אור ברסלב

מלחמת היהודים· יוסף בן מתתיהו

ספר ב

ספר א

פרק א

ארכילאוס עשה סעדת־הבראה לעם. מריבה גדולה קמה בקרב ההמון, והוא שלח עליהם את אנשי־צבאו והמיתו כשלשת אלפים איש.

א. על ארכילאוס הוטל לנסוע אל רומא, ומן הדבר הזה יצאה מהומה חדשה. כי אחרי התאבלו על אביו שבעה ימים עשה משתה גדול לעם, לזכר קבורת אביו, כי הדבר הזה הוא חק ליהודים ועל־ידו התרוששו רבים, אשר קצרה ידם לעשות כֵּרה להמון הרב ומלאו את הדבר בעל־כרחם, כי העובר על החֹק הזה כמפר מצוה יחָשב. אחרי זאת לבש ארכילאוס בגדים לבנים ועלה אל בית־המקדש ושם קִדם העם את פניו בברכות רבות, והוא ישב בראש בימה גבוהה על כסא זהב וממרום שבתו ברך את העם על הכבוד אשר עשה לו בעת הלוית אביו והודה אותו על אשר נשא את פניו כפני מלך אשר נכון כבר כסא המלוכה בידו; והוסיף לדבר, כי יזהר מנהוג שְׂרָרָה וגם לא יקָרא בשם מלך, עד אשר יקים הקיסר בידו את ירֻשת הכסא, כי הוא הנהו השליט העליון גם על־פי צואת אביו; ועל־כן לא קבל (ארכילאוס) את הנזר, אשר אמר הצבא לשים על ראשו בעיר יריחו. לעֻמת־זאת אמר, כי נכון לבו באהבה וברצון לשלם לאנשי־הצבא ולעם כגמול מעשיהם הטובים עמו, אחרי תת השליטים העליונים את הממלכה בידו, וגם יבקש בכל דרכיו להיטיב להם מאביו.

ב. לדברים האלה שמח העם ובקש תכף לתכן את רוח ארכילאוס, בדרשו ממנו גדולות. אלה צעקו אליו להקל עליהם מהמסיםא), ואלה בקשו לבטל את המכָסיםב), ורבים דרשו ממנו להוציא את האסירים לחפשי. ארכילאוס קבל ברצון את כל הבקשות האלה, למצֹא חן בעיני העם. ואחרי הקריבו את הזבחים היטיב את לבו בחברת אוהביו. ולעת נטות היום התאספו רבים מן האנשים, אשר נשאו את נפשם לתמורות (למרידות), להתאבל על אסונם, אסון הפרט, כי כבר כלו ימי אבל הכלל על המלך, והחלו להָמֵר על האנשים המומתים בידי הורדוס על נפצם את נשר הזהב אשר על שער המקדש. והמספד הזה לא נעשה במסתרים, כי הרימו האנשים קול יללה עד לב השמים וגעו בבכי כמצֻוים ועושים ותופפו על לבביהם בכֹח עד אשר הקיפה הזעקה את כל העיר. ובדבר הזה אמרו לכבּד את אלה אשר הערו נפשם למות על חֻקי התורה וטהרת המקדש. הם צעקו בקול לגאול את דם הנהרגים האלה מידי האנשים אשר היו נשואי פנים בעיני הורדוס, ועל־הכל — להוריד את הכהן הגדול אשר הקימהו הורדוס ולתת להם לבחר באיש ירא־אלהים וטהור ממנו.

ג. לדברים האלה התרגז ארכילאוס, אולם דחה את עֹנש המורדים, כי מהר לצאת לדרך ופחד, פן יעצור מרד העם את מסעו, כי יתגרה אתו מלחמה. על־כן לא יצא תכף נגד המורדים ביד־רמה, רק נסה להשקיטם בדברים ושלח אליהם את שר־צבאו לדרוש מהם, כי יחדלו ממעשיהם. שר־הצבא בא אל הר־הבית ולא הספיק עוד לפתוח את פיו והנה גרשו אותו המורדים, בהשליכם בו אבנים. וככה עשו גם ליתר האנשים, אשר יצאו אליהם להטות למוסר את אזנם, כי ארכילאוס שלח אנשים רבים אליהם לדבר על לבם, ואת פני כֻלם השיבו המורדים בחרי־אף, ובזה הראו, כי לא יחבקו את ידיהם כאשר יתלקטו אליהם רבים מן העם. וכן היה. בהגיע חג־המצות, הנקרא בפי היהודים פסחא), אשר בו הם מרבים להקריב זבחים לאלהים, נאסף מכל הארץ המון עולי־רגל לאין־מספר, והאנשים אשר הספידו את החכמים עמדו עליהם בהר־הבית להפיח בהם את אש המרד. ארכילאוס נבהל מפני הדבר הזה ועוד טרם פשטה מחלת המרד בכל העם שלח אל ההמון שר־אלף עם גדוד צבא לבצר בחֹזק־יד את רוח מחוללי המרד. למראה הגדוד התעבר העם מאד, וסקל רבים מאנשי־הצבא באבנים ושר־האלף נפצע ובקֹשי נמלט ממות. ואחרי־כן שב ההמון להקריב את הזבחים כאלו לא נעשה דבר. אולם ארכילאוס נוכח הפעם לראות כי בלי שפך־דם לא יוכל לעצור בעם, ושלח עליו את כל אנשי המלחמה. צבא הרגלים עבר חוצץ דרך רחובות העיר, והרוכבים נשלחו אל השדה ואנשי־הצבא התנפלו פתאם על מקריבי הזבחים והמיתו כשלשת אלפים איש, ויתר העם נפוץ אל השדה. ואחרי־כן באו צירי ארכילאוס וצוו על כל איש לשוב לביתו. וכל עולי־הרגלים עזבו את משוש חגם ויצאו מן העיר.

פרק ב

ארכילאוס יצא אל רומא עם להקת קרוביו. אנטיפטרוס קרא עליו שטנה לפני הקיסר וניקולאוס למד עליו זכות, והוא יצא זכאי.

א. ארכילאוס יצא בדרך הים בלוית אמו ואוהביו פּוֹפְּלַס ותלמי וניקולאוס והשאיר את פיליפוס למנצח על עסקי המלוכה ולפקיד בביתו. יחד עמו יצאו לדרך גם שלֹמית עם בניה ובני אחי המלך וחתניו ולמראה־עין התנדבו לחזק את ידי ארכילאוס בירֻשת המלוכה, אולם באמת שמו את לבם ללמד עליו חובה על המטבח הגדול אשר עשה בהר־הבית.

ב. ובעיר קיסרי פגש אותם סַבּינוס נציב סוריה, אשר עלה אל ארץ יהודה לשמור את כסף עזבון הורדוס. אולם וַרוס לא נתן לו לנסוע משם והלאה, כי הִרבּה ארכילאוס לחלות את פניו בידי תלמי. בפעם הזאת נשא סַבּינוס את פני וַרוס ולא מהר לעלות על המבצרים ולא סגר בפני ארכילאוס על אוצרות אביו ואמר, כי יֵשב במנוחה עד אשר יוציא הקיסר את משפטו, ונשאר בקיסרי. אולם כאשר פנו שני האנשים העוצרים אותו איש איש לדרכו, כי וַרוס שב אל אנטיוכיה וארכילאוס יצא באניה אל רומא, מהר סַבּינוס לעלות על ירושלים ותפש את ארמון המלך וגם קרא אליו את שרי המבצרים ואת גזברי המלך ונסה לחקור את חשבונות הכספים ולקחת בידו את המבצרים. אולם פקידי המלוכה לא עברו על פקֻדת ארכילאוס והוסיפו לעמוד על משמרתם באמונה, באמרם כי בזה הם עובדים את הקיסר ולא את ארכילאוס בלבד.

ג. בין כה וכה יצא גם אנטיפס לדרך, לריב [עם ארכילאוס], באמרו כי יפה כח צואת אביו הראשונה, אשר על פיה הוקם למלך, מכח הצואה הנוספת. ושלֹמית ועוד רבים מקרוביו הנוסעים עם ארכילאוס אל רומא הבטיחוהו עוד לפני צאתם, כי ידם תכון עמו. הוא הוביל אתו את אמו וגם את תלמי אחי ניקולאוס, אשר בטח בו, כי כחו גדול להכריע את הכף לטובתו, יען כי שמר לו הורדוס את אמונתו כל הימים והוא היה הנכבד בכל אוהביו. ועוד יותר האמין אנטיפס בנואם אֵירֵנַיּוּס על כח מליצתו — ועל־כן מאס בעצת האנשים, אשר דברו על לבו לעזוב את המלוכה לארכילאוס, כי לו יאתה על־פי משפט הבכורה ותֹקף הצואה השניה. וברומא עמדו לו לעזרה כל בני בית אביו, אשר היו עוינים את ארכילאוס מאד. וראש דברים היה לבקש שלטון חפשי (אבטונומיה), אשר ינצח עליו נציב רומאי, — ואולם אם לא יצליח חפצם זה בידם — אמרו בלבם לבקש את אנטיפס למלך.

ד. גם סבינוס עמד לימינם בדבר הזה, כי כתב שטנה על ארכילאוס אל הקיסר והרבה עם המכתב להלל את אנטיפס. ושלֹמית ובניה אספו את כל דברי האשמה ונתנו אותם בידי הקיסר. לדברים האלה כתב ארכילאוס ראשי־פרקים להוכיח את צדקתו ושלח את טבעת אביו יחד עם הדברים האלה אל הקיסר בידי תלמי. והקיסר השיב אל לבו את טענות שני הצדדים והתבונן לגֹדל המלוכה ולמכסת תבואתה וגם למספר בני בית הורדוס, ואחרי זאת קרא את האגרות השלוחות אליו מוַרוס ומסבינוס, והקהיל את טובי הרומאים לאספה, ובראש האספה הושיב את גַיּוּס בן אגריפס הנולד ליוליה בתו, אשר לקחהו הקיסר לו לבן, ומִלא את ידי בעלי הריב להגיש את עצומותיהם.

ה. לראשונה עמד על רגליו אנטיפטרוס בן שלֹמית ללמד חובה על ארכילאוס, כי הוא היה גדול בכח לשונו מכל אנשי־ריבו. הוא אמר, כי רק בדברי־פה בלבד נצב ארכילאוס לריב על ירֻשת המלוכה, כי במעשה־ידיו כבר התנהג כמלך, וכמצחק הוא בדבריו הפעם באזני הקיסר, יען אשר לא חכה עד הוציאו משפטו בדבר נחלת הורדוס. הן אחרי מות הורדוס הכין לו אנשים בסתר לשים על ראשו את הנזר, וכבר ישב על כסא־מלכים ועשה מעשי מלך, בשנותו את סדרי הצבא ובהרימו את מעלות השרים, גם הבטיח למלא את משאלות העם הרואה את פניו כפני מלך וקרא דרור לאסורים, אשר שם אותם אביו בנחֻשתים על עונות קשים. ועתה בא אל השליט העליון לבקש ממנו את צל המלוכה, אחרי גזלו בידיו את עצם המלוכה, ובאמת הוא מקים את הקיסר לשופט בדבר שֵׁם המלוכה בלבד ולא בדבר השלטון. ומלבד זאת נשא אנטיפטרוס חרפה על ארכילאוס, כי גם את מספד אביו הפך לצחוק, בבּקר היה שׂם עליו מעטה אֵבל ובלילה שתה לשכרה ועשה מעשי־תעתועים; ועוד הוסיף אנטיפטרוס לספר, כי המעשים האלה העלו את כעס ההמון והיו לסבת המרד. ועמוד־התוך, אשר נשען עליו אנטיפטרוס בדבריו, היה מספר החללים הרבים מסביב להיכל ה׳: ״אלה האנשים באו אל יום טוב ובאכזריות רצח נשחטו על זבחיהם. ובחצר בית־המקדש נערמו הרוגים בהמון גדול, אשר כמוהו לא אכלה גם חרב שונאים נכרים במלחמת־פתאם. אמנם אבי ארכילאוס צפה את אכזריותו מראש, ועל־כן לא נתן תקוה בלבו לעשות מלוכה עד העת אשר קשתה עליו מחלת נשמתו מתחלואי גופו ונבצר ממנו לעשות את דברו בדעת ובחשבון ולא ידעה נפשו את מי הוא שׂם ליורש כסאו בצואה הנוספת, ומה גם שעשה את הדבר הזה מבלי מצֹא ערות־דבר באיש אשר כתב לו את המלוכה בצואתו הראשונה, בהיותו בריא בגופו ובעת אשר דעתו היתה עוד נכונה בקרבו. ואולם אם גם יחשוב איש, כי יפה כח המשפט אשר הוציא המלך בחליו, הנה עליו להודות, כי אִבֵּד ארכילאוס את המלוכה בידים בנאצותיו אשר עשה לנבל את מלכותו. ומה יהיה משפט המושל הזה אחרי קבלו את המלוכה מידי הקיסר, אם כבר ערך מטבח כזה בטרם נכונה המלוכה בידו?״

ו. כאלה וכאלה הוסיף אנטיפטרוס לדַבֵּר והעיד לו עדים נאמנים את קרוביו הרבים, העומדים עמו יחד לחזק כל פרט ופרט מדברי האשמה, ואחרי־זאת כלה את דבריו. ואחריו עמד ניקולאוס על רגליו להצדיק את ארכילאוס בריבו והוכיח בדברים, כי הרצח בהר־הבית נעשה באֹנס, יען אשר הרימו הנרצחים יד באיבה לא במלכות בלבד, כי־אם גם בקיסר, אשר מידו כל משפטה. ומלבד זאת הראה ניקולאוס לדעת, כי את יתר דברי האשמה עשה ארכילאוס בעצת האנשים, אשר באו עתה ללמד עליו חובה; וגם חרץ משפטו, כי בדבר הזה יפה כח הצואה הנוספת מכח הצואה הראשונה — על אשר מסר בה המת בידי הקיסר להכין את המלוכה בידי יורשו, והן האדם המבין להפקיד את שלטונו בידי מושל העולם לא יוכל לשגות במשפטו מי האיש אשר לו תֵאות ירֻשתו; אין זאת, כי־אם במחשבה צלולה בחר הורדוס באיש הזה להעמידו בראש העם, בדעתו את האיש אשר יקימהו על נחלתו.

ז. וכאשר באר ניקולאוס את דבריו, נגש ארכילאוס ונפל לרגלי הקיסר מבלי דַבּר דבר. והקיסר צוה עליו בדברי־חן לקום על רגליו וגלה את דעתו, כי הוא ראוי לשבת על כסא אביו, אולם לא הוציא משפט מבֹאר. ואחרי שלחו את הנאספים השיב אל לבו ביום ההוא את הדברים אשר שמעו אזניו ונמלך בדעתו אם להקים למלך אחד מבני הורדוס הנקובים בצואתו, או לחלק את מלכותו לכל בני משפחתו, בחשבו למשפט, כי עליו להשביע רצון את הנפשות הרבות האלה.

פרק ג

מלחמה עזה קמה בין היהודים ובין צבא סַבּינוס, ומטבח גדול נעשה בירושלים.

א. עוד טרם הוציא הקיסר את משפטו בדבר הזה חלתה מַלְתַּקִּי אם ארכילאוס ומתה ואגרות באו מוַרוס הנציב בסוריה על־דבר מרד היהודים. כי וַרוס צפה מראש את המרד הזה בבואו אל ירושלים אחרי צאת ארכילאוס באניה ובקש לבצור את רוח מחרחרי הריב. כל עין ראתה, כי לא ישב ההמון במנוחה, ועל־כן השאיר וַרוס בקרב העיר אחד משלשת הלגיונות אשר הביא אתו מסוריה ושב אל אנטיוכיה. אחריו בא סבינוס אל ירושלים ונתן במעשיו ליהודים תואנה לקום על נפשם, כי אִלֵּץ בחֹזק־יד את שרי המבצרים להסגיר אליו את המצודות וחקר בשרירות לבו למצֹא את אוצרות המלך. ובדבר הזה בטח לא באנשי־הצבא, אשר השאיר וַרוס בירושלים, בלבד, כי־אם גם בהמון עבדיו, אשר לכלם נתן כלי־נשק ועל־ידם בקש למצֹא בצע. ובבוא חג החמשים (השבועות), — כי כן קוראים היהודים לאחד ממועדי השנה אשר להם מקץ שבעה שבועות [לחג המצות] על־פי מספר הימים, — לא עלה ההמון אל ירושלים לעבוד את אלהיו כחֹק בלבד, כי־אם גם לשפוך את כעסו [על המעשים הרעים]. המון לאין־מספר נאסף מארץ הגליל ומאדום ומיריחו וגם מעבר הירדן, ועולי־הרגל הקרובים מארץ יהודה עוד עצמו במספרם ובנדבת רוחם מאלה. הם נפרדו לשלשה מחנות ונטשו בשלשה מקומות: האחד מצפון להר־הבית, השני — ליד מקום מרוץ הסוסים (הָאִפּוֹדְרוֹמִין) אשר לצד דרום והשלישי בקרבת ארמון המלך במערב. הם הקיפו את הרומאים מכל עבר ושמו עליהם מצור.

ב. וסַבּינוס ירא את ההמון הגדול הזה ואת עז נפשו ושלח רץ אחרי רץ אל וַרוס, לבקש ממנו עזרה חיש מהר מבלי התמהמה, פן יאבד כל הלגיון הרומאי. והוא עלה על המגדל הגבוה מכל חומת ירושלים, אשר קרא לו הורדוס על שם אחיו פצאל, הנהרג בידי הפרתים, ומשם נתן אות לאנשי־הצבא בני הלגיון להשתער על האויבים, והוא בעצמו נמוג מפחד ולא נועז לרדת אל אנשיו. אנשי־הצבא שמעו לקולו ובקעו להם דרך אל הר־הבית ושם פרצה מלחמה קשה ביניהם ובין היהודים. וכל העת אשר לא נלחם בהם איש ממעלה גברו הרומאים למודי־המלחמה על המון היהודים, אשר לא נֻסו בקרָב. אולם כאשר עלו יהודים רבים אל האולמים (האסתוניות) אשר למעלה ומשם השליכו אבני־קלע על ראשי הרומאים, נפלו מהם חללים רבים, וקשה היה להם לעמוד בפני האויבים הזורקים עליהם אבנים ממעלה וגם להתעודד בפני ההמון הגדול אשר שת עליהם והתגרה אִתּם מלחמה.

ג. ובראות הרומאים, כי קמה להם המלחמה משתי רוחות, שלחו אש באולמים הנפלאים בגדלם ובהדרם ומיד הקיפו עמודי אש את היהודים הנמצאים שם, ואלה מתו בלהבה, ואלה קפצו למטה אל שונאיהם ומתו בחרבם, ואלה הפילו עצמם מעל החומה אחורנית אל התהום. וגם נמצאו אנשים אשר נואשו מישועה ונפלו על חרבם טרם יהיו למאכֹלת אש. ואלה אשר ירדו בחומה אל הרומאים נמוגו מפחד ושונאיהם הכריעום על־נקלה. ואחרי אשר נפלו חללים רבים מקרב היהודים ויתרם נבהלו ונפוצו לכל רוח התנפלו אנשי־הצבא על אוצר בית־המקדש העזוב וגזלו כארבע מאות ככר. ואת פלֵטת האוצר, אשר לא נגנבה בידי הצבא, אסף סַבּינוס אליו.

ד. הריסת הבנינים הנהדרים ורצח האנשים הרבים הרגיזו את היהודים מאד ואנשים רבים ועצומים ומלֻמדי־מלחמה התקוממו על הרומאים היושבים בארמון המלך והקיפום סביב. הם הזהירו אותם כי ימיתו אותם בחרב, אם לא ימהרו לעזוב את העיר, וגם הבטיחו את סבינוס, כי לא יגעו בו לרעה, כאשר יבחר לצאת עם הלגיון את פני העיר. גם רֹב צבא המלך נלוה אל הקושרים, אולם ראשי גבורי המלך, שלשת אלפים בני סבסטי (שמרון) ובראשם רוּפוּס וגרַטּוּס — גרטוס היה שר צבא־הרגלים למלך ורופוס היה שר־הרוכבים, — אשר כל אחד מהם נחשב גם מבלעדי צבאו למשען חזק במלחמה בגבורתו ובחכמתו, חזקו את ידי הרומאים. היהודים צרו על ארמון המלך בחֹזק־יד ונסו להרעיש את חומותיו ונשאו את קולם אל אנשי סבינוס כי יֵצאו משם ולא יהיו להם לשטן בדרכם, כי נושאים הם את לבם אל החֹפש אשר היה לאבותיהם ואשר נעדר מהם זמן רב. אמנם סַבּינוס היה נכון לעזוב את העיר, אולם לא האמין ליהודים המבטיחים אותו, בחשדו בהם, כי הם אומרים לטמון לו פח בדבריהם הרכים, ומלבד־זאת קוה לעזרת וַרוס, ועל־כן נשא את המצור.

פרק ד

זקני חיל הורדוס נלוו אל המורדים. יהודה הגלילי הִרבה שֹׁד בארץ. שמעון ואַתּרוֹנְגַּיּוֹס לקחו להם את המלוכה.

א. ובימים ההם קמו מהומות רבות בקרב הארץ (ארץ־ישראל) והרבה אנשים מצאו שעת־הכֹּשר לעשות מלוכה. בארץ אדום התקשרו אלפים איש מזקני צבא הורדוס ויצאו בחרב להלחם עם חיל המלך, אשר עמד בראשו אחיאב ממשפחת המלוכה. ואחיאב נלחם אתם מתוך המצודות בלבד ונמנע מצאת עליהם לקרב בשדה. גם בצפורי אשר בגליל התקומם יהודה בן ראש השודדים חזקיה, אשר מלא לפנים את כל הארץ חמס, עד שנתפש בכף המלך הורדוס. והמון גדול נאסף אליו ויחד עמו פרץ בבית־נשק המלך ובנשק הנמצא שם חגר יהודה את חבריו להלחם בכל האנשים אשר נשאו את עיניהם אל הממשלה.

ב. ובעבר הירדן קם אחד מעבדי המלך ושמו שמעון, ובטח ביפי קומתו ובחֹסן גופו ושם על ראשו את נזר המלוכה. הוא אסף אליו המון שודדים ופשט בארץ מסביב ושרף את בית המלך אשר ביריחו וגם שלח באש אחֻזות־עשירים רבות, למען הוצא את שללן על־נקלה. וכמעט שׂם למאכֹלת־אש כל נוף יפה, לולא יצא לקראתו גְּרַטּוּס, שר הרגלים אשר למלך בראש הרובים מארץ טרכון ואנשי המלחמה הטובים מבני סבסטי. ובקרב הזה נפלו רבים מבני עבר הירדן חללים, ושמעון אמר להמלט דרך נקרה צרה, אולם גרטוס סגר עליו את הדרך והכה אותו בעת מנוסתו בצוארו מן הצד והמיתהו. ועוד אנשים התקוממו בעבר הירדן ושלחו באש את ארמון המלך אשר בבית־הרם (בית־רמתה) בקרבת הירדן.

ג. גם רועה אחד ערב את לבו בימים ההם לריב על־דבר המלוכה, ושמו אַתּרוֹנְגַּיּוֹס. ואת תקותו למלוכה העירו כֹח־גופו ואֹמץ־רוחו, אשר לא ירא מות, וגם ארבעת אחיו הדומים לו בתכונותיהם חזקו את ידיו. לכל אחד מאחיו נתן גדוד חמשים ומנה אותם לשרי־צבא ולאחשדרפנים ושלחם לבֹז בז, ואת עצמו חשב למלך ורק הדברים הגדולים באו אליו. הוא שׂם על ראשו את הנזר בימים ההם וימים רבים פשט על הארץ עם אחיו יחד. הם קבלו פקֻדה להמית את הרומאים ואת אנשי־שלום המלך (סיעת בית הורדוס), אולם גם כל איש יהודי לא נמלט מהם בעת נפלו בידם עם דברי חפץ. פעם אחת נועזו להתנפל גם על גדוד שלם נושא לחם ונשק מצבא הרומאים בקרבת העיר אמאוס והמיתו את שר־המאה אַרֵיוס עם ארבעים מאנשיו, וגם יתר אנשי־הצבא נמצאו בסכנת־מות, לולא חשו לעזרתם גרַטוס ובני סבסטי והניסו את השודדים. ועוד רעות רבות עוללו האחים האלה ליושבי הארץ ולנכרים כל ימי עשותם מלחמה. אך לקץ הימים נתפשו שלשה מהם בכף, הבכור נפל בידי ארכילאוס והשנים בידי גרטוס ותלמי ולאחרונה הסגיר גם האח הרביעי את נפשו בידי ארכילאוס. אולם קצם זה בא אחרי־זמן. ובימים ההם (אחרי מות הורדוס) מלאו את כל ארץ יהודה מלחמה ושֹׁד.

פרק ה

ורוס הכניע את היהודים המורדים והוקיע כאלפים מורדים על צלבים.

א. וכאשר קבל וַרוס את מכתבי סַבּינוס ושרי־החיָלים פחד, פן תאֻנה רעה ללגיון כֻּלו, ומהר לצאת לעזרתו. הוא לקח עמו את שני הלגיונות הנותרים ואת ארבע להקות־הרוכבים הנמנות עליהם ונסע אל עכו וצוה על המלכים והשליטים לשלוח אליו שמה חיל־עזר. בעברו דרך עיר בארות אסף אליו משם אלף וחמש מאות אנשי־צבא. וכאשר הגיע אל עכו, באו אליו גם יתר צבאות הברית, וחרתת הערבי, השונא את הורדוס, הביא עמו חיל גדול רוכבים ורגלים. וַרוס שלח את חלק הצבא אל ארץ הגליל הסמוכה לעכו ובראש החיל הזה הפקיד אחד מידידיו ושמו גַּיּוּס. גיוס הניס את כל היהודים אשר יצאו לקראתו ולכד את העיר צפורי ושלח אותה באש ואת יושביה מכר לעבדים. ועם יתר הצבא נסע וַרוס בעצמו דרך שמרון ולא נגע בעיר לרעה, בראותו כי לא מרדה בו בעת המהומה, אשר הקיפה את יתר המקומות. הוא חנה על־יד אחד הכפרים ושמו אַרוּס, אשר היה לאחֻזה לתלמי, ועל־כן בזזו אותו הערבים, בפקדם את חמתם גם על אוהבי הורדוס. ומשם נסע וַרוס אל כפר אחד מֻקף חומה ושמו צַפָּהא) וגם אותו בזזו הערבים עם כל סביבותיו בעברם עליהן (נ.א.: עם כל אֹרחות־הצֵדה אשר מצאו בדרכם). וגם העיר אמאוס נשרפה, אחרי אשר ברחו יושביה ממנה, כי ככה צוה וַרוס להנקם בה על רצח אריוס ואנשיו.

ב. ומשם עלה וַרוס על ירושלים ולמראה צבאו העצום נפוץ מחנה היהודים לכל רוח. הם נמלטו על נפשם אל השדה, ויושבי העיר פתחו את שעריה לפני וַרוס ופרקו מעליהם את אשם המרד, באמרם כי איש מהם לא הרים יד ברומאים, ובעל־כרחם קבלו את המון עולי־הרגלים, אשר צר עליהם ועל הרומאים יחד, והם לא עזרו למורדים במלחמתם. גם יוסף, קרובו של ארכילאוס, ורופוס וגרטוס עם צבא המלך ואנשי סבסטי יצאו לקדם את פני וַרוס ואנשי הלגיון הרומאי עברו לפניו כמנהגם בכל עדי נשקם. וסַבּינוס לא ערב את לבו לְהֵראות את פני וַרוס ומהר לעזוב את העיר ולפנות אל חוף הים. וַרוס שלח את חלק הצבא לשוט בארץ ולתפוש את מחוללי המרד, ושבוּים רבים הובאו אליו. את האנשים, אשר למראה־עיניו לא הרבו לעשות מרי, שם במשמר וּמראשי החַיָּבים הוקיע על צלבים כאלפים איש.

ג. לוַרוס הֻגד, כי בארץ אדום נשארו עוד כעשרת אלפים אנשי חיל מזֻיָּנים. הוא שלח מעל פניו את הערבים, כי ראה בהם, שלא נלחמו כדרך אנשי בריתו וכל חפצם היה רק לכלות את נקמתם, ומשנאתם הרבה להורדוס הרבו להשחית את הארץ מאשר עלה על רוחו. ואחרי־כן מהר יחד עם לגיונותיו ושם את פניו להלחם במורדים. אולם היהודים לא יצאו לעֻמתו למלחמה, כי שמעו לעצת אחיאב ומסרו את עצמם בידי הרומאים. וַרוס סלח לעון המון המורדים ורק את העומדים בראשם שלח אל הקיסר לעמוד לפניו למשפט. הקיסר העביר את חטאת האנשים, ורק את בני משפחת המלך — כי היו בין המורדים אחדים מהקרובים אל בית הורדוס — שפט משפט מות, כי הרימו יד במלך, אשר היה גואלם הקרוב אליהם. ככה השיב וַרוס את המנוחה בירושלים והפקיד לשמור על העיר את הלגיון, אשר חנה שם לפנים, ואחרי־זאת שב אל אנטיוכיה.

פרק ו

היהודים הרבו להתלונן על ארכילאוס ובקשו כי יֻתַּן להם נציב רומאי. הקיסר שמע את דבריהם וחלק לבני הורדוס את נחלת אביהם כרצונו.

א. ובעוד ארכילאוס יושב ברומי, והנה קם ריב חדש בינו ובין היהודים, אשר עוד לפני המרד קבלו רשות מוַרוס לשלוח צירים אל הקיסר ולבקש ממנו את חֹפש עמם. מספר הצירים הבאים היה חמשים איש ואליהם נלוו יהודים מיושבי רומא כשמונת אלפים איש ומעלה. הקיסר הקהיל את פקידי הרומאים ואת אוהביו לאספה אל מקדש אפולון אשר בפַלַּטיון (הגבעה הפַלַּטּינית), הוא הבית אשר יסד אותו הקיסר וכלל את הדרו ועשרו עד להפליא — ושמה באו הצירים בלוית המון היהודים הרב ולעֻמתם נצבו ארכילאוס ואוהביו יחד. וקרובי ארכילאוס ואנשי שלומם עמדו מרחוק, כי לא מלאם לבם לעזור לארכילאוס בריבו משנאתם וקנאתם אליו, וגם בושו מפני הקיסר לשים את ידם עם שוטניו לעיני השמש. אל הקרובים האלה נוסף עתה גם פיליפוס, אשר שלח אותו וַרוס באהבתו אותו אל רומא לעשות שם שני דברים: לחזק את ידי ארכילאוס וגם לקבל מנחלת אביו את חלקו, אם יעלה על רוח הקיסר לחלק את נחלת הורדוס לכל יוצאי חלציו.

ב. ואחרי אשר צוה הקיסר על שוטני ארכילאוס לדבר, החלו לפרט את התועבות הרבות אשר עשה הורדוס: ״לא עֹל מלך נשאנו על שכמנו, כי־אם עֹל עריץ רשע ואכזרי מכל העריצים אשר קמו מימות־עולם. הוא הרג ואבּד את רֹב העם והנשארים בחיים נמקו בעֹצר רעה ויגון, עד אשר קנאו במתים שנגזרו מידו. ונקל היה בעיניו לדוש את בשר נתיניו, כי גם על ערים שלמות עברה רעתו. הוא מצץ את לשד ערי מלכותו, למען פָּאר ערים נכריות ובדם היהודים אמר למצֹא חן בעיני עמים זרים. ותחת חֹסן־אֹשר העם לפנים וחֻקי האבות אשר חי בהם המיט עליו עֹני ופריצות עד אין גבול, והצרות אשר עברו על היהודים מידי הורדוס בשנים מעטות הכריעו בכף מאזנים את כל האסונות אשר התחוללו על אבותינו כל העת למן היום אשר שבו עולי הגולה מבבל בימי המלך אחשורושא). וכה שחה רוח העם, וכה הסכין לפגעיו הרבים, עד אשר בחר לרצונו להיות עבד־עבדים על־פי משפט הירֻשה. על־כן נכון לבו לקרא בשם מלך לארכילאוס בן הרשע הגדול הזה אחרי מות אביו ויחד עמו התאבל על מות הורדוס והתפלל לשלום מלכותו. אולם ארכילאוס שקד להראות, כי איננו ילד זנונים להורדוס וחנך את מלכותו בדם שלשת אלפים בני ירושלים, ואלה החללים, אשר מלא בהם את בית־המקדש ביום חג, הם היו הזבחים אשר הקריב לאלהים, להכין את מלכותו בידו. ולכן צדקו האנשים, אשר הצילו את נפשם מן הרעה הזאת, בהפכם הפעם את פניהם לעמוד לקראת מַכּיהם כמשפט המלחמה. והנה אנו מחלים את פני הרומאים, כי יחמלו על שארית יהודה ואל ישליכו את פלֵטתה לפני חיות־טרף אכזריות, רק יחברו אותה אל ארץ סוריה ויעמידו בראשה נציבים מקרבם. ואז יראו הכל עין בעין, כי היהודים האלה, אשר הוציאו עליהם שוטניהם קול, כי הם אנשי ריב ואוהבי מלחמה, יודעים לשמוע בקול נציבים ארכי־אפים״. בשאלתם זו כלו היהודים את דברי תלונתם, ואחריהם קם ניקולאוס ובטל את כל הטענות אשר טענו על המלכים, וקרא שטנה על העם, כי [הוא קשה־עֹרף ו]אינו מקבל עליו שררה ומתכונתו הוא ממרה את פי מלכיו, וגם נתן דֹפי בקרובי ארכילאוס, אשר היתה ידם עם שוטניו.

ג. ואחרי אשר שמע הקיסר את דברי כל בעלי הריב שלח את הנאספים מעליו. וכעבור ימים מִספר נתן את חצי המלכות לארכילאוס וקרא לו בשם נשיא־עם (אֶתּנַרְכוֹס) וגם הבטיחהו, כי ישימהו למלך, אם יראה במעשיו, כי יאות לו הכבוד הזה. ואת מחצית המלכות הנשארת חלק לשני חבלי נסיכים (טֶטְרַרְכִיּוֹת) ונתן לשני בני הורדוס, את האחד לפיליפוס ואת השני לאנטיפס, אשר רב עם ארכילאוס על־דבר המלוכה. לאנטיפטרוס נפלו לנחלה עבר הירדן והגליל עם מאתים ככר תבואות השנה. אולם הבשן וחבל ארגֹב (טרכון) וארץ חַורן וחלק גבול זֵינוֹן בסביבות אינו (אִנַּנוֹ)א) נפלו בחלק פיליפוס ותבואות נחלתו עלו למאה ככר. ועל ממשלת ארכילאוס נחשבו ארץ אדום וכל ארץ יהודה וארץ שמרון, אשר הֻנח לה מרביעית המס, כי לא מרדה יחד עם יתר המדינות. והערים אשר סרו למשמעת ארכילאוס היו: מגדל־סטרטון (קיסרי) וסבסטי, יפו וירושלים. ואת ערי היונים עזה, גדר וסוסיתא (הִפּוֹן) קרע הקיסר מעל הממלכה וספח אותן אל נציבות סוריה, ותבואות השנה בארץ נחלת ארכילאוס היו ארבע מאות ככר. ושלֹמית קבלה את כל אשר כתב לה המלך בצואתו וגם הוקמה לשליטה בערים יבנה ואשדוד (אזוטוס) ופצאליס. ומלבד־זאת נתן לה הקיסר את בית המלך באשקלון, ומכל אחֻזתה אספה ששים ככר תבואות השנה, אולם הקיסר העמיד את נחלתה תחת שלטון־הפלך אשר לארכילאוס. וגם ליתר בני בית הורדוס חלק הקיסר את המנות הראויות לתת להם על־פי צואת המלך. ולשתי בנות הורדוס אשר לא היו עוד לאיש הוסיף הקיסר על נחלתן חמש מאות אלף כסף (שקל, דינר) ונתן אותן לנשים לשני בני פירורא. ואחרי אשר הציב הקיסר את גבולות בני המלך, חלק ביניהם את אלף הככר אשר עזב לו הורדוס למנחה ובחר לו רק כלי־חפץ אחדים לא־יקָרים, למזכרת כבוד המת.

פרק ז

מעשה אלכסנדרוס הרמאי. ארכילאוס יצא בגולה. גלפירה מתה, וחלומות־נבואה גלו להם את הדברים מראש.

א. ובימים ההם קם איש אחד, יהודי מלֵדה, אשר גדל בעיר צידון בבית עבד רומאי משֻׁחרר, ושׂם עליו לשקר את שם אלכסנדרוס הנהרג בידי הורדוס, אשר היה דומה לו במראהו, ונסע אל רומא, בבטחו כי לא יענה כחשו בפניו. ואיש ימינו היה אחד היהודים היודע את כל הדברים הנעשים במלכות ומפיו למד האיש לסַפּר, כי עבדי המלך, אשר נשלחו להמית אותו ואת אריסטובולוס, חמלו עליהם ונתנו להם להמלט ותמורתם הביאו פגרי אנשים דומים להם במראיהם. בדברים האלה התעה את היהודים יושבי כרתים (אי קרֵיטֵי) וקבל מהם מתנות יקרות ונסע משם אל מֵלוֹסא). ובמקום הזה הרבה עוד לאסוף כסף, כי נאמנו דבריו מאד על היהודים התושבים, וגם משך את לב היהודים אשר אספוהו אל ביתםב) ללוותו במסעו אל רומא. וכאשר ירד מן האניה בדִיקְאַרכיהג) נתנו לו היהודים יושבי המקום תשורות רבות ואוהבי בית אביו (הורדוס) שלחו אותו אל רומא בכבוד מלכים. אמנם פניו דמו לפני אלכסנדרוס ובדבר הזה הטה את הבריות להאמין בו, כי גם האנשים אשר היטיבו להכיר את אלכסנדרוס פנים אל פנים נשבעו, כי זה הוא האיש, וכל היהודים אשר ברומא נהרו לראותו והמון לאין־מספר נאסף ברחובות העיר, אשר שם נִשא האיש על כפים. כי היהודים אשר באו עמו ממֵלוֹס התהוללו מאד, עד אשר נשאו אותו באפריון וגם פזרו את כספם לתת לו עבֻדת מלכים.

ב. והקיסר היטיב להכיר את סמני אלכסנדרוס — כי העמיד אותו הורדוס [לפנים] למשפטו — ועוד לפני ראותו את האיש הבין, כי הוא מרַמה את הבריות בדמותו, אולם גם הוא נפתה להאמין מעט לתקוה הטובה ושלח את קֶלַּדּוּס, אחד ממיֻדעי אלכסנדרוס, וצוהו להביא אליו את הצעיר וכאשר הביט קלדוס בפני האיש הכיר מיד, כי הם שונים מפני אלכסנדרוס, והתבונן אל בשרו, כי כֻלו קשה (גס) כבשר העבד ונוכח לראות את תרמית הדבר, ועוד יותר הרגיזה אותו עזות פני האיש, כי בשאֹל אותו קלדוס לשלום אחיו אריסטובולוס השיבהו דבר, כי גם הוא נמלט ממות, אך נשאר בקפרוס, כי נשמר לנפשו מנכלי שונאיו. ואמנם יקשה הדבר לתפוש אותם, בהפרדם איש מעל אחיו. קלדוס משך את האיש הצדה ואמר לו: ״נפשך תהיה לך לשלל מידי הקיסר, אם תגלה את שם האיש, אשר הסיתך לעשות דבר־תרמית כזה!״ האיש אמר, כי יודיעהו את שם המסית, והלך אחריו אל הקיסר וגלה לו את דבר האיש היהודי, אשר מצא חפץ בתאר־פניו למען בוא על שכרו, וגם הודה בפיו, כי קבל בכל עיר ועיר המון מתנות, כאשר לא קבל אלכסנדרוס כל ימי חייו. הקיסר צחק למשמע אזניו וצוה להושיב את המכזב, אשר קרא עליו שם אלכסנדרוס, לעבוד עבודת פרך בספינות, כי יאתה העבודה הזאת לכֹח גופו, ואת המסית צוה להמית. ולאנשי־מֵלוס לא עשה דבר, כי כבר שלמו במיטב כספם על מעשי תעתועיהם.

ג. וכאשר נכונה הממשלה בידי ארכילאוס בארץ נחלתו, זכר את המריבות הראשונות ורעץ באכזריות לא את היהודים בלבד, כי־אם גם את השמרונים. על־כן שלחו היהודים והשמרונים צירים אל הקיסר בשנה התשיעית לממשלת ארכילאוס [להתאונן על מעשיו] והוא נשפט על־פי הקיסר לגלות אל וִיֶּנַּה, העיר אשר בגַליה, וכל רכושו החרם לאוצר הקיסר. ועל ארכילאוס יאמר, כי טרם נקרא לעמוד למשפט הקיסר ראה בחלומו כדמות תשע שבלים גדולות ומלאות, אשר אכלו אותן השורים. הוא שלח לקרא למנחשים (לפותרי חלומות) וגם לכשדיםא) אחדים (כַּלְדָאִים), ושאל מהם את פתרון הדבר. בעוד זה אומר בכה וזה אומר בכה הגיד שמעון ממשפחת האֵסיים, כי השבלים הן שָׁנים והשורים הם אות לחליפות החיים, כי בחרשם את האדמה הם משנים את פניה, ודבר החלום הוא, כי ימלוך ארכילאוס [תשע] שנים כמספר השבלים וימות אחרי בוא חליפות רבות בחייו. וארכילאוס שמר את הדבר וכעבור חמשה ימים נקרא למשפט הקיסר.

ד. ואני חושב למשפט להזכיר פה גם את חלום אשתו גלפירה בת ארכילאוס מלך קפודקיא, אשד היתה לראשונה אשת אלכסנדרוס, הוא אחי ארכילאוס, אשר עליו אנו מדברים, ובן להורדוס המלך והומת בידיו, כאשר הראינו למעלה. ואחרי רצח אלכסנדרוס היתה גלפירה לאשה ליובה מלך לוב (ליביה, באפריקא), וכאשר מת גם בעלה זה, שבה אל בית אביה וישבה שם באלמנותה, והנשיא ארכילאוס ראה את פניה וחשק בה מאד, ועל־כן מהר לשלח מעליו את מרים אשת חיקו ונשא את גלפירה. היא באה אל ארץ יהודה, אולם ימים מעטים אחרי בואה שמה ראתה בעיניה והנה אלכסנדרוס עומד עליה ומדַבּר: ״המעט היה לך להנשא אל ארץ לוב, כי קטנה עוד זאת בעיניך, עד אשר הוספת לשוב אל עיר נָוי ובחרת לך בעל שלישי, והוא אחי! הוי, עזת־המצח! אני לא אסלח לחרפתך זו ואסוף אאסוף אותך אלי בעל־כרחך!״ גלפירה גִלתָה את דבר החלום הזה, אף כי האריכה רק שני ימים אחריו.

פרק ח

ארץ ממשלת ארכילאוס נהפכה לנציבות. מרד יהודה הגלילי. שלש מפלגות היהודים.

א. וארץ ארכילאוס נהפכה לאפרכיה (נציבות רומאית) ואליה נשלח נציב ממעמד הרוכבים ושמו קוֹפּוֹנִיּוּס, ובידו הפקיד הקיסר את כל השלטון, וגם נתן לו לדון דיני נפשות. ובימיו הסית איש אחד מהגליל ושמו יהודה את בני ארצו למרד [ברומאים], באמרו כי חרפה תהיה להם, אם יטו את שכמם לסבול וישלמו מס לרומאים, ומלבד מלכות השמים ישאו עליהם גם עֹל בשר־ודם. והחכם הזה יסד לו כת מיֻחדה, שלא דמתה ליתר הכתות [של היהודים].

ב. כי שלשה מיני חכמי הדת (פילוסופים)א) נמצאו בקרב היהודים. על האחד נמנים הפרושים, ועל השני — הצדוקים, ועל השלישי — אלה הנקובים בשם אסיים, והם נוהגים חסידות. האסיים הם יהודים מלֵדה, אולם הם עולים על יתר היהודים באהבתם איש את רעהו. הם נִזָּרים מתענוגי הבשר, בראותם בהם רעה, ולמעלה טובה נחשב בעיניהם למשול ברוחם ולכבוש את יצרם. גם חיי הנשואים נמאסים בעיניהם, אולם הם אוספים אליהם בני אנשים זרים בעודם רכים בשנים ונוחים לשמוע בלמודים, ומקרבים אותם באהבת־אבות וחורתים על לוח־לבם את חֻקיהם. אמנם אין הם רוצים בזה להעביר את נשואי האשה ואת נחלת־האלהים הקשורה בהם, אולם הם גודרים עליהם מפריצות הנשים, בהאמינם כי אף אחת מן הנשים אינה שומרת את אמונתה לבעלה האחד.

ג. הם מואסים בחיי עֹשר, ונפלא הוא שתוף הרכוש אצלם, עד כי לא נמצא בקרבם איש מֻפלג בנכסים. כי חֹק הוא להם, אשר כל הנלוה על חבורתם (שיטתם)א) יפקיר את רכושו לכל החבורה (המִסדר)ב), ולא נמצאה בהם חרפת העֹני, ולא גאות העֹשר, כי נכסי כל היחידים התערבו יחד ורכוש אחד לכֻלם, כאִלו היו אחים מבטן. הם חושבים, כי השֶׁמן מטמא את הגוף, וכאשר נמשח אחד מהם בשמן בלי רצונו, מֻטל עליו למרק את בשרו. כי יפים בעיניהם מכֹּל העור אשר לא רֻכּךג) והבגדים הלבנים. והפקידים על רכושם נבחרים בידי כל חבריהם וכן גם הממֻנים על כל דבר נבחרים על דעת כֻּלםד).

ד. לא עיר אחת היא נחלת האסיים, כי בכל עיר ועיר יושבים רבים מהם. ולאנשי חבורתם הבאים ממקום אחר הם מוציאים את כל רכושם לשלט בו כאלו היה שלהם, ואלה האורחים מתהלכים כרֵעים ומיֻדעים בבתי חבריהם, אשר לא ראו את פניהם עד היום ההוא. ועל־כן אינם לוקחים אִתּם דבר בצאתם למסעיהם, מלבד כלי־הנשק כנגד השודדים. ובכל עיר נמצא משגיח אחד מבני החבורה, אשר נבחר לנהל את האורחים בבגדים ובלחם. בענוַת הלוכםה) ובמראהו) גופם הם דומים לילדים אשר מורא רבם שרוי עליהם, אינם לובשים בגדים ולא סנדלים חדשים בטרם נקרעו הישנים או בלו מרֹב זמן, אינם קונים דבר איש מעמיתו ואינם מוכרים דבר אחד לשני, וכל אחד נותן לחברו משלו את הדבר הדרוש לחפצו ולוקח ממנו את הדבר אשר יש לו צֹרך בו. וגם בלי שכר אין האחד מונע את חברו לקחת ממנו את הדבר אשר רצה בו.

ה. בדרך מיֻחדה הם עובדים את אלהים: לפני עלות השמש אינם מוציאים מפיהם דבר חֹל והם פונים אליו (אל השמש) בתפלות אשר קבלו מאבותיהם, כאלו הם מחלים את פניו לעלות. ואחרי הדבר (עלות השמש) הפקידים שולחים אותם איש איש אל המלאכה, אשר הוא יודע אותה (רגיל בה), והם עושים את מלאכתם בלי הרף עד חמש שעות ביום, ואחרי־זאת הם מתאספים אל מקום אחד וחוגרים אזור־בד ורוחצים את בשרם במים קרים ואחרי טהרתם הם פונים כֻּלם למדור מיֻחד, ששמה אינם נותנים לבוא לאיש זר, אשר לא מחברתם, והם הולכים בטהרה כהולך למקום קדוש ובאים אל מקום הסעֻדה הזה. ובבואם שמה, הם יושבים במנוחה והאופה עובר עליהם ומניח לפני כל איש את לחמו בסדר והמבשל מגיש לכל אחד קערה עם תבשיל אחד. והכהן מתפלל לפני אכלם, וקֹדם התפלה אסור עליהם לטעום דבר. ואחרי כלותם את הארֻחה קורא הכהן תפלה שנית. ככה הם פותחים וגומרים את סעֻדתם בתפלה לאלהים המכַלכל חיים. ואחרי זאת הם פושטים את בגדי הקֹדש ושבים לעשות את מלאכתם עד ערב. וגם בסעֻדת הערב הם עושים כן. ובבוא אליהם אורחים (מבני חבורתם) הם סועדים אתם יחד. ואין קול וצוחה מחלל את הדממה בבית (בעת אכלם). וכל איש נותן לחברו לדַבּר בסדר, ובעיני העומדים מחוץ נחשבה הדממה אשר בבית לסוד כמוס. ואולם סבת השתיקה היא, כי אין המסֻבּים שותים יין לעולם והם מודדים את מאכלם ומשתם רק די שׂבעם.

ו. האסיים אינם עושים דבר מבלי אשר יצוו עליהם פקידיהם, מלבד שני דברים, אשר להם הרשות לעשותם על דעת עצמם, והם מעשי העזרה ומעשי הצדקה. הרשות נתונה להם להפיק עזרה לכל שואל די מחסורו וגם לפרֹש לחם לרעבים ככל אות נפשם. אולם אסור להם להעניק לקרוביהם מבלי שאֹל את פי העומדים בראשם. והם אינם כועסים, רק כאשר נאה להם בצדק, וכובשים את רוחם ושוקדים לנצֹר אמונים ולהקים שלום [בין איש לחברו]. וכל דבר אשר יצא מפיהם חָמור בעיניהם מדבר־שבועה, והם גדרו עליהם לבלי הִשָּׁבע, בחשבם כי הדבר הזה (שבועת אמת) קשה יותר משבועת שקר. והם אומרים, כי כבר נחתם דין האדם, אשר לא יאָמנו דבריו בלתי אם בנשאו את שם אלהים. והם שוקדים בכל כֹּחם ללמד את ספרי הראשונים ויותר מכֻּלם את הספרים אשר נמצאה בהם תועלת לנשמתם ולגופם. ומהם הם חוקרים ודורשים את תכונות שרשי הצמחים המעלים ארוכה ואת כחות האבנים להסיר כל מחלה.

ז. וכי ירצה איש להִספח על חבורתם, לא יוכל להכנס מיד, כי הם נוטלים עליו להשאר מחוץ שנה אחת וללכת בדרכיהם, ולדבר הזה הם נותנים לו גרזן (מעדר) קטן ואת האזור, אשר בא זכרו למעלה, ובגד לבן. לאחרי אשר עמד האיש בנסיון כל העת והראה לדעת, כי הוא מושל ברוחו, הוא מוסיף לקרוב אל מנהגי חייהם ולוקח חלק בטבילותיהם במי־טהרה, אולם טרם נִתְּנה לו רשות לצאת ולבוא ביניהם ולהיות כאחד מהם, כי אחרי הראותו את כחו לכבשׁ את יצרו הם בוחנים את מדותיו עוד שתי שנים, ורק כאשר הוכיח, כי הוא ראוי לדבר הזה, הוא מקבל רשות לבוא בסודם, וטרם יגע בלחם החבורה הוא מוסר לפניהם שבועה נוראה, ראשונה, כי יעבוד את האלהים בצדקה, והשנית, כי ישמור משפט ומישרים לבני־האדם, ולא יעשה רעה לחברו על דעת עצמו וגם לא במצות אחרים, וישנא תמיד את הרשעים ויריב את ריב הצדיקים, וינצור אמונים לכל אדם ומה גם לשליטים, כי מבלי רצון האלהים לא תכּון הממשלה בידי אדם, וכי בהגיעו לשררה לא ירום לבבו במשרתו ולא יבָּדל מנתיניו בבגדים יקרים ולא בעדי תפארה, ויאהב את האמת בכל עת ויחרף את דוברי השקר על פניהם, וישמור את ידיו מגזל ואת טהרת נשמתו מכסף נמאס, ולא יסתיר דבר מאחיו בני חבורתו ולא יגלה את סודותיהם לזרים, ואף אם יעֻנה עד מות. ומלבד זאת נשבע האיש, כי במסרו את דברי תורתם לא ישַׁנה מן הלשון אשר קבל בעצמו, וימנע מן השֹׁדא), וישמור מאד על ספרי חבורתם ועל שמות המלאכים. בדברי השבועה האלה האסיים מזהירים את כל הנלוים אל חבורתם.

ח. ואת האנשים, שנתפשו על עונות חמוּרים, הם מגרשים מקרב חבורתם. ויש אשר ימות המגֹרש הזה ברעה וביגון, כי הוא אסור בכבלי נדריו וחֻקיו ולא יוכל לנגֹע בלחם זרים, ועליו לאכול את צמח השדה, עד אשר יכלה בשרו ברעב ויגון. על־כן רחמו (האסיים) על רבים מאלה ואספום אליהם כל עוד נפשם בם, באמרם כי חבלי־המות כפרו על עונותיהם.

ט. בדיניהם הם חוקרים היטב ושופטים בצדק, ולא יֵשבו למשפט כאשר ימעט מספרם ממאה איש, ואת גזר־דינם אין להשיב. ואחרי האלהים הם מכבדים מאד את שם המחוקק, ולאיש המחרף אותו הם עושים משפט מות. ולמִדה טובה נחשב בעיניהם למלא את מצות הזקנים והגדולים בשנים. ובהאסף עשרה אנשים מהם אין האחד פותח את פיו בלי רצון התשעה. והם נזהרים לבל יירקו במעמד אדם ולא לצד ימין, ובימי השבתות הם מחמירים באִסור מלאכה מכל היהודים. ולא די להם שהם מכינים את המאכלים לעצמם מערב שבת, לבל יבעירו אש ביום [הקדוש] ההוא, כי אינם נועזים להעתיק כלי ממקומו ולצאת־חוץ (להִפּנות לצרכיהם). וביתר הימים הם חופרים במעדר (ביתד) — וזה הוא הגרזן הקטן אשר הם נותנים לחבריהם החדשים — חור עמֹק רגל באדמה ומכסים אותו במעילם, לבל יכלימו את אור האלהים, ועושים את צרכיהם, ואחרי־כן הם מושכים את העפר התחוח, לכסות את החור, ולמעשה הזה הם בוחרים להם מקומות שוממים. ואף כי הטלת הצֵאה היא צֹרך־הטבע לאדם, הם חושבים כי היא מטמאה את הגוף ונוהגים לרחוץ אחריה את בשרם במים.

י. ולפי ימי נזרם הם מתחלקים לארבע מעלות. והחברים הצעירים נופלים במעלתם מהזקנים, עד כי בגעת אלה בהם יטבלו את בשרם, כאלו נטמאו במגע איש נכרי. והם מאריכים ימים, ורבים מהם חיים מאה שנה ויותר. ורואה אני את שרש הדבר בדרכי־חייהם הפשוטים ובסדריהם הנאים. והם בזים לכל צרה ומתגברים בעֹז־רוחם על כל מכאוב, ויקר בעיניהם מות כבוד ותהלה מחייא) עולם. המלחמה עם הרומאים חשפה את כֹּח נשמתם, אשר לא שב מפני כֹּל. כי כאשר נדוש בשרם בגלגל ונמתחו כל אבריהם, כאשר נשרפו חיים או נשחקו עצמותיהם וכל כלי־רצח עברו עליהם, ומעניהם נטלו עליהם לקלל את שם מחוקקם או לטמא את בשרם בדבר אשר לא יאָכל, עמדו בנסיון ולא עשו אף אחת מאלה, גם לא התחננו אל מעניהם ולא שפכו דמעות לפניהם, רק נשאו את יסוריהם באור־עינים ולעגו לאנשים אשר הקריבו אליהם את כלי־המשחית ובשמחה השלימו את נשמותיהם לאלהים, כי הוא ישיבן להם [לקץ הימין].

יא. הנה הם מאמינים באמונה שלמה, כי הגופות כלים, יען אשר אין חָמרם מתקַיֵם, אולם הנשמות תשארנה לנצח ומות לא ישלט בהן, יען כי צמחו מהאור העליון (אַיְתֵּר)ב) ובלהטי הטבע נמשכו אל הגופות כמו אל בתי־כלא, ואחרי עזבן את מוסרות הבשר כאִלו הן נמלטות לחפשי מעבדות ארֻכּה ומתנשאות בשמחה למרום. והם מכַונים לדעה אחת עם בני ההֶלֵנים, בהראותם, כי הנפשות הטובות חיות מעבר לים אוקינוס, במקום אשר אין גשם ושלג וחֹם שולטים בהן לרעה ורוח יםג) מנשבת שם תמיד מים אוקינוס ומשיבה נפש. ונחלת הנשמות הרעות היא קרן חשכה, מקום סער וסופה ויסורי נצח. ואני חושב, כי גם היונים חשבו כדבר הזה, כאשר נתנו לנחלה לגבוריהם, אשר קראו להם בשם הֵרוֹאִים (אדירים) והֵמתּוֹאים (חציי־אלהים — בני־אלהים), את איי המאֻשרים, ואת הנשמות השפלות הושיבו בשאול (הַדֶּס), בנחלת הרשעים, הן כה יאמרו אחדים בשיחות מני קדם (מִתּולוגיה), כי שם נושאים את עונם סִיסִיפוֹס וטַנְטַלּוֹס ואִכּסִיּוֹן וטִיטִיאוֹסא), ובזה הם רוצים להראות, לראשונה כי אין הנשמות כלות, ואחרי־כן להורות את האדם לבחֹר בטוב ולמאֹס ברע, כי הטובים עוד יתחזקו במעשי טובתם כל ימי חייהם, בקוותם לשכר אשר ימצאו אחרי מותם, והרעים יעצרו מלכת אחרי יצרם, כי גם אם ימָלטו מעֹנש כל ימי חייהם, הנה נצפנו להם יסורי נצחים אחרי מותם, וזאת היא גם דעת אלהים (תיאולוגיה), אשר האסיים מלמדים בדברם על הנשמה, והיא קסם, אשר הם מצודדים בו את נפש האדם, ולא ימָלט ממנו איש אשר טעם מפרי חכמתם.

יב. ובקרבם נמצאים אנשים המתאמרים לדעת את העתידות מראש. כי מילדותם שקדו ללמוד את ספרי הקֹדש וקנו להם דרכי־קדֻשה שונים. וגם התבוננו בדברי הנביאים, וכמעט לא שגו מעולם בנבואותיהם לעתיד.

יג. ויש עוד כת שניה לאסיים, ואנשיה אינם שונים במנהגיהם ובחֻקותיהם מיתר אחיהם, ורק במשפטם על הנשואים נבדלו מהם, בחשבם כי האנשים, אשר אינם נושאים נשים, פורקים מעליהם חלק גדול מן החיים — את נחלת־אלהים. ועוד דבר גדול מזה: הן אם כל האנשים יחשבו זאת, יעבור זרע האדם מן העולם. אולם הם בודקים שלש שנים את הארושׂות ואחרי הכירם על־פי שלש טהרות, כי הן יכולות ללדת בנים, הם נושאים אותן לנשים. והם אינם נגשים אל נשיהם בעת הריונן, להראות, כי לא למלא את תאותם לקחו להם נשים, רק למען החיות זרע על האדמה. והנשים רוחצות את בשרן בסדין (בחלוק), בעוד אשר הגברים שמים עליהם אזור. אלה הליכות הכת הזאת.

יד. ומשתי הכתות הנשארות הפרושים הם האנשים, אשר יצא להם שם חכמים יודעים לבאר את החֻקים באר היטב, והם יצרו את הכתב) הראשונה [בין היהודים]. הם אומרים, כי הכל תלוי בגזֵרָה (הֵימַרְמֵנֵי — ההשגחה)ג) ובאלהים, ורק מעשה הצדק (הטוב) והפכו (הרע) נמצא ברֻבּוֹ בידי האדם, אפס כי גם הגזרה מסַיעת לו בכל דבר. והם אומרים, כי כל הנשמות אינן כלות, אולם רק נשמות הטובים עוברות אל גוף שני (חדש)ד), ונשמות הרשעים נדונות ליסורי עולם, והצדוקים, הם בני הכת השניה, כופרים בגזרה בכלל ואומרים, כי האלהים הוא רחוק ממעשה הרעא) ואינו משגיח אליו. והם אומרים, כי נִתּן לאדם לבחֹר בטוב או ברע וכל איש פונה אל אחד משני אלה על דעת עצמו, והם כופרים גם בנצח (השארת) הנשמה וגם בעֹנש ובשכר העתידים בשאול (הַדֶּס — כאן: בעולם הבא). והפרושים אוהבים איש את רעהו ודורשים שלום לכל העם. והצדוקים קשים גם לאחיהם (בני חבורתם) ומקבלים את פני חבריהם בכעס, כאלו היו נכרים להם. אלה הדברים היו לי לסַפּר על־דבר החכמים (הפילוסופים) בקרב היהודים.

פרק ט

מות שלֹמית. הערים אשר בנו הורדוס ופיליפוּס. פילַטוס הביא לידי מרידות. טִבֶּריוס אסר את אגריפס וקַיוס הוציאוֹ ממאסרו והקימו למלך. גלות הורדוס־אנטיפס.

א. וכאשר נהפכה ממשלת ארכילאוס לנציבות הוסיפו שני האחים הנותרים, הנסיכים פיליפוס והורדוס, המכֻנה אנטיפס, למשול בנחלותיהם. ושלֹמית השאירה במותה את מחוז ממשלתה עם יבנה ומטעי התמרים אשר בפצאליס לליויהב), אשת אוגוסטוס. וכאשר מת אוגוסטוס, אחרי עמדוֹ בראש הממשלה חמשים ושבע שנה וששה חדשים ושני ימים, עבר שלטון הרומאים אל ידי טִבֶּריוס בן ליויה, והורדוס ופיליפוס נשארו נסיכים בנחלותיהם. ופיליפוס בנה את עיר קיסריה בפַנֵּיאַס על־יד מקורות הירדן זאת העיר יוליס בארץ הגולן. והורדוס בנה את טבריה בארץ הגליל ובעבר הירדן יסד עיר וקרא אותה על שם יוליה (יוּלִיַּס).

ב. וכאשר נשלח פִּילַטוּס לנציב (ביהודה) על־פי טבריוס צוה להביא בלילה בסתר אל ירושלים את צלמי הקיסר הנקראים סִמניםג). ולעת הבֹּקר קמה מבוכה גדולה בקרב היהודים לדבר הזה. האנשים אשר נמצאו מקרוב נבהלו למראה הזה, כי חֻללה תורתם, יען אשר נאסר עליהם לשים כל פסל וכל תמונה בעיר [הקֹדש], ולשמע הרֹגז, אשר תקף את יושבי העיר, נהר גם עם־הארץ אל ירושלים מעברים. הם מהרו אל עיר קיסריה, להתיצב לפני פילטוס ולהתחנן אליו, כי יוציא את הסמנים מירושלים ויתן כבוד לחֻקי תורתם. וכאשר השיב פילטוס את פניהם, נאספו מסביב לביתו ונפלו לארץ וכה שכבו חמשה ימים וחמשה לילות ולא משו ממקומם.

ג. וביום הששי ישב פילטוס על בימה באצטדין (סטדיון) הגדול וקרא אליו את ההמון וסִבּב בכחש, כי הוא אומר להשיבו דבר, ונתן אות לאנשי־הצבא לעשות כאשר צוה עליהם מראש ולהקיף את כל היהודים בכלי־נשקם. ובראות היהודים, כי אנשי־הצבא עומדים מסביב להם בשלש שורות, נאלמו מפחד־פתאם, כי לא חכו למראה הזה. ופילטוס קרא אליהם, כי יצוה להמית אותם, אם ימאנו לקבל את צלמי הקיסר, ואל אנשי־הצבא נתן אות לשלוף את חרבותיהם. והיהודים נפלו כלם ארצה — כאלו נוסדו יחד לעשות את הדבר — והטו את צואריהם וצעקו בקול, כי טוב להם למסור נפשם לממיתים מעבור על חֻקי דתם. ופילטוס תמה מאד ליראת־האלהים האדירה הזאת ומיד צוה להוציא את הסמנים מירושלים.

ד. ואחרי הדברים האלה עורר פילטוס מהומה שניה, בפזרו את כסף הקדשים, הנקרא בשם קרבןא) (קֻרבנא), לחפור תעלת מים ממרחק ארבעים פרסה. לדבר הזה כעס העם מאד, ובבוא פילטוס אל ירושלים הקיפו בני העיר את הבימה [אשר עמד עליה] והרימו קול צעקה. אולם הוא צפה את המהומה מראש וצוה על אנשי־צבאו המזֻינים להתחפש במלבושי בני העם ולהתערב בין ההמון וגם הזהיר אותם לבל יוציאו את חרבותיהם, רק יכו במקלותיהם את היהודים הצועקים — ונתן להם אות מעל הבימה להחל את פקֻדתו. וכאשר הֻכּוּ היהודים במקלות מתו רבים מהם מן המכות ורבים נרמסו ברגלי אחיהם בדרך מנוסתם. ולמראה האסון אשר מצא את ההרוגים ירא העם ושקט.

ה. ובימים ההם הלך אגריפס — והוא בן אריסטובולוס, אשר המיתוֹ הורדוס אביו לפנים — אל טִבּריוס הקיסר, לדַבּר לפניו רעה על הנסיך הורדוס (אנטיפס). וטִבּריוס לא קבל את שטנתו, אולם אגריפס נשאר ברומא והחניף לאנשים נשואי הפנים ויותר מכלם לגַיוס בן גֶּרְמַנִּיקוּס, אשר היה עוד כאחד העם (הדיוט) בימים ההם. ופעם אחת עשה לו משתה והִרבּה לדבר אליו דברי שלום ואהבה, ואחרי־כן נשא את ידיו בתפלה לאלהים, כי יתנהו לראות במהרה אותו (את גיוס) בגדֻלתו ובשלטונו אחרי מות טבּריוס. ואחד ממשרתי הבית הודיע את הדבר לטִבּריוס והוא כעס על אגריפס ושם אותו במאסר ובששה חדשים עִנה אותו בחרפה בבית־כלא, עד יום מותו (של טבּריוס), והוא משל עשרים ושלש שנה וששה חדשים ושלשה ימים.

ו. וכאשר הוקם גַיוס לקיסר צוה לפתח את אגריפס ממוסרותיו ונתן לו לנחלה את ארץ פיליפוס — אשר נאסף אל עמיו — וקרא לו בשם מלך. וכאשר עלה אגריפס למשרה הזאת, קנא בו הורדוס (אנטיפס) הנסיך והתאוה גם הוא למלוכה. כי אשתו הֵרוֹדִיַּס חִזקה את תקותו לדבר הזה, בהוכיחה אותו בפיה, כי הוא רפה־ידים, ואלו רצה לנסוע אל הקיסר, כי אז זכה גם הוא למשרה עליונה: הן בהקים הקיסר למלך את אגריפס, אשר היה איש הדיוט, נקל יהיה לו להרים אותו במעלתו, באשר הוא נסיך. הורדוס (אנטיפס) נפתה לדברים האלה ונסע אל גיוס, אולם הקיסר שפט אותו על תאות יצרו לגלות אל אספמיה (נ״א: אל גליה), כי [בעת צאתו אל רומא] נסע אחריו אגריפס לעמוד לו לשטן, ובידיו (בידי אגריפס) מסר גיוס גם את נשיאות אנטיפס (אחרי הגלותו אותו). גם אשת הורדוס (אנטיפס) הלכה עמו בגולה אל אספמיה (גליה), והוא מת בארץ ההיא.

פרק י

גיוס צוה להקים את מצבת תבניתו בבית־המקדש והדבר אשר עשה פֶּטרוניוּס בזה.

א. ולב הקיסר גַיוס רם באשרו, עד אשר נתן את נפשו כאלהים וגם בקש להקרא בשם אלהים. ואחרי הסירו את עטרת ארץ מולדתו, בהמיתו את אנשי המעלה, פרש את מצודת רשעתו גם על ארץ יהודה. הוא שלח את פֶּטְרוֹנִיּוּס עם צבאו אל ירושלים, להקים את מצבות פסלי תמונתו (האנדרטאות שלו) בקרב ההיכל, וצוה עליו להמית את האנשים המוחים בידו ולמכור את כל יתר היהודים לעבדים, אם לא ירצו לקבל את הפסלים. אולם לא כן חשב האלהים על הפקֻדה הזאת. פטרוניוס הסיע את שלשת הלגיונות אשר לו מאנטיוכיה ולקח עמו רבים מאנשי בריתו אשר בסוריה ועלה על ארץ יהודה. רבים מן היהודים לא האמינו לשמועה, כי הרומאים יוצאים עליהם למלחמה, והמאמינים בדבר לא מצאו עצה לעמוד על נפשם. אך במהרה נפלה אימה על כל העם, כי הגיע צבא־הרומאים אל עכו.

ב. ועכו נבנתה בחוף ארץ הגליל, בעמק הגדול, והרים סביב לה משלש רוחות. מרוח מזרח סוככים עליה הרי הגליל, הרחוקים ממנה ששים ריס, ומצד דרום הר הכרמל, כמרחק מאה ועשרים ריס, וגבות מאלה הוא ההר הסוגר עליה מצפון, הנקרא בפי יושבי המקום בשם ״סֻלם הצוריים״ (סולמא דצור), והוא רחוק מהעיר מאה ריס. במרחק שני ריסים מהעיר עובר הנהר הנקרא על שם בֶּלֵיאוֹס (או בֵּל) ואינו מאריך בשטפו, ועל־ידו נמצאה מצבת מֶמְנוֹן ובקרבתו ככר גדולה מאה אמה ונפלאה מאד, כי היא עגֻלה וחלולה ושם מקום חול הזכוכית, ומדי הוסיפו הספינות הקרֵבות שמה להוציא ממנו את כל החול, ככה יוסיף המקום להתמלא חול חליפות, כי כמצֻוים ועושים הרוחות גורפים אל המקום הזה את החול הנוצץ מעברים, ותכונת הבור משַׁנה את החול לזכוכית חיש מהר. ועוד נפלא מזה הוא הדבר, כי בשטוף הזכוכית על גדות החלל הזה ובהשפכה החוצה היא משַׁנה את מראֶהָ מחדש ונהפכה לחול כבראשונה. אלה תכונות המקום הזה.

ג. והיהודים עם נשיהם וטפם נאספו בעמק אשר ממול עכו והתחננו אל פטרוניוס, כי יחוס על חֻקי אבותיהם ויחמול על נפשותיהם. הוא שם את לבו להמון העצום והטה את אזנו לתחנוניו והשאיר את הצבא ואת הפסלים בעכו, והוא הלך אל ארץ הגליל והקהיל את העם ואת כל נשואי־הפנים אל טבריה וספר להם את פרשת גבורת הרומאים ואת הדברים אשר צוה הקיסר להזהיר את היהודים. הוא הראה אותם לדעת, כי לא מחכמה הם מבקשים ממנו רחמים, כי כל העמים אשר נכנעו לפני ממשלת הרומאים הקימו בכל עיר ועיר את צלמי הקיסר על־יד פסלי אלהיהם, ורק הם לבדם ממאנים לשמוע בקולו וכמעט מתקוממים עליו בגאוה ובוז.

ד. וכאשר ענוהו היהודים בשם תורתם וחֻקי אבותיהם, כי אסור עליהם להציג תמונת סמל אלהים, ומה גם פסל דמות בשר־ודם, ולא בקרב ההיכל בלבד, כי־אם גם ביתר המקומות בארצם, השיבם פטרוניוס: ״הן גם עלי לשמור את פקֻדת אדוני, ואם אעבור עליה בחמלתי עליכם, הלא בן־מות אהיה בצדק ובמשפט, ואמנם לא אני אלחם בכם, רק האיש אשר שלחני, והן גם אני נכנע למצותיו כמוכם״. לדברים האלה קרא העם קול גדול, כי הוא נכון לכל סבל על חֻקי האבות. אך פטרוניוס השתיק את צעקתו ואמר: ״אם כן, מלחמה לכם בקיסר!״ היהודים השיבוהו, כי הם מקריבים פעמים ביום זבחים לשלום הקיסר ועם הרומאים, אולם אם ירצה להציג בהיכל את הצלמים, הנה מֻטל עליו לשחוט את כל עם היהודים לראשונה, כי ברצון ימסרו את נפשותיהם לטבח עם טפם ונשיהם. לשמע הדברים האלה השתאה פטרוניוס מאד על אֹמץ־לב האנשים האלה ועל יראתם את אלהים, אשר לא תשוב מפני כֹל, וחמל עליהם בראותו כי הם נכונים לקראת המות. ובפעם ההיא נפרדו מבלי אשר נעשה דבר.

ה. ובימים הבאים קרא אליו פטרוניוס את טובי היהודים, להוָעץ אתם בלבד, וגם הקהיל את כל בני העם לאספה והפציר בהם ודבר על לבם, ועוד יותר מזה הטיל אימתו עליהם ושִׁוה לנגד עיניהם את חֹזק־יד הרומאים ואת זעם הקיסר גיוס וגם את הדחק, אשר נמצא בו הוא בגלל הדבר הזה. אולם בראותו, כי אין העם מַטה אזן לדבריו, ובשימו אל לבו, כי עוד מעט ותשאר הארץ לא־זרועה — כי היו הימים ימי הזרע וכבר עברו חמשים יום והעם הלך בטל כל העת — אסף את העם בפעם האחרונה ואמר: ״אני נוטל עלי לסַכּן את עצמי, אולי יעזור אותי אלהים להשיב את מחשבת הקיסר, למען נשמח כּלנו יחד בישועתנו, — ואם יפקיד עלי הקיסר את חמתו, הנה אני נכון להקריב את נפשי כֹּפר כל העם הרב הזה״. ואחרי־כן שלח פטרוניוס מעליו את העם, אשר הִרבּה לברכו על מעשהו זה, ולקח עמו את הצבא ושב אל אנטיוכיה, ומשם מִהר להודיע את הקיסר על־דבר מסעו אל ארץ יהודה ועל־דבר תחנוני העם, וכתב כי אין לו עצה אחרת, אם לא ירצה להכות את הארץ חרם עם יושביה יחד, בלתי־אם לתת ליהודים לשמור את חֻקי דתם ולהפיל את דברי הפקֻדה. וגַיוס לא ענה את פטרוניוס בנחת על דברי האגרת הזאת, כי איֵם עליו לעשות לו משפט מות על אשר התרפה למלא את פקֻדתו, אולם במקרה נעצרו נושאי אגרות הקיסר שלשה חדשים בסער־הים, וצירים אחרים, אשר הוליכו אתם אל פטרוניוס את בשורת מות גַיוס, נסעו בשלום. ועל־כן קבל פטרוניוס את הבשורה הזאת עשרים ושבעה יום טרם הגיעו אגרות הקיסר אליו.

פרק יא

שלטון קלודיוס ומלכות אגריפס. מות אגריפס והורדוס (אחיו). הבנים אשר נשארו אחריהם.

א. אחרי אשר מלך גַיוס שלש שנים וששה ירחים נהרג במזמות ערומים וקלוֹדיּוּס הוקם למושל בעל־כרחו בידי הצבא העומד ברומא. אולם מועצת־הזקנים שמעה לקול שני היועצים העליונים (הקונסולים) סֶנְטִיוס סַטּוּרְנִינוּס ופוֹמְפּוֹנִיּוּס סֶקּוּנְדּוּס ומלאה את ידי שלשת הגדודים (קוהורטות) הנאמנים בבריתה לשמור על העיר. ואחרי זאת נקהלו הזקנים בהיכל הקפיטוליון והוציאו משפט להקדיש מלחמה על קלודיוס בגלל מעשי גַיוס ואכזריותו ולהעמיד בראש השלטון את טובי העם (אריסטוקרטיה), אשר בידם היתה הממשלה לפנים, או לבחור מדעתם מושל, אשר לו תֵאות המשרה.

ב. במקרה נמצא גם אגריפס ברומא בימים ההם ומועצת־הזקנים קראה אליו להועץ עמו בדבר, וגם קלודיוס שלח ממחנהו לקרא לו, כי אלה ואלה מצאוהו דרוש לחפצם. ובראות אגריפס, כי היה יהיה קלודיוס לקיסר ברֹב חילו, מהר ללכת אליו. וקלודיוס שלח אותו למלאך אל מועצת־הזקנים, להודיע אותה את מחשבות לבו, כי אחרי אשר נמשך בעל־כרחו אחרי אנשי־הצבא, לא יצדק בעיניו הדבר לבַיש את נדיבות רוחם, וגם אינו מאמין כי שלום יהיה לו [אם ימשוך ידו מן השלטון], יען רעה נגד פני האיש, אשר נקרא [לפנים] בשם ״מושל״. ומלבד־זאת הודיע את חברי המועצה, כי ינהג את משרתו כמושל־חסד ולא כעריץ, ודי יהיה לו כבוד השם אשר נִתּן לו ובכל הליכות הממשלה ישאל בעצת העם. הן גם לולא היה איש רך ומתון ביצרו, כבר ראה בעיניו את מות גַּיוס הרע, ובמופת הזה קנה לו מוסר חכמה.

ג. את הדברים האלה מסר אגריפס לזקני־המועצה והם ענו, כי הם בוטחים בצבא ובמחשבתם הטובה ולא ישלימו ברצון עם העבדות. כשמוע קלודיוס את דברי הזקנים שלח עוד הפעם את אגריפס, להודיעם את דברו, כי לא ימצא כֹח בנפשו לבגוד במבקשי טובתו, על־כן ילָחם בהם על אפו ועל חמתו, וטוב יהיה לבחור למלחמה מקום אחר מחוץ לעיר, פן תביא עצתם הנבערה אשם על כל העיר וגבעותיה תרוינה דם רצח אחים. ואגריפס שמע את דברי קלודיוס והגיד אותם לזקנים.

ד. בין כה וכה שלף אחד מאנשי־הצבא את חרבו וקרא בקול: ״אחי, אנשי־הצבא, על מה ולמה אנו אומרים לשפוך את דם אחינו ולהתגרות מלחמה בקרובינו אשר במחנה קלודיוס, הלא הוא מושל־חסד, אשר לא מצאנו בו דֹפי ועול. היצדק מעשנו זה כנגד אחינו, אשר אנחנו אומרים לצאת עליהם בחרב?״ לדברים האלה קפץ אל תוך אספת־הזקנים ומשך אחריו את כל חבריו. ואימה חשכה נפלה מיד על טובי העם, כאשר ראו בעיניהם, כי נשארו עזובים. וכאשר הביטו מסביב ונוכחו, כי אין עוזר להם, מהרו ללכת אל קלודיוס בעקבות אנשי־הצבא. ולפני החומה יצאו לקראתם אנשים בחרבות שלופות, כי אמרו להחניף בזה לאיש אשר שחקה לו השעה. והזקנים העוברים בראש היו ברעה גדולה, כי טרם שמע קלודיוס על־דבר קנאת אנשיו, לולא רץ אגריפס אל הקיסר ואמר לו, כי רע ומר יהיה המעשה, אם לא יבצור את רוח האנשים, אשר פשטו על טובי העם, פן יאבדו לו האנשים הנותנים כבוד לכסא מלכותו, והוא ידמה למלך בארץ ציה.

ה. וכשמוע קלודיוס את הדברים האלה עצר את רוח אנשי־צבאו, וקבל את חברי המועצה אל מחנהו ודבר אתם טובות, וגם יצא אתם במהרה, להקריב זבחי־תודה לאלהים על שלום ממשלתו. ולאגריפס נתן מיד את כל מלכות אבותיו והוסיף עליה את טְרַכוֹן וארץ חורן, אשר נתן אוגוסטוס לפנים להורדוס. ומלבד אלה עוד מלכות שנית, הנקראת על שם לִיסַנִּיַּסא), והוציא דבר־פקֻדה גלוי לכל העם לקַיֵּם את המתנה הזאת, ועל פקידי העיר צוה לָחֹק את דבר נתינתו על לוחות־הנחשת ולהניחם למשמרת בקפיטוליון. גם להורדוס אחי אגריפס — והוא גם חתנו, בעל בתו בֶּרְנִיקֵי — נתן הקיסר למתנה את מלכות כַלְקִיס.

ו. בזמן קרוב נהר אל אוצר אגריפס עֹשר רב מתבואות ממשלתו הגדולה. אולם הוא לא פזר את הכסף לדברים קטנים, רק החל להקיף את ירושלים בחומה בצורה מאד, ואלו השלים את העבודה, כי אז לא היה שכר לרומאים [אחר־כך] בצורם על העיר. אולם בטרם הספיק אגריפס להרים את החומה למעלה קִדם אוהו המות בעיר קיסרי, והימים אשר מלך [על כל ארץ יהודה] היו שלש שנים, ועוד לפני זה מלך שלש שנים בארצות שני הנסיכים. הוא השאיר אחריו שלש בנות, אשר נולדו לו מאשתו קִפּרוס, את ברניקי ואת מרים ואת דרוּסִילָה, ובן אחד ממנה ושמו אגריפס, אשר היה עוד צעיר מאד. על־כן עשה קלודיוס את מדינות המלך עוד הפעם לנציבות (אפרכיה) ושלח שמה לנציב את קוּסְפִּיוּס פַדּוּס, ואחריו את טִבּריוס אלכסנדרוס ושניהם לא נגעו במנהגי יושבי הארץ ונהגו את העם בשלום ובמנוחה. ואחרי־זאת מת גם הורדוס מלך כלקיס והשאיר אחריו שני בנים, אשר נולדו לאשתו [השניה] ברניקי, והם בֶּרְנִיקְיַנּוּס והורקנוס, וגם את אריסטובולוס הנולד למרים אשתו הראשונה. והאח השני לאגריפס, אריסטובולוס שמו, נשאר הדיוט עד יום מותו, והשאיר אחריו בת ושמה יוֹטָפֵי (יודפי). אלה השלשה היו בני אריסטובולוס בן הורדוס, כאשר דברתי למעלה, ואריסטובולוס ואלכסנדרוס נולדו להורדוס ממרים, ואביהם המית אותם. ובני משפחת אלכסנדרוס מלכו בארמֶניה הגדולה.

פרק יב

מבוכות רבות בימי קוּמַנּוּס. קוַדְרַטּוּס שם קץ להן. אגריפס עזב את כלקיס וקבל ממלכה גדולה ממנה.

א. ואחרי מות הורדוס, המושל בכלקיס, הקים קלודיוס את אגריפס בן אגריפס למלך בנחלת דודו, וביתר חלקי הארץ (באפרכיה) ירש קוּמַנּוּס את משרת הנציב אחרי אלכסנדרוס, ובימיו החלו מהומות ועוד הפעם נעשה מטבח ליהודים. כי למועד חג־המצות נאסף המון עולי־רגלים, ולמעלה מאולם (מסטיו) המקדש עמד גדוד הרומאים, כי כן היה דרכם לעמוד על המשמר מזֻינים כפעם בפעם בימי החגים ולשמור על המון הנאספים, לבל יצא ממנו דבר־מרד. והנה הרים אחד מאנשי־הצבא את בגדו והטה את גופו בקלון (כיוצא חוץ) והִפנה ליהודים את אחוריו והוציא קול כדרך האדם הנזקק לדבר. כל העם התרגז מאד בראותו זאת ודרש מקומנוס בקול צעקה לענוש את איש־הצבא. אולם בני־הנעורים, אשר לא יכלו לכבוש את יצרם, והנרגנים בטבעם מקרב ההמון יצאו לקרב והרימו אבנים והשליכו אותן אל אנשי־הצבא. וקומנוס פחד פן ישתער עליו כל העם, ושלח אנשי־חיל רבים לעזור לאחיהם. וכאשר פשטו אנשי־הצבא באולמים, נפלה אימה נוראה על היהודים והם עזבו את ההיכל לברוח אל העיר. מבוכה גדולה קמה במוצאי הר־הבית, אשר שם נדחקו המוני הבורחים, וכעשרת אלפים איש נרמסו ברגלי אחיהם או נחנקו ומתו. ככה נהפך החג הזה לאבל כבד לכל העם ובכל בית היה נהי ואנחה.

ב. ואחרי הפרענות הזאת קמה מבוכה חדשה בגלל מעשה שֹׁד. כי בדרך המלך על־יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סּטֶפַנּוּס, אחד מעבדי הקיסר, ובזזו את כֻּלהּ. קומנוס שלח את אנשי־צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השֹׁד וצוה לאסור את יושביהם ולהביאם אליו, כי מצא בהם עון על אשר לא רדפו אחרי השודדים לתפשם. ואחד מאנשי־הצבא מצא את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים וקרע אותו והשליכהו אל האש. מכל עברים חרדו היהודים, כאלו היתה כל ארצם לנגדם למאכֹלת אש. לבשורה הראשונה נזעקו כלם ברוח קנאתם הרַבָּה לקדשיהם וכחצים עפים מכלי־קלע רצו אל קיסריה, לחלות את פני קומנוס, לבל ימנע את מעשה־נקמתו באיש, אשר הִרבה לחרף את אלהיהם ואת תורתם. הנציב הבין, כי לא תשקוט סערת העם עד אשר יפַיס את רוחו, ועל־כן גזר להביא את איש־הצבא ולהעלות אותו לגרדֹם בין מערכות המתלוננים עליו. והיהודים שבו אל עריהם.

ג. וכעבור זמן קצר פרצה מריבה בין בני הגליל ובין השמרונים, כי בקרבת הכפר גֶּנָהא), בעמק הגדול אשר בארץ שמרון, עברו יהודים רבים, בעלותם אל ירושלים לחֹג את חגם, והנה נהרג אחד הגלילים. ולשמע הדבר מהרו אנשים רבים מארץ הגליל לעלות למלחמה על השמרוֹנים. ונשואי־הפנים אשר בקרב השמרונים הלכו אל קומנוס והתחננו אליו לקַדם את הפֻּרענות הגדולה ולנסוע אל ארץ הגליל, לעשות נקמה במחוללי הרצח, כי רק בדבר הזה יחדל ההמון להלחם. אולם קומנוס דחה את תחנוני האנשים מפני צרכי השעה ושלח את השואלים מעל פניו במפח־נפש.

ד. ובהגיע שמועת הרצח אל ירושלים סער לב העם מאד, ועולי־הרגל עזבו את חגם ומהרו אל שמרון, באין מפקד־מלחמה, ולא שמעו לקול טובי העם, אשר מנעום מעשות הדבר. ובקרב ההמון התערבו גם שודדים ומורדים ובראשם אלעזר בן דינאי ואלכסנדרוס, הם פשטו על השמרונים היושבים בקרבת מחוז עקרבים (עקרבתא) והמיתו אותם ולא חמלו על זקן וילד ואת כפריהם שלחו באש.

ה. וקומנוס יצא מקיסריה ולקח אתו להקת רוכבים, הנקראים בשם סֶבַּסְטִינים, והושיע את השמרונים, אשר נהפכה ארצם שממה, ולקח בשבי רבים מאנשי חיל אלעזר, ויותר מאלה המית בחרב. וכאשר אמר גם יתר ההמון הגדול לעלות למלחמה בשמרונים, לבשו ראשי ירושלים שקים ושמו אפר על ראשם ויצאו לקראת האנשים ודברו על לבם לשוב לבתיהם בשלום, לבל יעירו את חמת הרומאים, לעשות שפטים בירושלים על המעשים אשר היו בשמרון, רק יחמלו על העיר ועל ההיכל ועל טפם ועל נשיהם, אשר רעה נגד פניהם בגלל גאֻלת דם איש יחיד מבני הגליל. היהודים שמעו לדברים האלה וההמון נפוץ, אבל רבים מן העם פנו לשלוח ידם בגזל, באין מכלים דבר, וכל הארץ מלאה חמס ושד, ומרי־הנפש נסו להתקומם כפעם בפעם. טובי השמרונים הלכו אל צור לבקש מאוּמִידִיּוּס קְוַדְרַטּוּס, והוא נציב סוריה בימים ההם, כי יריב את ריבם ולנקם במחריבי ארצם. אבל גם נכבדי היהודים ובראשם יונתן בן חנן הכהן הגדול באו שמה ואמרו, כי מאת השמרונים יצאה המהומה הזאת ומידם בא הרצח, ובפשע קומנוס קרו המעשים הרעים, כי מאן לענוש את החיבים בדם הנרצח.

ו. קוַדרטוס הטיל על שני הצדדים לחכות עד אשר יבוא אל מקומותיהם ויחקור היטב את כל הדבר, ואחרי־כן בא אל קיסריה וצוה מיד להוקיע על צלבים את האנשים אשר נפלו בשבי קומנוס. ומשם נסע אל לוד ושם הטה אזנו עוד הפעם לתלונות השמרונים וצוה להביא אליו שמונה עשר מן היהודים, אשר שמע עליהם, כי לקחו חלק במלחמה, והתיז את ראשיהם בגרזן. ועל שנים מראשי היהודים עם הכהנים הגדולים יונתן וחנניה ובנו חנן ועוד אחדים מנשואי־הפנים בקרב היהודים צוה לנסוע אל הקיסר, וכמו כן שלח אליו גם את אנשי השם מבין השמרונים. מלבד־זאת פקד גם על קומנוס ועל צֶלר שר־האלף לנסוע באניה אל רומא, להצדיק מעשיהם לפני קלודיוס. וככלותו את הדבר נסע מלוד אל ירושלים בעצם חג המצות ודאה את העם חוגג את המועד במנוחה, ושב אל אנטיוכיה.

ז. וברומא שמע הקיסר את דברי קוּמַנּוּס והשמרונים וגם אגריפס (הצעיר) נמצא שם והתנדב לעזור ליהודים בריבם, בראותו כי רבים מגדולי הרומאים תומכים בידי קומנוס. והקיסר הרשיע את השמרונים במשפט וצוה להמית שנים מראשיהם ואת קומנוס הגלה בעונו ואת צֶלֶר שלח בנחֻשתים אל ירושלים וצוה להסגירו בידי היהודים, להתעלל בו ולסחוב אותו דרך כל העיר ולכרות את ראשו.

ח. ואחרי הדברים האלה שלח הקיסר את פֶלִכְּס אחי פַּלַּסא) לנציב ביהודה ובשמרון ובגליל ובעבר הירדן. ואת אגריפס העביר ממלכותו אשר בכלקיס ונתן לו ממלכה גדולה ממנה, כי מסר בידו את כל הארץ (אפרכיה), אשר היתה לפיליפוס לפנים, את חבל ארגֹב (טרכון) ואת הבשן ואת הגולן, ועוד הוסיף על אלה את מלכות ליסניס ואת חבל הנסיכות (טטררכיה) אשר היה לוַרוס. קלודיוס מת אחרי עמדו בראש הממשלה שלש־עשרה שנה ושמונה חדשים ועשרים יום, ועזב את הממשלה בידי יורשו נירון, כי בנכלי אשתו אַגְרִיפִינה הקים אותו על נחלת השלטון, אף כי היה לו בן יוצא ירכו, הוא בְּרִיטַנִּיקוּס, אשר נולד לו ממֶסַּלִּינָה אשתו הראשונה, ובת היתה לו ושמה אוֹקטַוִּיָּה ואותה נתן לאשה לנירון. גם פַּיְטִינָה אשתו ילדה לו את אַנְטוֹנִיָּה.

פרק יג

הקיסר נירון הוסיף ארבע ערים על נחלת אגריפס ושארית ארץ יהודה סרה למשמעת פלכּס. הסיקריים והקוסמים ונביא־השקר הקימו מהומות. ריב בין היהודים והיונים על־דבר העיר קיסריה.

א. הנה מעללי הקיסר נירון, אשר עשה בגאות זדון, ברום לבו באשרו ועשרו, לנבּל את מזלו, ודרכיו [הרעים], ואשר המית את אחיו ואת אשתו ואת אמו יולדתו; ומהם העביר את אכזריות חמתו על טובי הארץ, ומעשי תעתועים אשר עולל באהלי (סקֵינֵי, סְצֶנָה)־משחקים ובבית־חזיון כאשר נטרפה דעתו — כל הדברים האלה היו לשיחה בפי כל הבריות, ועל־כן אפסח עליהם ואשים את פני אל הדברים אשר עברו על היהודים בימיו.

ב. על ארמניה הקטנה המליך נירון את אריסטובולוס בן הורדוס ועל מלכות אגריפס הוסיף ארבע ערים עם מחוזיהן, והן אָבֵל ויוליַס בעבר־הירדן וטַרִיכֵי עם טבריה בגליל. ועל שארית ארץ יהודה הקים את פֶלִכְּס לנציב. והוא לקח בשבי את אלעזר ראש השודדים, אשר מִלא את הארץ חמס עשרים שנה, עם רבים מאנשיו ושלח אותם אל רומא. ולא היה קץ למספר השודדים הרב, אשר הוקיע פלִכּס על צלבים, ולחברי השודדים האלה מקרב יושבי הערים, אשר גִלה את עונם ויִסר אותם קשה.

ג. וכאשר טהרה הארץ מהשודדים האלה צמח וגדל בירושלים מין שודדים אחרים, אלה הנקובים סיקריים. הם היו רוצחים את האנשים בעצם היום ובראש חוצות העיר ובחרו להם להתערב ביום מועד בקרב ההמון החוגג, בהסתירם תחת בגדיהם חרבות קצרות, ובהן המיתו את אנשי־חרמם, וכאשר נפלו האנשים חללים, היו הרוצחים צועקים חמס יחד עם כל ההמון, ועל־כן נחשבו לאנשי אמונים ואיש לא יכול לגלותם. יונתן הכהן הגדול היה הראשון אשר נשחט בידיהם ואחריו נרצחו אנשים רבים מדי יום ביומו. ועוד רע ומר מהאסונות היה הפחד אשר נפל על־פני כל, כי כמו בעת מלחמה ירא כל איש, פן יבוא מותו פתאם, ומרחוק נזהר מפני אנשי ריבו, וגם חדל לבטוח באוהביו הקרובים, אבל בעוד האנשים נזהרים ושומרים את נפשותיהם — מצאה אותם פתאם חרב מרצחיהם. כה מהירים היו האורבים האלה במלאכתם וכה השכילו להֵעלם מן העין!

ד. ועל אנשי הדמים האלה נוספה עוד כת אחת, אנשי בליעל, אשר ידיהם היו נקיות מדם, אולם במחשבות לבם הִרבו עוד אשם ותועבה מאלה (מאנשי הדמים) וכמרצחים החריבו גם הם את שלות העיר. אלה היו אנשים תועים ומתעים, אשר התאמרו, כי הם עומדים בסוד אלהים וכל יצר לבם היה להקים מרד ומהפכות בקרב העם, ובדבריהם מסכו עליו רוח שגעון ומשכו רבים אל המדבר, באמרם כי שם יַראה להם האלהים את אותות הגאֻלה. ופלִכּס חשד בהם, כי ממעשיהם יצמח מרד, ועל־כן שלח עליהם אנשי־צבא רוכבים ורגלים והמית מהם המון רב.

ה. אולם עוד יותר מהמכה הזאת הִרבה נביא־השקר מארץ מצרים לעשות ליהודים רעה. כי בא אל הארץ קוסם אחד והטה רבים להאמין בו, כי נביא הוא, עד אשר אסף אליו כשלשים אלף איש והתעה אותם ללכת אחריו מן המדבר אל ההר הנקרא הר הזיתים, ומשם אמר לעלות על ירושלים בחזק־יד ולהתגבר על חיל משמר הרומאים ולהיות למלך (לעריץ, טירנוס) על כל העם ולשום את האנשים ההולכים אחריו לנושאי כליו. אולם פלִכּס הפר את עצתו, כי יצא לקראתו עם צבא הרומאים וגם כל העם (היהודים) חִזק את ידו במלחמה. וכאשר החל הקרב נמלט המצרי לנפשו עם אנשים מתי־מספר, ורבים ועצומים מן האנשים אשר עמו נפלו בחרב או נתפשו חיים, ויתר המונו נפוץ איש איש לביתו להִסָּתר.

ו. אולם כדרך הגוף החולה, אשר הדלקת עוברת בו ממקום למקום, ככה קמה להבה חדשה אחרי שקוע האש הזאת, כי המכשפים והשודדים התחברו יחד והסיתו רבים לצאת ביד רמה וחזקו את רוחם להלחם בעד חרותם והפילו אימת מות על כל הנכנעים לפני שלטון הרומאים, באמרם להוציא בזרוע נטויה לחפשי את האנשים, אשר קבלו עליהם ברצון את העבדות. הם נפרדו לגדודים ופשטו בקרב הארץ ובזו את בתי העשירים ואת בעליהם המיתו ואת הכפרים שלחו באש וברשע זדונם מלאו את כל ארץ־יהודה חמס. והמלחמה הזאת גדלה ועצמה מיום ליום.

ז. ועוד מהומה אחת קמה מסביב לעיר קיסריה, כי היהודים רבו שם עם הסורים, אשר ישבו בתוכם, וטענו, כי להם היא העיר הזאת, יען אשר יִסד אותה איש יהודי, הוא המלך הורדוס. והסורים הודו, כי בונה העיר היה איש יהודי, אולם אמרו, כי העיר נוסדה למען היונים, כי אלו רצה הורדוס להקדיש אותה ליהודים, לא הקים בתוכה פסלים (אנדרטאות) ומקדשים (לאלילים). בגלל הדבר הזה רָבו אלה ביניהם וקנאתם גדלה מיום ליום, עד אשר לקחו חרב בידם, ועזי הנפש מבין היהודים והיונים יצאו לקרב מדי יום ביומו. כי לא היה לאל־ידי זקני היהודים לבצור את רוח אוהבי הריב אשר אִתּם, ולחרפה נחשב בעיני היונים להסוג אחור מפני היהודים. היהודים עלו על היונים בעשרם ובכח בשרם, אולם היונים נשגבו במעוז הצבא, כי רֹב אנשי־הצבא הרומאים במקומות ההם נאספו מארץ סוריה והיו קרובים ליונים יושבי קיסריה ונכונים לעמוד לימינם בכל עת. ושרי־הצבא שקדו להשקיט את המהומה ופעם בפעם תפשו את אוהבי הקרב ודשו את בשרם בשוטים וגם הושיבום בבתי־אסורים. אבל יסורי התפושים לא למדו את הנשארים לשבת מריב ולא הפילו עליהם אימה. ונהפוך הוא, כי חזקו עוד את רוח המריבה. ופעם אחת, כאשר גברו היהודים על שונאיהם בקרב, יצא פלִכּס בעצמו אל השוק להפיל עליהם את מוראו וצִום לעזוב את המקום. וכאשר לא שמעו היהודים לקולו, שלח עליהם את אנשי־צבאו והמית רבים מהם וגם נתן לבֹז את רכושם. אבל גם אחרי הדברים האלה לא חדלה המריבה, ועל־כן בחר פלִכּס את טובי היהודים והיונים ושלח אותם לצירים אל נירון להגיש לפניו עצומותיהם.

פרק יד

פֶסְטוּס ירש את משרת פלִכּס, ואחרי־כן בא אַלְבִּינוּס במקומו, ואחריו פְלוֹרוּס, אשר הכריח באכזריותו את היהודים למלחמה.

א. פֶסְטוּס ירש את משרת הנציב מפלִכּס ושקד לשרש את הספחת, אשר הרבתה לפשות בארץ. הוא תפש רבים מן השודדים והמית מהם לא מעט. אולם אַלְבִּינוּס, אשר קם לנציב אחרי פסטוס, לא הלך בדרכיו ולא נבצר ממנו כל דבר־נבלה, ונקל היה בעיניו לנהג את משרתו בזדון ולמלא אוצרותיו כסף־חמסים, לגזול מכל איש את רכושו וגם להכביד על כל העם את עֹל המסים, כי עוד מלאו לבו לקרֹא דרור לאסורים, אשר נתפשו במעשי שֹׁד, בקחתו כֹּפר מקרוביהם. ורק האיש אשר קפץ את ידו מתֵּת כסף נשאר במאסרו כאחד הנבלים. לדבר הזה הוסיפו דורשי־המהפכה בירושלים אֹמץ והעזו פנים, כי אדיריהם הטו את לב אַלבּינוס בשֹׁחד עד אשר נתן להם להפיח את אש המרד באין מכלים דבר. וחלק העם, אשר לא מצא חפצו בחיי־מנוחה ושלום, נטה אחרי הנרגנים האלה אנשי ברית אלבינוס, וכל איש נבל אסף לו גדוד והתיצב בראשו כראש־שודדים או כמושל עריץ ונושאי כליו עזרו לו לעשוק את האזרחים השקטים. ועל העשוקים הוטל לתת בעפר פיהם, תחת לצעוק חמס, כי האנשים, אשר לא פגעה בהם הרעה, פחדו, פן תהיה גם אחריתם מרה, והחניפו לרשעים אנשי־מות. ומחסום הושם לפי כל איש, לבל ידבר כאשר עם לבבו, ועריצים רבים רדו בזדון, וזרע החרבן העתיד נשלך אל האדמה.

תוכן העניינים

מלחמת היהודים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה