מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מכירה· רבי שלמה חכים
פרק ז · הלכה ט
וכן מי שאמר לחברו ליתן מתנה ולא נתן הרי זה ממחוסרי אמנה בד"א במתנה מועטת שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו וכו'. הרי"ף ז"ל הביא מ"ש בירושלמי וז"ל ר' יעקב בשם רבי יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו ובקש לחזור בו מותר וכו' רב מפקיד לשמעיה אימת אימא לך תתן מתנה לבר נש אי הוא מסכן הב ליה מיד ואי עתיר אימליך בי תניינות עד כאן ומרן ב"י בסי' ר"ד כתב שרבינו הביא הירושלמי כאן יעו"ש וכתב מרן החבי"ב בהגהות ב"י אות י' וז"ל אמר המאסף לא ראיתי בדברי הרמב"ם שם גילוי מזה הירושלמי כלל ודבריו שבשם הם דברי גמרתינו שמחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ונראה מדברי רבינו בעל הטורים ומדברי רבינו שהם מפרשים הירושלמי הזה במתנה מועטת אבל במתנה מרובה אפי' איש עני יכול לחזור בו וכו' יעו"ש.
והנה מ"ש שנראה מדברי מרן ב"י שמפרש הירושלמי במתנה מועטת אבל במתנה מרובה יכול לחזור בו אפי' איש עני לכאורה נראה כן ממה שפסק בספרו הקצר סי' רמ"ג ס"ב וז"ל בד"א וכו' אבל אם א"ל הולך לפלוני מנה זה יכול לחזור בו כל זמן שלא הגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אינו יכול לחזור בו אם היא מתנה מועטת כמו שנתבאר עד כאן הרי דאף בעני דאינו יכול לחזור בו היינו דווקא במתנה מועטת וכמ"ש הרב ז"ל איברא דמור"ם ז"ל שם הגיה בדברי מרן וז"ל ואפי' בעשיר יש בו משום מחוסרי אמנה עד כאן וכתב הסמ"ע וז"ל וכונתו ללמדנו שט"ס נפל בדברי המחבר וצריכין להגיה דבריו וכמ"ש ואפי' בעשיר וכו' כי הדין שכתב בנותן מתנה לעני הוי כנדר ובנדר אין חילוק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ובחיוב גמור ולא משום מחוסרי אמנה וכ"כ בב"י ס"ב בשם הירושלמי דפ' הזהב ומשו"ה צריכין לומר שט"ס הוא בדברי המחבר ומה שמסיק המחבר וכתב אם הוא מתנה מועטת לא משום נדר אלא משום הבטחה בעלמא ומשו"ה דוקא במתנה מועטת דסמכה דעתיה דמקבל קאי עלה במחוסרי אמנה בחזרתו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"ד יעו"ש ובש"ך והרב גופיה בהגהות ב"י אות ה' כתב וז"ל הדברים מבוארים דלא פלגינן בין מתנה מרובה למתנה מועטת אלא בעשיר אבל בעני לעולם הוי נדר ולשון רבינו המחבר בספר הקצר מוכיח בהיפך וכבר תיקנו הרב המפה וכדכתב הסמ"ע עכ"ל ובסי' קכ"ה ס"ו כתב הטור וז"ל לפיכך אם אמר הולך מנה זה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו עד שיגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואינו יכול לחזור בו עד כאן וכתב הרב ב"י ז"ל ירושלמי כתבו הרי"ף בפ' הזהב עד כאן.
הרי להדיא שהטור ומרן ז"ל תרוייהו ס"ל בפירוש הירושלמי דלא שנא מתנה מועטת ולא שנא מתנה מרובה בעני נעשה נדר והדבר פשוט דמנה הוא מתנה מרובה וכדאמרינן בפ"ק דגיטין דף י"ד ע"א א"ל רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא אית לי גבך יהביה לפלוני באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי ופרכינן מכלל דאי בעי למיהדר מצי למיהדר ופריק דה"ק דברים הללו לא נתנו לחזרה והדר פריך הא אמר רב חדא זמנא מנה לי בידך תנה לפלוני במעמד שלשתם קנה ומשני אי מהתם הו"א הני מילי במתנה מרובה אבל במתנה מועטת לא לבעי בפניו קמ"ל ופי' רש"י ז"ל מתנה מרובה מנה עד כאן וא"כ התם בשתי המקומות במנה קא משתעי וכל שכן למ"ש הרב גופיה בסי' רמ"ג דלא שנא מתנה מרובה ולא שנא מועטת בעני נעשה נדר. ועוד דמהיכא נראה מדברי הטור והב"י ז"ל שהם מפרשים הירושלמי דמיירי במתנה מועטת אדרבא אנן איפכא שמעינן לה שכתב מרן ז"ל וזה לשונו וצ"ל שהירושלמי שאמר מותר לחזור בו דוקא במתנה מרובה דאילו במתנה מועטת אינו מותר לחזור בו עד כאן ואם כונתו לומר דמ"ש מרן הוא לר' יוחנן אבל לרב שמותר לחזור בו אפי' במתנה מועטת א"כ כי קאמר רב מפקיד לשמעיה וכו' אינו אלא במתנה מועטת ואם זו היא כונתו אחרי המחילה רבה אינו מוכרח דכיון דמשום נדר אתינן עלה מאי שנא מתנה מרובה ממתנה מועטת וכמ"ש הסמ"ע ז"ל ובודאי דכל מתנה קאמר וכדמשמע מפשט הירושלמי באופן שדברי הרב צריכים לי עיון ועי' במרדכי בפ"ק דבתרא סי' תצ"ט דכתב דהא דבעני נעשה נדר היינו דווקא שיש בידו בשעת נדר כפי מה שנדר ליתן לצדקה אז הוי נדר ולא מצי הדר ביה אבל אין בידו כפי מה שנדר נראה שאין הנדר חל ומצי לחזור עיי"ש ועיין בס' שער יוסף בסי' ט' דף ל' שכתב בענין זה באורך.