מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות טוען ונטען· רבי שלמה חכים
פרק יד · הלכה ה
הגוי אפי' אכלה כמה שנים אין אכילתו ראיה וכו'. יש לברר מי שלקח קרקע מן הגוי והחזיק ג' שנים ובא בע"ח וטרפה בעד חובו ועתה בא מערער עליה והביא עדים שקרקע זה היתה שלו נחלת אבותיו וטוען שהגוי גזלה ממנו זה כמה שנים וישראל זה הבא מחמת גוי הרי הוא כמוהו ולא מהני חזקה לא מה שאכל הגוי ולא מה שאכל הישראל אי טענינן ליה למערער בשביל הבע"ח שמא מכרת אתה לגוי כדינו או דלמא כיון דלגבי הלוקח מן הגוי לא מהני כ"ש לגבי בע"ח דידיה ולא עדיף מגברא דאתי מחמתיה.
דע דעיקר דין זה הוא בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"ה) דאמרינן התם אר' יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת גוי אין לו חזקה אלא בשטר אמר רבא ואי אמר ישראל קמי דידי זבנה נכרי מינך וזבנה ניהלי מהימן מיגו דאי בעי א"ל אנא זבנא מינך ע"כ וכתב רשב"ם ז"ל בד"ה ישראל הבא וז"ל אבל אי טעין ישראל ואמר יהב לי ההוא נכרי שטר זביני דזבנה מינך וראיתי לו שלקחה ממך מהימן דדמי למ"ד קמי דידי זבנה ההוא נכרי מינך דמסקינן לקמן דמהימנן מיגו דאי בעי א"ל מינך זבינתא ואכלתי שני חזקה וכו' יעו"ש ופסקו כל הפוסקים הלא בספרתם ועיין להסמ"ע בסי' קמ"ט ס"ק כ"ג ובמרן החבי"ב ז"ל בהגהות הטור אות ט"ל יעו"ש וראיתי להמרדכי בפ' חזקת הבתים בסוגיין שכתב וז"ל ואי אמר ישראל קמי דידי זבנא הגוי מינך נאמן ונראה דאם ישראל אחד קנה מן הישראל אע"ג דאיכא למימר מה מכר ראשון לשני כל זכות שהיה לו כיון דקי"ל טוענין ללוקח הכא נמי טענינן ליה שמא ישראל קמא ראה שטרו של גוי או הוה טעין קמאי דידי זבנא הגוי מינך הילכך אין זה השני צריך (לשכור) [לשטר] ע"כ ופסקו מור"ם ז"ל בסי' קמ"ט יעו"ש נמצא לפי"ז דהך דינא דישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי ליתא כי אם בלוקח מן הגוי גופיה ולא כשמכרו לאחר א"כ אף אנן נמי בנדון דידן שבא בע"ח וטרפה מלוקח מן הגוי בעד חוב נטעון שמא הלוקח ראה שטר שלקחו מישראל או קמי דידי זבנא הגוי מישראל זה המערער במיגו דזבנא מיניה לפי מה שלמדנו הרא"ש ז"ל בתשובה כלל צ"ח בסופו דכשם שטוענין ליורש וללוקח כך טוענין לבע"ח וז"ל הילכך שמעון שיש לו שטר על אמו נשתעבדו לו כל נכסיה טוענין לו כל מה שהיתה יכולה לטעון וגבי הזהובים מנכסיה דכמו שטוענין ליורש וללוקח כך טוענין לבע"ח שנשתעבדו לו נכסיה בחייה וכו' יעו"ש הרי דיורש ולוקח ובע"ח כחדא אזלן ופסקו מור"ם בסי' קמ"ו ס"י וז"ל ודין לוקח ובע"ח שגבה קרקע כדין יורש יעו"ש ובסמ"ע. ועוד בה דאפי' אם יבא לוקח מן הגוי ויאמר דלא ידע אם לקחה הגוי מישראל או לא לא מהני הודאתו וכמ"ש מור"ם ז"ל שם וז"ל ואין המוכר והבע"ח נאמנין לומר לא היתה שלהם ע"כ וכתבתי דאי מיהא לא אירייא דהא הרא"ש ז"ל גופיה סותר בתשו' לקמן בכלל צ"ט ס"ז וז"ל תשובה מילתא דפשיטא היא שלא הפקיע זכות הבנות ולפסול שטרן כיון שהוא אינו טוען שלקח מהם דדוקא ליורש טענינן דיורש כרעיה דאבוה והוא מוחזק בנכסין וטענינן ליה אבל בע"ח קי"ל כרבא דמכאן ולהבא הוא גובה והוא להוציא ואינו יכול להוציא אלא בטענה ברורה ולא טענינן ליה וכו' יעו"ש הרי לך שכתב היפך מ"ש בכלל הקודם ועיין במרן ב"י בסי' קמ"ו שהקשה כן להרא"ש. ואם כן מדברי הרא"ש אין ראיה לדברינו דטוענין לבע"ח ודברי המרדכי אינם אלא בלוקח או ביורש אבל בבע"ח הדר דינא דישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי.
מ"מ אמינא דדברי הרא"ש ז"ל יתד היא שלא תימוט כפי מ"ש מרן החבי"ב ז"ל בהגב"י אות ט"ו משם הרב משאת בנימין ז"ל וז"ל משאת בנימין בחי' על שו"ע בהגב"י בחו"מ ס"ג כתב דתשו' דכלל צ"ח מיירי דכבר ירד המלוה לנכסי לוה והחזיק בהם ואח"כ בא מערער אז אין מוציאין מידו וטוענין למלוה כמו ליורש וללוקח אבל בכלל צ"ט מיירי שהב"ח והמערער שניהם באים בבת אחת וכהאי גוונא אין טוענין לבע"ח שבא להוציא ועיין בתשו' רש"ל סי' א' ע"כ וא"כ בנדון דידן שכבר בא בע"ח והחזיק בקרקע כבר והמערער בא להוציא הקרקע מתחת ידו דינא דטוענין בשביל בע"ח דשמא ראה הלוקח שטר מכירה ממערער וכמ"ש גבי לוקח ב'.
אלא שראיתי למהר"י אדרבי ז"ל בסי' שכ"א שכתב דברים המנגדים לזה וז"ל ואע"ג דהאי יאודה הקונה הוא מחמת גוי שקנה החצר מיד התוגר וקי"ל ישראל הבא מחמת גוי ה"ה כגוי י"ל דה"מ דאיכא אכילה גרידא בלא שטר אבל בנדון דידן איכא שטר כמו שבא בשאלה שהתוגר כתב הוג'יט שלקח חצר מראום אז ודאי מהני אכילה יעו"ש משמע דמהאי טעמא הוא דמהני ואי ס"ל דבכהאי גוונא טוענין ליורש וכמ"ש המרדכי גבי לוקח שני אף דליכא הוג'יט נמי טוענין בשביל בני יאודה וכמו"כ נמי בשביל בע"ח דמאי שנא אם לא שנאמר דהרב ז"ל קושטא דמילתא קאמר דבנדון דידיה היה שטר והוא דוחק. ואחשוב לענ"ד שהרב חילק בין ההיא דכתב המרדכי לנדון דידיה והוא זה דלא כתב דטוענין אלא בלוקח מן הלוקח מן הגוי והיינו טעמא דעשה מעשה שמכרו לאחרים והיא אומדנא שהיא שלו שלוקחו כדינו דזבנא הגוי לישראל קמיה דידיה דחזקה דלא יהיב דמים בין לוקח ראשון ובין לוקח שני כולהו בלא ידיעה דזבנא הגוי מישראל ומשו"ה טוענין בשבילו שלקחה הגוי מן המערער בפני הלוקח ראשון אבל ביורש דלא עביד שום מעשה אלא חזקה גרידא ועדיין צריך לטענה ומת בלא טענה אז אין טוענין בשבילו וכ"כ נמי גבי בע"ח בנדון דידן דלא טענינן דקמי דלוה זבנא הגוי לישראל מן המערער כיון דכל כחו של לוקח מן הגוי אינה אלא בטענה דקמי דידי זבנה מינך כדי לעשות נכסי דלוה והרי לא טען וכל שכן במודה דלא ידע אם קנה הגוי מן המערער דשפיר מהימן וכמ"ש [מהרש"ל] בתשו' סי' א' וז"ל ונהי דאמרינן בעלמא כל מה שנמצא תחת ידו גובה בע"ח ותו לא מהימן לומר אינם שלי כדי לחוב לבע"ח אלא גובה בשלו הכי השתא בשלמא אי מהני חזקה בלא טענה אם כן הוי האי מקום חשוב בשלו ואפשר דתו לא מהני לומר שאינו שלו כדי לחוב לאשתו אבל הכא דבעינן טענה כל זמן שלא טען אתה מכרתה הוי כלא החזיק בה והכא ה"ה לפנינו שאינו טוען אלא אדרבא קבל על נשמתו שאינה שלו פשיטא ופשיטא שהמקום חוזר לאחיהן ע"כ וכ"כ מהריב"ל ז"ל בח"ב סי' ע"ה וז"ל איברא דמאי דאמרינן בתלמודא דטפי מתלת שנים לא מזדהר איניש בשטריה אם החזיק ראובן בקרקע אחד ג' שנים וכתב שטר שאותו קרקע אינו אלא של האדון הראשון ודאי דמהימן להפקיע השעבוד מהכתובה משום דכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וזה אינו טוען שמכרו אדרבא מודה שאינה שלו וכו' יעו"ש הרי להדיא דאף שהחזיק שני חזקה מ"מ כל שלא טעין שמכרו ראשון לא גבי בע"ח מיניה וכ"ש אי טעין בהיפך.
ומעתה נימא דזהו היתה דעת מהר"י אדרבי ז"ל שאצטריך לטעם שהיה לבני יאודה הוג'יט שלקח הגוי מן הישראל דהתם דא טעין יאודה שלקח הגוי מן הישראל ולא טענינן ליה ליורש וכל זה איננו שוה לענ"ד דעד כאן לא שמענו מהרבנים הנ"ל דאי לא טעין לא טענינן בשבילו וכן נמי אי מודים בהיפך דמהימן אף לחוב לאחריני אלא דוקא בע"ח הבא לגבות מקרקע זו שהחזיק ולא טען על החזקה או שטען בהיפך שכן מיירו רש"ל ומהריב"ל ז"ל אמנם בבע"ח שכבר גבה ורוצה הלוה לומר שהחזקה היתה שלא בטענה בהא שפיר חיישינן לקנונייא או אפי' שאומר שאינו יודע כנדון דידן שפיר טענינן לבע"ח דומיא דלוקח שכבר קנה דטענינן ליה וכמ"ש המרדכי ז"ל ונראה לענ"ד שזה היתה דעת מהריב"ל ז"ל שם סימן ע' שכתב דלוקח מלוקח אינו נאמן לומר גזולה היא בידי יעו"ש דהיינו טעמא משום דהלוקח שני מוחזק ומעתה בנדון מהר"י אדרבי שהם יורשים ממילא הוו מוחזקים ואז שפיר טענינן דקמיה דמוריש זבנא המערער לגוי ולמה ליה למהדר בתר שטרא.
וראיתי להר' פרח מטה אהרן בח"א סי' ע"ה שהביא הנך שתי תשובות הרא"ש ז"ל ומ"ש עלייהו מהר"א די בוטון [בס' לחם רב] בסי' קכ"ח דבכלל צ"ח מיירי ששמעון הודה שהנכסים לא היו שלו וכו' והקשה עליו דא"כ לא הוה צריך הרא"ש לטעם דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה אלא משום שהודה וכו' ואע"ג דהודאת בע"ח במקום שחב לאחרים לא מהני נראה דאינו אלא בלוקח שעשה מעשה שמכרו לאחרים והיא אומדנא דמוכח שהיא שלו דחזקה אין אדם מוכר דבר שאינו שלו אבל הכא דלא מהני חזקה כי אם ע"פ הטענה מהימן אע"פ שהוא חב לאחרים ודברים אלו יש להם על מה שיסמוכו בדברי הפוסקים האחרונים וכמו שיבא וכו' ואח"כ הביא מ"ש רש"ל לתשו' הנ"ל שהביאו מרן בכנסת הגדולה בסי' ק"מ ותשו' מהריב"ל ז"ל בסי' ע"ה ואין להקשות ממ"ש הרב גופיה בסי' ע' והחילוק בעיני מבואר דדוקא בלוקח שמכר לשני ועשה מעשה איכא אומדנא רבה דבודאי דהקרקע היתה שלו ולא גזלה אבל המחזיק לגבי בע"ח שלא עשה שום מעשה אלא שהיה דר בו לפי שלא אמר לו אדם מעולם אין כאן שום אומדנא ודאי דמהימן לחוב לבע"ח ע"כ. ולענ"ד נראה דמ"ש דטעם רש"ל ומהריב"ל בסי' ע"ה הוא משום שעדיין לא באו ליד הבע"ח דאם בא בעל חוב ותפס בעד חובו אף דאיהו לא עביד שום מעשה אם אמר אח"כ שהיתה החזקה בלא טענה לא מהימן דדמי ללוקח והחילוק שביניהם כדאמרן.
וחזיתיה להרדב"ז ז"ל בישנות סימן רל"ה שכתב וז"ל וחזקת הבית אם דר בה בעלה והיא ג' שנים בחיי הזקן הרי זו חזקה שיש עמה טענה שטענה שגירשה הזקנה ולקחה הזקנה חזקת הבית מכלל פרעון כתובתה וכו' וא"ת אפי' בלא טענה נמי כיון שהחזיקה תהיה נאמנת דהא קי"ל הבא מחמת ירושה אין צריך טענה וכו' הא לא קשיא כלל דאשה אינה יורשת בעלה ואינה אלא בעל חוב והרי היא אומרת בית זה לקחתי מבעלי בתורת פרעון והוייא כלוקח דעלמא וצריכה טענה וכו' יעו"ש וק"ל עליה דהא כשם שטוענין ליורש כך טוענין ללוקח דעלמא ומשום דלא שדי איניש זוזי בכדי ואמאי פליג בהדייהו ואף אם תמצא לומר דשנייא דלא שדי היא וכו' שכבר מחוייב לה בעלה מ"מ בבע"ח גופיה כבר כתב הרא"ש דטוענין כשם שטוענין ליורש כדבר האמור וצריך לי ישוב.