתתו בכל דבר.
היה ברשותו חמץ של ישראל, ימתין עד שעה חמישית, אם בא הבעל ליטול אותו מוטב, ואם לאו ימכרנו לגוי, שעדיין בשעה חמישית מותר בהנאה. לא מצא גוי, צריך לבערו בזמן איסורו, אפי' אם חייב באחריותו.
היה ברשותו חמץ של גוי, אם קבל עליו ישראל אחריותו, או שהיה גוי אנס ויחוש ישראל שמא ישלם אותו לגוי, הרי הוא כשל ישראל וחייב לבערו. וכתב הרמב"ם ז"ל והסכים עמו הרא"ש ז"ל, דאפי' אם הוא שומר חנם עליו, ואינו חייב אלא בפשיעה, שחייב לבערו. אבל אם לא קיבל עליו אחריותו, או שלא היה הגוי אנס, די לו שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, כדי שיהיה פרוש ממנו שמא ישכח ויאכל ממנו.
היה ברשותו חמץ של הקדש, אינו צריך לבערו, ואפי' מחיצה אינו צריך. כדגרסינן במ' פסחים שלך אין אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. מ"ט לא צריך מחיצה, מפני שבני אדם פורשין ממנו מפני שהוא של הקדש, ואין חוששין שמא יטעה אדם ויאכל ממנו בפסח. היה לו חמץ בגג, די לו שיבטל אותו בדיבור, ואין צריך לומר שהוא אסור בהנאה אחר הפסח. היה לו חמץ בגג, צריך הבערה, שמא יפול לארץ ויאכל ממנו. ואסור לתת חמץ לגוי אחר שעבר זמן ביעור, מפני שהגוי מחזיק טובה לישראל בשבילו ונמצא נהנה ממנו, אבל חמץ בשעה ששית, כתב בעל המאור שאינו אלא מדרבנן, וחייב מיתה בידי שמים כעובר על דברי חכמים, והרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל כתבו שלוקין עליו. ואם אכלו בשעה שביעית, הרי זה עובר על לאו מדברי תורה לדברי הכל, ולוקה.
ואסור לאכול כלום ממין המצה בערב הפסח, אחר שעה תשיעית, שהוא קרוב לזמן מנחה קטנה, עד שתשקע החמה, כדי שיאכל המצה של מצוה בלילה, כשהוא תאב לאכול וכדי שתהא המצוה חביבה עליו. אם רצה לאכול ממיני פירות או ממיני ירקות הרשות בידו. דתנן ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, ומפרש בגמ' אבל מטבל הוא במיני תרגימא. אבל מצה של מצוה בערב הפסח, ואפי' קודם תשלום תשע שעות, מכין אותו מכת מרדות. כדגרסינן במ' פסחים ירושלמי א"ר לוי האוכל מצה בערב הפסח כבועל ארוסתו בבית חמיו, ומפרש בגמ' ודוקא מצה של מצוה. ולמה הקיש אכילה בערב הפסח לבועל ארוסתו בבית חמיו, לומר לך מה ארוסתו אסור לבעול אותה עד שיכניסה לחופה בשבע ברכות, אף המצה אסור לאכול אותה עד ליל הפסח ויברך קודם שבע ברכות. ואלו הן. א' בורא פרי הגפן, על קידוש שיש בו שם ומלכות. ב' שהחיינו. ג' על נטילת ידים, ראשונה לטיבול ומשקה. ד' בורא פרי האדמה, על אכילת הכרפס. ה' אשר גאלנו. ועל כוס שני אין צריך לברך, על דעת רבי יונה ז"ל ורבני צרפת והרא"ש ז"ל, שפסקו שאין טעון ברכה אלא כוס ראשון, כמו שאפרש לקמן בע"ה. ו' על נטילת ידים שנייה. ז' על אכילת מצה. ועוד הקיש המצה לארוסתו, מה ארוסתו היא שלו אבל לאחר זמן, כך המצה בערב הפסח היא שלו אבל לאחר זמן.
אמר המחבר. המצה בגימטריא מאה וארבעים. מה כלה בלא שבע ברכות אסורה, אף מצה בלא שבע ברכות אסורה.
יום ארבעה עשר שחל להיות בשבת, כתב הר' יעקב ז"ל בן הרא"ש ז"ל באורח חיים שסעודה שלישית, הואיל וזמנה אחר המנחה, אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ, וטוב לעשותה במיני פירות. ע"כ. וכן הודה רש"י ז"ל לבער הכל מלפני השבת, ולשייר מזון שתי סעודות, ולא לאכול מצה, שלא יאכל בלילה מצה שלא לתאבון. אבל ר"ת ז"ל אמרו עליו שהיה רגיל לאכול בערב הפסח שחל להיות בשבת קודם תשע שעות, לקיים מצות סעודת שלישית, מצה שנילושה בביצים או במי פירות, והיא הנקראת מצה עשירה, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בליל הפסח, מפני שצריך לחם עוני. ולפי שאינה מצה של מצוה היה אוכל אותה בערב פסח שחל להיות בשבת קודם ט' שעות, לקיים סעודה שלישית.
ואסור לעשות מלאכה בערב פסחים אחר חצות. עבר ועשה מנדין אותו, דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד אחר חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. ולדברי הכל אחר חצות אין עושין. ומפרש בגמ' עבר ועשה, שמותי משמתינן ליה.
בענין דברים שעוברין בפסח
השער הרביעי
בענין דברים שעוברין בפסח. כל האוכל כזית חמץ גמור, מתחלת ליל חמשה עשר בניסן עד תחלת ליל אחד ועשרים בו, חייב כרת, שנא' (שמות יב, יח) בראשון בארבעה עשר יום לחדש [בערב] תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב, וכתי' (שמות יב, יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל. וחמץ שחייב על אכילתו בפסח כרת הוא מאחד מחמשת המינין שיוצאין בהן ידי חובתן בפסח, שהן חטים ושעורים וכוסמין ושפון ושבולת שועל.
וגרסינן במדרש יהי אור ר' חייא ור' יוסי היו מהלכין בדרך. אמ' ר' יוסי לר' חייא, בכל זימנא דאזלינן באורחא, ומלעינא באוריתא דקודשא בריך הוא, מרחיש לן ניסא, וכען אורחא דאאריך לן, נעסוק באוריתא וקודשא בריך הוא יזדווג בהון. פתח ר' חייא ואמ', בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים תאכלו מצות, וכתי' (שמות יב, טו) שבעת ימים תאכלו עליו מצות לחם עני. בוא וראה, כשהיו אבותינו במצרים ורצה הב"ה לקרבן לתורה ולארץ ישראל שמוציאה לחם עני, והיא מלכותו של דוד, שכתי' בו כי עני ואביון אני, לפי' האכילם לחם עוני כשגאלם. אמ' ר' יוסי לר' חייא, מעולם לא ידעתי למה קורין לפת שהיא מחמשת המינין לחם עוני. שמצה בגימטריא עולה למנין עוני. ומאי טעמא מצה דוקא מחמשת המינין. שתק ר' חייא. עד שהיו מהלכין שמעו קול שהיה צווח ואומר, אל תרדו למטה, מפני שהוא ההר בקוע, ותפלו בין בקעיו, ותרדו לתחתית הארץ. כששמעו נטו להם מן הדרך ועלו אל ההר. אמ' ר' יוסי לר' חייא, הב"ה רוצה לשמור אותנו בדרך הזה ויראה לנו נס מופלא. ראו שהיו בהר סלעים חזקים והיו בהם בקעים בקעים. כשהיו מביטין באותן בקעים, ראו אדם אחד שיצא מהם בבהלה. מיד תמהו ר' חייא ור' יוסי. אמ' ר' יוסי לאותו האיש, מי אתה. אמ' לו, מאנשי ארקא אני, שהוא תחת האדמה הזאת שאתם יושבים עליה. אמ' לו, ויש לשם בני אדם. אמ' לו, הן. אמ' לו, וזורעין וקוצרין. אמ' לו, הן, אבל הם זורעים זרעונים אחרים משונין משלכם, ואפילו זורעין מחמשת המינין, שהן חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, אין צומחין כמותם, אלא כעין הזרעונים שלנו. אמ' לו ר' חייא, ולמה עלית לכאן. אמ' לו, לדעת מה שמה של אדמה זו שאתם יושבים עליה. אמ' לו, ארץ שמה. אמ' לו, עליה הכתו' אומר, ארץ ממנה יצא לחם, שארצכם זו מוציאה ה' מינין ולא שאר ארצות. ואמ' הכתו' שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. הא למדנו שלחם עוני שאינו אלא מה' המינין היוצאין באדמה ששמה ארץ, ולא בשאר ארצות. וילפינן מגזירה שוה לחם לחם, איזה לחם נקרא לחם עוני, הוי אומר זה הבא מחמשת המינין הצומחין באדמה הנקראת ארץ ולא בשאר ארצות, כדא' ארץ ממנה יצא לחם.
אכל חמץ בפסח פחות מכזית, מכין אותו מכת מרדות, שאיסורו מדרבנן. הניח חמץ ברשותו בפסח, הרי זה עובר על שני לאוין, על לא יראה ועל לא ימצא, ואפי' הכי אין מלקין אותו, דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. החמיצה עיסתו, או הביא שום חמץ ברשותו, מלקין אותו, מפני שהוא לאו שיש בו מעשה. מצא חמץ ברשותו בפסח, אם קדם וביטל כל חמץ שברשותו, די לו שכופה עליו את הכלי, ואם לא ביטל אותו קודם זמן הביעור, צריך לטול אותו בידו ויוציאנו מרשותו, מפני שהוא עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא. ואתי איסור דאוריתא ודחי איסור טלטול שאינו אלא מדרבנן. מצא פת בפסח, ואינו יודע אם חמץ או מצה, דנין אותו כזמן האחרון והוא מצה, דתניא הלך אחר האחרון ומותר. ואם הוא מעופש ונראה שהוא מקודם הפסח, דנין אותו כחמץ.
דברים שעושין בתערובת חמץ, כגון כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתוס המצרי וזימא של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים. כותח הבבלי הוא כגון מים שחורים שעושים מפת שרוף ומערבים בו דברים אחרים והוא יפה לתקן התבשיל, אלא שכותח הבבלי עושים אותו מדברים אחרים ונותנים בו פירורי פת להחמיצו. ושכר המדי נותנין בו שעורים ומים ומחמיצין. וחומץ האדומי ג"כ נותנים בו שעורים ומחמיץ. וזיתוס המצרי הוא שליש מים ושליש שעורים ושליש מלח או חמץ בלא תערובת, אלא שאינו חמץ גמור, שאינו מעורב בשאור, והוא שחכמים [קורין לו] חמץ נוקשא, פי' שאינו חמץ גמור ואינו ראוי לאכילה. זימא של צבעים הוא מי סובין. ועמילן של טבחים והיא פת של תבואה שלא נאפת שליש אפייה, ונקראת של טבחים מפני שנותנין אותה על פי הקדרה כשהיא מתבשלת לקבל הזוהמא או העשן אם נתעשן התבשיל. וקולן של סופרים עושין אותו מקמח ומדבקין אתו הסופרים ניירותיהן. והרב ר' יצחק אלפאסי ז"ל והרא"ש ז"ל כתבו שמותר להצניען קודם הפסח ולשהותן עד לאחר יום הפסח ומותר בהנאה. ודוקא שאין בתערובת טעם חמץ, אבל אם יש בו תערובת חמץ, חייבין עליו, שטעם כעיקר מן התורה. וג"כ דוקא שאין בהן כזית, בכדי אכילת פרס חייבין עליו, כי אכילת פרס הרמב"ם כתב שהוא כדי שלשה ביצים, אבל במ' עירובין גרסי' שהוא כדי ארבעה ביצים, והאוכל מהן כזית בכדי אכילת פרס, חייב כרת. ודברים אלו אינן מצויין בזמן הזה, ואין עושין אותן כתקון, ואין אנו בקיאין בהן, אלא שאנו יודעין שהן מעורבין בחמץ, וטוב להחמיר ולבערן בפסח, חוץ מקולן של סופרים שהודבקו בו הספרים, שלא נשאר בעין וכשהוא יבש, ואין נראה בו מראית חמץ, לא במראה ולא בטעם.
המעבדין את העורות, אם נתנו בעריבה שמערבין בה קמח שלשה ימים קודם הפסח, כבר נפסד ואינו צריך ביעור, אבל נתנו בה הקמח תוך שלשה ימים חייב לבער, ואם נתנו לתוכה עורות אפי' שעה אחת אינו חייב לבער, מפני שהעורות מפסידין ומסריחין אותו מידו. והוא הדין ברפואות וברטיות. תחבושת של בצק שמשימין על המכה, אם נתנה על המכה אפי' שעה אחת קודם זמן הביעור, כבר נפסדה ואינה צריכה ביעור. פת שנפסדה, כגון שנתעפשה ביותר קודם זמן איסורא, או נשרפה עד שאינה ראויה לכלב, כתב ר' יהודה ברצלוני ז"ל והסכים עמו הרא"ש ז"ל שאסורה באכילה ומותרת בהנאה.
מצא גרעינה בתבשיל של חטה או של אחד מהדברים שיוצאין בהן ידי חובתן בפסח, שהן חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, וזה לשון הר' יעקב ז"ל בן הרא"ש ז"ל באורח חיים, מצינו בספר הרוקח חטה שנמצאת בקדרה אסורה, והכף שהגיסו בו הקדרה, שמוה בקדרות אחרות, כלן אסורות. וכתב עוד, חטה שנמצאת בתרנגולת מלוחה ונמלחו עמה אחרות, אותה שנמצאת עליה אסורה, כי נתרככה החטה, וחמץ בפסח במשהו, והשאר מותרות. והוא הדין אם צלו תרנגולת בשפוד, ונמצאת חטה על אחת מהן, אותה אסורה והשאר מותרות. וכתב א"א הרא"ש ז"ל אין דבריו נראים מה שאסר כל התרנגולת המלוחה שנמצאת בה החטה, אלא כאשר כתב הר' אליעזר ממיץ שנוטל מקום פעפועו, אבל התרנגולת הצלויה שנמצאת בה חטה, בזה דבריו נראים שכל התרנגולת אסורה, לפי שכשמהפכין השפוד מתפשט הטעם בכל התרנגולת. ואם היה מעשה בא לידי, הייתי אוסר כל התרנגולות שבשפוד הנוגעות זו בזו, כי על ידי היפוך השפוד מתפשט מזו לזו ע"כ. ויש מן הפסקנין שפסקו שאם נסדקה הגרעינה שכל התבשיל אסור, ואם לא נסדקה הגרעינה עצמה אסורה והתבשיל מותר. וכן אם מצא גרעינה בבשר או בעוף כשהוא ממולח, קודם שנתבשל, חותך הבשר שסביב לגרעינה ומקום הגרעינה ומשליך אותו עם הגרעינה, ושאר הבשר מותר. בגדים המכובסין בקמח או במי חטה מותר לקיימן בפסח, וכן העיד ר' משולם על ר' אליעזר הגדול שהיו בגדיו מכובסין במי קמח בפסח. ואסור לאכול או ללעוס חטה או קמח נא, שמא ישאר מהם בין שניו ויחמיץ, שמי הפרי מחמיצין. ואסור לעשות תבשיל של קמח לחולה בפסח, אלא על פי בקיאים, משום פיקוח נפש, וכל דבר שיש בו פקוח נפש דוחה שבת ויום טוב וכל מצות שבתורה, חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים.
גבינה לחה, זה לשון הרא"ש ז"ל בתשובת שאלה. גבינה לחה בפסח מותרת, אע"פ שנעשית בכלים של כל השנה. ולא נזהרו בה, כיון שאין משתמשין באותן כלים בכל השנה בדבר חם, כיון שאין עושין בהם הגבינה בחמין אינו מפליט. ועוד כתב, אסור לאכול דגים מלוחים השרויים במים בפסח, והיבשים במקום שנוהגין לאכול אוכלין, ובמקום שנוהגין שלא לאכול אין אוכלין ע"כ.
בענין לישת המצה
השער הה'
בענין לעשות המצות ושמירת העיסה מלהחמיץ. אמ' קרא ושמרתם את המצות, דרשו רז"ל שמור עיסת המצה מכל דבר שמביא אותה לידי חמיצה. לפי' אסרו ללוש המצה עיסה גדולה, שאין היד יכולה ליזהר בה כראוי, ותבא לידי חמוץ.
שיעור העיסה הראויה ללוש בפסח כאחד היא ארבעים ושלשה ביצים וחומש ביצה סימן חלה. ומזה השיעור חייב אדם להפריש חלה. ועיסה פחותה מזה השיעור פטורה מן החלה. ורבנן קשישי שיערו ואמרו שזה השיעור הוא כלי מרובע שיהיה באוירו ובאורכו וברחבו ובקומתו כל אחד מאלו ששה אצבעות מאדם ממוצע. והרמב"ם ז"ל כתב שהוא כלי שיש באוירו ששה אצבעות פחות משני חלקים מתשעה שיכיל חמשים ושמונה אוקיות, ובחלה שמפרישין ממנו ששים אוקיות. ואם לשו עיסות קטנות יכולין לצרף אותן ביחד בכלי שיש לו שפה, או כל בסל, ומפרישין ממנו חלה. וכן כתב הר' יצחק ן' גיאת ז"ל ואנן לא בריר לן שיעורה. לפכך נהיגין ללוש מדות קטנות ולאפות כל אחת בפני עצמה ומצרפין אותן בסל ומפרישין החלה. ועוד כלל אחד לדעת זה השיעור, ימלא כלי גדול מים ויתן אותו לתוך כלי אחר ריקן, ויתן במים מג' ביצים בינונים, ויתן אותם בנחת אחת אחת, והמים היוצאים, כלי שמחזיקין אותן, לא פחות ולא יותר, היא השיעור. ועוד כלל אחד. ימלא כלי מים, ויערה המים ממנו לכלי אחר, ואחר כך יתן בו מג' ביצים, ויחזיר בו המים שעירה ממנו, והמים הנותרים הם המדה. וזהו כלל יפה.
מחמין את התנור לפחות חצי חמים, ואז מתחילין ללוש את העסה, כדי שלא תתערב העסה מלהתעסק בה תמיד, כדי שלא תבא לידי חמוץ, ונותנין אותה מיד בתנור, דתניא כל זמן שעוסקין בבצק אינו בא לידי חמוץ. ולכתחלה צריך שלא יגביה ידו ממנו עד שידבקנו בתנור. ואם הניח הבצק ולא נתעסק בו, אין הפת אסורה, אלא באחד מארבעה דברים. א' אם הניח הבצק מלהתעסק בו שיעור מהלך מיל, הוי הפת חמץ. אפי' שלא נראה בו סימני חימוץ, דיו בשיעור מהלך מיל. [ב'] או אם הכסיפו פניה, אע"פ שלא נתעכבה מלהתעסק בה שיעור מהלך מיל, והוי חמץ נוקשא. והאוכל ממנו פטור. אבל הר' יצחק בן גיאת כתב שחייב עליו כרת. ג' אם נשמע קול בעיסה בשעה שמקישין עליה ביד, או נשמע קול בעיסה אחרת שנילושו שתיהן כאחת, או בעיסה שנילושה אחריה, דתנן החרש, פי' העיסה החרשת שלא ישמע קולה, אם יש כיוצא בו, שהחמיץ אסור. ומפרש בגמ' אם אין כיוצא בו מאי, אמ' ר' אבהו, כתי' שיהלך אדם ממגדל ניניא לטבריא, דהיינו מיל. ד' אם החמיצה עד שיהיה בה סדיקין, אפי' לא נתעכבו סדקיה זה בזה, אלא אחד הנה ואחד הנה כקרני חגבים, הוי חמץ גמור, והאוכלו חייב כרת. וכן פסק הר' יצחק ן' גיאת ז"ל.
אין לשין את המצה לא במים חמין, בין שהוחמו על האור בין שהוחמו לשמש, ואם עבר ולש, אינו צריך לא הכספת פנים ולא השמעת קול ולא מהלך מיל ולא שנסדק הבצק, אלא הפת אסורה מיד. כדגרסי' במ' פסחים דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמה ולא במים הגרופים. פי' הר' יעקב ז"ל מים הגרופין מן המולייר, והוא דוד גדול שנחשתו עבה ותלוי על מקום האש ומים שבתוכו חמין אפי' כשאין אש תחתיו. וי"מ מים הגרופים, מים שלא לנו. עברה ולשה מאי, רב אשי אמ' הפת אסורה, וכן פסק הר' יצחק אלפאסי זצ"ל, וכן כתב בהלכות גדולות. והר' יצחק ן' גיאת ז"ל אפי' במים שלא לנו אוסרין, אבל רש"י ז"ל והרא"ש ז"ל אסרו דוקא בחמין ובחמי חמה, אבל במים שלא לנו בדיעבד שרי, ואפי' לכתחלה שרי למילש בהו אי ליכא אחריני.
אין לשין את המצה במקום השמש, ואפי' ביום המעונן, אלא במקום מכוסה. דתניא יומא דעיבא כוליה שמשא, אפי' תחת כל אויר הרקיע לא תלוש. ורבינו יונה ז"ל אסר ללוש המצה בקרוב מן התנור, כדי שלא יגיע החמימות לפת ויבא לידי חמוץ. ואין מעבירין הפת על השמש כשמוליכין אותה לתנור לאפות.
וצריכה האשה שני כלים של מים כשהיא מתעסקת בבצק, אחד שמקטפת בו, פי' שממרחת פני הפת, והשני לצנן ידיה. כדגרסי' במ' פסחים דרש רבא צריכה האשה להיות לה שני כלים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את ידיה. ולשין לכתחלה לרמב"ם ז"ל בביצים, אבל רש"י ז"ל היה מסופק אם מחמיצין ואם לאו, ור"ת והרא"ש ז"ל התיר ללוש בהן. ולשין נמי במי פירות ביין או בשמן או בדבש, שאין מי פירות מחמיצין. והוא שלא נתערב בהן מים. ואם לש בהן, הואיל ולא נתערב בהן מים, אינו צריך שמירה ולא אזהרה, שאינו מחמיץ לעולם. ויש מחמירין. ואם נתערב בהן מים ולש אותן בהן, יזהר בעיסה יפה יפה, ויאפה אותה מיד בלא שום עכוב. דתניא אין לשין המצה ביין ושמן ודבש שנתערב בהן מים. ואם לש תאפה מיד. וכך פסקו הר' יצחק ן' גיאת ז"ל והרא"ש ז"ל. והמחמיר הרי זה משובח.
עושין מן המצה עוגות ורקיקין, ואין עושין ממנה צורות וידים וצורת חיה ועוף ולא כיוצא בהם, מפני שמתעכבין בהם. אבל מציירין הפת במסרק של ברזל, כדי שלא תפוח הפת. ובלבד שימהר לעשות בלא שום עיכוב.
מצה שעשאה גוי, כתב הרב ר' האיי גאון ז"ל מצה שאפאה גוי בפני ישראל על ידי שומר כתקנה, מותרת לישראל לאוכלה. ובעלי מעשה וחסידים מחמירים על עצמם כגאונים המחמירים, ולשין בעצמן ואפין המצה, לקיים בה לחם עוני. מה דרכו של עני, הוא מסיק התנור ואשתו אופה. ומצוה על כל אדם להשתדל בעשיית המצות ובאפייתן. וכך היה נוהג הרא"ש ז"ל היה משתדל בהן, והיה עומד על עשייתן לזרז העוסקין בהן, והיה מסייע בעריכתן. ויהיה כל אדם רגיל לומר, כל פירורין שיפלו מן העיסה בשעת לישה ועריבה יהיו בטלים, כדי שיתבטלו קודם חימוצן. וצריך לגרור הבצק מעל המסרק ומעל השולחן שעורכין עליו את הפת, אם נדבק בהן שום דבר מהעיסה, ויזהר בו שאיסור החמץ בפסח במשהו. וכל מה שיגרור ישרוף אותו, אם היה קודם המועד או בחולו של מועד, אבל ביום טוב שהוא אסור לשרוף אותו, יבטלנו קודם שיחמיץ, ויאמר הרי זה בטיל וחשוב כעפר, והמים שרוחצין בהן העריבה והכלים שמשתמשין בהן בעיסה והכלים שבהם המים שקטפו בו ושציננו בו הידים, שופכין אותן המים עם המים שרוחצין בהם העריבה והכלים במורד.
בענין איסור מלאכה
החלק הו'
בענין איסור עשיית מלאכה ביום טוב, חוץ מלבשל ולאפות לצורך יום טוב. והוא הדין בשאר כל המועדים. אמ' קרא בחג המצות, ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו. ממה שאמר כל מלאכה נראה אפי' אוכל נפש, כמו שאמרו בשבת, שבת לה' אלהיך כל מלאכת עבודה לא תעשו. והיינו למדים כל דיום טוב מכל דשבת, להיות דינם שוה, אלא ממה שפרט הכתו', אחר שאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, ואמ' אך אשר יאכל לכל נפש, ביום טוב. דתנן אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, שמותר ביו"ט. וג"כ כלל הכתוב בפ' אמור אל הכהנים ואמ', בחג המצות ובשאר המועדים, ואמ' כל מלאכת עבודה לא תעשו, ולא היינו יודעין אי זו היא מלאכה שאינה מלאכת עבודה, להתיר אותה, אלא ממה שפרט הכתוב ואמ', אך אשר יאכל לכל נפש וגו', ראה שאוכל נפש אינה מלאכת עבודה, ומותרת בי"ט, בין בחג המצות בין בשאר המועדים, ושאר המלאכות אסורות בי"ט. וחז"ל דקדקו על המלאכות שמותר לעשותן בי"ט מפני שהן אוכל נפש, והפרישו אותן מן המלאכות שאסור לעשותן כן קודם י"ט. וזה הכלל במלאכות המותר לעשותן כן בי"ט, מפני שהן אוכל נפש, ובמלאכות שאסור לעשותן, אע"פ שהם אוכל נפש.
כל אוכל נפש שיש בו הפרש אם נעשה מערב י"ט או אם נעשה בי"ט, מותר לעשותו ביום טוב. כיצד, אם הוא דבר שאם עשאו מערב י"ט יפסד, או יהיה צונן ולא יערב לאכילה, או אם ישחוט מערב י"ט ליום טוב יבאיש הבשר, או לא יהיה ערב לאכילה, וכיוצא בזה, מותר לעשותן בי"ט, כדי שיהיו לו מאכלים מתוקנים וערבים לכבוד י"ט. וכל דבר שצריך לאוכל נפש שאין בו הפרש אם נעשה קודם י"ט, כגון טחינה והרקדה וכיוצא בהן, אסור לעשותן בי"ט. כדגרסינן במ' מועד קטן אוכל נפש דוחה י"ט, ולא מכשירי אוכל נפש שאיפשר לעשותן מערב יום טוב. וסמכו רז"ל איסור טחינה והרקדה ביום טוב מאך אשר יאכל לכל נפש, וסמיך ליה ושמרתם את המצות, כלומר מלישה ואילך מותר. ועוד למדנו מאד, שהוא פרט, שאסור לעשות אוכל נפש ביום טוב אלא לאותו יום עצמו ולא ליום שלאחריו, ואפי' הוא יום טוב או שבת, לא על ידי עירוב בשבת, וכ"ש לחולו של מועד או לחול דעלמא, דתנן אין י"ט מכין לחבירו. ומותר לתקן כל מיני שתייה שצריך להם בי"ט ולא איפשר לתקנם מקודם י"ט, ששתייה בכלל אכילה היא. למדנו שמאך אשר יאכל לכל נפש, שמותר לעשות כל צרכי הגוף, כגון רחיצה וסיכה. ומותר לרחוץ בחמין ביום טוב, כמו ידיו ורגליו, אבל גופו אסור לרחוץ, שמא יבא לידי רחיצת גופו בבית המרחץ.
ומה ששנינו במ' מגלה אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד, דברי בית שמאי הם, ולא נפסקה הלכה כמותם. ובמ' יום טוב יש דברים שאסרו לעשותן בשבת והתירו בית הלל לעשותן ביום טוב, כגון היציאה מרשות לרשות. וכתב ר' שמואל בן חפני ז"ל אבות מלאכות האסורות בשבת הם ארבעים חסר אחת, השלשים מהן אסורים ביום טוב, מפני שאינן בכלל אשר יעשה לכל נפש, והתשעה מותרין ביום טוב לצורך, מפני שהן אוכל נפש. ואלו הן הט' שמותר לעשותן ביום טוב. א' המרקד, ב' הלש, ג' האופה, ד' השוחט, ה' המפשיט, ו' המולח, ז' מחתך, ח' המבעיר, ט' המוציא מרשות לרשות. ואין מרקדין הקמח לכתחלה ביום טוב אלא על ידי שנוי, אבל אם הרקיד מאתמול ונפל בו צרור או קיסם ורוצה לרקדו פעם אחרת מותר, אפי' בלא שנוי. לא נפל בו דבר, אלא שרוצה לרקדו פעם אחרת כדי שתהיה הפת יפה, צריך שנוי קצת, כגון על גבי שולחן. והמבשל בי"ט מותר לכתחלה, מפני שהוא תולדה דאופה. וכל אחת ואחת מאלו הט' מלאכות שהתירו רז"ל לעשותן בי"ט, אם כיון אדם לעשותן למלאכת עבירה, אסור. והתירו רז"ל להוציא מרשות לרשות בי"ט, כגון דברים קלים שהן לצורך יום טוב, אבל דברים כבדים, כגון משוי על כתפו, שאינו לצורך י"ט, אסור, כגון המפנין מבית לבית וכיוצא בזה. שלא התירו להוציא מרשות לרשות בי"ט אלא להוסיף בשמחה ולהוציא דברים שהוא צריך להם לכבוד יום טוב, כגון מיני מאכל ומשקה ובגדים, שהוא צריך לכבוד יום טוב ללבוש אותן או לכסות אותן או לישב בהן, כל אלו וכיוצא בהן התירו להוציא מרשות לרשות מפני כבוד יום טוב.
ואין הפרש באיסור י"ט ראשון לאיסור י"ט שני אלא בעונש. שכל העושה בי"ט ראשון אחת מכל המלאכות שחייב עליהן בשבת סקילה, מלקין אותו עליהן אם עשאן בי"ט ראשון, ואם עשאן ביום טוב שני מכין אותו מכת מרדות, שאיסורו מדרבנן, חוץ ממה שהתירו לעשות לאוכל נפש. ובענין המת יש הפרש בין יום טוב ראשון ליום טוב שני. שאם מת בי"ט ראשון, אסור להתעסק בו ישראל בו ביום ומתעסקין בו עממין, ואם מת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל. ואפי' ביום טוב שני של ראש השנה מותר לישראל להתעסק בו. ועושין כל צרכי המת על ידי ישראל ביום טוב שני. דתניא ביום טוב שני עושין לו כל צרכיו, ואפי' למיגד ליה אסא ולעשות לו תכריכין ולעשות לו ארון ולעשות לו קבר. והני מילי אם רוצין לקוברו בו ביום, אבל אין רוצין לקוברו בו ביום, אין עושין לו שום דבר איסור מלאכה ואפי' על ידי גוים, אבל מותר לטלטלו. ואין בכל המלאכות שהתירו בי"ט שלא לצורך אכילה אלא הוצאה מרשות לרשות והבערה בלבד, שמתוך שהותרו לצורך אכילה הותרו נמי שלא לצורך אכילה, והתירו ג"כ צרכי המת ביום טוב שני, כמו שכתבתי.
אין צדין דגים מן הביברין בי"ט ואין נותנין לפניהם מזונות. פי' ביברין אגמים. ואם סתם אמת המים בכניסה וביציאה מערב י"ט, מותר ליקח ממנה דגים בי"ט, שהם כמו ניצודין ועומדין. ספק צידה אסור בי"ט. כיצד, היו פרושות מצודות חיה ועוף ודגים מערב י"ט, ולמחר מצא בהן, אסורין, אלא א"כ יודע שניצודו מבעוד יום.
בהמה חיה ועוף שהוזמנו לשחיטה מערב י"ט, מותר לשחוט אותן בי"ט ראשון. אבל דברים שנולדו ביום טוב הראשון אסורין ביום ומותרין בי"ט שני, כגון ביצה שנולדה ביום טוב ראשון תאכל בי"ט שני, או חיה ועוף שצד אותן גוי ביום טוב ראשון, מותר לשחוט אותן לצורך אותו היום.
פירות ומיני ירקות שהיו מחוברין לקרקע ותלש אותן גוי ביום טוב ראשון, מותר לישראל לאוכלן בי"ט שני. אווזים ותרנגולים ויונים המתגדלים בבית, חושבין אותן כאלו הוזמנו לשחיטה מבעוד יום, ואין צריכין הזמנה, וצד אותן בי"ט ושוחט מהן לצורך אותו היום, ואין בכך כלום, הואיל והן ברשותו, אבל יונים שבשובך ויונים שבעליה וצפרים שקננו בגגות הבית אסור לצודן, ואין מועיל להם זמון, הואיל ויכולין לפרוח. והני מילי בגדולים, אבל קטנים מותר לצודן, ומ"מ זמון צריכין. וכיצד הוא הזמון, אומ' זה וזה אני נוטל למחר, ואין צריך לנענעם. זימן שחורים ומצא לבנים, או לבנים ומצא שחורים, או שנים ומצא שלשה, פשיטא שאסורין. אלא אפי' זימן שחורים ולבנים, ומצא שחורים במקום לבנים, או לבנים במקום שחורים, אסורים. זימן שלשה ומצא שנים מותרין. זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן ולא בתוכו, אסורין. ואם אין שם קן אחר, מותרין.
גוי שהביא לישראל בי"ט עוף או דגים או מיני צמחים או מיני פירות, אם יראה בהן שצד אותן בי"ט באותו היום, או שתלש הצמחים, אסור לישראל לאוכלן בו ביום, אלא ימתין עד שתחשך. וממתין אחר חשיכה, בכדי שיעשו. אם היו עופות או דגים, ימתין בכדי שיצודו, ואם הם פירות או ירקות, בכדי שיתלשו, ויובאו ממקום הסמוך לעיר שיש בו מאותו מין. ואם חל להיות י"ט ראשון יום ששי והובאו בו ביום, הר' יחיאל מפריש ז"ל התיר אותם בליל שבת, בכדי שיעשו, ולזה הסכים הרא"ש ז"ל. אבל אם יראה שצד אותן או תלשן מערב י"ט או קודם, מותר. ואם הביא אותן מחוץ לתחום, אסורין לאותו ישראל שהובאו בשבילו, ומותר לטלטלן, ולאחרים מותרין, אף לאוכלן בו ביום. ואם יודעין בודאי שלא צד אותן הגוי, או שלא תלשן בו ביום לערב, מותרין מיד לישראל שהובאו בשבילו בלא שום עיכוב. כך פסק הרב ר' יצחק אלפאסי ז"ל, ולזה הסכים הרא"ש ז"ל. דתניא ההוא ליפתא דאתיא למחוזא, חזייה רבא דמיכמשא, אמ' האי ודאי מאתמול עקירא, מאי אמרת מחוץ לתחום אתאי, הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר.
כל דבר שלא היה מזומן אלא שנולד ביום טוב, כגון ביצה שנולדה ביום טוב ועצים שנשרו מן האילן, הרי אלו מוקצה, ואסור לטלטלן ביום טוב. ואם נתערבו באחרים ואינם ניכרים ביניהם, הרי כולם מוקצה, ואסור לטלטל אותן ביום טוב. ואפי' נתערבו באלף משיעורן אינן בטלין.
אפר של תנור או של כירה שהסיקו אותן בי"ט, אסור לשחוט בו חיה ועוף. אלא אם היה רותח, שהביצה נצלית בו, שעדין הוא בחזקתו. ולא הקצו אותו, הואיל והוא רותח עדין. ואם שחט כבר ואין לו עפר אחר לכסות בו, יוכל לכסות באפר, אע"פ שאין הביצה נצלית בו.
גבינה שקפאה ביום טוב אסורה. ומותר לשחוק את התבלין בי"ט, אם יודע שאם שחקן מערב י"ט שיחלש כחן וריחן. אבל המלח אסור לשחוק אותו ביום טוב אלא על ידי שנוי. ומותר לברור מיני הקטניות שצריך להם ליום טוב. דתנן בית הלל אומ' בורר כדרכו ומתמחוי. ומפרש בגמ' כדרכו, שמוציא הפסולת מתוך האוכל, כדי שישאר האוכל נקי, ובלבד שיהא האוכל יותר מן הפסולת.
האופה או המבשל מיום טוב לחול חייב מלקות, כדגרסי' במ' יום טוב, האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר לוקה, והלכה כוותיה. אבל ממלא אשה קדרה בשר, אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, מפני שמתקן התבשיל כשיש הרבה בקדרה. ויש אומרים שאפי' אמרה בפירוש שהיא רוצה השאר למחר, שהוא מותר, ויש אוסרין. וכתב הר' יעקב ז"ל באורח חיים, ונראה לי שהוא מותר כיון שהטעם ההיתר מפני שהתוספת גורם טעם בתבשיל. וכתב בעל העטור דוקא שממלאה אשה קדרה בשר וכו' קודם אכילה, אבל לאחר אכילה אינה יכולה לבשל ולומר אוכל ממנו כזית, דאין לך הערמה גדולה מזו.
אין מבשלין לצורך גוי בי"ט. אם כן אסור להזמינו, שמא ירבה בשבילו, ודוקא להזמינו, דכיון שרוצה לכבדו, חיישינן שמא ירבה בשבילו. אבל עבדו ושפחתו או שליח ששלחו לו אחרים, מותר להאכילם עמו, דלא חיישינן שמא ירבה בשבילם.
ביצה שנולדה בי"ט או בשבת אסורה אותו היום. ואסור ליגע בה, ואפי' נתערבה באלף כולן אסורות. ספק נולדה ביום טוב ספק נולדה בחול, אסורה. ומותר לכסות עליה כלי, כדי שלא תשבר, ובלבד שלא יגיע בה הכלי. ובי"ט שני מותרת, כמו שאמרתי. והני מילי בשאר מועדים, אבל בראש השנה אסורה ביום טוב שני. ואסורה ג"כ משבת ליום טוב שלאחריו, או מי"ט שלפני השבת, כגון שהיה י"ט יום ששי, אסורה. ביצה שיצא רובה מערב י"ט וחזרה ויצאה בי"ט, מותרת, דחשיבא לידה משיצא רובה. מותר ליקח ביצים מן הגוי בליל י"ט ראשון, דתלינן מערב י"ט ילדה, ואין התרנגולת יולדת בלילה. וכן בי"ט שני בשני ימים טובים של גליות, אבל לא בליל שני של ראש השנה, ולא בליל ראשון של י"ט שלאחר השבת, דאימור מאתמול היה. השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות, מותרות, אפי' בי"ט שלאחר שבת.
שפוד שנשבר החד שלו, בענין שאין ראוי לצלות בו, מותר לתקנו, אם הוא צריך לצלות בו, אבל אם נתעקם קצת ועדין ראוי לצלות בו, אסור לתקנו, ואפי' אם יכול לתקנו בלא כלי.
מותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה ולחמם מים לרחוץ רגליו, אבל לא כל גופו, כמו שכתבתי למעלה. ואסור לרחוץ כל גופו, ואפי' במים שהוחמו מערב י"ט. כך פסק הרא"ש ז"ל.
ואסור לכבות את הנר או את האור בי"ט. ואסור להסיר את השמן מן הנר כשהיא דולקת, מפני שהוא גורם לכבותה, אבל משים הוא פתילות הרבה, כדי שידלקו ויחסר השמן. ואסור לכבות את הנר, ואפי' הוא צריך לכבותה לשמש מטתו. ואסור להטותה כדי שיתרחק השמן מן הפתילה, שאף זה חשוב כיבוי. ואסור ליקח הפתילה מנר דולק, אפי' ליתנה בנר אחר. נר של שעוה, שרוצה להדליקו בי"ט, וחש עליה שלא ישרף כולו, יכול ליתן סביבו דבר שמונעו מלישרף ויכבה כשיגיע לשם. אסור לכבות הדלקה בי"ט, אפי' רואה את ביתו שנשרף. ואסור לכבות את הבקעת, בין מכבה אותה בין שחס עליה שלא תשרף, בין מכבה אותה כדי שלא תתעשן הקדרה. בד"א כיבוי כגון שיסירנה מעל אש זה וישימנה על אש אחר, אבל אם אין לו אש אחר ואם לא יכבנה תתעשן מותר לכבותה, כדי שלא תתעשן הקדרה.
שוחטין בהמה לכתחלה בי"ט, וחיה ועוף אם יש לו עפר תיחוח לכסות הדם. ואסור לשחוט בהמה מסוכנת ביום טוב עם חשיכה, אלא אם יש שהות ביום לאכול ממנו כזית קודם שקיעת החמה.
סכין שנפגמה בי"ט מותר לחדדה במשחזת של עץ או על האבן גבי חבירתה, ומורין לעשות כן, אבל לא במשחזת של אבן, אע"פ שמותר לחדדה בה אין מורין כן, אבל להעביר שמנוניתו אף בשל אבל מורין לעשות כן. ואם נפגמה מערב י"ט אסור. כך כתב הרא"ש ז"ל. ואם לא נפגמה מערב י"ט אלא עמדה, פירוש התחילה להתקלקל קצת ואינה חותכת יפה, אם יכול לחתוך בה על ידי הדחק יכול להשחיזה בי"ט, אבל אם אינו יכול לחתוך בה אפי' על ידי הדחק, אסור להשחיזה, דהוה ליה מתקן מנא.
אין מרגילין בי"ט. פירוש מרגילין, שמפשיטין העור שלם כדי לעשות ממנו נאד. השוחט בהמה בי"ט צריך ש(לא) יבדוק עד שיפשיטנה, שאם תהיה טרפה אסור להפשיטה בי"ט. בהמה שנשחטה בי"ט מותר להגביה עורה ולתת אותה במקום דריסת הרגלים, אע"פ שאין עליו בשר כלל, ומותר למלוח עליו בשר מליחה מועטת, כדרך שמולחין לצלי, אע"ג דדמי קצת לעיבוד. ומותר להערים בזה, למלוח כאן מעט וכאן מועט, עד שימלח כל העור, אבל אם נשחטה מערב י"ט אסור. אין מולחין החלבים ולא מהפכין בהם, אפי' לשוחטן /לשוטחן/ על גבי יתדות, ואע"פ שנשחטה בי"ט.
אין שוקלין הבשר בי"ט ולא שאר אוכלין, כ"ש דברים אחרים. ואסור ליתן הבשר בכף מאזנים לשומרו מן העכברים, אם הם תלויות במקום שרגילין לשקול בהם, מפני שנראה כשוקל. ואסור לשקול מנה כנגד מנה, ואסור לשקול במים. ומותר לשקול בידו, ר"ל שלוקח החתיכה בידו ומשער כמה יש בה. וטבח אומן אסור אפי' לשער בידו.
לוקח אדם בשר מן הקצב, אבל לא יפסוק עמו דמיו ופורע אותו לאחר י"ט. דתניא אל יאמר אדם לחבירו תן לי בדינר בשר, אלא שוחטו ומחלק ביניהם. היכי עביד, כי הא דמתא מחסיה אמרי רבעא ופלגא דרבעא. ואסור לומר לו הריני שותף עמך בסלע, אלא מחלק להם שלישיות או רביעיות, כפי החלקים בלא פיסוק. כיצד הוא עושה, מביא שתי בהמות זו בזו, ושוחט האחת בי"ט, ומחלק אותה, ולאחר י"ט שמין הנשארת ופורעין לו דמיה כל אחד ואחד כפי אשר נטל מן הבשר. ואומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה שמן או יין או שאר דברים, אבל לא ימלאנו בכלי שמודד בו. אבל נוטל הוא מן החנוני ביצים ואגוזים במנין, שכן דרך בעלת הבית להיות מונה בתוך ביתו.
מולגין הראש והרגלים ברותחין בי"ט, כדי להסיר מהן השער ומהבהבין אותן באש. אבל אין טחין אותן בסיד, ולא בחרסית ולא בעפר, מפני שיראה כמעבד, ואין גוזזין אותן במספרים, מפני שנראה כעושה לצורך השער. ומותר למלוח הרבה חתיכות כאחד, אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת.
אין מוציאין האש לא מן העצים, ולא מן האבנים, ולא מן המים שמשימין בזכוכית ומוצאין מהם האש לחום השמש.
אין מבקעין עצים מן הקורות שעומדין לבנין, ר"ל קורות שאינן רעועות, אבל אם הם רעועות וקרובות לישבר מותר. ומפרש בגמ' וכשהוא מבקע לא יבקע אלא בקופיץ, אבל לא בצד הרחב שבו, ובקרדום, אפי' בצד הקצר, אסור. וכן לא יבקע לא במגל ולא במגרה. ובספר המצות אסר אף בקופיץ, לפי שאין אנו בקיאין מהו קופיץ, ולא התיר אלא בסכין. ואפי' בקופיץ לא שאני, אלא בקורה גדולה, שאי איפשר להסיקה בלא ביקוע, אבל עצים של הסקה גדולים קצת וראויין להסקה בלא ביקוע, לא יבקעם כלל. ולשברם ביד, רבינו שלמה ז"ל התיר והרא"ש ז"ל אסר אפי' לשברם ביד.
וחייב אדם לשמח את אשתו ואת בניו ברגל, שנא' (דברים יד, כו) ושמחת אתה וביתך וגו', ומפרש בגמ' במה משמחן, אנשים בראוי להם, ר"ל בגדים חמודות וכיוצא בהן, ונשים בראוי להן, בגדים הראויים להם ומאכל ומשקה ומיני פירות ומיני מגדנות.
בענין המלאכות המותרות בחול המועד
החלק הז'
בענין מלאכות שהתירו לעשות בחול המועד. אמ' קרא את חג המצות תשמור, הואיל ואמר תשמור ולא אמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, כמו שאמ' בראשון ובשביעי, ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם [ו]ביום השביעי מקרא קדש [יהיה לכם] כל מלאכת עבודה לא תעשו, לא איפשר שיאמר את חג המצות תשמר בשביל ראשון ושביעי שכבר הזהיר עליהן אזהרה יותר חמורה, ואמ' כל מלאכת עבודה לא תעשו, לפי' אוקמו רבנן צווי את חג המצות תשמר לחולו של מועד, ר"ל שומרהו מלעשות בו מלאכה. כדגרסינן במ' חגיגה את חג המצות תשמר, לימד על חולו של מועד, שהוא אסור בעשיית מלאכה. תניא אידך וביום השביעי עצרת תהיה לכם, יכול מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה, ת"ל וביום השביעי, השביעי עצור בכל מלאכה, ואין הששי עצור בכל מלאכה. הא למדנו שמקצת מלאכות מותרות בחולו של מועד ומקצתן אינן מותרות.
ואין אנו יודעין איזו מלאכה מותרת בחולו של מועד ואיזו מלאכה אסורה. ולא אמר הכתו' איזו מלאכה מותרת בחולו של מועד ואיזו מלאכה אסורה, אלא לחכמים, וקבלו ולמדונו איזו מלאכה אסורה ואיזו מותרת בחולו של מועד.
והמלאכות המותרות בחולו של מועד הם חמש הכללים. א' כל המלאכות שהן לצורך המועד. ב' התירו לאדם לעשות מלאכה להתפרנס ממנה, אם אין לו פרנסה אחרת. ג' כל דבר האבד, התירו לעשות בו מלאכה, כדי שלא יפסד. ד' מלאכות קלות שהתירו, כגון כתיבת ספרים ששולחים ממקום למקום, או כתיבת חשבון ההוצאה, או כיוצא באלו. ה' התירו לעשות צרכי צבור. וכולן אפרש לקמן בע"ה.
בכל מה שהתירו רז"ל לעשות בחולו של מועד, צריך העושה אותן שיעשה בצינעא, כדי שלא יראה שהוא מבזה את המועדות, שכל המבזה את המועדות אין לו חלק לעולם הבא. וצריך ג"כ לעשות אותן על ידי שנוי, כדי שלא יראה שהוא עושה מלאכתו בחולו של מועד כדרך שהוא עושה בחול. וצריך ג"כ שלא יתכוין להניח אותן קודם המועד לעשותן במועד. כדגרסינן במ' מועד קטן ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא יאבד, תאנא ובלבד שיכניסם בצינעא. ולא יכוין מלאכתו במועד, וכל מי שכיון מלאכתו במועד, חייבין ב"ד לבער ולאבד אותו דבר שכיון לעשותו במועד, חוץ ממה שמענישין אותו על ביזוי המועד.
והתירו לעשות שהן לצורך המועד. כיצד, מותר לטחון קמח במועד לצורך המועד, ואפי' כיון מלאכתו במועד. ומותר לקצץ עצים מן המחובר. פירות שנתבשלו קצת ונאכלין על ידי הדחק, מותר ללקטן כדי לאוכלם במועד, ואם לקטן לאכלם, והותיר מהן, וחושש שמא יתליעו אם לא יכבשם להוציא הליחה מהם, יכול לכובשם, אבל אסור ללקטן כדי לכבשן. ומותר לצוד דגים לאוכלם, ואם הותיר מהן, יכבוש אותן, אבל אסור לצודן או לקנותן כדי לכתשן, אלא א"כ היו ראויים לאכול מהם במועד, ואפילו על ידי הדחק. וכן כל דבר אסור לכובשו, אלא אם הוא ראוי לאכול ממנו במועד, אבל אם הוא דבר שאינו נמצא אחר המועד, מותר לקנותו ולכבשו. הציידין שצדין חיה ועוף, צדין בצנעא בחולו של מועד לצורך המועד. וכן כותשין חטין לעשות דייסא, וטוחנין פולין לעשות גריסין לצורך המועד בצנעא. הצריך לרכוב על גבי בהמתו לעשות דברים לצורך המועד, אם לא היה רגיל ללכת ברגליו, מותר. ומותר ליטול צפרני בהמתו, ולתקן המסמרים, ולתקוע הברזל ברגליה, ולתקן האוכף והרסן וכל עניני הרכבה, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. ירקות שרוצה לאוכלן במועד, יכול לדלות מים ולהשקותן, כדי שיתגדלו ויהיו ראויין לאכילה במועד. אבל אם אינו רוצה לאוכלן וכוונתו להשביחן, אסור. ומותר לתפור במועד תפירה של הדיוט, ולצורך המועד מותר, דתנן ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב. פי' האומן תופר תפירה של הדיוט שלא תהי מתוקנת.
זה הכלל, המלאכות שהתירו לעשותן בחולו של מועד, לא התירום אלא לעשותם אדם לעצמו או לחבירו בלא שיקבל עליהם מחבירו שכר, אבל אסור לעשותן בשכר. והני מילי אם נוטל שכר קצוב אבל אם אוכל בשכרו עם בעל הבית, מותר. וכל מלאכה מותר לעשות על ידי אדם שאין לו מה יאכל, כדי שישתכר וירויח פרנסתו. ומותר לקבל קיבולת במועד ולעשותה אחר המועד, פי' מותר להתפשר עם האומן לעשות מלאכתו לאחר המועד ועם הפועלים לעשות בשדהו לאחר המועד. ומותר לחכור במועד שדה או ריחים או מכס וכיוצא באלו ולקבל אותן לאחר המועד. ואסור להתעסק בחפירות עד לאחר המועד. וכל דבר שאסור לעשותו ישראל בעצמו, אסור לומר לגוי לעשותו במועד, כדגרסי' במ' יום טוב, ת"ר מקבלין קבולת במועד לעשותה לאחר המועד ובמועד אסור. כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה, וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה.
כל דבר התירו לעשות בו מלאכה כדי שלא יפסד. הגנות והפרדסים שהוא צריך להשקותן תמיד, שאם כן לא יפסדו, מותר להשקותן במועד. והני מילי שהתחיל להשקותן קודם המועד, שאז יפסדו אם לא ישקה אותן במועד, אבל אם לא השקה אותן קודם המועד, אסור להשקותן במועד. ואם היא שדה לחה, הרי היא כאלו התחיל להשקותה קודם. אבל שדה שאין צריך להשקותה, ודילה במימי הגשמים, וכוונתו להשקותה כדי להשביחה, אסור להשקותה במועד. דתנן משקין בית השלחין במועד, ושאלו בגמ' בית השלחין אין, בית הבעל לא, מ"ט לא גזרו רבנן אלא במקום פסידא, פי' בית השלחין השדות והגנות והפרדסים שהן צמאין ביותר ואם לא ישקה אותן יפסדו, ומתרגמי' עיף ויגע משלהי ולהי, בית הבעל, שדות וגנות ופרדסים שאינן כל כך צמאים ואינן נפסדין אם תתעכב ההשקאה עד לאחר המועד. ואפי' בית השלחין לא התירו להשקותן במועד אלא אם אין טורח בדבר, אבל יש טורח בדבר אסור להשקותן במועד. וכן שאר מלאכות שהתירו רז"ל לעשותן בחולו של מועד, לא התירו לעשותן אלא אם אין בהם טורח גדול, אבל אם יש בהם טורח גדול אסור לעשותן במועד. דתניא ואפי' במקום פסידא טירחא יתירתא לא שרינן.
ואסור להתעסק בפרקמטיא במועד, דתניא פרקמטיא כל שהוא אסור. ובדבר האבד מותר, ומפרש בגמ' דהאידנא משכח ליה וביומא אחריני לא משכח ליה, כדבר האבד דמי ומותר. ואסור לקנות או למכור שום סחורה במועד, כמו שאמרתי, ואפי' סחורה שמכר קודם המועד, אסור לתבוע דמיה במועד. אלא אם אינו מצוי הלוקח במקום המוכר לאחר המועד, אם נזדמן לו במועד הדבר, מותר לתבוע דמי סחורתו ממנו, וכדבר האבד דמי. היתה לו סחורה ונזדמן לו תגר לקנותה ממנו במועד, ואם לא ימכרנה עתה יפסיד מן הקרן, מותר למוכרה במועד, אבל אם לא יפסיד מן הקרן, אלא אם ימכרנה עתה ירווח יותר משאם ימכרנה לאחר המועד, אסור למכרה במועד. ואם אין לו מה יאכל, או אפי' יש לו אלא שאם ימכרנה עתה יהיה לו מעות הרבה ויוציא יותר לכבוד י"ט, מותר למוכרה במועד.
מי שליקט זיתיו ונתנן בבית הבד והפכן בענין שנפסדין אם אינו דורך אותן מיד, או שהיו בבור ואירע לו אונס שלא היה יכול לדורכן עד שהגיע המועד, דורך זיתיו או ענביו כדרכן, ומכניס היין והשמן לחביות, וסותמן ועושה כל הצריך להן כדרכו בלא שינוי, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. ומותר לזפת בין חביות גדולות בין כלים קטנים שהן לשתייה. ויש אוסרין בקטנים ומתירין בגדולים, אבל הרא"ש לא חילק בין גדולים לקטנים. ומותר להכניס פירות במועד מפני הגנבים, ואם הם במקום המשתמר אסור להכניסם במועד. ואסור לקצור השדה בחולו של מועד, אם אינו נפסד אם יעמוד לאחר המועד. ואם אין לו מה יאכל, קוצר ודש ובורר וזורה כדרכו. היה לו כרם אצל כרמו של גוי, והגוי בוצר את כרמו בחולו של מועד, ואם לא יבצור הישראל את כרמו יפסד, מותר לבצור אותו ולדרוך היין ולעשות כל צרכי היין, ובלבד שלא יכוין את מלאכתו במועד.
אין מגלחין במועד. והטעם שלא יכנס המועד כשהוא מנוול, ומצוה על כל אדם לגלח קודם המועד לכבוד המועד, ואסרו לגלח במועד, כדי שיהיה זהיר לגלח קודם המועד. ואלו מגלחין במועד, מי שיצא מבית השביה, שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד. ומי שיצא מבית האסורים, ואפי' היה חבוש ביד ישראל שהיו מניחין לו לגלח. וכן המנודה, שלא היה יכול לגלח קודם, שהרי הוא אסור בתגלחת כל שלשים, שאין נדוי פחות משלשים יום, וחל יום שלשים במועד, הרי זה מגלח במועד. אבל אם נשאר בנדוי, כגון שעברו ימי הנדוי קודם הרגל, ולא בקש להתיר לו, והתירו לו במועד, הרי זה לא יגלח עד לאחר המועד, שאין זה אנוס, הואיל ולא בקש להתיר לו נדויו קודם הרגל. וכן מי שנדר שלא לגלח, אם מצא להתיר לו הנדר קודם המועד, הרי זה לא יגלח במועד, אבל אם לא מצא קודם המועד, ובמועד מצא, הרי זה יגלח במועד אחר שהתירו לו נדרו. והבא ממדינת הים, כגון שהלך להרויח מזונותיו או להתעשר, הרי זה מגלח במועד, אבל אם לא הלך אלא לטייל, לא יגלח, דלאו אנוס הוא. קטן מותר לגלח בחול המועד. לא שנא נולד בחול המועד ולא שנא קודם, לכן אבל שחל שביעי שלו להיות בערב הרגל, מותר, מפני שלא היה יכול לגלח קודם לכן. ומותר לכל אדם לגלח מה שעל שפתו, אפי' אינו מעכב עליו, ומה שאצל שפתו, אם מעכב עליו יגלח, ואם לאו לא יגלח. ומותר ליטול צפרניו של ידו או של רגלו, ואפי' במספרים.
אין מכבסין במועד, והטעם כמו שאמרתי בתגלחת, ומי שהתירו לו בתגלחת, התירו לו בכביסה. מטפחות הידים, שאפי' אם כבסן קודם הרגל חוזרין ומתכלכלין, ומטפחות הספרים, פי' מטפחות שמתכסין בני אדם בהן כשהן מסתפרים, ומטפחות שמסתפגין בהן בבית המרחץ, ובגדי קטנים וכל כלי עשיתן, מותר לכבסן, אבל הרא"ש ז"ל כתב ולא נהגו כן ואין להתירן. מי שאין לו אלא חלוק אחד, אפי' אינו של פשתן, מותר לכבסו, מפני שהוא מתלכלך מיד, ואפי' כבסו קודם לכן. מי שיש לו כלים בבית האומן, והן לצורך המועד, [יכול להביאם לביתו, ואם אינן לצורך המועד] לא יביאם. ואם אין לאומן מה יאכל, יתן לו שכרו ומניחן אצלו, ואם אינו מאמינו, נוטלן ממנו ומניחן בבית הסמוך לו. ואם יתיירא שמא יגנבו משם, יפנה אותן למקום הראשון שמשתמר.
מלאכות קלות שהתירו לעשות בחולו של מועד, כגון כתיבת ספרים ששולחין ממקום למקום, או כתיבת חשבונות, וכיוצא בהן. ואסור לכתוב בחול המועד דבר אחר, ואפי' להגיה אות אחת בספר. ואסור לכתוב תפלין ומזוזות בשכר, אבל לעצמו או לאחרים בחנם, מותר. או אפי' בשכר, כדי שיהיה לו הוצאתו יותר בריוח לשמחת יום טוב, מותר, ואפי' יש לו מה יאכל בצמצום. שאם אין לו מה יאכל, מותר לעשות כל מלאכה, בין כתיבה בין דבר אחר, דוקא תפלין ומזוזה משום מצוה, שבחולו של מועד מותר להניח תפלין ולברך עליהם, אבל שאר ספרים, בין בחנם בין בשכר, אסור לכתוב אותן, אלא אם [אין] לו מה יאכל. ומותר לטוות תכלת ציציותיו, בין ביד בין בפלך, אבל לאחרים אסור. ושאר כתיבה אסורה בחול המועד, אלא אלו שהתירה המשנה.
דתנן ואלו שכותבין במועד, קדושי נשים, וגטין, ושוברים, דאתיקי, מתנה, ופרוזבול, ואגרות שום, ואגרות מזון, ושטרי חליצה, ומיאונין, ושטרי בירורין, וגזירות ב"ד, ואגרות של רשות. פי' קדושי נשים, אם נתקדשה אשה, כותבין אותו היום, כדי שידעו באיזה יום נתקדשה. שוברים, ספרי המחילה. דיאתיקי, מתנה, מתנת שכיב מרע, פרוזבול, אדם המוסר שטרותיו כדי שלא תשמט אותן שביעית. אגרות שום, קרקעות ששמין ב"ד כדי להגבות אותן לבעל חוב בחובו. אגרות מזון, שטרי קרקעות שמוכרין ב"ד למזונות האלמנה והבנות. שטרי בירורין, כשיסכימו שני בעלי דינין לסמוך על אדם שיבררו לדון בפניהם, אגרת הברירות כותבין אותה בחולו של מועד. וגזירות ב"ד הם הפסקי דינין. ואגרות של רשות הם אגרות ששולחין ממקום למקום.
אין עושין חופות חתנים במועד, ר"ל אין נושאין אשה, לא בתולה ולא אלמנה. ולא מיבמין במועד. ומותר ליארס, ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין, שאין מערבין שמחה בשמחה. דתניא ושמחת בחגך, ולא באשתך. ומותר להחזיר גרושתו במועד, דוקא מן הנשואין אבל לא מן האירוסין. עושה אשה כל תכשיטיה בחולו של מועד, כוחלת ופוסקת וכיוצא בהן.
צרכי צבור התירו לעשותן בחול המועד. כיצד, דתנן עושין כל צרכי צבור ומתקנין את הרחובות ואת מקוות המים. את הרחובות, כגון ליישר הדרכים, ולהסיר מהן המכשולות, ולציין הקברות, כדי שיזהרו בהן הכהנים. ואת מקוות המים, כגון בורות ומעיינות של רבים, שנפל בהן אבנים או עפר ונתקלקלו, מותר לתקנן, ואפי' אין הרבים צריכין להם עתה, אפי' כוונו מלאכתן במועד, ואפי' בפרהסיא ובטרחא יתירתא, ואם אין צריכין להן עתה לא יעשו. אבל בורות שיחין ומערות של יחיד, אסור לחפור אותן מחדש, ואפי' צריך להם עתה, ואם היו עשויין כבר ונתקלקלו, אם צריך להם עתה, מותר לתקנם, ואם אין צריך להם עתה, אסור לתקנן, אבל מותר להמשיך מים לתוכן, אפי' אם אין צריך להן עתה. כותל רעוע שנטה ליפול ויש בו סכנה, סותרין אותו ובונהו במועד, דתניא וכותל גוהה סותרו ובונהו.
חנויות שמוכרין בהם כסות או פירות ודברים הצריכין לאכול או לצורך המועד, אם הם פתוחות לרשות הרבים, מוכר בצנעא. כיצד, פותח אחת ונוטל אחת, ר"ל לא יסיר כל הטבלאות שנועל בהן החנויות, אלא מסיר אחת ומניח אחת, כדי שיעשה שנוי קצת, ושאינן פתוחות, לרשות הרבים פותח כדרכו ומוכר. ואם מוכר ירק וכל דבר שאינו מתקיים, פותח ומוכר כדרכו. ובערב י"ט האחרון פותחין ומוכרין כדרכן, ומעטרין השוק בפירות, משום כבוד י"ט האחרון.
אין גוזרין תענית בחולו של מועד. היחיד אסור להתענות. ואין מספידין בחולו של מועד ובחנוכה ובפורים ובראש חדש, ואין צריך לומר בי"ט. לפי' אין מניחין המטה ברחובה של עיר, כדי שלא ירבו בהספד. אין קורעין בחול המועד, ולא חולצין כתף, לא מברין אלא קרוביו של מת. חכם ששאל אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה, הכל קורעין עליו, בין בפניו בין שלא בפניו, וחולצין עליו, ומברין עליו בחול המועד, ואפי' ביום שמועה שאינו יום קבורה, אבל משיסתם הגולל ואילך, אין מספידין אותו עד לאחר המועד, ויום שמועה כקודם קבורה דאמי, ומותר להספיד אותו. ועל רבו שלמדו חכמה או שהאיר עיניו אפי' במשנה אחת, קורע עליו בחול המועד ואינו מאחה לעולם. ועל אדם כשר שאינו חשוד על שום עבירה ולא על ביטול מצוה, אע"פ שאינו חכם בתורה, קורע עליו אם יודע בין מיתה לקבורה, אבל אם לא ידע בין מיתה לקבורה, לא יקרע עליו. ועל כל אדם, אם עמד בשעת יציאת נשמה, חייב לקרוע אפי' בחול המועד, ואפי' חשוד בכל עבירות, רק שלא יהא משומד לע"ז או משומד להכעיס לעבור על כל אחת מכל המצות. עושין כל צרכי המת בחול המועד, גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ומנסרין לו ארזים, ובלבד שלא יקוץ אותן מן המחובר, ועושין לו הארון בצנעה ועמו בחצר, כדי שיהא ניכר שיהא לצרכו. אין חופרין כוכין לקבור בהן אחר המועד, אבל לקבור בהן במועד חופרין אותן אפי' במועד. כך כתב רש"י זצ"ל ובזה הסכים הרא"ש ז"ל. ואסור לקרוע על מת בי"ט שני, ואפי' קרוביו הראוין להתאבל עליו, אע"פ שהוא מדרבנן, כ"ש בי"ט ראשון.
בענין תפלות ימי החג וסדר ליל פסח
החלק הח'
בענין התפלות הפרשיות וסדר לילי הפסח. ביום ארבעה עשר בניסן, שהוא ערב הפסח, מתפללין כשאר ימי החול, אלא שאין נופלין על פניהן, לא בשחרית ולא במנחה. וקורין בשחרית ובמנחה מזמור למנצח משכיל לבני קרח, כאיל תערג על אפיקי מים וגו. וגרסי' במסכת סופרים הבכורות מתענין בערב יום פסח. והטעם זכר לנס שניצולו בכורי ישראל ממכת בכורים. וגדול הבית אין צריך להתענות, אע"פ שהיתה המכה בהן. והאיסטניסין מתענין כדי שיאכלו המצה בתיאבון. פי' איסטניסין. מי שאוכלין אלא פעם אחת ביום, ואם אוכלים ביום אפי' אכילת עראי, לא יוכלו לאכול בלילה לתאבון. כדגרסי' במ' פסחים רב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפיסחא, משום דאיסטניס הוה, ואי הוה אכיל ביממא, לא מצי אכיל בלילה.
תפלת ערבית, פותח ש"צ והוא רחום, ואומר ק"ש בברכותיה, ואומר השכיבנו עד והושיענו בקרוב למען שמך, ואומר ופרוש וכו', וחותם הפורש סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלם. ומתפללין אבות, וגבורות, וקדושת השם, אתה בחרתנו, יעלה ויבא, והשיאנו, וחותם בא"י מקדש ישראל והזמנים. ואם חל להיות בשבת, מזכיר שלש בתקונם, ואומר ואת יום המנוח הזה, את יום חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קדש הזה, וחותם בא"י מקדש השבת וישראל והזמנים. וכן בשאר כל המועדים. ואין אומר שליח צבור מגן אבות בדברו, לפי שתקנוה מפני המזיקין, וליל הפסח הוא ליל שמורים ואין המזיקין מצויין בו. ובטוליטולה נהגו לומר קדוש בבית הכנסת. ואין אומר במה מדליקין אם חל להיות בשבת. ואם חל להיות באחד בשבת אומר ליל מוצאי שבת שהוא ליל הפסח, ותודיענו. וכן בשאר כל המועדים.
סדר ליל הפסח. חייב אדם להסדיר שולחנו מבעוד יום בכלים נאים כפי כחו, ויפן מקום מושבו בהסבה דרך חירות. וכשהוא מיסב, לא יטה על גבו, ולא על פניו, ולא על ימינו, אלא על שמאלו. וימהר להתפלל, כדי שיאכל מיד כשתחשך, ובשביל שלא ישנו התינוקות, מפני שהתינוקות צריכין וחייבין בסדר ליל הפסח, כדי שיראו שנוי וישאלו. דתנן ערבי פסחים, סמוך לחשכה, לא יאכל אדם עד שתחשך וכו'. ואע"פ שבשאר שבתות וימים טובים יכול להוסיף מחול על הקדש, בפסח אינו רשאי, שאין זמן אכילת מצה של מצוה אלא בלילה, שנא' (שמות יב, יח) בערב תאכלו מצות. אשה חשובה צריכה הסבה, בן אצל אביו, ואפי' הוא רבו, צריך הסבה, אבל תלמיד חכם אצל רבו אינו צריך הסבה, אלא א"כ נתן לו רבו רשות. השמש צריך הסבה. וכל המחוייב בהסבה בליל הפסח, אם אכל מצה של מצוה, או אם שתה ארבעה כוסות של חובה בלא הסבה, לא יצא.
וחייב כל אחד מישראל גדול ובריא לשתות בליל הפסח ארבעה כוסות ועל הסדר, כמו שאפרש לקמן בע"ה. ואם שתה אותן זה אחר זה שלא על הסדר, לא יצא.
שיעור הכוס רביעית או יותר, ושיעור רביעית הוא כלי שיהיה בארכו שני גודלים וגבהו ברוחב שני גודלים וחצי גודל וחומש גודל. וצריך לשתות בכל פעם ופעם לפחות רובו. ויזהר ביין שיהיה מן המשובח משום מצוה מן המובחר. כדגרסינן בירושלמי מצוה לחזור אחר יין אדום. ואם הלבן משובח מן האדום, הלבן קודם. ויין מבושל כתב רב האי גאון ז"ל שאין יוצאין בו בליל הפסח. ומברכין עליו שהכל. אבל בירושלמי אומר שיוצאין במבושל ובקונדיטון. ואפי' עני המחזר על הפתחים חייב ארבע כוסות בליל הפסח. דתנן אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין. ואפי' מן התמחוי, ואפי' אין לו אלא מזון שתי סעודות, ימכרם ויקח יין לארבע כוסות, אע"פ שצריך אחר כך לקבלן מן הצדקה.
נשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצות האמורות בליל הפסח, כגון מצה ומרור. ומצוה ליתן לפני התינוקות לפני כל אחד ואחד כוסו ומחלקין להם קליות ואגוזים, כדי שיראו שנוי וישאלו.
וגרסי' בבראשית רבה ונתת כוס פרעה בידו. ומהיכן קבעו רז"ל ארבעה כוסות בליל הפסח. ר' הונא אומר, כנגד ארבעה גאולות שנאמרו במצרים, והוצאתי וגאלתי והצלתי ולקחתי, שנא' (שמות ו ו) לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה בשפטים גדולים, וכתי' (שמות ו, ז) ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. ר' שמואל בר נחמני אומר, כנגד ארבע כוסות שנאמרו בכאן, וכוס פרעה בידי, ואקח את הענבים ואשחט אותם על כוס פרעה, ואתן את הכוס על כף פרעה, וכתי' (בראשית מ, יג) ונתת כוס פרעה בידו. ר' יהושע בן לוי אומר, כנגד ארבעה כוסות של תרעלה שעתיד הב"ה להשקות את אומות העולם, דכתיב (ירמיהו כה, טו) כה אמר ה' קח את כוס היין החמה, כוס זהב בבל ביד ה' משכרת כל הארץ, וכתי' (תהלים עה, ט) כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך ויגר מזה, וכתי' (תהלים יא, ו) ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם. וכנגדן משקה לישראל ארבעה כוסות של ישועה, שנא' (תהלים טז, ה) ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, וכתי' (תהלים כג, ה) תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה, וכתי' (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. כוס ישועה לא נאמר, אלא כוס ישועות, שנים. הרי כאן שנים. ארבעה כוסות של ישועה.
והגדול שבבית נוטל הכוס, ויקדש קודם נטילה, ומברך בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן. בא"י אמ"ה אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון, וקדשנו במצותיו, ותתן לנו ה' אלהינו באהבה, מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, את יום חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קדש הזה, זמן חירותנו באהבה, מקרא קדש, זכר ליציאת מצרים. כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו, בא"י מקדש ישראל והזמנים. בא"י אמ"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. סימן יק"ז. יין קדוש זמן. וישתה כל אחד ואחד שיעור רביעית או רובו, שהוא מלא לוגמיו, בהסבה הראוין להסב, כמו שאמרתי. ואם רצה לשתות בין ראשון לשני, אפי' כמה פעמים, הרשות בידו. ואם חל להיות ליל ראשון של פסח במוצאי שבת, מברך בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן. בא"י אמ"ה אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון, וקדשנו במצותיו, ותתן לנו ה' אלהינו באהבה, מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, את יום חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קדש הזה, זמן חירותנו באהבה מקרא קדש, זכר ליציאת מצרים. כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו, בא"י מקדש ישראל והזמנים. בא"י אמ"ה בורא מאורי האש. בא"י אמ"ה המבדיל בין קדש לחול, ובין אור לחשך, ובין ישראל לגויים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה הקדשת והבדלת, וקדשת את עמך ישראל בקדושתך, בא"י המבדיל בין קדש לקדש. סימן יקנה"ז, יין קדוש נר הבדלה זמן.
ויביאו לפניו קערה ובה שלש מצות סדורות זו על זו, ומרור וכרפס, ושני תבשילין, האחד זרוע של טלה מבושל, והשני ביצה מבושלת, בין חל להיות ליל פסח במוצאי שבת בין בשאר הלילות. ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידים. ונוטל מן הכרפס וטובל בחומץ ולא בחרוסת ומברך בורא פרי האדמה. ואוכל ונותן לאחרים. ואינו מברך אחריו בורא נפשות רבות. ולוקח המצה האחת, האמצעית מן השלשה, ובוצע אותה לשנים, ונוטל החצי ומניח אותו תחת המפה, והוא אפיקומן, ויניח חציה השני בין שתי השלימות, ויגביה הקערה, ויאמר הא לחמא עניא וכו', עד מה נשתנה. ואין צריך להסיר ממנה השני תבשילין. ומסיר הקערה מעל השולחן, כאלו כבר אכלו, ומוזג כוס שני. ומסדר הקערה לפניו ואומר מה נשתנה. וכשיגיע למצה זו שאנו אוכלין, יגביה המצה, וכשיגיע למרור זה, יגביה המרור. ולא יגביה התבשיל כשיגיע לפסח שהיו אבותינו אוכלין. וכשיגיע לפיכך אנחנו חייבין להודות, יטול הכוס בידו ויגביהנו וקורא ההלל עד למעינו מים ואינו מברך לפניו. ואומר בא"י אמ"ה אשר גאלנו וכו', וחותם בא"י גאל ישראל. ושותה כוס שני בהסבה. ופסקו הגאונים ורבי יצחק אלפאסי ז"ל והרמב"ם ז"ל שחייב לברך על כוס וכוס מהארבעה כוסות, שכל אחד מצוה בפני עצמו, אבל ר' יונה ז"ל ורבני צרפת ז"ל והרא"ש ז"ל פסקו שאינו חייב לברך אלא על כוס ראשון וכוס של ברכת המזון בלבד. ומנהג הגאונים שפסקו לברך על כל אחד ואחד מהארבעה כוסות. וכן עמא דבר.