אור ברסלב

מלבי"ם על ויקרא· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

בחוקתי

בהר

סימן א

אם בחקתי תלכו: סֵדֶר הלשון במאמרים שיש בהם תנאי כפול להקדים את הדבר שיבקש שיהיה כן. ועל כן יקדים הן ללאו, כמ"ש בקדושין (דף ס). ופירשו התוס' שהדבר שיבקש שיהיה כן הוה כְהֵן ומקדימו בלשון. וכן מה שהקדים "אם בחקתי תלכו" מפני שהרצון מלפניו שילכו בחוקיו ושיקבלו שכר. ומאמר זה מובא בעכו"ם (דף ה) ושם אומר אין "אם" אלא לשון תחנונים... כי ממה שכתב "אם בחקתי תלכו..ואם בחקתי תמאסו" משמע שהברירה בידם, וזה אינו; רק שהצד הראשון בא על צד החפץ שיהיה כן, שישמעו ושיקבלו הברכות. והנה חז"ל הזהירו שלא לעבוד על מנת לקבל פרס כי העבודה היא לתועלת השלמות הנפשי ואיך יתנו שכר בעד דבר שהאדם עושה לטובת עצמו? וכי ישלם הרופא להחולה בעד ששומע לו לקחת רפואות תעלה ולהשמר מצינים ופחים?! אבל ממה שכתב פה שיתן להם שכר בעולם הזה מבואר שהמקום מתאוה שיהיו עמלים בתורה שבאופן שיש בזה נחת רוח לפניו. ובעד זה יצדק שכר באשר השלים חפץ השם יתברך. וכן הוא אומר "לו עמי שומע לי..." אמר בלשון הלואי, על שחפצו שיהיה כך. ובעבור זה בעצמו הבטיח שכר, וכן בכולם. ואחר שתכלית חפצו שישמרו התורה הוא כדי שיוכל להטיב ולהשפיע שכר, בזה ממלאים חפץ השם יתברך כענין שפרשתי באה"ש (דרוש ט) מה שאמרו שכר מצוה מצוה. וז"ש "מי יתן והיה לבבם...למען יטב להם...", עיי"ש באורך.

סימן ב

אם בחקתי תלכו וכולי: כבר בארנו (באילת השחר כלל תקיג) שהחוקים יבואו פעמים על המצות שאין בהם טעם – ואז באו מגבילים כנגד משפטים שהם המצות הנימוסיות שטעמם גלוי ומושכל. אולם חז"ל פירשו פעמים רבות שם "חוקים" על לימוד התורה ומציין בזה המדרשות, שהם תוצאות הדינים וההלכות מן הכתוב על פי הכללים וחוקי הלשון ועל ידי המדות שהתורה נדרשת בהם שהם חוקים קבועים כחוקת שמים וארץ אשר חקק ה' בעולמו. ואחר שפה אמר "ואת מצותי תשמרו" אי אפשר לפרש "חוקים" על מצות שאין להם טעם כי בשם "מצות" נכללו החוקים גם כן, שכולם "מצות ה' ", והיה לו לומר "..בחקתי ואת משפטי". ומוכרח שמה שכתב "אם בחקתי תלכו" רצונו לומר חוקי וכללי התורה, רוצה לומר שתהיה יגעים בעיון התורה להשיג החוקים האלה והכללים שעל פיהם התורה נדרשת; ולהוציא על ידי הכללים החוקים האלה הלכות התורה ותורה שבעל פה, שזה לא יושג רק בעמל גדול וביגיעה. וכן במה שכתב אחר כך "אם לא תשמעו..ולא תעשו.." מוכרח לפרש השמיעה על הבנת התורה, שאי לאו כן הענין כפול. ועל זה מביא כמה דוגמאות. למשל, פעל "זכר" יש לפרשו על הזכירה בפה ועל הזכירה בלב. וכשכפל ואמר 'זכר..ושמר', 'זכר אל תשכח' – בהכרח נפרש "זכור" על זכירה בפה שלא יהיו הדברים מיותרים. ומזה מוציא החיוב לזכר שבת ומעשה עגל ומרים ועמלק בפה. עיין מה שכתבנו בזה בחבורי ארצות החיים סימן אלף. עוד דוגמא ממה שכתב "ונתתי את עריכם חרבה" – החורבה יפול בין על החרב קצת ונרדף עם "שממון", בין על החרב בהחלט. וכשאמר "חרבה...והשימותי" נוציא שפירושו חרב לגמרי. וכן פעל "שממון" יהיה לפעמים ביחוס כמו במקדש כששמם מהקרבנות. אבל כשאמר "ולא אריח בריח נחוחכם" מבואר שמה שכתב "והשימותי את מקדשכם" הוא השממון מעולי רגל. (משנה ה): ומבואר ממה שכתב "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו" שהסדר הוא להקדים התלמוד למעשה, כי התלמוד מביא לידי מעשה. ובכל זאת תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, והלימוד הוא רק הכנה אל המעשה. והלמד שלא לעשות לא השלים התכלית, וכמ"ש בברכות (דף יז).

סימן ג

ונתתי גשמיכם בעתם: כבר כתב רבינו בחיי (פר' עקב) שיש הבדל בין גשם ובין מטר. ה"גשם" היא הטבעי הבא בסבות האדים העולים מן הארץ וה"מטר" היא ההשגחיי הבא מן השמים. והביא כן מדברי פרקי דר' אליעזר וכמה ראיות, עיי"ש. והנה המטר ההשגחיי יש לו עת קצוב שהיא "יורה ומלקוש", בזמנים מיוחדים שהארץ צריכה למטר. אבל הגשמים הטבעיים אין להם עת קבוע רק תלוי לפי עליית האדים ולפי ריבוי הלחות באויר – "אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו" (קהלת יא, ג) . ועל כן במה שכתב "ונתתי גשמיכם בעתם" לא רצה לפרש על עת הצריך למטר כי הגשמים ירדו תמיד. ומפרש שירדו בעת מיוחד להם לבד שאין בני אדם מצוים בדרכים וזה בלילי רביעיות ובלילי שבתות. [מה שאמר תחלה בלילי רביעיות ואחר כך שנית בעתם בלילי שבתות – הכל אחד, כנראה מהגמרא (תענית דף כג). רק מפני חילוק המעשים, שבימי הורדוס היה בלילי רביעיות ובימי שמעון בן שטח בלילי שבת] אמנם בספרי (פר עקב) ציין כן על "ונתתי מטר ארצכם בעתו", וצריך לומר דשם אי אפשר לפרש "בעתו" ממש, דהא אמר "יורה ומלקוש", ו"בעתו" מיותר. ועל כן דרש גם זה על לילי שבת.

סימן ד

ונתתי גשמיכם בעתם: ממה שכתוב "גשמיכם", בכינוי, ממעט יתר הארצות. וגם למה שכתבנו שהגשם הוא הטבעי הבא מלמטה הלא היה לו לומר "ונתתי מטר ארצכם", שהלא לישראל ירד מטר השגחיי מן השמים, כמו שכתוב "למטר השמים תשתה מים". רק שבא למעט שאר ארצות ובהם לא נמצא מטר השגחיי רק גשם טבעיי, לכן תפס שם "גשמים". ומה שכתוב "ונברכו בך כל משפחות האדמה" שיתברכו בכסף כדי שיביאוהו לישראל ויקבלו ברכת מזונם מתבואת הארץ.

סימן ה

ונתנה הארץ יבולה: אחרי שכל הברכות הנזכרות בפרשה זו הם ניסיות, למעלה מן הטבע, לא היה צריך לומר שתתן הארץ יבולה שזה ענין טבעיי ומצוי ברוב השנים. פירשוהו חז"ל שתתן יבולה הראויה לה מעת הבריאה, וסמכו זה על מה שכתוב "זכר עשה לנפלאותיו", רוצה לומר, כי כל מה שהיה קודם הקללה היה בהכרח הכנה אל מה שיהיה לעתיד לבא: האור נברא באור שבעתיים; ואור הלבנה כאור החמה; והארץ הוציאה פירותיה בו ביום גלוסקאות וכלי מילת; והאדם נברא לחיות לעולם – ולא היה כל זה לבטלה רק היה הכנה אל שיוחזר להיות כן לעתיד לבא אחר שיתוקן העולם מן השמרים והרע והקלקול. ולכן האריך "ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" והיה יכול לומר בקיצור: "ונתנה הארץ פריה" שכולל פרי העץ ופרי האדמה (כמו שבארנו בפר' בהר), רק ש"יבול" התבואה היה לו ענין אחר קודם הקלקול שבו ביום שנזרעה עשתה פירותיה כמ"ש "תוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע", שתיכף בהוצאתה היה בתוכה גרעיני הזרע שזה לא יצויר רק אם נגמר הפרי שאז זורעים אותה ומצמחת. ובפרי העץ היה שם ג' ענינים: (א) שהוציא פירות בן יומו כמ"ש "עץ פרי עושה פרי" – הרי נברא עם פריו (ב) שהעץ היה נאכל כמ"ש "עץ פרי עושה פרי" ולא אמר "עץ עושה פרי", רק "עץ פרי", שהעץ יהיה כתכונת הפרי (ג) שגם אילני סרק עשו פרי כי לא אמר רק "עץ פרי", כי לא היה עץ סרק כלל. ועל זה רמז במה שכתב "ועץ השדה יתן פריו" שעץ השדה במובן המדויק הוא עץ הסרק הגדל בשדות. ומ"ש "יבולה" "פריו", בכינוי, היינו הראוי לה מעת הבריאה.

סימן ו

והשיג לכם דיש את בציר: דישת התבואה הנקצרת בניסן תהיו עסוקים בה עד זמן בצורת הכרם שהוא בסוף הקיץ מרוב התבואה והברכה. וכן בציר הענבים יתארך עד זמן הזרע. ובכל זאת לא תצטרכו לריבוי התבואה כי תאכלו לשובע וישרה הברכה במיעים, וכמו שכתבנו בזה למעלה (בהר סימן לו, עיי"ש). וריבוי התבואה יהיה למכור לעמים סביבותיכם (כנ"ל סימן ד) ששם יהיה רעב. ובזה "תשבו לבטח בארצכם" כי כשיש חסרון לחם יצאו לארצות אחרות כמו שהיה באבימלך, ולפעמים יצאו לסחורה. אבל אחר שיהיה לחם, גם כסף ממכירת התבואה, תשבו לבטח. ודייק "בארצכם" שאם תצאו מן הארץ לא תשבו לבטח כי בעת היות ישראל מושגחים לא יתקיימו רק בארץ ישראל הנאות לקדושתם ולהשראת השכינה כאשר לא יתקיים השורק המובחר רק בקרן בן שמן, לא אם יבלעוהו ממקומו.

סימן ז

ונתתי שלום בארץ: אחר שהבטיח להם הברכה יבטיח על הכלי המחזיק ברכה שהיא השלום, שהיא מחזיק כל הברכות. כי השלום כולל כל הטובות אשר במציאות שהרע היא הפירוד וההתנגדות אשר למציאות – בין התנגדות היסודות במורכב, בין התנגדות המערכת בהנהגה, בין התנגדות כת האשים זה לזה או עם עמים אחרים. וכן התנגדות יתר הבעלי חיים – "שן בהמות עם חמת זוחלי עפר". והשלום כולל ההסכמה הכללית והפרטית בכל המציאות שאז יתקיימו כל הטובות. ועל זה אמר "עושה שלום ובורא רע" – שהשלום הוא הפוך הרע כמו שהאור הפך החושך. וזה שאמר מגיד שהשלום שקול כנגד הכל.

סימן ח

ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה: הוא פירוש על "ושכתבם ואין מחריד" על ידי שישבית חיה רעה ישכבו ביערים ובמדבר ולא יראו ממזיק, כמו שכתוב (יחזקאל לד, כה) "וכרתי להם ברית שלום והשבתי חיה רעה מן הארץ וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים". ומ"ש "וחרב לא תעבר בארצכם" הוא עונה על מה שכתב "ונתתי שלום בארץ" וכבר כתבתי (ויקרא סימן קמה) שיש הבדל בין פעל "שבת" ובין פעל "חדל" "מנע" "חשך" הנרדפים עמו – במה שפעל "שבת" מציין הפסק העסק או דבר המתמיד במציאות. ואיך אמר פה לשון "והשבתי"? וכי חיה רעה מתמדת בארץ עד שיאמר שישבית ויפסיק אותה? והיה לו לומר "ומנעתי" או "והחדלתי". ועל כן אמר ר' יהודה שיעבירם מן העולם שבזה הלא חיה רעה מתמדת להיות בעולם ואז תושבת ותובטל ויצדק "השבתה". ור' שמעון לא נראה לו שישבית המינים מן המציאות, ששבחו של מקום הוא בשישנם במציאות ואינם מזיקים. ומפרש שיפול לשון "השבתה" על ביטול ההיזק והארס שהתמיד עד עתה שהוא הפסק טבעם הרע. ודרש מה שכתוב "מזמור שיר ליום השבת" שקאי על לעתיד לבא ליום שכולו שבת (כמ"ש בראש השנה דף לא, סנהדרין צז, ובסוף תמיד), שקראו כן בעבור השבתת הרע והנזק. ומביא ראיה ממה שכתוב "וגר זאב עם כבש..." הרי יהיו מזיקין ולא יזוקו. ומ"ש "גמול ידו הדה" פי' שם "הדה" על מין חיה מזקת. ובילקוט ישעיה "וגמולי חלב" עתיד ליתן ידו לתוך חברבר וכולי הדה זו חיה המזקת וכולי. ועיין ברמב"ן האריך בזה.

סימן ט

וחרב לא תעבר: לשון "העברה" בא על העובר ממקום למקום; והוסיף שגם לא תעבור דרך ארצכם למקום אחר. וזה אפילו חרב של שלום. אמנם את אויביכם תרדפו חוץ מארצכם ולא תצטרכו להלחם כי יפלו לפניכם איש בחרב רעהו. ולשון 'נפילת חרב' בא תמיד בב' – 'יפול בחרב', ולא בא לשון "לחרב" רק אם משמש בפעל נתינה ומינוי והסגרה לחרב. ופה לבד אמר "לחרב", בלמ"ד, לרמז שיפלו מעצמם אל החרב של עצמם, איש לחרב ריעהו.

סימן י

ורדפו מכם חמשה אלף: רצונו לומר, לא תהיו צריכים להתקבץ ברוב חיל; רק אם יבואו מאה יהיה די בחמשה, ואם יבואו רבבה יהיה די במאה (ולפי החשבון חמשה-למאה, היה צריך חמש מאות לרבבה, רק זכות הרבים שקול יותר). ומה שכפל מלת "מכם", רצונו לומר, מן המון העם, אף שאינם מבני הצבא והחיל. ומה שאמר שנית "ונפלו אויביכם" נשנה להורות על חוזק נפילתם שיהיה חוץ מדרך הטבע.

סימן יא

ופניתי אליכם: פעל "פנה" מציין שעיית הפנים אל צד אחד ומורה שפונה מצד אל צד אחר ושם אליו מגמת פניו. וגם יציין במלת "פונה אל" בדבר שמשגיח שם בהשגחה יתירה ויכוין אליו מאד. על פי זה בארו במשל כאילו גם העכו"ם באים לתבוע שכרם והשם הקדים לתת להם שכרם המעט בתחלה באשר אין צורך אליו חשבון גדול ואחרי זה יפנה מעמהם אל הפועל הנאמן שעשה עמו מלאכה ימים רבים אשר צריך לפנות אליו בפניה יתירה, כי יש לו עמו חשבונות רבים וגדולים ושכר הרבה. וכן הקדים שכר המצות להעכו"ם בעולם הזה אשר השכר הוא בעל תכלית וגשמי, קטן ושפל מאד, לפי קוטן עבודתם ולפי ענינו שהיה גשמי. ואחרי זה יפנה אל עם קרובו באחרית הימים לתת להם שכר רוחני בלתי בעל תכלית, שכר נצחי וגדול מאד כפי גודל עבודתם ואהבתם בקדש.

סימן יב

ופניתי אליכם היא הפניה לטובה, כי הפניה לרעה יציין במלת "ונתתי פני בכם" (כנ"ל אחרי סימן קח). ומ"ש "והפריתי" הוא לפרות בבנים ובנות. והריבוי הוא בגודל וקומה זקופה. והקמת הברית הוא ברית קיים שלא ישתנה כמו שנשתנה הברית הראשון, וכמ"ש בירמיה (פרק לא), עיי"ש.

סימן יג

ואכלתם ישן נושן היא ברכה אחרת על קיום הפירות שלא ירקיבו ויופסדו ויהיו נשמרים שזה על ידי השגחת ה' הפרטיית, וכמ"ש בפ' נח על "והקמותי את בריתי אתך" שלא ירקבו המאכלים בתיבה. ולכן סמך זה גם כאן אל הברית. וזה מבואר שהישן טוב מן החדש שלכן יאכלו ישן וימכרו החדש. ומה שכפל "ישן נושן", רצונו לומר, כל דבר הנישן אף דברים שאין דרכם לישנם (עיין בבבא בתרא דף צא). ומה שאמרו שיוציאו הישן מפנ החדש, הגם שהישן טוב יותר, מפני שאין מקום פינוי באוצרות צריך לשימו באוצר שיתיבש, והגם שיקפידו איך נוציא ישן יהיו מוכרחים לכך מאפס מקום.

סימן יד

ונתתי משכני: לפירוש חז"ל הברכות האלה הם על התיקון שבזמן הגאולה העתידה שמאז יתן משכנו בקביעות ולא ימאס בהם לעולם. ובזה יתישב מה שהתפלא הרמב"ן והמפרשים איך יעלה על הדעת שיגעל שומרי תורה? ואם ישובו מתורתו הלא כתוב בתוכחה "וגעלה נפשי אתכם"? ולדברי חז"ל אם יזכו עד שיתוקן העולם כמו שאנו מיחלים בעתיד אז לא יחטאו עוד כמ"ש "ונתתי לכם לב חדש...ועשיתי אשר בחוקי תלכו", ולא יגעל בם לעולם כי תהיה גאולה נצחיית.

סימן טו

והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים: הם שני מיני מדרגות: (א) היות האלקות בתוכם ממש בהיות נפשם אלקית ועל ידי הקדושה תשוב להיות מושלת ופועלת במציאות באופן שידמו הצדיקים כהאריס שנעשה שותף אל המלך בפרדס, הגם שאינו קנינו, הוא שותף אליו מצד עבודתו שתקנו וגדרו ויטעהו שורק; כן הצדיקים, אריסי ה', אשר שמרו את הפרדס הגדול שהוא העולם, שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות על ידי התורה ומצוה, יטיילו עם המלך במלאכתו ישבו ונעשו שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית מצד שישבו בגן הגדול לעבדו ולשמרו על ידי תורה ומצות. ואומר להם(??) הריני כיוצא בכם, כי הם במעשהיהם ינענעו טורי המערכת ולפי גזרתם ינהיגו העולם לחסד ולשבט, כמו שאמרו מי מושל בי? צדיק, וכדומה ממאמרי חז"ל. ומצד ה(ב) – "והייתי לכם לאלקים", מצד הנהגתו את הצדיקים בעצמם כפי רצונו עליהם לטובה ויהיה מוראו עליהם בהכירם גדולתו ורוממותו. ועל שני דברים אלה אמר (יחזקאל לז, כו-כח) "ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם והיה משכני עליהם והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם" (והם שני המדרגות – המקדש אשר בתוכם והמשכן אשר עליהם ולמעלה מהם). ושם (פסוק כח) "וידעו הגוים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם", כי במה שיהיה המקדש בתוכם והם מושלים על כל המעשים יודע לעכו"ם כי הם קדושים ונעלים מן הטבע.

סימן טז

אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים: רוצה לומר כי הלא יפלא על כל המעשים שעשה ה' בגאולת מצרים שלא נתקיימו, כי אחרי זה חזרו ונשתעבדו בשעבוד מלכיות וידענו זה כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם ולא יפעל דבר לבטלה. אולם מבואר בדברי חז"ל וחכמי האמת שכל הנסים שעשה בימי קדם היו כאין [נ"ל צ"ל כעין - דניאל] ערבון לעתיד וכזורע זריעה שתצמח בעתיד ביתר שאת ממה שזרע. וז"ש אם אין אתם מאמינים לי "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", שבהכרח ישובו כל הנסים ויתקיימו בעתיד כמ"ש (ישעיהו מב, טז) "אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים", ואומר (מיכה ז, טו) "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". ואמר "מהיות להם עבדים", רצונו לומר הגם שבמצרים לא הייתם עבדים לרבים, כי מה שכתוב "ויפדך מבית עבדים" אין פירושו עבדים לעבדים, רק שאתה היית שם בית עבדים ר"ל משפחה ששעבדו בהם, והעבדות לא היה רק למלך מצרים. ואם כן לא הוצאתיך מפני ריבוי השעבוד לאדונים רבים רק מפני השעבוד עצמו שרציתי שתהיו חפשים. וז"ש "מהיות להם עבדים" – הגאולה היה כדי שלא תהיו עבדים וכל שכן שאגאל אתכם מש"מ שהם עבדים לרבים, ועל זה אמר ""ואשבר מוטות עולכם" – מוטות הרבים וכמשל שהביא שישבור העול והסמלונים. ופי' "ואשבר על" לעתיד לבא, וכן "ואולך אתכם קוממיות". ומאמר זה מובא במדרש שוחר טוב תהלים (סימן קכט).

סימן יז

ואולך אתכם קוממיות: פי' בקומת איש היותר גדולה שאפשר וזה קומה של מאה שכן היה אדם הראשון כמו שאמרו חז"ל. ור' שמעון דייק הלשון רבים – "קוממיות", שני קומות, והם מאתים אמה.

סימן יח

ואם לא תשמעו לי ולא תעשו: אחר שאמר 'ולא תעשו את כל המצות' מבואר שלא ישמעו פקודת ה'. ועל כרחך שמה שכתוב 'אם לא תשמע' הוא לשמוע אל החכמים מקבלי ומורישי תורה שבעל פה כי "אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין". והנה פעל "שמע" יבא לרוב בשימוש מלת "אל". ומה שכתב "לשמוע לי" נמצא מזער בתנ"ך. וחז"ל הבדילו: ש"בלתי שומע אל" היינו שאינו מאמין ומקבל דבריו ו"בלתי שומע לפלוני" מאמין לו, רק בכל זאת מסרב לשמוע. ואמר (שופטים יט, כה) "ולא אבו האנשים לשמוע לו", (שמואל ב יג, יד) ולא אבה לשמוע לה" – הגם שידעו שהדבר נכון בכל זאת כוונו להקניט. ואל אופן זה אמר כאן מלת "לו" שמורה שיודעים רבונם, וכמ"ש בנמרוד ובסדום. וכבר בארנו בפר' קדושים (סימן ח וסימן כו) שמצאנו שהכתוב יסדר דבריו מן הסבה אל המסובב כמו שכתוב שם "לא תגנובו" שעל ידי כן "לא תכחשו" ועל ידי כן "לא תשקרו", וכיוצא. וכן סדר הדברים פה ללמד שעל ידי שאינו שומע לתורה על ידי כן נמשך שאינו עושה המצות וזה סבה שימאס החוקים, שהממאס ימאס את האנשים המקיימים אותם, וזה סבה שיגעל את המשפטים, הגם שהמשפטים הם טבועים בשכל אדם וממילא סבה שיגעל גם את החכמים המשכילים אותם. (כי המואס החוקים שאין להם טעם לא יחויב עדיין שימאס החכמים מצד חכמתם בדברים שכליים, לא כן הגועל המשפטים השכליים). וזה סבה "לבלתי עשות", רוצה לומר, שיפריע בידים לבלתי עשות ואינו מניח לעשות. ומוסיף "את כל מצותי" לכלול כולם, גם המצות שנאמרו מסיני, רוצה לומר, עשרת הדברות שיודו בם גם האומות. ובילקוט גריס שאינו מודה במצות שניתנו מהר סיני, וכן הוא בפרש"י, שר"ל שכופר שלא ניתנו המצות מה'; ודייק ממה שכתב "את כל מצותי" בכינוי. וזה גורם להפרת הברית מכל וכל כי יכפור בעיקר. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל וסופכן למבטלא ית קיימי.

סימן יט

אף אני אעשה זאת לכם: רוצה לומר כמו שאתם משחיתים במעשיכם ומחריבים את הארץ ומקלקלים סדרי הבריאה בתועבותיכם כן גם אני אעשה זאת ואשחית ואחריב ואהרוס הכל. אמנם יש הבדל בין מלת "אף" למלת "גם"; שמלת "אף" בא על דבר חידוש, רצונו לומר, "אף אני" – אף שלא היה ראוי שאעשה זאת כי הכל מעשה ידי, ולא חפץ הפועל בהשחת מעשה ידיו, בכל זאת אעשה זאת. וזה שאמר איני מדבר אלא באף כי החידוש הוא הוא אשר בניתי אני אהרוס. ורמז גם כן על מדת האף והכעס כי קיום המציאות הוא במדת החסד והרחמים והריסתה הוא בקצף ובחרון אף ועל זה אמר (ירמיהו מ״ה:ד׳) על שרצה ברוך להשיג מעלת הנבואה השיב לו "כה אמר ה' הנה אשר בניתי אני הורס..ואתה תבקש לך גדולות" כי בעת שהורס מעשה ידיו נסתם המעין ומקור משחת וגם נביאיו לא מצאו חזון מה' מפני האף והחמה. ויש עונש שבא על ידי הסתרת פנים שזה רק מנעות החסד והרחמים, ויש עונש השגחיי שהורס ונותש בעצמו וזה באף ובקצף, וז"ש "אף אני אעשה". ואמר "אף אני אעשה זאת" מלת "זאת" רומז על דבר מיוחד והוא על שמו הגדול יתברך, שכמו שהם חללוהו על ידי מעשיהם הרעים כן יתחלל ע"י מה שיהרוס עולמו ויחריב ארצו ועירו ונחלתו כמ"ש "ויבא אל הגוים..ויחללו את שם קדשי". וזה שאמרו זו קשה לכם יותר מכל ששמי הגדול הוי עליכם כבעל חוב. ומבואר בזוהר כי מלת "זאת" מציין מדת מלכות והשכינה – "בזאת יבא אהרן" "בזאת אני בוטח". ומה שכתב "אעשה...לכם" כי הרעה מיוחסת אל המקבלים לפי מעשיהם, לא לה' שמאתו לא תצא הרעות כמ"ש בכמה מקומות.

סימן כ

והקדתי עליכם בהלה: שם "בהלה" היא תואר הפעל, לכן לא אמר "את הבהלה" כמו שכתב "את השחפת"; רצונו לומר שיפקוד המכות שיחשב בבהלה, זו אחר זו, עד שהראשונה פקודה אביא אחרת ואסמכה לה. גם מציין בבהלה שכל מכה ומכה תהיה נבהלה מאד כי תהיה מכת מות. וכן תרגם יונתן מחת מותנהא.

סימן כא

את השחפת: מכה ששוחף את הבשר; ונוסף על זה תהיה קדחת – חולי מחממת ומבערת; ונוסף לזה "מכלות עינים" באשר לא יקוה לרפואה, רק למות; וגם "מדיבת נפש" של כל העומדים שם שיתיאשו ממנו כי אין דן דינו למזור.

סימן כב

וזרעתם לריק זרעכם: כבר פירשו המבארים כי סדרי הברכות והקללות מסודרים על ארבעה דברים המפורשים בנבואת יחזקאל שהן: רעב, חיה רעה, חרב, דבר (כמו שכתוב שם סימן יד). ולעומת זה זכר סדרי ברכות: שובע, בטחון, שלום, חיים. וכן חשבם בשירת האזינו – "מזי רעב ולחומי רשף..." ותחתיהם כלולים כל הטובות והרעות שתחת השמש. ובקללות כל מיני עוני ומחסור כלולים ב"רעב"; כל נזק המגיע מבעלי חיים כלולים ב"בחיה רעה"; כל מיני פצעים ורעות על ידי בעלי בחירה כלולים ב"חרב"; כל חולאים טבעיים כלולים ב"דבר". וסדר בפרשה זו (ויקרא כו, יט-כה) תחלה "רעב" ואחריו "חיה רעה" ואחריו "חרב" ואחריו "דבר". רק שקודם הסדר הזה הקדים תוכחה הכוללת תולדותיהן של חרב ורעב ודבר – "שחפת וקדחת" תולדות דבר; "וזרעתם לריק" תולדות רעב, וכפירוש חז"ל שיזרעו ולא יצמח; ומה שכתוב "ואכלוהו אויביכם.." הוא תולדות חרב שבשנה שניה שיצמח יצורו האויבים עליכם ויאכלוהו אויביכם הצרים מבחוץ ואתם תמותו ברעב בפנים. גם כלל בזה מיתת הבנים שהם זרע אדם ופרי בטן שיאכלום אויביו האמיתים שהם החטאים האורבים לנפשו להפילו שאולה.

סימן כג

ונתתי פני בכם: שיפנה להענישם. וכבר בארתי זה בפר' אחרי (סימן קח), עיי"ש. ורוצה לומר שיוסיף סדרי העונשים במדרגה יותר גדולה על הקודם שבמה שכתב "ונגפתם" רמז על המגפה שתהיה בם בפנים והנגף הזה יהיה לפני אויביכם המקיפים אתכם מבחוץ, ואתם תמותו במגפה לפניהם.

סימן כד

ורדו בכם שונאיכם: יש הבדל בין האויב ובין השונא; שהאויב איבתו גלויה והשונא שנאתו הוא בלב. ואם כן היה לו להקדים "ורדו בכם שונאיכם", שבזה יוסיף "ונגפתם לפני אויביכם" שזה קשה יותר, אם מפני לשון "נגף" שגרע מן ה"רדייה", אם מפני שהאויב קשה מן השונא. וכבר בארנו (באילת השחר כלל קצט) שדרך הכתוב להעלות דבריו מן הקל אל החמור, לא בהפך. מזה הוציאו חז"ל שמה שכתוב "ורדו בכם שונאיכם" הם שונאיהם שבהם עצמם כמו הכתות הרבות ששטמו זה את זה בבית שני – כת צדוק ובייתוס ויתר הכתות. והם נקראים "שונאים" נגד האומות העולם שנקראים "אויבים", שאיבתם גלויה יותר, ובכל זאת הם קשים יותר שהם יודעים מטמוניותיהם וסתריהם. ועל זה אמר "ונסתם ואין רודף" כי ינוסו מפני האימה שתתפשט בין העם עצמם – איש מפני חברו – כמו שהיה בימי החורבן שדקרו איש את אחיו ולא נודע מי, כמוזכר ביוסיפון. והוסיף שגם לא יהיה רודף, כי גם הרודף שיהיה גם כן מישראל לא יהיה לו כח, כי שני הכתות יהיו חלושים ורפוים.

סימן כה

ואם עד אלה לא תשמעו: לדעת ר' אליעזר מלת "אלה" רומז להמכות שהכיר תחלה ופירש שמה שכתוב "והפקדתי עליכם בהלה..." הוא התראה שמתרה בם שיביא מכות הללו. ועתה אמר אם לא ישמעו עד אלה, רוצה לומר, עד שיבואו המכות האלה שהתריתי – הנני מתרה במכות אחרות. ור' יהושע סבירא ליה שמלת "אלה" רומז על המכות שמדבר בהם עתה ורוצה לומר שסדרי המכות סדורים לפניו זה אחרי זה, בל יאמרו שכיון שנשלם סדר אחד אין עוד מכה. לכן אמר שאחר סדר הא' יש סדר שני, ואם לא תשמעו "עד אלה", רוצה לומר, עד הסדר הזה – יוסיף הסדר השני. ומאמר זה מובא בפתיחה דאיכה רבתי. והמפרשים פירשו שר' אליעזר דריש מלת "עַד" מלשון עֵד והתראה, ור' יהושע דורש מלשון "עוד", וכן פירשו בקרבן אהרן ובהגהות הראב"ד. ואנכי פירשתי כפי דרכי.

סימן כו

פי' שהם כנגד ז' מיני עבירות שחשב (בסימן ח) אינו לומד ואינו עושה מואס באחרים וכולי. ומפרשים שהם ז' מיני פורעניות כי מה שכתב "ועץ הארץ לא יתן פריו" הם שני קללות כמו שיתבאר, וכן תרגם יונתן בן עוזיאל.

סימן כז

ושברתי את גאון עוזכם: פירשו התנא קמא על הבית המקדש שכבר התבאר ששם "עוז" יבוא לרוב על הכח הנפשי הפנימי ובכלל האומה יפול על הבית המקדש ששם "מגדול עוז שם ה' " בנסים ונפלאות. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל. ור' עקיבא פירשו כפשוטו שהוא נרדף תמיד עם הגבורה והאימוץ ורצונו לומר גאון גבורתם. ואחרים פירושוהו גם כן על עוז הנפשי שהם אבירי לב המוסרים נפשם על קדושת השם וזה גאות ישראל וגאונם כגון פפוס ולוליינוס שקדשו השם ברבים.

סימן כח

ונתתי את שמיכם כברזל: מפרש שזה קלה [לכאורה ט"ס וצ"ל קשה] ממה שכתוב בתוכחת משה, וכמו שאמרו במדרש שה' במדת הרחמים הקיל בקללותיו, וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל. ומ"ש "ותם לריק כחכם" בהכרח מוסיף על מה שכתב בסדר הקודם "וזרעתם לריק זרעכם" ופירשו רבי שרצונו לומר דבר שצריך יגיעה רבה כמו הכרם. ויש אומרים הפשתן ויש אומרים שקאי על כח האדם בעצמו. ועוד כולל בזה כל דבר שעמל בכחו ואחר שבא לתכליתו היה לריק כמו שמתה בתו אחר נשואיה ונשתדפה שדהו אחר שטרח בה כל השנה עד עת הקציר באופן שלכל הפירושים מוסיף על מה שכתב "וזרעתם לריק" שהיא הזריעה לבדה בלא יתר העמל ויגיעה רבה.

סימן כט

ולא תתן ארצכם: בזה חושב ג' קללות: (א) בפרי האדמה שלא תתן גם את הזרע שהובילו לה, שגם זה נכלל בשורש "יבול" (ב) מה שקראו בשם "עץ הארץ" ולא בשם "עץ" סתם, היינו שיהיה ארצי, בלתי מושך הלחות למעלה לחנוט פירותיו (ג) שלא תן פריו אף אם יחניט קצת. ובזה השלים שבע קללות וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל.

סימן ל

ואם תלכו עמי קרי: חז"ל פירשוהו מענין מקרה, וכן פירש הראב"ע והרשב"ם. ורצונו לומר אחרי שאכה אתכם שני פעמים, שראוי שתשימו על לב כי זה אינה מקרה, כי המקרה לא יתמיד, ובכל זאת תחשבו כמו שאמרו הפלשתים "כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו" וכאילו העולם מתנהג על פי הטבע ומשפטי ה' היוצאים מהשגחתו הם עראי בעולם, לא עיקר הנהגת העולם. כן יעשם ה' כדבר עראי ומקרה וז"פ על מה שכתב אחרי זה "והלכתי אף אני עמכם בקרי" כי כאן לא אמר "זאת", כי בפעם השלישית עוד יוסרם כאב את בנו בהשגחה, כי כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, וייסרם עוד בשבע עונשים כמו שיבואר.

סימן לא

והשלחתי: יש בזה ג' קללות: (א) חיה משכלת (ב) חיה שאינה משכלת (ג) שיהיו נושכים וממיתין וזה יתפשט על הקטנים כמו שכתוב "ושכלה אתכם", ש"שיכול בנים" הוא מיתת ילדים הקטנים. ומוסיף שיהיה זה על הבהמות, וזה קללה הרביעית. (ה) שימעטו גם את הגדולים הגם שהם מבפנים בעריהם ולא יכריתו אותם לגמרי, ימעטו אותם (ו) (ז) "ונשמו דרכיכם" – ממה שכתב לשון רבים כולל דרכים הגדולים והקטנים, והרי ב' קללות – הרי ז' קללות.

סימן לב

נקמת נקם ברית: הנקם שנוקם בעבור הפרת הברית הוא קשה יותר כמו שהיה בצדקיהו שנקם נבוכדנצר ממנו על שהפר בריתו ועור את עיניו. והיה נכון להגיה איזו נקם שהוא בברית?, אך גם במדרש ויקרא רבה (פר' ו) גרס כן. וצריך לפרש "איזו נקם שאינו בברית", רצונו לומר, הנוקם על שאינו בברית, היינו על שעבר את הברית. (וכאן ר"ל נקם על שעברתם ברית התורה כמו שתרגם אונקלוס ויונתן).

סימן לג

ונאספתם: חז"ל פירשו התוכחה כפי שנתקיימה בעונות בעת החורבן, זה אחרי זה; שבא עליהם מלך בבל וכן מלכי רומי בחורבן בית שני, ותבא העיר במצור והיה הדבר בפנים, וקוברי המת שיצאו חוץ לעיר נמסרו אחד אחד ביד האויב, ואחר כך שבר מטה לחם, ואחר כך בא הסדר שאחרי זה – שאכלו בשר בניהם, ואחר כך כבש האויב את העיר ושרף בית המקדש. ולכן לא פירשו מה שכתוב "ונתתם ביד אויב" על הכיבוש ממש, שאין מקומו כאן לפי הסדר. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל ותתמסרון כד מיתין ביד סנאכון.

סימן לד

בשברי לכם מטה לחם: מפרש שישבור המטה שהלחם נשען עליו, והם כל מיני לפתן וקטניות שהם סעד ללחם. וגם יחסר עצים בענין שנשים רבות יצטרכו לאפות בתנור אחד וגם ישיבוהו ליד בעליו במשקל כי יפול ויתפרר ויצטרכו לחלקו על ידי משקל. ור' יוסי מפרש שיאכלו לפי המשקל – מאכל השוקל יותר יקנו להשביר רעבונם, אף מאכל רע, כל שהוא רב בכמות; ובכל זאת לא ישבעו. ובזה הסדר קבץ חרב ודבר והתחלת הרעב. וגם חשב ז' פורעניות כי מה שכתב "ואכלתם ולא תשבעו" הוא תולדת הקודם ונמשך ממנו, ולא נחשב בפני עצמו.

סימן לה

ואכלתם בשר בניכם: בסדר החמישי חושב כ"א קללות. והם סך הכל שבע פעמים שבע, להשלים מ"ט קללות. ומתחיל מרעב היותר מופלג עד שיאכלו בשר בניהם כמו שהיו בעונות בעת החורבן כמעשה דדואג בן יוסף. ומה שכפל "ובשר בנותיכם תאכלו", שאין בזה רבותא, רומז על שגם בנים יאכלו בשר אבות. ועל ידי כן ילחמו הבנים ואבותם ויקדימו לשחט את הבנים האורבים עליהם ואחרי זה יאכלו בשר הבנות. והרי יש בזה שני קללות. ובילקוט גרס תלמוד לומר "תאכלו", וכן הוא אומר "אבות יאכלו בנים...".

סימן לו

והשמדתי את במותיכם: שהקטירו שם לעכו"ם; והחמנים, פרש"י שמעמידים אותם בחמה, וכן כתוב ספרא קדושים. ומה שאמרו כאן אלו הנחשים צריך לומר שהיו מנחשים בצורת האלה לפי מהלך החמה והמזלות. ומ"ש "ונתתי את פגריכם" רוצה לומר שישמיד העובדים עם הנעבדים כי אין מועיל להם תשובה כי נצמדו לעכו"ם מבלי להזכיר עוד בשם ה', וכמעשה שהביא. וכמו שאמרו בסנהדרין (דף סג) על מעשה זו שהוא בתר דאביקי ביה. ומ"ש "וגעלה נפשי" יש אומרים על שישליך אותם מן הארץ לגולה, ויש אומרים על סילוק השכינה מהם. וזה תלוי בפלוגתא אם נסתלקה השכינה ובטלה הקדושה בימי החורבן, אם לאו.

סימן לז

ונתתי את עריכם חרבה: פירשו חז"ל שפה מדבר מן הכרכים והמחוזות שיוקדם חורבתם לשממת הארץ. לכן סדר חורבת הערים ואחר כך "והשימותי את הארץ". ואחרי זה אמר "והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה", מדבר מן הערים הקטנים שנשארו תחלה עם דלת העם שהשאיר האויב לכורמים וליוגבים. ואחר כך התפשט השממון בארץ יותר ונחרבו גם הערים הקטנים מאין אדם. ונראה שצריך לומר "עריכם" "עריכם", היינו כפל "עריכם". ומ"ש "והשימותי את מקדשיכם" דרש שכולל גם בתי כנסיות כי על בית המקדש היה לו לומר "מקדשי" או "מקדש" סתם, לא "מקדשיכם" בכינוי לישראל.

סימן לח

והשימותי: כשתגלו ממנה לא תשאר בכחה ובברכתה, רק תהיה שממה עד שהאומות שיתישבו בה לא ימצאו בה נחת רוח כמו שכתוב "גפרית ומלח שריפה כל ארצה". ואמר (ישעיהו כד, ו) "על כן אלה אכלה ארץ". ואמרו חז"ל שזו טובה לישראל שהארץ לא תוסיף תת כחה לזרים וגם האויבים לא ימצאו בה חפץ.

סימן לט

ואתכם אזרה: היא הפיזור שנתפזרו אחר החורבן בכל כנפות הארץ, וזו מדה קשה. ומצאנו גם כן בדברי חז"ל שהיה לטובה כמו שאמרו על צדקת פזרונו בישראל. ועל זה אמר "והריקותי אחריכם חרב" שלכן יצטרכו לפיזור, שאם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו וכולי, כמו שאמרו במדרש רבה שם. ולשון "והריקותי" שתהיה החרב שלופה מתערה תמיד והיא תלך אחריכם.

סימן מ

והיתה ארצכם שממה: זה מדבר על עת החורבן ולכן אמר לשון "הויה" שמורה על התמידות. רוצה לומר, שתשאר שממה לעולם כי לא תשובו אליה עד עת קץ. ולכן הקדים פה הארץ אל הערים (כמו שבארנו בסימן לז), וזה היה אחר שנהרג גדליה בן אחיקם ועמו דַלַת העם אשר השאיר נבוזראדן וכולם הלכו למצרים ולא שבו עוד.

סימן מב

אז תרצה הארץ את שבתותיה וכולי: ביאור הכתוב שיען לא שמטו מצות שמיטה נתחייבו בשתים (א) מצד שהיא חובת קרקע וצריך שתשמט הארץ כל הזמן שלא שבתה (ב) מצד טעם השמיטה שהיא כטעם השַבָּת, להעיד על החידוש ועל שהארץ לה' היא. ומצד זה לא די במה שתשמט, רק צריך שתגלו מן הארץ. וזה מדה כנגד מדה על שהחזקתם בה כאילו שלכם היא – יבא בעל הארץ ויגרש אתכם מתוכה ובזה תדעו כי הוא האדון. וכמו שאמרו במדרש (ילקוט שמעוני ישעיהו א׳:כ״ד, סימן שצא) על "כי הנה האדון ה' צבאות עובר לפניכם בירדן" – כל מקום שנאמר "האדון ה' צבאות" עוקר דיורין ומכניס דיורין. וזה שכתב ש"אז תרצה הארץ את שבתתיה" על ידי שני דברים (א) על ידי 'כל ימי השמה' (ב) על ידי מה 'שאתם בארץ אויביכם'. ומפרש – (א) "כל ימי השמה תשבת", וזה לתקן חובת קרקע. (ב) "והרצת את שבתותיה", זה עונה על מה שכתב "ואתם בארץ אויביכם", על ידי זה תרצה חטא שחטאתם במה שהשמטה מורה עליו כי לה' הארץ. ועתה מודיע להם במה יתארך זמן השממה אמר "כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה", רצונו לומר, שיארך במדת הזמן שבטלתם השמיטה שהיא שבעים שנה, שבזמן הזה בטלו שמיטות ויובלות, וכמו שכתב "עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה" (דברי הימים ב לו, כא). וזה שאמר בספרא אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש וכולי – וזה חובת קרקע, (ב) בשביל שתדעו שהארץ שלי – וזה חטא ישראל. לכן עמדו וגלו נגד חטא ישראל והוא תשמט מאליו נגד חובת קרקע. וכמה יתארך? כל שמיטין שהיא חייבת לי.

סימן מג

והבאתי מורך בלבבם: פרש"י פחד ורכות לב. מ"ם של "מורך" יסוד נופל. וכן כתב הראב"ע שהיא מפעלי הכפל מגזרת "ורך הלב", והמ"ם לתקון השם, וכמו שכתבנו בסדר תזריע (סימן קסו). והרשב"ם אמר שאינו מגזרת "ורך הלבב" כי המם של "מורך" עיקר, שהרי הניגון במם כמו "אהל" "אוכל", ואין לו חבר כי אם בתלמוד – "נתמרך" (חולין מה:). אמנם הספרא הכריע שאינו מלשון נתמרך, שאחר שלשון נתמרך בתלמוד היא ממשקל כבד, היה לו לומר "מִרוּך" כמו "קִבוּץ" "שִקוּץ" ודומיהם היוצאים מן הפעלים שבמשקל כבד; רק שהוא מענין רכות, וכן פירש החכם רוו"ה [ר' ווֹלף היידנהיים] במודע לבינה. וחז"ל הבדילו בין שם "רכות" ובין שם "מורך"; ש"רך הלבב" יהיה מפני החולשה והאסטניסטיס וכדומה, אבל שם "מורך" כולל כל מיני רכות הלבב שהדם מתקבץ אל תוכו ומרככו. וכולל אימה ופחד ודאגה ורעדה ויראה וכדומה.

סימן מד

ורדף אתכם קול עלה נדף: "נדף" כמו "ננדף", והוא תואר העלה שהיא נידף ומקשקש ומשמיע קול על ידי בעלה האחר המכה עליו בעת הרוח. וכן פרש"י על פי התרגום טרפא דשקיף, וכמעשה דר' יהושע בן קרחה. וינוסו מפני הקול הזה מרוב אימה, הגם שלא יהיה רודף כלל. ומה שאמר מבלי כח, רצונו לומר, כי לא יצדק נפילה רק אם אחד מפילו, מפרש שיפלו מפני עייפות ותשות כח.

סימן מה

וכשלו איש באחיו: אחר שאמר שיפלו מעצמם מסבת העייפות ותשות כח, לא יצדק שיכשלו איש באחיו שזה מורה שיהיה בם כח לנוס רק יזדמנו להם מכשולים כמו "גבור בגבור יכשלו" (ירמיהו נא). מפרש שרצונו לומר בעון אחיו, בסיבת הערבות. ומובא (שבועות לט, סנהדרין כז). ומה שכתב "ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם" בהכרח חוזר על עת שילחמו עם האויבים. וכך הוא הסדר: שבסדר זה חשב ג' פעמים ז' קללות (כנ"ל סימן ??). וחשב (סדר 1) ז' קללות עד החורבן, והם: (א) "ואכלתם בשר בניכם" (ב) "ובשר בנותיכם" – שמרבה האבות (ג) "והשמדתי את במותיכם" (והמותר אינו קללה בפני עצמה) (ד) "וגעלה נפשי" (ה,ו) "ונתתי את עריכם..והשימותי.." (ז) "ולא אריח" (סדר 2) מתחיל מן החורבן: (א) "והשימותי" (ומ"ש "ושממו" זו מדה טובה) (ב) "ואתכם אזרה" (ג) "והריקותי" (ד) "והיתה ארצכם" (ה) "ועריכם" (ו) "והבאת מורך" (ז) "ונסו...". (סדר 3) חוזר לזמן החורבן: (א) וכשלו בעון הערבות (ב) ולא תהיה לכם תקומה (ג) "ואבדתם.." (ד) "ואכלה..." (ה) "ימקו בעונם" (ו) "בעון אבותם" (ז) "אף אני אלך עמכם בקרי" כמו שיתבאר שם.

סימן מו

ואבדתם בגוים: רוצה לומר כי היו שני מיני גליות: (א) עשרת השבטים שנדחו ממקומם לארצות רחוקות ועקבותיהם לא נודעו עד עת קץ. וזה קרא "אובדים", שיהיו כדבר האבד שהגם שהוא בנמצא, אין יודעים מקומו (ב) שבט יהודה ובנימין שלא נאבדו בארצות רחוקות רק ארץ אויביהם אוכלות אותם בשמדות והריגות. ועל שני אלה הגלויות אמר "ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ" (ישעיה יא יב) כמו שבארנו שם בפירשנו שם. ואמר "לאמר לאסירים צאו ולאשר בחשך הגלו" (שם מד). ועל זה אמר (ישעיהו כז, יג) "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים", שקרא להם בשם "אובדים" ולשבט יהודה בשם "נדחים" כמו שכתבנו בפירושנו. ור' עקיבא לשיטתו (בפרק חלק) דעשרת השבטים עתידים לחזור. ועל זה אמר אין אובדן אלא גולה. ולהוציא מדעת ר"א שפירש אבדן ממש, אמר שעל הגלות השני אמר "ואכלה" שהוא הכליון, שם "אבד" קל משם "כליון", ועל כרחך שרצונו לומר בשם "אבדה" על איבוד מקומי לבד.

סימן מז

ימקו בעונם: אם היה אומר "ימקו" סתם לא היה תקוה אבל הכתוב אמר "ימקו בעונם" – אבל ישובו מעונותיהם ושבו ורפא להם. ומה שכתב שימקו בעון אבותם מפרש דהיינו בשאוחזים מעשה אבותם בידיהם כמ"ש "בעונות אבותם אתם" וכמו שאמרו בברכות (דף ז) שמה שכתוב "פוקד עון אבות.." הוא בשאוחזים מעשיהם בידיהם. וכמו שכתוב "עונותיכם ועונות אבותיכם יחדיו..." (ישעיהו ס״ה:ז׳). וכן תרגם אונקלוס ויונתן בן עוזיאל בחובי דאחידון בידיהון.

סימן מח

והתודו: שני קללות האחרונים נאמרו בדרך רחמים; שבכל זה ישגיח בחמלתו להחזירם בתשובה ולגהה להם מזור. והם צריכים לשוב על שני דברים: (א) על העונות שעשו בפועל, ויהיה העונש בדרך השגחיי, שימקו בעונותיהם באופן שיכירו שבא העונש על העון עד שבעבור זה יתודו על עונם ומעלם וה' ירחם עליהם. (ב) חטאו במה שהלכו בקרי; רוצה לומר, שתלו הכל במקרה וכמ"ש "ואמר ביום ההוא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה", שיחשבו שהם נתונים תחת המערכת ככל עמי הארצות ועל ידי כן יחשבו להתדמות אליהם בעבודת נכר כמו שכתוב "אשר אתם אומרים נהיה כגוים וכמשפחות האדמה לשרץ עץ ואבן". והנה נגד זה אמר "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" שהוא מה שיעזבם אל המקרה וכמו שכתוב "אף אני אלך עמם בקרי", וזה הקללה השביעית (כי מה שכתב זה למעלה היא רק הוצעה אל העונשים אבל פה חשב את זה לקללה בפני עצמו). ומבטיחם כי גם בעת ההוא יזרח למו שמש ההשגחה מבין הענן שלא יובלעו בין העכו"ם וזה על ידי שיביא אותם בארץ אויביהם, שהעכו"ם לא יתחברו עמהם ויהיו אויביהם וצורריהם עד שיהיו מוכרחים להפרד מהם וממעשיהם מפני האיבה והמשטמה ולשוב תחת עול מלכות שמים. או אז יכנע לבבם הערל ויכירו כי מיד ה' היתה זאת להם, ובזה יכניעו לבם לתשובה ובזה ירצו את עונם. וכל אלה הדברים היו ונתקיימו בעתי הגליות כנודע.

סימן מט

וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את וכולי: מה שלא נאמרו באבות כסדרן, פירשוהו חז"ל משום דהאבות, כל אחד בפני עצמו כדאי שיתלה לעולם בגינו. ואם כן מתחיל מאברהם, ראש אמנה; ולפעמים שהעונות רבות מאד עד שאין זכות אברהם לבדו מספיק, יוסיף זכות יצחק; וכשהעונות מתגברים יותר, מוסיף זכות יעקב. כי בעת שמזכיר ברית יעקב ממילא מזכיר גם זכות יצחק ואברהם שקודם לו. אולם פה ישמיעני בהפך, שיזכור זכות יעקב ובזה כולל זכות השלשה אבות; ומוסיף שיועיל גם זכות יצחק שאינו כולל רק שתים; ומוסיף שיועיל גם זכות אברהם לבדו. לפי זה במה שכתב "וזכרתי את בריתי יעקב" על זה אמר אם אין מעשה אברהם כדאי וכולי. ובמה שכתב "ואף את בריתי אברהם" קמ"ל שכדאי לכל אחד ואחד וכולי. ופירשו עוד שביצחק לא נאמר זכירה בפני עצמו כמו באינך, כי ענין העקידה נראה לפניו יתברך כמו שכתוב (בראשית כב, יד) "ה' יראה". ואין צורך לזכר דבר הקיים במציאות. ואמרו עוד שלכן אמר באברהם ויצחק "אף", שיש הבדל בין מלת "אף" למלת "גם"; שמלת "אף" מורה דבר חידוש – שיזכר אף זכות אברהם ויצחק, הגם שיצא מהם ישמעאל ועשו. וזה רבותא נגד יעקב שהיתה מטתו שלימה ואין זה חידוש מה שיזכר לעולם בריתו. ואמרו עוד (משנה ח) שמה שכתוב מלת "את" בא לרבות אמהות וזה יתבאר על פי הכלל שבארנו (אחרי סימן יא) שדרך הלשון שכל השמות הבאים בייחוס אחד צריך שיבא מלת היחוס כפן(?) עם כל אחד ואחד. וכיון שאמר "והארץ" בלא מלת "את", לא היה צריך לומר מלת "את" בכולם. ולמה שינה הלשון? לכן דרשו שבאבות אמר מלת "את" על צד הריבוי מענין מלת "עם" – שיזכר גם האמהות שעמהם, אשר גם במותם לא נפרדו. ומה שכתב "והארץ" פירושו ברית הארץ, שמלת "ברית" נמשך גם למטה. וז"ש ומנין שהברית כרותה לארץ וכולי.

סימן נ

והארץ תעשב מהם: נראה פירוש הכתובים שיאמרו שיש ה' ענינים מוכנים לתשועת ישראל: (א)גם קודם הזמן יושעו על ידי הוידוי והתשובה (ב) כשיגיע הזמן אז יזכר זכות אבות ויושעו בהכרח; וכמו שכתבנו בפירוש נביאים במקומות רבות, וכמו שאמרו חז"ל זכו – אחישנה, לא – בעתה. ותחלה דבר על צד התשובה – "והתודו את עונם", ופירשו בספרא לצד התשובה הם הדברים. ואמר עוד "או אז יכנע לבבם הערל" ופי' כן לצד התשובה הן הדברים, ר"ל שלכן אמר מלת "או" שפירושו או שיכנע לבבם ואז יושעו קודם הזמן על ידי תשובה. ועוד באר צד שני – אם לא ישיבו, יגאלו בעתו. ועל זה אמר "וזכרתי את בריתי יעקב...והארץ אזכר". ובצד זה הארץ תעזב מהם בהכרח עד כלות זמן שבעים שנה שתירץ את שבתותיה. וכן הם ירצו את עונם במשך ימי הגלות כי בצד זה לא יגאלו קודם זמן המוגבל לכלא פשע ולהתם חטאת.

סימן נא

יען וביען: מלת "יען" נופל על הגמול, הן טוב והן רע. ולשון "יען וביען" היה מורה שבא על דקדוק הגמול; רוצה לומר, גמול כגמול, בלי עודף וחסרון. ועל זה השיבו וכי ראש בראש פרעתי!. לכן פירשו שהמאמר מחולק לשתי דלתות מקבילות: יען וביען, ומפרש יען במשפטי מאסו וביען את חקתי געלה נפשם. וכן פירשו הרשב"ם והראב"ע ובחזקוני מפרש שירצו את עונם ויכירו שבא העונש יען במשפטי וביען את חקתי. ומה שאמרו "חקתי" – אלו המדרשות התבאר היטב (סימן ב)

סימן נב

ואף גם זאת בהיותם: מלת "אף" וכן מלת "גם" מורה שמרבה על הקודם. ורוצה לומר שלא לבד שלא מאסתים בעת שחטאו במדבר ובעת שחטאו בבעל פעור ואחר כך בארץ ישראל שלמדו ממעשה האמוריים. ולכן כפל "אף גם זאת" שגם ואף בארץ אויביהם לא מאס אותם. ועל מה שאמרו שלא מאסם ולא געלם שאלו הלא נטל מהם כל מחמודיהם – המקדש והארץ והכהונה והמלכות – ואיך תאמר שלא מאסם? רק שהמאמר נמשך על "לכלותם" – שגם בעת שמאסם בימי אספינוס וגעלם בימי יון לא היה כדי לכלותם כליון חרוץ. וכן גם בעת שנדמה שרוצה לכלותם בימי המן לא הפר בריתו אתם והעמיד להם מושיעים. וכל זה מטעם כי הוא "ה' אלקיהם" ועתיד ליחד אלהותו עליהם בעתיד בימי גוג. ובמגילה (דף יא) גרס לא מאסתים בימי כשדים, לא געלתים במדי, לכלותם ביון, וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל. ובילקוט (סימן תרעה) גרס וכי מה נשתייר וכולי זה ספר תורה. ולפי גירסתו מוסב על מה שכתב "יען וביען במשפטי מאסו" ובכל זאת לא מאסם בזכות התורה שהיא לבדה נשארה בידם.

סימן נג

וזכרתי להם ברית ראשונים: רצונו לומר שלא מאס אותם על אופן שיכלה אותם, כי עדן הוא אלקיהם, ועוד יזכר ברית שכרת לשבטי (?)הבעת(?) שהוציא אותם מארץ מצרים וכימי צאתם מארץ מצרים יוסיף ידו שנית לקנות את שאר עמו.

סימן נד

אלה החוקים: אלו המדרשות התבאר (סימן ב). ומה שאמר "והתורות" פירשוהו על תורת הכתב והפה. ורבי עקיבא פירשו על תורת כל פרשה ופרשה, והם תורות רבות. ומ"ש בינו ובין בני ישראל ביד משה רצונו לומר שמשה היה עומד בין ה' וביניהם להיות שליח תורה. ומ"ש "בהר סיני" מלמד וכולי התבאר בריש פר' בהר, עיי"ש.

סימן נה

דבר אל בני ישראל איש כי יפליא נדר: כבר התבאר (ויקרא סימן ז) שכל מקום שכתוב "בני ישראל" בא למעט עכו"ם ואף במקום דכתיב "איש", אינו מרבה עכו"ם בשום מקום רק אם כתוב "איש איש" בכפל, כמו שכתבנו בפרק אחרי (סימן ??). אולם, פה ריבה עכו"ם ממלת "איש", ויש בזה טעם. כי כבר בארנו (ויקרא סימן י) שיש הבדלים בין שם "אדם" לשם "איש"; ששם "איש" מוציא אשה וקטן ולא כן שם "אדם". ו"אדם" מוציא העכו"ם ולא כן שם "איש". ואם כן בכל מקום בא שם "איש" למעט אשה או קטן ואי אפשר לכתוב שם "אדם". אולם פה, אם תאמר שאין העכו"ם בכלל, היה לו לתפוס שם "אדם" שמוציא העכו"ם כי אין צריך פה שם "איש", לא למעט אשה כמו שכתוב "אם זכר..אם נקבה", ולא למעט קטן דהכל תלוי בהפלאה, ואמר בסוף הפרשה "על פי אשר תשיג יד הנודר" – אף אשה וקטן. ואם כן ממה שכתב שם "איש" מורה שבא לרבות עכו"ם, ו"בני ישראל" בא למעט עכו"ם, כי אינו צריך למעט גרים ועבדים שהם בכלל כמו שאמרו במשנה ג, ואם כן יש כאן ריבוי ומיעוט. ודעת ר' יהודה שמרבה שעכו"ם מעריך, ורצונו לומר, "איש כי יפליא" כל איש, אף עכו"ם. ומה שכתב "בני ישראל" דוקא, הוא מפני הנערך. ודעת ר' מאיר שעיקר מ"ש דבר אל בני ישראל איש מהם כי יפליא (ר"ל מעריך ולא עכו"ם). ומה שכתב "איש" ולא אדם מפני שאם היה אומר "אדם כי יפליא" היו שני מיעוטים, אחד למעריך ואחד לנערך, לכן אמר "איש" להורות שמיעוט "בני ישראל" בא רק על המעריך, לא למעט נערך. וכל זה מובא בערכין (דף ה). ובמה שכתבנו מיושב קושיית התוס' שם ד"ה יכול. והנה כפי שיטת הגמ' נזיר (דף סב) שמקשה איש כי יפליא בערכין למה לי? (ר"ל לרבות עכו"ם) והתניא גבי נדרים איש – מה תלמוד לומר "איש איש"? לרבות העכו"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל. אלא "איש" דערכין מבעיא ליה לאתויי מופלא סמוך לאיש. הניחא למאן דאמר מופלא סמוך לאיש דאורייתא; אלא למאן דאמר דרבנן, "כי יפליא" למה לי? לאתויי מופלא סמוך לאיש דכותי. הניחא למאן דאמר אין הכותים נערכים; אלא למאן דאמר אף מעריכים מאי איכא למימר? אמר ר"א ב"א לאתויי כותי גדול דאף על גב דגדול הוא, א"י להפלות. לפי זה עיקר שם "איש" בא על המופלא סמוך לאיש וכה יפורש הספרא: בני ישראל מעריכין ולא העכו"ם וכולי ת"ל "איש" רצונו לומר, אם לא יצטרך "איש" לגופיה נרבה עכו"ם. והדר אמר במשנה ג' "איש" – פרט לקטן או יכול וכולי, רצונו לומר שבאמת צריך "איש" על מופלא סמוך לאיש (דישראל או דכותי). ועל זה אמר נאמר כאן נדר ונאמר להלן נדר... ואתקיש נדרים לערכין, רוצה לומר, והוא הדין שנלמד מזה שעכו"ם מעריך. וכבר באר בשיטה מקובצת שם בשם הרא"ש דמה שכתוב בברייתא יכול לא יהיו נערכין? ת"ל "איש" לאו דוקא, כי מה שעכו"ם מעריך ילפינן מנדרים אלא תנא לפום ריהטא נקט האי דרשא לומר דאי לאו דידעינן ליה ממקום אחר הוה ילפינן מהאי קרא, עד כאן דבריו. ולמאן דאמר מופלא סמוך לאיש דרבנן, עיקר קרא לעכו"ם, ולכן התחיל הדרוש בעכו"ם לבאר אליבא דשני הדעות. וסברת ר' מאיר ור' יהודה איזה מדה מרובה מפורש בגמ' ערכין שם, עיי"ש. ומ"ש (במשנה ג) מנין לרבות את הגרים ת"ל "ואמרת אליהם" התבאר בסדר מצורע (סימן קיט) בטוב טעם באורך. ומ"ש יכול שאני מוציא את הקטן שיש בו הפלאה, רצונו לומר, כי גדר פעל "פלא" היא הבחירה המחשביית ומשתף עם פעל "פלל" שמורה על שפיטת הרעיון בדבר נשגב, ומענין זה בא על התפלה שענינה שפיטת הרעיון ובדידת המחשבה. ומזה הוציא שיוכל לברר במחשבתו למי נדר שאז נדרו נדר. ומ"ש נאמר כאן נדר רצונו לומר ששם "נדר" מיותר, וכן במה שכתב בפר' תצא "כי תדור נדר". ובא להקיש שם מפה – שתלוי בהפלאה, ופה משם לענין שעובר על בל תאחר. (ובילקוט גריס מה נדר האמור להלן נדבה עמו... , וכן גרס הראב"ד. ובאמת הכל למד מהיקש זה שהוקש לכל מילי). ומ"ש במשנה ד נדר בערכך הוקש נדרים לערכין הוא טעם אחר שמקיש מיניה וביה.

סימן נו

נדר בערכך: לפי הפשט כמו "בערכך", ובא השם תחת המקור, ר"ל, במה שאתה מעריך נפשות. אך מדוע שינה את המקור בצורת השם? פירשו חז"ל שהב' היא ב' המין כמו "ויגוע כל בשר בעוף ובבהמה" "לעשות בזהב ובכסף" "לפלא נדר בבקר או בצאן"; ופירשוהו שנָדַר אחת מכל מיני הערכין ולא פרט את הנדר רק אמר סתם. ובארו בערכין (דף ה) שנותן ג' שקלים שהוא הערך הפחות. וזה היינו יודעים מסברה רק שמלמד לתירוץ ראשון שדינו כמפרש ג' שקלים ואינו נדון בהשג יד, שעל ידי שפֵרטו הכתוב מלמד שדינו חלוק ביתר ערכין. ולתירוץ השני אמר בהפך – שנדון בהשג יד, דהוה אמינא שכמפרש דמי. ועיי"ש ברש"י ותוס'.

סימן נז

בערכך: היה לו לומר "בערך", בלא כינוי, אחר שמוסב על כלל מיני ערכין. ופירשוהו כי "ערך" כולל כל דבר הנישום ויש לו שיווי, ויצויר גם באבר אחד – ערך יד או ערך רגל. אבל "ערכך", בכינוי, מציין ערך כל האיש, לא חלקיו. ובכל זאת ממה שכתב "נפשות" שעיקרו בא על נפש החיונית מלמד שהדבר שנפשו תלוי בו הוא עיקר בערכין. ובגמ' שם אמר והא אפיקתיה לערך סתום? 'ערך' "ערכך". רצונו לומר, דרוש אחד מן הב', ודרוש הזה מן כ"ף הכינוי, וכמו שפירשנו.

סימן נח

נפשות: לא מצאנו בשום מקום שם "נפשות" בלשון רבים סתם על המתים, אם לא שיאמר "נפשות מת" (אבל בלשון יחיד מצאנו "טמא לנפש" וכדומה). ואם כן מלשון "נפשות" נוכל להוציא את המת. אבל מזה לא נוכל להוציא גוסס. לכן כתוב 'והעמיד...והעריך' ומשם למדינן שצריך שיהיה בכלל העמדה ואתמעט משם גם מת, גם גוסס. ואם כן "נפשות" מיותר. (וזה פירוש משנה ו), רצונו לומר, מ"נפשות" מוציא מת ולא גוסס, לכן כתוב 'והעמיד..והעריך' למעט מת וגוסס. ואמר במשנה ז שצריך "נפשות" [כי על מה שדרש בסימן הקודם לרבות דבר שהנשמה תלויה בו היה יכול לומר "נפש" בלשון יחיד, כן פירשו בגמ' ערכין (דף ה)] לרבות אף העריך רבים. וכן ממלת "נפשות" ידעינן שאין הבדל בין אם הנערך איש או נשים. (והגם שעל איש שהעריך אין צריך קרא דמפורש אומר 'והיה ערכך הזכר..ולנקבה', הייתי טועה באשה שהעריכה איש; דהגם שידעינן שערכין נוהג גם באשה כמ"ש ממה שכתוב "על פי אשר תשיג יד הנודר", הייתי אומר דוקא אם העריכה אשה). עוד ידעינן מזה שאין מביטים על הגוף הנערך אם שוה דמים אם לאו, רק על הנפש והחיות שבו אף מנוול ומוכה שחין, כי לשון "נפש" מגביל נגד הגוף כמו שכתוב (ישעיהו מט, ז) "לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי", "אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ" (ישעיהו נא, כג), וכמו שפירשנו בפירושנו שם. ובגמ' אומר על ב' הדרשות האלה שקולות הם ויבואו שניהם, רצונו לומר, שהכל נשמע ממלת "נפשות".

סימן נט

והיה ערכך הזכר...והיה ערכך: הוא כפול. ופירשו חז"ל שבא לדיוק, שרק בערכין יש תנאים אלה – שיהיה זכר ודאי ולא טומטום ואנדרוגינוס ושיהיה מבן חדש ומעלה – אבל לענין דמים אין צריך תנאים אלה. ובגמ' מפרש שהוא לענין שנידון בכבודו, רוצה לומר, אם נדר בדבר שהנשמה תלויה בו נותן דמי כולו, כמ"ש בערכין (דף יח). והוא הדין לענין טומטום ואנדרוגינוס ופחות מבן חדש בדמים. וכבר בארתי (ויקרא סימן כב באורך) שסתמא דספרא סבירא ליה שממלת "זכר" לבד אי אפשר למעט טומטום ואנדרוגינוס, רק פה ממעטם ממה שכתוב "הזכר", בה' הידיעה, שמורה זכר ודאי, עיי"ש באורך.

סימן ס

מבן עשרים..ועד בן ששים שנה: כבר בארנו (תזריע סימן פא) שמלת "עד" לפעמים עד ועד בכלל ולפעמים ולא עד בכלל. ובמקום שציין שני הגבולים – "מן...עד", דעת רבי שעד בכלל, ולחכמים הדבר מסופק כמו שאמרו בערכין (דף יח). אולם פה יסופק גם לרבי, כי אם נאמר שבן עשרים שייך למעלה ממ"ש "מבן עשרים..עד בן ששים" ולרבי שני הגבולים בכלל, הלא ממה שכתב "מבן חמש עד בן עשרים" מבואר שעשרים שייך למטה! אולם זה נלמד ממה שכתב "ואם מבן ששים שנה ומעלה", שמלת "ומעלה" מציין השנה שאחר ששים, ושנת ששים שייך למטה. ויש הבדל בלשון בין "ומעלה" ובין "והלאה"; שמלת "והלאה" מציין מן היום ההוא והיום בכלל, ומלת "ומעלה" מציין רק אחר הזמן ולא הזמן בכלל. שכן במה שכתב "מיום השמיני והלאה ירצה" היום השמיני בכלל [ועיין מה שכתבנו (אמור סימן קכו)]. וכן "והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים" (יחזקאל מג, כז), "וידעו בית ישראל כי אני ה' אלהיהם מן היום ההוא והלאה" (יחזקאל לט, כב), "ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה" (שמואל א יח, ט) – בכולם היום בכלל. אבל כשאמר "ומעלה" אין היום בכלל. [ועיין מה שכתבנו בפירוש שמואל א (ל כה) לפרש דברי המדרש על מה שכתוב "וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה"]. והנה עדיין יש לפרש שרק שנת ששים נחשב למטה, לא שנת חמש ושנת עשרים שהוא להקל. על זה אמר (במשנה יב) שלמדינן גזירה שוה "שנה" "שנה"; רצונו לומר, כי למה כפל שם "שנה" בכל פעם? וכבר בארנו (תזריע סימן יד) ובכמה מקומות ששם הכפול ללא צורך בא להקיש, ומקיש שנת עשרים לשנת ששים. ודעת ר' אליעזר דהאי "ומעלה" הוא חדש יתר על ששים. והנה ר' אליעזר סבירא ליה בראש השנה (דף י) ובנדה (דף ??) דשלשים יום בשנה חשוב שנה. וע"כ חדש אחר שנת הששים נחשב לשנה הבאה, ומה שצריך חדש למד מגזירה שוה ממה שכתוב "פקוד כל בכור זכר מבן חדש ומעלה" ושנת עשרים למד "שנה" "שנה" בגזירה שוה.

סימן סא

ואם מך הוא מערכך: רוצה לומר, אף שאינו מך מצד עצמו, רק ביחוס הערך שאין לו חמשים שקל רק פחות. וכבר בארנו (בהר סימן [עא?]) ששם "מך" הוא לפי הענין, עיי"ש.

סימן סב

והעמידו: קאי על הנערך, דהא אינו מעריך את המעריך, רק את הנערך, ויען שהכתוב מדבר במעריך את עצמו תפס לשון "והעמידו" על הנודר שהוא עצמו הנערך. וממה שכתב "והעמידו" מבואר שצריך שיוכל לעמוד, וכבר בארנו (ויקרא סימן פא) שיש פעלים רבים שמשמשים על שהפועל יהיה מוכן לעשות, לא שיעמד דוקא רק שיהיה ראוי לעמוד, וכל הראוי לבילה וכולי. ומה שאמרו אוציא את המת.. יבואר על פי שנאמר למעלה (סימן נח) שממה שכתב "נפשות" הייתי מוציא את המת, רק כיון שהייתי ממעט את המת ולא הגוסס לכן צריך 'והעמיד..והעריך' והשתא ממעטינן מת וגוסס ואייתר "נפשות" לדרשה שלמעלה. וזה שאמרו והעמידו – להוציא את המת, וקשיא ליה, הא נוציא זה מנפשות? והשיב, אוציא את המת ולא הגוסס? ת"ל 'והעמיד והעריך' וכולי ואם כן אייתר "נפשות", וכמ"ש בערכין (דף ה:).

סימן סג

והעריך אותו..יעירכנו: למה כפל פעל "יעריכנו"? והתבאר אצלי שאם בא פעל הראשון בתנאי וכפלו שנית בלא תנאי, רוצה ללמד שתנאי הראשון אינו בדוקא, כמו שאמרו "ישרף" – אף על פי שאין עצים, וכדומה. וכן תחילה התנה 'והעמיד..והעריך' ומוסיף "יעריכנו" – אף בשאינו ראוי להעמדה. והיינו אם מת אחר כך, וכן הוא בערכין (דף כ).

סימן סד

והעריך אותו: חק מוסד שכל מקום שבא מלת "אותו" בא לדייק, שהיה לו לומר "והעריכו", בכינוי, ומלת "אותו" תופס גוף הפעול – רק אותו יעריך; רצונו לומר אותו הגוף שהיה בשעת הנדר, לא אם נשתנה ערכו שעתה נעשה יותר מבן עשרים, לא יתן רק כמו שהיה בזמן הערך כמו שאמרו בערכין (דף יז, יח).

סימן סה

על פי אשר תשיג יד הנודר: מבואר שהולכים בתר הנודר – עני שהעריך עשיר נותן ערך עני, וכן בהפך. שלא נאמר כמו שבשנים אזלינן בתר הנידר, כן לענין השג יד. ומה שכתב "יד הנודר" משמע אף אשה וקטן שלא תאמר איש דוקא, דהא לא אמר "איש הנודר". ומה שאמר מכאן אמרו הוא משנה בערכין (פרק ד) ורוצה לומר לענין השג יד אזלינן בתר הנודר והמעריך, ולענין השנים בתר הנערך, ולענין קצב הערך דזכר ונקבה בתר הנערך. וכן אזלינן בתר זמן הערך (כמ"ש בסימן סד). ותפס תחלה "נודר" ו"נידר", כלשון הכתוב – "על פי אשר תשיג יד הנודר".

סימן סו

יעריכנו הכהן: למה אמר שנית שם "כהן"? פירשוהו חז"ל שבא לדרוש לעשותו מאמר כולל בפני עצמו – לומר שלא לבד ערך זה רק תמיד הכהן יעריך. וכן פירשו (אמור סימן קנז) על "יניפנו הכהן" בנין אב לכל התנופות", עיי"ש.

סימן סז

ואם בהמה אשר יקריבו: הרמב"ם (פרק ה' מהל' ערכין) מפרש האי קרא במקדיש בהמה תמימה לבדק הבית; ומפרש מה שכתוב "יהיה קדש" היינו שלא יוציאו על ידי פדיון לחולין רק ימכרו לצרכי עולות, דמיהן יפלו לבדק הבית והם יקרבו עולות. ושעל זה אמר "יהיה קדש" היינו שלא יצא לחולין רק ישאר למזבח. וקשה להעמיד דבריו עם פלוגתא זו שמדבר שהקדיש למזבח דהא מבואר בערכין (דף ה) ובתמורה (דף יא) דמבעיא ליה לרבא בהקדיש אבר לדמיו אם חל קדושה בכולה. ובפרט שהרמב"ם ע"כ סבר דמה דאמרינן דדבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם הוא דאורייתא. אבל התוס' בזבחים (דף נט) הוכיחו שהוא מדרבנן. ומשמעות הדברים שחז"ל מפרשי כתוב זה על המקדיש למזבח; שנגד מה שיאמר שבהמה טמאה תפדה אומר שבהמה תמימה לא יחליפנו ומיירי במקדיש; דהא כבר ריבה (אמור סימן קיט) דאסור להקדיש תמימה לבדק הבית, ולדעת ר' יהודה שם עובר בלא תעשה. [וכן משמע מסוגיא דתמורה (דף ו) שמקשה על רבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני, ממקדש תמים לבדק הבית. והיה לו להשיב שמבואר בקרא דמהני ממה שכתוב כאן "יהיה קדש" וכפירוש הרמב"ם!? ועל כרחך דלא מפרשי הכי.] ור' מאיר ור' יהודה משמע להו מה שכתוב "כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש" (שמורה שנותן ומקדיש מקצתה כמו שכתוב "אשר יתן ממנו", דהוה לי למימר "אשר יתן לה' ") דהיינו שחלק שיתן יהיה קדש, לא כולה. ור' יוסי ור' שמעון משמע להו שאם יתן ממנו יהיה כולה קדש. ופלוגתתן מובא בתמורה ובערכין שם, קדושין (דף ז), חולין (דף פט, קלט), עיי"ש. ויש לפרש ר' מאיר ור' יהודה דייקו מה שכתוב "יהיה" בלשון זכר שמשמע האבר לבד. ור' יוסי ור' שמעון דייקו מה שכתוב "יהיה" ולא אמר "יקדש" משמע שכל הבהמה תהא קדש. ובמלת "יהיה" נמצא לשון זכר על נקבה – "כי יהיה נערה בתולה", וכדומה.

סימן סח

אשר יקריבו ממנה קרבן לה': כבר כללנו (ויקרא סימן יג) שכל מקום שבא שם הפעל נוסף על הפעל יש בו דרוש. ומה שכתוב כאן "יקריבו..קרבן" בא להוציא קדשי בדק הבית. שפעל "יקריב" יבא בשלוח גם על הדורון, כמו "ויקרב את המנחה אל עגלון", אבל שם "קרבן" לא יפול רק על קדשי מזבח. ובתמורה (דף יג) מקשה על זה מברייתא דספרא (אחרי פרשה ו משנה ו) שאמר אי קרבן, יכול אפילו קדשי בדק הבית? ומתרץ שזה סברת ר' שמעון (במשנה ד) שלמד ממעשר, ורבנן פליגי עליה. ומקשה והכתיב "ונקרב את קרבן ה' אצעדה וצמיד (במדבר ל״א:נ׳). ומתרץ קרבן ה' אקרי, קרבן לה' לא אקרי, רוצה לומר, כשאמר "קרבן ה' " פירושו תשורה ודורון ואינו נקרא קרבן סתם; אבל כשאמר "קרבן לה' ", מלת לה' מוסב אל פעל "יקריבו לה' קרבן" והרי כתוב קרבן סתם.

סימן סט

לא יחליפנו ולא ימיר: יש הבדל בין חלופין לתמורה; ה"מחליף" היא בבחינת הדבר, שהדבר חולף ממקומו ואחר בא תחתיו כמו "ויחלף שמלותיו" – שמלה במקום שמלה. וכן "והחליף את משכורתי" "וארזים נחליף" – בא דבר אחר במקומו. ומשתתף עם "חלף" ועבר מן הקל על החלפת המקום. אבל "התמורה" היא בבחינת האדם הממיר לבד, לא בבחינת הדבר. ובא לרוב על נושאים הגיונים – "כבודם בקלון אמיר", "וימירו את כבודם..." – שהכבוד לא נעשה בו שינוי רק הממיר השיג קלון. ולפי זה שם "תמורה" יתכן יותר אם עושה שניהם קדש ושם "חליפים" אם רוצה לעשות מקדש חול, שבזה נעשה חילוף בדבר עצמו, שהקדושה חולפת מן הקדש לנוח על החול; לא כן הממיר, לא נעשה שינוי בקדש רק בבחינת האדם שרוצה שתנוח הקדושה על החול גם כן. אולם, לפי האמת שאי אפשר להוציא קדש לחול, גם מה שכתב "לא יחליפנו" היינו שיהיו שניהם קדש, רק משמע שהחליפים בשל אחרים והתמורה בשל עצמו; כי בבהמת אחרים (שאמר כל הרוצה להמיר בבהמתו, ימיר) נעשה חליפים בבחינת הרשות, שההקדש שברשות חברו חולף ועובר אל בהמה שלו. אבל בשממיר בשל עצמו שלא נעשה חליפה והעברה, לא בבחינת הדבר ולא בבחינת הרשות, יפול לשון "תמורה". ובזה תבין דברי הש"ס תמורה (דף ט): תנו רבנן "לא יחליפנו" – בשל אחרים. "ולא ימיר" – בשל עצמו. ומקשה: ולכתוב "לא יחליפנו" ולא בעי "לא ימיר"? אי כתב "לא יחליפנו" הוה אמינא תצא זו ותכנס זו הוא דתלקי... ומובן במה שכתבנו שההבדל בין "לא יחלפינו" ל"תמורה" הוא באחד משני אלה, ואם יכתב "לא יחליפנו" לבד נפרש שהחילוף בדבר עצמו מִקֹדש לחול באומר תצא זו ותכנס זו. ואחר שכתוב לא ימיר" וידעינן שרק אם מתפיס שניהם בקדושה בהכרח שמה שכתב "לא יחליפנו" הוא בשל אחרים שיצדק החליפים משום חליפת הרשות. ובזה תבין דברי הספרא שמוציא צבור מן "לא יחליפנו" ושותפים מן "לא ימיר"; כי בצבור לא משכחת גם חליפים, שלא יצויר חליפים בשל אחרים רק אם אמר כל הרוצה להמיר בבהמתו ימיר, וזה ל"מ בצבור. אבל בשותפים משכחת חליפים מדעת שותפו אבל לא יצדק "תמורה" כי "תמורה" הוא רק בשל עצמו וכשיש לו שותף וממיר בחלק שותפו ברשותו הוא מחליף ההקדש מרשות אל רשות אחר ונקרא בשם "מחליף", לא "ממיר". ועל כן מלשון "לא ימיר" ממעט שותפים. אולם, גם בפשוט נוכל לפרש על פי הכלל המבואר אצלינו שכל מקום שתפס לשון יחיד, אין הצבור בכלל. אולם השותפים יהיו בכלל כמו בדיני הקרבנות שאין מוציא שותפים מלשון יחיד. אך ממה שכתב שני הפעלים בלשון יחיד – "לא יחליפנו ולא ימיר, בא בדוקא, יחיד ולא שותפים. ומה שאמר ר' שמעון והלא המעשר וכולי מובא בתמורה (דף יג) דהוא סבירא ליה דקדשי בדק הבית אקרי "קרבן", וכן לא סבירא ליה למעט צבור ושותפים מן "לא יחליפנו" רק סבירא ליה דמעשר בכלל כל הקדשים ולמה יצא מן הכלל בפני עצמו כמו שכתוב בסוף הפרשה "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו", ודינו כדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו, שרק קרבן יחיד וכולי. ומ"ש או דבר שאתה לומדו וכולי ת"ל בהמה ואם בהמה, יובן על פי הכלל שיסדתי ששם הבא סתם בא בדוקא, אבל השם שבא עם מלת "אם" המורה על החלוקה, בא לדוגמא. ואם כן, אם היה כתוב "בהמה אשר יקריבו.." הייתי אומר דוקא בהמה, דוגמת מעשר; אבל כשאמר "אם בהמה" בא בדרך החלוקה – תחלה דבר מערך אדם ועתה מהקדש בהמה. ולא בא בדוקא, רק כל בהמה מכל מין קרבן שיהיה.

סימן ע

ולא ימיר אותו: חק מוסד שכל מקום שבא מלת "אותו" בא למעט לזולתו, שהיה לו לומר "ולא ימירנו". וממעט רק אותו לא ימיר אבל את תמורתו ימיר. ובגמ' (דף יג) מפרש דאמר קרא "ותמורתו יהיה קדש" – ולא תמורה תמורתו. דְרוש הספרא לענין לאו ודְרוש הגמרא לענין שאין התמורה נתפסת. ומה שאמר ר' יהודה הולד עושה תמורה מפרש בגמ' שמדייק כן ממה שכתוב "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש", שמלת "יהיה" מיותר ומרבה הולד. רצונו לומר על פי מה שבארנו (תזריע סימן ו) שיש הבדל בין העתיד הגמור ובין העבר המהופך לעתיד; שהעבר המהופך לעתיד מורה על פעולה נגמרת ונשלמת ולכן במה שכתב "והיה קדש" מציין פעולה נשלמת, שהוא עצמו קדש. ובמה שהוסיף "יהיה" היינו גם בעתיד יתהוה קדש – הולדות אשר יוליד, וכמו שדרשו כזאת על מה שכתוב "רק קדשיך אשר יהיו לך" – אלו הולדות. ואחר שזה שהולד קדש אין צריך לומר שנלמד ממקום אחר, מפרש שבא ללמד שהולד עושה תמורה. וחכמים דפליגי סוברים דהא אמר "והיה הוא" – דוקא, לא הולד. ומה שכפל "יהיה קדש" בא לרבות שוגג כמזיד.

סימן עא

טוב ברע או רע בטוב: פירשוהו חז"ל על הבעל מום שהוא רע החלטי לענין הקרבן וקמ"ל שאף רע בטוב אסור להמיר ואף טוב ברע נתפס בקדושה. וכל שכן טוב יחוסיי ורע יחוסיי דהיינו יפות מראה ובריאות בשר נגד דלות ורזות. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל שלים בדבית מומא.

סימן עב

מבואר אצלנו שמקור הנלוה אל הפעל בא לרבות כל אופן שתעשה הפעולה, כי המקור מופשט מן הזמן ומן הגוף. ומרבה יורש לר' מאיר דאמר יורש סומך, ואשה לר' יהודה דסבירא ליה יורש אינו סומך; והוא הדין דאינו ממיר. ורצונו לומר בכל ענין שימיר, אף על ידי יורש למר ועל ידי אשה למר. ובגמ' ריש תמורה לר' מאיר מנא ליה? נפקא ליה מ"ואם". ור' יהודה "ואם" לא דרש. נראה פירושו: כי שם אומר לפי שכל הפרשה בלשון זכר נאמרה צריך ריבוי על אשה. והנה פרשת ערכין הקודמת לה גם אשה בכלל כמו שכתוב "על פי אשר תשיג יד הנודר", כמו שבארנו שם, ופרשה זו מתחלת "ואם בהמה"; וכבר בארנו (ויקרא סימן ??) כי מלת "ואם" לא בא רק במאמר אחד שיש בו חלוקות פרטות. מבואר שהוא חלוקה מהקודם – אם מעריך נפשות דינו כך ואם בהמה דינו כך, ממילא כיון שהקודם מדבר גם באשה הוא הדין פרשה זו. ור' יהודה לא סבירא ליה זאת. ורש"י ז"ל פירש שדרש "ואם המר ימיר".

סימן עג

בהמה בבהמה: כבר בארנו שלפעמים ידבר על הכלל בלשון יחיד כמו – "ויהי לי שור וחמור", "כי אם הסוס אסור", "עץ פרי", וכדומה. וכן שם "בהמה" בא לפעמים על הכלל – "אמחה את האדם...מאדם עד בהמה", "אסוף אדם ובהמה". וזה דעת חכמים שמה שכתוב "בהמה בבהמה" היא שם הקיבוץ – בבהמות בבהמות. ודעת ר' שמעון שהיא שם היחיד ומפרש במשנה דתמורה (דף ט) שנאמר "והיה הוא ותמורתו" מה הוא מיוחד אף היא מיוחדת (כך גריס במשנה דגמרא ובמשניות גריס אף תמורתו); רצונו לומר, שסבירא ליה שאם היה שם המין היה לו לדבר עליו בלשון רבים כמו "וכל פטר שגר בהמה הזכרים לה' ", "מאדם עד בהמה לי יהיו", "מעוף השמים ועד בהמה נדרו הלכו" (ירמיהו ט׳:ט׳). וז"ש מה הוא מיוחד (פירוש: מלת "הוא" הוא לשון יחיד) אף היא מיוחדת, רוצה לומר, גם שם "בהמה" לשון יחיד מדלא אמר "והיו הם ותמורותיהם". והגם שבארתי בפר' אמור (סימן צ) שיבא הפעל על שם המין לרוב בלשון יחיד, זה במקום שאין לטעות; אבל פה הלא יש לטעות שפירושו בהמה אחת. ובגמ' שם מביא ברייתא דכאן ומסיים בה אמרו לו מצאנו בהמות שקרוים בהמה שנאמר "ובהמה רבה". ור' שמעון? "בהמה רבה" אקרי, "בהמה" סתם לא אקרי. ומקשה: וטעמא דר' שמעון משום "בהמה" הוא? והא טעמא דר' שמעון משום דכתיב "הוא" – מה הוא מיוחד אף היא מיוחדת?!. ומשני: מעיקרא אמר להו ר' שמעון משום "והיה הוא ותמורתו" וכי חזה דדרשי רבנן מ"בהמה בבהמה" אמר להו מהתם נמי מצינן למילף טעמא דידי, עד כאן. ופירושו: דחכמים סבירא להו שהוא שם הקיבוץ ולא קשה מה שכתוב "הוא" בלשון יחיד דכן מצאנו "בהמה רבה", שאף ששם "בהמה" היא שם הקיבוץ אמר "רבה" בלשון יחיד, לא רבות. ור' שמעון דחה זה דשָם שניהם שֵם אחד ונקרא "בהמה רבה" שאין לשנות השם, חציו יחיד וחציו לשון רבים. ומשם "רבה" נודע שאינו שם יחיד. וז"ש בהמה רבה אקרי, רצונו לומר, שהיא שם אחד; שחלף שיאמר "בהמות" להורות על הריבוי, אמר מלת "רבה" שהיא עצמו שם הריבוי. והמקשה בגמ' חשב שר' שמעון למד משם "בהמה" לבד שהיא שם יחיד והקשה דהא במשנה למד ממלת "הוא". ומשיב דשניהם לימוד אחד; שנגד מה שלמדו רבנן מ"בהמה" שהוא שם הקיבוץ השיב שאי אפשר לפרש כן דהא מלת "הוא" בא ביחיד. ועיי"ש ברש"י עוד גריסא אחרת והוא לפי הגירסא מה הוא מיוחד אף תמורתו מיוחדת.

סימן עד

בהמה בבהמה: רוצה לומר, דוקא בהמה בבהמה, לא עופות ומנחות שאינם "בהמה". וכן "בהמה" משמע שלימה, לא אבר. וכן העובר אינו נכנס תחת שם "בהמה" שכן בספרא (שמיני ח) "לכל הבהמה" מרבה את השליל שיטמא, הרי הוצרך לרבותו ממלת "כל" שכן בבבא קמא (דף נד) מרבה גם עופות מן "אם בהמה" ממלת "אם", אבל בדרך הדיוק אין עובר בכלל "בהמה". והנה בחולין (דף סט) על מה שכתוב "כל בהמה מפרסת פרסה..." – 'בהמה' "בבהמה", לרבות הולד. מקשה אלא מעתה ימירו בו? ומשני דמלת "כל" מרבה ולד. ורב אשי משיב דמאי דתניא אין ממירין ר' שמעון הוא. וכבר הזכרתי דסתמא דספרא שאמר "לכל הבהמה" לרבות השליא מורה דסבירא ליה דעובר אינו בכלל בהמה ואם כן לא אמרה רב אשי רק אליבא דסתם מתניתין ר' מאיר. ואליביה אמר דעובר בכלל "בהמה" ושמתניתין דתמורה ר' שמעון הוא, כי ר' שמעון נזכר במשנה הקודמת – ר' שמעון אומר אין ממירין אלא אחד באחד וכולי אין ממירין לא איברים בעוברין, וסבירא ליה לרב אשי שהכל דברי ר' שמעון. וטעמו משום דהולך לשיטתו שלמד ממעשר ולכן השיב ר' יוסי והלא במוקדשים וכולי שזה תשובה לר' שמעון דסבירא ליה בזה כר' יוסי כמ"ש במשנה א. אמנם בברייתא דספרא שאמר במשנה ו' ר' שמעון אומר בהמה...אמרו לו בהמה אחד וכולי, כבר הפסיק דברי ר' שמעון ואי אפשר לפרש שמה שכתוב במשנה ז בהמה בבהמה... הם דברי ר' שמעון, רק הם דברי ר' יהודה סתמא דספרא שהולך לשיטתו דעובר אינו בכלל "בהמה". ור' יוסי טעמא דנפשיה קאמר או דמהדר כן משום דידע שגם ר' שמעון סבירא ליה כר' יהודה דאין ממירין איברים ומהדר אליבא דר' שמעון שסבירא ליה בזה כר' יוסי דפשטא קדושי בכולה.

סימן עה

והיה הוא ותמורתו: מבואר אצלינו שכל שני שמות שבאו כאחד הם דומים זה לזה וזה אחד מכללי ההיקש. ובשגם שמה שכתוב "והיה הוא", מלת "הוא" מיותר דזה פשיטא שהוא נשאר בקדושתו דהא פירוש "תמורה" היא שאומר שגם השני יוקדש. וממה שכתב "יהיה קדש" משמע דקאי על שניהם, דאם על התמורה לבדה היה לו לומר "תהיה קדש". ואיך יצדק לומר עליו "יהיה קדש", הא הוא קדוש ועומד? ומזה למדו שמלמד שצריך שיחול הקדושה על שניהם בענין אחד; שכמו שחלה הקדושה על הקרבן בבית הבעלים כן התמורה יהיה בבית הבעלים. והנה בחטאת ואשם כולי עלמא מודים שאין הכהן ממיר בהם דהא אין לו זכות בגוייהו עד אחר זריקת הדם. רק בבכור שזוכה בו הכהן מחיים נחלק ר' יוחנן בן נורי וסבירא ליה שהכהן ממיר בו. ור' עקיבא השיב שעל זה בא הלימוד "והיה הוא ותמורתו". וכל זה מובא במשנה דתמורה (דף ז:).

סימן עו

והיה הוא ותמורתו: דוקא תמורתו ולא תמורת תמורתו שאם כן היה לו לומר "ותמורותיו" כמו שכתב "וחמישותיו" שלמדו שמוסיף חומש על חומש (ויקרא ב). וכבר בארנו (סימן ע) שלמד זה מן "לא ימיר אותו" וזה לענין הלאו. ועדיין הייתי אומר אף שאין עובר בלאו, קדושה חלה עליו. וז"ש והלא דין הוא... לכן צריך עוד לימוד שאין קדושה חלה עליו כלל.

סימן עז

והיה...יהיה קדש: מלת "יהיה" כפולה ומיותרת שהיה לו לומר "והיה הוא ותמורה קדש". ודעת התנא קמא שבא לרבות בעל מום שהקדושה חלה עליו לענין שאם יפדה לא יצא לחולין אלא דינם כדין קדשים שקדם הקדשן את מומם שאין יוצאים לחולין על ידי פדיון ליגזז וליעבד כמ"ש בבכורות (דף טז). ומן הסברה הייתי טועה שאין קדושת תמורה חלה עליו רק כמקדיש בעל מום – שיוצא לחולין על ידי פדיון. לכן הוסיף "ותמורתו יהיה קדש", רוצה לומר, שגם בהחליף רע בטוב יהיה וישאר קדש ולא יצא לחולין. ור' יוסי בר' יהודה סבירא ליה שמלת "יהיה" מרבה שאף שהמיר בשוגג ישאר קדש. ולפי זה משמע דתנא קמא חולק אר' יוסי בר' יהודה והרמב"ם פסק לתרוייהו וכתב דהלכה כר' יוסי בר' יהודה שאין חולק עליו. ולפי זה משמע שהלימוד הראשון עיקרו מגוף הקרא שאמר "טוב ברע או רע בטוב", וכן משמע בגמ' (דף יג) שאמר לרבנן "יהיה" לרבות שוגג כמזיד, עיי"ש. ועיין בתוס' יום טוב (פרק ב משנה ג).

סימן עח

ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן: פסוק זה כפול (בפסוק כז) "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך". ועל כרחך ששם מדבר בטמאה ופה מדבר בבעל מום וכמו שכתוב "אשר לא יקריבו", רוצה לומר, שהוא טמא לענין הקרבה. ומלמד שאם הוממו – יצאו לחולין על ידי פדיון. וממה שכתב "אשר לא יקריבו" בעתיד מבואר שמדבר במום קבוע שלא יקריבו לעולם (וזה פירוש משנה א'. מובא במנחות (דף ?), בכורות (דף לז), תמורה (דף לג)). אולם יקשה שאם כן היה לו לומר "ואם כל בהמה אשר לא יקריבו..." ונדע שמדבר מבעל מום, ולמה קרא בעל מום בשם "טמאה"? אמרו חז"ל שבא לכלול המתה, שהיא טמאה באמת, ובארו שזה רק אם הקדיש מתה, לא אם הקדישה ואחר כך מתה; דלכן אמר לשון "טמאה", שהבהמה הטמאה היא טמאה תמיד. וכן צריך שתהיה מתה בשעת ההקדש אבל אם מתה אחר כך בעינן 'והעמיך..והעריך'. (ביאור משנה ד) והנה במה שכתב לקמן "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך" תנא תנא (בבבא מציעא דף נד:) מה בהמה טמאה מיוחדת שתחלת הקדש וכולה לשמים ומועלים, אף כל שתחלת הקדש וכולה – מועלים בה. ופירושו שם: שמה שאמרו מועלים בה היינו שמוסיפים חומש, וכר' יהושע בן לוי דאמר שם דעל הקדש שני אינו מוסיף חומש. ומפרש שם משום דאינו בסוף הקדש דלא חזיא לא למזבח ולא לשקעה בבנין – הגם דישנה באמצע הקדש שמתפיסה תחת אחר וחוזר ופודה אותה – כתיב "בבהמה הטמאה", בה"א הידיעה, משמע שמדבר על הראשונה שמתפיס בקדושה. ואמר כאן שלפי זה יש לומר שנדמה לבהמה בכל דבר והיינו גם לענין שיהיה כולה לשמים כהקדש טמאה לבדק הבית. ואם כן לא משכחת חומש רק בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפין דכל הקדשים יש בהם לכהנים. לכן אמר כאן "ואם כל בהמה טמאה" שמרבה הכל; דלא אמרינן "בבהמה הטמאה", בה' המיחד הידוע; רק במלת "כל" הכולל הכל.

סימן עט

והעמיד את הבהמה: היה לו לומר "והעמיד אותה". וזה חק קבוע שאין מתפארת המליצה לחזור השם בכל פעם. פירשוהו שבא למעט – רק הבהמה יעמיד, לא דברים אחרים כמ"ש במנחות (דף ק).

סימן פ

והעריך וכולי בין טוב ובין רע: מבואר שצריך שישקיף בערכו אם היא טובה ושמינה ושוה הרבה או אם היא רעה, ולא ישום לפי האומד לבד שלא בדקדוק. וכן אמרו בריש פרק י.

סימן פא

תוכן העניינים

מלבי"ם על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה