אור ברסלב

מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

מפתחות

חלק חושן משפט

אשר עשה נכדי החו"ב מו"ה בצלאל הלוי שיחי' ישלם ה' פעלו. יעלה מעלה מעלה בתורתנו הקדושה. ויהי' לגפן אדרת. גם לשם ולתפארת כעתירת א"ז המחבר:

חובת קרקע

א. מבאר דנחלקו הראשונים על ערלה בחו"ל אם לוקין עלי' ואם מחויבין לשורפה. ומפלפל בזה הרבה. ולהתוס' רי"ד והריא"ז אינה אסורה בהנאה. ודבריהם מוקשים מפסחים (כה:) ומע"ז (כב.):

ב מבאר דלכ"ע לוקין על ערלה בא"י בזה"ז דלא כהמל"מ הש"א משום דנהגא קודם כיבוש. מפלפל בארוכה ומישב דברי הגמ' בכתובות (כה.) המוקשים מאד:

ג. מבאר דגם הרמב"ם סובר דלוקין על ערלה בא"י בזה"ז דלא כהצל"ח. מפלפל בטעה הרמב"ם דסובר דתרומה בזמן עזרא דרבנן:

ד. מבאר דלמ"ד דבטלה קדושת עזרא כלאי הכרם בא"י בזה"ז דרבנן. ומוכיח דאף לדעתו ספיקא אסור היכא דאיקבע איסורא דלא כהמל"מ:

ה. מבאר דלהרמב"ם דסובר דרבעי אינו נוהג בחו"ל יש להסתפק משמע דלהרמב"ם היא מדרבנן:

ו. מבאר דבהרמב"ם יש סתירה אם רבעי נוהג בשל נכרי שלא ברצונו. מקשה על תירוץ המשכ"י [בהמשכ"י יש ט"ס דנכתב דכונת ר"י וצ"ל דכוונת רבנן] ומחלק דאם לקטן ישראל חייב ברבעי ואם לקטן נכרי תליא ברצין הנכרי [אנ"ה עי' בפנים דמניח בצ"ע דמה מהני רצין הנכרי הא גבי תרומה לא הוי תרומתן תרומה מדאורייתא. ועוד דקשה מתוספתא ומיבמות (קכב.) דמוכח דאף אם לקטן נכרי חייב ברבעי אף אם לא רצה הנכרי. ע"כ נראה לענ"ד לישב דברי הרמב"ם בדרך אחר. דבודאי רבעי נוהג בשל נכרי אף אם לקטן הנכרי כמ"ש הרמב"ם בה' מ"ש פ"י ה"ה וכמו שמוכח מהתוספתא ומיבמות (קכב.). אך זה דוקא אם אח"כ מכר הנכרי הפירות לישראל דבשעה שהפירות הם ביד ישראל הם קדושין בקדושת רבעי. אבל בשעה שהפירות הם ביד נכרי סובר הרמב"ם דאין עליהם קדושת רבעי. והטעם בזה דכיון שברבעי עיקר האיסור לקוח מהמצוה שצונו להוליך הפירות לירושלים ומחמת זה אסור לאוכלם חוץ לירושלים. וכיון שעל הנכרי אינו חל המצוה להוליכם לירושלים להכי כ"ז שהפירות מונחים אצלו אינו חל עליהם גם איסור רבעי. ויהי' מותר לישראל לאכול הפירות כ"ז שהם ברשות הנכרי. ואף שהנכרי נתן לו הפירות מ"מ אינם נעשים שלו לפי שי' הר"ן והתוס' בנדרים (לה:). ואף לפי שי' רש"י שם וכן דעת התוס' בפסחים (כט.) דכיון שנתן לו לאכול הוה שלי מ"מ אפשר לומר הכא כיון שנתן לו רק לאכול ואינו רשאי להקדישם להכי אינו יכול לחול גם קדושת רבעי על הפירות ואכמ"ל בזה. וכן אם גזל ישראל הפירות מהנכרי מלבד איסור הגזלה אינו חל איסור רבעי על הפירות. ולהכי כתב הרמב"ם שם בה"י דיש לנכרי כ"ר שאם רצה לנהוג במצוה זו הרי היא קודש כשל ישראל. דדוקא אם רצה אבל בלא רצונו אינו חל על הפירות קדושת רבעי. ולפ"ז מיושב היטב קושית א"ז הגאון נ"י מדוע מהני רצון הנכרי הא גבי תרומה לאחר מירוח לא מהני רצון הנכרי. דשאני התם כיון דלאחר מירוח הפירות בעצמן פטורין ואף אם לקחן ישראל הפירות פטורין להכי לא מהני רצון הנכרי דהא לא עדיף מישראל. אבל הכא כיון שאם לקחן ישראל הם קדושין בקדושת רבעי להכי אם רצה הנכרי לנהוג במצוה זו חל האיסור על הפירות משום דהוי כמו ישראל משום שמעשיהן במצות קיימין כמו שכ' הרמב"ם בפי' בתרומות פ"ג וז"ל הכותים אע"פ שאין חייבין במצות אם עשו מהם שום דבר יש להם קצת שכר וזה מן העיקר שלנו וכיון שהם משתתפין עמנו בשכר מעשיהן במצות קיימין עכ"ל. וכ"ז למד הרמב"ם ממה שכתב המשנה דין דיש לנכרי כ"ר גבי הנכרי שתרמו תרומתן תרומה דמה שייכא להתם אלא ודאי דבשעה שהם ביד הנכרי תליא ברצון הנכרי וכמו שהוכיח מזה המשכ"י. ולפי מה שבארתי מבואר היטב טעם מחלוקתן דרבנן ור"י דלפי המשכ"י תמוה באיזה סברא פליגי ומאיזה טעם סבר ר"י דלא מהני רצון הנכרי. גם תמוה דהא בירושלמי דמ"ש פ"ה מפורש דדברי דר"י תליא אם ילפינן נ"ר ממ"ש [ולפי פי' א"ז הגאון נ"י י"ל דפליגי אם לקטן ישראל ודו"ק] אבל לפי דברי ניחא שפיר דר"י סובר דילפינן נ"ר ממע"ש וגם סובר דיש קנין לנכרי בא"י וא"כ הפירות מה"ד פטורין ואף אם לקחן ישראל ולהכי לא מהני רצון הנכרי כמו גבי תרומה לאחר מירוח. אבל רבנן סברי או דאין קנין או דלא ילפינן נ"ר ממע"ש [וזה תליא במחלוקת הרמב"ן והרשב"א המבוארים בסי' ה'] וא"כ הפירות מחויבין דאם ילקחן ישראל יהי' קדושין ולהכי מהני רצון הנכרי]:

ז. מבאר בראיות דערלה נוהג בשל נכרי דלא כהמשכ"י. ומדחה ראיותיו. מפרש הירושלמי דר' יאשי' מייתי נטיעות מחו"ל בגושיהן:

ח. בענין הנ"ל מדחה ראיות המשכ"י. ומסיק להלכה דגבי ערלה אין חילוק בין של נכרי לשל ישראל רק לשי' רש"י בשל נכרי בסוריא דינם כערלה בחו"ל. ומבאר דכלאים למ"ד דלא בטלה קדושת עזרא הוה דאורייתא אף בשל נכרי. ולמ"ד דבטלה לפי שי' בה"ת בשל נכרי דינם כמו בחו"ל. וברבעי בא"י לרוב הפוסקים דינם כמו ערלה ולהרמב"ם נתבאר לעיל סי' ו'. וברבעי בסוריא ובחו"ל בשל נכרי פטורין:

ט. חוקר למ"ד דחדש בחו"ל דרבנן אי בא"י בזה"ז הוי דאורייתא, מפרש פי' חדש בגמ' דמנחות (ה.) ומזה ראי' להא"ז והפנ"י דחדש בחו"ל תלי אם עומר בא מחו"ל:

י. בענין הנ"ל. מפלפל בדעת ר"ע אם סבר דחדש בחו"ל דרבנן. מפרש באריכות דברי התוס' בר"ה (יג.) ומפרש הירושלמי דפ"ב דחלה מצאו קמה לחה כו':

יא. בענין הנ"ל. מפלפל בפי' הגר"א והש"א בסוף דברי הירושלמי הנ"ל ומסיק דבריהם בקושיא. והעיקר כפי' הפנ"י ומזה מוכח דר' ירמי' סובר דלר"ע חדש בחו"ל דרבנן. ומסיק להלכה דחדש בא"י דאורייתא משום דלר"ע נהגא קודם כיבוש ואסור לקצור קודם שהאיר המזרח דלא כהמל"מ והש"א:

יב. מבאר דבקרקע של נכרי בא"י אם אסור לקצור קודם שהאיר המזרח תליא במחלוקת הב"י והמבי"ט. ואם קנה נכרי קרקע לפירות בודאי אסור דלא כהש"א:

יג. חוקר למ"ד דחדש בחו"ל דאורייתא אם אסור לקצור קודם שהאה"מ בקרקע של ישראל בחו"ל. מביא בזה מחלוקת הראשונים ונותן טעם להיתר דקצירה ילפינן מחלה:

יד. חוקר אימתי זמן החנטה. מפלפל בדברי הרשב"א בקדושין (סב:) וברש"י שם. מהירושלמי מוכח דחנטה הוא מזמן שאסור לקצוץ בשביעית. מבאר דנחלקו הראשונים אם אחר החנטה מיקרי דבר שבא לעולם אם מכר לו פירות גמורים. מישב רש"י דב"מ (עג:):

טו. בענין הנ"ל מבאר דהרמב"ם והראב"ד סברי דחנטה הוא זמן עונה"מ. מתמה עליהם מהירושלמי. מביא ראי' מירושלמי לשי' רש"י בר"ה (יג.) ומפלפל בדברי הריטב"א שם. מקשה הרבה על פי' רש"י ותוס' בר"ה (טו.) ומפרש בשתי בריכות פי' אחר. מבאר דהרמב"ם סבר דהגמ' בר"ה פליג על הירושלמי:

טז. מבאר דאף הרמב"ם מודה דלענין ערלה זמן החנטה הוא כשי' הירושלמי. ולענין פדית נטע רבעי לכ"ע הזמן הוא משהגיע לעונה"מ. והרמב"ם והרא"ש והר"ש סוברים דלענין איסור רבעי נמי דינו כפדיונו. ומבאר דהי' להם גי' אחרת בהירושלמי. ודבריהם צ"ע מקדושין (נד.):

יז. מבאר דמקום שלא קדשו עולי בבל לענין ערלה וכלאי הכרם דינו כא"י. ומבאר דשי' הרמב"ם דאף לענין כלאי זרעים ולענין גיטין ומוכר עבדו ולענין כפי' ולענין סמיכה דינו כא"י. ושי' התוס' דלענין הני דברים דינו כחו"ל. ומבאר דלהרמב"ם עזה ועכו וצידון לא כבשו עולי מצרים. ומישב קושית הרשב"א בזה מחולין (ז.). מבאר דאף להרמב"ם עפרה טמא:

יח. מבאר דנטע רבעי אינו נאכל בזה"ז בירושלים מחמת טומאת הגוף. ואפשר שיש איסור דבזמן שאין בית וזה תליא בפלוגתא דזבחים (נ.). וגם אינם ניפדים בזה"ז בירושלים ודלא כהרדב"ז. ומפלפל בדברי סה"ת מובא בסמ"ג ומפרש דבריו דלא כהסמ"ג:

יט. תמי' על הכ"מ דכתב דפירות חו"ל שנתמרחו בא"י חייבים:

קל וחמור

א. מבאר דלאו הבא מכלל עשה קיל מלאו מפורש דלא כהדברי אמת ולפ"ז לכאורה שביעית קיל מנבלה ומסיק דמ"מ נבלה ושביעית שקולין משום דשביעית אסורה בהנאה:

ב. מבאר דאף לשי' התוס' דבנבלה איכא לאו הבמכ"ע דוזבחת מ"מ לא חמירא משביעית כיון דהתרי לאווין הם בחד איסורא. וטריפה וחזיר ודג טמא קילי מטבל וערלה וטבל שקילין דלא כהד"א. מבאר דהרמב"ם והסמ"ג דמנו עשה דוזבחת הוא רק אם נוחר בהמה לאכול. ומבאר דאף לשי' אם יש בהמה וצריך לנוחרה ושביעית שקולין הן:

ג. מבאר דנבלה וטריפה שקולין דלא כהד"א. מפלפל בשי' התוס' הנ"ל. ומהרמב"ם מוכח דטריפה קיל ודבריו צ"ע:

ד. מבאר דנבלה או עריפה קיל מדג טמא ובטריפה שנתנבלה וד"ט צ"ע איזה מהם קיל. ומפלפל בתוס' חולין (לב.) ובתוס' במעילה (טז.) ומניחם בצ"ע:

ה. מבאר דדג טמא קיל מבשר חזיר. מפלפל במש"כ הנוב"י דטבל שנתמרח ביוה"כ קיל מנבלה שנתנבלה מאתמול. ומבאר דטבל על יוה"כ לא מקרי מוסיף מה דאיתוסיף איסור לחולים:

ומבאר דהדין דהנוב"י תליא בפלוגתא אם יוה"כ הותרה לחולה או דחויה. [אבנ"ה. עי' בפנים שהביא דברי המרכבת המשנה דכ' דכמו דשבת הותרה לחולה כן יוה"כ הותרה לחולה. והנה מאי דפסיקא לי' דשבת הותרה תמוה מאד דהא מבואר בהב"י א"ח סי' שכ"ח דהרמב"ם והרשב"א והר"ן סוברים דשבת דחויה אצל חולה. גם מאי דדימה יוה"כ לשבת לכאורה קשה דהא בהב"י שם מבואר בדברי הרשב"א דאי אמרינן דשבת הותרה לחולה בודאי הדין דשחטינן הבהמה החיה ולא מאכילין לי' מהנבלה. וכן מבואר בדברי הרא"ש ביומא פ"ח סי' י"ד בשם הר"מ. ואם נימא דכמו דשבת הותרה כך הותרה אכילת איסור א"כ מדוע מדחינן שבת יותר מנבילה. אלא וודאי מוכח דרק שבת הותרה ולא איסור אחר. וא"כ גם יוה"כ לכאורה כמו כן לא הותרה לחולה. אבל באמת בזה דבריו נכונים דסברתו הוא דהא דשבת הותרה הוא משום כיון דאין על הדבר שום איסור ורק הוא אסור לעשות זה להכי בחולה שהתורה התירה לו לעשות מלאכה בשבת א"כ הוה היתר ממש. אבל בדבר אסור כגון נבילה שיש איסור על עצם הדבר א"כ אף שהתורה התירה לו מ"מ לא נפיק האיסור מהדבר והאיסור במקומו עומד ולהכי לא שייך לומר הותרה רק דחויה. וזה הסברא כמעט מבואר בהרא"ש שם. וא"כ גם ביוה"כ כיון דעל עצם הדבר אין שום איסור ורק יומא קא גרים שהתורה אסרה לו בזה היום לאכול וא"כ בחולה שהתורה התירה לו לאכול דמי ממש לשבת דהותרה לחולה. וכמו מלאכת יוה"כ דודאי הותרה כמו שבת. ואין להקשות ע"ז מהרשב"א שהביא א"ז הגאון נ"י דמוכח דיוה"כ דחויה לחולה. די"ל דהרשב"א אזיל לטעמי' דסובר דגם שבת דחויה. ובזה ניחא גם מה שמוכיח מהר"מ דיוה"כ הותרה דהוא אזיל לטעמי' דסובר דשבת הותרה כמבואר בהרא"ש. אך במה שהוכיח מהמג"א דגם אכילת איסור הותרה צ"ע דהא בסי' שכ"ח מבואר בהמג"א דהטעם דשחטינן ולא מאכילינן נבלה הוא משום דשבת הותרה וא"כ מוכרח דנבילה דחויה. ולענ"ד דע"כ צריכין לדחוק דהמג"א סבר דאף דדחויה, מ"מ מצוה לאכול ולהכי מברכין וכן הוא סברת הב"י שם. אך מהרשב"א הנ"ל מוכח דלא כוותם דאי דחויה דמי לטבל ולהרמב"ם אין מברכין. [תמוהין לי מאד דברי הרשב"א בזה דסותר דברי עצמו דבהרשב"א הנ"ל מוכח דפסק כהראב"ד ובחי' בברכות (מה.) סובר כהרמב"ם וצע"ג.] וממה שבארתי נלענ"ד דביוה"כ בודאי הדין כמו שכתב א"ז הגאון נ"י דדברי הנוב"י במחלוקת תלויה כי כמו שנחלקו הראשונים בשבת אי הותרה אי דחויה כן נחלקו ביוה"כ. אבל באכילת איסור לענ"ד כ"ע מודים דדחויה כמו שהוכחתי מהרשב"א והר"מ. ובזה ניחא הא דקשה דהא בסי' שאחר זה הביא ראי' להנוב"י וא"כ תקשה להראשונים דסברי הותרה. ולכאורה הי' מוכח מזה דאף לדעתם הדין דהנוב"י אמת ודלא כמו שביאר א"ז הגאון נ"י בסי' זה. אבל להנ"ל ניחא דשם איירי באכילת איסור ולכ"ע דחויה.]

ו. מפלפל לישב קושית הא"ח דלמ"ד דאין לוקין על לאו דנבלה למה צריך קרא לאשמעינן דנבלה חל על חלב. מסוגיא דזבחים (ע.) נוכל לומר דיש מחלוקת בדרשא זה בין ר"מ לר"י. ולדעת רש"י בפסחים (כג.) לא נוכל לומר כן. ומסיק דאין חולק בדרשא זה. ומזה מוכרח לומר כהנוב"י ואשמעינן קרא דטוב להאכיל לחולה כזית מנבלה ולא להאכילו ח"ז מנבלה וח"ז מחלב נבלה:

ז. מבאר באריכות דאף להרמב"ם והר"ן והריטב"א דסוברים דשבועה חל על חלי שיעור מ"מ אין איסור חל על ח"ש. ומהריטב"א מוכח דאין איסור חל אף על איסור דרבנן. הא דרצה הגמ' ביומא לומר דאיסור דרבנן מקרי מושבע ועומד הוא מהברייתא דשבועות (לט.) ומיושב התוס' בשבועות (כג:). ובזה דאין איסור חל על ח"ש אפשר דפליגי רב ולוי במעילה (טז.):

ח. מבאר דערלה ודג טמא איזה מהם קיל תליא במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אם יש בד"ט עשה גמורה:

ט. מבאר דערלה בא"י אף בזה"ז חמיר מנבלה. וערלה בחו"ל קיל מנבלה:

י. מבאר דכלאים בזה"ב ובשר בחלב חמירי מערלה. וכלאים בזה"ז קילי אף מנבלה. וכן תרומה וטבל ומע"ש בזה"ז קילי מנבלה:

יא. מבאר דמע"ש בזה"ז קיל מרבעי. ורבעי בירושלים בזה"ז חמיר מנבלה. מבאר דקודם ראית פני החומה מהראב"ד מוכח דיש עשה גמורה ומהרמב"ן מוכח דהוה לאו הבמכ"ע. ודעתו דיוצאין במע"ש בזה"ז בפסח ותמוה הא בעינן שלכם:

יב. מבאר דאף רבעי במדינה חמיר מנבלה משום דמרש"י והרמב"ן והריטב"א מוכח דאף חוץ לירושלים לוקין על אכילתן בטומאת הגוף:

יג. מבאר דדבר שיש בו כמה לאווין קיל מלאו שיש בו מיתה או כרת. ואם יצטרך לעבור על הלאווין בזה אחר זה להר"ן חמיר מלאו שיש בו מיתה ולרש"י והתשב"ץ קיל. אומר דבר חדש דאם תורם ע"מ להאכיל התרומה לחולה זר אינו חל התרומה ומפרש בזה הגמ' ביומא (פג.):

דיני חזקות

א. מפלפל לישב ולבאר שי' הרמב"ן והרשב"א והרא"ה בדין סמוך מיעוטא לחזקה. ומסיק דהרמב"ן והרשב"א סוברים דזה רק היכא דהמיעוט מסייע להחזקה לדבר אחד. אבל היכא דהם בשני גופים ומסייעים לשני דברים לא. והרא"ה אין מחלק בזה וסובר דרק היכא דמתחילה אנו דנין על הדבר שיש בו רובא לבד אז לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כשאנו דנין על הדבר השני. ורש"י ותוס' מחלקין בין רוב חשוב לאינו חשוב ומסיק לדינא בתינוק שנמצא במקום שרוב ישראל לכל הני ראשונים שחיטתו כשרה. ובמקום שרוב ישראל ומיעוט נכרים ופי' אחד ושחט לרוב הראשונים כשרה ולהרא"ה פסולה:

ב. בענין הנ"ל. מקשה על הרשב"א בנדה (כ.) מישב הקושיא על הרמב"ן מדוע הלכו אחר הרוב במקור. מפרש פי' חדש בב"ב (כד.). מבאר דמהרמב"ם מוכח דאף בתינוק שנמצא במקום שרוב ישראל שחיטתו פסולה:

ג. מבאר בהיו לפניו סכין פגום וסכין שאינו פגום ושחט באחד מהם הוה רק ספק נבלה כיון דאתחזק סכין כשר לפנינו וחייב בכיסוי ודלא כהפמ"ג. מביא ראי' לזה משני מקואות אחת כשרה ואחת פסולה דהטהרות תלויות ומקוה שנמדדה ונמצאת חסרה הטהרות טמאות דלא כהפמ"ג. מבאר במקוה שנמדדה ונמצאת חסרה לר' יוסי אף בטומאה קלה מספק טמא דלא כהשעה"מ. ובמקוה שלא נמדדה ונמצאת חסרה אף לר"מ טמא דלא כהמ"א. ומפרש הגמ' בעירובין (לו.) במקוה שלא נמדדה והוחזקה להיות מימי' מתמעטין ועתה נמצאת שלימה בזה פליגי ר"מ ור"י. ולהר"ש מפרש בדרך אחר הא דבשני מקואות הטהרות תלויות הוא ברה"ר. מבאר דלהרמב"ם ורש"י דפסקו כר"מ אם עירב עירובי תחומין בתרומה שהיא עתה ספק טמאה ובביה"ש הי' יכול לברר אם היא טהורה דהוה סעודה הראויה. העירוב כשר ולהראשונים דפסקו כר"י העירוב פסול. ואם לא הי' יכול לברר ביה"ש דהוה סעודה שאינה ראויה אף בעירובי חצירות העירוב פסול ובזה מיושב דברי הרשב"א. ואם הניח עירובי תחומין ואכלוהו עכברים ספק מבעוד יום ספק משחשיכה אם הוה באופן שבב"א לא אכלוהו ושייך חסר ואתאי לר"י העירוב פסול:

ד. מבאר דלהראשונים דפסקו כר"י דספיקא דרבנן מוקמינן אחזקתה. אף היכא דהוה ספיקא דדינא הדין כן דלא כהכה"ג והגרע"א. ומישב קושיתו ע"ז מעירובין (לז.)

ה. מבאר באיסור דרבנן שנתערב חד בחד ונפל אחד מהם לקדירה דהש"ך אסר והשעה"מ התיר דזה תליא במחלוקת הראשונים. מבאר דלהראשונים דסברי דכולו שאוב דרבנן מוכח דאם הי' לפניו מקוה פסולה מחמת ג' לוגין מ"ש ומקוה כשירה והי' טמא טומאה חמורה אף לר"מ האדם טמא וגם הטהרות תלויות. והיכא דנפל הספק דרבנן על המקוה עצמה אף לר"י האדם טהור. מבאר דמהרמב"ם מוכח דבשני מקואות אחד יש בו מ' סאה ואחד אין בו ואינו ידוע באיזה מהם טבל דהטהרות טמאות אף ברה"ר. [אבנ"ה עי' בפנים שמגיה התוספתא. ולפי מה שביאר לעיל בסי' ג' לפי גירסתינו בהתוספתא דהל"ק סובר דהברייתא אתיא כר' שמעון דסובר דספק טומאה ברה"י הטהרות תלויות. אין צורך להגי' התוס' די"ל דאף ללישנא בתרא התוספתא אתיא כר"ש אבל הרמב"ם דפסק כרבנן להכי פוסק בשני מקואות דהטהרות טמאות ושינה את לשון התוספתא]:

ו. מבאר להר"י והרמב"ם הטעם דספק מ"ש כשר הוא משום דהמים בתחלת ביאתן לעולם בחזקת טהרה למקוה ואף אם נפל ספק פן השלימו הג' ל' מ"ש את המקוה המצומצמת כשרה דלא כהמהרי"ט. ומהר"ש מוכח דזה תליא במחלוקת ר"מ ור"י:

ז. מבאר דמה שנחלקו הראשונים אליבא דר"י דמוקמינן הטמא על חזקתו אם הטהרות שעשה טהרות או תלויות תליא בגי' התוספתא דמס' ידים. מפרש התוס' לפי גי' הגר"א. מבאר דאם הי' בכוס אחד ספק אם נעשה בו מלאכה מותר לכתחילה ליטול בו:

ח. בענין דסי' ה' מדחה ראית השעה"מ מהתוספתא דלא כהש"ך. מבאר דלהש"ך בנטמא יד אחת והיתה ידועה ואח"כ שכח ונגע באחת מידיו הטהרות תלויות. ומהפר"ח מוכח דפליג ע"ז. מבאר דאם הי' שני מקואות ונפלו ג"ל מ"ש לאחת מהן אם הי' של שני ב"א ובאו לשאול בזאח"ז שתיהן כשרות ולהרשב"א פסולות. ואם היו המקואות מצומצמות נראה דלכ"ע פסולות. מבאר דלמ"ד כלו שאוב מה"ת גם ג"ל מ"ש בתחילה פוסלים מדאורייתא:

ט. מפלפל לישב ולבאר שי' הרשב"א והרא"ה בתה"א. ומבאר דאף הרא"ה מודה באשת כהן שטען פ"פ מצאתי דאסורה לו מדאורייתא משום דאפילו אינו תחתיו נבעלה יש ספק שמא לפסול נבעלה. ואף להמ"ד דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא הכא אסורה מדאורייתא. מבאר דמה שכ' הר"י בכתובות (ט.) דספק אונס ספק רצון אסורה רק מדרבנן המ"ד דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא פליג ע"ז וכן מוכח מהירושלמי דשם ומפרש דברי הירושלמי:

י. מבאר דהרשב"א והריטב"א סוברים דהיכא דאיכא ריעותא לפנינו לא אזלינן בתר חזקה אף מדאורייתא. לפי שי' התוס' בנדה (יח.) הדין דכ' לעיל בסי' ח' להש"ך אינו. מפלפל לישב שי' הרשב"א ומבאר דכאן נמצא וכאן הי' מהני רק לגבי ממון ולגבי איסור לקולא אבל לא לחומרא:

יא. סתירות בדברי הרשב"א אם קיי"ל הסברא דכאן נמצא כאן הי' לגבי ממון. מבאר דמה שכ' הרשב"א דהיכא דבודאי נולד הריעותא שעה קודם לא אזלינן בתר חזקת הגוף היינו רק בחזקה דאתי' מכח רובא אבל בחזקה ברורה לא ומפלפל בזה באריכות:

יב. מפלפל במש"כ הטור קדשה אבי' בדרך וקדשה עצמה בעיר והיא בתוך ששה חדשים ונמצאו לה סימני בגרות הוה ספק. מקשה על תי' המשכ"י על הטור ומפלפל בדבריו באריכות. ומסיק דנראה דהטור סובר דהיכא דהחזקה דמעיקרא עשויה להשתנות מעצמה וגם איתרע לפנינו אז הדבר ספק. ונראה דגם בקדשה עצמה בלבד הדבר ספק כהח"מ ודל כהב"ש. מבאר דאף לדעת התוס' דחזקה דאתיא מכח רובא לא מהני היכא דאיתרע מ"מ היכא דאתילד הריעותא ברשות אחרת לא מחזקינן מרשות לרשות. מבאר דמהרמב"ם והרשב"א מוכח דבספק אם הי' ט' שנים לא שייך לאוקמי אחזקתי' ופליגי על התוס' ביבמות (סח.) [אבנ"ה עי' בפנים דמקשה על הש"ך דכתב דחזקה דמעיקרא עם רובא עדיפא מחזקה דהשתא אף שיש עוד חזקה המסייעת לה. מתוס' כתובות (עה:) ולענ"ד יש לישב דבריו לפי שי' הרמב"ן והרשב"א המבוארת לעיל בסי' א' דבתרי גופא לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. ולהכי הש"ך דאיירי בשו"ב שנטל קבלה ועתה בדקו אותו ונמצא שאינו יודע. וכיון דהחזקה דמעיקרא בודאי לא גרע מהחזקה דהשתא והוה הדבר לכל הפחות ספק להכי כיון דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן שחיטתו כשרה בודאי. ולא מהני חזקת שאינו זבוחה המסיעת להחזקה דהשתא לגרע כח הרוב כיון דהחזקה היא בגוף אחרת. אבל התוס' בכתובות דאיירי היכא שהרוב והחזקה הם בגוף אחד להכי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והוה הדבר ספק. ואף לשי' הרא"ה י"ל כיון דלשיטתו רוב מצוין הוה ככל ולהכי לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כמבואר לעיל וכן מוכרחין לומר לשי' התוס' שם. להכי הש"ך דאיירי ברוב מצוין לא מגרע החזקה את כחו. אבל בהתוס' דאיירי ברובא דעלמא להכי הוה הדבר ספק):

יג. מבאר דהרמב"ם והתוס' רי"ד סוברים דבודאי מגע וספק טומאה אם אתחזק טומאה גם ברה"ר טמא מספק ומבאר בארוכה סברתם בזה. ורש"י ותוס' פליגי ע"ז. ולהרמב"ם בשדה שנאבד בה קבר הוה ספק טומאה מדאורייתא אף ברה"ר. ומבאר דבשדה שנחרש בה קבר אף ברה"י הוה רק מדרבנן. ונראה דאף לשי' התוס' מ"מ לא הקילו חכמים בשדה שנאבד בה קבר אף ברה"ר כמו שהקילו בבית הפרס:

חלק יו"ד

א. בנידון שו"ב שהי' להם כתב מהקהל שאינו רשאי שום שו"ב לשחוט אף בהכפרים אשר הם בתוך פרסה ומחצה. מוכיח מהיש"ש דהיכא דהתנו בפי' שהתקנה יהי' אף חוץ לתחום התקנה בתקפה. מפרש דברי הרמב"ן במלחמות בפסחים. מקשה על הש"ג בב"ב. מבאר דגבי מגילה הוה מיל בדוקא ולא מרבעין אותו כמו בתחום שבת. אבל גבי תקנת העיר וגבי תקיעה בירושלים וכתיבת הנהר בגיטין דעד התחום שייכים להעיר מוכח מהרשב"א והיש"ש דדינן כתחום שבת. לשי' הרמב"ם נראה דגבי ערי מקלט קולט כל השלשה אלפים אמה ומפלפל בזה. ומסיק דהכתב בתקפו אם נעשה בהסכם הרב דשם:

ב. מישב קושית המ"ח האיך מותר לשחוט בסכין של עכו"ם דאיירי ביו"ט. ונראה דזה הוה מוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור ומוכח דשימוש שאין בו הנאה מותר להשתמש במוקצה ביו"ט לצורך אוכל נפש:

ג. ריאה הסמוכה לדופן וקלפו הסירכא מהריאה ובצבצה הריאה. ומצאו עצם צלע אחת אדומה נגד מקום הסירכא וברחוק 1.5 וויערסקע הי' כמין גומא וסדק. מבאר באריכות דמהרמב"ם והתוס' והרמב"ן והר"ן מוכח דהבדיקה דבדיק ר"נ בדר"י בפשורי היא בעוד הסירכא על הריאה. מהתוס' מוכח דלפי שיטתם דהבדיקה היא באיכא מכה בדופן היא רק חומרא בעלמא ואם נאבדה הריאה כשרה. ולהשי' דהבדיקה היא בליכא מכה בדופן מוכח דהבדיקה מעכבת. ולשיטתם קשה מה מהני הבדיקה בעוד הסירכא על הריאה ומפלפל לישב זה. מפרש פי' אחר בהגמ' דחולין (מח.). מבאר שי' הרא"ה. ומהעיטור והא"ז מוכח דמפרקינן הסירכא מעל הריאה ואח"כ בדקינן. ומסיק דבנידון זה יש להתיר בהפסד מרובה מכמה טעמים:

ד. מבאר דברי הרשב"א בתה"א דסובר דשומן הכנתא בחתיכה ומליחה שרי והכנתא היא שומן הכנתא שסביבה הולכין הדקין:

ה. מקשה על הט"ז ביו"ד סי' קע"ב דכ' דאם הלוה חזוק בשדה וקנה אותה לפירותי' דמותר המלוה לאכול בנכיתא. מוכיח מהעיטור דדוקא בשטר מותר. והרמב"ן בש"מ סובר כהט"ז. בדין המשכיר שדה לחבירו בי' כורים ואמר לי' תן לי ר' זוז ואפרנסנה ואתן לך י"ב בכל שנה מבאר דהבעה"מ והראב"ד סוברים דאף לאחר שהחזיק בשדה מותר. בדין עסקא שנתן הלוה שטר מלוה מישב הסתירת בתשו' הרא"ש ומחלק דבכ"י מותר ליקח רווח ובשטר בעדים אסור:

ו. בנידון אשה שפסק ווסתה כשהיתה בת נ"ה שנים. ולשנה התחילה להיות שופעת דם. ודאקטר נכרי אמר כי האם שלה נפוחה ומוכה במכות טריות וכן אמר עוד דאקטר נכרי. והאשה אומרת כי בעת שתתחיל לזוב דם הדם מעורב עם פלייגמא. אך רופא יהודי אמר כי המכה על האם מבחוץ והדם יוצא מפי האם. מבאר דנראה דהיכא שהנכרי מעיד בדבר הנראה בחוש גם הריצב"א מודה דמהימן. ועוד דהכא איכא רל"ד טובא כיון שהיא זקנה ופסק ווסתה. וגם היא שופעת כמעט בלא הפסק. ועוד דאיכא מוגלא ובזה בלבד די להתירה. ואף לפי העדאת הרופא יהודי תלינן שהמכה שלטה בפנים. מבאר דלהראשונים דסברי דע"א נאמן נגד חזקה נאמן גם נגד רובא ואף נגד חזקת הגוף. ונראה דכאן איכא רוב אלים שזקנות אין להם דם נדה והמיעוט אינו מצוי ומבאר דרוב אלים מהני להוציא ממון א"כ כ"ש דאין ע"א נאמן כנגדו לכ"ע. ועוד דכאן איכא רובא וחזקת הגוף ובודאי אין ע"א נאמן נגדם. עוד מבאר דמהרמב"ם והרשב"א מוכח דנדה הוי דבר שבערוה ומפלפל בזה הרבה. ומסיק להתירה:

ז. מבאר דיש לחוש לדברי ר"ת דפסק דימי לידה אינו עולה לספירת זיבתה וכל יולדת צריכה לספור ז' נקיים אחר ימי הלידה. ומבאר דר"ת סובר דמהני ספירת ז' נקיים אף קודם שטבלה ללידתה דלא כסה"ת. מבאר דאף אם טבלה ללידתה אם עדיין לא טבלה לזיבתה הדם מטמא לח ויבש דלא כהרש"ל והס"ט. מפקפק בהא דמוכח מסה"ת דמהני טבילה ללידתה בימי זיבתה. מפלפל אם יש להביא ראיות לדבריו מנדה (לז.) ומנזיר (סד.) ומדחה אותם. מפרש פי' אחר בהגמ' דנזיר ובזה מבואר מקור פסק הרמב"ם דתוך מלאת אין יכול להביא קרבן על הולד שלאחר מלאת:

ח. מבאר דמקור הדין דפסק הרמב"ם דטמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל הוא ממ"ק (טו:). ובזה מיושב הא דפסק הרמב"ם דטמא מת שחל שביעי שלו בער"פ אף לאחר טבילה והזאה אין שוחטין עליו. דקשה עליו מפסחים (צ.) ומפלפל בזה הרבה:

ט. מישב עוד באופן אחר דברי הרמב"ם הנ"ל. ומבאר דהמקור מה דמחלק הרמב"ם בין טומאה שהנזיר מגלח עלי' או לא לגבי עושה פסח הוא מנזיר (נג.) ומפלפל בזה הרבה. מבאר דהיכא דהפילה ויש בזה ספק דאולי לא הי' ולד כלל אז שבוע שני עולה לספירת זיבתה:

י. בנידון ס"ת שהסופר כוון שיהיו ראשי העמודים כשם הבעלים. מבאר דאף דלשמו ושלא לשמו פסול מ"מ כאן דחשב גם על דבר שלא שייך בו קדושה כלל אינו מבטל המחשבה דלשמו. ונראה דכן אם הי' לאחד שתי נשים ישראלית וכושית ושמותיהן שווין וכתב גט וכוון לגרש בו שתיהן דהגט כשר. מבאר דאם כתב גט אחד לשתי נשיו וכתב פלונית ופלונית דוודאי הגט פסול מטעם לה ולא לה ולחברתה דלא כהמקנה וכן אם הי' שמותיהן שוות אינו פסול רק מטעם הנ"ל. אבל לשמה מקרי שפיר. מבאר דהתוס' במנחות (מב:) סוברים דלשמו ושלא לשמו פסול אף אם חשב לדבר שלא שייך בו קדושה ומ"מ בנידון זה נראה דמודים כיון דהתוס' והרמב"ם סוברים דס"ת סתמא כשר לבד האזכרות בודאי שלא לשמה דלאו מינה אינו מחריב בה:

יא. מבאר בס"ת שנפסלו דסגי לקוברם אצל קבר ת"ח ולא בעינן תוך הקבר של הת"ח. ורק היכא דמהצד השני יהי' קבר של אדם שאינו ת"ח אז בעינן בקבר של ת"ח ממש. ובזה מיושב הסתירה משו"ע א"ח על שו"ע יו"ד:

יב. בנידון בכור שצוה ישראל אחד לעכו"ם לחתוך אזנו בלא ידיעת הבעלים. מבאר דאף אם ישראל אחר צרם אוזן בכור של חבירו ואף בזמן שהבכור ביד ישראל ואינו יודע איזה כהן יזכה בו מ"מ אין שוחטין עליו. ואף להרש"ל דמבטל איסור בשביל חבירו אינו אסור רק אם ידע חבירו מזה הכא שאני משום דמוכח כאן בראיות גדולות דקנסינן שוגג אטו מזיד. מבאר דמרש"י מוכח דזה פשיטא להגמ' דצורם אוזן בכור אסור גם בנו לשחוט על מום זה. מבאר דלהרש"ל יש להקל כאן כיון דנעשה ע"י עכו"ם ואינו אסור רק מדרבנן ובדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד. אך להריב"ש דאינו סובר כן אין להתיר מטעם זה. אך יש להתיר משום דהישראל המצוה לא ידע שיש איסור בזה ואף להסוברים דאומר מותר הוה כמזיד ומבאר דהדין אתם מ"מ זה אינו אסור רק משום הערמה והכא כיון דעשה בדבר שאינו שלו לא שייך הערמה. ונראה דגם אם עשה חבירו בעצמו מום בלא כונה לא קנסינן שוגג אטו מזיד כיון דאין אדם חוטא ולא לו:

יג. בענין הנ"ל מבאר דאם ידע העכו"ם שעושה מום זה כדי להתירו אז אסור לכל ולאחר מיתתו מותר אף לבנו. מבאר דישראל אינו חשוד להטיל מום אף בספק בכור ואף אם פשעו בו דאז הכהן אין צריך לקבלו ודלא כהט"ז. ומ"מ חשוד הוא על אמירה לעכו"ם ולהכי גזרו בעכו"ם המתכוין להתירו. מביא עוד ראיות דאם עשה ישראל מום קנסו גם לאחרים ורק אם עבר ושחטו הבשר מותר לאחרים. ואסור לו ליתן במתנה רק יפקיר ואחרים יזכו. ולשי' רש"י גם הבשר אסור לאחרים. מבאר דמבשל בשבת במזיד מותר למכור לאחרים בדמי שוי'. מבאר דברי הירושלמי דאם עבר וזרע בשדה שנטייבה בשביעית הפירות מותרין משום דעל גידולין לא גזרו חכמים כלל ואף אם זרע באיסור דאורייתא כגון בשדה שנעבדה לעכו"ם וכן אם זרע בשביעית ויצא לשמינית מותר הפירות ורק אם גדלו בשביעית קנסו חכמים. ובזה מיושב כמה מקומות ברמב"ם. ומסיק דבנידון דידן אם לא כוון העכו"ם להתירו יש להתיר. מ"מ למעשה ירא להקל דמתשו' מהר"מ מרוטונבורג מוכח דאם נעשה ע"י צווי ישראל בכל אופן אסור. מקשה על הרדב"ז דפי' דלהרמב"ם מעשר ראשון בזה"ב דרבנן ומע"ש דאורייתא דא"כ האיך מפרישין מע"ר קודם למע"ש. וזה קשה גם על הסמ"ג דסובר דבירק מע"ש מדאורייתא:

יד. מבאר דנראה מכל שיטת הראשונים דכל מקום שקשה קצת באוזן מיקרי סחוס. ובבהמה תיכף לאחר העור מתחיל הסחוס ואם נפגם הוה מום דלא כמהרא"י והט"ז. ואף לפי"ד נראה דבמקום שמתחיל הקמטים שם בודאי פגימה פוסל. ולמעשה יש להחמיר כדבריהם. מבאר דברי התוס' חיצונות דצרימה שהצפורן חוגרת בו הוה מום מובהק להתיר ע"י שלשה בני הכנסת. רק לכתחילה בעינן יותר מכדי חגירה:

טו. מסתפק בכהן שצריך להביא ראיה שנפל המום מעצמו אם עכו"ם או קטן נאמן במסל"ת:

טז. בנידון אחד שטעה ופדה תוך זמנו שסבר שזמן הפדיון הוא ביום השלשים. מבאר דמחוייב הכהן להחזיר המעות ויפדה אח"כ בברכה משום דכיון דסבר שהגיע זמנו הוה כאמר מעכשיו ואין בנו פדוי דלא כהט"ז. ובכה"ג שמקבל האב המעות בחזרה קודם זמנו בודאי אין בנו פדוי אף להט"ז:

יז. מבאר במי שאינו ידוע לו אם הוא כהן לוי או ישראל דאינו מחייב בפדיון הבן כיון דהוה ספק חיובא לא אזלינן בתר רובא ומבאר דבפה"ב ופפ"ח ובכור לא אמרינן כלל עני ורש הצדיקו. וגם בזולחו"ק לפי מסקנת הגמרא לא אמרינן בהם עני ורש הצדיקו. כיון שמספקא לן אם בהמה זו חייבת במתנות. וכן הדין גבי לקט שו"פ אם הספק הוא אם השדה חייבת במתנות:

יח. מבאר דאם הזיק מתנות כהונה במכירי כהונה אם חייב לשלם תליא במחלוקת הראשונים אם הבעלים יכולין לחזור או לא. ונראה דגבי פה"ב לכו"ע יכול לחזור כיון דחייב באחריות ואף היורשין שמשלמין בחוב אביהם דנראה דאין יכולין לחזור לכתחילה. מ"מ אם הזיקו נראה דפטורין. ומזה מוכרח דלשי' התוס' דבס"ס מוציאין מיד המוחזק אף בממון שאין לו תובעין מוציאין משום דס"ס הוה כודאי ונראה דכן הוא שי' הרמב"ם ז"ל:

יט. מבאר באריכות דבכל האיסורין מוזהרין גדולים על הגדולים אף במקום דליכא לפ"ע אם האוכל שוגג. ובזה מיושב דברי הרמב"ם דמלביש לחבירו כלאים ומטמא כהן לוקה. גם מיושב הא דמצריך קרא לגבי מטמא נזיר דאינו לוקה. מישב הגמ' דנזיר (מד.):

כ. מבאר דיוצא דופן וטריפה לא הוה מום. ומפלפל בכלאים ובנדמה כלו אם הוו מומין ומפלפל לישב דברי התוס' בתמורה (כד.) ובב"ק (עח.) ומסיק דמהרמב"ם מוכח דלא הוו מומין דלא כהלח"מ. מבאר דמדברי התוס' חיצונות מוכח דנדמה במקצת פטור ממעשר:

כא מקשה על הרמב"ם דכתב דולד קדשים טרפה פודין אותו הא אין פודין קדשים להאכילן לכלבים. מקשה על שי' התוס' דפודין להסיקן תחת תבשילו מתמורה (יז.) מבאר דעת הראב"ד דהיכא דמותר לאכול בעצמו בודאי מותר להאכילן לכלבים. והיכא דבשעת פדיה אסורין באכילה בזה פליגי בגמ' אם מותר לפדות להאכילו לכלבים ואם בשעת הפדיה היו מותרין באכילה ואח"כ נאסרו לכו"ע אסור להאכילן לכלבים. ומיושב קושית השעה"מ:

כב. מבאר דלא הוזהרו גדולים על הקטנים היכא דהגדול בעצמו אינו מוזהר ע"ז. ומיושב דברי ר"ה בנזיר (נז:) ומישב מה דקשה ע"ז מהרוקח דמ"מ מדרבנן אסור. מישב דברי הגמ' דחשש נפל הוה מיעוט שאינו מצוי מה דקשה עליו מב"ב (צג.):

כג מישב דברי הרמב"ם דכ' דשבועה שלהבא ושלעבר חייב משום שבועת שקר. ומיושב גם הא דפסק כר"ע דשבועת בטוי חייב גם על העבר:

כד. מבאר דבחזקה דאחיות לגבי מילה נחלקו הראשונים אם בתרי זימני הוי חזקה. משום דהיא חזקה גרועה. ונראה דלגבי שור שהועד ע"י תלתא מיני גם רבי מודה דבעינן תלתא זימני משום דהיא חזקה גרועה. מישב דברי הפוסקים דפסקו כר"פ בב"ק (לז.) משום דלפי המסקנא דבתלתא מיני הוה מועד מיושב כל הקושיות על ר"פ:

כה. (א) מפלפל עם הגאון רא"מ ז"ל האיך בא אוהבו או קרובו של כה"ג בעת שהקטיר הקטורת (ב) מישב קושית הג' הנ"ל דאמאי כבוד יום קודם לכבוד לילה הא אין דוחין מצוה קלה מפני החמורה העתידה לבא דשאני הכא דהוי הדור באותה מצוה עצמה. מביא ראיה לזה מיבמות [כעת מצא א"ז הגאון נ"י שזה הראיה בעצמה מביא התה"ד בסי' ל"ה לענין קידוש לבנה]. והג' הנ"ל מפלפל בזה. (ג) מקשה על הריטב"א דכ' דתמד משהחמיץ פוסל המקוה בג' לוגין ממשנה דמקואות פ"ז. והג' הנ"ל מישב קצת ומפלפל בענין זה (ד) הג' הנ"ל מבאר דאסור להושיט אמ"ה לנכרי קטן. מפלפלים לישב דברי הרשב"א דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן. ודברי הר"ן דאו"ב המדולדל מותר לנכרי דקשה עליהם מחולין (קכט:). (ה) מבאר דבכור טרפה מבטן קדוש מפלפל עם הג' הנ"ל בבכור יתום אם קדוש או לא. ומבאר באריכות דיתום דזה פירש למיתה וזה פירש לחיים אינו קדוש בבכורה כמו שפשט הג' הנ"ל מהמכילתא. ולהמכילתא גבי מעשר פטור יתום אף אם חיתה אמו זמן רב אחר לידתו רק שמתה קודם שנכנס לדיר להתעשר וכן סובר לרבא המתני' בבכורות. ובזה מיושב הרבה קושיות בהמכילתא ובהגמ'. ובתו"כ סובר ר"י בשריב"ב דיתום דפטור גבי מעשר שוה ליתום דקדשים ומבאר דר"ח ורנב"י פליגי על רבא וסוברים דכל יתום הוא אם לא חיתה אמו שעה אחת אחר לידתו כדי שתחמם הולד וכן סובר הגמ' בבכורות. ולסברתם בבכור כה"ג הוא קדוש אך אינו נקרב:

כו. מפלפל עם הג' הנ"ל אם עופות עיר הנדחת דינם בסייף או בשרפה. הרמב"ם סובר דדינם בסייף ומרש"י מוכח דדינם בשרפה מפרש הירושלמי דהיו שם ביברין של חיה וכו'. מפרש הג' דחולין (קמ.) ונראה דלהרמב"ם נ"צ ונ"ר שהיו בשעת ג"ד בתוך העיר ובשעת קבוץ לא היו בעיר אסורין אבל אין נהרגין ואין נשרפין. ונ"צ שהיו בשעת ג"ד חוץ לעיר ובשעת קבוץ באו לעיר מותרין דלא כהפר"ח:

כז. מפלפלים בשי' הירושלמי פ"ב דיו"ט בדין תיכף לסמיכה שחיטה. מגיה דברי הירושלמי דבאשם מצורע שסמך מאתמול יצא כו' והא דקאמר עיבור זמנו נעשו כשלמי נדבה היינו שהקריב חטאתו. והג' הנ"ל מקיים הגי' והירושלמי אינו סובר הכלל דתיכף לסמיכה שחיטה רק דאין סומכין בזמן שאין ראוי לשחוט:

כח. מבאר דאם משכו הבעלים ידם מהפסח יכולין לחזור ולמנות קודם חצות הם או אחרים. ואחרים אינם יכולים להמנות בלא רשות הבעלים. ואם נאבד הפסח ונמנו על פסח אחר לא הוה כמשכו ידם מהפסח הראשון. ודלא כהמקנה:

כט. מבאר דהספק של מהר"ם מינץ באם שמע שמת לו מת ולא ידע אם הוא תוך ל' ומספק לא התאבל. ולאחר ל' נודע לו שהיה תוך ל' אם חייב להתאבל או לא. הוא נכון ודלא כהט"ז דפשיטא ליה דאינו חייב להתאבל וכן יש להסתפק אם עבר הרגל ואח"כ נודע לו שהשמועה היה תוך ל' אם הרגל פוטרתו. והתשו' פנ"י פשיטא לו להיפך מהט"ז וא"כ הרגל פוטרתו:

אבן העזר

א. מבאר במי שנמצאת אשתו מטורפת לפרקים מקודם הנשואין דמותר לישא אשה בלא השלשת כתובה. מבאר דהא דכתב הר"ן דאם דר עמה לאחר שהכיר בה שהיא אילונית חייב במזונות היינו לאחר ל' יום שבודאי בא עליה. ומסתפק להר"ן אם חייב כתובה מנה או מאתים:

ב. מפלפל לישב שיטת הרמב"ם דהלאו דלא יקח הוא שלא יבא עליה דרך אישות מה דתמוה מתמורה (ה.) מביא ראיה להרמב"ם מסוטה (מד.) מפלפל בתי' הנוב"י על קושיא זו ומדחה תירוצו:

ג. מישב מה שקשה על מש"כ בס' מיו"ט ח"ר דאשת כהן אף בר"ל אינה נאמנת לומר נטמאתי מדברי הגה' שו"ע ס"ז דשבוי' גרע מר"ל. מפלפל בדברי הפנ"י דס"ל דבשבוי' עיקר ההיתר משום ברי שלה. והניח בתימא. ומישב קושית הפנ"י בד"א:

ד. מבאר במי שנטבע במשאל"ס בעת הקרח יש לסמוך ע"ד הב"ח ושארי הגאונים שהתירו זאת. ומישב דבריו. ומבאר דלמש"ד במקומנו ליכא למיחש. ומצרף לזה מה שנאבד זכרו יותר מי"ב חודש:

ה. בנידון אחד שקידש בתולה שלא מדעת אביה והזמין שלשה עדים והעידו בב"ד. ואח"כ העידו על אחד מהם שלא בפניו שהוא פסול. מתרץ דברי הריב"ש דס"ל דלפסול לעדות מקבלין עדים שלא בפניו. ומבאר דהכא דשלחו אחריו כמה פעמים ולא בא כו"ע מודים דמקבלין שלא בפניו ומבאר דהיא יכולה להביא עדים לפסול לעדות המקדש אף שלא בפניו. ומוכיח בראיות דלהסוברים דלבטל עדותם בנמצא אחד מהם קא"פ בעינן הגדה בב"ד. אף גבי קידושין אם הגידו בב"ד נתבטלו הקידושין אף אם שניהם מודים. ודלא כהב"ש. ומבאר דגם להב"ש יש להקל כאן משום שהיא אומרת שלא היו לה אז לא סימנים העליונים ואף סימנים התחתונים. ומפלפל הרבה בזה. ומסיק להתירה:

ו. בנידון אחד ששמו יהודא ליב וכינה שמו ליעוו והמיר דתו. ואח"כ גירש אשתו ולא כתבו שם ליעוו רק וכל שום משום דגם לאחר שהמיר נקרא ג"כ בשם ליעוו. ורצה רב אחד לפסול הגט. מבאר דאף אם היה מגרש בגט זה קודם שהמיר היה בדיעבד כשר דלא כהח"ס. ומישב דברי המהרי"ק. ועתה שהמיר נראה דלכתחילה צריך לכתוב כן. מתמה על הרמ"א דכתב דאם יש לו שם ישראל ושם כותים צריך לכתוב שניהם. מדברי ר"ת וגם הרמב"ן נראה דמודה לו:

ז. בנידון אחד שנשא אשה ונודע שיש לו אשה אחרת. ולא רצה לגרשה עד שהשלישו חפצים עבור אשתו הראשונה ואחר הגירושין חטפו אותם מהשליש. מבאר דאפי' באותן שכופין להוציא ולא היה בידה לכופו עד שהשלישה מעות ביד השליש ואף אם מסרה מודעא ע"ז מ"מ אסור השליש להחזיר לה המעות לאחר הגט. ואם מסרה לידו המעות והטעה אותו במטבעות מזויפות ודאי הגט בטול. ומפלפל בזה באריכות דבגלוי דעתא בגיטא ואומדנא דמוכח דבלא"ה לא היה נותן הגט אי מהני. ומסיק לדינא דיש חילוק בין היכא שהטעתו בתנאי שלעבר ויש אומדנא דמוכח דמחמת זה נתן הגט דודאי הוה מוטעה ממש אף שנתן הגט בלא שום תנאי. אולם אם הטעתו בתנאי שלהבא כגון שהבטיחה לתת לו מעות אף שנתנה לו ש"ח ע"ז ואח"כ לא סלקה לא בטול הגט. ואם השלישה ביד השליש צ"ע אם זה מיקרי תנאי שלעבר כיון שכבר מונח ביד השליש א"כ זה הוה כמו כבר סלקה לו או שזה מיקרי תנאי דלהבא. ונראה דזהו דעת המהרש"ל והאלשיך א"כ יש להקל בנ"ד. ועוד יש קולא בזה כיון שלא מסרה מודעא ע"ז א"כ נראה דעפי"ד שייכין החפצים להאשה הראשונה דבודאי מחלה כדי שלא יפסול הגט. א"כ מה שחטפו לא שייך להגט כלל. ומצרף עוד קולא משום דעיקר הגט לא נצרך בזה רק מדרבנן. ומסיק להתירה:

ח. מפלפל לישב דברי הטור בסי' קנ"ב דקשה עליה הא באשה שהלך בעלה למדה"י צריכה גט מהשני. מתמה על מהרש"ל שכתב דלפי' אחד אם מת הראשון אינה צ"ג מהשני מתוספתא מפורשת. ומישב הטור דבניסת במזיד אף אם נבעלה א"צ גט מהשני. ומבאר באריכות דכן הוא דעת רוב הראשונים. ונותן טעם לזה. ומהריטב"א בשם מ"ה מוכח דבנבעלה צריכה גט מהשני, ומהרמב"ם מוכח דאף דלא נבעלה צריכה גט מהשני ובזה מיושב השמטת הרמב"ם דין דרב קטנה שלא מיאנה שהגדילה כו'. וגם ביבמה בניסת במזיד אם אסורה ליבמה. נראה דתליא במחלוקת הנ"ל דלא כהגרעק"א ז"ל:

ט. מתרץ בשם רב אחד דברי הרש"ל דקיים הי' ומת שאני. ומבאר דלפי"ז נראה דאף בנתקדשה צריכה גט מהשני. וגם בנתיבמה ולאחיו היתה נשואה מ"מ צריכה גט מיבמה. וגם בבא עליה אחר שנודע נראה דלא קנה משום ביאה פסולה. ובזה מיושב התוספתא הנ"ל. מובא דברי ראשונים שמפורש בהם דבניסת במזיד א"צ גט מהשני:

חושן משפט

א. מפלפל עם הגאון ר' אלעזר משה ז"ל בדין אימורין דק"ק מחיים לריה"ג אי הוו ממון גבוה או ממון בעלים. ומבאר דבזה נחלקו ר"י ורבא בב"ק (יג.). ובזה מיושב קושית הגמ' שם על רבא. ובזה מיושב הא דפסק הרמב"ם דאינו יכול למכור שלמיו. גם הא דפסק דמוקצה אינו חל על ק"ק. והג' הנ"ל סובר דלכו"ע אימורין ממון גבוה אף מחיים. ומישב דברי הרמב"ם בדרך אחר. מפלפלים אם חסרון האימורין שהקנה אותם לגוי פוטר מן הבכורה. מבארים דהרמב"ם סובר דאין הניזק נוטל בשבח שור תם המזיק יותר מח"נ ואינו מפסיד בכחש דמי ח"נ. ומישב הסתירה לזה מגמ' ב"ק (לד.) מביא ראיה לזה מהר"ח בש"מ. מקשה על הטור מדוע הביא דין דליתא לפרה משתלם מולד. ומפלפל בזה. מקשה על דברי הר"ח הנ"ל דסותר דברי עצמו. ומישבם באריכות:

ב. מקשה על הא דאיתא בחו"מ סי' ל"ז דלוקח מהגזלן מעיד להלוקח ממנו בלא אחריות. אמאי לא ניחוש פן קנה בזול ומכר ביוקר ונוגע בעדותו דיהא צריך להחזיר המותר להמערער. ומפלפל עם הג' הנ"ל אם יכול המערער להשביעו ע"ז בטענת שמא. ומסתפק בלוקח מהגזלן לאחר יאוש אם צריך לישבע כמה נתן. מבאר היכא דהלוקח חשוד ואין לו מגו אינו נוטל מעותיו בלא עדים. מפלפל בדברי הירושלמי ב"ק פ"י. ומקשה על פי' הר"ן ומפרש הירושלמי בד"א:

ג. מסתפק אחד שתבע חפצים שאינם מצוין בשוק אם יכול הנתבע להפוך השבועה קודם שישבע שאינם ברשותו. והג' הנ"ל השיב דבודאי יכול להפוך. ומסתפק אם אחר שישלם נוכל לחייבו שבועה שאב"ר. ומביא ראיה דזה לא הוי תביעת ממון. והג' הנ"ל השיב דבודאי מקרי תביעת ממון. ומבאר דבחפצים המצוין בשוק בודאי לא נתחייבו שבועה שאב"ר. והג' הנ"ל סובר גם בזה דמחוייב לישבע שאב"ר:

ד. מפלפל עם הג' הנ"ל בלוקח שקנה חפץ במעות אם יכול הבע"ח דמוכר לטרוף אותו. וגם אם יכול הבע"ת דלוקח לגבות אותו או כנגד המעות שנתן. וטעם הספק הוא דאם לא חזרו מהמקח אם נתקיים המקח למפרע. ומפלפלים ברמב"ם ורש"י ב"מ (מח.) ומבאר דבזה נחלקו הראשונים עי' בריטב"א ע"ז (סג.):

ה. מישב השגות הגאון ר' ירוחם יהודא נ"י על ס' מיו"ט ח"ר חו"מ סי' י"א. ומחזק דבריו דהיכא דהגנבה בעין בודאי הודאה על הקרן פוטרת לפי"ד הבעה"מ והתוס'. אבל היכא דאין הגנבה בעין חוזר מדבריו דאינה פוטרת. ומה שהשיג דלחייב כפל מחמת כפירת האחריות מבאר דלפי"ד התוס' אינו חייב כפל מחמת דבר שאינו מסוים ואף להרמב"ם נראה דאינו חייב רק כפי שווי האחריות. ומבאר דאם אמרו ב"ד צא תן לו בודאי מיקרי חזרה קרן לבעלים:

ו. להג' הנ"ל. מביא ראיות כי הראב"ד בעל השגות אינו הראב"ד שבס' הזכות. מקשה על הרמב"ן דכ' דאם הודה אין הבעלים יכולין להקדישו מב"ק (קד.) ומישב דמודה דלענין שינוי ושבח יצא מרשותו. והיכא דהודה בפניו והלך לו מודה להתוס'. מקשה על התוס' בב"ק (קד.) משם (קט.) ומישב דהתוס' סוברים כשיטת הטור. [אבנ"ה לענ"ד נ"ל דהא דכתבו התוס' דהוה כנטלו וחזר והפקידו אצלו ואף בנשבע אין צריך להוליך אחריו למדי היינו דוקא אם החפץ בעין וכיון שהודה נעשה ברשות הבעלים ולהכי כיון שרצה להניח אצלו נעשה שומר ע"ז וא"כ הוה ידו כיד הבעלים כמו שביאר הרמב"ן במלחמות בב"מ פ"ב. וא"כ הוה כבא ממש ליד הבעלים. להכי אף בנשבע דבעי השבה גמורה מהני אבל היכא דהחפץ אינו בעין אף דכיון דהודה יצא מתורת גזילה ונעשה מלוה. מ"מ לא בא ליד הבעלים הגזילה ואף דבלא נשבע מיקרי זה השבה. מ"מ בנשבע דרבתה תורה השבה מעלי' כמו שביאר א"ז הגאון נ"י לדעת הב"ח. זה לא מיקרי השבה גמורה. ובזה מיושב היטב הגמ' בב"ק (קט) דשם איירי דאין הגזילה בעין כמו דמשמע מלישנא דמעלה כספו ואשמו. ולישנא דזקפו במלוה. ולישנא דמחילה. וכן מוכח בש"מ שם. ולהכי לא מהני זקפו במלוה וחייב להוציא גזילה מתחת ידו]:

ז. להג' הנ"ל. מפלפל בדברי הרמב"ן בסה"ז סוף כתובות. מבאר דבהכיר בה שאינה שלו דהמעות פקדון. להרא"ש ולכמה ראשונים קודם שימוש אינו חייב באונסין כמו במעות מותרין. ולכמה ראשונים חייב באונסין. מבאר דבמעות מותרין סובר המרדכי דמותר ליתן ריוח להמפקיד ומהרא"ש והרשב"א מוכח דאסור משום רבית. מבאר דמהמרדכי מוכח דמעות מותרין דינם כעיסקא דאינו רשאי למישתי בהו שיכרא. וכן מוכח ממהרי"ו אבל מהרא"ש מוכח דפליג ע"ז. ומ"מ אם החזירן למקומן לאחר השימוש מוכח מהרא"ש דדינו כפקדון. ומהתוס' מוכח דפליגי אף בזה. ולענין שמיטה גם לענין אם מותר לכנוס לביתו למשכנו במעות מותרין תלוי במחלוקת הנ"ל. ובהכיר בה שא"ש להמרדכי ובצירוף סברת הרא"ש אינה משמטת ולהרא"ש בעצמו משמטת. ולפי"ד בעה"ת נראה דאינה משמטת. מבאר דהגזלן מחויב לילך אחר הנגזל להשיב לו ובלבד שלא יהי' לו הוצאות ע"ז. ודלא כהג' הנ"ל. מבאר דאף דהודה מ"מ אינו יוצא ידי השבת גזילה כיון שהוא חייב באחריות. ומ"מ חזרה קרן לבעלים מקרי כיון שיכול להקדיש ואינו קונה בשינוי. מישב קושית הג' הנ"ל ע"ז מר"ל וצנועין. ומיושב קושית הקצוה"ח על הריטב"א. ולהריטב"א נראה דבשואל שלא מדעת אף באיתבר ממילא משלם כדהשתא וגם אינו קונה בשינוי. מפלפל בשיטת הרמב"ן ומיישבו. מבאר דנ"ל דבר חדש דאף להפוסקים דמהני הודאה שלא בפניו. מ"מ אם תבעו אחר יכול לומר משטה הייתי בו. ובזה מיושב קושית הקצוה"ח עליהם מהגמ' ב"ק (קח:):

ח. מביא ראיה ברורה מהתוס' רי"ד בב"ק (סט:) לדבריו דחזרה קרן לבעלים תליא אם יכול להקדישו והגזלן אינו קונה בשינוי:

ט. מבאר היכא דגנב פרה ריקנית ונתעברה אצלו ואח"כ גנב ממנו גנב שני לפני יאוש שייך השבח להבעלים אף לשיטת הרא"ש ואם גנב לאחר יאוש לפי מה שמבאר דברי התוס' ב"ק (סט.) דסוברים דבלקח מהגזלן בע"כ הוי שינוי רשות. וכן סובר התוס' רי"ד שייך השבח לגנב ראשון. ולדעת הסוברים דזה לא הוי שינוי רשות שייך השבח להבעלים:

י. מבאר דהשבח היתר על הוצאה נוטל הגנב רק מטעם תקנת השבים. וא"כ אם גנב אחד מהגנב הראשון שפיטמה. השבח היתר על הוצאה שייך להבעלים:

יא. מבאר דלפי"ד הרא"ש והטור נראה בגנב פרה ריקנית ונתעברה אצלו וגנבה אחד וילדה אצלו דאם גנבה לאחר יאוש קנה גוף הפרה. ואם גנבה קודם יאוש להקצוה"ח והנתיבות דס"ל דגזלן שני אינו חייב באחריות נראה דלא קנה גוף הפרה. אבל מהתוס' רי"ד והרא"ש מוכח דגזלן שני חייב באחריות ולסברתם נראה דקנה גוף הפרה. [אבנ"ה ואם עשה הגזלן שני שינוי בידים הסכים הנתיבות שם שנתחייב באחריות. ותמוה לי מאד הא כל עיקר היסוד של הקצוה"ח והנתיבות דגזלן שני אינו חייב באחריות הוא משום דאל"כ מדוע הגזלן הראשון באיתבר ממילא אינו משלם אלא זוזא. ואמאי לא חשבינן לי' שנעשה גזלן חדש בהגבהתו בכל יום. וא"כ הא גם בהדין דהנתיבות יש לפשט מזה דאם נימא דבזה שעשה שינוי נעשה גזלן. א"כ מדוע הגזלן הראשין אם עשה שינוי בידים מ"מ אינו משלם כשעת השינוי. כדמוכח מהרא"ש ר"פ הגוזל עצים וכן מוכח בשו"ע סי' ש"ס סעי"ה דקתני דאינו משלם אלא כשעת הגזילה ואיירי שם בכל הסי' בעשה שינוי בידים]. מפקפק בהא דמפורש בשו"ע דאם נשתנה ברשות יורשין חייבין לשלם:

יב. מבאר דאינו יכול ליתן למי שראוי ליורשו דבר שלא בא לעולם. אבל מלוה יכול להקנות. ומישב שי' הרמ"ה. מפרש פי' חדש בב"ב (קמח.):

יג. במי שנתחייב שבועה והפך לחבירו ועברה שמיטה. מפלפל לישב דברי הר"ן דכ' דרק שבועת מב"מ נשמטת. ומישב השגת הראב"ד על הרמב"ם דהרמב"ם סובר דרק שבועה דאורייתא נשמטת. ומסיק דבנידון זה לכו"ע לא נשמט החוב כיון דהפך השבועה א"כ הוי כמלוה שלא הגיע זמנה:

יד. מישב דברי התוס' דכתבו דשוכר רשות מעכו"ם מותר בשבת משום דהוה כמתנה. דקשה הא בעירובין (עא.) מוכח דמתנה בשבת אסור. ומישב דשאני הכא דהוי לצורך מצוה. מישב שי' הרמב"ן דאסור להפקיר בשבת. מפלפל אם מותר לזכות מהפקר בשבת:

סוף הספר

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה