מלבי"ם על דברים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
פרק לב · פסוק ז
[ז] זכר ימות עולם. הטובות שעברו לך ממנו בהתחלת מציאותך להיות לגוי:
בינו שנות דור ודור. מה שמתמיד עוד בהשתלשלות הדורות (זה נגד הוא עשך ויכוננך):
שאל אביך ויגדך מצד הקבלה והספור, זקניך שראו כ"ז בעיניהם ויאמרו לך:
תורה אור
זכור ימות עולם. עד כאן הקדמה אל דברי השירה, ועתה יתחיל בדברי השירה ויוכיח במופת מסדר הבריאה ומסדר השתלשלות הדורות שישראל המה עם סגלתו:
זכור ימות עולם. המה ששת ימי הבריאה, ותראה שכל מה שחומרו חזק וצורתו חלש, נברא ראשון ראשון, וכל מה שצורתו חזק וחומרו חלש נברא אחרון אחרון עד שהאדם שהוא בעולם השפל הסגולה והלב והתכלית נברא אחרון וכן בינו שנות דור ודור. התבוננו גם בהשתלשלות הדורות, ותראו ג"כ כי העשרה דורות שמאדם עד נח היו חזקי החומר (שחיה כל אחד קרוב לאלף שנים) וחולשי הצורה עד שמחה ה' אותם עם כל היקום ולא השאיר רק נח ובניו שהיו הלב והסגולה מהדורות האלו, ומנח עד אברהם היה ג"כ עשרה דורות, והיו בערך הראשונים חולשי החומר (כאשר נראה שנתמעטו ימי חייהם) אבל חזקי הצורה מהראשונים עד שהיו גדורים באיזה ענינים, והלב והסגולה מהם, היה אברהם. הלא להבין מזה, כי התכלית יבוא לעולם באחרונה, וא"כ שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך שנתאחרו ישראל מלהיות לעם (וא"כ ע"כ שהם הסגולה והתכלית) כי: