מלחמות השם· רבנו לוי ב"ר גרשום [הרלב"ג]
מאמר ראשון
פרק א
מאמר ראשון: בהשארות הנפש והוא נחלק לארבעה עשר פרקים
פרק א: נזכור בו דעות הקודמים במהות השכל האנושי.
בעבור שהיה השכל היותר ראוי מחלקי הנפש שיחשב בו ההשארות והנצחיות, לפי ששאר חלקי הנפש מבואר מענינם שהם נפסדים בהפסד החומר, להיותם עושים פעולותיהם בכלי גופיים. הנה ראוי, קודם שנחקור מענין השארות הנפש אם הוא נמצא אם לא, ואם היה שיהיה נמצא, איך הוא נמצא, שנחקור ממהות השכל האנושי. כי ההשארה וההצלחה האנושית הם ממשיגיו, ואין ראוי שנחקור ממשיגי הדבר קודם שנדע מהותו, כי מה שלא יודע מהותו לא יודעו משיגיו. ולמה שכבר התחלפו הפלוסופים בזה חלוף רב, ראוי שנחקור תחלה בדעותיהם בו, ומה שנמצא אותו ישר נקחהו מהם, ומה שנמצאהו בלתי ישר נבאר הצד אשר יפול בו האמת בבטולו. ובזה האופן נסיר מהמעיינים מה שהחזיקו בו מדעות הקודמים אשר הם בלתי ישרות, ולא ימנעם מה שגדלו עליו והרגילו להאמינו מהגעת האמת בזאת החקירה.
ונאמר שהפלוסופים הקודמים נחלקו בזה לשלש דעות. הדעת האחת היא דעת אלכסנדר, והו יחשוב שזאת ההכנה, ר"ל השכל ההיולאני, הוא בנושא, כאלו תאמר הנפש בכללה או חלק מחלקיה, כמו הנפש המדמה או הצורות הדמיוניות הנמצאות בה, ושהוא אינו בעצמו דבר זולת ההכנה. - והדעת השנית היא דעת תמסטיוס והנמשכים אחריו, והוא יחשוב שזאת ההכנה היא שכל נבדל בלתי הווה ולא נפסד. - והדעת השלישית היא דעת בן רשד בביאורו לספר הנפש, והוא יחשוב שזאת ההכנה היא השכל הפועל בעצמו, אלא שמצד דבקותו בנו הוא הכנה וימצא לו כח על שישכיל מה שבכאן, ר"ל אלו המושכלות אשר הם נסמכות אל העניינים המוחשים הנמצאים חוץ לנפש, כאלו תאמר אמרנו שכל חי מרגיש וכל אדם מדבר, ומה שידמה לזה, ומצד עצמו הוא שכל משכיל עצמותו ולא ישכיל מה שבכאן. ובכאן דעת רביעית לקצת המתאחרים בזמנינו זה, והיא שהם יחשבו שזאת ההכנה הוא שכל נבדל הווה בעצמותו לא מדבר.
פרק ב
נזכור בו מה שיש מאופני ההראות לדעת דעת מאלו הדעות.
ואחר שכבר זכרנו דעות הקודמים במהות השכל, ראוי שנזכור מה שימצא מאופני ההראות בדעת דעת מאלו לפי מה שמצאנו בדברי הקודמים או בכח דבריהם. וזה שכאשר היו הטענות המקיימות דעת דעת מאלו מובנות אצלנו, יקל לנו יותר העמידה על האמת בם, וזה גם כן הישרה נפלאה לנפילת האמת בזה הדרוש. כי כאשר היו עמנו הקדמות רבות מקיימות אחת אחת מהחלוקות אשר יהיו בזה הדרוש, יקל לנו יותר לבאר מהם מה שיש לו רושם בהגעת האמת בזאת החקירה כמו שקדם.
ונאמר שכאשר יחשב יהיה דעת אלכסנדר מסכים למה שירצהו ארסטוטלוס ולמה שיתחייב משרשיו. אם למה שירצהו, לפי שארסטוטלוס קרא אותו שכל היולאני, וזה ממה שיורה, כי ארסטוטלוס יראה שזאת ההכנה אינה בשכל נבדל, אבל לה דבר ילך ממנה מדרגה ההיולי. ואם למה שהתחייב משרשיו, כי ארסטוטלוס יעשה שרש בזאת ההכנה, ר"ל השכל ההיולאני, שאינה דבר מהנמצאות, ודמה אותה מפני זה אל ההכנה אשר בלוח לקבל הכתיבה. וזה אשר השרישו ארסטוטלוס מענין זאת ההכנה הוא מחויב. וזה שמה שיהיה כחיי על דבר יחויב שלא יהיה דבר בפועל ממה שהוא כחיי עליו, כי הכח והפועל הם סותרים. ולמה שהיה ה ההיולאני כחיי על כל הצורות באופן מה, הנה הוא אם כן אינו דבר בפועל מהצורות. ועוד שאם היה דבר מהצורות, היתה הצורה ההיא מונעת אותו מקבולו צורה אחרת, כמו שהתבאר בספר הנפש. ולזה יחויב בזאת ההכנה שלא תהיה דבר מהנמצאות. וזה אמנם אפשר שיצוייר, אם הונחה זאת ההכנה שכל היולאני על צד שיאמר אלכסנדר. וזה שאם הונחה שכל נבדל, הוא מן השקר שתהיה בכאן צורה נבדלת עומדת בעצמה אינה דבר מן הנמצאות. ואולם כאשר הנחנו זאת ההכנה בנושא על הצד שיאמר אלכסנדר, הנה צדק בהכנה שאינה דבר מהצורות הנמצאות, אבל היא כחיית עליהם ואינה העדר פשוט, כי הכח איננו העדר פשוט. ועוד כי בזה הצד אשר יראה אלכסנדר לא יקרה בטול ממה שיאמר מההויה וההפסד לאדם. וזה כי הצורה אשר הוא בה מה שהוא, תהיה בזה האופן מתחדשת בהויתו ונפסדת באופן מה בהפסדו, וזה דבר ראוי בהווה ונפסד, לפי שכל הווה נפסד בצורתו המתחדשת בו אחר שהוכן החמר לקבולה. ואולם כאשר הונחה זאת הצורה נבדלת, בלתי הווה ולא נפסד כמו שיראה תמסטיוס, הנה יחויב מזה בטול חזק, בהיות האדם והפסדו אין המלט ממנו בשום פנים. וזה שכאשר הונחה זאת הצורה בזה האופן, הנה לא ימנע הענין בה מאחד משני פנים. אם שנניח שצורת ראובן, דרך משל, היתה נחבאת בחמר אשר נתהווה ממנו ראובן טרם התהוותו, וכשיוכן החמר ויקבל כח ההזנה וההרגש תראה פעולתה, או שנניח שתעתק אליו בהתהוותו. ואולם אמרנו בצורה שתהיה נעתקת בעצמותה הוא שקר, כי כבר התבאר בטבעיות בספר השמע חיוב היות כל מתנועע גשם. וכאשר נניח בצורה הזאת שתהיה נחבאת בחמר אשר יתהוה ממנו האדם, חוייב עוד אם שתהיה נעתקת ובאה לו בחדוש החמר ההוא, או שתהיה נחבאת בחמר אשר יתהוה ממנו זה החמר. וכאשר היה שקר שתהיה נעתקת, הנה יחויב שתהיה נחבאת בחמר אשר יתהווה ממנו זה החמר, ובזה יתחייב מזה שתהיה נחבאת בחמר שלישי, וזה אל לא תכלית, עד שיתחייב מזה שיהיו כל החמרים ההוים הנפסדים בעלי שכל אנושי, וזה בתכלית הבטול והגנות. וזה השקר בעינו יתחייב כשנחקור מזאת הצורה בהפסד האדם אם היא נעתקת או היא נשארת נחבאת בו, וזה מבואר בנפשו. וכאשר היה זה כולו שקר, הנה יראה מזה כי זאת ההכנה אינה נבדלת ושהיא הווה ונפסדת.
ואם יאמר אומר שזה הבטול לא יחויב מהנחת זאת הצורה נבדלת, וזה כי מפני שהיא נבדלת לא יונח מציאותה עם החמר, ולזה לא תצטרך אל ההעתק ואל החביאה בהראות פעולתה באיש ואיש, אבל תהיה זאת הצורה אחת במספר, ויגיע פעולתה בכל חמר מוכן לקבלה, כמו הענין בשכל הפועל. אמרנו לו שדבקות הצורה הנבדלת לחמר יובן על שני פנים. אם דבקות אינו בעצמו, כמו דבקות השכל הפועל לשכבת הזרע ולזרעים שאינו באופן שיהיה הוא להם צורה קרובה, ואם דבקות בעצמו, כמו דבקות השכלים הנפרדים לגרמים השמימיים שהם בעצמם צורה קרובה להם, וכמו דבקות זה השכל ההיולאני בנו, לפי דעת תמסטיוס, שהוא צורה קרובה לנו. ואמנם יצויר שיהיה החמר רק מהצורה כאשר תדבק בו דבקות אינו בעצמו. ואולם כאשר תדבק בו דבקות בעצמו כמו הענין בצורת הגרמים השמימיים, לא יצויר זה בשום פנים. כי זאת הצורה תשים החיים בהם בכללות גופם, ואם היו רקים מהם היו גופים מתים. אבל נרצה, כשנקרא זאת הצורה נבדלת, שלא תהיה פעולתה בכלי גופיי כמו העניין בצורות ההיולאניות, וזה מבואאר למי שעיין בדברי הפלוסופיא בזה. ועוד שאנחנו, ואם הודינו שיהיו הגרמים השמימיים רקים מהצורה הנבדלת, הנה לא תחויב מפני זה ההודאה בשהחמר אשר לאדם רק מהשכל ההיולאני. אבל יתבאר שזה בלתי אפשר, לפי שזאת הצורה היא מתפעלת בעצמותה באיש ואיש הפעליות מתחלפות, עד שהיא באיש אחד יודעת ובאיש אחר סכלה, או טועה במה שהיתה יודעת באיש האחר. ולזה אי אפשר שתהיה הצורה אשר ליודע היא בעינה הצורה אשר לטועה או לסכל, כי אי אפשר בצורה האחת במספר שתהיה יחד יודעת וטועה בדבר אחד. ובהיות הענין כן, הנה יחויב שתהיה זאת הצורה דבקה עם כל אחד מאישי האדם על שהם צורות רבות במספר, ויחויב מזה הספק הקודם. וכבר התבאר מזה גם כן המנע היותה נבדלת באופן מה, כמו שיתבאר אחר זה, ר"ל כי מפני חיוב התרבותה ברבוי הנושאים יתבאר שאי אפשר בה שתהיה נבדלת, כי הצורה הנבדלת אי אפשר בה התרבות, כמו שהתבאר במקומו. ועוד שכבר יראה כי מהמיוחדות שבסגולות הצורות ההיולאניות, במה שהם היולאניות, נמצאות בזאת הצורה ר"ל השכל ההיולאני. וזה שכבר יראה בצורות ההיולאניות, במה שהם היולאניות, שחדושם במה שימצאו בו נמשך לשנוי בעצמות, ושהם מתרבות ברבוי הנושאים. והנה יראה כן בזאת הצורה שחדושה נמשך לשנוי החמר אשר תמצא בו, כי הוא יוכן תחלה לקבל כח ההזנה והחוש קודם שתראה בו זאת הצורה, והיא גם כן מתרבה ברבוי הנושאים, עד שצורת ראובן, דרך משל, היא זולת צורת שמעון במספר. שאם לא הונח כן, היה מחויב בצורה האחת במספר הסכלות והידיעה יחד בדבר אחד בעינו, ר"ל אם הונח שכל האיש החכם עם שכל האיש הסכל אחד עינו, וזה בתכלית הגנות והבטול. והנה היה אפשר בזאת הצורה שתתרבה ברבוי הנושאים לה כאשר הונחה על האופן אשר זכר אלכסנדר. ואולם כאשר הונחה על האופן אשר זכר תמסטיוס, לא יהיה אפשר בה שתתרבה, כי העצמים הנבדלים לא יתרבו אלא אם יהיו מתחלפים במין, כמו שנתבאר במקומותיו. הנה אלו הראיות המקיימות דעת אלכסנדר, והם בעצמם מבטלות דעת תמסטיוס:
והנה לדעת תמסטיוס גם כן פנים מההראות. - מהם, כי כבר יראה כזאת ההכנה שהיא נבדלת, לפי שכבר תתחזק השגתה בעת חולשת הכלים החמריים, ר"ל בעת הזקנה. ואלו היתה היולאנית, היתה בהכרח הנושא לה יותר חלוש בעת ההיא, והיה מחויב מזה שתחלש פעולתה. והמשל, כי כמו שהכח הרואה יחלש בזקן לחולשת נושאו, כן יחוייב בזאת ההכנה אם היתה היולאנית, אבל זה הענין נמצאהו בהפך, ר"ל ששכל הזקן יותר. ולזה יראה שתהיה זאת ההכנה נבדלת. - ומהם, שכבר יראה בכחות המשיגות ההיולאניות שלא ישיגו רבוי הבלתי בעל תכלית, לפי שהם יקבלו מה שיקבלוהו קבול פרטי מצד קבלם אותו קבול היולאני. והמשל, שהכח הרואה כבר ישיג זה הצבע אשר בזה הנראה אשר הוא בזה השטח ובזה התמונה אשר לזה הנראה, לפי שהוא מקבל אותו קבול היולאני באופן מה, ר"ל שכבר נרשמה בראותו זאת ההשגה רושם מה, והיה מחויב מפני זה שיהיה הנראה לו בשטח מקבל ובתמונה מוגבלת ולא ישיג הצבע במוחלט, אבל ישיג זה הצבע. ואולם זאת ההכנה נמצאת שופטת משפט בלתי תכליתי, כי היא תשיג הגזרות הכוללות והגדרים אשר כל אחד מהם הוא משפט על רבוי בלתי בעל תכלית. הנה גם כן כבר יראה מזה שהשכל ההיולאני נבדל. - ומהם, שכבר יראה בזאת ההכנה שהיא צורה ואינה הכנה גמורה כמו שיאמר אלכסנדר. וזה שאנחנו נמצא השכל ההיולאני, עם היות מדרכו להשיג הצורות, הנה הוא ישיג זאת ההכנה רקה מן הצורות, ומפני זה היה אפשר בו שישכיל ההעדר, ר"ל מפני השיגו עצמותו רק מן הצורות. ובהיות העניין כן, הנה יראה שמה שתקרא לו ההכנה לקבל המושכלות הוא בהכרח צורה. - ומהם, שכבר יראה בכחות המשיגות ההיולאניות שההשגה היא זולת המושג במספר. והמשל, שהמראה אשר בכח הרואה בעת ראותו הנראה איננו המראה אשר בדבר הנראה בעצמו, כמו שאין החום אשר בתתחמם הוא בעינו החום אשר במחמם, וזה מחוייב להם מפני קבלם הדבר קבול היולאני, כי המקרה האחד במספר אי אפשר שיהיה בשני נושאים בשום פנים, זל שכן שיהיה בהם יחד. ואולם זאת ההכנה אשר בנו ימצא בה ההשגה והמושג דבר אחד בעינו, וזה שהמושכל אשר תשכילהו הוא בעצמו מה שיגיע לנו ממנו, לפי שהמושכל הוא הטבע הכולל הנמצא לדבר דבר, והטבע הכולל לא יתרבה בשום פנים. והמשל, כי האדם אשר הוא מין לא ימצאו ממנו שנים במספר, ואמנם יתרבה הטבע הפרטי. ובהיות העניין כן, הנה יראה לזאת ההכנה שהוא ראוי שתהיה נבדלת. ומהם, שכבר יראה ככוחות המשיגות ההיולאניות שהם מתפעלות הפעלות מה עם ההשגה, ולזה כאשר נטינו ממוחש חזק אל מוחש אחר חלש ממנו, לא נוכל מיד להשיגו על אמיתתו. והמשל כאשר הבטנו בשמש, דרך משל, ונטינו ממנו אל מוחש אחר, לא נוכל להשיג אותו אל אמיתתו, וכן העניין בשאר החושים, וזה מחוייב להם מצד קבלם מה שיקבלוהו קבול היולאני באופן מה. ואולם בזאת ההכנה אשר בנו הוא בהפך, רצוננו שכאשר נטינו ממושכל עמוק אל מושכל קל ממנו, הנה נשיגהו בקלות יותר קלה. זה מה שיחשב שיראה מזה שזאת ההכנה היא בלתי היולאנית. ומהם, שזאת ההכנה, מפני שנתעצמנו בה והיא הבדל לנו, יחויב שתהיה עצם. ואם הונח ענינה על האופן שיאמר אלכסנדר, לא תהיה בעצמה עצם ולא חלק עצם, אבל היא משיג ממשיגי הנפש המדמה או הצורות הדמיוניות. ואולם כאשר הנחנוה שכל נבדל, היתה עצם בעצמה והתאמת בה שתהיה הבדל לנו, כמו הענין בשאר ההכנות שנשימם הבדלים מפני נושאים אשר יסודרו אלו ההכנות מהם. כי זה המאמר יראה שאין פנים לו, לפי שאין הנפש המדמה הבדל לנו, וזה שכבר המצא לשאר בעלי חיים. ומהם, כמו שהנושא להכנת שאר הדברים יקבל צורה המנעת מן ההכנה כשתצא אל הפועל, הנה ראוי שיהיה הענין כן כזאת ההכנה אשר בנו לקבל המושכלות. ולפי שמי שיקבל המושכלות הוא שכל, ראוי שיהיה הנושא לזאת ההכנה שכל, לא שתהיה ההכנה בסוג ונושאה בסוג אחר, ר"ל שתהיה ההכנה מקבלת המושכלות מופשטת מנושאה, כמו שיחויב לדעת אלכסנדר, ואמר אלכסנדר גם כן בביאור, ר"ל שזאת ההכנה תקבל המושכלות קיבול לא יתערב בו נושאה, ר"ל הנפש המדמה או הנפש ככללה או איזה שהונח נושא לה, לפי שדעת אלכסנדר שאם היה מעורב בה נושא, הנה עם שלא יהיה אפשר לה שתשיג העניינים הכלליים, לפי שאין מדרך הכח אשר לנושאה שיקבל כי אם הדברים הפרטיים, הנה תמנענה הצורה אשר לנושאה מלקבל צורה מן הצורות, כמו שהתבאר זו כולו בספר הנפש. הנה אלו הם הראיות המקיימות דעת תמסטיוס, והם בעצמם מבטלות דעת אלכסנדר לפי מה שיחשב מהם.
ואולם מה שיקבל דעת בן רשד, הנה מה שיאמר בזאת ההכנה שהיא מחודשת ונפסדת, ר"ל שזה יקרה לשכל הפועל מצד דבקותו בנו שיהיה הכנה לבד, וזה הדבקות יתחדש כאיש ואיש מאישי האדם ויפסד בהפסדם, יהיו הראיות אשר זכרנו המקיימות דעת אלכסנדר מקיימות אותו. ומה שאמר בעצם זאת ההכנה שהוא השכל הפועל, הנה הראיות אשר זכרנו המקיימות דעת תמסטיוס מקיימות אותו, וזה כי הוא הרכיב בזה המאמר שתי אלו הדעות באופן. וכבר יראה יותר דעת בן רשד מדעת תמסטיוס מפנים אחרים זולת הפנים אשר זכרנו המקיימים דעת אלכסנדר ואבן רשד שהם מבטלים דעת תמסטיוס, כמו שקדם מהם. מהם, שכבר יחויב למסטיוס שתהיה בכאן הכנה בעצם נבדל, ר"ל ההכנה לקבל המושכלות. וזה מבואר הביטול, לפי שהכח הוא נמשך להיולי בהכרח ובו ימצא לבד, וכשתמצא [אותו] בצורות, הוא במקרה מצד הנושא, ובזה האופן יתכן שנאמר בצורות שיקבלו קצתם קצת, כמו שהתבאר בספר הנפש. והמשל, שאנחנו נאמר בנפש הוגה שיש בה הכנה לקבול נפש המרגשת, מפני שהנושא לנפש הוגה יקבל הנפש המרגשת באמצעותה. ואולם לבן רשד לא יחויב זה הבטול, לפי שהוא יניח שזה אמנם קרה לזאת הצורה, ר"ל שתהיה מצד דבקותה בנו, לא שיתכן בעצמה כן. ומהם, שכבר יחויב לתמסטיוס שיהיה השלמות הראשון בנו נצחי, ר"ל השכל ההיולאני, והשלמות האחרון אשר היה ראוי שיהיה יותר נכבד ממנו יהיה הווה ונפסד, לפי שהוא יראה שהמושכלות מתחדשות בשכל ההיולאני, ולהיותם מתחדשות יחויב אצלו שתהיינה נפסדות, כי כבר התבאר בספר השמים והעולם שכל הווה נפסד. ואולם לבן רשד לא יחוייב זה הבטול, כי השלמות האחרון אשר לנו אשר תשיג זאת החכמה, הוא השכל הפועל בעצמו לפי מה שיראה בן רשד, הוא נצחי ובלתי הווה, כי אם במקרה, ר"ל מצד דבקות זה השכל בנו, לא שימנע זה השכל מהשיג עצמו בעת מהעיתים, כי הוא משיג עצמו תמיד מצד מה שאינו דבק בנו, לפי מה שיאמר אבן רשד.
ואולם מה שיקיים דעת האחרונים אשר יניחו זאת ההבנה הווה ונבדלה, הנה מה שאמרו בה שהיא הווה, תקיים אותו הראייה השלישית מהראיות אשר זכרנו המקיימות דברי אלכסנדר, כי היא כזאת ההכנה שהיא, מחודשת לא נצחית כמו שהיה מניח תמסטיוס. ומה שאמרו בה שהיא נבדלת, הנה הראיות אשר זכרנו המקיימות דברי תמסטיוס מקיימות אותו, ושאר הראיות אשר זכרנו המקיימות דברי תמסטיוס מקיימות אותו, ושאר הראיות אשר זכרנו המקיימות דברי אלכסנדר מבטלות אותו. הנה אלו הם הראיות אשר מצאנום בדברי הקודמים, ומקיימות אלו הדעות ומבטלות אותן, ואך על פי שלא ימצאו בזה האופן מהשלמות. והנה השלמנו המאמר בהם לפי מה שאפשר לנו, כי בזה האופן תהיה חקירתנו בזה יותר שלימה. וזה כי הוא מחויב למי שירצה לשפוט משפט ישר בדרוש מה שיטעון לקיים כל אחד מחלקי המותר, ואז יתאמת יותר ביטול הדעת אשר יבטלהו. וזה שאם יבטל דעת מה מהדעות ההם ולא טען תחלה כל מה שאפשר לקיים הדעת ההיא אשר יבטלהו, הנה לא ישלם מדבריו בטול הדעת ההיא באופן שלם. וזה מבואר מאד:
פרק ג
נזכור בו מה שיבוטל בו דעת דעת מאלו הדעות מפני הראיות אשר זכרנום שיקויים בהם דעת דעת מאלו הדעות.
ואחר שזכרנו הטענות אשר זכרנום הקודמים או היו בכח דבריהם באופן מה שאפשר בהם שיהיו מקיימות דעת דעת מאלו הדעות, והם בעצמם מבטלות דעת דעת כמו שזכרנו. הנה היה סדר העיון נותן שנעיין בטענות האלו ונברור מהם מה שיקיים או שיבטל קיום אמתי או בטול אמתי ממה שלא יקיים או יבטל קיום אמתי או בטול אמתי. אלא שאין דרך לנו לאמת באחת מהטענות האלו שיקויים בה דעת מה מאלו הדעות קיום אמתי. וזה שאם היה זה אפשר, הנה יהיה זה אם מצד שהטענה ההיא מקיימת הדעת ההוא, אם מצד שהיא מבטלת הדעת שהוא מקבילו. ואולם שנבאר זה מצד שהיא מבטלת בטול אמתי הדעת שהוא מקבילו הוא בלתי אפשרי. וזה שהוא מבואר במה שיבוטל בו דעת מה בטול מה שלא יקויים בו הדעת אשר הוא מקבילו קיום אמתי אלא אם היו שתי הדעות כל חלקי הסוותר אשר אפשר שיפלו בזאת החקירה, אבל בזולת זה הוא מבואר שכאשר יבוטל אחד מהם לא יקויים אחד מהדעות הנשארות, כל שכן שלא יקויים בו דעת מיוחד מהם. ואולם שנבאר זה מצד היותה מקיימות דעת מה מאלו קיום אמתי הוא רחוק. וזה שהוא ממה שיתבאר במעט מהעיון עם מה שאנחנו זוכרים אותו בזאת החקירה, שאין כח בטענה מאלו לקיים דעת מה מאלו הדעות בשלא יאמר בהם יותר מזה השעור, ושמציאות הטענה בזה הדרוש העמוק זה העומק הנפלא הוא רחוק מאד. ולזה נניח זאת החקירה, ר"ל החקירה אי זו מאלו הטענות יקוים בה הדעת אשר יחשב שיקיימוה קיום אמתי, ונחקור אי זה מאלו הטענות אשר זכרנו יבוטל בה הדעת אשר תבטל אותו בטול אמתי, כי בזה תועלת והישרה אל נפילת האמת במה שאנחנו בדרכו. וזה כי כשיתאמת לנו בזה האופן אי זה מאלו הדעות הם כוזבים, יקל לנו יותר למצא הדעת הצודק, אם אחד מהדעות אשר זכרנוהו, או זולתו, אם היה שיהיו כלם כוזבים.
ונאמר כי מה שאפשר שיקיים בו אלכסנדר דעתו ממה שהשרישו ארסטוטלוס בטבע זה השכל ההיולאני, יבוטל בו בלי ספק דעת תמסטיוס והדעת הרביעי אשר זכרנוהו לקצת המתאחרים. וזה שהם יראו בזאת ההכנה שהיא עצם אחד נבדל הוא שכל הוא או הוא נושא לה. ובהיות הענין כן, הנה היא מעורבת עם צורה או היא בעצמה צורה. ואיך שהיה, הנה יחויב שלא יהיה אפשר בה שתשכיל כל הצורות. כי הדבר יהיה אפשר בו שיקבל כל הדברים מפני היותו משולל מכולם, ובזה האופן יקבל, דרך משל, העין כל המראים וחוש הטעם כל המטעמים, ר"ל מצד היותם משוללים מכל אלו הדברים אשר ישיגום, ולזאת הסבה ימצא, כאשר קרה לחוש הטעם שיהיה בעל טעם, לא יהיה אפשר בו שישיג כל המוטעמים. ולזה יאמר ארסטוטלוס שאם היה זה הכח מעורב עם צורה מהצורות, היתה הצורה ההיא מונעת אותו משיקבל שאר הצורות, או יקבלם על זולת מה שהם, כמו הענין בחוש הטעם כשהיה בעל טעם, שאם היה שיהיה משיג המוטעמים, הנה הוא משיג אותם על זולת מה שהם עליו מהטעם. וכבר אפשר שיאמר אומר שזאת הטענה גם כן מבטלת דברי אלכסנדר. וזה שאם היה הנושא לזאת ההכנה הנפש או חלק אחד מחלקיה כמו שיאמר אלכסנדר, הנה היתה זאת ההכנה מעורבת עם צורה מהצורות, והיא הצורה אשר לנושאה. אלא שאלכסנדר יתיר זה הספק כשיאמר בזאת ההכנה שהיא מקבלת המושכלות קבול בלתי מעורב עם נושאה, והנה הנושא לה הוא תנאי במציאותה לא בקבולה המושכלות, כמו שזכר זה אבן רשד מאלכסנדר בקצורו לספר הנפש.
והנה הוטבע בזה מדרגות. וזה כי קצת הדברים אשר לנושא הכנה לקבלם יקבלם קבול אמתי לעצמו, ר"ל שהוא יתפעל באופן מה ממין מה שישיגהו, כמו הענין בחוש המשוש, וזה שהוא יקבל העניינים אשר ירגישם באופן מה, רצוני שהוא בעצמו יתחמם או יתקרר על דרך האמת חמום מה וקרור מה, וא אינו במדרגת החום והקור אשר ירגישהו. שאם היה הענין כן, היה מחויב שיהיה הרגשתו החום והקור בזמן, לפי שהוא מתחמם בזמן או מתקרר בזמן, וזה מבואר הבטול, כי אנחנו נראה שתכף שתמשש דבר אחר נרגיש בו. ועוד שאם היה מהכרח זה ההרגש שיהיה זה החוש מתפעל תחלה מן האיכות אשר ישיג, הנה יהיה זה בלתי אפשר לו שירגישהו, כי הוא אמנם ישיגהו מפני השווי אשר בו, כמו שהתבאר בספר הנפש. - וקצתם יקבלם בדרך ממוצע בין הקבול המעורב ובין הקבול הבלתי מעורב, כקבול חוש הראות, כי אין כלי זה החוש מצטבע בזה בעצמו, ולזה היה אפשר שיקבל ההפכים יחד, כמו שהתבאר במקומו. והוא גם כן בצד מה מעורב בהיולי, ולזה היה שלא ירגיש, אחר שהרגיש מוחש חזק, מוחש מה למטה הרגש שלם. והנה החוש המשותף הוא יותר רחוק מקבול המוחשים קבול מעורב בהיולי, לפי שהשגתו היא יותר רוחנית. ואחר כן יהיה הדמיון יותר רוחני, ר"ל שקבולו יותר מעט מעורב בנושאו, ולזה היה הדמיון נמשך אל רצונו, עד שהגיע הטבע להכנה תקבל הדברים קבול בלתי מעורב עם ההיולי. והנושא לזאת ההכנה כלל, והיא זאת ההכנה, ר"ל השכל ההיולאני, כמו שהתבאר מענינו במה שאין ספק בו.
ואולם תמסטיוס והמאחרים אין להם תחבולה לצאת מזה הספק בזה האופן. כי הם יניחו זה השכל הנושא לזאת ההכנה הוא המקבל המושכלות, וכבר יתבאר גם כן במה שיבא שאי אפשר שיונח הנושא לזאת ההכנה כל שנניח בה שתקבל אלו המושכלות קבול בלתי מעורב עם נושאה.
ומה שאפשר שיקיים דעת אלכסנדר ממה שימצא מההויה וההפסד לאדם, הוא מבטל דעת תמסטיוס בטול אמתי, כמו שבארנו אנחנו במה שאין ספק בו בזכרנו זאת הטענה. והנה זכר אבן רשד הטענה בקצורו לספר הנפש בקצור, ואמר טוען על תמסטיוס והנמשכים אליו כי מה שזה דרכו מהצורות הנה אין דרכו שישלם בה בהויה גשם נפסד, וזה מבואר מאד על האופן אשר בארנוהו.
וממה שאפשר שיקיים בו אלכסנדר דעתו ממה שיראה שיחויב בזאת הצורה שתרבה ברבוי הנושאים, יבוטל בו גם כן בטול אמתי דעת תמסטיוס והדעת הרביעי אשר זכרנוהו לקצת המתאחרים, כמו שבארנו עם זכירתנו זאת הטענה במה שאין ספק בו. ואולם לאבן רשד לא תהיה מזה טענה לפי מה שיחשב, כי הוא כבר יודה בזאת ההכנה כי היא מתרבה במקרה מצד דבקות זה השכל לאיש איש מאישי האדם, ואם השכל אחד בעינו. ואולם מה שזכרנו בזאת הטענה שכבר יראה בזאת ההכנה שהיא היולאנית, לפי שכבר יראה בה שחדושה נמשך לשנוי בעצמות כמו הענין בצורות ההיולאניות. הנה לא יבוטל בזה דעת תמסטיוס על כל פנים. וזה שהוא לא יודה שתהיה מתחדשת כלל, ולזה לא יאמר שתהיה חדושה נמשך לשנוי, אבל יאמר שזה השנוי הוא בעבור חדוש הצורות ההיולאניות הנמצאות באדם, כמו ההזנה והחוש והדומה להם. ובזה האופן יתבאר שלא יבוטל מזה הצד הדעת אשר זכרנו לקצת המתאחרים.
ואולם מה שאפשר שיקיים תמסטיוס דעתו מפני התחזק השגת זאת הכנה בעת חולשת הכלים החמריים, הנה יתבאר בקלות שלא יחוייב מזה בזאת ההכנה שתהיה נבדלת. וזה שצורות ההיולאניות יקרה להם החולשה בפעולתם בעת חולשת הכלים הנושאים, לא מפני חולשת הצורה אז כמו שזכר הפלוסוף, לפי שטבע הצורה הוא אחד בכל אישי המין בהכרח, כי הצורה הוא עצמות הדבר, והעצמות לא יקבל הפחות והיותר. ואמנם יקרה זה לצורה מפני חולשת הכלי אשר תעשה בו פעולתה, והמשל שאם היה לזקן עין כעין הבחור, היה ראותו כראות הבחור. ובהיות הענין כן, והיתה זאת ההכנה לא תעשה פעולתה בכלי, לפי שכבר התבאר מענינה שהיא מקבלת המושכלות קבול בלתי מעורב עם צורה מהצורות. הנה לא יחויב חולשת השגתה בעת חולשת נושאה, אבל יקרה לה שתתחזק פעולתה, לפי שאז יחלשו הכחות הנפשיות החמריות ותמעט מפני זה פעולתם, ותהיה פעולתה יותר ממה שהיתה בעת התחזק אלו הכחות בפעולתם, לפי שהתעסקם בפעולתם ממה שימנע זה הכח מעשות פעולתו, מפני שהנפש היא אחת ולא תוכל מפני זה להשתמש בהשגות מתחלפות יחד השתמשות שלם.
ואולם מה שאפשר שיקיים בו תמסטיוס בזאת ההכנה שהיא נבדלת מפני השגתה הרבוי הבלתי בעל תכלית, הוא מבואר גם כן שלא יבוטל בו דעת אלכסנדר בטול אמתי. וזה שאמנם יחויב בכחות המשיגות ההיולאניות שישיגו הפרטי מצד הטבע הנושא להם המקבל זאת ההשגה, כי הוא יקבלה בהכרח במשיגי המוחש אשר היה בו פרטי, לפי שאין מדרך הגשם שיקבל צורה רקה מקצת מקרים תהיה בהם פרטית. ואולם זאת ההכנה לא תקבל מה שהשיגהו קבול מעורב עם הנושא, כמו שקדם, ולזה לא יחויב בה שיהיה מה שתשיגהו פרטי כמו הענין בשאר הצורות ההיולאניות.
ואולם מה שאפשר שיקיים בו תמסטיוס דעתו, מפני מה שנמצאהו מהשכל ההיולאני שכבר ישכיל זאת ההכנה רקה משאר הצורות כמו שהוא משכיל הצורות האחרות, ולזה יחויב בזאת ההכנה שתהיה צורה מה. הנה זאת הטענה כשנתבונן בה היא טענה על תמסטיוס לבטל דעתו לא לבטל דעת אלכסנדר. וזה שאם היתה זאת ההכנה צורה, או היה נושא לה הוא צורה כמו שיאמר תמסטיוס, הנה יקרה לזה הכח בקבולו זאת הצורה כשישכילה שיקבל עצמו, וזה בתכלית הגנות, ר"ל שיקבל הדבר עצמו. ולא יקרה בזה הבטול בהניחנו בשכלים הנבדלים שהם משיגים עצמם, כי אנחנו לא נניח בהם שיהיו מקבלים עצמם, כי אין בהשגתם קבול דבר אחר שלא היה להם. אמנם השכל ההיולאני יקבל הצורות בהשכילו אותם וישלם בהם, ולזה יחויב בו בהכרח זה הבטול, אם יונח הענין כמו שיאמר תמסטיוס. ולא יחויב מפני זה שנמצא לזה הכח שישיג העדר, כאלו תאמר שישיג שהדבר בלתי נמצא לדבר, או שהדבר בלתי נמצא במוחלט, עד שנאמר שהסבה בזה מפני השיגו זאת הצורה רקה מן הצורות, ושאם לא הונח כן, לא יהיה אפשר בו שישיג ההעדר, לפי שאינו צורה, ומדרך זה הכח שישיג הצורות כמו שנזכר בזאת הטענה. וזה שכל כח משיג דבר יקרה לו שישיג העדר הדבר ההוא, כי השגת ההעדר היא בהכרח לכח אשר ישיג הקניין, לא לזולתו, וזה מבואר במעט עיון. והמשל, שחוש הראות ישיג המראה ולא השגת העדר המראה כי אם במקרה, ומפני זה ישיג התמונה אשר נמצא בה המראה המיוחד אשר השיג אותו מצד, כי אליה יכלה המראה ויעדד. וכן זה השכל ההיולאני מפני שהוא משיג הצורות הוא משיג העדרם, ובזה האופן היה משיג זאת ההכנה, רצוני מצד שהיא העדר. ובזה היה השכל ההיולאני בהפך השכלים הנפרדים, וזה שהם ישיגו עצמם ולא ישיגו זולתם, ואולם השכל ההיולאני ישיג זולתו בעצמות ולא ישיג עצמו כי אם במקרה. ולפי שהשגת העדר אינו קבול לזה השכל, הוא מבואר שלא יחויב מהנחתנו בו שיהיה משיג עצמו על זה האופן שיקבל הדבר עצמו. והוא הבטול אשר יחויב לתמסטיוס מזאת ההנחה.
ואולם מה שאפשר שיקיים בו תמסטיוס דעתו מפני מה שנמצא בזאת ההכנה שההשגה והמושג הוא דבר אחד בעינו, מה שאינו כן בכחות המשיגות ההיולאניות. הנה יתבאר בקלות ממה שקדם שלא יבוטל בזה דעת אלכסנדר. וזה כי אמנם היה בשאר הכחות המשיגות ההיולאניות, ר"ל שתהיה ההשגה זולת המשיג, מפני שיש להם כלי גופיי יקבלו ההשגה באמצעותו, ולזה יחויב בהם שתהיה השגתם לדבר הפרטי במה שהוא פרטי כמו שקדם. ואולם זאת ההכנה תקבל זאת ההשגה קבול בלתי מעורב עם נושאה, ולזה לא יחויב בה שתשיג הדבר במה שהוא פרטי, אבל תשיג הטבע הכולל אשר לא יתרבה, ומפני זה יהיה ההשגה בה והמושג דבר אחד בעינו.
ואולם מה שאפשר שיקיים בו דעתו תמסטיוס מפני מה שנמצא בכחות המשיגות ההיולאניות אשר הם מתפעלות הפעלות מה עם ההשגה, וזאת ההשגה לא ימצא בה הענין כן. הנה יתבאר בקלות שלא יבוטל בזה דעת אלכסנדר. וזה כי זה אמנם היה בשאר הכחות המשיגות ההיולאניות מפני שהם ישיגו מה שישיגו באמצעות הכלי הגופיי הנושא להם, וזה הנושא יתפעל הפעלות מה בהרשם בו דמיון הדבר המושג. ואולם זאת ההכנה לא תקבל מה שתקבל באמצעות הנושא לה, כמו שקדם, ולזה לא יחויב שימצא בה הענין כן. - והנה הטבע בזה מדרגות, ר"ל שמכחות המתפעלות ההיולאניות ימצא מה שנושאם מתפעל בסבתם הפעלות אמתי, כמו הענין בכחות המתפעלות אשר ביסודות ובמתדמי החלקים המורכבים מהם. ומהם מי שלא יתפעל נושאם הפעלות אמתי, כמו הענין בכחות המרגישות, והם בענין הזה גם כן מדרגות כמו שהתבאר בספר הנפש, עד שיכלה הענין אל כח מתפעל לא יתפעל נושאו כלל בסבתו כמו הענין בזאת ההכנה, לפי מה שיראה אלכסנדר.
ואולם מה שאפשר שיקיים בו דעתו תמסטיוס מפני היות זאת ההכנה הבדל לנו, הוא מן המבואר במעט עיון שלא יבוטל בזה דעת אלכסנדר. וזה כי אלכסנדר לא יאמר שתהיה זאת ההכנה צורה לנו, אבל הנושא לזאת ההכנה צורה לנו מצד שתמצא בו זאת ההכנה. והנה הנושא לזאת ההכנה הוא דבר בפועל, כאלו תאמר הנפש או כח מה מכחותיה, והנה הנפש או כח מכחותיה אשר יונח נושא לזאת ההכנה אף על פי שתמצא לקצת בעלי חיים, לא תמצא בהם מחוברת עם זאת ההכנה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכבר אפשר שנניח שהנושא לזאת ההכנה הוא צורה לנו מצד שזאת ההכנה היא דבקה לו, ולא יקרה מזה הבטול הנזכר בזאת הטענה.
ואולם מה שאפשר שיקיים בו דעתו תמסטיוס מפני מה שנמצא שהנושא לשאר ההכנות יקבל הצורה המגעת מן ההכנה, הנה אומר שלא יבוטל מפני זה דעת אלכסנדר בטול אמתי. וזה כי לאומר שיאמר כי בזה תיוחד זאת ההכנה משאר ההכנות, וזה כי הדברים אר הם תחת סוג אחד לא יחויב שיצדק באחד מהם, וזה מבואר בנפשו. ועוד כי מפני שהוא מבואר בהכנה, במה שהיא הכנה, שהוא מחויב שיהיה לה נושא, כי הכח הוא ממה שלא יובדל. הנה לא ימנע הענין בזאת ההכנה מחלוקה, אם שיהיה נושא לה גשם או נפש. ואיך שהיה, הנה מחויב שתקבל מה שתקבל קבול בלתי מעורב עם הנושא, לפי שהוא מחויב במה שתקבלהו קבול בלתי מעורב עם צורה מהצורות. ואיך שהונח הנושא מאלו החלוקות, היה מחוייב שתקבלהו קבול מעורב עם הצורות, כי הגשם לא ימלט מצורה, והנפש והשכל הם צורה בעצמם. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהוא מחויב בזאת ההכנה שלא יקבל הנושא לה הצורה המגעת מן ההכנה, והוא הפך מה שיחייבהו תמסטיוס בזאת הטענה.
ואולם מה שאפשר שיקיים דעת בן רשד באופן מה, מפני מה שיחויב מהבטול, אם הונחה בכאן הנחה רקה מן החמר, הוא יבוטל בו דעת תמסטיוס בטול אמתי, כמו שבארנו בזכרנו זאת הטענה. ואם יאמר אומר שלא ימנע המצא הכנה נבדלת כמו שלא ימנע הנחת צורות נבדלות בגרמים השמימיים, וזה כי הצורה הוא ממאמר המצטרף, ר"ל שהיא מצטרפת לחמר, ואם היו בכאן צורות אינם ממאמר המצטרף, הנה לא ימנע המצא הכנה בלתי מצטרפת אל החמר, כמו שאמר בן רשד בקצת אגרותיו להסיר זה הספק מתמסטיוס. אמרנו לו כי אין אמרנו באלו הצורות שתהיינה נבדלות מסיר במוחלט טבע ההצטרפות אשר בין הצורה והחמר מאלו הצורות, אבל הם באופן מהשלמויות להם, ר"ל שהצורות הנבדלות הם שלמויות מה לגרמים השמימיים, ואולם קראנו אותם נבדלות, לפי שלא יעשו פעולתם המיוחדת להם, והיא ההשגה, בכלי גופיי. ואולם אם הנחנו הכנה נבדלת מחמר, כבר הסירונו במוחלט ההצטרפות אשר בין ההכנה והדבר אשר מדרכו שיקבלהו. ועוד כי הנחת צורות נבדלות הוא דבר כבר התבאר חיובו, ואין בכאן דבר יכריחנו אל הנחת זאת ההכנה נבדלת. ואולם מה שאפשר שיקויים בו דעת אבן רשד, מפני מה שיקרה מהבטול, אם הונח הענין לפי מה שיראה אותו תמסטיוס, והוא שיהיה השלמות הראשון אשר בנו נציי והשלמות האחרון הווה נפסד. הנה לא יבוטל בו דעת תמסטיוס על כל פנים, וזה לא יחויב מהנחתנו השכל הנקנה הוא שיהיה נפסד, כמו שנבאר אחר זה. ואולם לתמסטיוס חיוב זה הבטול במקרה, מפני הודאתו בשכל הנקנה שיהיה נפסד, לפי שהוא חושב שיהיה השכל הנקנה נפסד, לפי שהוא הווה, וכבר באר הפלוסוף בספר השמים והעולם כי כל הווה נפסד:
פרק ד
יתבאר בו בטול קצת אלו הדעות באופן שלם.
ואחר שזכרנו דעות הקודמים במהות השכל ההיולאני ובארנו שדעת תמסטיוס הוא בטל, ראוי שנחקור בדעת דעת מדעות הנשארים, עד שנמצא הדעת הצודק בזה, אם אחד מהם או זולתו. ונתחיל החקירה מדעת בן רשד, כי הוא אשר יחשב שיהיה יותר נאות מכל אלו הדעות למה שימצא מטבע זה השכל ההיולאני.
ונאמר, שכאשר הונח הענין בשכל ההיולאני כפי מה שיאמר בן רשד, יחויבו מזה שקרים רבים אין המלט מהם בשום פנים. מהם, שכבר יחויב שיהיה הלמוד לבטלה בענינים העיוניים אשר אין תכליתם עד המעשה. וזה שאם לא ימצא בהם רושם ההצלחה האנושית, ר"ל בהשארות השכל, הוא מבואר שאין בהם תועלת כלל, כי אלו היה בהם תועלת, היה בהכרח אם בהצלחה האנושית אם בחיים הגופיים, כי אין בכאן צד שלישי. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאם אין תועלת בהם בחיים הגופיים, אין בהם תועלת כלל, לפי שכבר הונח שאין להם רושם בהצלחה הנפשיית והגופיית. ואולם שאין להם תועלת בחיים הגופיים הוא מבואר, וזה שלא די שאין בהם תועלת בחיים הגופיים, אבל ימצא ההשתדלות בקנינם ממה שיעיק טוב החיים, עד שכבר נמצא במעיינים המשתדלים בקנין אלו המושכלות שלא יפנו אל ערבות החיים הגופיים ולא יקחו מעניניהם הגופיים אפילו ההכרחי להם בשלמות. ואם אמר אומר שהכח אל השגת המושכלות הושם בנו להיותם התחלות אלו המלאכות המעשיות אשר המה צריכות לנו בתקון עניני חיותינו, ולזה ימצא בהם תועלת מזה הצד. אמרנו לו שזה בלתי צודק, כי כבר תמצאנה מלכות עיוניות אינם מוכנות לצד המעשה כלל. ועוד שאם הונח הענין כן, תהיינה המלאכות המעשיות יותר נכבדות מהמלאכות העיוניות, לפי שהם תכליתם, וזה חלוף מה שנוצרנו עליו, כי אנחנו נמצא אצל כל אדם שיש יתרון רב לחכמות העיוניות על המעשיות, ונמצא עצמנו יותר שמחים במעט שנשיגהו מאלו המלאכות, העיוניות יותר ממה שנשמח בהרבה שנשיגהו מהמלאכות המעשיות, עד שכבר יראה שאין לשמחה ולערבות אשר לנו במה שנשיג מהחלק המעשי יחס אל השמחה והערבות אשר לנו במה שנשיג מהחלק העיוני, ומצאנו גם כן הטבע שם תשוקה בנו עדת האנשים אל העיון יותר מתשוקתינו אל המעשה. וזה כלו ממה שיורה שאין החלק העיוני בנו בעבור החלק המעשי. וכאשר התישב לנו זה ההקש התנאי, רצוני שאם לא ימצא באלו המושכלות העיוניות רושם בהצלחות הנפש, הנה אין בהם תועלות כלל, נשוב ונאמר שהוא מחויב מדרך בן רשד שלא ימצא בענינים העיונים רושם בהצלחה האנושית. וזה כי ההתאחדות בשכל הפועל אשר הוא ההצלחה האנושית לפי מה שיראה בן רשד, והוא האמת בעצמו באופן מה כמו שנבאר, ישלם לפי זאת ההנחה לכל אדם בעת המות, היה סכל או חכם, כי אז יפרד הדבקות אשר לשכל בנו וישוב השכל ההיולאני להיות השכל הפועל בעינו בכל צד מהצדדים. ובהיות הענין כן, רצוני שהקודם מזה ההקש התנאי מחוייב לפי זאת ההנחה, הנה יחויב מזה הנמשך, והוא שהשתדלותינו בקנין אלו המושכלות הוא טורח ודבר בטל. וזה בתכלית הבטול, לפי שאם היה הענין כן, היה הטבע משים בנו זה הכח אשר להשגת אלו העיוניים לבטלה, והיתה גם כן התשוקה אשר בנו להשגתם לבטלה. וזה כולו שקר, כי הטבע לא יעשה דבר לבטלה. ועוד שאם היה הענין כן, היה הטבע משים בנו כח אשר עם שאין בו תועלת כלל הוא מנגד למציאותו, כמו שקדם, וזה אינו מדרך הטבע, אבל אמנם נראה שהטבע ישתדל בכל האופנים שישים לנמצא נמצא כחות שומרות מציאותו הזמן האפשרי לו ביותר שלם שבפנים.
ומהם, שאם היה זה השכל ההיולאני הוא בעינו השכל הפועל, והיה השכל הפועל מוציא אותו אל הפועל כמו שבאר הפלוסוף. הנה יקרה מזה מהבטול שיוציא הדבר עצמותו מן הכח אל הפועל, וזה בתכלית הבטול והגנות. - ומהם, שכבר יתחייב לדעת בן רשד בשכל האחד במספר שימצאו בו המושכלות העיוניות אשר בכאן בכח ובפעל יחד. וזה כי לפי מה שהתבאר מהשכל הפועל שהוא המוציא השכל ההיולאני אשר בנו מהכח אל הפועל בהשגת אלו המושכלות, והיה מה שהתבאר בחכמה הטבעית, שכל מה שיוציא מהכח אל הפועל זולתו ימצא לו בפועל דומה שנמצא למתפעל בכח, ובזה האופן אפשר לו שיוציאהו אל הפועל. הומשל שהאש ישיב מה שהוא חם בכח חם בפועל מפני שהוא חם בפועל, וכבר התאמתה זאת ההקדמה והותרו הספקות הנופלות בה בכחמה הטבעית ובמה שאחר הטבע. הנה הוא מבואר שהכל הפועל מוציא השכל ההיולאני מהכח אל הפועל בהששגת אלו המושכלות מפני היותם אצלו בפועל, והשכל ההיולאני יקבלם מצד מה שהם אצלו בכח. ואם היה השכל ההיולאני הוא השכל הפועל בעינו כמו שיאמר בן רשד, הנה יקרה מזה שימצאו המושכלות האחרות בעינם בכח ובפעל יחד בשכל האחר בעינו, וזה בתכלית הביטול. ואם יאמר אומר כי זה הספק לא יחויב מזאת ההנחה על כל פנים, וזה שהצורות הדמיוניות הם אשר ימצאו בהם אלו המושכלות בפועל באופן מה, לא השכל הפועל, והם אשר מדרגתם מאלו המושכלות אשר נשיגם יחס המוחש אל החוש, ואולם השכל הפועל יחסו מאלו המושכלות יחס האור אל השגת המראים, ולזה לא יחויב מזה זה הביטול. אמרנו לו שאין די בצורות הדמיונית שיוציאו זאת ההכנה אשר בנו מהכח אל הפועל, לפי שאין בהם המושכלות בפועל אבל בכח, רצוני שכאשר יופשטו מהצורה הדמיונית המשיגים ההיולאניים אשר היתה בהם פרטית, היה בה מושכל בפועל, כי הבטע הכולל הוא נמצא בדבר הפרטי בכח, כמו שבאר הפילוסוף ב"מה שאחר הטבע", ולזה הוצרך הפילוסוף להכניס בכאן שכל פועל, והוא משיב אל הצורות הדמיוניות מושכלות בפועל, אחר שהיו מושכלות בכח. וכבר יתבאר מזה במה שאר זב שהוא מחויב שימצאו בשכל הפועל אלו המושכלות בפועל כמו שהנחנו. וזה שכבר יתבאר אחר זה שהשכל הפועל הוא בסדור המושכל לאלו הדברים אשר בכאן, ולזה יחויב שימצאו בו המושכלות באופן מה. ועוד שכבר נמצא לשכל הפועל הודעה במה שלא יתכן שיאמר שיהיה נמצא בצורות הדמיוניות אשר לנו, והם ההודעות אשר יגיעו לאדם ממנו בחלום או בקסם. ומהם, שאם היה השכל ההיולאני הוא השכל הפועל, הנה יקרה שיהיו הדברים מתחלפי הגדרים דבר אחר במספר, וזה בתכלית הביטול. וזה כי למה שהיתה ההשגה לקוחה בגדר השכל, והיה השכל ההיולאני הוא אשר מדרכו שישיג המושלות אשר בכאן ולא ישכיל השכל הפועל, והיה השכל הפועל הוא אשר מדרכו שישיג עצמו ולא ישיג המושכלות אשר בכאן, כמו שזכר אבן רשד באומרו זה המאמר בשכל ההיולאני. הנה הוא מבואר שגדר השכל הפועל ומהותו הוא זולת מהות השכל ההיולאני. ואם הנחנו שהשכל ההיולאני הוא השכל הפועל בעינו, הנה יקרה מזה שיהיו שני דברים מתחלפי המהות דבר אחד במספר, וזה בתכלית הביטול והגנות, כי אי אפשר בהם שיהיו אחד במין כל שכן שיהיו אחד במספר.
ומהם, כי מה שאמר אבן רשד בשכל הפועל שלא ישיג עצמו במקרה מצד היותו דבק בנו, יוכן על שני פנים. אם שא ישיג עצמו כלל מה שהתמיד היותו דבק בנו, ולא תהיה סיבת העדר ההשגה אלא דבר מחוץ במקרה, או שישיג עצמו תמיד, אחא שאינו משיג עצמו מצד שהוא דבק בנו אבל מצד עצמותו, ותהיה מדרגת זה המאמר כמדרגת מי שיאמר בבונה שהוא בונה שאינו בונה מצד מה שהוא אדם, וזה כי הוא בונה מצד הסידור הנמצא בנפשו מהבניה, חא מצד מה שהוא אדם, כי אין כל אדם בונה. ואם הבין אבן רשד בזה שאינו משיג עצמו מה שהתמיד היותו דבק בנו, הנה נשאל אותו מה הסיבה כשתמנע ממנו זאת ההשגה אם לא השתנה מהותו בסבת הדבקות, האם יכסה הטבע האנושי ממנו זאת ההשגה, כמשל שהיה אומר אפלטון שהמושכלות הם טבועות בלחות בעת הנערות, ואיך יהיה לזה השכל רושם מצד טבע האנושי והוא נמצא ונבדל בעצמו. ואם היה שנודה שיכסה הטבע האנושי ממנו זאת ההשגה, מה זה שהיה לו כח מפני זה הדבקות על השגה אינו בטבעו, ר"ל בטבע השכל הפועל, והיא השגת המושכלות אשר בכאן, והנה לא היה ראוי שיהיה לו כח מפני זה הדבקות אלא על ההשגה אשר מנעה ממנו זה הדבקות. ובכלל הנה אי אפשר שתנתן בזה סיבה אלא בשנניח שיהיה השכל הפועל משתנה בזה הדבקות בעצמותו, וזה בלתי אפשר בו, כי הוא בלתי מקבל השינוי כלל, להיותו נקי מחמר בכל האופנים. ואם הודינו שאפשר בו השינוי, הנה יתחייב מזה גם כן פק אחר אינו מעט, והוא שכבר יתחייב שלא ימצא בכאן שכל פועל יוציא כוחו אל הפועל, לפי שהשכל הפועל כבר השתנה בזה הדבקות ושב הכנה, ואי אפשר בו שיהיה יחד במציאותו הראשון ובזה המציאות אשר השתנה אליו. ויחוייב גם כן מזה שלא ימצא אלא אדם אחד בעת אחת, לפי שאין בכאן שכל פועל זולת אחד, ואחר שהשתנה זה השכל אל השכל ההיולאני אשר לראובן, הנה מן השקר שיתהוה ממנו שכל שמעון אם לא אחר שימות ראובן וישוב זה השכל למה שהיה קודם היות ראובן, ואז יוכל להתהוות ממנו שכל שמעון, וזה כולו מבואר הביטול. ואם הבין בן רשד בזה המאמר שהוא משיג עצמו תמיד, אלא שאינו משיג עצמו מצד מה שהוא דבק בנו, הנה יתחייבו מזה שקרים רבים. אם תחילה יתחייב שלא יהיה תועלת לשכל ההיולאני בהשכילו המושכלות אשר בכאן, ויהיה השתדלותו בהשגתם טורח ודבר בטל. ובאור זה, כי מפני שהוא משיג עצמות השכל הפועל תמיד, והיה עצמות השכל הפועל הוא הסדור המושכל לאלו הדברים והצורה אשר שבו בה אחד אלו המושכלות, והוא האופן יותר שלם במציאותם, כמו שיתבאר אחר זה. הנה הוא אם כן משיג המושכלות אשר בכאן תמיד באופן היותר שלם, ולא יהיה לו בהשתדלותו להשכיל אלו המושכלות. ואם שנית שכבר יתחייב מזה שלא יצטרך השכל ההיולאני אל החוש בהשגת הגדרים, רוצה לומר בהשגת הציורית, והיא ההשגה היותר מיוחדת לו כמו שבאר הפלוסוף. וזה כי ההשגה האמתית היא כמו מורכבת מהשכל והשגת החוש, ולזה היה שיקרה בה טעות כמו שיקרה הטעות בחוש כשישפוט על המוחש הבלתי מיוחד לו, כשפטנו בראות בצהוב שהוא מתוק, מפני שהרגשנו בדבש שהוא צהוב ושהוא מתוק. ואולם איך יתבאר שיחוייב מזאת ההנחה שלא יצטרך השכל ההיולאני אל החוש בהשגת הגדרים, הנה לפי מה שאומר. והוא כי מפני שהוא משיג עצמות השכל הפועל תמיד, והיה אצל השכל הפועל השגת הגדרים אשר לאלו הדברים, הנה הוא מבואר שלא יצטרך בהשגת הגדרים אל החוש, וזה מבואר הבטול בנפשו. ואולם אמרנו שאצל השכל הפועל השגת הגדרים, לפי שכבר יתבאר שאצלו ידיעת הסדור המושכל אשר לכל אלו הדברים אשר תחת גלגל הירח, והצד אשר היה בו זה הסדור אחד, ומי שידע בכללות זה הסדור יחויב שידע חלק מחלקיו, כי לא תהיה אפשרית ידיעת הדבר המורכב בזולת ידיעת הפשוטים אשר מהם הורכב. ובהיות הענין כן, הנה אצלו ציור סדור המושכל אשר לנמצא נמצא, אלא שלא תסמוך ידיעתו בו אל האישים הנמצאים, כאמרנו שכל אדם מדבר וכל חי מרגיש, והסבה בזה שהשכל הפועל לא קנה הידיעה אשר לו בזה הסדור מהאישים, אבל קנו האישים הנמצאים המציאות אשר להם מהידיעה אשר לשכל הפועל בזה הסדור, ולזה לא אמרנו שתהיה אצל השכל הפועל השכלת המושכלות האמתיות באופן אשר יקנם בו השכל ההיולאני, ואולם אצלו בהכרח השגת הגדרים כמו שבארנו, כי הם אשר לא תסמך הידיעה בהם אל האישים הנמצאים. ואם שלישית כי אף על פי שיאמר לנו בן רשד שהוא ירצה בזה השכל הפועל תמיד, אלא שלא ישיג אותו מצד היותו דבק בנו, הנה לא ימלט מזה משייחס שנוי לשכל הפועל. וזה שאם לא השתנה השכל הפועל מצד זה הדבקות, הנה שאלנו בן רשד מה הטבע אשר קנה השכל הפועל מצד הדבקות שישיג המושכלות אשר בכאן, והנה אין בטבעו שישיגם, כי זה אמנם יהיה לו בהכרח לפי ואת ההנחה מפני ערובו לנפש אשר לנו, ולזה ימצאו לו סגולות משותפות לסגולות הנפש המרגשת ולסגולות השכל הפועל, ר"ל שהוא ישיג המושכלות אשר בכאן אשר הם כמו מורכבות מהחוש והשכל, כמו שהתבאר בבאור בן רשד לספר הנפש. ובהיות הענין כן, נשאל בן רשד שיודיענו מה זאת ההרכבה אשר יחויב ממנה חדוש זה הטבע לשכל הפועל, האם מנהגה מנהג הדברים המורכבים הרכבת שכנות, ר"ל שימצא אחר ההרכבה כל אחד מהדברים ההם בעינו בפעל, או מנהג הדברים המורכבים הרכבת המזגות, ר"ל שלא ימצא אחד אחד מהדברים ההם אחר ההרכבה בעינו בפועל. ואם אמר לנו שמנהגה מנהג הדברים המורכבים הרכבת שכנות, אמרנו לו שמה שזה מנהגו לא תחדש בו טבע לאחד אחד מהדברים ההם זולת הטבע שהיה להם קודם ההרכבה. ובהיות הענין כן, הנה מאין קנה השכל הפועל בזאת ההרכבה זה הכח אשר הוא חוץ מטבעו, ר"ל הכח על קנין המושכלות אשר בכאן, מי יתן ואדע. וזה כי הטבע אשר יתחדש לו אי אפשר שיתחדש מפני זאת ההרכבה, אם הונחה על זה האופן כמו שקדם. ואם אמר לנו שזאת ההרכבה מנהגה מנהג הדברים המורכבים הרכבת המזגות, הנה יהיה השכל ההיולאני זולת השכל הפועל בהכרח, כי הדברים הנמזגים לא ימצאו בנמזג בפעל אחר ההרכבה, והוא הפך מה שהניחו בן רשד מענין זה השכל, עם שיקרה מזה שיהיה השכל הפועל משתנה הוא בעצמותו, וזה בלתי אפשר בשום פנים. ובהיות זה כולו שקר, הוא מבואר שמה שהניחו בן רשד מענין השכל ההיולאני הוא שקר.
ומהם, שאם היה שיהיה השכל ההיולאני הוא השכל הפועל בעינו, אלא שמצד שהוא דבק בנו יהיה לו כח על השגת המושכלות אשר בכאן, כמו שאמר בן רשד הנה לא ימנע הענין מחלוקה, אם שיהיה לו מצד שהוא דבק בנו מציאות אחד במספר לבד, והוא הנראה מדברי בן רשד, כי אין בכאן לזה השכל האחד במספר, רוצה לומר השכל הפועל, כי אם שני צדדים, הצד האחד הוא צד היותו בלתי דבק בנו, והצד השני הוא היותו דבק בנו. או שיהיה לו מצד שהוא דבק בנו מצאויות רבים במספר. ואם הונח שיהיה לו מצד שהוא דבק בנו מציאות אחד במספר, כבר היו כל השכלים ההיולאנים אשר לכל האנשים אחד במספר, וייוחסו להם בצד אחד במספר. ובהיות הענין כן הנה יקרה מזה באחד במספר שיהיה מקבל ההפכים יחד מצד אחד, וזה בתכלית הבטול. וזה כי מפני שהיה שכל ראובן יודע מושכל אחד ושכל שמעון יסכלהו או יטעה בו, הנה יקרה מזה שיהיה השכל האחד בעינו חכם וסכל יחד בדרוש האחד בעינו. ועוד שאם הונח הענין כן, אני תמה מה זה שלא ישתמש שכל ראובן במוחשות אשר השיג שמעון. וזה שכאשר הונח זה השכל צריך אל החוש במה שישכילהו, הוא מבואר שכבר יספיק לו מה שהרגיש איש אחד לבד להיות לו מושכלי המורגש ההוא בכל האנשים, וזה בתכלית הבטול. ואם הונח שיהיו לו מצד שהוא דבק בנו מצאויות רבים מצד היחס הפרטי אשר לו עם איש ואיש מאישי האדם, יתחייבו מזה שקרים מה. אם תחלה שיהיה מה שהונח נבדל בלתי נבדל. וזה שהצורות הנבדלות ייוחדו מבין שאר הצורות שלא יקבלו רבוי אם לא מצד האיכות, ואולם הצורות ההיולאניות יקבלו רבוי מצד האיכות ומצד הכמות, משל הרבוי אשר מצד האיכות כאמרנו שצורת הסוס היא זולת צורת החמור, ומשל הרבוי אשר מצד הכמות כאמרנו שצורת זה הסוס היא זולת צורת זה הסוס השני במספר. ובהיות הענין כן והיה השכל ההיולאני מקבל הרבוי מצד הכמות, כי כבר הונח מתרבה ברבוי הנושאים אשר הוא להם צורה, הנה הוא אם כן בלתי נבדל, לפי שהצורה הנבדלת לא תתרבה ברבוי הנושאים אשר היא להם צורה, וכבר הונח זה השכל הוא השכל הפועל בעינו אשר הוא נבדל, וזה שקר בלתי אפשר. ואם שנית שכבר יחוייב מזה שיהיה השכל הפועל אשר הוא אחד במספר רבים, ולא רבים לבד אבל רבוי בלתי תכליתיי. וזה כי כשנניח שהשכל ההיולאני הוא השכל הפועל בעינו, והיו לפי זאת ההנחה השכלים ההיולאניים רבים במספר רבוי בלתי תכליתיי, הוא מבואר שכבר יהיה השכל הפועל שהוא אחד במספר רבים לבלתי תכלית, וזה בתכלית הבטול והגנות. - הנה זה מה שראינו לזכרו מהבטולים אשר יתחייבו לפי דעת בן רשד, וכבר ימצאו לו בטולים רבים זולת מה שזכרנו, אלא שמה שזכרנו הוא מספיק בבטול זה הדעת.
ואולם הדעת אשר זכרנו לקצת המתאחרים הוא גם כן מבואר הבטול מפנים רבים. מהם, כי כבר יחויב בהנחתם זה שתסתר נפשם. וזה כי הם יניחו זאת הצורה נבדלת, והנה לפי שהיא נבדלת לא היה אפשר בה שתקבל הרבוי המספריי. ובהיות הענין כן והיה, דרך משל, צורת ראובן המתחדשת עתה היא בעינה צורת שמעון הנמצא עתה אשר היה נמצא קודם חדוש ראובן, הנה אם כן זאת הצורה בעינה אשר לראובן היתה נמצאת קודם ההויה, ובזה יתבאר בכל אחד מהשכלים האנושיים שהוא נמצא קודם הויו. ומה שזה דרכו הוא בלתי הווה, וכבר הונח הווה זה שקר, ר"ל שיהיה הבלתי הווה הווה. - ומהם, כי מפני שהם יניחו לאדם אחד במספר שני התהויות, ר"ל שהם יניחו התהוות האחד בעצמו לשכל ההיולני והתהוות אחר לחמר האנושי. הנה יקרה מזה הבטול שיהיה האדם אחד במספר רבים בפועל, לפי שכל אחד מחלקיו נמצא בעצמו ונפרד. וזה שהדבר יהיה אחד במספר, ואם הוא רבים בגדר, מפני ההתאחדות אשר בין חלקי הגדר, ר"ל שהחלק האחד מחלקי הגדר הוא שלמות לחלק השני ונמצא בו, ולזה יהיה רבים בכח אחד בפעל, כמו שהתבאר במה שאחר הטבע. אמנם בשלא יהיה התאחדות בין חלקי הגדר, הנה יהיה הנגדר רבים בפעל. וזה הבטול מחוייב גם כן לתמסטיוס, כי הוא יניח גם כן השכל ההיולאגי נבדל ונמצא בעצמו. והוא מחויב גם כן לאבן רשד באופן מה. וזה כי מפני שהוא מניח השכל ההיולאני הוא השכל הפועל בעינו שהוא נבדל ונמצא בעצמו, הנה יחויב לו שיהיה השכל ההיולאני נבדל ונמצא בעצמו, יחויב לו מפני זה הבטול. עוד יתבאר באופן אחר, שכבר יתחייב ממה שהניחוהו המתאחרים שיהיה האדם האחד במספר רבים. וזה שהוא מבואר שלא יהיה מההוים הרבים אחד במספר אלא אם היה לכללותם התהוות אחד, כאלו תאמר שהאש ושאר היסודות אשר כל אחד מהם הווה בעצמו לא יהיה מהם אחד במספר אלא אם היה להם בכללם התהוות אחד ישובו בו אחד, כאלו תאמר שיתרבו ויתמזגו ויתהווה מהם הווה אחד במספר, וזה כי ההווה האחד במספר יש לו התהוות אחד במספר, ומה שיש לו התהוות אחד במספר הוא אחד במספר, והוא מבואר בנפש. ולזה יחויב במה שימצא לו יותר מהתהוות אחד במספר שיהיה יותר מאחד במספר. ומהם, שכבר יחויב להם מפני הניחם זה השכל ההיולאני הווה ונמצא בעצמו, שיהיה צורה מה. ולפי שהוא מעורב לצורה מהצורות לפי זאת ההנחה, הנה יחויב שלא ישכיל שאר הצורות או ישכילם על זולת מה שהם עליו, כמו שבארנו במה שקדם, וזה מבואר הבטול, כי כבר התבאר מטבע זה השכל, שיש לו כח על השגת כל המושכלות לפי מה שהם עליו. וזה הספק בעינו התחייב לתמסטיוס, כמו שזכרנו במה שקדם. - ומהם, שכבר יחויב מזאת ההנחה שלא יהיה רושם בהשגת החושים אל השגת השכל עד שיהיה השכילנו הדברים אשר לא הרגשנום אפשרי כמו השכילנו הדברים אשר הרגשנום. וזה כי איך תגיע אל השכל השגת החושים, אם לא היה בינו וביניהם התאחדות, האם אשיג מה שהשגת אתה כשהשגת אותו. וזה הבטול יחויב גם כן לתמסטיוס, כי הוא יניח גם כן זאת הצורה נבדלת ונמצאת בעצמה. ויחויב גם כן לאבן רשד באופן מה, וזה כי כבר יתחייב ממה שהניח אותו שתהיה זאת הצורה נבדלת ונמצאת בעצמה, כמו שזכרנו במה שקדם. - ומהם, כי אם היה השכל ההיולאני נבדל ונמצא, מה זה שלא יוכל לעשות פעולתו בעת היות החושים או שאר כחות הנפש המשיגים מתעסקים בפעולתם, האם יחויב שתמנע פעולתו כשתתעסק בפעולתך. ובכלל הוא מבואר שהסבה בזה הוא היות הנפש אחת, כמו שזכר הפלוסוף. וכאשר לא יונח בכאן אחדות בין השכל ההיולאני והכחות הנפשיות, לא תמצא בכאן סבה לבטול פעולת השכל בעת השתמש שאר הכחות המשיגות בפעולתם. ואם יאמר אומר שזה יקרה לשכל ההיולאני לפי שהוא יקח מהחושים התחלות אשר מהם יוצא מה שישכילהו. אמרנו לו שזה מבואר הבטול, וזה שאנחנו נראה, עם היות אצלו ההתחלות המגיעות מן החוש בדרוש אחד, לא יוכל לחקור בו בעת היות החושים טרודים בפעולתם. וזה הבטול מחויב לתמסטיוס גם כן, כי הוא יניח זה השכל גם כן נבדל ונמצא בעצמו. ויחויב גם כן לאבן רשד באופן מה, לפי שכבר יתחייב ממה שהניח אותו שתהיה זאת הצורה נבדלת בעצמה, כמו שקדם. - ומהם, שכבר יחויב להם בשכל האחד במספר שיקבל ההפכים יחד. וזה שכבר יחויב להם, מפני הניחו זה השכל נבדל ונמצא בעצמו, שיהיו כל השכלים האנושיים הנמצאים אחד במספר, כי הצורה הנבדלת לא תתרבה ברבוי הנושאים. ובהיות הענין כן, והיה שכל ראובן יודע דרוש אחד ושכל שמעון יסכלהו או ייטעה בו, הנה קרה מזה שיהיה השכל האחד בעינו מקבל החכמה והסכלות יחד ובדרוש אחד בעינו. - ומהם, שהם הניחו הפך מה שהשרישו ארסטוטלוס. וזה שכבר ביאר ארסטוטלוס בצורה שאין לה הויה כי אם במקרה מצד הנושא, והם הניחו לזאת הצורה הויה וחדוש בעצמותה. - ומהם, שלא ימנע התהוות זאת הצורה משיהיה מנושא או מלא דבר. ואם היה התהוותה מנושא, הנה יחוייב שישתנה עד שנתהווה ממנו זאת הצורה, ולפי שכבר התבאר שכל משתנה גשם, הנה יחויב בזה הנושא שהוא גשם. ובהיות העני כן, והיה מבואר מהגשם שהוא לא ישתנה אל לא גשם, הוא מחויב שתהיה זאת הצורה גשם או בעלת גשם, וכבר הניחו שהיא שכל נבדל, זה שקר בלתי אפשר. ואם הניחוה מתחדשת בעצמותה מלא דבר, והוא הנראה מדבריהם ולזה יקראו זאת ההויה בריאה, הנה זאת ההנחה היא אם כן מבוארת הבטול, כי כבר התבאר בראשון מהשמע שכל מתחדש צריך אל נושא, היה המתחדש עצם או מקרה. ועוד כי מפני שזאת הצורה התחדשה אחר שלא היתה נמצאת, הנה יחויב בה שתהיה נמצאת בכח קודם המצאה בפועל, ולפי שהכח הוא ממה שלא יובדל, הנה יחויב שיהיה בכאן נושא ימצא בו זה הכח. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאי אפשר שתונח הצורה הווה מלא נושא. וכבר התבאר תחלה שאי אפשר שתונח זאת ההויה מנושא, הנה אם כן מבואר שאי אפשר שתונח הצורה הווה בעצמותה לא מנושא ולא מלא נושא. ולזה הוא מבואר שהוא שקר שתהיה זאת הצורה הווה בעצמותה. והוא מבואר שכבר ימצאו לזה הדעת בטולים רבים זולת אשר זכרנו, אלא שמה שזכרנוהו מזה הוא מספיק.
ולפי שכבר נמצאו באופן מה דעות בן רשד ותמסטיוס והמתאחרים על מספר החלוקות אשר אפשר שיהיו בהנחת הנושא לזאת ההכנה שכל נבדל בעצמו, והיה מבואר מדברינו שכל אחד מדעותיהם הוא שקר, הוא מבואר שהנחת הנושא לזאת ההכנה שכל הוא שקר. ואולם שכבר נמצאו דעותיהם על מספר החלוקות אשר אפשר שתהיינה לפי זאת ההנחה באופן מה, זה מבואר לפי מה שאומר. וזה שלא ימנע, אם הונח הנושא לזאת ההכנה שכל, משיהיה נושא לה בעצם כמו שיראו תמסטיוס והמתאחרים, או במקרה כמו שיראה בן רשד ולא ימנע גם כן בזה השכל הנושא אם שיהיה בלתי הווה כמו שיראו תמסטיוס ובן רשד, או הווה כמו שיניחו המתאחרים. אלא כי מפני שאפשר שיונחו אלו הדעות בצדדים אחרים, כאלו תאמר שכאשר היה השכל ההוא הנושא לה במקרה, היה אפשר שיונח שכל הזה שכל אחר זולת השכר הפועל, והיה אפשר גם כן שיונח השכל הנושא לזאת ההכנה במקרה הווה, והוא דבר לא הניחו אחד מן הקודמים, ר"ל מאלו האנשים, ראוי שנבאר במאמר כולל שאי אפשר שיהיה הנושא לזאת ההכנה שכל נמצא בעצמו.
ונאמר שהוא בלתי אפשר שיהיה הנושא לזאת ההכנה שכל נמצא בעצמו, שאם הונח הענין כן, לא ימנע הענין מחלוקה, אם שתקבל זאת ההכנה המושכלות קבול מעורב עם הנושא, או שתקבלם קבול בלתי מעורב עם הנושא. ואולם הניחנו שתקבלם קבול מעורב עם הנושא כבר התבאר שהוא שקר, כי הוא מחויב בה שלא תקבל המושכלות קבול מעורב עם צורה מהצורות, כמו שבאר ארסטוטלוס. ואם אמרנו שתקבלם קבול בלתי מעורב עם הנושא, הנה יהיה הנושא לה בלתי משכיל אלו המושכלות, ולא ימנע משנניחהו המשכיל או בלתי משכיל. אבל הנחתינו אותו בלתי משכיל הוא סותר נפשו, ר"ל הנחת שכל אין לו כח על המושכלות. ואם הנחנו אותו משכיל, מה זה הדבר אשר ישכיל, מי יתן ואדע אם הוא מהמושכלות אשר תקבלם ההכנה הנמצאות בו, אם הוא דבר הולך מהם מדרגת הצורה. ואולם אם הנחנו אותו משכיל דבר מהמושכלות אשר לו הכנה על קבולם, היו אלו המושכלות נמצאות בו בכח ובפעל יחד, וזה מבואר הבטול. ואם הנחנו אותו משכיל מושכל ילך מאלו המושכלות מהלך הצורה, כאלו תאמר מה שהיו בו אלו המושכלות אחד, היה זה השכל הוא השכל הפועל בעינו, כמו שיתבאר אחר זה ממהות השכל הפועל, או יהיה זה השכל שכל אחר למעלה מהשכל הפועל, ואיך שהונח, הנה יהיה בו באופן שלם אלו המושכלות אשר לו הכנה על קבולם, ויהיו אלו הציוריות כמו שכל מושכל מהם. ולפי שכבר נמצאת בו הכנה על קבולו אלו המושכלות הציוריות, הנה יקרה מזה מהבטול שימצאו בו אלו המושכלות הציוריות יחד בכח ובפעל. והוא מבואר גם כן שכל השקרים אשר מנינו שהם משותפים לשלשת הדעות האלו יחויבו כאשר נניח הנושא לזאת ההכנה שכל נבדל נמצא בעצמו ובהיות הענין כן, הוא מבואר במוחלט שהוא בטל שיהיה הנושא לזאת ההכנה שכל נבדל.
פרק ה
יתבאר בו לפי מה שאפשר לנו בו ממהות השכל ההיולאני.
ואחר שכבר התבאר שהוא בטל שיהיה הנושא לזאת ההכנה שכל, ראוי שנחקור מה הנושא לה, כי הכח הוא ממה שיצטרך אל נושא. והוא מבואר שלא ישאר שיהיה הנושא לה כי אם גשם או נפש, לפי שאין בכאן מציאות רביעי. ואם הנחנו שתהיה הנפש נושאת לשכל ההיולאני, הנה הוא מבואר שאינה לו בעצמותה, כי אין מדרך הצורות שתהיינה נושאות קצתם לקצת, אבל יהיה ענין היותם נושאות קצתם לקצתם שהחמר יקבל קצתם באמצעות קצתם, כמו שהתבאר בספר הנפש. ובהיות הענין כן, הנה מה שיחוייב, שיהיה הגשם נושא לזאת ההכנה. ולפי שהחמר הראשון יקבל קצת הצורות קבול ראשון בקבולו צורות היסודות, וקצתם יקבלם באמצעות כמו הענין בצורות המתדמי החלקים המורכב מהיסודות ובמה שאחריו מהצורות, רצוני שכבר יקבל קצתם באמצעות קצת, והיה מבואר שאין זאת ההכנה מהצורות אשר יקבלם החמר הראשון קבול ראשון. הנה אם כן לא ישאר אלא שתהיה מהצורות אשר יקבלם החמר הראשון באמצעות הצורות האחרות.
ואולם שאין זאת ההכנה מהצורות אשר יקבלם החמר הראשון קבול ראשון, הנה זה יתבאר ממה שאומר. וזה כי מה שהיה זה דרכו מהצורות לא יופשט מהם גשם מהגשמים המורכבים, כמו שהתבאר בספר הנפש, והמשל שהוא בלתי אפשר שיופשט גשם מהגשמים המורכבים מצורות היסודות שבהם החום והקור והלחות והיבוש, לפי שהם מקבלים הצורה שיקבלוה באמצעות אלו הצורות. ואם היתה זאת ההכנה מהצורות אשר יקבלם החמר הראשון קבול ראשון, הנה יהיו כל הגשמים המורכבים מהיסודות בעלי שכל אנושי, וזה בתכלית הבטול. ואחר שהתבאר שזאת ההכנה היא מהצורות אשר יקבלם החמר הראשון באמצעות צורות אחרות, הנה הוא מבואר שלא ימלט הענין בה מחלוקה, אם שתהיה מהצורות אשר תקבלם החמר הראשון קודם קבולו הנפש המדמה, או שיהיה מקבל אותה אחר קבולו הנפש המדמה. ואם הנחנו שתהיה מהצורות אשר יקבלם קודם קבולו נפש המדמה, הנה תהיה זאת הצורה במדרגת ההיולי מהנפש המדמה, כי מה שקדם מהצורות הוא במדרגת ההיולי למאוחר. ולפי שמה שהוא במדרגת הצורה לא יפרד ממה שהוא במדרגת ההיולי, כמו שהתבאר בספר הנפש, הנה יחויב מזה בכל בעל נפש מדמה שיהיה בעל שכל אנושי, וזה מבואר הבטול. וזה כי הרבה מבעלי חיים ימצאו בעלי נפש מדמה, והמאמר בהיותם בעלי שכל אנושי הוא מבואר הכזב, עד שהאריכות בבאורו הוא מותר, וזה שהוא מן השקר שתהיה בכאן צורה למין מן המינים ולא יסודרו ממנה הפעולות אשר מדרכם שיסודרו ממנה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהגשם הוא הנושא לזאת ההכנה באמצעות הנפש המדמה. ואם הונחה הנפש המדמה חלק מחלקי הנפש המרגשת, יהיה הגשם הנושא לזאת ההכנה באמצעות הנפש המרגשת, ולזה יאמר שהנפש המרגשת היא הנושאת לזאת ההכנה באופן מה. והוא מבואר ממה שבארו ארסטוטלוס בענין זאת ההכנה שיחויב שיהיה קבולה המושכלות קבול בלתי מעורב עם נושאה, והנה יהיה נושאה הכרחי לה במציאותה לא בקבולה המושכלות כמו שאמר אלכסנדר. ולפי זאת הצורה היא מהצורות אשר החמר הראשון כחיי על קבולם, והיו כל הצורות אשר החמר הראשון כחיי על קבולם הוות ומחודשות, הנה זאת הצורה הווה ומחודשת. ואולם אם אפשר בה הנצחיות והקיום אחר השלמה במושכלות, או יחויב בה שתהיה נפסדת כמו הענין בשאר הצורות ההיולאניות, הנה זה ממה שנחקור בו במה שאחר זה.
פרק ו
יתבאר בו מהות השכל הפועל לפי מה שאפשר לנו בזה המקום.
ואחר שכבר בארנו מהות השכל ההיולאני, ראוי שנחקור אם אפשר בו שישאר נצחי אחר השלימו במושכלות אם לא. ולפי שכבר יחשב ממה שבארו בן רשד בקצורו לספר הנפש ובקצת אגרותיו, שאם היה שישאר זה השכל נצחי, שזה אמנם יהיה כשיתאחד בשכל הפועל, והיתה החקירה בזה ההתאחדות, אם הוא אפשרי לנו אם לא, ממה שאי אפשר אם לא נדע מהות השכל הפועל. הנה ראוי שנחקור תחלה מענין מהות השכל הפועל, ולא נזכיר בזה דעת לקודמים, לפי שלא ראינו להם מאמר בזאת החקירה.
ונאמר שהוא מבואר שכל מה שיצא מהכח אל הפעל הנה יוציאהו אל הפעל מי שיש לו בפעל באופן מה שיש למתפעל בכח. והנה כבר התאמתה זאת ההקדמה והותרו הספקות הנופלות בה בחכמה הטבעית ובמה שאחר הטבע. ובהיות הענין כן, והיה מבואר מענין השכל ההיולאני שהוא כחיי על השגת נמוס אלו הנמצאות אשר בכאן וישרם וסדרם, הנה יחויב שתהיה אצל השכל הפועל ידיעת אלו הסדורים בפועל באופן מה, כי לא יחויב שימצא זה הענין בפועל על האופן שימצא במתפעל כשיצא אל הפועל, והמשל כי צורת הכסא אינה נמצאת בנפש האומן על האופן שתמצא בכסא הנעשה במלאכה. ולזה ראוי שנחקור באיזה אופן ידעם. ונאמר כי מפני שאנחנו נמצא מהשכל הפועל שהוא מודיע לשכל ההיולאני אלו הסדורים סדור אחר סדור, הנה יחויב ממה שקדם אם שתהיה אצלו ידיעה באחד אחד מאלו הסדורים, או שתהיה לשכל ההילואני יותר משכל פועל אחד, הוא מבואר הבטול. וזה כי הפועל האחד במה שהוא אחד אי אפשר שיהיה בעצמות כי אם מפועל אחד - האלהים, אם לא היה קצתם מישרת לקצת, כמו הענין במלאכה הראשיית עם מלאכות המשרתות לה. וכשיהיה הענין בזה התאר, היה גם כן כל הפועל מפועל אחד במספר, והיא המלאכה הראשיית, כי היא אשר הישירה שאר המלאכות המשרתות לה, והמשל שמלאכת הנגרות תחתוך הקורות אשר תעשה מהם הספינה, והאומן העושה הספינה יעשה מהם ספינה. ואולם על דרך האמת הנה המלאכה הראשיית היא הפועלת בזה, כי היא תישיר המלאכה אשר תחתיה באופן שיהיה בו נאות מה שיתחדש ממנה למלאכה הראשיית, והמשל שעושה הספינה יישיר המחתך הקורות אל האופן שיחותכו בו בדרך שיהיה נאות להעשות מהם ספינה. ובהיות הענין כן, והיה מהמבואר כי שלמות השכל ההיולאני במושכלות, אשר הוא כחיי עליהם הוא פועל אחד במספר, לפי שזה השלמות הוא תכלית לשכל ההיולאני, והתכלית האמתי לאחד במספר הוא בהכרח אחד במספר. הנה יחויב שיהיה הגעת זה הפועל בשכל ההילואני מפועל אחד במספר, ולזה יחויב שתהיה אצל השכל הפועל הידיעה באחד אחד מאלו הסדורים. ולפי שכבר נמצא שהשכל הפועל יודיע גם כן לשכל ההיולאני מדרגת המושכלות האלו קצתם עם קצתם, ר"ל שכבר יודיעהו שקצת הצורות הם שלמות לקצת באופן שתכלינה כולן אל צורה אחת היא שלמות להם, כאלו תאמר הצורה האנושית, כי היא אשר יקבלה החמר הראשון באמצעות שאר הצורות אשר הוא כחיי על קבולם, והיא להם במדרכת השלמות והצורה. הנה יחויב שתהיה לשכל הפועל ידיעה באלו הסדורים מצד מה שהם בכללם סדור אחד, והוא הצד אשר הם בו אחד. וזה מבואר חיובו גם כן באופן אחר. וזה שאם לא היו אלו המושכלות הרבות מתאחדות בנפש השכל הפועל, הנה יהיה השכל הפועל רבים, כי מושכליו הם רבים והם עצמותו, כי המושכל והשכל הוא דבר אחד במספר, כמו שהתבאר. וכבר התבאר במה שקדם שיהיה השכל הפועל אחד במספר, זה חלוף לא יתכן. ולזה הוא מבואר שהשכל הפועל הוא יודע כל אלו הסדורים בצד אשר הם בו אחד, ובזה האופן יהיה השכל הפועל אחד. ואולם השכל ההיולאני, לקושי קבולו המושכלות מהשכל הפועל מפני הצטרכו בהם אל החוש, יקרה לו שלא ישכיל מהצר אשר בו היו אלו הסדורים סדור אחד במספר כי אם במדרגות רחוקות.
וכבר יספק מספק על מה שבארנו ממהות השכל הפועל ויאמר שלא יחויב מפני הוצאת השכל הפועל השכל ההיולאני מהכח אל הפועל בקנין המושכלות, שתהיה ידיעת אלו הסדורים אצל השכל הפועל. וזה שיש לאומר שיאמר שאין יחס השכל הפועל מאלו המושכלות יחס הצורה אשר בנפש המלמד אל הצורה הנקנות ממנה למתלמד, או כיחס המוחש אל הצורה המגעת ממנו בחוש. אבל יחסו להם יחס האור אל הנראים, שישיבם נראים בפועל שהיו נראים בכח מזולת שיהיו בו המראים בפועל, וכן הענין בשכל הפועל, כי הוא ישים הצורות הדמיוניות שהן מושכלות בכח מושכלות בפועל, ולזה לא יחוייב שתהיה אצלו ידיעה באלו המושכלות. ונאמר כי השכל הפועל כשישיב מושכל בפועל מה שהיה מושכל בכח בצורה הדמיונית, והוא הטבע הכולל המעורב בה עם המשיגים ההיולאניים אשר היתה בהם פרטית, מזולת שתהיה לו השגה במושכל ההוא. הנה יהיה זה בהכרח אם בשיתן טבע לשכל ההיולאני שישכיל מהצורה הדמיונית הטבע הכולל אשר בה, [או בשיתן מדע לצורה הדמיונית ישוב בו מושכל הטבע הטבעי הכולל אשר בה]. ואם הנחנו שיתן מדע לצורה הדמיונית ישוב בו מושכל הטבע הטבעי הכולל אשר בה, כמו שישים האור הנראים נראים כשיגיע בהם האור, מי יתן ואדע מה זה השנוי אשר יהיה ממנו בטבע הכולל אשר בצורה הדמיונית שישוב בו מושכל, זה אי אפשר שיאמר בו דבר נאות, ואפילו רצה שיברא זה מלבו בדיאה. ועוד כי המשיגים ההיולאניים כלם כבר אפשר שיהיו מושכלים כשילקחו בצד האחד, ר"ל כשלא ילקחו עם הנושא אשר היו בו מקריים, וזה כי להם כלם צד מהעיון יהיו בו עצמיים, כי כל המקרים כבר אפשר שיהיו מושכלים באופן מה. ובהיות הענין כן, הנה לא יתכן שיאמר שינתן טבע מה לקצת מה שבצורה הדמיונית, והוא הטבע הכולל אשר הוא המושכל בה, ובזה הטבע ישלם השכל ההיולאני שיברור ממנו הטבע הכולל, וזה כי אין שם דבר בה, ולא יתכן בה שיהיה מושכל. וכאשר היה זה שקר, הוא מבואר שאי אפשר שיונח זה הענין בשיתן השכל הפועל צבע לצורה הדמיונית ישתנה בה הטבע הכולל המעורב בה עם המשיגים ההיולאניים באופן יוכל השכל ההיולאני להשיגו. והוא מבואר גם כן שאי אפשר שיונח שיתן השכל הפועל טבע לשכל ההיולאני בו ישכיל זה המושכל אשר בזאת הצורה הדמיונית. וזה שאם היה הענין כן, הנה לא ימנע אם שיהיה זה הטבע אשר יתן לו בהשגת מושכל טבע אחד בעינו, או שיתן לו טבע מיוחד לכל אחד מהמושכלות. ואם אמרנו שהוא יתן לו טבע אחד בעינו להשיג כל המושכלות, הנה יתחייב מזה שלא יוכל לברור השכל ההיולאני, מפני זה הטבע הכולל אשר בצורה הדמיונית, מבין המשיגים ההיולאניים, לפי שכל אחד מהם אפשר שיהיה מושכל לו, ויקרה לו מזה שישיג הצורה הדמיונית כפי מה שהיא. ואם אמרנו שיתן לו טבע מיוחד לכל מושכל ומושכל, הנה יקרה מזה שיתן הפועל האחד בעינו למקבל האחד בעינו טבעים מתחלפים, וזה מבואר הבטול. - ועוד שהוא מן השקר שיותן לשכל ההיולאני טבע יקבל בו המושכלות. שאם היה הדבר כן, הנה יהיה השכל ההיולאני בזה הטבע בעל צורה מה, והיא תמנעהו מלקבל המושכלות, כמו שיתבאר, וזה מה שהונח. ולזה הוא מבואר שאי אפשר שיהיה זה מהשכל הפועל מצד הטבע יתן בצורה הדמיונית, ולא מצד הטבע יתן בשכל ההיולאני. ובהיות הענין כן, הוא מבואר, שאם היה השכל הפועל משיב מושכל בפעל מה שהיה מושכל בכח בצורה הדמיונית, שזה אמנם יהיה בשיברור מהצורה הדמיונית הטבע הכולל מבין המשיגים ההיולאניים. ולפי שהוא בורר אותו, הנה יחוייב שישיגהו, או לא תהיה ברירתו לו אלא במקרה. ואם היתה ברירתו לו במקרה, היה מגיע בם הנכונה על המעט, וזה מבואר הבטול. והוא מבואר שלא יחויב ממה שאמרנו שיהיה השכל הפועל משיג המשיגים ההיולאניים אשר הטבע הכולל מעורב בהם, וזה כי כבר יתכן שתשלם לקיחת דבר מדבר בשיושג הדבר לבדו, וזה מבואר בנפשו, ובזה האופן ישיג חוש הראות המראה אשר בגשם ההוא. ועוד שאנחנו נמצא שהשכל צפועל יודיע דברים אין להם צורות דמיוניות יהיו בהם בכח, בזה האופן כמו שזכר בן רשד בספר החוש והמוחש, והוא האמת בעצמו, כמו שנבאר במאמר השני מזה הספר בג"ה, וזה אמנם יהיה במה שיודיע לאדם בחלום או בקסם או בנבואה. ולזה הוא מבואר שלא תהיה זאת ההודעה מצד הצורה הדמיונית לבד, אבל יחויב שתהיה לשכל הפועל ידיעה באלו הדברים אשר יודיעם לשכל ההיולאני. - ועוד כי האור ישיב המראים נראים בפועל אחר שהיו נראים בכח במקרה, וזה יהיה בשיכין האמצעי הספיריי אל שיהיו בו המראים בפועל באופן מה, ואז יוכל להניע חוש הראות אל שיקבל המראים. וזה כי חוש הראות אי אפשר שישיג מוחשו בזולת אמצעי, כמו שהתבאר בספר הנפש. ולפי שהאמצעי לא יקבל רושם המראים אלא כשיהיה בהיר, והיה האור נותן לו הבהירות, הוא מבואר שהאור אינו בזה הפועל, אבל הוא מכין האמצעי אל שיהיה פועל. ואולם השכל הפועל הוא מחויב שיהיה פועל בעצמותו, כי הפועל לשכל הוא ראוי שיהיה שכל. וזה ממש שיחייב שיהיה השכל הפועל פועל מצד מה שאצלו מאלו הסדורים באופן אשר התבאר. - ועוד כי מפני שהפועל לאלו הנמצאות אשר בכאן יחויב שתהיה אצלו ידיעת אלו הסדורים, כמו הענין באומן עם מה שיעשהו מהמלאכה, ר"ל שהוא מחוייב שתהיה בנפשו השגת הסדור אשר לדבר דבר ממה שיעשה במלאכה. והיה מחויב, כמו שנבאר, שיהיה זה הפועל הוא השכל הפועל אשר התבאר מציאותו בספר הנפש, הנה הוא מבואר שאצל השכל הפועל ידיעה בכל אלו הסדורים אשר לנמצאות השפלות. ולא יחויב מזה לבד שידע כל הסדורים האלו, אבל אומר שיחוייב מזה גם כן שתהיה לו ידיעה בכל אלו הסדורים אשר לנמצאות השפלות בצד היותר נכבד, והוא הצד שהם בו אחד. כמו שידע האומן הקורות והלבנים והאבנים אשר יהיה מהם הבית לא במה שהם קורות ולבנים ואבנים, אבל מצד האחדות אשר יקנו מצד ההרכבה, והיא צורת הבית, ר"ל שכבר ידעם במה שהם חלק מהבית, והוא הצד היותר נכבד במציאותם.
ואולם איך יתבאר זה, הנה לפי מה שאומר. וזה כי לפי מה שהיה החמר הראשון דורך בזה הפועל אשר יפעל בו השכל הפועל משלמות אל שלמות, ר"ל שהוא מקבל השלמויות קצתם באמצעות קצת וקצתם בעבור קצת, עד שיכלה הענין אל השלמות האחרון אשר הוא כחיי לקבלו, והוא אשר היו כל השלמויות האחרים בעבורו. הוא מבואר שהתהווה כל אלו השלמויות בו הוא התהוות אחד, לפי שכבר יכוון בו תכלית אחד, והפועל להם יחויב מפי זה שידעם בצד אשר הם בו אחד, ובזה הצד היה אפשר שתתישר כל הויה נכח התכלית. כמו שאם יעשה הלבנים מי שיבנה הבית, הוא מבואר שיחויב שתהיה ידיעתו הסדור אשר ממנו יהיו הלבנים בצד אשר היו בו הלבנים במדרגת לבית, לפי שהוא יעשה אותן בעבור הגעת צורת הבית. ובהיות הענין כן, הנה יחויב לפי זאת ההנחה שתהיה אצל השכל הפועל ידיעת אלו הסדורים בצד היותר נכבד, והוא הצד שהם בו אחד.
ואולם שהוא מחויב שיהיה הפועל לאלו הדברים אשר בכאן השכל הפועל אשר התבאר מציאותו בספר הנפש, הנה הוא מבואר ממה שאומר. זה שכבר התבאר ממה שהתבאר בששה עשר מספר בעלי חיים שבכאן פועל בצמחים ובבעלי חיים, הוא שכל, והוא אשר יקראהו הפלוסוף הנפש הנאצלת מהגרמים השמימיים, ואמר בו שהוא כח אלהי, והוא השכל, ויקראהו הרבה מהפלוסופים האחרונים השכל הפועל. וזה כי אין די בזרע בנתינת הנפש, כי הוא מתדמה החלקים ואינו חלק מבעל נפש שנוכל לומר שיהיה בו כח נפשי, וזה כי הוא מותר המזון האחרון, כמו שהתבאר בספר בעלי חיים. ואולם מה שאפשר שיהיה בזרע חום מה מתיחס בפנים מה אל החום הטבעי אשר לבעל נפש המתהוה, וזה החום המשוער, כבר אפשר שיהיה בו שופע מהגרמים השמימיים באמצעות ניצוץ השמש ושאר הככבים, כמו שזכר הפלוסוף. אבל לא יתכן שיהיה בו כח מצייר האברים ויבראם בזאת החכמה הנפלאה אשר נלאו הדעות האנושיות להשיג אותה אל אמתתה, כי זה לא יתכן שיהיה מן החום הזה אם לא יתחבר בו כח אלהי, הוא שכל, כמו שזכר הפלוסוף לפי מה שמצאנו במה שנעתק לנו מלשונות מן הנצרים. וזה כי הכח יעשה מה שיעשה בזולת כלי, כי אין הזרע דבר כליי, אבל הוא מתדמה החלקים. וכבר נמצאהו גם כן עושה מה שיעשה מן האברים מזולת כלי יוחס לו עשייתם, וזה כי האברים נמצאים מתהוים בחלקיהם בבעל נפש מהאבר הראשיי לבעל נפש ההוא ומשאר האברים על מדרגותיהם, המשל שחלק מן הכבד אשר יתחדש מן המזון יתחדש באמצעות הלב והכבד ושאר כלי הבשול אשר להם מבואר בזה. ובהיות הענין כן, רצוני שזה הכח יברא האברים בכללם בזולת כלי, והכח אשר בבעל נפש לא יברא כי אם חלק מה מהאברים, וזה גם כן יעשה אותו בכלי. הנה הוא מבואר שזה הכח הוא זולת הכח אשר יעשה בבעל נפש דבר מתיחס לזה באמצעות הכלים הטבעיים ושהוא יותר נעלה ממנו לאין שעור, ואי אפשר שנאמר שיהיה זה הכח הנכבד בזרע מבעל זרע, כי אין בבעל זרע כמו זה הכח הנפלא, ואי אפשר לו שיתן כי אם דומה למה שבעצמו. - ועוד שהוא מן השקר שיתן הבעל נפש במזון כח נפשי שבזה התאר. שאם היה הדבר כן, תהיה במזון נפש זנה וכח מצייר, ויהיה אם כן המזון נזון, ולא יהיה נזון הבעל נפש במזון, כי הדברים אשר בהם נפש זנה אחת במין לא יתכן שיהיה נזון האחד מן האחר, שאם היה אפשר זה, היה, דרך משל, נזון החלק האחד מהבשר אשר ביד מהחלק האחר ממנו, וזה בתכלית הבטול. ובכלל הנה המזון מתפעל מהכח הנפשי אשר בנזון, ובזה האופן ישוב חלק ממהנזון, ואין במזון כח נפשיי אל שיהיה פועל בו בזולתו, אבל לו הכנה אל שיתפעל מזולתו. ואם היה הענין כן במזון, כל שכן שיהיה הענין כן במה שהוא מותר המזון, כי הוא מתיחס יותר מעט אל הנזון. ולזה לא יתכן שיהיה בזרע כח נפשיי בזה התאר מבעל הזרע, כי הזרע הוא מותר המזון, כמו שזכרנו. ואולם מה שיהיה בו מבעל הזרע הוא חום מה מתייחס התייחסות מה אל החום הטבעי אשר לבעל הזרע. והוא מבואר שהחום איננו נפש, אבל הוא כלי לנפש באופן מה, כמו שהתבאר בטבעיות, ולזה הוא מבואר שבהולדה יצטרך כח אלהי, הוא שכל, לפי שהוא לא יעשה פעולתו בכלי היולאני כמו הענין בכחות הנפשיים ההיולאניים. ואם אמר אומר שאין זה הכח שכל, לפי שהשכל פעולתו בעצמו, והיא ההשגה, ואולם זה הכח יפעל בזולתו כמו שאמר בן רשד בקצורו לספר הנפש, כאלו תאמר שהוא יפעל באמצעות החום היסודי אשר בזרע, ולזה יחויב שיהיה זה הכח גשם. אמרנו לו כי לשכל שני מינים מהפעולות. האחד הוא השגתו עצמו, והשני שיסודר ממנו פעל בבעל גשם. וזה מבואר מהגרמים השמימיים. וזה כי למניעיהם פעל בעצמם, והוא השגתם עצמותם, ולהם פעל בהנעה באמצעות טבע הגרמים השמימיים מהתנועעים מהם, שהוא נאות אל שישלם מהם כמו זאת התנועה אשר יניעום השפלים הנפרדים, ולהם עם זה פועל באלו הדברים אשר בכאן באמצעות הככבים, כמו שהתבאר בטבעיות. והנה הפועל אשר הוא להם בעצמותם הוא בזולת כלי במוחלט, ואולם הפעל אשר להם בבעל גשם יחויב שיהיה בכלי יוכן בו הגשם לקבל רצוים. וכן הענין בשכל המעשיי. וזה כי השגתו עצמותו לא יצטרך בה לכלי, ואולם מה שיסודר ממנו מהפעולות הוא באמצעות כלי, וזה מבואר בנפשו. ובכאן התבאר שהכח הזה הוא שכל, כמו שזכר הפלוסוף. - ועוד שזה ההתהוות, ואם הודינו שיהיה מצד כח נפשיי הוא בזרע, הוא מבואר שאי אפשר שתיוחס זאת ההויה אל הזרע מזולת התחלה, אחרת תשכיל אלו הסדורים כלם בצד שהם בו אחד. וזה שהצורות שהחמר הראשון כחיי על קבולם הם קצתם בעבור קצת, כמו שבאר הפלוסוף, ולזה יחויב שיהיה קבולו אותם עד הגעתו אל תכלית ההתהוות האחד. ולפי שההתהוות האחד, במה שהוא התהוות אחד, יחויב שייחס לסבה אחת במספר, הנה יחויב שיהיה הפועל אותם בכללם פועל אחד, ויחוייב בו שיהיה משיג התכלית אשר התהוו אלו הדברים בעבורו. ואם לא, הנה תהיה הגעתו אל השלמות המכוון בזאת ההויה במקרה, וזה דבר בלתי אפשר בזאת ההויה המאדיית, כל שכן עם מה שימצא בה שהיא ביותר שלם שבפנים שאפשר להגיע אל התכלית המכוון בה. והוא מבואר שזה הפועל הוא נבדל, לפי שאם היה היולאני, היה הווה ונפסד, והיה מחויב בו שהיה אחד מהדברים אשר תיוחס אליו הויתם, וזה בתכלית הבטול. - ועוד כי מפני שהיתה זאת ההויה תמיד מצוירת מציור אחד במספר, והציור האחד במספר אשר יכלול כל הזמן הוא ציור שכלי בהכרח. הנה יחויב שיהיה זה הפועל שכל, וזה יתבאר שהוא השכל הפועל, לפי שמה שאצל השכל הפועל מן ההשגה הוא מחויב שיהיה אצל הפועל הזה. וזה כי כל אחד מהם יחויב בו שיהיה משיג כל המושכלות בצד אשר הם בו אחד. ולפי שהשכל והמושכל הוא דבר אחד במספר, הנה יחויב באלו השכלים שיהיו דבר אחד במספר, כי המושכל להם הוא אחד בעינו. ולזה הטיבו האחרונים בהסכימם שהשכל הפועל הוא הפועל לאלו הנמצאות השפלות, וקראוהו נותן הצורות. וזה אמנם יתבאר תכלית הבאור במאמר החמשי מזה הספר, רצוני שבכאן שכל פועל אלו ההויות, ושהוא השכל הפועל אשר התבאר מציאותו בספר הנפש: ומה שאמרו שהפלוסוף ייחס זאת ההויה אל הנפש הנאצלת מן הגרמים השמימיים, הוא מבואר גם כן שיחויב ממנו שתהיה הנפש הנאצלת מהגרמים השמימיים היא השכל הפועל בעינו. וזה כי מפני שההשגה בעינה אשר אצל השכל הפועל היא אצל הנפש הנאצלת מהגלגלים, כמו שקדם, הנה יחויב שהאחד מהם הוא האחר, לפי שהדברים הנבדלים המסכימים במהותם לא ימנה בהם מספר כלל. וזה כי המספר אמנם השיג המהויות מפני היותם בחמר, ואולם כשלוקחו מופשטים מן החמר, לא יצוייר בהם מספר כלל. והמשל כי הצורה ההיולאנית כשלוקחה על החמר, השיגה הרבוי, ואולם כשלוקחה מופשטת מההיולי, לא יתואר בה הרבוי בשום פנים. וזה מבואר בנפשו למעיין בזה הספר. האלהים, אם לא שנאמר שיש ביניהם התחלפות בענין זאת ההשגה, וזה יהיה כשתהיה ההשגה אשר לשכל הפועל באלו הדברים הולכת מהלך השלמות והצורה לדיעה אשר בנש הנאצלת מהגלגלים בהם, לפי שהשכל הפועל הוא מודיע לאדם דברים מה לא תיוחס להם הויה מהנפש הנאצלת מהגלגלים בהם, כאלו תאמר הידיעה בגרמים השמימיים ובמניעהם, והם הולכים מהלך השלמות והצורה לאלו הדברים ההוים הנפסדים אשר תיוחס הויתם לנפש הנאצלת מהגלגלים. ועוד שהשכל הפועל הוא מהוה האדם לפי מה שהבין בן רשד מדברי הפלוסוף, והנפש הנאצלת מהגלגלים תהוה שאר הדברים. והנה נכללו בהוית האדם ידיעות שאר הסדורים, לפי שהאדם סוף המורכבות ושלמותם, והנה השלמות לא יפרד ממה שהוא לו שלמות, ולזה יחויב בצורה האנושית שימצא עמה באון מה שאר הצורות אשר החמר כחיי עליהן על קבולם, כי הם ממנה במדרגת ההיולי. - ועוד כי כשהנחנו שהוא יודע הסדור אשר לאדם בצד שהוא בו מהמציאות, והיה זה הסדור במדרגת השלמות לשאר הסדורים, הוא מבואר שלא תשלם לו הידיעה בצד אשר הוא בו נמצא אלא בשידע הסדורים אשר הוא להם שלמות וצורה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכבר יחויב מזה שיהיה השכל הפועל הוא הפועל לאלו הדברים אשר בכאן. וזה כי לא אשער איזה מונע ימנע השכל הפועל מלהוות שאר הנמצאות השפלות זולתי האדם, והנה יש לו ידיעה בסדורים, והפועל אותם פועל אותם מזה הצד. - ועוד שהכח אשר לחמר הראשון על קבול הצורה האנושית, הנה צאתו לפועל, הוא התהוות אחד, כי הוא דריכה אל תכלית אחד, כמו שקדם. וההתהוות האחד במה שהוא אחד לו פועל אחד בהכרח, אלא אם יהיה זה במקרה, כמו הענין במלאכות המשרתיות עם המלאכה הראשיית, ועל דרך האמת הנה הפעולה כולה היא מהמלאכה הראשיית, כי היא תישיר המלאכות המשרתות לה במה שיעשוהו. והוא מבואר שאי אפשר שנניח הנפש הנאצלת מהגלגלים משרתת לשכל הפועל בזה הפועל, לפי שהשכל הפועל לא יצטרך בעשייתו זה הפועל לאמצעי, הוא שכל, כי באופן שישלם זה הפועל מהאמצעי ההוא ישלם גם כן מהשכל הפועל. ואולם היה זה אפשר במלאכות אשר יעשה אותם האדם להקל מעליו הטורח והעמל. ואולם הנבדל שתגיע פעולתו באיזה מקום שיוכן לקבל אותה בזולת טורח ועמל, לא יצויר שיעשה פעולתו באמצעי, אם לא היה צריך בזה הפועל כלי מה הוא לאמצע ואינו ראשון. ובזה האופן יעשה השם יתברך הרבה מהפעולות באמצעות מניעי הגרמים השמימיים, מפני שיש להם כלי, והוא הככב, אפשר שישלמו מהם אלו הפעולות. ואולם אלו השכלים אשר בהם מאמרינו הוא מבואר שאין להם כלי יעשו בו פעולתם זולת ההכנה המזגית אשר בדבר המקבל ההויות באמצעות הככבים, וזה הכלי דבק לאחד מהם כמו דבקותו אל האחר, לפי שאפשר שנאמר שיהיה אחד מאלו מניע הגרמים השמימיים, ואין האחרון. ויהיה לפי זאת ההנחה נותן הצורה יחויב שיהיה אחד במספר. וכן הענין בשכל הפועל מצד שהוא משלים השכל ההיולאני, כמו שהתבאר במה שקדם. ואולם מניעי הככבים הם רבים בהכרח, כמו שהתבאר במה שאחר הטבע ויתבאר במאמר החמישי מזה הספר. ולזה יחויב שיהיה כל אחד מאלו השכלים הפועלים שכל אחד זולת השכלים אשר יניעו הגרמים השמימיים. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שדבקות זה הכלי אל השכל האחד מאלו הוא כמו דבקות אל השכל האחר. ולזה הוא מבואר שאין האחד מהם במדרגת האמצעי לאחר. ועוד שאם הודינו שיהיה לאחד מאלו כלי, הנה לא יחויב שיהיו אלו השכלים שנים במספר. וזה כי כבר יספיק השכל בעל הכלי לפעול ההויות כלם ולהוציא השכל ההיולאני מהכח אל הפועל, לפי שאצלו הידיעות אשר ישפיע השכל הפועל לשכל ההיולאני, ואין בכאן דבר יכריחנו להניח בכאן שכל פועל אחר. ובכלל הנה אשר יתן התכלית אשר לפני התכלית, ובזה תתישר כל ההויה נכח התכלית, ולזה יחויב שיהיה המהוה לאדם הוא המהוה לשאר הנמצאות השפלות.