מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב
הנר השביעי - על ענין הענוה · הכלל השני: בבשת פנים
הַכְּלָל הַשֵּׁנִי: בְּבֹשֶׁת פָּנִים
וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בִּצְנִיעוּת; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בְּבַיְּשָׁנוּת.
הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בִּצְנִיעוּת
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [שלה]
לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לִהְיוֹת צָנוּעַ בְּכָל דְּרָכָיו, שֶׁבָּזֶה, הָיוּ מִתְפָּאֲרִים הַחֲכָמִים וְהַצַּדִּיקִים, בִּצְנִיעוּת גְּדוֹלָה עִם הָעֲנָוָה יְתֵרָה, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ (שבת קיח, ב), שֶׁהָיָה מִתְפָּאֵר רַבִּי יוֹסֵי בִּצְנִיעוּת, וְאָמַר: מִיָּמַי *לֹא רָאוּ קוֹרוֹת בֵּיתִי שְׂפַת חֲלוּקִי. לְפִיכָךְ, יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִהְיוֹת זָהִיר בְּשָׁכְבוֹ וּבְקוּמוֹ, *שֶׁלֹּא יִפְשֹׁט חֲלוּקוֹ חוּץ מִמִּטָּתוֹ. וְגַם בְּעָמְדוֹ אַל יֵשֵׁב עָרוֹם עַל מִטָּתוֹ, אֲבָל יִקַּח חֲלוּקוֹ בִּהְיוֹתוֹ מוּטֶה וְיַכְנִיס בּוֹ רֹאשׁוֹ וּזְרוֹעוֹתָיו וְאַחַר כָּךְ יֵשֵׁב בְּמִטָּתוֹ וְיִלְבַּשׁ בְּגָדָיו. וּבָזֶה יַרְגִּיל תָּמִיד, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, בָּאוֹר וּבַחֹשֶׁךְ, כִּי "מְלֹא כָל־הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיה ו, ג). וְהַכֹּל גָּלוּי לְפָנָיו, כַּחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה.
נפש יהודה לא ראו קורות ביתי. כשפושט חלוקו כמו שהוא לובשו דרך ראשו מכסה את עצמו תחלה משום צניעות בסדינו מתחת ויושב במטתו: שלא יפשוט חלוקו. וילך ערום למטתו:
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג צְנִיעוּת בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אִשְׁתּוֹ, כָּרָאוּי לְזַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁיִּלְמְדוּ מִמִּדּוֹתָיו, שֶׁאָמַר לְשָׂרָה כְּשֶׁהָיָה רוֹצֶה לֵירֵד לְמִצְרַיִם: "הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת־מַרְאֶה אָתְּ" (בראשית יב, יא), וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁעַד עַכְשָׁו לֹא הִכִּיר בָּהּ מֵרֹב צְנִיעוּת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצְאָה (נג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶּׁנָּשָׂא אִשָּׁה *גִדֶּמֶת וְלֹא הִכִּיר בָּהּ עַד יוֹם מוֹתָהּ. אָמַר רַבִּי: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה צְנוּעָה אִשָּׁה זוֹ, שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ בַּעֲלָהּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא: *זוֹ דַּרְכָּהּ בְּכָךְ. אֶלָּא כַּמָּה צָנוּעַ אִישׁ זֶה, שֶׁלֹּא הִכִּיר בְּאִשְׁתּוֹ.
נפש יהודה גידמת. ידה קטועה: זו דרכה בכך. שצריכה כל אשה לכסות עצמה וכל שכן זו שהיתה צריכה לכך:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק הוֹצִיאוּ לוֹ (מז, א): תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁבְעָה בָנִים הָיוּ לָהּ לְקִמְחִית וְכֻלָּן שִׁמְּשׁוּ בִּכְהוּנָה גְּדוֹלָה. אָמְרוּ לָהּ חֲכָמִים: מֶה עָשִׂית שֶׁזָּכִית לְכָךְ? אָמְרָה לָהֶם: מִיָּמַי *לֹא רָאוּ קוֹרוֹת בֵּיתִי קִלְעֵי שְׂעָרִי. אָמְרוּ לָהּ: *הַרְבֵּה עָשׂוּ כָךְ וְלֹא הוֹעִילוּ.
נפש יהודה לא ראו קורות ביתי וכו'. ואיתא בתלמוד ירושלמי כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה אשה צנועה ראויה לצאת ממנה כהנים גדולים המלובשים משבצות זהב: הרבה. נשים עשו כך ולא הועילו, ולא זכו לבנים להיות כהנים גדולים כמו שזכתה היא:
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּמְגִלָּה (יג, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב: "*לֹא־יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת־מְלָכִים לַכִּסֵּא" (איוב לו, ז)? בִּשְׂכַר צְנִיעוּת שֶׁהָיְתָה בְּרָחֵל זָכְתָה שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה שָׁאוּל; וּבִשְׂכַר צְנִיעוּת שֶׁהָיָה בוֹ בְּשָׁאוּל זָכָה וְיָצְתָה מִמֶּנּוּ אֶסְתֵּר. וּמַאי צְנִיעוּת הָיְתָה בָהּ בְּרָחֵל? דִּכְתִיב: "וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא" (בראשית כט, יב) וְלֹא אֲחִי אָבִיהָ הוּא - בֶּן אֲחוֹת אָבִיהָ הוּא! אֶלָּא כֵּיוָן דְּאָמַר: בֶּן רִבְקָה אֲנִי, אֲמַר לָהּ: מִנְסִבְנָא לָךְ? אָמְרָה לֵיהּ: אִין, מִנְסִיבְנָא לָךְ, אֶלָּא שֶׁאַבָּא רַמָּאָה הוּא וְלָא יָכָלְתְּ לֵיהּ. אֲמַר לָהּ: אַחוּהֵ אֲנָא בְּרַמָּאוּת. וּמִי שָׁרֵי לְהוּ לְצַדִּיקֵי לְמֶעֱבַד רַמָּאוּת? אִין, דִּכְתִיב: "עִם־חָסִיד תִּתְחַסָּד; וְעִם־עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל" (תהלים יח, כו־כז). וּמַאי רַמָּאוּתָא? דְּקָאָמְרָה לֵיהּ: אִית לִי אַחֲתָא דִּקְשִׁישָׁא מִנָּאִי דִּמְעַיֵּל נִיהַלֵּךְ. מָסַר לָהּ סִימָנִין. כִּי מָטָא הַהוּא יוֹמָא עַיֵּל לָהּ לְלֵאָה, אָמְרָה רָחֵל: הַשַּׁתָּא מִכְסְפָּא אַחֲתִי - מְסַרְתָּן נִיהַלָּהּ לְהַנְהוּ סִימָנִים. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: "וַיְהִי בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה־ הִוא לֵאָה" (בראשית כט, כה), מִכְלָל דְּעַד הַשַּׁתָּא לָאו לֵאָה הִיא? אֶלָּא מִתּוֹךְ סִימָנִין שֶׁמָּסַר יַעֲקֹב לְרָחֵל וְרָחֵל *מְסַרְתָּן לְלֵאָה לָא הֲוָה יָדַע לָהּ. לְפִיכָךְ *זָכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה שָׁאוּל. וּבְדִיל צְנִיעוּתָא דַּהֲוָה בֵּיהּ בְּשָׁאוּל *זָכָה וְיָצְאָה מִמֶּנּוּ אֶסְתֵּר. וּמַאי צְנִיעוּתָא דְּשָׁאוּל? דִּכְתִיב: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־דּוֹדוֹ הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת וְאֶת־דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא־הִגִּיד לוֹ" וגו' (שמואל־א י, טז), זָכָה וְיָצְאָה מִמֶּנּוּ אֶסְתֵּר. וְאֶסְתֵּר מַאי הִיא? "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת" (אסתר ב, כ) וכו'.
נפש יהודה לא יגרע מצדיק עינו. נותן עיניו במעשה הצדיקים לשלם להם אף לימים רבים מדה במדה: מסרתן ללאה. והוא צניעות שלא נתפרסם הדבר שמסרה לה סימנים: זכתה ויצא ממנה שאול. שהיה צנוע: זכה ויצאה ממנו אסתר. בתרגום של מגילה מייחס מרדכי ועושהו עשירי לשאול ומשאול עד בנימין וכתיב היא אסתר בת דודו ואין לנו ראיה אחרת בכתובים שיצאה משאול:
הָא לָמַדְנוּ, כִּי דְבַר הַצְּנִיעוּת מִדָּה מְעוּלָה וַחֲשׁוּבָה לָאֲנָשִׁים וְלַנָּשִׁים.
פֶּרֶק שֵׁנִי [שלו]
כַּמָּה הִיא גְדוֹלָה מַעֲלַת הַצְּנִיעוּת, שֶׁאֲפִילוּ מִי שֶׁהוּא מֵאֻמָּה אַחֶרֶת הוּא אָהוּב וּמְפֹאָר בַּעֲבוּרָהּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ח, ב): תַּנְיָא, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַפַּרְסִיִּים: צְנוּעִים בַּאֲכִילָתָן, צְנוּעִים בְּבֵית הַכִּסֵּא, *צְנוּעִים בְּדָבָר אַחֵר. וְאִם הָאוּמוֹת הַפְּרוּצוֹת מֻרְגָּלִים בְּדִבְרֵי צְנִיעוּת, מַה לַּעֲשׂוֹת לְיִשְׂרָאֵל הַמֻּבְדָּלִים מִשְּׁאַר הָאוּמוֹת בִּקְדוּשָׁה וּבְטָהֳרָה וּבְצִינְעָא.
נפש יהודה צנועים בדבר אחר. תשמיש:
וְגַם יֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד קַל וָחֹמֶר מֵחָתוּל, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק הַמּוֹצֵא תְּפִלִּין (ק, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לָמַדְנוּ *צְנִיעוּת מֵחָתוּל, וְגֶזֶל מִנְּמָלָה, וַעֲרָיוֹת מִיּוֹנָה, וְדֶרֶךְ אֶרֶץ מִתַּרְנְגוֹל, *שֶׁמְּפַיֵּס וְאַחַר כָּךְ בּוֹעֵל. וּבְמַאי מְפַיֵּס לָהּ? אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל: הָכֵי אֲמַר לָהּ: זַבִּינְנָא לִיךְ זוּגָא, דְּמָטְיָא לִיךְ עַד כְּרָעִיךְ; *לְבָתַר הָכֵי אֲמַר לָהּ: לִשְׁמַטְיָה לְכַרְבַּלְתָא אִי אִית לִי וְלֹא זַבִּינְנָא לִיךְ!
נפש יהודה צניעות מחתול. שאינו מזדווג בפני בריה אלא בצניעות וגזל מנמלה שאינה גוזלת ממה שהכניסה חברתה שמריחין ויודעין אם נמלה הכניסה מסתלקין משם דכתיב אגרה בקיץ לחמה ועריות מיונה תורים כיון שנזדווג לה שוב אין מזדווגים לאחרת אלא לבת זוגו: שמפייס. הולך ופושט כנפיו והוא פיוס שאומר לה לקנות מלבוש שמגיע לארץ והוא בדרך הלצה מאחר שדרכו לעשות כן קודם שיבעול ילמוד ממנו לפייס אשתו בריצוי בגדים נאים ורש"י פירש צניעות מחתול שאינו מטיל רעי בפני אדם ומכסה צאתו: לבתר הכי. לאחר בעילה שמנענע וכופף ראשו לארץ אמר לישמטיה לכרבלתיה הוא בשר האדום שעל ראש התרנגול יפול אי אית ליה במה ליקח ולא זבנינא לך:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה (סב, א): אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: הַצָּנוּעַ בְּבֵית הַכִּסֵּא נִצּוֹל מִשְּׁלֹשָׁה דְבָרִים: מִן הַמַּזִּיקִין *וּמִן הַנְּחָשִׁים וּמִן הָעַקְרַבִּים; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף חֲלוֹמוֹתָיו מְיֻשָּׁבִים עָלָיו. הַנְהוּ תְרֵי בָּתֵּי כִסְּאֵי דַּהֲווּ בִּטְבֶרְיָא, דְּכִי הֲווּ עֲיוּלֵי לְהוּ בִתְרֵי, אֲפִילוּ בִּימָמָא, הֲווּ מִתְזְקֵי. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסֵּי הֲווּ עֲיוּלֵי בְהוּ חַד חַד לְחוּדֵהּ בַּלַּיְלָה וְלָא מִתְזְקֵי. אָמְרֵי לְהוּ רַבָּנָן: וְלָא מִסְתָּפִיתָן? אָמְרוּ לְהוּ: אֲנָן קִיבְלָא *גְּמִרְנָא. אָמְרָה לֵיהּ אִימֵיהּ לְרָמֵי בַּר חָמָא: לָא בָעֵית אִינִישׁ דְּעַיֵּל בְּהַדָּךְ לְבֵית הַכִּסֵּא? אֲמַר לָהּ: אֲנָא קַבִּילְנָא דְּבֵית הַכִּסֵּא גְּמִירְנָא, דַּאֲמַר מַר: קִיבְלָא דְּבֵית הַכִּסֵּא - שְׁתִיקוּתָא וּצְנִיעוּתָא, *קִבְּלָא דְּיִסּוּרֵי - שְׁתִיקוּתָא וּמִבָּעֵי רַחְמֵי. אַבַּיֵּי *מֶרְבַּיָּא לֵיהּ אֵם אִמְרָא דְּעַיֵּל בְּהַדֵּיהּ לְבֵית הַכִּסֵּא. *וְתַרְבֵּי לֵיהּ גַּדְיָא. *מִתְחַלֵּף לֵיהּ שָׂעִיר בְּשָׂעִיר. *רָבָא מְקַמֵּי דַהֲוֵי רֵישָׁא כִּי הֲוָה עַיִל לְבֵית הַכִּסֵּא מְקַרְקְשָׁא לֵיהּ בַּת רַב חִסְדָּא אַמְגּוֹזַאי בְּלִיקוֹנַאי: *כִּי מָלַךְ, מוֹתְבָא לֵיהּ יָדָהּ אֲרֵישֵׁיהּ בְּהַדֵּי כּוּתָא.
נפש יהודה מן הנחשים ומן המזיקים. דמתוך צניעותו מתנהג בנחת ובשתיקה ואין הנחשים מרגישים להתקנא בו ואף המזיקין חסין עליו וחלומותיו מיושבין עליו שאין המזיקין מבהילין אותו: גמירנא. מסורת ומנהג שקבלנו מרבותינו בבית הכסא בשתיקה וצניעות ואז אינו ניזוק מאותו שד של בית הכסא שנקרא שעיר: קבלא דיסורי שתיקותא. שלא יבעט ביסורין הבאים עליו: מרביא ליה אימרא. מגדלת לו שה ומלמדתו שהןלך עמו תמיד כדי שיכנס עמו כשילך לבית הכסא: ותרבי ליה גדיא. שעיר היה לו לגדל דהוא טוב ללמד להלוך עמו יותר משה: מתחלף ליה שעיר בשעיר. שד של בית הכסא דומה לשעיר ועליהם נאמר ושעירים ירקדו שם ושמא יתחלף לו שילך השד עמו ויסבור שהוא שעירו: רבא מקמי דהוי רישא. קודם שהיה ראש ישיבה מקרקשא ליה בת רב חסדא שהיתה אשתו והיתה מקשקשת באמזוגא נותנת אגוז בספל של נחושת ומקרקשת בו מבית והוא נפנה מבחוץ כנגדה: כי מלך. שנעשה ראש ישיבה צריך שימור טפי מפני המזיקין שמתקנאים השדים בתלמיד חכם יותר משאר בני אדם ונתנה ידה על ראשו בעד כוותא חלון כנגד מקום שהוא נפנה שם אחורי הבית:
אָמַר עוּלָא: *אַחֲרֵי גָדֵר נִפְנֶה מִיָּד וּבַבִּקְעָה כָּל זְמַן שֶׁמִּתְעַטֵּשׁ וְאֵין חֲבֵרוֹ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלוֹ. אִיסֵי בַּר נָתָן מַתְנֵי הָכֵי: אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר כָּל זְמַן שֶׁמִּתְעַטֵּשׁ וְאֵין חֲבֵרוֹ שׁוֹמֵעַ וּבַבִּקְעָה כָּל זְמַן שֶׁאֵין חֲבֵרוֹ רוֹאֵהוּ. מְתִיבֵי: *יוֹצְאִין חוּץ לְבֵית הַבַּד וְנִפְנִין אַחֲרֵי הַגָּדֵר וְהֵם טְהוֹרִים? *בִּטְהָרוֹת הֵקֵלוּ. תָּא שְׁמַע: *כַּמָּה יִרְחַק מֵהֶם וְיִהְיוּ טְהוֹרִים, כָּל זְמַן שֶׁאֵין חֲבֵרוֹ רוֹאֵהוּ? הָכָא נַמֵּי בִּטְהָרוֹת *הֵקֵלּוּ. רַב אַשֵּׁי אָמַר: מַאי "*כָּל זְמַן שֶׁאֵין חֲבֵרוֹ רוֹאֵהוּ" דַּאֲמַר רַב אִיסֵי בֶּן נָתָן - כָּל זְמַן שֶׁאֵין חֲבֵרוֹ רוֹאֶה אֶת פְּרָעוֹ.
נפש יהודה אחרי גדר נפנה מיד. ואין צריך להתרחק כלום ובבקעה צריך להתרחק כדי שלא ישמע חבירו עטושו של מטה אבל אין צריך להתרחק עד כדי שלא יראנו: יוצאין חוץ לבית הבד. משמרי טהרות של שמן בית הבד אם הוצרכו לפנות יוצאים מפתח בית הבד ונפנין לאחורי הגדר שלפני הפתח ואין חושדין שמא בתוך כך יכנס עם הארץ ויגע אלמא נפנים לאחורי הגדר מיד: בטהרות הקילו. משמירת טהרות הקילו בבית הכסא: כמה ירחקו. שומרי טהרות כדי שיהא רואהו וכיון דאינו יכול להתרחק יותר על כרחך אם הוצרך לפנות יפנה תיובתא דאיסי דבעי שלא יראנו: הקילו. בהו רבנן בשביל שמירתן הקילו בבית הכסא: כל זמן שאין חבירו רואהו. דאינו רואה פרועו כשהוא מגלה עצמו לעשות צרכו:
הַהוּא סַפְדָּנָא דְּנָחִית קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אָמַר: אִי צָנוּעַ בְּאוֹרְחוֹתָיו וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל (סימן ריג), בְּחֵלֶק הַלְוָיָה לַמֵּתִים וְהֶסְפֵּדָם.
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: תָּנוּ רַבָּנָן: אֵי זֶהוּ צָנוּעַ? זֶה *שֶׁנִּפְנֶה בַלַּיְלָה בְּמָקוֹם שֶׁנִּפְנֶה בַיּוֹם. אֵינִי, וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם *יַנְהִיג אָדָם עַצְמוֹ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית לָצֵאת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק; וְרַב בִּימָמָא הֲוָה אָזִיל עַד מִילָא וּלְאוֹרְתָא אֲמַר לֵיהּ לִשְׁמָעֵיהּ: *פַּנֵּי לִי דוּכְתָא בְּרוּחָא דְּמָתָא; וְכֵן רַבִּי חִיָּא; וְכֵן אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לִשְׁמָעֵיהּ; וְרַב שֵׁשֶׁת אֲמַר לֵיהּ לִשְׁמָעֵיהּ: פַּנֵּי לִי דּוּכְתָא אֲחוֹרֵי בֵית חַבְרַיָּא? לָא תֵימָא "בְּמָקוֹם", אֶלָּא אֵימָא: *כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּפְנֶה בַּיּוֹם. רַב אַשֵּׁי אָמַר: אֲפִילוּ תֵּימָא "*בְּמָקוֹם", לֹא נִצְרְכָה *אֶלָּא לְקֶרֶן זָוִית.
נפש יהודה שנפנה בלילה. מתרחק מבני אדם בלילה כביום: ינהיג אדם עצמו. לפנות שחרית קודם היום וערבית משחשיכה כדי שלא יהיה צריך להתרחק אלמא אין צריך להתרחק בלילה: פני לי דוכתא. מקום ברחבה אחורי הבתים שאין מצוין שם בני אדם: כדרך שנפנה ביום. לענין פרוע טפח וטפחיים ומיושב כך ינהג אפילו בלילה: במקום. צריך להתרחק בלילה כביום: אלא לקרן זוית. אם יש קרן זוית סמוך צריך להסתלק שם בלילה כביום ולא יפנה בגלוי לזה אמר במקום וכו':
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם (סב, ב): "*וְאָמַר לַהֲרָגְךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ" (שמואל־א כד, יא), "וְאָמַר" - וְאָמַרְתִּי מִבָּעֵי לֵיהּ? "וַתָּחָס" - וְחַסְתִּי מִבָּעֵי לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ דָּוִד לְשָׁאוּל: מִדִּין תּוֹרָה מֻתָּר לְהָרְגְךָ; מַאי טַעְמָא? רוֹדֵף אַתָּה *וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: בָּא לְהָרְגְּךָ הַשְׁכֵּם לְהָרְגּוֹ - אֶלָּא *צְנִיעוּת שֶׁהָיְתָה בְךָ הִיא חָסָה עָלֶיךָ. וּמַאי צְנִיעוּת הָיְתָה בְּשָׁאוּל? דִּכְתִיב: "וַיָּבֹא אֶל־גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל־הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה" (שם שם, ד), תָּנָא: גָּדֵר לְפָנִים מִגָּדֵר, מְעָרָה לְפָנִים מִמְּעָרָה: "לְהָסֵךְ אֶת־רַגְלָיו" (שם), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד *שֶׁסִּכֵּךְ אֶת עַצְמוֹ כְּסֻכָּה.
נפש יהודה ואמר להרגך ותחס עליך. דוד אמר לשאול כן בצאתו מן המערה שנכנס בה שאול לפנות וכרת דוד את כנף מעילו ואמר להרגך הקב"ה התיר לי להרגך: התורה אמרה וכו'. אם במחתרת ימצא הגנב וגו' מכאן נלמד הבא להרגך השכם להרגו: צניעות שהיתה בך. שנכנס למערה בשביל הצנע ואף שם נהג צניעות כדמפרש ואזיל: שסיכך. רגליו בבגדיו כסוכה:
בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת הַצְּנִיעוּת, שֶׁאֲפִילּוּ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, שֶׁהוּא הָדָר וְיוֹפִי שֶׁל הָאָדָם, יוֹתֵר הוּא מְשֻׁבָּח אִם יַעֲשֶׂנּוּ בְּצִנְעָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק לוּלָב וָעֲרָבָה (סוכה מט, ב): תָּאנָא דְּבֵי רַב עָנָן: מַאי דִּכְתִיב "*חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ" (שיר השירים ז, ב), לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לְיָרֵךְ? לוֹמַר לְךָ: מַה יָּרֵךְ בַּסֵּתֶר אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה בַּסֵּתֶר. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב" וגו' (מיכה ו, ח), "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט" זֶה הַדִּין; "חֶסֶד" זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים; "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת" זוֹ *הוֹצָאַת הַמֵּת וְהַכְנָסַת כַּלָּה לַחֻפָּה. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה דְּבָרִים *שֶׁדַּרְכָּן לֵעָשׂוֹת בְּפַרְהֶסְיָא אָמְרָה תוֹרָה: "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ", דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לֵעָשׂוֹת בְּצִנְעָה - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. עַל כֵּן בְּכָל דָּבָר הוּא טוֹב הַצְּנִיעוּת.
נפש יהודה חמוקי ירכיך וגו' למה נמשלו. רב ענן דריש לקרא כמו חלאים כלוחות שהיו מאבנים טובות כמו נזם וחלי וכתם מעשה ידי אמן והלוחות מעשה אלהים חמוקי ירכיך הנסתרים כירך שכבוד התורה בצנעא לא להיות יושב ושונה בגובהה של עיר ולא לשנות לתלמידיו בשוק כדאמר במועד קטן: הוצאת המת והכנסת כלה. דכתיב בהו לכת טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה אף זה צריך הצנע לסעוד במדה נאה ולשמוח במדה נאה ולא להנהיג קלות ראש בעצמו ויש אומרים אם צריך לבזבז להוצאת מת עני או להכנסת כלה עניה יעשה בצנעא ולא לימא קמי מאן דלא ידע דעבדי כן: שדרכן ליעשות בצנעא. כגון צדקה הניתנת לעני בסתר שאין צריך להודיע לשום אדם מה שאין כן במת ובכלה לפי שאחרים מתעסקין בהן ויודעין היציאה משל מי והיינו דאמר רבי אלעזר דכל מילי בעו צניעותא והוא הדין לדברי תורה:
הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּבַיְּשָׁנוּת
וְיֵשׁ בּוֹ פֶּרֶק אֶחָד
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [שלז]
כָּל מִי שֶׁהוּא בַּיְּשָׁן בְּכָל דְּרָכָיו, זוּלַת בְּלִמּוּד, מוֹרֶה עָלָיו שֶׁהוּא יְרֵא הַשֵּׁם וְשֶׁעָמְדוּ רַגְלֵי אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי וְלֹא יָבוֹא לִידֵי חֵטְא, כְּדִכְתִיב: "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל־ פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שמות כ, יז), "*עַל־פְּנֵיכֶם", זוֹ בּוּשָׁה; "לְבִלְתִּי תֶּחֱטָאוּ", מְלַמֵּד שֶׁהַבּוּשָׁה מֵבִיא לִידֵי יִרְאַת חֵטְא. מִכָּאן אָמְרוּ: סִימָן טוֹב בָּאָדָם, שֶׁהוּא בַּיְּשָׁן. אַחֵרִים אוֹמְרִים: כָּל אָדָם שֶׁהוּא מִתְבַּיֵּשׁ לֹא בִמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא; וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ רַגְלֵי אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי.
נפש יהודה על פניכם זו בושה. שיזכור שה' נגד פניו תמיד ויתבייש מפניו במעשיו שלא יחטא לנגדו:
וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַזּוּת פָּנִים *מֵעִיד עַל פְּסוּל יוֹלְדָיו, כִּדְאָמְרִינָן בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, פֶּרֶק רַבִּי יְהוּדָה: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: *עַז פָּנִים לְגֵיהִנֹּם וּבוֹשׁ פָּנִים לְגַן עֵדֶן. עַז פָּנִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: *מַמְזֵר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בֶּן הַנִּדָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מַמְזֵר וּבֶן הַנִּדָּה. פַּעַם אַחַת הָיוּ זְקֵנִים יוֹשְׁבִים וְעָבְרוּ שְׁנֵי תִינוֹקוֹת לִפְנֵיהֶם, אֶחָד גִּלָּה רֹאשׁוֹ וְאֶחָד כִּסָּה רֹאשׁוֹ, זֶה שֶׁגִּלָּה רֹאשׁוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מַמְזֵר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בֶּן הַנִּדָּה; רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מַמְזֵר וּבֶן הַנִּדָּה. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הֵיאָךְ מְלָאֲךָ לִבְּךָ וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ב מֵחֵלֶק דִּשְׁבוּעוֹת (סימן לט). וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "סוֹד ה' לִירֵאָיו" וגו' (תהלים כה, יד).
נפש יהודה מעיד על פסול יולדיו. עזות פניו מעיד שבא מפסול משפחה: עז פנים לגיהנם. לפי שהעזות ניכר בפנים רשע הוא דכתיב העז איש רשע בפניו וכתיב ישובו רשעים לשאולה: ממזר. הוא שכל ממזר עז פנים הוא מטבע כמו שנולד בעזות:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? דִּכְתִיב: "הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו" (משלי כא, כט), כֵּיוָן שֶׁמֵּעִיז פָּנָיו נִקְרָא רָשָׁע, וְרָשָׁע לְגֵיהִנֹּם. וּלְרַבִּי יְהוּדָה, עָשָׂה תְשׁוּבָה מַאי? אָמַר לְךָ, *אֵין לְעַז פָּנִים תְּשׁוּבָה. "וּבוֹשׁ פָּנִים לְגַן עֵדֶן", תַּנְיָא: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים לֹא בִמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם" וגו'. "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר *מַמְזֵר", מַאי מַמְזֵר? מוּם זָר. "אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא", וְרַבִּי עֲקִיבָא *מִן הַתּוֹרָה מִנָּא לָן? דִּכְתִיב: "בַּה' בָּגָדוּ כִּי־בָנִים זָרִים יָלָדוּ" (הושע ה, ז) וְאֵין בָּגָדוּ אֶלָּא זְנוּת, דִּכְתִיב: "אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ" (ירמיה ג, כ) וְאֵין זָר הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא מַמְזֵר. "אֶחָד גִּלָּה רֹאשׁוֹ", שְׁמַע מִנָּהּ: גִּלּוּי הָרֹאשׁ עַזּוּתָא תַּקִּיפָא הוּא.
נפש יהודה אין לעז פנים. שעזותו אין מניחתו לעשות תשובה: ממזר. למה נקרא שמו ממזר לשון מום זר שיש בו מום זר שבא מזר דאסורין זה בזה: מן התורה. ממזר שכתב בתורה מנא לן דהוא הנולד מזנות דלמא דבר אחר הוא מי שעושה כן נקרא ממזר ולא יבא בקהל ה':
"*נִשְׁבַּע בִּשְׂפָתָיו וּמְבַטֵּל בְּלִבּוֹ", הֵיכֵי עֲבִיד הָכֵי וְהָא כְתִיב: "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם" (ויקרא ה, ד) *וְלֹא בַּלֵּב אֶלָּא דְּמִשְׁתַּבֵּעַ לֵיהּ *כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דַּאֲמַר: לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מַיְתִינָא לָךְ - וַאֲפִילוּ הָכֵי מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ.
נפש יהודה נשבע. ר' עקיבא לאמו של אותו תינוק שהלך בגילוי הראש שתגלה לו האמת שבן הנדה וממזר הוא ויביאה לעולם הבא והיה מבטל השבועה בלבו: ולא בלב. שאינו רשאי לבטל בלב: כרבי יוחנן. דנשבע למטרוניתא דלא אגלה לאלהי ישראל כך נשבע ר' עקיבא לאלהי ישראל מייתינא לך לעולם הבא ועל הקב"ה אמר כך:
"*וּבְעָלַנִי שׁוֹשְׁבִינִי", וְשׁוֹשְׁבִינָא מִנָּא נָפַל תַּמָּן? דְּתַנְיָא: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ הַשּׁוֹשְׁבִינִים יְשֵׁנִים בַּבַּיִת שֶׁהֶחָתָן וְהַכַּלָּה יְשֵׁנִים שָׁם, *כְּדֵי לְשַׁמֵּשׁ אֶת הֶחָתָן וְאֶת הַכַּלָּה, כִּדְחָזִי בַּעַל דְּנִדָּה הִיא מִיָּד פֵּרַשׁ. וְכִי קַיְימֵי שׁוֹשְׁבִינִין *חֲשׁוּדִים? אִיהוּ סָרְחָא עִלַוֵּיהּ. "אָמְרוּ גָּדוֹל הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא *שֶׁהִכְחִישׁ אֶת רַבּוֹתָיו", קָרֵי לֵיהּ חֲבֵרָיו וְקָרֵי לֵיהּ רַבּוֹתָיו? מֵעִיקָרָא הֲווּ רַבּוֹתָיו, כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּקָא גָבַר עֲלַיְהוּ קָרֵי לֵיהּ חֲבֵרָיו.
נפש יהודה ובעלני שושביני. כך אמרה לרבי עקיבא ופרכינן ושושבינה מאי בעי תמן דשכב אצלה: כדי לשמש. לעשות צרכי סעודה ותכשיטי חתן וכלה: חשדי. היו חושדין לחתן שהוא מרד בכלתו ואינו רוצה לשכב אצלה ובא הוא וזנה עמה ונולד אותו האיש דגילוי ראש: שהכחיש את רבותיו. שנמצא כדבריו דאמר בן הנדה וממזר:
וּבִשְׁבִיל עַזֵּי פָנִים מִתְחַדְּשִׁים גְּזֵירוֹת בְּשׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת (ז, ב): אָמַר רַב סַלָּא: אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִין אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַזֵּי פָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה" וגו' (ירמיה ג, ג). וְאָמַר רַב סַלָּא: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַזּוּת פָּנִים לַסּוֹף נִכְשָׁל בַּעֲבֵרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה" וגו'. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: בְּיָדוּעַ שֶׁנִּכְשָׁל בַּעֲבֵרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָיָה לָךְ" (שם), "יִהְיֶה" לֹא נֶאֱמַר, *אֶלָּא הָיָה. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא: וּמֻתָּר לִקְרוֹתוֹ רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: "*הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו" (משלי כא, כט). רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: *וּמֻתָּר לִשְׂנֹאתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו *וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא" (קהלת ח, א), אַל תִּקְרָא "יְשֻׁנֶּא", אֶלָּא יִשָּׂנֵא.
נפש יהודה וימנעו רביבים. משום דמאנת הכלם שהיה בך עזות: אלא היה. שכבר נכשל: העז איש. שיש בו עזות פנים אמור לו רשע בפניו ואין בו משום מלקות כדאמרינן במסכת קדושין ומשום דבר זה בלבד מותר לקרותו רשע: ומותר לשונאו. אף על גב דכתיב ואהבת לרעך כמוך: ועוז פניו ישונא. ועז כתיב חסר ו' מי שהוא עז פנים ישנא בשי"ן ואל"ף ואמר מהרש"א מה שכתב רש"י שהוא בשי"ן ואל"ף י"ל דכוונתו מדכתיב באל"ף דריש ליה מלשון שנאה ולא מלשון שינוי כפירש רש"י דאם כן הוי ליה למכתב בה"א ישנה ומה שכתב שהוא בשי"ן אפשר לומר דכוונתו לפי הדרש מלשון שנאה יהיה השי"ן בשמאל כמו סי"ן:
וְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ (שבת קיט, ב): אָמַר עוּלָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַםִ אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם בֹּשֶׁת פָּנִים זֶה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹבִישׁוּ כִּי־תּוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם־בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ גַּם־הַכְלִים לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנּוֹפְלִים בְּעֵת־פְּקַדְתִּים יִכָּשְׁלוּ אָמַר ה'" (ירמיה ו, טו).
וְעִם כָּל זֶה לֹא טוֹב הַבַּיְשָׁנוּת בְּלִמּוּד, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת פֶּרֶק שֵׁנִי (משנה ה): *וְלֹא הַבַּיְּשָׁן לָמֵד.
נפש יהודה ולא הביישן למד. מכיון שהוא בוש לשאול לרבו ולומר לו שלא הבין שפיר לא ילמד כלום על כן צריך להעז פניו ולשאול כמה פעמים עד שיברור לו ויבין היטב אף על פי שרבו או חבריו מרגיזים ומלעיגים עליו לא יניח מלשאול:
וְגַם כֵּן לְיַסֵּר לָרְשָׁעִים צָרִיךְ עַזּוּת וְאַכְזְרִיּוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת (פרק ה, משנה כ): יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר: הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר וגו' לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וּלְפִי שֶׁלֹּא יִלְמַד אָדָם מִזֶּה *לִדְבָרִים אַחֵרִים, אָמַר הוּא אַחַר זֶה: הוּא הָיָה אוֹמֵר: עַז פָּנִים לְגֵיהִנֹּם וכו'. לְהוֹרוֹתֵינוּ, שֶׁהַבֹּשֶׁת צָרִיךְ בְּרֹב.
נפש יהודה לדברים אחרים. מאחר שמותר להיות עז לעשות רצון הקב"ה פן ילמד ממנו להיות עז גם בדברים אחרים שהם שלא לשם שמים על כן לא ינהג בעזות הרבה אפילו בדבר שעושה לשם שמים:
פֶּרֶק שֵׁנִי [שלח]
מִי שֶׁחָטָא וְשָׁב צָרִיךְ לִהְיוֹת לוֹ הַבַּיְּשָׁנוּת יוֹתֵר מִמִּי שֶׁלֹּא חָטָא, מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׁב צָרִיךְ לוֹ לֵיבוֹשׁ מֵחַטֹּאתָיו וְשֶׁיִּהְיוּ נֶגֶד עֵינָיו תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "כִּי־פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע" וגו' (תהלים נא, ה). וְאָמַר: "בֹּשְׁתִּי וְגַם־נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי" וגו' (ירמיה לא, יח).
וְאִם מָצִינוּ שֶׁהַחוֹטֵא, כְּשֶׁיַּרְגִּישׁוּ אַחֵרִים אֶת עֲווֹנוֹתָיו יֵבוֹשׁ מְאֹד, אֵיךְ לֹא יֵבוֹשׁ מֵהָאֵל יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ כָּל נִסְתָּרוֹת וְאֵין תַּעֲלוּמָה לְפָנָיו. וְעַל כָּזֶה אָמְרוּ בְּפֶרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר (ברכות כח, ב), כִּי בִּשְׁעַת פְּטִירַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, בָּרְכֵנוּ. אָמַר לָהֶם: יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּנֵר א, כְּלָל ב [חֵלֶק א], פֶּרֶק א (סימן יא).
וְעוֹד, בִּרְאוֹת הַחוֹטֵא שֶׁהָאֵל יִתְבָּרַךְ מַעֲבִיר עַל עֲווֹנוֹ וְאֵינוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ וְיוֹסֵף בּוּשָׁה בְּלִבּוֹ - מוֹחֲלִין לוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת (י, ב): אָמַר רָבָא בַּר חִינְנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כָּל הָעוֹשֶׂה דָּבָר וּמִתְבַּיֵּשׁ בּוֹ מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲווֹנוֹתָיו וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּנֵר הַתְּשׁוּבָה, כְּלָל א, חֵלֶק שֵׁנִי, פֶּרֶק שֵׁנִי, (סימן רפא).
לָמַדְנוּ שֶׁהַבּוּשָׁה מוֹעִיל לַחוֹטֵא, וְכָל שֶׁכֵּן קֹדֶם חֵטְא, שֶׁיִּנָּצֵל מִמֶּנּוּ, וּמְבִיאַתּוּ לְמִצְווֹת וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים.
חֲתִימַת נֵר זֶה [שלט]
גָּדוֹל שְׂכַר מִדַּת הָעֲנָוָה, אֲשֶׁר בּוֹ זוֹכֶה אָדָם אֶל הַחוּט הַמְּשֻׁלָּשׁ, שֶׁיִּתְאַוֶּה כָּל אָדָם עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים" (משלי כב, ד).
גְּדוֹלָה עֲנָוָה, שֶׁבָּהּ נִשְׁתַּבַּח אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בְנֵי דוֹרוֹ הַגְּדוֹלִים שֶׁבָּהֶם, כְּגוֹן עֶפְרוֹן הַחִתִּי, מְנַשְּׂאִים אוֹתוֹ וְהָיוּ קוֹרְאִים אוֹתוֹ "אֲדוֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים" (בראשית כג, ו) וְהוּא, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הָיָה מַשְׁפִּיל עַצְמוֹ עִמָּהֶם וּמִתְנַהֵג עִמָּהֶם בְּמִדַּת הָעֲנָוָה וַאֲפִילוּ לַפְּחוּתִים שֶׁבָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם" (שם שם, יב), "לִפְנֵי הַגְּדוֹלִים" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא "לִפְנֵי עַם־הָאָרֶץ". וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהָיָה נָשִׂיא וְגִבּוֹר, עָשִׁיר וְגָדוֹל וְנָבִיא, לֹא הָיָה מַחְשִׁיב אֶת עַצְמוֹ לִמְאוּמָה וְלֹא גָבַהּ לִבּוֹ וְלֹא רָמוּ עֵינָיו וְהָיָה שְׁפַל רוּחַ וְאָמַר: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (שם יח, כז).
גְּדוֹלָה עֲנָוָה, שֶׁבָּהּ נִשְׁתַּבַּח יִצְחָק אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ גֵּרֵשׁ אוֹתוֹ מִמַּלְכוּתוֹ וְהָיָה מַצְלִיחַ בְּכָל דְּרָכָיו וּבְכָל מַעֲשֵׂה יָדָיו, דִּכְתִיב: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא" (שם כו, יב) וּמֵרֹב עָשְׁרוֹ קִנְּאוּ בוֹ פְּלִשְׁתִים, דִּכְתִיב: "וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים" (שם שם, יד) וְעִם כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה, כְּשֶׁבָּא אֶצְלוֹ אֲבִימֶלֶךְ, מֵרֹב עִנְוְתָנוּתוֹ קִבְּלוֹ מֵאַהֲבָה וְשִׁלְּחוֹ לְשָׁלוֹם, דִּכְתִיב: "וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם" (שם שם, לא).
גְּדוֹלָה עֲנָוָה, שֶׁבָּהּ נִשְׁתַּבַּח יַעֲקֹב אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, דִּכְתִיב: "כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב *עִם־לָבָן גַּרְתִּי" (שם לב, ה).
נפש יהודה עם לבן גרתי. לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר:
גְּדוֹלָה עֲנָוָה, שֶׁבָּהּ נִשְׁתַּבַּח מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד" (במדבר יב, ג).
גְּדוֹלָה עֲנָוָה, שֶׁבָּהּ נִתְגַּדֵּל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁבִּהְיוֹתוֹ כֹהֵן גָּדוֹל הָיָה *מֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן לַעֲבוֹדַת הָאֵל יִתְבָּרַךְ וְהָיָה מַשְׁפִּיל עַצְמוֹ לִקְרֹא "רַבִּי" לְכָל אָדָם, כְּדֵי לַהֲבִיאוֹ לְתַלְמוּד תּוֹרָה.
נפש יהודה מרים את הדשן. בעצמו אף על פי שהיה אפשר לו להרים על ידי בניו:
גְּדוֹלָה עֲנָוָה, שֶׁבָּהּ נִתְפָּאֵר דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּאָמְרוֹ עַל עַצְמוֹ: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא־אִישׁ" וגו' (תהלים כב, ז).
וְכֵן מָצִינוּ בְּכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לָהֶם גְּדוּלָה הָיוּ מַשְׁפִּילִין אֶת עַצְמָן.
וּלְפִיכָךְ נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְגֶפֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ" (שם פ, ט), לוֹמַר לְךָ: מַה גֶּפֶן זוֹ כָּל אֶשְׁכּוֹל שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ הוּא יוֹתֵר נָמוּךְ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כָּל מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת עָנָו יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ.
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר, הֶדְיוֹט שׁוֹחֶה בִתְפִלָּתוֹ בְּאָבוֹת תְּחִלָּה וָסוֹף וּבְהוֹדָאָה תְּחִלָּה וָסוֹף, כֹּהֵן גָּדוֹל שׁוֹחֶה בִּתְחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וּבְסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. מֶלֶךְ, כֵּיוָן שֶׁשּׁוֹחֶה, אֵין זוֹקֵף עַד שֶׁסִּיֵּם תְּפִלָּתוֹ. לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁהַגָּדוֹל צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹתֵר עָנָו וּבָזֶה יִזְכֶּה לְמַעֲלָה וְכָבוֹד, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְעֵרוּבִין (יג, ב): לְלַמְּדְךָ, שֶׁכָּל הַמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ וְכָל הַמַּגְבִּיהַ אֶת עַצְמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ; וְכֵן הַמְחַזֵּר אַחַר הַגְּדוּלָה - גְּדוּלָה בּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ, וְכָל הַבּוֹרֵחַ מִן הַגְּדוּלָה - גְּדוּלָה מְחַזֶּרֶת אַחֲרָיו וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּנֵר א כְּלַל ג, חֵלֶק א, פֶּרֶק שֵׁנִי (סימן כז).
גְּדוֹלָה עֲנָוָה, שֶׁמַּצֶּלֶת לִבְעָלֶיהָ בְּיוֹם חֲרוֹן אַף ה' מִכָּל צָרָה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵגֵן בַּעֲדוֹ וְשָׁמְרוֹ וּמַסְתִּירוֹ תַּחַת כְּנָפָיו עַד יַעֲבֹר זַעַם, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּקְּשׁוּ אֶת־ה' כָּל־ עַנְוֵי הָאָרֶץ *אֲשֶׁר מִשְׁפָטוֹ פָּעָלוּ בַּקְּשׁוּ־צֶדֶק בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה אוּלַי תִּסָּתְרוּ" (צפניה ב, ג). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחוֹנֵן לָעֲנָוִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם־לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ" וגו' (משלי ג, לד).
נפש יהודה אשר משפטו פעלו. אף על פי שפועל הקב"ה משפטו ליסר את העולם מי שהוא עניו ניצל ממנו:
גְּדוֹלָה עֲנָוָה, שֶׁמַּנְחֶלֶת לִבְעָלֶיהָ כִּסֵּא כָּבוֹד [בְּיוֹם חֲרוֹן אַף], שֶׁנֶּאֱמַר: "מֵקִים מֵעָפָר דָּל וגו' וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵּם" (שמואל־א ב, ח) וּכְתִיב: "*וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה" (משלי טו, לג).
נפש יהודה ולפני כבוד. שאין בא לאדם כבוד מהקב"ה אלא שהיה מקודם לכן עניו ובזכותו זכה לכבוד וכן להפך לפני שבר גאון לא בא לאדם שבר אלא על שהיה מקודם בגאות:
גְּדוֹלָה עֲנָוָה, *שֶׁבִּישׁוּעַת יִשְׂרָאֵל הָעֲנָוִים יִהְיוּ מְפֹאָרִים וַעֲלִיזִים וּשְׂמֵחִים בְּכָבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: "יְפָאֵר עֲנָוִים בִּישׁוּעָה. יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְנוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם. רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם" וגו' (תהלים קמט, ד־ו). וְלֹא יְפַחֲדוּ הָעֲנָוִים מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, אֲבָל יִהְיוּ נִצּוֹלִין בְּצֶדֶק וּבְמִישׁוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי־אָרֶץ" וכו' (ישעיה יא, ד). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁיִּתְעַנְּגוּ וְיִתְעַדְּנוּ בְּחֶלְקָם וּבְנַחֲלָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ־אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל־רֹב שָׁלוֹם" (תהלים לז, יא).
נפש יהודה שבישועת ישראל. בעת הגאולה הענוים עליזים לשון ששון ושמחה שישמחו עצמם שהם קרבו הגאולה בזכות שהיו ענוים שנאמר יפאר ענוים שהם גרמו לישועת הגאולה ויזכו לרוב שלום כי ענוה גורם שלום כמדתם יתן להם הקב"ה רוב שלום דמדה טובה מרובה וזה והתענגו על רוב שלום וזה יהיה בעת הגאולה שיירשו ארץ במהרה בימינו אמן ואמן:
בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. חֲזָק.
חֲתִימָה
אֲרוֹמֵם וַאֲהַלֵּל לְמֶלֶךְ הַמְּלָכִים, אֲשֶׁר לוֹ הַחָכְמָה וְהַחַיִּים וְהַיְּכֹלֶת, אֲשֶׁר הִגִּיעָנִי לַזְּמַן הַזֶּה לְהַשְׁלִים וְלַחְתֹּם חִבּוּר הַמְּנוֹרָה הַזֹּאת, לְהָאִיר בָּהּ אֶת לִבִּי בְּדִבְרֵי הֲגָדוֹת וְלִהְיוֹת לִזְכָּרוֹן בֵּין עֵינַי וְלִמְצֹא בָהּ דִּבְרֵי מוּסָר וְעֵצָה וְתוֹכֵחָה מוּכָנִים עַל מַתְכֻּנְתָּם, כְּפִי מַה שֶּׁקִּבַּצְתִּים מִן הַמִּדְרָשׁוֹת, בְּסֵדֶר שֶׁהָיָה יוֹתֵר נָאוֹת אֶל דַעְתִּי, כְּפִי חֻלְשַׁת הַשָּׂגָתִי. וְהַמֵּימְרָאוֹת אַחֵרוֹת שֶׁלֹּא חִבַּרְתִּי בוֹ נִשְׁאֲרוּ בַּעֲבוּר שִׁבְעָה טְעָמִים; הָאֶחָד, כְּשֶׁלֹּא מָצָאתִים בְּחֶסְרוֹן סִפְרֵי מִדְרָשׁוֹת שֶׁלֹּא הָיוּ בְיָדִי. וְהַשֵּׁנִי, שֶׁמֵּאוֹתָם הַסְּפָרִים שֶׁהָיוּ בְיָדִי שָׁכַחְתִּי מֵהֶם דְּבָרִים רַבִּים. וְהַשְּׁלִישִׁי, כִּי הַרְבֵּה דְבָרִים לֹא רָצִיתִי לְחַבְּרָם, שֶׁרָאִיתִי בְּלִבִּי שֶׁלֹּא הָיָה צֹרֶךְ בָּהֶם כְּפִי כַּוָּנַת הַחִבּוּר. וְהָרְבִיעִי, שֶׁהִנַּחְתִּי מִלִּכְתֹב דְּבָרִים בְּשֶׁיּוּכַל לָבוֹא הַהֶפְסֵד יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח, כְּהַרְבֵּה בְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים לְהַשִּׂיג אֲמִתַּת הַדְּבָרִים הַפְּנִימִיִּים. וְהַחֲמִשִּׁי, עָזַבְתִּי הַדְּבָרִים הַחֲמוּרִים, שֶׁהֵם נִסְתָּרִים וּגְבֹהִים וְאֵין מִי שֶׁיַּשִּׂיג כַּוָּנָתָם, אֶלָּא יָחִיד בַּדּוֹר. וְהַשִּׁשִּׁי, לֹא רָצִיתִי לִכְתֹּב הַדְּבָרִים שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁיּוּכַל לִטְעוֹת בָּהֶם הַשּׁוֹמֵעַ וְיִגְלֶה לִמְקוֹם הַמַּיִם הָרָעִים וִיהֵא עֲווֹנוֹ תָּלוּי בִי. וְהַשְּׁבִיעִי, מָצָאתִי דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם פֶּה [לַמִּינִים לוֹמַר עַל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁטָּעוּ, אוֹ שֶׁבִּיזוּ אֱמוּנָתָם, אוֹ שֶׁכָּתְבוּ כְּנֶגֶד אוּמוֹת הָעוֹלָם. וְלֹא הֲבִיאוֹתִים כָּאן], כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתֵּן מָקוֹם לְבַעַל דִּין לַחֲלֹק. וְלֹא כָתַבְתִּי בְּחִבּוּר זֶה שֶׁיִּירָא שׁוּם אָדָם מִלְּלַמֵּד לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה וְגַם לִדְרֹשׁ בּוֹ בָּרַבִּים וְיֵצֵא מִמֶּנּוּ עֵצָה וּמוּסָר וּבִטָּחוֹן בְּלִי שׁוּם הֶפְסֵד. וְאִם קְצָת מִדִּבְרֵי אֲגָדוֹת כָּתַבְתִּי בְּמָקוֹם אֶחָד וּשְׁנִיתִים אַחַר כָּךְ בְּמָקוֹם אַחֵר, כְּפִי צֹרֶךְ הָעִנְיָן, וְלֹא קִצַּרְתִּי בוֹ לִכְתֹב "כִּדְאִיתָא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי", כְּמוֹ שֶׁעָשִׂיתִי בָּרֹב, הָיָה, לְפִי שֶׁלֹּא הָיִיתִי זָכוּר שֶׁכְּתַבְתִּיו בְּמָקוֹם אַחֵר, וְזֶה הוּא מְעָט מִזְּעֵיר בְּכָל הַחִבּוּר. וּבָזֶה אֵין הֶפְסֵד זוּלָתִי טֹרַח הַמַּעְתִּיק.
וְהָאֵל יִתְבָּרַךְ, בּוֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת, יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא חִבַּרְתִּי חִבּוּר זֶה לְהִתְגַּדֵּל וְלִקְנוֹת בּוֹ שֵׁם, כִּי אַדְרַבָּה בּוֹ גִלִּיתִי קֹצֶר דַּעְתִּי וּמִעוּט הַשָּׂגָתִי, אֲבָל רָצִיתִי לִטְרֹחַ שׁוּם זְמַן בְּחִבּוּרוֹ, שֶׁלֹּא אֵהֵא מוּכְרָח לִטְרֹחַ בְּכָל פַּעַם שֶׁאֶצְטָרֵךְ לְבַקֵּשׁ דִּבְרֵי עִנְיָן אֶחָד שֶׁהֵם מְפֻזָּרִים בַּמִּדְרָשׁוֹת, אֶלָּא שֶׁיְּהֵא מוּכָן לְצָרְכִּי וּלְצֹרֶךְ הָרוֹצֶה לְבַקֵּשׁ בְּעִנְיָן זֶה.
אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת יִתֵּן בְּלֵב כָּל קוֹרֵא בוֹ שֶׁיְּדִינֵנִי לְכַף זְכוּת וְיַצִּיל לְכָל מְעַיֵּן מִשְּׁגִיאָה וְהִרְהוּר עָווֹן וֶאֱמוּנָה כוֹזֶבֶת. כֵּן יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם.
נִשְׁלַם סֵפֶר מְנוֹרַת הַמָּאוֹר.
שֶׁבַח וּתְהִלָּה לְיוֹצֵר אוֹר.
אָמֵן אָמֵן.
סוף הספר