מלבי"ם באור המילות על משלי· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
פרק י · פסוק כ
(כ-כא) לשון צדיק, שפתי צדיק, הלשון פנימי מן הפה והשפה, ומורה לרוב על התבונה והשגיון ובא אצלה לשון הגיון ומחשבה כ"פ, ולשוני תהגה צדקך, הוות תחשב לשונך, וכבר בארתי זה במקומות רבות, וכבר גדרו חכמי לב שהלשון יורה על הבינה והפה על החכמה עמ"ש מלאכי(ב' ז'), והשפה מורה על הדעת, שכן בא אצל השפה שם דעת, שפתי דעת (משלי י"ד ד', כ' ט"ו) ועוד שם (ה' ב', ט"ו ז', מלאכי ב' ז', איוב ל"ג ג') ותמצאהו בס' זה במקומות לא חקר.
לב, שם לב בא לרוב על כח הממשלה אשר בנפש, ותמצאהו במקומות רבים, ומי שמושל כפי חקות החכמה נקרא חכם לב, ומי שחסר לו כח הממשלה נקרא חסר לב: