מלבי"ם על דברים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
פרק לב · פסוק לב
[לב] כי מגפן. כ"ז היו אומרים האומות גפן ישראל הוא מגפן של סדום והפירות שנשא הם הם לישראל אשכלות מרורות והיין הוא חמת תנינים. ע"כ מה שראוי לאמר לאומות אם חכמו ישכילו זאת:
תורה אור
כי מגפן וגו'. יחזור לשאמר לעיל ואני אקניאם בלא עם, שהם הכשדים מחריבי הבית ואשר הגלו אבותינו כמ"ש (ישעיה כג יב) הן כשדים זה העם לא היה והיו להם נימוסים ומנהגים רעים וכבר נאבדו מן העולם ואין זכר למו. ועתה נבוא לפי' הכתובים כי מיסדי הנימוסים יכנה בשם גפן והנימוסים בעצמם בשם ענבים. והמשפט הנעשה עפ"י הנימוס בשם יין, ויאמר כי איככה יוכלו לחשוב שה' נתן בני ישראל לידם אל המשפט, הלא כי מגפן סדום גפנם מיסדי נימוסיהם:
ומשדמת עמורה. הם מנהגיהם (ומפאת נחיצת המנהגים למרבית העם יתיחסו לערך הנימוסים כהתיחסות התבואות נגד הענבים) ויאמר שהם כמנהגי עם עמורה:
ענבמו. הנימוסים בעצמם:
ענבי רוש מלאים ארס:
אשכלות. הצטרפות הנימוסים יחד יכנה בשם אשכלות ובהצטרפותם מרורות למו יתגלה ביותר המרירות שבהם (כי הנימוסים האמיתים בהצטרפותם יחד, אז יתראה ביותר הצדק שבהם מאשר יתראה בפרטיותם. והמפרשים פי' בזה הכתוב (תהילים י״ט:י׳) משפטי ה' אמת צדקו יחדו וככה החקים לא טובים יתגלה רעתם בהצטרפותם יותר מכאשר בפרטותיהם) והכל מבינים טעם המר ולא כהארס שלא ירגישו בו עד שיזיק: