אור ברסלב

מלבי"ם על שמות· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

פרק כא

פרק כ

פסוק א

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. מבואר אצלנו שכל הפרשיות והדברות המחוברות בוי"ו החבור הם שייכים זל"ז או נאמרו רצופים, ואם היה אומר אלה המשפטים בלא וי"ו היה מתחיל ענין אחר, אבל כשאמר בוי"ו מבואר שנאמר בפעם א' עם הקודם, שבעודו בהר סיני ומשה נגש אל הערפל א"ל ה' כה תאמר אל בני ישראל וכל הענין עד ואל משה אמר עלה אל ה', וז"ש ר' ישמעאל אף תחתונים מסיני, והוצרך זה לר' ישמעאל לשיטתו דס"ל בזבחים (ד' קט"ז) שרק כללות נאמרו בסיני, אבל פרשיות אלה נאמרו עם הפרטות, ור"ע שהוא ס"ל דפרטות נאמרו מסיני דייק מ"ש אשר תשים לפניהם, כי ממ"ש כה תאמר אל בנ"י לא משמע רק שיאמר להם פעה א', וכן בכ"מ דכתיב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, לכן אמר (דברים ל״א:י״ט) כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, דשירה היינו תורה כמ"ש בנדרים (דף לח). ויש הבדל בין הדבור ובין הלמוד שהדבור די בפ"א אבל הלמוד צריך לומר לו הרבה פעמים עד שילמד, ומצאנו שמשה וכן אהרן ונו"א למדו ד' פעמים כמ"ש בעירובין (דף נד) כיצד סדר משנה, והנה בהלמוד די אם למדו עד שנתפס בלב התלמיד, ואינו נכלל השנינה היינו שיהיה בכח התלמיד ללמד לאחרים, לכן הוסיף שימה בפיהם שיוכלו להוציא למודי התורה בפיהם ללמדם לאחרים ועדיין לא נכלל בזה שיהיה להם בכל דברי התורה ידיעה ברורה שיגיעו בה לכלל דעת, שהיא מדרגה היותר גדולה שיהיה הכל ערוך לפניהם בידיעה ברורה, לכן הוסיף פה אשר תשים לפניהם, שיעמדו דברי החכמה ערוכים לפניהם, כדבר העומד נכחו והכל ערוך ומסודר בלפניו, וכמ"ש אתה הראית לדעת, שהדעת היא הידיעה הברורה כמו שנודע לאדם המוחשות שרואה בעיניו, כמ"ש בפי' משלי בארך:

אשר תשים לפניהם. כבר בארתי בס' התו"ה שמיני (סי' ס"ג) שכ"מ שבא צווי המתחלת במלת זה זאת אלה וכדומה, אין דרך שיבא עמו מלת אשר, את אלה תשקצו, את זה תאכלו, וכ"מ שבא מלת אשר כבר בא הצווי דרך כלל, ובמלת זה או אלה בא לבאר הצווי בפרטות כמו קנים תעשה את התבה וזה אשר תעשה אותה וכדומה, ולכן ממה שלא אמר ואלה המשפטים תשים, ואמר אשר תשים מבואר שכבר נאמרו המשפטים במרה דרך כלל, ועתה בא לפרשם, ור' יהודה כשיטתי' שהוא הניח כלל זה בספרא, ומ"ש לפניהם כו', [מובא בגיטין דף פח] ופי' הרמב"ן שהיל"ל אשר תשים להם כמ"ש שם שם לו חק ומשפט ואמר לפניהם שהם הדיינים כי על השופט יבא לשון הזה, ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה', לפני הכהנים והשופטים, עד עמדו לפני העדה למשפט, ודרשו עוד (גיטין שם) לפניהם ולא לפני הדיוטות מפני שכתוב במשפטים והגישו אדוניו אל האלהים, עד האלהים יבא דבר שניהם, שהם המומחים, אמר שתשים המשפטים לפני האלהים שיזכיר ולא לפני כותים, ולא לפני הדיוטות, שירצה שההדיוט יכוף אותו לד"ת, ור"ש נתן טעם שהקדים המשפטים למצות שבין אדם לאלהים כי הוא המקיים שלום הקבוץ המדיני, ובו תלוי קיום העולם על הדין והאמת והשלום:

פסוק ב

כי תקנה עבד עברי. זה נאמר ג"פ, פה, ובפ' ראה כי ימכר לך אחיך העברי ובפ' בהר וכי ימוך אחיך ונמכר לך, ושם מבואר שמדבר במוכר עצמו, והפסוקים דכאן ופ' ראה מדברים במכרוהו ב"ד, וקיי"ל שיש חלוקים בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד, שמוכר עצמו אינו נמכר לשש ואינו נרצע ואין רבו מוסר לו שפחה כנענית ואין מעניקים לו, כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' עבדים פי"ב) וכת"ק דר"א בקדושין (דף י"ד ע"ב) וכפי דרך הפשט [לפי מ"ש הריטב"א דלמסקנא לא יליף שכיר שכיר] כ"ז מבואר מפשט הכתוב שבפ' כי ימוך לא נזכר עבודת שש, ולדעת הריטב"א צריך לעבוד תמיד עד היובל אם לא שהתנה לפחות משש או ליותר משש, ולדעת רש"י בלא התנה עובד שש, דמסתמא כיון לשנים הקצובים לעבד הנמכר, ובהתנה עובד כפי התנאי פחות או יותר משש, וכמ"ש המ"ל (פ"א מה"ע ה"ז), וכן לא נזכר שמוסר לו ש"כ וזכר לדבר שאמר שם ויצא מעמך הוא ובניו עמו ר"ל שתמיד יצאו בניו עמו לא כנמכר מב"ד שבניו מן השפחה אין יוצאים עמו, וכן לא נזכר שנרצע, דהא אין מוסר לו ש"כ וממילא אינו נרצע, בשגם למה ירצע הא יכול להשתעבד שנית, וכן לא נזכר בו דין הענקה. והסברא נותנת כך דלפעמים לא ימכור א"ע רק לשנה ואיך יחויב להעניק לו, ואחרי שהפסוקים שבכאן ובפ' ראה מדברים שמכרוהו ב"ד, ע"כ שהחזיר זה במ"ת ללמד דברים שאין מפורשין פה. והנה שם כתוב ועבדך שש שנים שמשמע דוקא אותך לא ליורש ופה כתוב יעבוד בלא כנוי והיל"ל יעבדך כמ"ש כי תקנה בנוכח, ובא לרבות שיעבוד מ"מ אף ליורש ותפסינן הממוצע שעובד את הבן שהוא כאלו עובד אותך שהבן קם תחת אביו ליעוד ולשדה אחוזה ואינו עובד את הבת ואת בן הבן שאינו כאביו ממש, וז"ש במכילתא בנמכר בב"ד הכתוב מדבר שהוא עובדו ועובד הבן וכו' כשהוא אומר כי ימוך יכו'. ר"ל שאם לא היה כתוב פסוק כי ימוך היינו מפרשים שפסוק דפה מדבר במוכר עצמו ופסוק שבפ' ראה מדבר במכרוהו ב"ד, ולא היה סתירה בין מ"ש פה יעבוד בלא כנוי ושם יעבדך בכנוי שהייתי אומר שמוכר עצמו יעבוד לכל היורשים ומכרוהו ב"ד לא יעבוד רק לאדון ולא ליורש אף הבן, כמו שבמ"ש בנרצע ועבדו בכנוי ממעט אף הבן, אבל אחר שממה דכתיב כי ימוך שמדבר במוכר עצמו מבואר שכאן מיירי במכרוהו ב"ד, ויש סתירה בין מ"ש פה יעבוד ושם ועבדך מוכח שמ"ש פה יעבוד היינו שעובד את הבן, הגם דשם כתיב ועבדך ולא ליורש, וצ"ל שמה שגם במוכר עצמו עובד את הבן ולא את האח הגם ששם כתיב יעבוד עמך דיעבוד עמך אינו מעוט כ"כ כמו יעבדך, וכשעובד הבן נופל לשון יעבוד עמך כי הבן קם תחת אביו:

עבד עברי. עברי תואר לעבד, עבד בהוא עברי, דא"ל שהוא שם נסמך עבדו של עברי, דהיינו עבד כנעני הנלקח מישראל, ומ"ש והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם היינו בלוקח מן הנכרי שעליו אמר מהם תקנו עבד ואמה אבל בלוקח מישראל שנתחייב במצות נשתנה דינו שלא יעבוד רק שש, שעז"א כי ימכר לך אחיך העברי, ששם עברי מיותר ובא ללמד שמ"ש פה עבד עברי דומה למש"ש אחיך העברי, והראב"ע הביא דעת מי שאמר שאחיך העברי היינו שבא מעבר הנהר ונכללו בזה בני עשו ובני ישמעאל וקטורה, ומצאנו לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, והעבד מהם יעבוד שש והעבד מכל הגוים אשר סביבותיכם בו כתיב והתנחלתם אותם, ע"ז השיבו ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר אלהי העברים נקרא עלינו וכמ"ש הראב"ע שמ"ש אלהי העברים פירשו מ"ש תחלה כה אמר ה' אלהי ישראל, רק מ"ש ואומר לאברם העברי היא נראה להגיה תחתיו ושם אתנו נער עברי או מכה איש עברי שני אנשים עברים נצים וכדומה מהפסוקים שהביא הראב"ע לזה, וסיים ועוד איך יעלה על לב אדם שהישמעאלי והאדומי יעבוד שש שנים והישראלי עד שנת היובל:

עבר עברי, ובפ' בהר וכן בפ' ראה קורא אותו אחיך ולא הזכיר שם עבד, ואמר בספרא בהר (סי' ע"ט] כי ימכר לך אחיך שתנהוג בו באחוה, יכול אף הוא ינהג בעצמו באחוה ת"ל עבד, יכול אף אתה תנהג בו כעבד ת"ל אחיך, הא כיצד אתה נוהג בו באחוה והוא נוהג בעצמו בעבדותו, וע"כ שם מדבר מצד המכירה קראו אחיך ופה מצד הקניה קראו עבד לומר שיש לו בו קנין הגוף, ולכן קראו פ"א בשם עבד בע"כ שלא רצה להשתמש בלשון זה רק במק"א, לומר שאין לקראו בשם זה לשם בזיון, ובגי' הגר"א יכול תקראנו עבד לשם בזיון ת"ל אחיך נהוג בו אחוה יכול אף הוא ינהג בעצמו אחוה ת"ל עבד וכו', ולפ"ז הם הדברים שבספרא:

כי תקנה עבד עברי. למה תפס עבד עברי ולא אמר עבד ישראל, פי' ר' ישמעאל משום דשם ישראל מוציא הגרים וכמ"ש בספרא ויקרא (סי' קצ"א) דכ"מ שאומר בני ישראל צריך רבוי על גרים לכן אמר עברי שכולל גם הגר, וכבר נתקשו בזה הקדמונים הלא מבואר בב"מ (דף ע"א) דאין הגר נמכר בעבד עברי, משום דבעינן ושב אל משפחתו וליכא, ותרצו הסמ"ג והגמ"י בשם ר"י דמיירי בגר שבא על בת ישראל והוליד דמשפחת אם קרויה משפחה לענין זה, ועי' בשעה"מ (פט"ו מה' א"ב ה"ט) שיש פלוגתת הראשונים בזה אם גר שבא על בת ישראל הולד דינו כגר ומותר בממזרת או דינו כישראל ע"ש באורך, אולם עם העיון אין הבדל בין גר לישראל רק במה שהנמכר לגר אינו עובד את הבן, שכן אמר בב"מ (דף ע"א) וכי ימוך אחיך ונמכר לך ולא לך אלא לגר שנאמר או לגר, ולא לגר צדק אלא לגר תושב, ומקשה למימרא דגר קני ע"ע ורמינהו אין הגר נקנה בע"ע דבעינן ושב אל משפחתו וליכא ואינו קונה ע"ע דמיקני קני דלא מיקני לא קני, ארנב"י אינו קונה ודינו כישראל אבל קונה ודינו כנכרי דתנן הנרצע והנמכר לנכרי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. וממילא כמו שקונה כן הגר נקנה בה"ג שאינו עובד את הבן משום שאין לו בו קנין הגוף כמו בנמכר לנכרי שאין לו בו קנין הגוף, ומדלא אמר שאין דינו כישראל לענין שיצא בשש מבואר שיוצא בשש שהוא קולא רק לענין שאינו עובד את הבן דינו כנכרי, וכן ברמב"ם (פ"א מה"ע ה"ב) אין הגר נקנה בע"ע. ושם (ה"ג) ע"ע שמכרוהו ב"ד אין מוכרים אותו אלא לישראל או לגר צדק, והשתא יקשה איך יקנה הגר צדק הא דלא מיקני לא קני, וע"כ שמ"ש שאין הגר נקנה בע"ע פי' שאינו נקנה קנין הגוף רק קנין ממון כנכרי, ובכ"ז אם גנב ב"ד מוכרים אותו קנין ממון לשש שנים ואינו עובד את הבן מפני שלא נקנה קנין הגוף, וכן באר ברמב"ם (פ"ב הי"ב) שאינו עובד את הבן, ופי' מ"ש בגמרא ונמכר לך ולא לך אלא לגר שנאמר או לגר ולא לגר צדק אלא לגר תושב, וע"ז מקשה למימרא דגר קני כנ"ל, ר"ל שאם היה כתוב גר סתם הייתי מפרש שר"ל גר צדק לכן כתיב גר תושב כי הנמכר לגר צדק יוצא בשש, וע"ז שואל למימרא דגר קני, ר"ל איך נטעה כלל שהוא גר צדק הא גר אינו נמכר וא"כ אינו קונה, ומשיב שהייתי טועה שהוא גר צדק כי באמת הוא נמכר לקנין ממון כמו בנכרי [ובזה סרה קושית הכ"מ [פ"ב הי"ב] שנאמר שנגאל בקרובים כי באמת אינו מדבר בגר צדק רק בגר תושב] וא"כ מבואר שמ"ש פה כי תקנה עבד עברי מדבר גם בגר הגם שמ"ש יעבוד אף לבן הוא דוקא בישראל, וי"ל שר' ישמעאל סובר כמ"ד בירושלמי (פ"ק דקדושין) שע"ע אינו עובד את הבן:
וע"ד הפלפול יש לצייר גר שיש לו משפחה ונמכר בע"ע דקרינן ביה ושב אל משפחתו, והוא ע"פ מה שילה"ק עמ"ש בכריתות דשפחה חרופה עשה בה את הקטנה כגדולה, איך יצוייר ש"ח קטנה דהא ש"ח היא חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לע"ע ולמ"ד בגיטין דקדושין תופסים בה פי' מאורסת ממש (כמש"ש ד' מ"ג) ומי קבל קדושי קטנה, וע"כ צ"ל שיצוייר בישראל שקדש חציה שפחה וחציה ב"ח והוליד ממנה בת והבת היא ג"כ חציה שפחה וחציה ב"ח ויש לה יחוס מצד אביה ישראל והוא מקבל קדושי בתו, ולפ"ז אם ילד משפחה זו שהיא חציה ב"ח בן זכר יורש את אביו ושב אל משפחתו קרינן בי' הגם שבצד א' הוא עבד וכששחררו הוא גר, והוא גר שיש לו משפחה מצד אביו, ובה"ג מרבה גר שנמכר בע"ע כי קרינן בי' ושב אל משפחתו, ואל תשיבני שא"כ מה ז"ש בגיטין (שם) על הא דאיבע"ל מי שחציו עבד וחציו ב"ח שקדש בת חורין מהו, ופשיט לה מהא דתניא המית מי שחציו עבד וחציו ב"ח נותן חצי קנס ליורשיו וא"א קידושיו לא הוו קדושין יורשים מנ"ל אמר רבא ראוי ליטול ואין לו, והלא יצוייר באופן שאמרנו שיש לו יורשים כי אביו יורש אותו, ע"ז י"ל שרבא לשיטתי' שאמר שם כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך המקדש חציה שפחה וחציה ב"ח אינה מקודשת. ולדידי' מ"ש המאורסת לע"ע היינו מיוחדת, אבל לדידן י"ל כן:

שש שנים יעבד. זה הוכפל במ"ת ועבדך שש שנים שמדבר ג"כ במכרוהו ב"ד כנ"ל, רק ששם יש לפרש שהוא מאמר תנאי אם עבדך שש שנים אז לא תשלחנו ריקם אבל אם עבד פחות או יותר אין מעניקין לו, אבל יוכל למכרו על יותר משש אם גנבתו שוה יותר מעבודת שש שנים, דהא כתיב ונמכר בגנבתו, לכן באר פה בהחלט שרק שש שנים יעבוד, ואם גנבתו שוה יותר יש פלוגתא לקמן ושם ית':

שש שנים יעבד. פעל עבד מציין עבודה שהוא משעבד א"ע לה וברוב יציין עבודה שיש בה יגיעה, וזה ההבדל בינו ובין משרת, או בין עשית מלאכה וכדומה, ובכ"ז אינו מציין עבודת עבד, שזה יציין בקשור הב', יעבוד בו, שהוא עבודה בע"כ, או בבנין הפעיל, אשר מצרים מעבידים אותם, ובכ"ז כשאמר יעבוד סתם נוכל לפרש גם עבודת עבד, לכן פי' לא תעבוד בו עבודת עבד שנאמר בפ' בהר במוכר עצמו וה"ה למכרוהו ב"ד, ומזה הוציא מ"ש לא ירחץ לו רגליו וכו', וכ"ז נמצא גם בספרא בהר (סי' פ') ועמש"ש, ושם דריש (בסי' צ"ב) מ"ש ובאחיכם ב"י לא תרדה בו בפרך שהוא מיותר שכבר אמר (שם פמ"ג) לא תרדה בו בפרך, וגם שכפל אות היחס, באחיכם בו, שבא למעט בן חורין, ובספרא שם (סי' פ') דריש כן גם מן לא תעבוד בו עבודת עבד, וצ"ל שסמך על הדרוש של לא תרדה בו בפרך וכ"ש לעבודת עבד, ומן מ"ש כשכיר כתושב יהיה עמך למד שלא יעבוד בו עבודת בזיון ועבודה שאינה מאומנותו כמו השכיר שלא ישכיר א"ע לעבודות אלה, וממ"ש יהיה עמך משמע לא לאחרים שלא תמסור לו אומנות שהוא עובד לאחרים אף שהוא מאומנותו, ור' יוסי חולק ע"ז, וזה מבואר בספרא (שם סי' פ"ב ועמש"ש):

שש שנים יעבד. כבר בארתי באילת השחר (כלל ע"ח) שכ"מ שמקדים את המספר מורה שבא המספר בדוקא, שהיה יכול לומר ועבד שש שנים, והקדים את המספר להורות שאם ברח צריך להשלים שש שנים, ובכ"ז אין להוציא מזה שה"ה אם חלה צריך להשלים דהא אמר ובשביעית יצא לחפשי חנם, שלמד מזה (לקמן סי' כ') שאם חלה והוציא רבו הוצאות א"צ להחזיר לו יציאותיו וכ"ש שא"צ להשלים שכר בטלה, וכ"ה בספרי ראה (פסקא קי"ח) ברח וחזר מנין שמשלים וכו' חלה ונתרפא יכול יחזור לו שכר בטלנותו ת"ל ובשביעית יצא לחפשי חנם, והטעם שפעל יעבוד יאמר על העבודה שעובד עבודת עבד כמו ויעבידו מצרים ויאמר על מה שהוא עבד משועבד לעבודה אף שא"ל מלאכה כמה ימים, וכשחלה אף שאינו עובד בפועל הוא עבד ומוכן לעבוד, לא כן הבורח שהוציא א"ע מרשות האדון לגמרי, ובמכלתא נדפס מאמר זה לקמן שלא במקומו, וכן נדפס בטעות ונתקן ע"פ הגהות הגר"א:

ובשביעית יצא. כבר בארתי באיה"ש (כלל פ"ד) שכ"מ שאומר בשנה השביעית או בשנה השלישית חשבינן השנה למנין שנות עולם שהוא מתשרי, וא"כ ממה שלא אמר פה בשנה השביעית וכמ"ש בפ' ראה, ידעינן שלא חשבינן השנה למנין שנות עולם רק מיום המכירה וז"ש תלמוד לומר ובשביעית (וכן ג' הגר"א) ר"ל ממה שלא אמר בשנה השביעית, וכן מ"ש בעירובין (דף יח) שנים של ע"ע חשבינן מיום אל יום דכתיב שש שנים יעבד ובשביעית זמנין דבשביעית נמי יעבוד עקר הלמוד ממה שלא אמר בשנה השביעית, ואמר שלכן לא אמר בשנה משום דלפעמים עובד בשנה הז' של שנת עולם אם נמכר באמצע השנה או בסופה כשמגיע ר"ה השביעית הוא שנה השביעית של עולם ובכ"ז עובד עד תשלום שבע ליום המכירה, ובירוש' (פ"ק דקדושין) ובשביעית יצא, שביעית של מכירה, או אינו אלא שביעית של עולם, כשהוא אומר שש שנים יעבוד הרי שש שנים אמורות הא מה אני מקיים ובשביעית שביעית של מכירה לא שביעית של עולם, או חלוף, אר"ז בשם ר"ה, ובשביעית כתיב, אר"ה אם אתה אומר שביעית של עולם א"כ מה היובל בא ומוציא, אר"י אתיין כמ"ד אין היובל עולה ממנין שני שבוע ברם כמ"ד היובל עולה ממנין שני שבוע פעמים שהוא בא באמצע שני שבוע, רבנן דקסרין אמרין אפי' כמ"ד היובל עולה ממנין שני שבוע יכלין אנן מפקין לה מן הכא יובל מוציא את העבדים ואין שביעית מוציאה את העבדים וזה פירושו, שתחלה רצה ללמוד שפי' שביעית למכירה ממ"ש ובשביעית יצא שהוא מיותר אחר שאמר שרק שש שנים יעבוד ידעינן שבשביעית יצא, או יאמר ואחר כן יצא, וע"כ בא לומר שיעבוד שש שנים שלמות מיום אל יום, וע"ז שואל או חלוף, שנאמר שמשמיענו שדי אם עבד שש של עולם שאז בשביעית של עולם יצא אף על פי שאינו שביעית למכירה, וע"ז משיב ר"ז ובשביעית כתיב ר"ל הלא כתיב ובשביעית ולא כתיב ובשנה השביעית וידעינן שאין משגיחין על שנה של עולם כנ"ל. אולם הלא מצאנו שבא שם שביעית בלא מלת שנה על שנת השמטה כמ"ש והשביעית תשמטנה ונטשתה, שהשביעית היא ג"כ שנת עולם כי מתחיל מר"ה, ובכ"ז בא בלא מלת שנה, וי"ל שמ"ש ובשביעית יצא היינו בשנת השמטה שקרוי שביעית, ע"ז אמר ר"ה אם אתה אומר שביעית של עולם, ר"ל שמטה שהוא ג"כ שביעית של עולם, א"כ מה היובל בא ומוציא, שאיך אמרה תורה שהיובל יוציא העבדים לחירות הלא שנת השמטה שקודם היובל מוציאה אותם, ומ"ש אתיין כמ"ד אין היובל עולה ממנין שני שבוע, נראה לפרש כי ר' יהודה ורבנן פליגי בנדרים (דף סב) שר"י סובר שהיובל עולה ממנין שני שבוע וחכמים סוברים שאין עולה ממנין שני שבוע. ועוד יש פלוגתא בספרא בהר (סי' יד) שר"י ס"ל שיעשה יובל אע"פ שאין שביעית וחכמים חולקין עליו, ושני הפלוגתות תלויים זב"ז. שלר"י שס"ל שהיובל עולה למנין שני שבוע, א"כ א"צ לספור שבע שבע דוקא ויכול לספור שנת היובל לחשבון שני שבוע אע"פ שלא עשה שמטה, ורבנן ס"ל שצריך לספור ז' ז' בלא יובל ושנת החמשים הוא יובל ואין יובל בלא ספירת שמיטות, וא"כ לר"י אין ראיה ממ"ש א"כ מה היובל בא ומוציא, שי"ל שהיובל מוציא אם לא עשה שמטה כי יצוייר יובל בלא שמטה, וז"ש אתיין כמ"ד אין היובל עולה ממנין שני שבוע, ר"ל דלדידי' א"א ליובל בלא שמטה וקשה מה היובל בא ומוציא, ברם למ"ד היובל עולה למנין שני שבוע פעמים שהוא בא באמצע שני שבוע, ר"ל דלדידי' משכחת יובל בלא שמטה והיובל אינו בא בסוף ימי שבוע כי לא ספר שני שבוע כלל. וי"ל ששמטה מוציאה עבדים ולא קשה מה היובל בא ומוציא שי"ל שהוא מוציא כשלא ספר שמטות, ורבנן דקסרין אמרין שאף למ"ד היובל עולה ממנין שני שבוע א"א לומר שהשמטה תוציא עבדים כי יכולים אנחנו למיפק לה מן הכא יובל מוציא עבדים וכו', ר"ל זה נלמד ממה שדריש בספרא בהר (סי' כ"ז) על בשנת היובל הזאת יובל מוציא עבדים ואין שמטה מוציאה עבדים, ומזה מבואר שאל"פ ובשביעית יצא על שמטה, וכן ברמב"ם ה' עבדים (פ"ב ה"ב) מביא פסוק זה מטעם הספרא ללמד שאין יוצא בשמטה כמ"ש המ"ל שם:

יצא לחפשי חנם. ובפ' ראה אמר וכי תשלחנו חפשי, שמשמע שצריך שישלחנו האדון ולא יצא בעצמו והוא כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה"ע הי"ב) מצוה לומר לו צא בשעת יציאתו ואע"פ שלא אמר לו ה"ז יוצא בחנם וא"צ שטר, אפילו חלה והוציא עליו רבו הוצאות הרבה אינו חייב לו כלום שנאמר יצא לחפשי חנם, א"כ שם אומר תשלחנו שמצוה לומר לו צא, ופה אמר יצא אם לא אמר לו הוא יוצא, וה"א אם יוצא מעצמו יחזיר לו ההוצאות אם רפא אותו לז"א חנם, ושם לא אמר חנם דשם מדבר כשמשלחו ברצון והרי מוחל לו:

פסוק ג

אם בגפו יבא בגפו יצא. לר' ישמעאל פי' כמו שתרגם אונקלוס אם בלחודוהי יעול בלחודוהי יפוק, וגפו כמו בכנפו בא יחידי בכנף בגדו, ובא ללמד שמה שכתוב אם אדוניו יתן לו אשה אינו חובה רק רשות, ור"ע ס"ל מסברא שאינו חובה, ופי' בגפו בגופו שיצא בראשי אברים, ואזלי לשיטתם שדעת ר' ישמעאל בסנהדרין (דף נד) דלאו דלא יהיה קדש בא על נרבע דזכר, ודעת ר"ע דילפי' נרבע דזכר מן ואת זכר לא חשכב, ולדידו צ"ל דלאו דלא יהיה קדש בא לאסור שפחה כנענית, כמו שתרגם אונקלוס לא יהיה קדש שלא יסב עבדא בת ישראל ובר ישראל לא יסב שפחה, ולר' ישמעאל אין איסור בשפח' כנענית, וכבר יסדתי יסוד מוסד בכללי הלשון שכ"מ שבא צווי במקום שהיה עולה על הדעת שהדבר אסר אינו צווי אלא הרשאה, וכמ"ש באיה"ש (כלל רכ"ז רכ"ח) ובספר התו"ה [ויקרא סי' קל"ח צו סי' למ"ד וסי' ל"ו ובכ"מ] והשתא לר"ע שיש איסור לב"ח בשפחה מ"ש אם אדוניו יתן לו אשה אינו ציווי אלא כיון שב"ח אסור בשפחה מודיע שעבד מותר בשפחה, וא"צ למוד שאינו ציוי אלא הרשאה, אבל לר"י שב"ח מותר בשפחה א"צ קרא לרשות [ובאמת כבר העיר המ"ל למ"ש מהרשד"ם בדעת הרמב"ם שאין איסור בשפחה למה צריך קרא אם אדוניו יתן לו לרשות] וה"א שבא לתיבה והוא צווי לכן אמר אם בגפו יבא בגפו יצא ללמד שהוא רשות, וגם ראב"י בקדושין (דף כ') מפרש אם בגפו יבא כדעת הת"א. רק שלדעתו בא למעט שאם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה, ולפי דעתו הוא מאמר בפ"ע שאם יחידי נכנס יחידי יצא ולא ימסור לו אשה, אבל אם בעל אשה הוא, אז לפעמים תצא אשתו עמו כשלא מסר לו שפחה, ולפעמים אם אדוניו יתן לו אשה, לא תצא האשה השניה עמו רק תהיה לאדוניה, והרא"ם והמ"ל נתקשו לראב"י ור"ע מנ"ל שהוא רשות דלמא הוא חובה, וכבר בארתי הטעם לר"ע לשיטתי' דיש איסור בשפחה, ולראב"י מבואר בכתוב שיש ברירה ביד האדון, ובל"ז י"ל שגם ראב"י יסבור שיש איסור בשפחה כמו שמבואר ממ"ש בקדושין (דף כ"א) שהיתר שפחה חדוש הוא שחדשה תורה כי לישראל אסור. וכן מבואר ממ"ש בב"ק (ד' כ"ח) מנין לנרצע שכלו לו ימיו וכו' ע"כ התירא מכאן ואילך איסור, ע"ש:


ומ"ש ר"ע אם בראשי אברים נכנס בראשי אברים יצא, פי' שאם שמא את עיני לא נאמר שדינו כעבד כנעני שאין האדון חייב לשלם לו דמי העין, רק שיוצא בעבור זה לחירות בלא תשלומי דמי העין, כי כמו שנכנס באברים שלמים צריך לצאת שלם ואם חסרו אבר צריך לשלם לו דמי האבר, ומזה לא נדע עדיין שלא יצא גם לחירות, שי"ל שיוצא לחירות כמו בעבד כנעני וגם ישלם לו דמי האבר הנחסר, ובאמת כן השיב רבא בקדושין שם על מה שלמד מן לא תצא כצאת העבדים שא"י בראשי אברים, אי מהתם ה"א ניתיב ליה דמי עיניה ונפוק, ולכן תפס ר"ע פה שני למודים מן אם בגפו יבא, ומן לא תצא כצאת העבדים ובהיקש עברי לעבריה, כי מכאן לחוד לא ידעינן רק שחייב לשלם דמי האבר, וכן מלא תצא לחוד נאמר שישלם דמי האבר וגם יצא לחירות, ופי' לא תצא כצאת העבדים שיוצאים בלא תשלומין רק בתשלומין, רק אחר שידעינן מפה שצריך לשלם דמי האבר לא תצא כצאת העבדים מיותר אם נאמר שהפי' שיצא לחירות רק שא"י כעבדים בלא תשלומין לשתוק קרא מיניה, שנדע מכאן שצריך לשלם, ומזה מבואר כמ"ש הרמב"ם בספר המצות בשורש השמיני שמן הסברא הייתי אומר שיוצא בשן ועין כעבד כנעני וא"כ מחד קרא הייתי אומר שקמ"ל שצריך גם לשלם דמי העין, וע"י שבאו שני הפסוקים שידעינן מכאן שצריך לשלם לא תצא מיותר אחר שהיציאה לחירות ידעינן מסברא וע"כ מלמד שלא תצא כלל שזה הפך הסברא, אבל לשיטת הרמב"ן לסברת הבה"ג שחולק ע"ז ואמר שמן הסברא לא נלמד מעבד כנעני שיצא לחירות ולא תצא בא ללאו, יקשה לא יכתוב כלל ונדע ממילא שלא יצא כי קנסא מקנסא לא ילפינן:

אם בעל אשה הוא. היינו אשה ישראלית, ואם אדוניו יתן לו אשה היינו אשה כנענית, ולפ"ז יש בכל חלוקה שני הבדלים, בחלוקה הא' צריך, א] שיהיה לו אשה ישראלית, ב] שלקחה מעצמו, ובחלוקה הב' צריך, א] שתהיה האשה כנענית, ב] שהאדון ימסרנה לו, ומבואר אצלנו בכללי הלשון שאחרי מלת אם שבא על החלוקה יקדים תמיד את הדבר העקרי שהוא יסוד החלוקה כמ"ש באילת השחר [מן כלל קצ"א ואילך] ומאחר שעיקר החלוקה פה הוא בין ישראלית לכנענית, כי ההבדל בין אם לקחה מעצמו ובין אם נתנה לו האדון אינו ההבדל העקרי, כי לא יצוייר בישראלית שנתנה לו האדון ולא בכנענית שלקח מעצמו לר"ע שישראל אסור בשפחה, וא"כ הי"ל להקדים את המלה שהיא העיקר בחלוקה, והול"ל אם אשה כנענית יתן לו אדוניו, ומזה משמע לכאורה שאין כאן רק הבדל א', כי מ"ש אם בעל אשה הוא כולל גם אשה כנענית ויצוייר גם לר"ע אם לקחה אחר שנעשה עבד אם קנה אז שפחה ולקחה [וכמו שחקר בזה המ"ל פ"ג מה"ע ה"ד] דהא מ"ש אם בעל אשה הוא כולל גם האשה שלקח אחר מכירה וכמ"ש הרמב"ם (פ"ג ה"א), וז"ש במכלתא או אינו מדבר אלא בכנענית, ומשיב כשהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה הרי כנענית אמורה, וזה ע"פ הכלל המיוסד אצלנו שאין מדרך הלשון להכפיל את השם ללא צורך כ"מ שיכול לרמז אותו ע"י כנוי [כמו שהתבאר באיה"ש פט"ו], ושם בארתי (בכלל קל"ח) שדרך חז"ל לפרש שהשם הנשנה אינו השם הראשון כמו שהתבאר שם בארך, וכן פה אם תאמר שמ"ש אם בעל אשה הוא מדבר בכנענית שלקח מעצמו היל"ל אם אדוניו יתננה לו והייתי יודע ששניהם מדברים באשה אחת כנענית, וההבדל הוא רק אם יש לו מעצמו או אדוניו נתנה לו ולמה כפל שם אשה ע"כ שמדבר מאשה אחרת, כי מ"ש אם בעל אשה הוא מדבר באשה ישראלית:

ויצאה אשתו עמו. ובפ' בהר אמר ויצא מעמך הוא ובניו עמו, מבואר שצריך שאשתו ובניו יהיו שם כ"ז שהוא עובד, ומזה מבואר שהאדון מחויב לפרנסם, וכ"ה בספרא בהר ובקדושין (דף כב), כבר האריכו בזה הרמב"ן והמ"ל (פ"ג ה"א וה"ב) עד מתי חייב במזונות בניו ואם מעשה ידיהם להאדון ואכ"מ, ושומרת יבם אינה בכלל אשתו כי נקראה בשם יבמתו בכ"מ, אמנם הארוסה היא תמיד בכלל אשתו, רק פה ממעט אותה ממלת עמו שכבר בארתי קדושים (סי' ל"ב) שיש הבדל בן אתו ובין עמו, שעמו מורה על השווי ולא כן מלת אתו מורה שהאחד טפל להשני, ועל הארוסה לא יצדק מלת עמו שמורה על האשה הגמורה בחופה וקדושין שהיא דבקה עמו וחייב במזונותיה, והרמב"ן הביא ברייתא שממעט גם אשה האסורה לו ממלת עמו, שהארוסה וכן האסורה לו אינם עדיין עמו כי אסור לו לבא עליהם, ופסקה הרמב"ם בפ"ג מה' עבדים:

פסוק ד

אם אדוניו יתן לו אשה. כבר בארתי למעלה (סי' כ"א) שלר' ישמעאל לשיטתיה שס"ל שישראל מותר בשפחה יש לטעות שמ"ש אם אדוניו יתן לו הוא חובה ולכך כתב אם בגפו יבא ללמד שהוא רשות, ולר"ע לשיטתו דס"ל דישראל אסור בשפחה ידעינן ממילא שהוא רק הרשאה וא"צ לזה קרא דאם בגפו יבא ע"ש. והנה ר"י ור"ע פליגי בספרא קדושים (סי' נ"ב) ובכריתות (דף י"א), דר"י ס"ל דשפחה חרופה היינו שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי, ור"ע ס"ל דש"ח היא חציה שפחה וחציה ב"ח המאורסת לע"ע, וע"כ לר"י ידענו מעצמנו שהיא מיוחדת לו לבדו דהא הבא עליה חייב באשם ש"ח, אבל לר"ע הבא על שכחה כנענית המיוחדת לע"ע אין חייב באשם, יש לטעות שהיא מופקרת לכל ופי' אם אדוניו יתן היינו שיתן רשות, שמצאנו כ"פ לשון נתינה שתרגומו מענין שביקה כמ"ש בס' התו"ה קדושים (סי' צ') לכן למד ממלת לו שהוא שתהא מיוחדת לו. והנה לר"ע שס"ל שהבא על השפחה עובר על לאו דלא יהיה קדש, הלא יותר טוב לפרש שמ"ש אם אדוניו יתן לו אשה היינו אשה ישראלית כגון שמוסר לו בתו לקדושין, אך שא"כ איך אמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה:

וילדה לו בנים או בנות, זה מיותר שהיה די בשיאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה וידעינן שילדה לו, וא"ל שבא לומר דוקא אם ילדה בנים או בנות לא אם ילדה טו"א דהא אמר האשה וילדיה ובשם ילדים נכללו גם טו"א, וליישב זה א"ר נתן שמ"ש וילדה לו בנים או בנות בא להביא את הרב שבא על שפחתו שילדיה עבדים, ובאור הדברים, כי מ"ש אם אדוניו יתן לו אשה אין הפי' שיתן לו דוקא שפחה שלו, רק הפי' שיתן לו רשות לקחת שפחה אפי' שפחה של אחרים, כמ"ש בתמורה (דף ל') עמ"ש במשנה איזהו אתנן האומר לחברו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי, והא שפחה לעבד משרי שריא, בעבד עברי, והא שפחה לע"ע משרי שריא, מבואר שמותר לתת לו גם שפחה של אחרים [וכמו שהוכיח השע"מ, ובשו"ת נוב"י מהד"ת חלק אה"ע סי' ל"א] ועז"א האשה וילדיה תהיה לאדוניה והיה ראוי שיאמר תהיה לאדוניו, כמ"ש אם אדוניו יתן לו, רק שלפעמים אינה לאדוניו, אם היא שפחה של אחרים שאז היא לאדוניה שאינו אדוניו, ולפ"ז פי' אם אדוניו יתן היינו נתינת הרשות, שכבר בארנו בס' התו"ה קדושים (סי' צ') שמצאנו כ"פ מלת יתן שתרגומו שביקה כמו ולמות לא נתנני ולא נתנו אלהים להרע עמדי. והנה מלבד זה יש פה פליאה עצומה דבקדושין (ס"ח ע"ב) אומר אשכחן בנכרית דלא תפסי בה קדושין ולדה כמותה מנלן, אמר קרא כי תהיין לאיש וילדו לו, כל היכא דקרינן ביה כי תהיין [ר"ל דקדושין תופסין] קרינן ביה וילדו לו וכל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין לא קרינן ביה וילדו לו [ר"ל אין הנולד מתיחס אחר אביו], ומסיק שם דגם שפחה ילפינן מזה דאחר שלא תפסי בה קדושין לא קרינן בה וילדו לו, והרי מקרא מלא אמר אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו, הרי נאמר גבי שפחה וילדה לו הגם שולדה כמותה ואינו מתיחס לו, וע"כ בא ר"נ ושם כל המעקשים למישור, שבמ"ש אם אדוניו יתן לו אשה שהוא נתינת הרשות לקחת שפחה אפי' שאינה של האדון, יצוייר שהעבד יש לו שפחה כנענית קנין כספו והאדון מרשה אותו לבא על שפחתו, ומלמד אותנו שגם בענין זה הולדות עבדים, וזה מלמד במ"ש וילדה לו בנים או בנות שגם אם לקח שפחה כנענית של עצמו שבענין זה יצדק (ילדה לו כי הבנים הם שלו מצד הקנין שיש לו בהם שהם עבדיו והם שלו, גם בזה האשה וילדיה תהיה לאדוניה שהוא העבד שהוא אדוניה יהיו לו לעבדים והוא בצאתו אסור לו לבא עליה, ומזה ידעינן שהרב שבא על שפחתו שילדיה עבדים, ובספרא בהר (סי' פ"ז) למד זה מלמוד אחר:

האשה וילדיה תהיה לאדוניה. היה לו לומר יהיו לאדוניהם, וכבר בארתי באיה"ש (כלל קס"ו) שפעל הבא על שני נושאים אם שניהם שוים יבא הפעל בלשון רבים, ועוד בררתי שם (כלל קע"ו קע"ז) שדבר שאינו תלוי במעשים ובפעולות יבא הפעל בלשון רבים, מזה למדו חז"ל שהיא העיקר מפני שילדיה כמוה ונמשכים אחריה, ובמקום שהיא העיקר יבא הפעל בלשון יחיד כמו ותשר דבורה וברק, ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי, ובמ"ש שלמד נכרית משפחה מצד שא"ל קדושין מכ"א, הנה ביבמות (דף כג) אמר שא"א ללמוד משפחה, שמה לשפחה שאין לה חייס, ולמד מן כי יסיר את בנך מאחרי ואליבא דר"ש דדריש טעמא דקרא, ובקדושין (דף ס"ח) סוגיא אחרת דלרבנן דר"ש למדין מן כי תהיין וילדו לו דכל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין לא קרינן בי' וילדו לו ולמד משם שפחה ונכרית [כנ"ל בסי' הקודס] וקרא דהאשה וילדיה צריך לדרוש של ריה"ג שהאומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד הולד ב"ח כמוה. ונראה שר' ישמעאל לשיטתו שס"ל בכריתות (ד' י"א) דשפחה חרופה היינו שפחה כנענית המאורסת לע"ע, וא"כ קרינן ביה קצת כי תהיין דהא הבא עליה חייב באשם ויש בה הויה קצת, וא"א ללמוד מן כי תהיין, ולמד מן האשה וילדיה, ונכרית למד מן שפחה בק"ו דהא נכרית אין בה הויה כלל, ובזה נכון הגי' אר"י ק"ו:

והוא יצא בגפו. זה מיותר לגמרי שכבר אמר בגפו יצא, וכבר התבאר (בסי' כ"א) שר' ישמעאל מפרש בגפו יצא בלחודוהי יצא, ובאר פה [כי גם זה מדברי ר"י] שמשמיענו שביציאתו נפסק הקשר שבינו לבינה, ובזה יוצא בגפו אחר שאינה צריכה הימנו גט, שאם היתה צריכה הימנו גט אינו יוצא בגפו, כי יש לו אשה שהיא קשורה בו הגם שהיא קנין אדוניה. ונראה שר"י לשטתו שס"ל בכריתות (דף יא) ששפחה חרופה היינו שפחה כנענית המאורסת לע"ע והבא עליה חייב באשם, וה"א שהתקשרות הזה אינו נפסק בלא גט, ולמד מזה שה"ה שאין לעבד קדושין בבת ישראל דמקיש עבד לאמה לענין זה וכמ"ש בספרא בהר (סי' פז), והד"א ס"ל דשפחה חרופה היינו חציה שפחה וחרה ב"ח אבל שפחה גמורה המאורסת לע"ע אין חייבים עליה אשם וא"כ א"צ ללמד שא"צ הימנו גט, והוא מפ' מ"ש בגפו יצא בראשי אברים יצא היינו שאינו יוצא בשן ועין כעבד כנעני כנ"ל (סי' כ"א), ואמר שנית והוא יצא בגפו (כצ"ל כגי' הגר"א) ללמד שאף הנרצע אינו יוצא בשן ועין כעבד כנעני ר"ל שתמיד יצא בגפו ולא יצויר שיצא בראשי אברים, ור' יצחק אמר שא"צ לזה שהעובד שש מיעט יציאתו, ר"ל שיוצא בדבר מעט כי יוצא בשש ובגרעון כסף ובשטר וביובל ובכ"ז אין ראשי אברים מועילים, כ"ש נרצע שריבה יציאתו היינו שיציאתו קשה שאינו יוצא רק במיתת האדון וביובל שאינו יוצא בראשי אברים, והת"ק ס"ל שנרצע יוצא במיתת האדון ואינו עובד את הבן ובזה קלה יציאתו, ור' יצחק יסבור כמ"ד בירושלמי פ"ק דקדושין שגם ע"ע אינו עובד את הבן, ובמכלתא נדפס. בכאן שש שנים יעבוד להביא את הבורח, וכבר העתקתיו למעלה (סימן י"ח) כי שם מקומו:

פסוק ה

ואם אמר יאמר, כבר בארתי באילת השחר (כלל לח) שכ"מ שכפל המקור על הפעל מורה על השנות הפעולה:

אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני. התנה שצריך שיהיה לו אשה ובנים בבית אדוניו שיאהבם, ובפ' ראה אמר כי אהבך ואת ביתך, מוסיף שיאהב גם בית רבו, והוא שרבו יש לו אשה ובנים, שהבית הוא האשה והבנים, כמ"ש תמיד בתו זו אשתו, ומצאנוהו על כלל בני הבית ממולדתך ומבית אביך, ואצל הכ"ג אמר ב"פ וכפר בעדו ובעד ביתו, הראשון על אשתו והשני על כל בית אהרן, וכן פה שצריך שישוו בטובה כמ"ש כי טוב לו עמך צריך שישוו ששניהם יש להם אשה ובנים, וכן דרש בספרי (פ' ראה) וקדושין (דף כב):

אהבתי את אדוני. בפ' בהר כתיב ג"פ עמך, כשכיר כתושב יהיה עמך, עד שנת היובל יעבד עמך, ויצא מעמך, וכפי הכלל שבין עמו ובין אתו שעמו מורה על השווי הגמורה כמ"ש קדושים (סי' ל"ב) דריש בספרא שם יהיה עמך שיהיה שוה במאכל ומשתה, יעבוד עמך שלא ימסור לו אומנות לרבים, ויצא מעמך שישכון עמו במקום אחד, ובפ' ראה אמר לא אצא מעמך כי טוב לו עמך, מבואר שזה תנאי אל הרציעה שיהיה טובתו שוה לו במאכל ומשקה. וכן צריך שיהי' גם רבו אוהבו ע"י שנתברכו נכסיו ע"י דהא כתיב כי טוב לו עמך, וכן בסברא דאם רבו שונאו איך נכפהו שיחזיקהו בביתו בע"כ והרי בזה אין טוב לשניהם, וכן מטעם זה לא והיה חגר או סומא, דהא כתיב עמך, וה"ה שלא יהיה אחד מהם חולה מטעם זה כמ"ש בקדושין (דף כ"ב):

פסוק ו

והגישו אדוניו אל האלהים. מפרש רבי מפני שמדבר במכרוהו ב"ד [כי מוכר עצמו אינו נרצע, בפרט למ"ש בקדושין (ד' טז) דרבי לא יליף שכיר שכיר ודחיית רנב"י שם הוא רק דחי' כמ"ש הריטב"א שס] ולכן יגיש אותו אל מוכריו, וממ"ש והגישו והגישו, מבואר שלרציעה צריך הגשה אחרת, כי אינו נרצע כאן בב"ד, רק והגישו שנית בביתו אל הדלת וירצעהו בינו לבין עצמו:

והגישו אל הדלת או אל המזוזה. ובפ' ראה אומר ונתתה באזנו ובדלת, וכבר פי' הרמב"ם שכאן מדבר בהעמדה שיעמידנו אצל הדלת או אצל המזוזה, ושם מדבר מן הרציעה ש ירצע את אזנו אל הדלת לא אל המזוזה, וזה היה דבר פשוט בעיני חז"ל ולא הזכירו זה במכלתא כי הוא הפשט הפשוט. אולם דברי המכלתא פה מ"ש מקיש דלת למזוזה, מיוסד על חוקי הלשון, שכבר בארתי באיה"ש (כלל קצ"ט) שדרך הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו, דהיינו שהדבר שיש בו חדוש יותר על חבירו יכתב לבסוף, בענין שיוסיף במאוחר על הקודם ולא בהפך, וא"כ הול"ל פה והגישו אל המזוזה או אל הדלת, כי מזוזה פשוט יותר מדלת, כי מזוזה כשר למצוה וה"ה לרציעה, ובזה יוסיף שיוכל להגיש אף אל הדלת שאינו כשר למצוה, והוא חדוש יותר וצריך לכתוב לבסוף, וע"ז משיב מקיש דלת למזוזה, והוא ע"פ הכלל שיסדתי שם (כלל ר') שאם נמצאו בכתוב שני דברים שהא' מיותר כי נשמע מכלל חבירו בק"ו רק שבא ללמד פי' של חבירו, אז יבא השם המלמד באחרונה אף שהראשון יש בו חדוש יותר, ואז ידבר בדרך זו ואצ"ל זו, כמו תושב ושכיר שבא שכיר ללמד על תושב וכדומה, וכן פה בא מזוזה ללמד על דלת, כי הדלת יצוייר גם כשהוא שוכב על הקרקע ואינו מעומד ומחובר לא כן המזוזה שהוא מעומד ומחובר, ובא ללמד שצריך שהדלת תהיה מעומד כמו המזוזה, ואחר שבא שם מזוזה ללמד על שם דלת לכן נכתב באחרונה אף שדלת יש בו חדוש יותר: עתה שואל על גוף הדבר מנלן שמ"ש פה והגישו אל הדלת כו' הוא רק לענין העמדה הלא י"ל שהוא גם לענין רציעה וז"ש או ירצענו במזוזה, ואם תשאל שהלא בפ' ראה אמר ונתתה באזנו ובדלת שמשמע שהרציעה הוא רק בדלת לא במזוזה, י"ל שתפס שם דלת מפני שהוא רבותא יותר, ר"ל שתוכל לתת באזנו ובדלת אף שאינה כשר למצוה כשר לרציעה וכ"ש שיכול לתת באזנו ובמזוזה שכשר למצוה, וז"ש והדין נותן מה הדלת כו', ומשיב ת"ל ונתתה באזנו ובדלת, ור"ל שאם תאמר שמ"ש בפ' משפטים והגישו אל הדלת מיירי גם ברציעה לא היה צ"ל בפ' ראה ונתתה באזנו ובדלת שכבר נודע זה מפ' משפטים. ומזה מבואר שמש"ש ונתתה באזנו ובדלת היינו רק בדלת יתן לא במזוזה. ובא ללמד שמ"ש בפ' משפטים והגישו אל הדלת או אל המזוזה הוא רק לענין העמדה לא לענין רציעה, וע"ז שואל או יעביר באזנו ובדלת ר"ל שעדיין נוכל לומר שמ"ש והגישו אל הדלת או אל המזוזה הוא גם לרציעה ומ"ש בה' ראה ונתתה באזנו ובדלת פי' אף בדלת וכ"ש במזוזה, וא"ת שא"כ לא יכתוב כלל פסוק ונתתה באזנו ובדלת שידעינן מפ' משפטים, י"ל שבא ללמד שיעביר באזנו ובדלת ויתחוב המרצע גם בדלת, וע"ז משיב שא"א לומר כן דהא כתיב ורצע את אזנו במרצע שמבואר שירצע רק האזן לבד ולא יעביר בדלת וא"כ מ"ש ונתתה באזנו ובדלת היינו שיתן באזנו לבד עד שיגיע לדלת וזה כבר נודע מפ' משפטים והוא מיותר, וע"כ שבפ' ראה מלמדנו שהרציעה תהיה רק אל הדלת, ושמ"ש בפ' משפטים והגישו אל הדלת או אל המזוזה הוא רק להעמדה, ומה שהקדים דלת למזוזה מפני שמזוזה מלמד פירוש של דלת שיהיה במחובר כנ"ל, והעקר כגירסת הספרים:

ורצע אדוניו את אזנו. כבר בארתי באיה"ש (פ' ט"ו) שאין להחזיר שם הנושא ללא צורך, ועמ"ש ואם אמר יאמר העבד דרוש בספרי ובקדושין (דף ט"ו ע"ב וד' כב) שיאמר כשהוא עבד, וכן פה שם אדוניו כפול שכבר אמר והגישו אדוניו, ללמד שלא יעשה זה ע"י שליח, ומ"ש אזנו למד ממצורע שהוא שלימין ומובא בספרי (פ' ראה) ובקדושין (ד' טו) ובכ"מ ופרש"י שלמד ממצורע עני כמ"ש במנחות (דף י) ע"ש:

אזנו. לדעת ר"י רוצע ברך שבאזן ששם אין נעשה בע"מ ולכן גם ע"ע כהן נרצע, ולדעת ר"מ נרצע בסחוס ששם נעשה בע"מ ולכן אין ע"ע כהן נרצע, ולשון הירוש' (פ"ק דקדושין) רמ"א מן הסחוס מכאן היה רמ"א אין הכהן נרצע, ומ"ש רמ"א אין כהן נמכר ר"מ ס"ל שע"י שאינו נרצע אינו נמכר כלל כי לא יוכל לקיים בו רציעה, וכן במכלתא (פרשה ג) אומר שהבת אינה נמכרת על גנבתה מפני שאינה נרצעת מבואר שמי שאינו נרצע אינו נמכר, והגר"א מוחק מ"ש אין כהן נמכר, וכ"מ מדברי הר"מ (פ"ג מה"ע) שפסק בהלכה ח' שאין כהן נרצע ובהלכה ד' שכהן נמכר, ומ"מ יש לקיים הגי' ופסק דאינו נרצע ע"פ דברי חכמים בקדושן (דף כ"א ע"ב) ובכורות (דף ל"ז ע"ב), ופסק דנמכר שכן מבואר מהאיעי' בקדושין שם ע"ע כהן מהו שימכור לו רבו ש"כ ע"ש. ומ"ש ריב"ז היה דורש כמין חומר מובא בתוספתא דב"ק (פ"ז) ובקדושין (ד' כ"ב ע"ב):

במרצע. בספרי (פ' ראה) ובגמרא' קדושין (ד' כ"א ע"ב) שבועות (דף ד') בכורות (ד' ל"ז) ס"ל לר"י בר' יהודה לרבות כל דבר ורבי סובר רק מרצע של מתכת, ומפ' בגמרא דרבי דריש כללי ופרטי ור"י בר"י דריש רבויי ומיעוטי. אולם בעיון היטב צ"ל פה והלכה אמרה בכל דבר דברי ר' ישמעאל, והוא ע"פ מ"ש בירוש' פ"ק דקדושין במרצע אין לי אלא במרצע מנין אפילו בסול אפילו בקוץ ובזכוכית ת"ל ורצע, עד כדון כר"ע, כר' ישמעאל, תני ר' ישמעאל בג' מקומות הלכה עוקבת מקרא בספר במרצע ובעפר, מבואר שקאי על הפלוגתא דפליגי ר' ישמעאל ור"ע שדעת ר' ישמעאל שדרשי' כל התורה בכללי ופרטי ודעת ר"ע שדרשינן בריבויי ומיעוטי, ועז"א עד כדון כר"ע, ר"ל תינח לר"ע שדריש ריבויי ומיעוטי ומרבה כל מילי, לר' ישמעאל ?. ר"ל מה נעשה לר' ישמעאל שדריש כללי ופרטי ואין לרבות אלא כעין הפרט שהוא של מתכת, ומשיב שר' ישמעאל חשיב לה בין ג' מקומות שהלכה עוקבת מקרא. וכבר הובאו דברי ר' ישמעאל אלה בסוטה (ד' טז) ושם חשיב תער במקום מרצע, ומן המכלתא הלז מבואר שגירסת הירושלמי עיקרית וכמ"ש רש"י בסוטה שם, ופרש"י שם דאע"ג דבכולהו קראי דרשינן, לר' ישמעאל לא משמע ליה קראי רק כפשוטו שיהיה בספר ובעפר ובמרצע רק הלכה למשה מסיני עוקבת את המקרא, וזה פי' המכלתא שר' ישמעאל ס"ל שמפשט הכתוב משמע מרצע רק שי"ל הלכה שבכל דבר, ורבי לא ס"ל הא דהלכה עוקבת מקרא, ואחר שס"ל כללי ופרטי צריך דוקא של מתכת, והעקר כגי' הספרים:

ועבדו לעולם. עוד אמר (בפ' בהר) ושבתם איש אל אחוזתו, ופי' ראב"י בספרא (סי' כא) ובקדושין (דף טו) שבא על נרצע שתים ושלש שנים לפני היובל שהיובל מוציאו, ואמר בקדושין שם ואצטריך ושבתם ואצטריך לעולם, דאי כתב רחמנא לעולם ה"א לעולם ממש כתב רחמנא ושבתם, ואי ושבתם הו"א ה"מ היכא דלא עבד שש אבל היכא דעבד שש לא יהא סופו חמור מתחלתו קמ"ל לעולם לעולמו של יובל, ור"ל שממה שכתב ושבתם נאמר שהוא רק בנרצע שתים ושלש שנים לפני היובל אבל בנרצע שבע שנים לפני היובל כבר יצא בשש וכמ"ש במכלתא שהיה בדין ומה אם הכסף וכו' לכן נאמר ועבדו לעולם, ומן ועבדו לעולם נאמר כמשמעו לכן נאמר ושבתם, ורבי ס"ל שהיה לו לכתוב ועבדו עד היובל ולא יצטרך ושבתם רק שעולם כולל משך זמן גדול קבוע, והוא או היובל שהוא משך חמשים שנה ומזה למד שמ"ש בשמואל וישב שם עד עולם היינו חמשים שנה [והגר"א גורס פסוק זה כאן], וגם כולל משך הזמן שהאדם חי על האדמה ומשמיע בזה שיוצא במיתת האדון ג"כ שהוא עולמו של האדון, וז"ש הגיע יובל יצא מת האדון יצא, והעקר כגי' הספרים:

ועבדו לעולם. כבר בארנו באיה"ש (כלל קנא) ששני פעלים הבאים זאח"ז שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון יבא הפעל השני בלא כנוי, והיל"ל ועבד לעולם, ופי' חז"ל שבא למעט שאינו עובד את הבן, וזה לת"ק דרבי (בסי' הקודם) שלא למד זה מן לעולם, שמן הסברא הייתי לומד מעובד שש שיציאתו קלה ומעטה כי יוצא בשש ובגרעון כסף ובשטר וביובל ובכ"ז עובד את הבן כ"ש נרצע שיציאתו רבה וקשה שאינו יוצא רק ביובל [וכן אמר לשון זה למעלה סי' כז] שיעבוד את הבן וה"ה לאמה העבריה שלמדו מן ואף לאמתך תעשה כן:

פסוק ז

וכי ימכור איש את בתו. חז"ל הערו פה ד' דברים, א] שמ"ש שמוכר את בתו היינו דוקא קטנה, כי הבוגרת ידעינן שאינה ברשותו מהפרת נדרים, [שהגם שבכתובות (ד' מ"ו) ובקדושי (ד' ד) אמר ממונא מאיסורא לא ילפינן, היינו לענין שתהיה ברשותו לענין ממון שממון קל מאיסור, אבל פה למדינן שהבוגרת אינו ברשותו מכ"ש ממה שאינה ברשותו לענין איסור] וכיון שהבוגרת אינה ברשותו לעמן מכירה ידעינן שגם הנערה אינה ברשותו דהא כשמביאה סימנים יוצאה מרשותו לענין מכירה הגם שהיא עדיין ברשותו לענין קדושין כי מוכר לאישות אחר שפחות ואינו מוכר לשפחות אחר שפחות [וז"ש הואיל שמוציאין אותה הסימנים מרשות אביה שהוא רשאי בקדושיה כשהיא נערה] וזה כמ"ש בנדרים (דף עו) ובערכין (דף כט ע"ב) מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר, ב] ממ"ש וכי ימכור איש ממעט אשה כמבואר אצלנו בכללי הלשון שכל שלא נמצא איזה רבוי אמרינן איש דוקא, שמן הסברא הייתי אומר כמו שהיא נמכרת ע"י אביה כן נתנה התורה גם לה רשות על בתה, ג] מדייק שרק את בתו יכול למכור לא את בנו, הגם שהבן נמכר בקל יותר מן הבת שנמכר על הגנבה, ד] ממה שכתב הדין באם האיש מכר את בתו ולא כתב הדין במכרה א"ע והול"ל כי תקנה אמה ומ"ש כי תקנה עבד, מבואר שלא יצוייר בה מכירה רק ע"י האב, כי מן הסברא י"ל שתמכר א"ע ושתמכר בגנבתה ושתרצע כמו האיש, וצ"ל ונאמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ר"ל ובזה יבואו הפסוקים דפ' ראה כפשוטם שגם העבריה נמכרת בגנבתה כמו העברי, ובזה נפרש מ"ש ואף לאמתך תעשה כן בפשוטו שמוסב גם על הרציעה, ומשיב ע"ז אם מוציאה הכתוב מידי מכר החמור ק"ו מידי רציעה הקלה, ר"ל אחר שאמר הכתוב ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם שתצא בסימני נערות מידי מכירת האב שהוא מכר חמור כ"ש שתצא בסימני נערות מידי רציעה הקלה ולא משכחת בה ועבדו לעולם עד היובל כי יוצאת בסימנים, וכיון שאינה נרצעת נסתר הק"ו מן הבן, ואמרינן שרק איש מוכר את בתו ואין האשה מוכרת א"ע:

וכי ימכור איש. למד מזה שרשאי למסרה לידי קדושין דהא מן המכירה בא לקדושי יעוד שהם קדושין אחר המכירה וכ"ש שזוכה בקדושיה כשלא מכרה, וי"ל ג"כ שלמד בזה קידוש אחר קידוש וצ"ל אם מוציאה הוא לידי קדושין מידי אמהות ק"ו לידי קדושיה:

ולמד שנקנית בכסף, מק"ו משפחה כנענית, ובקדושין (דף ה') למד מאמה העבריה, י"ל שהגמ' לא רצה ללמוד מש"כ דס"ל דיש איסור בש"כ וא"כ אין לומר מה ש"כ שאינה נקנית בביאה דשאני ש"כ דאסור לבא עליה וכ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני, ור' ישמעאל לשטתיה דס"ל שאין איסור בש"כ. דלדידיה לאו דלא יהיה קדש קאי על נרבע דזכר (כנ"ל סי' כ"א) שפיר למד מש"כ שאין נקנית בביאה, וכן י"ל שלא רצה ללמוד מאמה העבריה, די"ל כמ"ש בגמ' מה לעבריה שכן יוצאה בכסף כמ"ש רב אשי שם, אבל בשפחה כנענית יסבור כדעת ר"ש בשם ר"ע שס"ל שאין הכסף גומר ביציאתה, כמ"ש בספרא קדושים (סי' נה) ובגיטין (דף לט), ושנקנית בשטר למד מן ויצאה והיתה כמ"ש בקדושין (ד' ה'), ור"ע אזיל לשיטתה דס"ל דלאו דלא יהיה קדש קאי על שפחה (כנ"ל סי' כ"א) ולדידיה א"א ללמוד ק"ו משפחה כנענית, וכן א"א ללמוד מאמה העבריה דהא הוא ס"ל שאין הכסף גומר בש"כ, וי"ל מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף כנ"ל ולמד קדושי כסף בהיקש מאמה העבריה דנקיש אחרת אל האמה ואין משיבים על ההיקש, וזה שלא כדברי תוס' קדושין (ד' ד' ע"ב ד"ה מעיקרא):

וכי ימכור וגו' לאמה, מלת לאמה מיותר דסתם מכירה הוא לאמה ובכ"מ אמר סתם ונמכר לך, וכבר דרשו בגמרא לדעת ר"מ שמלמד שיוכל למכרה לאמה לבד והיינו אם מתנה שלא ליעד, ולדעת רבנן מרבה שמוכרה לפסולים שאין יכולים ליעד, ולדעת ר"א מרבה שמוכרה לקרובים כמ"ש בקדושין (ד' י"ט ע"ב), ותנא דידן [שנראה שהוא ר"ע כי המאמר שאחריו לא תצא כצאת העבדים נזכר למעלה סי' כ"א בשם ר"ע] ס"ל כדעת חכמים שהמתנה ע"מ שלא ליעד תנאו בטל, בשגם לגי' הגר"א (בסי' מג) ס"ל לר"ע כן בפי', וכן ס"ל דאין מוכרה לפסולים ולקרובים (כמש"ל סי' מה) ולכן פי' מ"ש לאמה שלא ימכרנה רק לאמה אחת לא אמהות אחר אמהות, ומזה למד ריה"ג שאין מוכרם אמהות אחר אמהות ולא אמהות אחר קידוש כשטת ר"ע דס"ל בבגדו בה כיון שפירש טליתו עלים שוב אינו רשאי למכרה, ובמ"ע ואצ"ל אמהות אחר אמהות הגיה הגר"א אבל לא אמהות אחר אמהות ואצ"ל אמהות אחר קידוש, וכן משמע בירוש' פ"ק דקדושין תני רשב"י כשם שאין אדם מוכר לשפחות אחר אישות אך לא לשפחות אחר שפחות, ומ"ש לא תצא וכו' כתוב ומפורש למעלה (סי' כא):

פסוק ח

אם רעה בעיני אדוניה, כפי הפשט פי' שלא מצאה חן בעיניו וע"כ אינו רוצה ליעדה [להוציא מפי' ר' אליעזר שת"ל שמוכרה לפסולים. ופי' שרעה בנשואים וכמו שיתבאר (סי' מה) שר"ע שסתמא זו כוותיה חולק ע"ז], וממ"ש אשר לא יעדה והפדה מבואר, שעקר המצוה הוא ביעוד וכמ"ש במשנה דספ"ק דבכורות וכמ"ש בפ' בא על פסוק ואם לא תפדה וערפתו, ומ"ש והפדה אינו מוסב על האדון רק על האב המוכר שנזכר בפסוק הקודם וכי ומכר איש, אולם יקשה אחר שיש לו זמן ליעד עד סוף שש, מתי יהיה הגבול שנכוף את האב הלא יכול לומר תמיד שימתין עד יתרצה וייעד, עז"א לא ייעד לשתים כאחת, וא"כ אם ייעד אחרת אז גלה דעתו שלא ייעד את זו ומחויב האב לפדותה, והעיקר כגי' הספרים:

אשר לא יעדה. מבואר בקדושין (ד' י"ח ע"ב וד' י"ט) שדעת ר' יוסי בר"י דמעות הראשונות לאו לקדושין נתנו, והיעוד חל ע"י מה שיש לו עליה שוה פרוטה של העבדות ובזה מקודשת מאז ואם בא אחר וקדשה בינתים מקודשת לשני, ועז"א ר' יוסי (שהוא ר"י בר"י) שלא ימכור ע"מ ליעד היינו למכור בתנאי שיהיו המעות לקדושין ושיחולו אח"כ הקדושין למפרע שאם יקדשה אחר תהיה מקודשת לאדון, כי הייעוד הוא כך אם יש שהות ביום לעשות עמו ש"פ, אבל המעות לא נתנו לקדושין, ור"ע ס"ל דמעות הראשונות לקדושין נתנו, וא"כ מוכר הוא באופן זה ואף אם קדשה אחר אם רצה ליעד מיעד דחלו קדושי ראשון והגר"א מגיה לא ימכור ע"מ שלא ליעד, ולדבריו הוא הפלוגתא של ר"מ וחכמים (קדושין י"ט):

לעם נכרי. תרגם אונקלוס לגבר אוחרן, אולם לשון עם לא יצדק על איש אחד, ומבואר כמ"ש הרמב"ן שהוא אזהרה אל האב ואל הב"ד שישגיחו על כך (בגי' הגר"א זה אזהרה לאב) שלא ימכרנה לנכרי, [ואף שבל"ז א"א דהא לא יוכל לקיים מצות יעוד י"ל דאתיא כמ"ד מוכרה לקרובים וי"ל שלכן השמיט זה הרמב"ם והסמ"ג דס"ל אין מוכרה לקרובים, וי"ל שמוכרה לנכרי שהתגייר בנו דמשכחת יעוד בבנו]. ומ"ש בגמ' ובמכלתא ללמד מזה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות או אחר שפחות זה למד מן בבגדו בה וכמ"ש הרמב"ן שהם שתי אזהרות שהאב לא ימכור לעם אחר היינו לנכרי. וכן לא יוכל למכרה גם לישראל בבגדו בה וכמו שיתבאר בסי' שאח"ז, וכפי דרכי הלשון הול"ל לא ימשול למכרה לעם נכרי, מזה מבואר כהרמב"ן שזה בא כמאמר מוסגר שלעם נכרי (ר"ל לנכרי) לא ימשול למכרה כלל וע"ז תפס לשון לא ימשול, ר"ל שע"ז אין לו יכולת כלל ואם מכר אינה מכורה, ועוד אמר כי בבגדו בה ורוצה למכרה שנית שזה נחשב אצלה כאלו מוכר אותה לעם אחר כי כבר הורגלה בבית אדוניה וכאלו הוא עמה ומולדתם וכשיוציאנה לבית אחר נחשב אצלה כמוסר אותה לעם אחר כי זה נעשה ע"י בגידה:

לא ימשול למכרה בבגדו בה. כבר הזכרנו (בסימן הקודם) שכולל בזה שתי אזהרות: א] שלא ימכרנה לנכרי בשום אופן, ב] שלא ימכרנה בבגדו בה אך לישראל שדומה בעיניה כאלו מוסר אותה לעם נכרי, ור' יונתן ור' ישמעאל שניהם מפרשים בבגדו מענין בגידה שהוא מענין שקור, ור' יונתן מפ' שקאי על האב שהאב בגד בה כי ממשפט הבנות שישבו בבית אביהן ויפרנס אותן לא למכרן שזה בגד מצד האב שמשקר באהבת יוצאי חלציו כמ"ש הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו, ולפ"ז מאמר זה נמשך למעלה שאמר לעם נכרי ה"ז אזהרה לאב שלא ימכרנה לנכרי, וכן האב לא ימשול למכרה לאיש אחר אחר שבגד בה, ור' ישמעאל ס"ל שזה לא נקרא בגידה מצד האב כי אינו מוכר את בתו רק בשהעני לגמרי כמ"ש הרמב"ם (פ"ד מה"ע), רק שמוסב על האדון שהוא בגד בה ואינו מקיים התנאי שלקחה ע"מ ליעד ואינו מיעדה, וזה בגד גמור, כי האב כשמוכרם מוכרה ע"מ ליעד ואינו מוכרה לעם אחר. כי מעות הראשונות לקדושין נתנו אבל האדון אי אפשר שימכרנה ע"מ ליעד אחר שהיא קטנה וא"א לה שתתקדש רק על ידי אביה וא"כ ימכרנה לעם אחר כי הלוקח לא ייעד אותה, וכן הרמב"ם בס' המצות ובחבורו (פ"ד ה"י) פי' שהוא אזהרה על האדון בל נטעה שאחר שיוכל ליעדה לבנו יוכל למכרה לאחר, וזה כדעת ר' ישמעאל, אולם מ"ש ר"י כיון שבגד בה ור"ע אומר כיון שפירש טליתו עליה נזכר בקדושין (ד' י"ח ע"ב) שר"ע אומר כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למכרה ור' אליעזר אומר כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למכרה, במאי קמיפלגי ר"א סבר יש אם למסורת ור"ע סבר יש אם למקרא, והנכון אצלי כפי הקרוב אל הפשט, משום דהכתיב הוא אשר לא יעדה באל"ף שהוא המסורת, והקרי הוא אשר לו יעדה בוי"ו שהוא המקרא, וס"ל לר"א דאזלינן בתר הנסורת והכתיב לא באל"ף שהיא רעה בעיני אדוניה ועי"כ לא יעד אותה, ומזהיר שלעם נכרי לא וכל למכרה אחר הבגידה הזאת שלא ייעד אותה. וס"ל שבא הצווי בין על האדון בין על האב ואין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפתות, ור"ע סבר שיש אם למקרא והקריאה היא לו יעדה בוי"ו, ופי' אם רעה בעיני אדוניה אחר שתחלה לו יעדה ואחר היעוד רעה בעיניו וגרשה, לא יוכל האב והאדון למכרה לשפחות אחר אישות, והבגד של האדון הוא שקדשה ובגד בה וגרשה, והוא כדעת י"מ שהביאו התוס':
ונראה
דאזלי לשטתייהו דר' אליעזר שמותי הוא (כפי' התוס') שהוא מתלמידי ב"ש ס"ל כב"ש דאמרי (סוף גיטין) לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר [וכ"כ התוס' סוטה (דף ג') בשם הירושלמי דר"א ס"ל בזה כב"ש] ולכן א"א לו לפרש אשר לו יעדה בוי"ו, שאם יעדה איך יוכל לגרשה ע"י שרעה בעיניו למ"ש למעלה (סי' מב) פירושו שלא מצאה חן בעיניו, הא אסור לגרש אא"כ מצא בה ערות דבר, וע"כ תפס אח המסורת לא יעדה באל"ף שלא יעד אותה. ור"ע לשיטתו שסובר (שם) שאפי' מצא אחרת נאה הימנה יכול לגרשה החזיק כמקרא לו בוי"ו, ומדבר כשפרש טליתו עליה ויעד אותה ואח"ז לא מצאה חן בעיניו ומגרש אותה, ועוד י"ל שר"א לשיטתו שאמר בקדושין (די"ט ע"ב) אם רעה בעיני אדוניה שרעה בנשואיה שמכרה לפסולים חייבי לאוין דתפסי בהו קדושין כדכתיב אשר לא יעדה כפרש"י, וא"כ מוכרח לומר אשר לא יעדה באל"ף. ור"ע לשיטתו דס"ל אין קדושין תופסין בחייבי לאוין א"א לפרש רעה בנשואיה דא"כ איך אומר אשר לא יעדה הא אין קדושין תופסין בה כלל ובהכרח מפרש אם רעה בעיני אדוניה שלא מצאה חן כסולית יעדה בוי"ו:

פסוק ט

ואם לבנו ייעדנה. שעור המאמר לעם נכרי לא ימכרנה אבל לבנו ייעדנה, והתבאר אצלי באילת השחר (כלל קיא) שדרך העברי להקדים את הפעל אל השם, ושם (כלל קיג) שבמאמר הבא דרך חלוקה ויסוד החלוקה הוא בין השמות יקדים תמיד את השם שהוא יסוד החלוקה, ולכן הקדים פה את השם לבנו כי הוא יסוד החלוקה, לנכרי לא, אבל לבנו ייעדנה, אבל עם העיון לא יצדק זה פה שכבר התבאר (שם כלל קיד) שלא יכנסו מאמרים בגדר החלוקה רק אם הם שוים בדבר אחד בהשם או בהפעל ומחולקים בדבר א', לא במשפטים החלוקים לגמרי בין בשם בין בפעל, ופה מחולקים לגמרי כי לנכרי אוסר ע"י מכירה ולבנו מתיר ע"י יעוד, והם מובדלים בין בשם לבנו בין בפעל ייעדנה, ואינם נכנסים בגדר החלוקה והו"ל להקדים את הפעל ואם ייעדנה לבנו, ומזה דייקו חז"ל שהקדים השם לבנו, לדייק שהשם דוקא לבנו ולא לאחיו, שאם יאמר ייעדנה לבנו נאמר שלא בא בדוקא רק לדוגמא וה"ה לאחיו [וכבר בארתי באיה"ש (כלל צא) שיש בזה הבדל בין מקדים את השם אל הפעל שאז בא בדוקא וכשהקדים את הפעל אין להכריע אם בא השם בדוקא] ובארו הטעם שהייתי אומר גם לאחיו כי נכנס תחתיו ליבום, והגם שי"ל בנו עדיף שנכנס תחתיו לשדה אחוזה, שהלא מה שידעינן שנכנס לשדה אחוזה הוא ממה שקם תחתיו ליעוד שזה מפורש בו כמ"ש בספרא בחקותי (סי' צח), וכן היה יכול לומר שנכנס תחתיו לע"ע, רק שגם זה אין מפורש ואם נטעה שנכנס תחתיו ליעוד כן יכנס תחתיו לשדה אחוזה וע"ע, והגר"א מסיים פה ויכנס אחיו תחתיו לאחוזה (ועי' בירוש' יבמות פ"ו ה"ח ובקדושין דף י"ז ע"ב). עכ"פ ראינו שהמכלתא לא חש למ"ש בגמ' כלום יש יבום אלא במקום שאין בן שזה רק לענין מה שלמד שם לע"ע ונודע שהבן קם ליעוד, אבל לפום סברא שאין לבן מעלת יעוד נוכל לומר שבין וליעוד בין לע"ע ושדה אחוזה האח שוה עם הבן כיון שנכנס ליבום והבן אין לו שום מעלה יתירה:

כמשפט הבנות יעשה לה. הנה יתבאר לקמן (סי' נו"ן) שבמ"ש אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע פליגי ר' יאשיה ור' יונתן, שר' יאשיה מפרש שקאי על האמה. ור"ל שגם אם יקח אחרת שהיא אשה בת ישראל בכ"ז לא יגרע מן האמה העבריה שארה כסותה ועונתה, ור' יונתן מפ' שקאי על האחרת ור"ל שאם יקח אחרת בת ישראל לא יגרע מן האחרת בת ישראל את שארה כו"ע, וכבר כללתי בספר התו"ה פ' צו (סי' פה) שכ"מ שהדבר מפורש בגופו אין מהראוי שידמה אותו לדבר אחר וכמ"ש על כאשר יורם משור זבח השלמים וכי מה למדנו מזבח השלמים וכן במקומות רבים ע"ש, וא"כ לשיטת ר' יאשיה שמ"ש שארה רו"ע לא יגרע קאי על האמה. הרי מפורש בגופא שאין לגרוע ממנה שאר כו"ע אף כשלקח אחרת וכ"ש קודם שלקח אחרת, וא"כ למה צ"ל כמשפט הבנות יעשה לה, ובפרט שביתר בנות לא נמצא מפורש שמחויב בשאר כו"ע ובאמה הוא מפורש ואיך ידמה אמה שמפורש בגופא ליתר בנות שאין מפורש אצלם וע"כ אמר לשטתיה שבא ללמד ונמצא למד שמפה נלמד ליתר הבנות שכן משפטן, ור' יונתן לשיטתיה שס"ל שמ"ש שארה כסותה ועונתה לא יגרע פי' שלא יגרע מן הבת ישראל שלקח את שארה כו"ע, וא"כ הדבר מפורש בבת ישראל ואינו מפורש באמה העבריה, אומר לשטתיה שמ"ש כמשפט הבנות, יעשה לה בעבריה הכתוב מדבר ר"ל בא ללמד לאמה עבריה כי בת ישראל מפורשת במ"ש אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע שפי' מן הבת ישראל ואינו מפורש בעבריה ואמר פה כמשפט הבנות יעשה ללמד בעבריה:

פסוק י

אם אחרת יקח לו, מוסב על מ"ש ואם לבנו ייעדנה ואם יקח האב אל הבן שייעד לו את האמה עוד אשה אחרת ישראלית. והנה כשייעד את האמה לבנו בכ"ז עדיין עובדת את האדון עד שש או יובל, דהא לא נזכר שיוצאת ביעוד, שהגם שכתב הרמב"ם שאינו נוהג בה מנהג שפחות בכ"ז כשיעדה לבנו מעשה ידיה להאדון והוא חייב במזונותיה, ולפ"ז חיוב שאר וכסות הוא על האדון ומה משמיענו שאם יקח לבנו אשה אחרת לא יגרע שאר וכסות, למה יגרע הלא שאר וכסות של האחרת שלקח הוא על הבן ושאר וכסות של האמה הוא על האדון כבתחלה, וע"כ שמדבר בבן הסמוך על שלחן אביו, ובזה גם שאר וכסות של האחרת שלוקח הוא על האדון ומשמיענו שלא יגרע ויתן שאר וכסות לשתיהן, ומזה הוכיחו חז"ל שחייב להשיא בנו קטן. והנה מ"ש בסנהדרין (דף ע"ו) המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן דעת הרמב"ם והטור הוא אחר י"ג (ע' בא"ע סי' א' וסי' מ"ג) ואף לדעת רש"י ותוס' שמצוה להשיאן קודה י"ג. הקדושין הם דרבנן, וכמו שמוכח ממ"ש בקדושין (ד' י"ט) א"כ מצינו אישות לקטן, רק פה הדבר שבן י"ג וקראו קטן מפני שסמוך על שלחן אביו וכמ"ש בב"מ (דף י"ב ע"ב) גדול וסמוך על שלחן אביו זה קטן, כי כן תפס הציור שהאב משיאו אחרת ונותן לו השאר והכסות ומצד שסומך על שלחן אביו הוא קטן ומביא סמך ממ"ש והודעתם לבניך ולבני בניך שצריך שישתדל שיהיו לו בני בנים:

שארה כסותה ועונתה, שם שאר נרדף עם בשר, ככלות בשרך ושארך (משלי ה׳:י״א) אם יכין שאר לעמו, וימטר עליהם כעפר שאר (תהילים ע״ח:כ״ז) כלה שארי ולבבי (שם עג), רק ששאר מציץ הבשר העקרי של האדם שאין לו חליפין ונשאר בו תמיד ולכן אמר בשרך ושארך, שמלת שארך מוסיף על בשרך, וכן בא על המזון שניתך לבשר האדם ונותנת לו שארית, וכמו ששם בשר בא על הקרובים, אך עצמי ובשרי אתה, כן שם שאר, רק ששם שאר מציין הקרובים בלא אמצעי, וכשרוצה לציין הקרוב ע"י אמצעי יאמר שאר בשרו כמ"ש בפ' אמור (סי' ק"ח), וכמי שבא שם בשר על חבור האיש ואשה, ודבק באשתו והיו לבשר אחד כן מציץ בשם שאר, כמ"ש כי אם נשארו זו אשתו, וכמ"ש ולא אחד עשה ושאר (מלאכי ב׳:ט״ו) לפי פירושי שם, ולכן י"מ כה שאר מזון, (כן תרגומו זיוני, וי"מ על הבשר, וי"מ על העונה, ומלת ועונתה שתפו חז"ל עם שרש ענה מנל"ה, ומצאנוהו על ענוי ממזון ועל ענוי מתשמיש. וכמ"ש בתה בארך בפ' אחרי (סי' ע"ב) ובזה פליגי ר' יאשיה ורבי, וגם נוכל להוציאו מענין עת וזמן שגם מלת עת שרשו ענת שמו אמת מן אמן בחסרון נו"ן, ולא תעוננו פי' ר"ע בספרא קדושים (סי' ע"ב) נותני עתים, וזה דעת ר' יונתן שפי' שיהיה הכסות לפי שארה ובשרה ולפי הזמן. והנה הפלוגתא הזאת מובא בגמ' כתובות (ד' מ"ז ע"ב) ודעת ר' יאשיה מובא בסתם, ודעת רבי מובא בשם ר' אלעזר, ודעת ר' יונתן בשם ראב"י ושם לא נזכר הק"ו שמביא ר' יונתן בכאן על מזון ודרך ארץ, ומבואר שם שלדעת ראב"י שהוא ר' יונתן דפה מזונות דרבנן, וכ"כ בסמ"ג ובס' יראים, וס"ל שהק"ו הנז' כאן ובתוספתא הוא אסמכתא, ויש בזה פלפולים שונים שאין כאן מקומן, ולדעתי ר' יאשיה ור' יונתן אזלי לשיטתם שמבואר (בסי' הקודם ובסי' שאח"ז) שר' יאשיה מפ' מ"ש שארה כסותה ועונתה לא יגרע קאי על האמה, ולכן מפ' שאר על המזונות כי בודאי חייב האדון במזונותיה מדאו' דהא חייב גם במזונות העבד וגם במזונות אשתו ובניו וכ"ש במזונות האמה קודם השלמת שש, ור' יונתן לשיטתיה שמפ' מ"ש שארה כו"ע לא יגרע קאי על האחרת שלקח שהיא הישראלית, לא ראה לפרש שארה על המזונות דס"ל דמזונות אשתו דרבנן ומפ' שהכל קאי על הכסות. ובזה יש להמציא גם ההבדל בין רבי ובין ר' יאשיה, ע"פ הכלל אשר יסדנו באיה"ש (כלל קצ"ט) שדרך הכתוב תמיד לדבר בלשון לא זו אף זו לא בדרך זו ואצ"ל זו, ר"ל שהדבר הפשוט יכתב תמיד בראשונה ודבר שיש בו חדוש ורבותא יכתב תמיד באחרונה, וע"כ לר' יאשיה שס"ל שמ"ש שארה כו"ע לא יגרע קאי על האמה ואצלה מה שחייב במזונותיה הוא דבר פשוט כנ"ל וכסותה ועונתה הוא דבר חדוש לכן מפ' שארה על המזונות ועונתה על התשמיש, שבזה בא הסדר כראוי שהקדים דבר הפשוט ואחריו דבר החדוש ורבי יסבור בפשט הכתוב כר' יונתן שמ"ש שארה כו"ע לא יגרע קאי על האחרת שלקח רק שסובר שחיוב מזונות האשה הוא דאוריי' לכן מפ' להפך כי באשה ישראלית חיוב העונה הוא דבר פשוט יותר וחיוב הכסות חדוש יותר ואחריו חיוב המזון שהוא יותר חדוש ובא הסדר לא זו אף זו כהלכתו:

שארה כסותה ועונתה לא יגרע, כבר בארתי באיה"ש (כלל קכג) שכ"מ שבאו שני נושאים ואחריהם פעל נשוא מסתמא בא הפעל על הנשוא האחרון, וא"כ פה שמדבר מן האמה ומן האחרת שלוקח עליה, משמע שמה שאומר ששארה כו"ע לא יגרע מוסב על האחרת שלא יגרע מן הבת ישראל שארה כו"ע, וז"ש שומע אני בבת ישראל הכתוב מדבר. אמנם ר' יאשיה מוכיח מלשון לא יגרע שפעל גורע בא על שגורע מכמות ידוע וחק הקצוב מכבר, ואם מוסב על האחרת הול"ל לא ימנע או יחשך, וממ"ש לא גרע מבואר שמוסב על האמה שהוא היה לה כבר חק קצוב בעת הנשואין וצוה שלא יגרע מחק שיש לה מכבר בעבור האחרת שלקח, ור' יונתן ס"ל שמ"ש שארה כו"ע לא יגרע מדבר מן האחרת שהיא בת ישראל שלר' יאשיה צריך לדחוק במ"ש כמשפט הבנות יעשה לה שבא ללמד ונמצא למד, שזה דוחק (כנ"ל סי' מ"ז) (משם מוכח שמ"ש כאן שאר כו"ע לא יגרע מדבר בבת ישראל, וגם בזה הולך ר' יונתן לשטתו שמפ' שארה כסותה ועונתה הכל על הכסות שיהיה הכסות מכוון לפי בשרה ולפי הזמן (כנ"ל הי' הקודם) וע"ז וצדק לשון לא יגרע, ר"ל שלא יגרע מן הקצב הזה שיהיה מכוון לפי שארה ולפי הזמן והעונה שהוא ג"כ כמות וקצב ידוע:

פסוק יא

ואם שלש לא יעשה לה. היינו יעוד לו או לבנו או והפדה. והנה לר' יונתן שמפ' שמ"ש שארה כסותה ועונתה לא יגרע קאי על בת ישראל שלקח אי אפשר לפרש ששלש אלה היינו שאר כו"ע דהא זה דבר בבת ישראל, אבל לר' יאשיה שפי' שמ"ש שארה כו"ע לא יגרע מדבר בעבריה הלא יותר טוב לפרש ששלש אלה היינו שאר כסות ועונה, כי על יעוד ופדיון היל"ל ואם אחת משלש אלה, וז"ש או אינו אלא שארה כו"ע, אָמַרְתָּ אין דבור אמור אלא בעבריה. ר"ל הלא אתה אמרת ששאר כו"ע אמור בעבריה [וכוון על ר' יאשיה שאמר כן] וא"כ טוב יותר לפרש ששלש אלה היינו שאר כו"ע, ע"ז משיב ת"ל ויצאה חנם (כצ"ל) ור"ל שאם הכונה על שאר כו"ע ומדבר אחר יעוד שכבר יעדה והיא אשתו ומונע ממנה שכו"ע מה שייך לומר ויצאה חנם הלא אז היא אשתו ואינה יוצאה עוד בסימנים ובבגרות שמרמז ע"ז בויצאה חנם רק בגט, ויראת חנם לא משכחת רק קודם יעוד שאז יצוייר שתצא בכסף ע"י פדיון ומלמד שבסימנים יוצאה חנם בלא כסף, ומקשה עוד שומעני חנם מן הגט, וזה יובן עפמ"ש בקדושין (דף יח) יש בעברי מה שאין בעבריה שהוא יוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון משא"כ בעבריה, ומקשה ורמינהו יתירה עליו אמה העבריה שהיא קונה א"ע בסימנים, א"ר ששת כגון שיעדה [ר"ל ואז לא נפקא בהני אלא בגט] ומקשה יעדה פשיטא גיטא בעיא, ומשיב מהו דתימא לא לבטלה הלכתא מינה קמ"ל, פרש"י הלכתא, הלכות אמה העבריה ואם רצתה לצאת באחד מאלו בלא גט תצא, וז"ש במכלתא שומעני חנם מן הגט שנאמר שאם שלש אלה דהיינו שאר כו"ע לא יעשה לה תצא חנם בלא גט ומ"ש וכתב לה ספר כריתות הוא רק בישראלית לא בעבריה כי גם אחר יעוד לא לבטלה הלכתא מינה ויוצאה בלא גט, ע"ז משיב שלכן אמר ויצאה חנם אין כסף לפרש שאין פי' חנם מן הגט. רק פי' חנם בלא כסף, ומ"ש או בעבריה צריך למחוק:

ויצאה חנם אלו ימי בגרות, אין כסף אלו ימי נערות, כ"ה בברייתא מובא בקדושין (דף ד') וכבר בארתי בס' התו"ה (אמור סי' צו) שאין כסף הוא שלילה כללית שאף בימי נערות שיכול אביה לקדשה וכסף שנתן האדון היה לקדושין וה"א שיחזור לו כסף זה שהיא ביד אביה קמ"ל שאין כסף כלל, ומזה עצמו הוכיח רב יהודא אמר רב (שם) שאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר שהוא האב, שאם אין כסף קדושין להאב מה צורך להודיע שלא יחזיר לו האב כסף קדושין ע"ש באורך דברי חכמה ודעת, ובגמרא שם מקשה ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות, אמר רבה בא זה ולמד על זה מידי דהוה אתושב ושכיר, א"ל אביי מי דמי התם תרי גופי נינהו אבל הכא חד גופא כי נפקא לה בנערות בגרות מאי בעי גביה, אלא לא נצרכא אלא לבגר דאילונית ע"ש, ובזה תראה שמ"ש במכלתא שאלו לא נאמר אלא אחת הייתי אומר הן הן ימי בגרות הוא כתירוץ רבה שס"ל דאפילו בחד גופא אמרינן בא זה ולמד על זה, ור' יונתן ס"ל כשיטת אביי שבחד גופא לא אמרינן בא זה ולמד על זה וסובר שלא נצרכה אלא לבגר דאילונית, ועז"א ר' יונתן אומר ויצאה חנם בבגר היינו באילונית שהיא בוגרת תמיד שלא נמצא בה נערות, ואין כסף בנעורים. הייינו בנשים שאינן אילונית ונמצא בם נערות [משא"כ בדברי הת"ק צריך לגרוס ויצאה חנם בימי בגר. וכן בימי נעורים שזה כשיטת רבה] ור' אלעזר ס"ל כר' יוסי בר' יהודה שס"ל (קדושין ד' ט"ז ונדה ד' מו) דמבן ט' שנים ויום א' עד י"ב שנה שהביא סימנים ועודם בו הם סימנים לכן אמר אין כסף בסימנים ר"ל שא"צ ימי נערות שהוא י"ב שנים רק שדי בסימנים לבדם אף שהוא קטנה בת ט' שנים ויום א', ור' נתן בא לבאר שהלא יל"פ שאם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם היינו שתצא תיכף אף קודם שהביאה סימנים, עז"א שאם תאמר כן יהיה סתירה בין הכתובים שהרי אמר אם רעה בעיני אדומה והפדה הרי שאם לא יעדה לו ולבנו צריך כסף פדיונה הרי אמרה תורה תן כסף ואיך אמרה אין כסף, וע"כ יש גבול ביניהם שקודם שהביאה סימנים צריך והפדה ואחר שהביאה סיממם אין כסף:

פסוק יב

מכה איש ומת. זה כפול בפ' אמור ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת, ומשיב שמשם נוכל לפרש כריב"ב דס"ל שבהכוהו עשרה אנשים בזאח"ז ומת האחרון חייב כמ"ש בסנהדרין (ד' עח) דס"ל כי יכה כל נפש אפי' מקצת נפש, דכן סתם ג"כ בספרא (שם סי' רמו) ופי' אפילו סטרו סטירה ומת עי"כ, או בסטר סטירה לגוסס בידי אדם, דאא"ל שנטעה שיתחייב על סטירה לבדה דהא כתיב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, לכן אמר פה מכה איש ומת ולא אמר כל נפש שדוקא אם מת ע"י לבדו, וכרבנן דפליגי אריב"ב ולכן מפרשי כי יכה כל נפש שאינו חייב עד שתצא כל נפשו ע"י הכאה:

מכה איש. ושם אמר ואיש כי יכה כל נפש אדם, ומבואר אצלנו ויקרא (סי' יו"ד) ובאילת השחר (פרק לא) ההבדלים שבין שם אדם ושם איש, ששם איש בא לסימן המין ולא אשה, וגם במקום שלא בא לסימן המין מורה על הגדלות וממעט קטן, משא"כ שם אדם כולל אשה וקטן, וממ"ש פה מכה איש יש למעט אם המוכה אשה או קטן לכן אמר שם כי יכה כל נפש אדם, ושם אמר ואיש כי יכה ויש למעט אם הרוצח הוא אשה [כי קטן בל"ז אינו בר עונשין] אבל פה אמר מכה, כל מכה, ועדיין נאמר אם המוכה איש די בכל מכה. ואם המכה איש די בכל מוכה, ולא נדע אם המכה והמוכה אינו איש אבל כבר אמר בפ' רוצחים ונס שמה רוצח מכה נפש ועל כולם אמר רוצח הוא ולא נזכר שם איש לא במכה ולא במוכה, אבל קשה דא"כ הול"ל גם כאן מכה נפש או מכה אדם, ע"ז משיב לתלמודו הוא בא שאם יאמר בשניהם מכה נאמר שאף קטן המכה יהרג עז"א ואיש כי יכה שהגם שאינו שם המין למעט אשה ממעט קטן, ואם יאמר משניהם כי יכה נפש אדם נאמר אף מכה בן שמונה לכן אמר מכה איש ללמד שמ"ש נפש אדם היינו אדם שהוא יש וראוי להתקיים לא בן שמונה, ומובא בסנהדרין (דף פד) ובתו"כ אמור (סי' רמה) וכן דרש לקמן (סי' סב) על וגונב איש, והעתקתי כפי נוסח הגר"א:

מות יומת. פה קצר ופרטי ההלכות נתפרשו במק"א, א] שצריך התראה כמ"ש ע"פ שנים עדים, שעד כולל גם ההתראה, ונראה דהמכלתא אתיא כר"י במכות (דף ו') דס"ל שצריך שיהיו שני עדים מתרים בו כמ"ש ע"פ שנים עדים, ב] שלא יומת רק בב"ד כמ"ש עד עמדו לפני העדה למשפט כן גי' הגמ' מכות (ד' יש) ובספרי וכן צריך להגיה כאן, ג] לא התבאר פה באיזה מיתה יומת, שמצאנו סתם מיתה על חנק ועל סקילה, ולמדו ממ"ש דמו ישפך, שהחנק והסקילה אין שופכים דמו, ומזה אין מבואר עדיין התזת הראש שיצוייר שפיכת הדמים ע"י פתיחת הגידים, ולמד מע"ע שעריפת העגלה היתה תחת עריפת ראש הרוצח, וסנהדרין (דף נ"ב ע"ב) למד ממ"ש ומת תח"י נקום ינקם ונקמה הוא בחרב, והבאתי עליכם חרב נוקמת, כי פתיחת הגידים אינו דרך נקמה כי רבים בחרו לעצמם מיתה קלה הזאת, ושם באר דלמ"ד חנק חמור למד מע"ע:

פסוק יג

ואשר לא צדה. פעל צדה נגזר משם צד שמתכוין אל כמה צדדים, ומצדד לכל הצדדים, ועז"א ואתה צודה את נפשי לקחתה (ש"א כד), אולם גבי גלות הזכיר תנאי או השליך עליו בלא צדיה ר"ל שלא יתכוין לצד אחר, ופה אמר ג"כ ואשר לא צדה שלא התכוין לצד אחר, ומפ' בגמרא (ב"ק ד' כ"ו מ"ב ומכות ד') שא' מדבר אף בנתכוין בצד זה רק לא לצד ונקודה שעמד בו הנהרג כגון מתכוין לזרוק שתים וזרק ד', וכן יפול שם צדיה אם מתכוין לאותו צד שעמ"ש בפ' מסעי גבי מזיד או השליך עליו בצדיה פי' בספרי שמתכוין לו, שהאורב והצודה יכוין לכמה צדדים ועקר מגמתו אל צד ונקודה שאויבו שם, וכשאמר בצדיה פי' לאותו צד וכשאמר בלא צדיה פי' שלא נטה לצד אחר, והמכלתא כלל בזה גם אם התכוין דרך עליה שמבואר במשנה דמכות (דף ז) שלמדו מן ויכל עליו וע"ז מביא הא כיצד הים מעגל במעגלה וכו', ומ"ש והאלהים אנה לידו ר"ל מה' סבב הסבה שיהרג על ידו. כי הנהרג נתחייב מכבר מיתה לשמים וההורג נתחייב גלות כענין מ"ש על דאטפת אטפוך וכו', וכבר בארתי בפי' ירמיה (ס"ב פסוק כד) ההבדל בין אנה ובין קרה, שקרה הוא שהדבר עצמו יזדמן אליו, ואנה יזמין אליו סבת הדבר, כי הקרה ה' אלהיך לפני (בראשית כז) הזמין אליו הדבר עצמו, אבל והאלהים אנה לידו ר"ל שהמציא לידו סבת הדבר, באשר נתחייב גלות והמציא ה' הסבה שיגלה ע"י, אבל לא המציא אליו הדבר עצמו שאז פטור מגלות כמו אם המית דרך עליה שפטור מן הגלות, ופי' הרמב"ם (בפ"ו מה' רוצח הי"ב) שזה כמו אנוס הוא שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים אלא כמין פלא הוא, וע"כ הביא המכלתא כאן המשנה דמכות היה מעגל במעגלה, ובזה יש להעמיד גי' המכלתא שהביא כל המשנה, והודיע בזה כי מהשגחת ה' לשלם לעושי הרעה כרעתו ע"י עושה רע כמ"ש משל הקדמוני מרשעים יצא רשע שמי שהרג בשוגג בלא מדים ונתחייב גלות יהיה הוא השליח להרוג הרשע שהרג במזיד ויגלה ע"י לשאת את עונו הגם שבפעם הראשון שהרג בשוגג היה בלא סבה השגחיית, ומאמר זה מובא במכות (דף י' ע"ב) בשם ריש לקיש:

ושמתי לך מקום. לפי הפשט ידבר מערי מקלט, אבל למה נאמר זה הרי לא קלטו עד שבאו לארץ ועד שהפרישו את כולם, ובהכרח שגם במדבר היה מקום קליטה ועז"א ושמתי לך, כי מחנה הלוים היה קולט, וכן אמר במכות (ד' יב) וזבחים (ד' קיז) ושמתי לך מקום בחייך מקום מקומך, ר"ל המקום שלך דהיינו מחנה לויה יהיה למנוס, ויען שזה לא הוחל עד שהוקם המשכן ונעשו המחנות אמר שישים בעתיד, וגם רמז לו שהוא יפריש בחייו, ומה שלא באר ושמתי לך מחנה או ושמתי ערים אשר ינוס שמה ולמה תפס שם מקום, כי המקום כולל גם הגבול סביב כי בערי מקלט גם הגבול שסביב העיר קולט, כמ"ש במשנה דמכות (דף יב) וכמ"ש ואם יצא יצא הרוצח מגבול עיר מקלטו. אין לו דם אבל בגבול העיר קולט, ומפרש שגבול העיר היה אלפים אמה כמ"ש ומדותם מחוץ לעיר אלפים, לכן אמר שם מקום שהמקום שנאמר על העיר כולל גם הגבול שסביבה [וזה ההבדל בין מקומו ובין תחתיו כמ"ש בסדר תזריע (סי' קח) ומסתמא גם מחנה הלוים קלטה אלפים אמה סביבה, שלפי הסברא היה המשכן רחוק ממחנה ישראל אלפים אמה כמ"ש אך רחוק יהיה ביניכם וביט כאלפים אמה, ולכן אמר שם מקום לא שם מחנה כי גם אלפים אמה סביב המחנה קולט, ומזה אנו דנין שמ"ש אל יצא איש ממקומו הוא שעור אלפים אמה, במימרא זו דאיסי מובא בירוש' (פ"ד דעירובין ה"א) ובעירובין (דף נא) למדנו מקום ממקום וכו', וצריך לומר דמש"ש מגבול עיר מקלטו הוא אחד עם שם מקום. ומזה למדינן למקום שגבי שבת:

פסוק יד

וכי יזיד איש. כבר ידענו זה ממ"ש מכה איש ומת, וממ"ש בפ' אמור ואיש כי יכה כל נפש אדם, ומשיב שבא ללמדנו דינים חדשים, ששם אומר ואיש כי יכה שממעט קטן, א"כ מיותר מ"ש פה שנית כי יזיד איש ומרבה אחרים, שזה ההבדל בין איש ובין אדם שאדם מוציא אחרים ומדלא אמר שם אדם ידעינן משם איש לרבות אחרים כמ"ש בפי' ויקרא (סי' יו"ד), [וצ"ל יכול אף השוגג וההורג אחרים והחרש והשוטה שהמיתו ומ"ש רעהו להביא את הקטן צריך למחוק] וממ"ש על רעהו מוציא האחרים [ואיסי ס"ל שדינם מסור לשמיס] וממ"ש כי יזיד מוציא חש"ו שמעשיהם שוגגים [וצ"ל כי יזיד להוציא חש"ו כגי' הגר"א], וממ"ש להרגו בערמו מוציא מרפא כו' כי המערים הוא מוסיף על המזיד, שכל מערים הוא מזיד ואין כל מזיד מערים, שהמרפא והמכה ברשות ב"ד הוא מזיד ואינו מערים שהמערים הוא המכוין להרוג ולעשות זה בערמה ותחבולה שלא ישמר ממנו, והמרפא אין זה כונתם ומעשיהם:

מעם מזבחי תקחנו למות. סדר הכתוב שהמכה איש יומת, ומפ' שאם לא צדה אשים לו מקום ערי מקלט ומחנה לויה שבמדבר לנוס שמה, אבל וכי יזיד איש לא לבד שלא יועיל לו מחנה לויה שאף המזבח שהוא מחנה שכינה לא יועיל לו, אבל בכ"ז הוא דברי מותר ומה משמיענו הלא ידענו שהמזיד לא יועילו לו ערי מקלט ולמה יעלה בדעתנו שהמזבח קולטו, ובהכרח שמדבר אם עומד על המזבח ועבודה בידו שאז י"ל שלא ידחה את העבודה דהא אינה דוחה את השבת דקיל מעבודה שנדחה מפני עבודה. ושואל שמנין שאינו דוחה את השבת השבת הלא י"ל שידחה שבת ק"ו מעבודה, ומשיב שמצאנו קבורת מ"מ שדוחה עבודה מולאחותו ואינו דוחה שבת, וע"ז משיב שי"ל שש"ה קבורת מ"מ ידחה שבת, ע"ז מביא קרא דאין רציחה דוחה שבת, ועיקר הלמוד מן בכל מושבותיכם כמ"ש במכלתא ויקהל וביבמות (דף ז') ובסנהדרין (ד' ל"ח), ועתה חזר הדין שגם קבורת מ"מ אע"פ שדוחה עבודה אינה דוחה שבת וכיון שקבורת מ"מ אינה דוחה שבת ידעינן עוד ראיה שאין רציחה דוחה שבת ממ"ש לא תלין נבלתו על העץ וא"כ א"י להרגו בשבת דהא לא יוכל לקברו ביום ההוא, [זה פי' המכלתא ע"פ נוסח הגר"א] ודברים אלה מובאים בגמ' במקומות הנ"ל ע"ש:

תוכן העניינים

מלבי"ם על שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה