אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק ב חלק חושן משפט › סימן א

מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

חלק חושן משפט · סימן א

חלק חושן משפט

מה שפלפלתי בימי חרפי עם הגאון הגדול מוה' אליעזר

משה הלוי זצ"ל אב"ד דק"ק פינסק:

וזה אשר כתבתי לו. א) נסתפקתי בהא דאמרינן בב"ק (יג.) אמר ר' אבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן. דזה מיירי בתם דגובה מגופו. האיך הדין במועד דמשלם מעליה אם צריך לשלם גם בעד האימורין או לא לכאורה נראה דאימורין גם מחיים הם ממון גבוה. דהא דעת התוס' שם (יב:) ד"ה מחיים כו' דגם חלק הכהנים היינו חזה ושוק המה זוכים מחיים. אף דכמה ראשונים השיגו עליהם בזה וס"ל דאין לכהנים זכיה בחזה ושוק עד אחר עבודתם דהיינו אחר הזריקה. מ"מ באימורין דהיינו חלק גבוה איכא למימר דכו"ע מודים דגם מחיים הם ממון גבוה. אבל לאחר העיון ראיתי דז"א דהאיך אפשר לומר שהאימורין הם ממון גבוה מחיים א"כ האיך אמרינן בפסחים (צ.) לריה"ג יכול למכור שלמיו לחבירו להקריב בעדו. כיון דכבר זכה גבוה בהאימורין והאימורין הם עיקר הכפרה וכמו שאינו יכול למכור עולתו לחבירו לכפר בעדו ה"ה אימורין של שלמים ודאי אינו יכול למכור לחבירו לכפר בעדו. אלא ודאי ע"כ צ"ל דלריה"ג הוה ק"ק ממון בעלים אף האימורין שלהם עדיין לא זכה בהו גבוה כלל מחיים ולכך יכול למכור לחבירו לכפר בעדו. ולפי"ז נראה דאם כחש אחד בפקדון ק"ק ונשבע ואח"כ צריך להוסיף חומש מוסיף גם כנגד האימורין. וכמו כן במועד צריך לשלם גם בעד האימורין אפי' למאן דס"ל דבהא לא אמרינן כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. וכן נמי בתם קודם ששחטו יכול הניזק לטעון שיקריבו השלמים עליו אם אינו שוה רק חצי נזקו. או בשותפות בשוה יותר ודברי הגמרא כאן איירי בששחטו המזיק כבר לשמו והניזק משתלם מבשרו וגבי תודה משמיענו הגמרא דניזק אוכל בשר ומתכפר מביא לחם דבע"כ דניזק לא נוכל לשחוט עליו שיביא הוא הלחם כנ"ל בזה. ונא להודיעני דעתו הרחבה בזה:

כ"ד ינ"ע הכו"ח ועש"ק י' תמוז תרכ"ב יו"ט ליפמן הכהן:

ב) וזה תשובת הגאון הנ"ל על זה. בדבר הקשה לרב ידידי שי' בענין ק"ק אי האימורין מחיים ממון גבוה הם אין ימכרו. הנה לפום מסקנא דגמ' פסחים (צ.) דהא דאתנן כרבי אתיא. אין הכרח דנמכרין. ויעויין בצל"ח שם שישב כן דברי הרמב"ם ז"ל אך לו יהי כן הלא המוכר מוכר ע"מ להקריב חלק גבוה. אך לאמת בעיני יפלא מאד איך יעלה על הדעת לולי הכתוב לכל נדר שיוכל לתת לזונה ולמחיר כלבו לפסול חלק גבוה וכי יגרע חלק שמים מהדיוט שא"י להפקיע שיעבודו במסירה לבשר ודם. ואפי' קדושת הגוף אינה מפקעת שיעבוד הבעל דאלמוה רבנן. אף כי צועה זונה הלזו אשר קצר מצעה מהשתרע קדושת שמים באתננה ובמה תחליף כח לדחות קדושת הגוף להשביתו ממזבח ד'. ומאד רעיוני נבוכים בענין זה ועדן לא העלו דבר ברור. ולע"ע נ"ל לומר עפ"י הדחק דגם אי לאו קרא דלכל נדר לא היה ס"ד שיפסל. וכן בממנה זונה על פסחו אי אפשר שיפסל הקרבן. ולא האכל גם היא גם הוא. א"כ מנוי זה לשוא נמנה. רק אי היה דרשינן הק"ו דאתנן ומחיר מצי חייל אמוקדשין בכה"ג ה"א דע"כ אין המכירה כלום. וכן מנוי הזונה על הפסח שכבר הקדישו לשמים ואין בו כח למוכרו בענין הפוסל לשמים. כמו שאין כח במשכיר בית למכור ביתו לאחר שידחה כח השוכר. אך לבתר דגלי קרא דכבר נדור לא חייל האיסור. חיילן שפיר המכירה והמנוי. וכן משמע קצת מלשון רש"י ז"ל בפסחים שם בכל הסוגיא. דלקושטא דמילתא אמרינן דק"ק או פסח הוויין ממונו לענין זה. ולא לס"ד בעלמא לולי קרא דכל נדר והיינו לענין זה שתחול המכירה והמנוי. ומאד תמוהין לי דברי הרמב"ם ז"ל ה' פה"מ פ"ו ה"ד. דהיכי מצי למיהב במתנה. ואיהו ז"ל פ' בה' מעילה דהמוכר שלמיו לא עשה כלום. ובענין אתנן דעופות מוקדשין יש אתי דברים לישב קצת ד' הרמב"ם ז"ל. גם דברי המגדול עוז שם. כ"ד י"נ אלעזר משה הלוי א"ה:

ג) וזה שהשבתי להגאון הנ"ל. תשובת כת"ר על מה שהבאתי ראי' דאימורין מחיים מיקרי ממון בעלים מדיכול למכור שלמיו לאחר. מישוב הצל"ח בד' הרמב"ם ז"ל דגם לריה"ג אינו יכול למכור שלמיו לפי מסקנת רא דפסחים. לא אכחד מכת"ר שכתבתי דברי אז בלי שום לבי לדברי הרמב"ם בה' מעילה רק כנראה פשוט מאד דלריה"ג יכול למכור שלמיו לאחר להקריב בעד חבירו כמו שמוכח מדברי הגמרא דפסחים הנ"ל. דאי אמרת דאף לריה"ג אינו יכול למכור שלמיו לחבירו רק לאכילת בשר בלבד כמו שנראה מדברי כת"ר. א"כ מאי קאמר אביי שם והא ליכא לאוקמי כר"י דהא תני בה והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום דילמא מיירי הברייתא דמוכר לחבירו השלמים שיקריב בעד חבירו דומיא דעולה] וכן מבואר להדי בש"מ ב"ק (סו:) בשם התוס' דלריה"ג יכול למכור שלמים לחבירו להקריב בעדו. אמנם גם כעת לא אדע עוד נתיב הכרע בד' הרמב"ם ז"ל אי פסק כריה"ג כנראה מדבריו בה' נזקי ממון שפסק דגובה מבשרן כו' וכן בה' אישות פ"ה ה"ה נראה דס"ל דדוקא הכהן אינו יכול לקדש את האשה בחלקו משום דמשולחן גבוה קזכי. אבל הבעלים בחלקם יכולים לקדש את האשה אף לאחר שחיטה כדברי התוס' דב"ק (יב:) ד"ה ומחיים כו'. וכן במה שפסק דבכור בזה"ז יכול למכור מוכח ג"כ דס"ל כריה"ג ולפי"ז מוכרח לומר דהרמב"ם ס"ל דאף לריה"ג אינו יכול למכור שלמיו לחבירו להקריב בעדו. או דפסק כרבנן כמו שנראה מדהשמיט עיקר הדין דריה"ג דאם כחש בק"ק צריך להביא קרבן אשם וכן בה' טוען ונטען גבי שבועה משמע דגם בק"ק אין נשבעין. וכן במוקצה לעכו"ם ס"ל דאינו חל גם אק"ק. ובזבחים אמרינן בהדיא דלריה"ג חל מוקצה אק"ק. ולפי"ז איכא למימר דמה דפסק דאינו יכול למכור שלמיו לאחר. משום דפסק כרבנן. וכבר הניח המל"מ דברי הרמב"ם בצע"ג:

ודברי הצל"ח במסקנא דגמ' דלר"א ס"ל גם לריה"ג אינו יכול למכור ק"ק מדאוקמי בממנה זונה כו' וכרבי. לפע"ד צע"ג דהא הרמב"ם ז"ל בהלכות איסורי מזבח פ"ד ה' ט"ו כתב נתן לה בהמת קדשים באתננה לא נאסרה למזבח ואפי' כו'. נראה דס"ל דבידו ליתן ואינה נאסרת משום קרא דלכל נדר ובה' מעילה פסק בעצמו דאינו יכול למכור שלמיו וה"ה שאין בידו ליתן. ע"כ נ"ל לפע"ד לומר בד' הרמב"ם דהא דכתב שאין יכול למכור שלמיו היינו שגם חלק גבוה יוקרב בעד הקונה. והא דכתב נתן לה בהמת קדשים כו' היינו שנתן לה חלק בעלים. וחלק הגבוה יעלה לשם בעלים ראשונים. ולזאת לולי קרא דלכל נדר ה"א שיחול על חלק בעלים ואתא קרא למימר שאינו חל כלל משום שכבר יש בהם חלק גבוה. א"כ ישוב הצל"ח אינו עולה יפה. דהא גם לדבריו אכתי קשה דהו"ל לר"א לאוקמי כריה"ג. ונתן לה באתננה חלק הבעלים לבד. אע"כ דמשו"ה לא אוקי כריה"ג דניחא לי' טפי לאוקמי אפי' לרבנן ומעתה אין לנו הכרע שר"א ס"ל דלא כאביי ופליג על אביי במה דס"ל דלריה"ג יכול למכור שלמיו. וא"כ אי נימא דהרמב"ם פסק כריה"ג צ"ע דמנ"ל דלריה"ג אינו יכול למכור שלמיו אף הקריב בעד חבירו:

ולאחר העיון נראה לפע"ד דבהך דינא אם אימורין ק"ק הם ממון הדיוט מחיים או לא פליגי בזה ר"י ורבא בב"ק שם. ר"י דאוקי מתני' שם נכסים שאין בהם מעילה מעילה הוא דלית בהו הא מיקדש קדשי דזה קאי על ק"ק כריה"ג. א"כ ע"כ סובר דאף האימורין הוה ממון בעלים דהא גם בהם אין בהו מעילה כ"ז שלא נזרק הדם. ולדידי' אם הזיק לשור של שלמים משלם גם בעד האימורין. וה"ה אם הזיק שור של שלמים לשור של הדיוט גובה גם בעד האימורין שהזיקו. אמנם רבא דאוקי שם מתני' נכסים שאין בהם דין מעילה פליג על ר"י בזה וס"ל דאימורין ק"ק הם ממון גבוה אף לריה"ג והנה ס"ד דגמרא שם דרבא אוקי למתני' כרבנן דאימעט ק"ק הואיל ויש בהם דין מעילה באימורין לאחר זריקת הדם. ואקשי עליו וקאי בקושיא. וידוע הוא דהרשב"ם הביא בשם הגאונים דכל קושיא יש לה פירוקא אלא דבהאי שעתא לא אישתכח פירוקא עלי'. [והגאון ר"י פיק ז"ל חבר ע"ז ס' קשות מיושב אך על קושיא זו כתב דעדיין לא נתגלה פירוקא דמילתא עד כו'.] ופירוקא דהאי קושיא לפע"ד נראה לומר דכונת רבא דאמר נכסים שאין בהם דין מעילה כונתו הוא ג"כ לישב המשנה כמו ר"י דהמשנה אתיא כריה"ג דק"ק חייבין בנזקין. אך מה דאמר רבא שאין בהם דין מעילה הוא בא לאפלוגי על ר"י בדין אימורין דק"ק וס"ל כיון שיש בהם דין מעילה לאחר זריקת הדם אף שעתה אין בהם מעילה הוי נכסי גבוה ופטור בנזקין בין שהוזקו ובין שהזיקו. ולפי"ז א"ש מה דאמר רבא אח"כ תודה שהזיקה גובה מבשרה אלמא דכריה"ג ס"ל. ויעו"ש בתוס' ד"ה אמר רבא כו' דדחקו בזה וכתבו וז"ל אע"ג דרבא מפרש מתני' דין מעילה ולא אוקי מתני' כריה"ג ע"כ הכא איירי לריה"ג עכ"ל. והרא"ש כתב דנראה דרבא חזר בו אח"כ משום דאקשי עליו וקאי בקושיא. אבל לדברינו גם רבא אוקי מתני' כריה"ג:

עוד נראה לומר דר' אבא דאמר שם שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן. וקאמר הגמרא שם דאינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן ע"כ סובר ג"כ כרבא דאימורין הם ממון גבוה. ודלא כמו שעלה על דעתי מקודם ולמדתי זאת מדברי הרמב"ם ה' נזקי ממון פ"ח ה"ב דכתב שם וז"ל שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מן הבשר כנגד אימוריהן שהאימורין של ק"ק מועלין בהם כמש"ב בהלכות מעילה עכ"ל. ולכאורה הוא שפת יתר בדברי הרמב"ם דלמה צריך ליתן טעם לזה דלכך אינו גובה מן הבשר כנגד האימורין משום דאימורין ק"ק מועלין בהם. אלא נראה מדבריו משום דאין צריך לשלם בעד האימורין משום דהאימורין הם ממון גבוה כיון דמועלין בהם לאחר זריקה לכך פטור מלשלם מן הבשר כנגדן. אבל אם היה חייב לשלם גם בעד האימורין א"כ היה גובה מן הבשר אף כנגד האימורין. והטעם בזה נראה דבכה"ג כיון דהוא חד גופא ודאי דכו"ע מודים בזה דמצי למימר מכל היכא דבעינא משתלמנא. כן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל ולפי"ז ניחא מה שאמר אינו גובה מאימוריהן ולא הזכיר חזה ושוק הניתן לכהן וגם מהם אינו יכול לגבות. משום דכנגד חזה ושוק גובה מן הבשר כיון דבעד חזה ושוק חייב לשלם דהא אין הכהן זוכה בהם עד לאחר זריקת הדם. ומחיים הם ממון בעלים כמשכ"ל דרוב הראשונים פליגי ע"ד התוס'. אמנם לדעת התוס' דס"ל דהכהן זוכה בהו מחיים ואין צריך לשלם בעד חזה ושוק צריך לדחוק דחזה ושוק נכללין באימורין:

היוצא מדברינו אלה דר"י ס"ל דאימורין לא זכה בהו גבוה עד לאחר זריקה וגם הם בחיים ממון בעלים. ורבא ס"ל דהם מחיים ממון גבוה. ואביי דפסחים ס"ל כר"י דהכא דק"ק מחיים ממון בעלים אף האימורין. ולכך ס"ל דלריה"ג יכול למכור שלמים לחבירו להקריב בעדו. וכן בסוגיא דזבחים (קיד.) דמוקצה ונעבד חל לריה"ג אק"ק אתיא נמי כר"י דלרבא ודאי לא יחול מוקצה ונעבד אק"ק הואיל ואית בהו חלק גבוה מחיים:

וראי' גדולה לדברינו דאיכא מ"ד דס"ל דאף האימורין הוה ממון בעלים מחיים לריה"ג מהא דאמרינן בבכורות (נג:) דפריך שם לענין מעשר במוקדשין פשיטא. ומשני בק"ק ואליבא דריה"ג כו' ס"ד לעשרן קמ"ל. ואימא ה"נ יהי' קדש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש. אלמא דס"ל דק"ק מחיים הוה כולו ממון בעלים. דאי ס"ל דאימורין הוה ממון גבוה מחיים א"כ ל"ל קרא למיעוטא ק"ק ממעשר ת"ל דפוטר חלק הגבוה גם חלק של הדיוט מן המעשר במכ"ש דבכורה. דגבי בכורה שותפת ישראל חייב מרבויא בקרכם וצאנכם ומ"מ שותפות עכו"ם פוטרת וה"ה שותפות דהקדש פוטרת דדמי לכל מילי כמו לענין חמץ ושאר דברים. א"כ מעשר בהמה דשותפות ישראל פוטרת מיהי' לך. אינו דין ששותפות הקדש פוטרת. אע"כ דס"ל להגמרא שם דק"ק הוה כולו ממון בעלים מחיים ולא זכה גבוה באימורין אלא לאחר זריקה. ומעתה יתישב שפיר דברי הרמב"ם הא דפסק גבי מוקצה דאינו חל על שלמים. וכן פסק דאינו יכול למכור שלמיו לאחר. אפי' אי אמרינן דפסק כריה"ג. משום דהוא ז"ל פסק כרבא דאימורין מחיים הוה ממון גבוה. לכך ס"ל אינו יכול למכור לאחר שיקריב בעדו וכ"ש לאוסרו משום מוקצה כיון דאית בו חלק גבוה וכבר זכה בו כמים. וימחול נא כת"ר להודיעני הסכמת דעתו הרחבה בזה. כ"ד ידידו או"נ יו"ט ליפמן הכהן:

ד) וזה שהשיב לי הגאון הנ"ל בזה. אשר בא עתה על ד"ת בענינא דק"ק ממונא דמאן. ובשיטת הרמב"ם ז"ל בזה. וידרוש הסכם דעתי בזה. הנני לבאר תוכן הדברים לדעתי. ועיני תבונתו תחזינה במה הסכמתי ובמה נטיתי וטעמי ונמוקי בזה. לדעתי בלי ספק האימורין אינם ממון בעלים לשום מ"ד לא מחיים ולא לאחר שחיטה. כיון דל"ח לי' כלל. וכן הקשו ב"ק (יג) אמימרא דר' אבא דאי אליבא דרבנן פשיטא. ואי הוו ממונו ודאי הי' גובה מן הבשר כנגדן דאטו למ"ד גיד הנשה אסור בהנאה ינכה לפי ערך היזק הגיד. וינכה לו לפי ערך הזרוע והלחוה"ק. אלא ודאי כיון דמחיים ממונו הן למכור הכל ביחד ולהנאות בכל מיני הנאות משלם מהבשר כנגדן לד"ה. והאימורין לאו ממונו הן. ומ"מ לולי קרא דלכל נדר הוה חייל אתנן לריה"ג. וכן מוקצה משום הבשר [ונעבד מילתא אחריתא אית בי' דחייל אפי' על של חבירו והקדש ואכמ"ל] ומ"מ ל"ש למיפטר ק"ק ממעשר לריה"ג משום חלק גבוה דבעינן מידי דמום. או דמיטרפא בי'. וחסרון כל האימורין זולת אלית הכבש אינו מום ולא טרפה. ואע"ג דפסול משום חסרון אבר מ"מ כיון דלא שחטינן עליו אינו פוטר. ול"ד לטרפה דהא דלא שחטינן עלה לאו משום מעליותא הוא. דאפי' בע"מ טרפה לא שחטינן דלא חזי לאכילה. והרמב"ם ז"ל פ"ד מה' בכורות בדין זה פתח במום וסיים כל שלא תפסל. נ"ל שאם הקנה חלק הפוסל הוה בכור פסול. וחלק בעלים לאח"ש מודו כו"ע דממון בעלים הוא. ומתנות כהונה הוי ממון גבוה. בכור אפי' מחיים. וחזה ושוק דוקא לאח"ש. ומחיים הן בבשר הן בחו"ש פליגי ריה"ג ורבנן ובכור בזה"ז דל"ח להקרבה כו"ע מודי דממונו הוא

ונ"ל לישב דברי הרמב"ם ז"ל שהבאתי במכתבי הקודם מפ"ה מהל' פה"מ שכתב דנותן חלקו במתנה לחבירו משום דל"ח להקרבה מחמת התערובות ול"ל דקאי לדמי דודאי א"י לכוף לכאו"א שישלים על חלקו לדמי היפה שבהן. דאם נדבה היא אינו חייב באחריותה. ואם חובה היא או נדר לא יכול להשהות קרבנו עד שיוממו. ורק תקנתא קמ"ל דיביאו מדמי היפה כל או"א. אבל חובה ליתא וכיון דל"ח להקרבה יוכל לתת במתנה אפי' קדשי קדשים בין לריה"ג בין לרבנן ובפלוגתייהו פסקו בכ"מ כרבנן. ובנזקין גופייהו דעתו דאם הוזקו פטור. כדמוכח למעיין בסדור דבריו ז"ל שמתחילה כתב פטור הקדש בכל גוונא והדר כתב חיוב פה"מ בכל גוונא. והדר כתב חיוב שלמים שהזיקו בלבד. וכן בפירושו למשנתינו כתב פי' נכסים שאב"מ לענין הזיקו. ושל ב"ב להוזקו ומיוחדין להזיקו [ואפשר דהיינו דתנן נכסים נכסים ג"פ]. והיינו משום דבהוזקו בעינן דהדיוט דוקא. ומפרש דר' אבא אתי לתרוצי הקושיא אדרבא דלעולם מתני' כרבנן. ושאין בה דין מעילה קאמר. והא דלא תני דהדיוט משום דגם שלמים נהי דלא הוויין ממונו שיהא חייב מעליתו במועדין [ולדוגמא בעלמא אסברה לה רבינו ז"ל בתם] מ"מ אותו הזכות שבידו שיהיה שלו לאח"ש משתעבד לתשלומי נזקיהן. ואולי הוא מד"ס. ור' אבא האחרון אמר לה. ולפי"ז ל"ג במימרא דרבא פשיטא דהויא רבותא במועדת או בשן ורגל דאינו גובה מלחמה. דלא נימא כגופה דמיא ומשתעבד עמה. ולכן הביא הרמב"ם ז"ל דין גובה מלחמה כפשטיה יעו"ש. ובדבר אשר כ' מאז לישב בדוחק סוגיא דפסחים דצריך קרא דלכל נדר שלא נאמר שתבוטל המתנה כדי שלא יפסל הקרבן. התבוננתי עתה ונ"ל כהכרח לומר כן. דהא בממנה על פסחו אמרו ז"ל מפני שע"מ כן הקדישו ישראל פסחיהן. ודאי לא הקדישו ע"מ שיוכל לפסלו. ואי נימא דגם זה הוה בתנאי. א"כ לא יועיל קרא דלכל נדר. דהא ע"כ התנאי הוה כשיור בההקדש. וכאומר ע"מ שאקריבנה בבית חוניו. או ה"ע תודה שאצא בה חגיגה. א"כ הוי לענין זה כאינו נדור כלל. אע"כ דקרא גלי דאינו מעכב חיילות האתנן ומחיר להכשיר הקרבן בבואו לאחר ההקדש. וממילא נכלל בתנאו שיוכל גם להמנות בעד כלב וה"ה זונה. ואי לא קרא ה"א דסתרי אהדדי. ולא חייל המנוי וה"ה המכירה לריה"ג. ובדברי הרמב"ם ז"ל באותו ענין ספ"ד מהק"כ ראיתי שנדחקו הל"ח והח"צ ז"ל הרבה מאד. ולע"ד דברים כפשטן. דפסק כדרכו ז"ל בכ"מ כמ"ד הנאמר באחרונה וכדמשמע ממאי דמוקמינן בממנה זונה. וכפירש"י ז"ל שם דהוי חולין לגמרי לרבי. וקיי"ל הכי [דלא כהכ"מ ז"ל] וקיי"ל כרבי. ומ"מ מוכח מדברי רבנן לההוא מ"ד דמיקל בעצים ומצה ומרור הכל כפסח דמי. ונ"מ לדידן אם יתן עבורם ממעות שהפריש לפסחו. כנ"ל ברור ופשוט בס"ד:

כ"ד י"נ אלעזר משה הלוי א"ה:

ה) וזה שהשבתי להגאון הנ"ל. אשר כתב כת"ר כי לדעתו בלי ספק האימורין אינם ממון בעלים לשום מ"ד לא מחיים ולא לאחר שחיטה כיון דלא חזיא ליה כלל. הנה כבר בארתי במכתבי העבר דאי אמרינן דהאימורין הוה ממון הדיוט יכול למכור לחבירו להקריב בעדו ויכול לקבל המעות מחבירו בין בעד הבשר ובין בעד האימורין. א"כ הא חזי לו למכור לחבירו להקריב בעדו א"כ הרי חזי לו בין הבשר ובין האימורין לקבל מעות בעדם. אך אי אמרינן דאינו יכול למכור שלמיו לחבירו להקריב בעדו. גם אנכי מודה לכת"ר דהאימורין הוו נכסי גבוה לכו"ע כיון דלא חזי לו כלל. ואביי דפסחים דס"ל דלריה"ג יכול למכור שלמיו לחבירו להקריב בעדו כמש"ב א"כ ודאי לדידיה האימורין הוה ממון הדיוט. והנה הקצה"ח בפ' נזקי ממון ס' ת"ו רוצה לפרש דברי אביי באופן אחר. אבל לפע"ד דבריו דחוקין מאד] ולפי"ד נראה דבזה פליגי ריה"ג ורבנן דרבנן ס"ל דתיכף שהקדישה נפקא מרשותיה ואינו יכול לזכות לאחר אף באכילת בשר לאחר שחיטה הואיל ועדיין אינו ברשותו שהוא עצמו ג"כ אינו זוכה רק לאחר שחיטה משולחן גבוה. וגם כשזוכה לאח"ש הוה זכותו כמעשר שני בירושלים לר"מ. אם שיש לו היתר אכילה בכ"ז אין לו דין ממון. אמנם ריה"ג ס"ל אי אמרי' אליביה דיכול למכור שלמיו לאחר להקריב בעדו לדידיה נוכל לומר דגם הוא ס"ל דבעלים לאח"ש מש"ג קזכי מ"מ מחיים הואיל ועדיין לא יצאו כלל מרשותו והוה ממונו ממש ויכול למכור לאחר להקריב בעדו. ע"כ יכול לזכותו גם באכילת בשר לאח"ש אבל אי אמרינן אליביה דאינו יכול למכור שלמיו לאחר להקריב בעדו ע"כ צ"ל דס"ל דהבשר הוא שלו בין מחיים בין לאח"ש ולא נפקא כלל מרשותיה דל"ל לדידיה דמש"ג קזכי לאח"ש דא"כ איך יכול לזכות לאחר באכילת הבשר קודם שחיטה אם הוא עצמו אינו זוכה בו רק לאח"ש מש"ג. והרמב"ם דפסק דאינו יכול למכור שלמיו לאחר להקריב בעדו ס"ל באמת דהבעלים לא מש"ג קזכו וכנראה מדבריו בהל' אישות. ובזה מסולקין קושיות האחרונים בקצה"ח שם:

ולכאורה יש להביא ראיה דגם האימורין הוה ממון הדיוט מת"כ פ' י"א פרק כ"ו דאיתא שם מקדשי ד' המיוחדים לד' יצאו ק"ק שאינם לשם. וכ' הק"א וז"ל יצאו ק"ק כלומר בשר ק"ק בין קודם זריקת דמים ובין לאחר זריקת דמים והאימורין קודם זריקת דמים שאינן לשם אלא לבעלים והאימורין קודם זריקת דמים עדיין לא הוקדשו לגבוה דק"ק ממון הדיוט הוה עכ"ל. וכה"ג כתב רש"י מנחות (ד:) וז"ל ושלמים אין בהם מעילה דלאו קדשי ד' נינהו אלא ממון בעלים אלא באימורין לאחר זריקת דמים עכ"ל הרי מבואר דס"ל דגם האימורין הם ממון הדיוט. אבל לפי האמת אין להביא ראיה מזה דא"כ תקשי דהא תינח לריה"ג. אבל לרבנן נמעול באימורין אף קודם זריקת דמים והא לא מצינו שום מ"ד דסובר דאימורי ק"ק מועלין בהם קודם זריקה. והנה בתוס' מעילה (בי) ד"ה קדשי קדשים כו' כתבו דמשוה"כ אין מועלין באימורין קודם זריקה משום דעדיין לא הוברר חלק גבוה. לא ידעתי כוונתם דהלא אימורין מבוררין הם. ואולי כוונתם הוא שאף שיצאו מכלל נכסי הדיוט מ"מ לכלל נכסי גבוה ממש לא באו האימרין עד לאחר זריקה גם לרבנן. וזהו כוונת הת"כ שאינם לשם. וצריך לדחוק דכן הוא כוונת רש"י והק"א:

וגם אשר כתב כבודו ראיה לדבריו מקושית הגמ' ב"ק אי אליבא דרבנן פשיטא ואי הוה ממונו ודאי היה גבוה מן הבשר כנגדן דאטו למ"ד גה"נ אסור בהנאה ינכה לפי ערך היזק הגיד וינכה לו לפי ערך הזרוע והלחוה"ק. הנה מה דפשיטא ליה לכבודו דאינו מנכה לו בעד הגיד והזרוע והלחוה"ק אף שגם לדעתי נראה כן כמש"כ במכתבי העבר דר"א ס"ל דהאימורין הם מחיים ממון גבוה לכך אינו גובה מבשרן כנגדן. אבל מ"מ טעמא בעי דהא אנן פסקינן כר"ע ובודאי הגמ' דידן אתיא אליביה דס"ל יוחלט השור. א"כ היכא שנשחט השור ע"י אותם שאין לגבות מהם הלא ודאי ינכה לו המזיק הפסד הגיד והזרוע והלחוה"ק. כי על שניהם להפסיד פחת מיתה אף קודם העמדה בדין והוה ככחש מאליו. אמנם אם שחטו בעליו הדין עם כת"ר אף לפי דעה ראשונה בשו"ע סי' ת"ו ס"ב דהבעלים א"צ לשלם פחת שפחתה מיתה. מ"מ נראה שם מהשו"ע וכן מדברי הרמב"ם דאם יש בבשר לשלם כל ההיזק משלם ואינו מנכה לו את הפחת שפחת מיתה. אף שצ"ע לכאורה דאמאי לא ינכה לו חלקו בפחת מיתה הואיל והיכא דלא שוה ס"ל דלא משלם המזיק מביתו בעד הפחת. א"כ גם בשוה אמאי לא ינכה לו הפחת כמו בכחש מאליו דמפסיד גם הניזק. וצ"ל כיון דהמזיק בעצמו גרם את הפחת ויש להניזק להשתלם מן המותר ע"כ לא דמי זה למזיק שיעבודא של חבירו ומשתלם מן המותר. א"כ היכא דשחטו בעליו נראה דאינו מנכה לו הפסד הגיד והזרוע והלחוה"ק. משום דאמרינן כיון דניכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. וכן גבי אימורין צריך לשלם מן הבשר כנגדם אי אמרינן דהאימורין הם ממונם כמש"כ כת"ר. ובפרט כיון דהקריבום לשמו הוה כמו שקבל לחלקו האימורין א"כ ודאי צריך לשלם מן הבשר כנגדן. וע"כ ר"א דסובר דאינו משלם מהבשר כנגדן משום דס"ל דאימורין ממון גבוה ופטור לשלם בעדן. וכן הוכחתי למעלה מדברי הרמב"ם ז"ל. ולכאורה קשה לדברי דאמאי הקשה הגמרא אי אליבא דרבנן פשיטא. דילמא הא קמ"ל דהאימורין לאו ממון הדיוט הם דלא כר"י ואביי דפסחים. וצ"ל דמשמע ליה להגמרא דזה לא בעי ר"א להשמיענו דהא המשנה דקאמר נכסים שאין בהם מעילה איירי אודות הניזק דאם הזיק נכסים שאין בהם מעילה. הוא דחייב לשלם בעדם. וכן פירש"י להדיא לעיל (יב:) ואם נימא דר"א אשמעינן דהאימורין הם ממון גבוה כדברי רבא לפי מש"פ אמאי צריך לאשמיענו גבי מזיק ישמיענו גבי ניזק דצריך לשלם לו בעד הבשר ואין צריך לשלם לו בעד האימורין. אלא ע"כ דר"א בא לאשמיענו דלא נימא היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי לכך השמיענו זאת גבי מזיק ע"כ פריך הגמרא אי אליבא דרבנן פשיטא. ועוד י"ל דהגמרא דייק מדברי ר"א דזה לא בא לאשמיענו מהא דקאמר שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן. ומלשון זה משמע דמיירי ששחטן כבר לשם בעלים. ואשמעינן דאינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן. ואי נימא דר"א בא לאשמעינן דאימורין הם ממון גבוה א"כ הו"ל לאשמעינן יותר מחיים קודם ששחטו לשם בעלים דגובה בשרן ואינו גובה אימוריהן היינו שאינו יכול לגבות אימוריהן שימכר השלמים לאחר שצריך להקריב שלמים והוא ישלם בעד הבשר ובעד האימורין כל הנזק שלו. משום דהאימורין הם ממון גבוה. א"כ אינו יכול למכור לאחר. וגם פטור לשלם בעדן. ומדלא קאמר כי האי לישנא אלמא דבא לאשמיענן דלא אמרינן כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. ע"כ פריך אי אליבא דרבנן פשיטא. ולפי דברי הרמב"ם בפי' המשניות דקאמר דנכסים שאין בהם מעילה קאי על המזיק ע"כ צריך לתרץ כתירוץ זה:

[וכעת התבוננתי בש"מ וראיתי דגירסת הראשונים היה אמר רבא שלמים שהזיקו כו'. ולפי"ז ניחא דברינו בפשיטות דלכך פריך הגמרא אי אליבא דרבנן פשיטא. ולא קאמר דאתא לאשמועינן דאימורין הוו ממון גבוה. משום דהא כבר אמר זה רבא בתירוצא דמתרץ המתני' נכסים שאין בהם דין מעילה אבל האימורין כיון שיש בהם דין מעילה לאחר זריקה הוו ממון גבוה אפי' לריה"ג. אף שהמקשן שהניח דברי רבא בקושיא לא הבין כך בדברי רבא כמש"פ לעיל אות ג'. אבל המקשה הזה הבין דברי רבא כפי האמת. וע"כ דאתא לאשמועינן דלא אמרינן בזה דאי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. וע"כ פריך אי אליבא דרבנן פשיטא]:

וגם מש"כ כת"ר מ"מ לולי קרא דלכל נדר הוה חייל אתנן לריה"ג. וכן מוקצה משום הבשר. אינו נראה דהא כתב כת"ר בעצמו במכתבו הקודם וז"ל אך לאמת בעיני יפלא מאד איך יעלה על הדעת לולי הכתוב לכל נדר שיוכל לתת לזונה ולמחיר כלבו לפסול חלק גבוה. וכי יגרע חלק שמים מהדיוט שא"י להפקיע שיעבודו במסירה לבשר ודם. ודחק בזה הרבה. ע"כ לפד"נ דאם היה סובר הגמ' דאימורין הם כבר ממון גבוה וזוכה מחיים. ודאי קושית כת"ר היא קושיא גדולה דהאיך ס"ד דיכול ליתן הבשר באתננה כיון שבזה יפסול חלק גבוה וכי גרע חלק שמים מחלק הדיוט בכה"ג דודאי אינו יכול ליתן חלקו לאחר שבזה יהא גרעון לחלקו של חבירו. אע"כ צ"ל דהגמרא ס"ל דאימורין הם ממון הדיוט מחיים ולכך הוה ס"ד לולי הקרא דלכל נדר שיכול ליתן מחיים באתננה אף שממילא יפסול להקריב למזבח ד' ובפרט גבי מוקצה הא כשמוסרה לעכו"ם מוסרה בעצמו כמו שהיא בשלימות אם לשוחטה כולה לעכו"ם או שתהי' משמשת לעכו"ם. ואם נאמר דאימורין הוה ממון גבוה וכבר יצאו מרשותו האיך יכול ליתן לעכו"ם להפקיע מרשות הקדש. אע"כ צ"ל דהגמרא ס"ל שם דק"ק מחיים הוה ממון בעלים ולא יצאו כלל מרשותו אף האימורין:

ומה שדחה כת"ר ראייתי מבכורות. משום דאף דאימורין הוו ממון גבוה מ"מ ל"ש למיפטר ק"ק ממעשר לריה"ג משום חלק גבוה דבעינן מידי דמום או דמיטרפא בו. וחסרון כל האימורין זולת אלית הכבש אינו מום ולא טרפה. ואע"ג דפסול משום חסרון אבר מ"מ כיון דלא שחטינן עליו אינו פוטר. לפ"ד מדברי הרמב"ם משמע דאינו כן. דהא מסיים שם הרמב"ם ואם אפשר שיחתך אבר העכו"ם ולא יפסל ה"ז חייב בבכורה. משמע דכל שאם חותכין אבר העכו"ם פוסלה מן המזבח פוטרה מן הבכורה. ומה שדחק כת"ר בדברי הרמב"ם דאם הקנה חלק הפוסל הוה בכור פסול. אינו סובל כלל דבריו. דהא מסיים שם דהוא חייב בבכורה. משמע דאם הקנה לעכו"ם חלק הפסול דפטור לגמרי מן הבכורה. וגם הא קאי שם בין שיש לעכו"ם חלק באם או בולד ובאם ודאי דלא שייך דברי כת"ר. וגם מדברי הכ"מ שם יש לדייק דסובר כדברי דכתב שם וז"ל וא"ת היכי משכחת לה שיחתך שום אבר ולא תהיה בע"מ. וי"ל דמשכחת לה כגון שהיה יתר אצבע ואין בו עצם כו' עכ"ל. ואמאי לא מתרץ בפשיטות כגון שהקנה לו אבר הפנימי דאינו פסול משום מום. אע"כ כיון דפסול למזבח משום חסרון אבר דינו כבע"מ. ועוד יש להוכיח כדברי. דלכאורה קשה דאמאי לא הביא הרמב"ם דאם הקנה לעכו"ם דבר שעושה אותה טרפה פוטרה מן הבכורה אע"ג דלא הוה מומא בהכי וליכא למימר דזה ידעינן מכ"ש מבע"מ דהא לפי"ד שמואל בתמורה (יז.) דקאמר שם המקדיש טרפה צריכין מום קבוע לפדות עליו יעו"ש. וס"ל דקדושה חל על טרפה אע"ג דעל בעל מום לכו"ע לא חלה. וכיון דאפשר לומר דבע"מ גרע מטרפה. ע"כ הא דלא הביא הרמב"ם זאת דחסרון מחמת טרפה פוטרה. משום דזה נכלל בסוף דברי הרמב"ם ז"ל ולא יפסל הא נפסלה. א"כ ה"ה אם היא פסולה מחמת חסר אבר הפנימי נמי פטורה. כנ"ל לפ"ד:

ועוד אפי' לפי"ד כת"ר דמחמת חסרון אבר הפנימי לא נפטר מן הבכורה. מ"מ ראיה שלי מבכורות היא ראיה חזקה. דהא כתב היש"ש ב"ק פ"ה סי' מ' וז"ל ומשו"ה לעיל גבי שלמים שהזיקו ס"ל לר"א דכל חד וחד לא עביד כולו הזיקא כי הבשר לא הזיק בלא האימורין דאי לא הו"ל אימורין לא הוה חי ולא הוה נגח. וכן האימורין בלא הבשר משו"ה מאחר דליכא טעמא דתוראי בבירך כו' משתלם מן הבשר לפי ערך הזיקו. ולא ישתלם ממנו אלא בעבור הבשר עכ"ל. ודברי היש"ש מוכרחים הם לישב דברי הרמב"ם ז"ל. א"כ מוכרח לומר דבלא האימורין לא מצית לחיות א"כ בודאי מיטרפא בהכי ופוטר מן המעשר משום חלק גבוה. אך באמת צריך לבאר טעמא מאי אינה יכולה לחיות בלא האימורין. הנה לפי התרגום דמתרגם יתרת הכבד חצרא דכבדא שהוא טרפש הכבד ניחא דהא לפי קבלת הגאונים דבניקב טרפש הכבד טרפה. כ"ש בניטל כולו. ועוד אפשר לומר כיון דחצר הכבד הוא המחלק בין אברי הנשימה לאברי העכול א"א לחיות כלל אם ינטל כולו. ועוד הא אמרינן בגמ' חולין דאיבעי ר' זריקא מר' אמי נדלדלה הכבד ומעורה בטרפשי'. ופי' רוב הראשונים שנעקרה מן הכליות שהכבד מחוברת לכוליא אחת ובכ"ז מעורה בטרפשי' היינו בטרפש הכבד. וע"ז איפשטא דכשרה. נראה להדיא דאם נעקר הכבד גם מן הכליות גם מן הטרפש טרפה. וכ"ש לפי פירש"י נדלדלה הכבד במקומות הרבה ומעורה בטרפשין כאן מעט וכאן מעט. נראה דאם נעקר לגמרי ואינו מחובר כלל לשום מקום דהיא טרפה. והכא כיון שצריך ליטול האימורין היינו הכליות וגם טרפש הכבד אז ישאר הכבד מדולדל לגמרי ובודאי מיטרפא בהכי. אמנם לפי פי' הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשניות שמפרש יתרת הכבד הוא אצבע הכבד. וכ"פ הרשב"ם בחומש צ"ע אמאי א"א לחיות בלא האימורין וצריך לדחוק דנהי דמכל חד וחד באפי' נפשי' לא מיטרפא בכ"ז בהעדר כולם שהוא חלק המובחר שבבהמה וכאשר יורה מלת אימורים כדמפרש הערוך. א"א לחיות בלעדם. א"כ ממילא אם הקנה האימורין לעכו"ם ודאי דפטור מן הבכורה ומדלא מיפטר ק"ק מטעם זה מן המעשר ע"כ דסובר הגמרא דבכורות דאימורין מחיים הוה ממון בעלים:

כ"ד ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן:

ו) וזה שהשיב לי עוד הגאון הנ"ל. הגיעני מכתב קדשו ואשתעשע בדבריו אשר אהבתי. והנני במענה דבור באפניו. על משמרתי אעמודה לכל דברי המזבח. כי חלק גבוה המה גם בחיים לא יקרב זר לקנותם לכפר בעדו. כי כבר קדשום שמים ומה ידיר את הנדור. ואם בס"ת דעת קצת פוסקים דיוצא בדיעבד בקנוי' גם לדבריהם אינו ענין לקדשים. דהתם מצותה כל ימי היותה עד כה לזה ומעכשיו לזה. אבל קדשים אחת הן קריבין. ומה הוסיף השני רק רעיון רוח. ואשר כתבתי שאין מנכין להניזק על ערך גה"נ ומ"כ דמזיק לא לתם כוונתי רק גם למועד דמשלם מן העלייה. למה לא ינכה ערך חלקם שאינן ממונו. אע"כ משום דלא מופרשין מחיים והן ממונו ואשר כתב כת"ר בדין שחטו מזיק הוא צירוף ב' סברות שאינן ענין זו לזו ליכא לאישתלומי מהאי. ומזיק שיעבוד חבירו. ומה יועיל צירופן יחד. ובפשיטות י"ל דכיון דשותפי הוו והמזיק הפסיד הוי כנטל חלקו. אך לכאורה צ"ע שלא הובא ברמב"ם ושו"ע דין כחש מזיק ממילא. ואולי ל"ג לה בגמ'. וס"ל דקודם העמדה בדין אינו מפסיד מחצי נזקו ע"י פחת כמי שאינו שותף לענין שבח ליטול יותר על חצי נזקו. ואשר כתבתי דחייל מוקצה אבשר לריה"ג. ואקשי כת"ר מדידי באתנן. אין ערכן שוה. דמוקצה לא מטעם קנין נאסר דאין הקדש לע"ז. ורוח אין בהם לקנות. והוה כאיסור הנאה דמת דמדמינן ליה להקדש חמץ ושיחרור דמפקיעין משיעבוד. משא"כ בקנין הזונה ובעל הכלב דבעינן קנין ממש. וכיון שא"י לקנות להפקיע שיעבוד ההקדש ממילא אין מקום לאיסור. ובענין האימורים נבהלתי בראותי שיוצא לקראתנו בשדי קרב לטרוף טרף שלא שערום הראשונים ולא מנו הטריפות כמוני פטמים אשר בכל דור ודור ילכו ויוסיפו. ואנא הוי אכילנא משופרא בחסרון אצבע הכבד עם הכליות והחלב. ב) ולהמפרש חצר הכבד והיא טרפה לדעת הגאונים. מ"מ

ל"מ דבר שעושה טריפה שאינו מחמת עצמו דלהכי ניתר בקרום מחמת מכה. ואפי' בכולו אין הטריפות מחמתו. ג) ומשום דלדול הכבד ל"ש כלל בנטילת הכליות לכו"ע שחבורה היא תחת הכליות בשדרה ומשנה שלימה שנינו נטלו הכליות כשרה ובדלדול איבעיא לן. הרי שא"ע זל"ז. וגם נדלדלה ממקום חבורה תחת הכליות כל שהיא שלימה כשרה עיין פירש"י ז"ל שם ד"ה האיכא ועי' פמ"ג סי' מ"א. ולי משמע קצת מד' רש"י ז"ל דלמאי דפשט לו כשרה אפי' אין מעורה בטרפש. וי"ל דהרמב"ם ורש"י ז"ל אזלי לשיטתייהו בפי' דיתרת ואכמ"ל. ונ"ל קצת ראיה להרמב"ם ז"ל בפי' יתרת מסדר התלמוד שקרב האצבע עם

**(הגה"ה א) א"ה בזה הנכון כדבריו ז"ל כי אין סברא כלל שבזה נעשה טרפה. מ"מ דברי היש"ש דכתב דבלא האימורין א"א לחיות הם פשוטין וברורין דהא באימורין נכלל גם דם הנפש דלכתחילה הא המצוה היא לקבל כל דם הנפש לזרוק על המזבח. ובלי דם הנפש ודאי א"א לחיות כלל אפי' ש"א. ולפי"ז נתחזקה ראייתי מה שהבאתי מבכורות דע"כ ס"ל דהאימורין מחיים הוו ממון הדיוט דאפי' לפי"ד ז"ל דס"ל דאבר מבפנים אין פוטר מן הבכורה אם הקנה אותה לעכו"ם דדוקא מום בעינן או מידי דמיטרפא בי'. מ"מ הא יש ראיה מן הדם דהא זה ברור דאם הקנה כל דם הנפש לעכו"ם דודאי פוטר מן הבכורה אפי' למ"ד דבעינן מידי דמתנבלה בי'. כיון דבלי דם א"א לחיות כלל. ואמרתי זאת להגאון האמיתי מהר"י זצ"ל מסלאנט והסכים לדברי דזו היא ראי' נכונה:

ב) מה שכתב ולהמפ' חצר הכבד והיא טרפה לד' הגאונים מ"מ ל"מ דבר שעושה טרפה שאינו מחמת עצמו. לפי"ד זה ליתא כלל דמאי נ"מ אם זה הוא טרפה מחמת עצמו או לא. דהא כתב הרמב"ם דאם אפשר שיחתוך אבר העכו"ם ולא יפסל ה"ז חייב)** הכליות והאליה. ולמה חלקוה מן הכבד. הרי אמרו ולא נתחיו לנתחים אלא שהן הן האימורין רק החלב קרב עם הראש בעול' דהכי כתיב בקרא בהדדי וגם בשלמים החלבים בפ"ע כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ט ומעה"ק והת"כ. ונ"ל די"ל מקרא דכתיב ידיו תביאנה את אשי ד' היינו לבד החלבים. והדר כתיב החלב על החזות יביאנו. הרי האשים סמוך לידיו והחלב על החזה מלמעלה. ובפ' שמיני כתיב הכל והדר כתיב וישימו החלבים על החזות הרי ג"כ כנ"ל. ובעת התנופה בהיפך ולעולם מובדלין החלבים מהאימורין. ואשר צלל כת"ר במים אדירים והגיע עד ים ש"ש ולא העלה מאומה לנ"ד. דנהי דבנטילת הכליות לא מטרפא. היינו משום דאי עבדי לה סמא חי'. אבל בעת הנגיחה אלו נטלו הכליות לא נגחה שהרי היא מתה לשעתא לולי הסם חיים. ומאי דכתיבנא דטרפה גריעא מבע"מ ודאי קושטא קאמינא. וכת"ר ראה את הנכנסות לס"ד אליבא דשמואל ולא ראה היוצא להלכה מקמי דשמואל ובתרי'. דגריעא ולא חיילא קדושה עליה. ולשמואל הוי כבעל מום לענין חיילות רק שאין פודין קדשים להאכילן לכלבים. ולא קיימא לן כוותיה:

כ"ד י"נ אלעזר משה הלוי א"ה:

ז) וזה שהשבתי להגאון הנ"ל עוד בזה. תשובתו היקרה הגיעתני לנכון. ואשר כתב כת"ר אשר לכאורה צ"ע שלא הובא ברמב"ם ושו"ע דין כחש מזיק ממילא. ואולי ל"ג לה בגמרא וס"ל דקודם העמדה בדין אינו מפסיד מחצי נזקו ע"י פחת כמו שאינו שותף לענין שבח ליטול יותר על חצי נזקו הנה בשו"ע סי' ת"ד הביא ג"כ מש"כ הרמב"ם בשנוי לשון קצת. והשמיט תיבת חצי נזק ותיבת כולו. והסמ"ע סק"ו פי' שם בהדיא הטעם דמיד בשעת הנגיחה נעשו המזיק והניזק שותפין בהשור כו' אם נפחת או נשבח ממילא כו'. הרי להדיא שלא כדברי כת"ר. וכן מדברי הטור נראה שלא כדבריו. אכן לשון הרמב"ם ז"ל יורה האמת דרכו כד' כת"ר דגם אם השביח אין הניזק מקבל יותר מחצי נזק וכן לענין כחש נראה דס"ל להרמב"ם דאין הניזק מפסיד מחצי נזקו. ולא כדברי כת"ר דאולי ל"ג לה בגמ' דרחוק בעיני לומר שלא יגרום סוגיא שלימה בגמרא. יען זאת נלע"ד לפרש דברי הגמרא באופן אחר. והוא בפלוגתת ר"י ור"ע. דלר"י דס"ל יושם השור כו' ס"ל דהשור אינו רק אפותיקי על חוב נזקו. ולא אפותיקי מפורש רק אפותיקי סתם. דאם אבדה גובה משאר נכסים. וכן שיטת רש"י ז"ל בסוף פ' המניח בדברי ר"י. ואשר הקשה בתוס' שם על פי' הקונטרס ממ"ש שחטו מה שעשה עשוי. הקושיא אינו רק לדעת הסוברין דברייתא דשור תם קאי אליבא דר"י. אבל הרמב"ם מפרש דהברייתא אליבא דר"ע היא. אבל ר' ישמעאל ס"ל דמשלם מביתו. ואשר יושם השור בב"ד למען נדע איזה סך נעשה חוב עליו. כי לא נעשה החוב רק כפי שוויו בשעת הנגיחה. ולזאת אין להניזק בו הן בשבח הן בפחת ורק יקבל המגיע לו בו בשעת הנזק. וכן הביא הרב המאירי ס"פ המניח בשם גדולי הרבנים דלר"י ישלם מכיסו. וכן הר"מ אבולעפי ס"ל דלר"י כי ליתא לתורא קמן משלם מן העלי'. ועיין בת"א להרשב"א סי' ש"מ. ולר"ע דס"ל הוחלט השור ס"ל דהחוב לאו אקרקפתא דגברא רק אגופו של שור ובין לענין כחש ובין לענין שבח תלוי עד שעת העמדה בדין אם יש בו כדי חצי נזק אם לא. אבל אין לו שותפת בשור עד שעת העמדה בדין לזכות השבח יותר מחצי נזק. וכן לענין כחש לגרוע לו מחצי נזק לפי חלקו. ובזה לא נהיה מוכרחין לדוחק התוס' (מז.) ד"ה ליתא לפרה כו' דדחקו שם דמתני' אתיא אליבא דר"י. אבל לפי דבריהם שם אזלי דוקא אליבא דר"ע. והא דקאמר ש"מ שני שורין תמין שהזיקו אתיא נמי שפיר אליבא דר"ע. יעו"ש בתוס' (לו.) ד"ה ש"מ כו' דכתבו ונראה לפרש דבשני שורים שהזיקו שור בודאי איירי דחשיב כאילו הוו חד גופא ומשתלם מן השני. דלפי שיטתם אכתי קשה דאף אם הוו חד גופא מ"מ הא אם כחש ההפסד על שניהם לדברי ר"ע. וצריך לדחוק דכוונת רבא מפרזיקא דקאמר ש"מ כו' דלפי זה ע"כ צ"ל דהמתני' אתיא כר"י. אבל לפי שיטת הרמב"ם ודעימי' נוכל לומר דהא דקאמר ש"מ כו' רצה מזה גובה רצה מזה גובה אתיא אף לדברי ר"ע. וכן נראה דהרמב"ם מפרש הא דקאמר שם פרק שור שנגח ד' וה' דאחרון אחרון נשכר. הוא דוקא אחר העמדה בדין. אבל קודם העמדה בדין גם לר"ע ראשין ראשון נשכר. וכן הוא דעת הרשב"א בחידושיו לתרץ קושית התוס' שם. אף ששיטת הרשב"א לענין כחש ושבח כשיטת התוס' א"כ כ"ש לדעת הרמב"ם ודאי צריך לפרש דאיירי לאחר העמדה בדין. וגם הא דקאמר הקדישו ניזק א"ב דוקא לאחר העמדה בדין אבל קודם העמדה בדין עדיין לא זכה בו. ובזה הסולק תלונת הלח"מ על המ"מ לענין מכירה לרדיא. ובזה ניחא הא דהשמיט הרמב"ם דין דהקדישו ניזק:

אחר כל זה האיר ד' עיני למצוא בש"מ דברי ר"ח ז"ל וז"ל שבח המזיק נותן כשעת הנזק וסלקא דפטמיה המזיק לתורי' פי' שור שוה נ' שנגח שור שוה ש' וחבל בו במאתים דינו ליטול השור בנזקו שאינו משתלם אלא מגופו וישלם נ' ויפסיד ק"נ עמד המזיק ופטם את שורו והשביחו ושוה מאה זוז אין לו לניזק לומר אטול השור כמו שהיא כי הוא עתה בשיעור חצי הנזק דיכול למימר לו מזיק אנא מפטימנא ואת שקילת ודוקא בשפטמו המזיק אבל שבח דממילא לא אלא שקיל נזקא משבחא שיעור נזקיה. כחש המזיק כגון שהיה שוה ק' והיתה החבלה שוה ק"נ ועתה בשעת העמדה בדין שוה המזיק נ' אינו יכול הניזק לומר תן ק' שכך היה שורך בשעה שהזיק אלא אומר קח השור כמו שהוא כר"ע דאמר הוחלט השור וכן הדין ע"כ עכ"ל. והמעיין בדבריו היטיב יראה להדיא דס"ל דאף לר"ע אינו נוטל בשבח קודם העמדה בדין יותר מכדי חצי נזקו. וכן לענין כחש דוקא לר"ע הוא דאינו משלם מביתו ואומר לו קח השור כמו שהוא. אבל לר"י אם כחש משלם מביתו. וזה עולה כפי מה שבארנו שיטת הרמב"ם ז"ל. ולפי מש"ב כעת שיטת הרמב"ם דאינו מפסיד הניזק כלום היכא שכחש המזיק עד שעת העמדה בדין כ"ז שנשאר בו כדי ליפרע הנזק א"ש טפי מה שהוכרח הרמב"ם לפרש דהא דקאמר דאינו גובה מן הבשר כנגד האימורין משום דמועלין בהם. ופירושו דבעד האימורין פטור לשלם משום דהוה ממון גבוה כמשפ"ל. אבל אם היה חייב לשלם בעד האימורין אף שהמזיק עצמו לא הקריבו לד' והקריבו הכהן בעצמו לא היה מפסיד הניזק כלום והוה גובה מבשרן כנגד האימורין משום דזה לא גרע מהיכא דליתא לפרה משתלם מן הולד:

אמנם שיטת הטור שהביא ג"כ דין זה דליתא לפרה משתלם מן הולד צע"ג. דהא הוא סובר כשיטת התוס' והרא"ש דלר"ע הוחלט לניזק מיד אחר הנגיחה אף קודם העמדה בדין. ולכך חל הכחש על הניזק מיד. א"כ האיך קאמר דליתא **(בבכורה. א"כ כל שנפסל מחמת זה למזבח ודאי דפוטר מן הבכורה. וזה פשיטא דאף טריפות שאינו מחמת עצמו פסול לגבי מזבח ודינו ככל טרפה דאין קדושה תלה עליו. א"כ נכלל זאת בדברי הרמב"ם מש"כ דכל שפוסל פוטר מן הבכורה:

ג) ומ"ש ומשום דלדול הכבד ל"ש כלל הנטילת הכליות לכו"ע שחבורה היא תחת הכליות בשדרה. נפלאתי ע"ז דהא ידוע שהכבד אינו מעורה כלל להשדרה רק לכוליא אחת ומש"כ רש"י תתת הכליות. היינו שהכוליא היא שוכבת על הכבד. והכבד שוכב בין הדופן ובין הכוליא. ולהכוליא היא מחוברת. א"כ בנטילת הכליות וגם טרפש הכבד נשאר הכבד מדולדל מכל צד וצד. וכן איתא בש"ך ובמ"ב סי' ק"ג שהכבד מחובר להכוליא ומה שהקשה דא"כ האיך איבעיא בדלדול דהא משנה שלימה שנינו נטלו הכליות כשרה א"כ נעקר הכבד מן הכוליא. לפי"ד זה לא קשה כלל. דאיכא לפרש המשנה דנטל הכליות מתחילה בריותו והכבד מחובר למקום שצריך להיות הכוליא. אבל לפי האמת דפשט ליה דכשרה כיון שעדיין הוא מחובר לטרפש דגם זהו מקום חיותו של הכבד א"כ אפי' נטלו הכליות אח"כ נמי כשרה ע"כ הג"ה:)** לפרה משתלם רביע נזק מן הולד. והנה המהרש"ל ביש"ש כתב ע"ז בריש פרק שור שנגח את הפרה וז"ל לכן נראה הא דאמרינן לעיל כחש ושבח המזיק ברשות תרווייהו היינו דבר דאתיא ממילא כו' אבל הכא איירי כגון שנאבדה הפרה בשמירת הבעלים דפשיטא דהניזק אינו מפסיד כלום דמאי הו"ל למיעבד מאחר שנאבדה קודם שנגמר דינו לתשלומין ולאו דידיה הוה ואיך היה לניזק לשומרו ואע"פ שלאחר שנגמר דינו נמצא למפרע שמעת הנגיחה הוחלט לניזק מ"מ לענין שמירה ליכא למימר הכי דהא עדיין לא החליטו לו הב"ד ודמי כמו שלא ידע הניזק עדיין שהזיקו אע"פ שג"כ מוחלט לו כו' עכ"ל. ולפע"ד דבריו תמוהין מאד דהאיך אפשר לומר דכ"ז שלא החליטו לו ב"ד אינו מוטל עליו השמירה והוה כמו שלא ידע הניזק עדיין שהזיקו. הא אמרינן בפ' שור שנגח דו"ה דלר"ע אחרון אחרון נשכר. ושיטת התוס' להדיא וכן משמע באשרי והטור מסתימת לשונם דאיירי קודם העמדה בדין משום דאזלי לשיטתם דלר"ע הוחלט השור תיכף בעת הנגיחה וכן כתב שם המהרש"ל להדיא ויעו"ש בתוס' מה שדחקו בזה ליתן טעם דלמה חייב בשמירתו לר"ע אף קודם העמדה בדין. וכתבו כיון שיש בידו להביא עדים לאלתר ולזכות מתחייב בשמירתו. וכיון שמוטל עליו השמירה שלא יזיק ולא הוה כמו שלא ידע עדיין. א"כ הא אפשר לשמרו נמי שלא יוזק ואמאי מוטלת שמירה זו שלא יוזק על המזיק. ועוד קשה דהאיך אפשר לומר דקודם העמדה בדין מוטל השמירה שלא יוזק על המזיק. א"כ אמאי אמרינן דהמותר חולקין בין המזיק והניזק הראשון הא כיון דמוטל השמירה על המזיק א"כ לכהפ"ח המותר היה צריך להיות להניזק הראשון. אך אפשר לדחוק ולישב דברי הטור ע"ד המהרש"ל דהכא מיירי שנאבדה הפרה קודם שהיה בידו להביא עדים ולזכות בה ולשומרה. דאז ודאי מוטל השמירה על המזיק שלא יזיק כמש"כ התוס' שם. וה"ה שלא יוזק נמי מוטל על המזיק:

והנה הב"ח כתב ע"ד הטור דלכך אמרינן דכי ליתא לפרה משתלם מן הולד שהוא מטעם דר"נ דאמר דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ולכאורה דבריו תמוהין דהא הטור בסי' ה"י ס"ל דשנים שהזיקו אין השני חייב בעדו אלא היכא דשותפו פטור מה"ד. אבל היכא דשותפו חייב לשלם אלא שאין לו או שברח אין חברו חייב לשלם בעדו. וחלק ע"ד הרמ"ה דס"ל דאפי' בכה"ג נמי מחייב מטעם דר"נ. א"כ הכא כיון דמן הפרה חייב מה"ד לשלם אלא שעתה נאבדה וא"א להשתלם ממנה א"כ אמאי צריך לשלם מן הולד מטעם דר"נ. ונראה דהב"ח מפרש דהכא מיירי שמתה הפרה א"כ א"א להשתלם ממנה בשום אופן. והטור דחולק על הרמ"ה הוא דוקא היכא שברח השותף או שאין לו כיון שאפשר שיבא השותף או שיעשר והוא ישלם בעצמו ע"כ לא מיקרי א"א לאשתלומי ממנו. ואין השני משלם בעדו. אבל היכא שמתה הפרה אף שבעת הנזק היה ראוי להשתלם ממנה מ"מ כיון שעתה א"א להשתלם בשום אופן מיקרי א"א לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. וכן נראה מדברי היש"ש בפ"ה סי' מ' דהסכים שם לדברי המהר"ם שסובר כדברי הטור וכתב שם וז"ל וכן יראה לי כי מצאתי בספרים מדויקים שכתב בתחלת הסוגיא כל היכא דלא אפשר לאשתלומי כו' משמע שאינו מן האפשרי לעולם אבל היכא שברח והעני איכא מן האפשרי עכ"ל. אבל מ"מ קשה לי דברי הב"ח דהא קיי"ל כר"א דאמר שלמים שהזיקו אינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן וכפי מה שמסיק לישנא בתרא שאפי' אליבא דר"נ אינו גובה דמי מצי אמר בשר אזיק אימורין לא אזקי. א"כ ה"נ האיך גובה מהולד כנגד הפרה מי מצי אמר ולד אזיק פרה לא אזיק וכמו דגבי בשר כיון דא"א להבשר להזיק בלי האימורין כמו שהבאתי למעלה בשם המהרש"ל. וכן מצאתי כעת שגם הרמב"ן במלחמות סוף פרק שור שנגח את הפרה ביאר כן. ע"כ אינו יכול לגבות מבשר נגד האימורין. א"כ כ"ש לגבי ולד דודאי אינו יכול להזיק בלי הפרה אמאי גובה מהולד כנגד הפרה. וע"כ צ"ל דגבי אימורין שאני כיון דהם ממון גבוה ופטור בעדם לכך אינו יכול לגבות מהבשר כנגדם. אבל היכא דחייב לשלם בעדם כיון דחד גופא הוא מצי למימר כל היכא דבעינא משתלמנא. א"כ אין זה שייך לדר"נ כלל. וכן יש להוכיח כדברינו מדברי התוס' שם (מז.) ד"ה גופה היא כו' דכתבו שם וז"ל אך משמעתין יש להוכיח דעובר ירך אמו מדליתא לפרה משתלם מן הולד ואי לאו ירך אמו הוא למה ישתלם מן הולד חלקו וחלק הפרה דאטו שני שורין תמין שהזיקו אם נאבד האחד משתלם מן השני חלק חבירו עכ"ל. דלכאורה דבריהם תמוהין דמהיכן פסיקא להו דא"א לומר דשני שורין שהזיקו דאם נאבד אחד מהם אינו משלם חלק חבירו. דילמא משלם מדר"נ. וע"כ צ"ל דכוונת התוס' כיון דהגמ' קאמר סתמא ליתא לפרה דמשמע בכל אופן אף בנאבד. ובנאבד ס"ל להתוס' דבזה לא שייך למימר דר"נ כיון דאפשר שימצא השור השני וישתלם ממנו בעצמו וכדברי הטור שחולק ע"ד הרמ"ה. אע"כ דהטעם הוא משום דעובר ירך אמו הוא. כנ"ל לבאר דברי התוס'. א"כ מוכח מדברי התוס' דהיכא דחד גופא הוא אף בנאבד דלא שייך הא דר"נ מ"מ הוא גובה מן השאר. וע"כ משום דבחד גופא אין צריך לדר"נ כלל. א"כ מצי איירי דברי הטור מה דקאמר ליתא לפרה אף בנאבד. אבל בלא"ה תמוהין לי מאד דברי הב"ח דהאיך אפשר לומר דבכה"ג דבשעת הנזק היה ראוי להשתלם ממנו ואח"כ נאבד שיהא שייך בזה טעמא דר"נ דא"כ אמאי בכחש עד שעת העמדה מפסיד הניזק מחלקו ואמאי לא אמרינן נמי כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. אע"כ כיון דאמרינן דלר"ע הוחלט השור משעת הנזק ע"כ לא שייך בזה למימר כי ליכא לאשתלומי כו' ושלו כחש. א"כ ה"נ כיון דזכה בהפרה חלקו משעת הנזק אמאי לא אמרינן ג"כ דשלו נאבד ואינו משתלם זה מן הולד מה שהפסיד בהפרה. אלא ע"כ צריך לישב דברי הטור דכונתו הוא כמו שפי' הר"ם דברי הגמ' בש"מ דשפיר מיירי לר"ע וכגון דאשבח ולד וקם בדמי פרה ששוה עתה הולד ככל הפרה [ר"ל הפרה והולד ביחד] ולא מפסיד מזיק מידי במאי דליכא לפרה כו' יעויין בש"מ:

כ"ד ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן:

ח) וזה שהשיב לי הגאון הנ"ל. במה שכתבתי לדעת הרמב"ם ז"ל שאם השביח אינו נוטל הניזק יותר מחצי נזקו. וכן לענין כחש דעד ח"נ אינו מפסיד כלום. הסכים ע"י. אך לא כדברי שהיתה לו גי' אחרת בגמרא רק שמפרש באופן אחר. יישר חילי' דכת"ר. וגם ברעיוני עלה לפרש כעין זה אך יען לא נתברר לי הענין כ"כ. ולא מצאתי לי אז חבר בראשונים לכן לא החלטתי הדבר וכתבתי דרך ספק אולי יש לו גי' אחרת. אך כת"ר הציב הדברים על אמיתתם בס"ד וכן גם דעת הטור ושו"ע [עכ"פ על הספק] למדקדק בלשונם. ובהכי ניחא הא דהביא הטור דינא דהיכא דליתא לפרה משתלם מולדה. ותירוץ כת"ר ע"ד הטור תמוה. דאי אשבח ולד וקם בדמי פרה וולדה שבשעת הנזק. הרי ממילא של הניזק השביח ויש לו בו כדי חצי נזקו אפי' איתא לפרה. ומ"ש כת"ר ע"ד הב"ח ז"ל להטור ז"ל דהכא ל"ש דר"נ משום דבר תשלומין הוא כו'. לדעתי ל"ד כלל דהתם החוב אקרקפתא דגברא מונח לעולם ואם יעשר ישלם והכא תיכף כשגובה מן השור יפסיד המותר לגמרי. רק אם ישביח הרי שלו השביח כיון שכבר גבהו. והוה ממש כליכא לאשתלומי יעו"ש היטב [א"ה הא ה"נ אם ימצא השור יגבה מה שחסר לו מן השור] ובשני שורין תמין אינו ספק כלל בגמ' ספ"ג. אתמוהי קמתמה שהוא דבר שא"א וכ"ד התוס' (מז.) ולפמ"ש לעיל דאולי מספקי להטור אי כד' הרמב"ם או כהרא"ש ז"ל. כתב כי ליתא לפרה בלשון סתמי דמצינן לפרושי גם ליתא בשעת מעשה שאינה שוה כלום. ועכ"פ נראית דעתו יותר כהרמב"ם ז"ל אלא שלא לחלוק על אבותיו ורבותיו סתם הדברים קצת ופתח פתח בשנותו לשונו להטות אחרי משה. וכן דעת הש"ע ברורה כהרמב"ם ז"ל. ויש לזה כמה הוכחות בגמ'. ועיקר פשט הלשון בגמ' מ"ב הקדישו ניזק א"ב היכי מצינן לפרושי עפ"י דעת התוס' כיון שאינו יכול לסלקו בזוזי לר"ע וכל הפסד ושבח חלק הניזק לדידי' הוא היכי אפשר למיבעי כלל מ"ב. אם הוא של ראובן או של שמעון אתמהה. וכת"ר פלפל עוד בחכמה. והביא ד' הראשונים ז"ל בש"מ עפ"י שיטה זו. ובסיום דברי' כתב דצ"ל להרמב"ם ז"ל דבאימורין מעיקרא לא נתחייבו הואיל ומועלין בהם. ודא לא נעלם מאתי דבחיים אין בהם מעילה רק דממון גבוה הן. הואיל וא"א להנות מהן להדיוט. ועומדין למעילה והוא ממש כדברי הראשונים. וגם אנכי כתבתי על דברו לשיטת הרמב"ם ז"ל הנראית נכונה מאד בגמ':

ינ"ע אלעזר משה הלוי א"ה:

ט) א"ה כעת נדפס פי' הר"ח על הגמרא וראיתי דעל דברי הברייתא דקאמר שחטו מה שעשה עשוי פי' כם דזה קאי אליבא דר"י. א"כ מוכח מדבריו דס"ל דאינו משלם מביתו לדברי ר"י. וכן הביא הרמב"ן במלחמות ריש פ' שור שנגח דו"ה בשם הר"ח. ומטעם זה השיג על הרז"ה דס"ל דלר"י משלם מביתו וגם נראה מדבריו שם דלר"ע הוה מזיק ממונו ממש ולא מזיק שעבודא. וע"כ משום דס"ל דזוכה מיד משעת הנזק. וע"כ הוכרח לפרש דהברייתא אתיא כר"י. וזה תמוה דהוא סותר כל דבריו מה שפי' אח"כ בדברי הגמ' דשם נראה להדיא דס"ל דלר"י משלם מביתו אם נכחש אח"כ ואין בו כדי ח"נ וגם מוכח מדבריו שם דס"ל דלר"ע אינו זוכה בשבח עד העמדה בדין יותר מכפי חצי נזקו. וגם בכחש אינו מפסיד הניזק אם נשאר בו כדי ח"נ. ולכך הוכרח הר"ח לפרש שם גבי כחש היכא שהיה שוה ק' והח"נ היה ג"כ ק' ועתה אינו שוה רק נ'. אלמא דס"ל דאם הכחיש משעת הנזק עד העמדה בדין כיון דגם עתה יש בו עדיין כדי ח"נ אין הניזק מפסיד כלום אפי' לר"ע משום דאינו זוכה משעת הנזק. ומאד תמהיתי בזה:

ונכדי האברך החו"ב בצלאל שי' תי' ע"ז. דאף להני ראשונים דס"ל דלר"י משלם מביתו. הוא דוקא כשאין השור לפנינו כגון שנאבד הוא דרמי חיוב על הבעלים לשלם מביתו. ולכן אם היה בו מתחילה כדי ח"נ ואח"כ כחש ואין בו עתה כדי ח"נ כיון דחסר מן הבשר ממה שהיה מקודם זה הוה כמו שנאבד מקצתו ולכך מחוייב להשלים המותר מביתו. אבל אם השור היה שוה בשעת הנזק כדי ח"נ ואח"כ הוזל השור ואין בו כדי ח"נ בזה כו"ע מודים דאף לר"י אינו מחוייב להשלים המותר מביתו ומצי אמר להניזק הרי תורא קמך שקיל לי' בנזקך. וא"כ י"ל דסובר הר"ח דאף בשחטו כיון דאינו חסר מן השור רק זיקא בעלמא כדאמרי' שם אע"ג דהוזל בזה ששחטו ממה שהיה בעודנו חי אינו צריך להשלים המותר מביתו כיון דהשור שלם לפנינו מצי אמר לי' שקיל תורא בנזקך. ואע"ג דהגמ' מדמה שחיטה לחופר בורות שיחין ומערות אינו מדמה אלא רק דהוה היזק ניכר. אבל באמת לא דמי לחופר בשו"מ דשם חסר מגוף הקרקע אבל כאן לא חסר אלא זיקא בעלמא. ולכאורה י"ל דהברייתא למד זאת מן הקרא דתנא שם חי אין לי אלא חי שחטו מנין ת"ל ומכרו את השור מ"מ. וכיון דלר"י צריך לשלם מביתו היכא דנאבד השור אח"כ א"כ קשה דלמה אתא הקרא להורות דאם שחטו משלם מבשרי' תיפוק לי' דהא גובה אף משאר נכסים כ"ש מבשרי'. אלא ע"כ צ"ל דהקרא אתא להקל על המזיק דהא קאמר הקרא ומכרו את השור החי וחצו את כספו דכ"ז שהשור החי קיים אין על המזיק שום חיוב לשלם מביתו. וע"כ קאמר אין לי אלא חי שחטו מנין דאינו משלם מביתו ת"ל ומכרו את השור מ"מ ואף שחסר מחמת השחיטה אינו צריך להשלים מביתו והוה כמו שהוזל בעודנו חי. אבל לאחר העיון ז"א משום דאיכא למימר דאתא הקרא להורות דאף ששחטו דינו כמו שהשור חי ואף אם מכרו גובה מן הלוקח ואין דינו כשאר נכסים דהתם אם מכרם אינו גובה מהלוקח. וכן מוכרח לומר לפי שיטתם דלר"י גובה משאר נכסים היכא דליתא להשור דמאי הוצרך המקשן דפריך ליתא ולשתלם מבשרי' להביא ראי' מהברייתא דמרבה אף אם שחטו ת"ל דלא גרע משאר נכסים. וע"כ צ"ל דכונת המקשן הוא ליתא ולשתלם מבשרי' אף אם מכרו או נתנו במתנה דלא נימא דהא דקאמר מה שעשה עשוי היינו דבמה ששחטו עשה אותו כשאר נכסים. וע"ז מביא ראי' מהברייתא דשם מוכח דלא הוה כשאר נכסים. וא"כ מן הקרא אין ראי' דאין צריך לשלם פחת שחיטה מביתו. אלא ע"כ צ"ל דפסיקא להו להחכמים מסברא דזה הוה כהוזל כמשב"ל. וכ"ז שהשור שלם אין על המזיק שום חיוב ולבך אף אם מכרו מזיק גובה מן הלוקח ואינו יכול לדחותו לשאר נכסים. ובזה יתישב קושית הרמב"ן במלחמות ריש פ' שור שנגח ד"וה על הרז"ה ז"ל אמאי מכרו מזיק גובה מן הלוקח לדבריו יעו"ש:

וגם הא דקשה דברי הר"ח בהא דר"ע יש לישב דבאמת סובר הר"ח דגם לר"ע אינו זוכה את השור זכיה גמורה רק אחר העמדה בדין. ולכך לענין כחש ושבח אינו שייך להניזק רק אחר העמדה בדין. וכן מוכח מדבריו דגם לר"ע לא שייך דמי רדיא לניזק רק אחר העמדה בדין דהא הר"ח קאמר שם על הברייתא דאתיא לר"י רק גבי שחטו מה שעשה עשוי. אבל על מכרו מכור לרדיא לא קאמר הר"ח דאתיא כר"י אלמא דס"ל דגם ר"ע מודה בזה משום דעדיין לא זכה בו וזהו כסברת הרמב"ם. אך בהא ס"ל דלא כהרמב"ם. דס"ל דלר"ע לא מיקרי אף קודם העמדה בדין מזיק שעבודא משום דס"ל כסברת התוס' בגיטין (מ:) ד"ה הקדש כו' דהיכא דאינו יכול לסלקו בזוזי כו"ע מודים דלמפרע הוא גובה וכדמוכח מהגמ' דפסחים. וכיון דנגבה השור אח"כ להניזק א"כ למפרע משעת ההיזק הוא שלו ולכך יכול הניזק להקדישו אף קודם העמדה בדין כמו שמוכח שם מדברי הר"ח. ומטעם זה מיקרי מזיק ממונא ממש ומחוייב לשלם פחת שחיטה כיון דלמפרע הוא של הניזק. אבל הרמב"ם ס"ל דאף דאינו יכול לסלקו בזוזי מ"מ הכא לא אמרינן למפרע הוא גובה משום דהכא גבי קנס קודם העמדה בדין אכתי גברא לאו בר חיובא הוא. ולכך לא מיקרי קודם העמדה בדין רק מזיק שעבודא. ולהכי ס"ל דאינו יכול הניזק להקדישו קודם העמדה בדין כמשמ"ל. עכ"ד נכדי שי'. ודבריו נכונים לישב דברי הר"ח ז"ל:

עוד ראיתי כעת שמדברי רש"י דב"ק (ע"ו.) ד"ה דריה"ג כו' יש להוכיח דס"ל דאימורין הוו ממון הדיוט מחיים לריה"ג. דכתב שם וז"ל הילכך לאו מכירה היא ומיהו מרשות מרה קמא אפקינהו שם הקדש וכי קא טבח לאו דמרה קא טבח עכ"ל והשיג שם על ל"א דפי' טעם אחר מה דפטור על הטביחה. ואם נאמר דאימורין הוו ממון גבוה משעה שהקדיש א"כ ת"ל דפטור על הטביחה משום דהא בעינן וטבחו כולו בחיובא. והכא הא כבר הקדיש האימורין לגבוה ורק הבשר נשאר של הדיוט א"כ לא הוה וטבחו כולו בחיובא. ואין לומר דעל האימורין הוא מחייב משום מכירה דמשעה שהקדיש הם ממון גבוה. ועל הבשר הוא חייב משום טביחה דאח"כ. דז"א דהא טביחה ומכירה ודאי לא מצרפינן לחייבו מטעם שניהם ביחד כיון דעל כל חדא וחדא לחודא לא מחייב. ויותר מספקא להירושל' דאם מכר חצי' ואח"כ מכר חצי' השני' אם מחייב. א"כ בכה"ג ודאי דלא מחייב:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה